אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק אבן העזר › סימן לט

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אבן העזר · סימן לט

סימן לח

בדיני גיטין

אחדש"ה הן אפפו עלי טרדות רבות משו"ת נחוצות ושקלתי בדעתי עד כה. אם להפיץ אם לקמץ. כי נוראות נפלאתי אם היתר עגונה גדלה ורבתה כל כך לבנות דיק ולשפוך סוללה לטהר ולהתיר בק"ן טעמים זרים ובדוים. את הכבולה בכבליים מכמה משניות ומסתימות הש"ס וכ"פ. לולא יריתי קו צדק לדון את השואל ששאל. שרק עצם השאלה לא נהייתה. רק הרב השואל הגה הדברים במחקרו ובדעתו. ועליו נאמר כל פטפוטין וכו', לזאת חזקתי ואמצתי להשיב לעת אשר פניתי מטרדותי כמעט. והעיקר כדי למלאות רצון יד"נ מאז ומימים ימימה:

הן נשאל באחד שכפוהו לילך למדינת הים וצוה לסופר שיכתוב גט לאשתו ולעדים שיחתמו ולשליח שיתן לידה ואח"כ מת אחד מן עדי החתימה. וסיבב השואל והדה ידו להתירה בשני אופנים או שהעד הנשאר יחתום עצמו ויותן הגט בעדי מסירה. לדידן דפסקינן כר' אלעזר דעדי מסירה כרתי. או שאחד מן השומעים מפי הבעל יחתום עם עד הנשאר. ומקורו הערה מדברי הרא"ש קידושין (דף מ"ה ע"ב] פרק האיש מקדש סי' ז'] גבי אחד שאמר לחבירו לשדך לו אשה פ' והלך וקידשה לו שלא מדעתו ה"ז מקודשת וכ"ה בש"ע סי' ל"ה ס"ד] וחילו דידי' כיון דבכה"ג כפינן לגרש, והדבר ידוע דאילו לא היו מצויים עדי חתימה אזי כפינן ליה לגרש בעדי מסירה לבד. השתא נמי שמת אחד מן עה"ח ועיקר כוונת הבעל כדי שלא תתעגן אמרינן נמי איגלאי מילתא למפרע דוודאי ניחא ליה שתתגרש באיזה אופן שיהיה כי היכי דלא תיתיב ותתעגן. ומסיים השואל ליתן לה שני גיטין באופנים הנ"ל שכן ברור לדינא. ולדעתי שניהם כאחד הן המה כחרב פיפיות להתיר אשת איש לעלמא והן המה כאבק פורח וכפורחת עלתה נצה וכציץ נובל תפארתו:

א עיין בש"ע אבן העזר סי' ק"כ ס"ט] אמר לעשרה כולכם חתומו וכו' ואם מת אחד מהם הגט בטל [והוא ממשנה גיטין ס"ו ע"ב] וא"ל דזהו לדידן לרה"פ דפסקינן כר' יוחנן דשנים משום עדים וכולן משום תנאי [יעוי' בש"ע שם סעיף ט' יו"ד] וכיון שלא נתקיים התנאי אינו גט, אבל באמר לשנים חתמו ולדידן דפסקינן כר"א דע"מ כרתי לא קפיד הבעל רק לכתחילה כדי לקיים תקנת ר"ג [גיטין ל"ד ע"ב], איברא זהו בורכא ולא ניתן להאמר כלל דא"כ קשיא לריש לקיש דס"ל דכולהו משום עדים וס"ל ג"כ דהלכה כר"א בגיטין עיי"ש [פ"ו ע"ב] מסתם משנה (בדף ס"ו ע"ב) לפיכך אם מת אחד מהם הגט בטל, ועיי"ש (דף י"ח ע"ב] דנקט כולהו נפקותא בין ר' יוחנן לריש לקיש דלר"י לקולא ולהחמיר לר"ל, משמע להדיא דליתא לאשכוחי להיפוך להקל למ"ד משום עדים ולהחמיר למ"ד משום תנאי, דזהו רחוק מן הדעת אליבא דכ"ע, שהרי תרווייהו ר"י ור"ל פסקו כר"א, עיין עוד (דף כ"ב ע"ב) הרי להדיא דאפילו לר"א דעדי מסירה כרתי אפ"ה אם מת אחד מהם הגט בטל, וזה פשוט ומבואר דשנים דינו ככולכם עיין רמב"ן במלחמות ד' פרק קמא דגיטין (דף יו"ד) וז"ל דשנים דמי לכולכם משום עדים יעו"ש בהא דאמר רב פפא זאת אומרת עדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה וז"פ ומוסכם מעצמו ומכה"פ, ומעתה אתמה דהיאך איפשר לבקש ולתור אחרי רפאות תעלה נגד סתם משנה ונגד כה"פ משום תק"ע, הלא כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אחת מני אלף מדבריהם הקדושים:

ולא עוד אלא אפילו היכא דראה המגרש קודם הנתינה את הגט והסכים למאי שציוו הב"ד לאחרים הן בכתיבה או בחתימה אפ"ה הגט בטל לגמרי, עיי"ש (דף ע"א ע"ב) במתניתין אמרו לו נכתוב גט לאשתך וכו' אע"פ שכתבוהו וכו' הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו, ועיי"ש בגמרא באוקימתא דר"א דפסקינן כוותיה (ועי' ברמב"ם פ"ב מה' גירושין הלכה ה'), ונראה מפשטא דמתני' דלהכי חזר ותני בסיפא עד שיאמר לסופר וכו' ולעדים וכו'. דאי מרישא לחוד הו"א דזהו דוקא היכא ששינו בכתיבה ובחתימה הוא דבטל לגמרי. אבל היכא ששינו בחתימה לחוד לר"א אינו אלא פסול לחוד משום מזוייף מתוכו וכן היכא ששינו בכתיבה לחוד אינו בטל לר"מ אבל מסיפא נשמע להדיא מדנקט עד שיאמר לסופר ויאמר לעדים משמע להדיא דקפדינן גם אכתיבה לחודא ועל חתימה לחוד ובשינה באחד מהם הגט בטל לגמרי, אע"ג דבחתימה שלא לשמו אינו אלא פסול [כמ"ש תוס' דף ד' ד"ה מודה] וכן בכתיבה אליבא דר"מ כשר לגמרי אפילו במצאו באשפה. זהו היכא דלא ציוה הבעל כלל אבל היכא שציוה להם והם אמרו לאחרים בין בכתיבה או בחתימה הגט בטל לגמרי משום שינוי בשליחות וכן אם מת אחד מהם וכמו שכתבו בתוס' גיטין (דף ס"ו ע"ב) בד"ה הא כתב הגט כשר וכו' ועיי"ש בתירוצם השני, איברא לתירוץ הראשון קשיא לכאורה מסוגיא זו, שגם אם לא תיזול בתר דיוקא ופירושא דמתניתין כמ"ש דמתניתין אתיא אליבא דכ"ע בין לר"מ בין לר"א, אלא דאתיא כר"א, מ"מ קשיא מפשטא דסוגיא דאמאי קתני במתניתין שהגט בטל היכא ששינו בחתימה לחוד שכן מוכח להדי' מדקתני עד שיאמר לעדים חתמו דאפילו כששינו בחתימה לחוד הגט בטל] הלא לר"א דאתיא מתניתין אליבא דידיה כמ"ש בתירוצם הראשון דר"י כר"א ס"ל. אינו אלא פסול משום מזוייף מתוכו ובמתניתין קתני להדיא שהגט בטל, אלא ש"מ דשינה שאני כמ"ש בתירוצם השני וקשיא לתירוץ קמא:

אולם לקושטא נראה שגם בתירוצם קמא מודים דהיכא ששינו מיגרע גרע מהיכא שחתמו מעצמן אליבא דר"א וממצאו באשפה אליבא דר"מ. רק דהתם קאי קושייתם למאי דס"ד דכתבו כתב ידן הוא ונמצא דלא ציוה כלל על הכתיבה ולית ביה משום שינוי אלא משום דלא נכתב בשליחותו, משה"ט סברי דלא גרע ממצאו באשפה [ע"כ תירצו משום דשמואל ס"ל כר"א, ולדידיה כוונת הבעל בוודאי גם על הכתיבה, דבעינן כתיבה לשמה. רק שאינו מקפיד שהם יכתבו, ויוכלו לומר לאחר, לכן הקשה הש"ס דהוי מילי] רק בתירוצם השני צריכין לדחוק בזה כמו שסיימו שם בסוף הדיבור דהוי כאילו אמר להדיא אמרו לסופר שיכתוב וכו' יעו"ש, והא לא קשיא דאכתי נפשוט לעיל (דף ס"ו ע"ב] דכתבו הוי כתב ידן וכתב הגט, דאלת"ה אמאי פסיקא ליה לתנא דמתניתין (ע"א ע"ב) שהגט בטל כששינו אפילו באחד מהם בין בכתיבה לחוד בין בחתימה לחוד. ולא אתיא כמאן. דאי לר"מ אמאי בטל בכתיבה אם נימא דכת"י הוא לתירוצם קמא. ואי כר"א אמאי בטל בחתימה ואינו אלא פסול משום מזוייף מתוכו. אם נימא דכתב הגט הוא. ודוחק לומר דאתיא כר"י [כמבואר בש"ס גיטין (דף ד' ע"א) רק מהכרח מוקמי רב אשי התם כר"י] א"ו כתירוצם השני:

איברא ז"א דלדבריהם שם בד"ה כתב ידן הוא. אזי לא קאי איבעיא זו רק באומר לשנים כתבו משום דבע"כ צריכין לצרף עוד אחר, מש"ה לקמן דאיירי בתלתא (כמו שפירש רש"י שם (ד' ע"א ע"ב) בד"ה הא אמר תנו וכן רהטא כל השקלא וטריא לקמן לבד לאוקימתא דאביי לקמן ולגבי תלתא פשיטא דכתבו אתרווייהו קאי שהרי אין צריכין לצירוף אחרים בהדיה. נמצא לפ"ז דהיכא דאמר בהדיא כתבו וחתמו אזי לכ"ע הגט בטל אפילו לתירוץ קמא בתוס' הנ"ל, אחר כתבי זה הראה לי חתני הרב נ"י בפני יהושע עיקר ושורש דברים הנ"ל, ותל"י כוונתי לדעתו הגדולה שכתב [בדף ע"א ע"ב] דעיקר לדינא שגם לתירוצם קמא הגט בטל לגמרי היכא ששינו באחד מהם בין לר"מ בין לר"א וכמש"ל, לבד על קו' הנ"ל דנפשוט מלקמן איבעיא זו מהדר בתר תירוצי אחריני, ומש"ל הוא הנכון:

ב ובזה נסתלק ונסתר לגמרי האופן הראשון שכ' השואל. וגם רובו מאופן השני, רק דעדיין יש מקום להתעקש דמתניתין דקתני אם מת אחד מהם הגט בטל איירי בדלא שמעו אחריני אבל היכא ששמעו אחרים מהני מדין זכייה כדעת הרא"ש קידושין פרק האיש מקדש (סי' ז'). לכן צריכינן להדורי אחרי עיקרן ושרשן. ולהראות לכל אנשי מדע ומביני לחש דדברי רבינו אשר"י אין להם מבוא וקישור כלל וכלל לנידון זה. ולא מיבעיא לדעת רשב"א נדרים [דף ל"ו ע"ב] דזכיי' לא שייך אלא היכא שהפריש משלו על של בעל הכרי משום שזכה בדבר שלא היה ברשותו, אבל משל בעה"ב על שלו ל"ש מצד זכייה משום שלא נכנס לרשותו דבר חדש ולהכי בעינן שליחות בפירוש [ועיין בקצה"ח סי' רמ"ג ס"ק ח'], אלא אפילו לדעת תרומת הדשן [סי' קפ"ח] גבי חלה, דנראה דלית ליה האי סברא, גבי חתימת הגט לכ"ע לא מהני מצד זכיה, וכל עיקר סברת הרא"ש שם הוא מצד זכייה דכיון שהוא דבר בי מיצעי דלא נתברר זכות ברור ולא חוב ברור. מש"ה מהני גילוי דעת דמעיקרא מצד זכייה, אבל גבי שליחות הגט לכ"ע לא מהני גילוי דעת דמעיקרא. ותדע הכי באומר אמרו או אפילו בלא אומר אמרו רק שהם ציוו לאחרים מדעתן הכי ליתא לגילוי דעתא יותר מזה. ולא עוד אלא אפילו היכא דכתב בכת"י לסופר או לעדים שיחתמו ג"כ ל"מ בגט לדעת כמה פוסקים עיין באה"ע (סימן ק"כ סעיף ה'). אלא וודאי בגט שאני משום דבעינן שישמע מפיו דוקא כדקתני להדיא בברייתא שם [דף ע"ב ע"א] קולו לאפוקי מדרב כהנא וכ"ה דעת הרמב"ם ורמב"ן ורשב"א, לבד בתוס' מכשירין בכת"י גבי פקח דסברי דכתיבה שוה להרכנה ורמב"ן ורשב"א השיגו עליהם מן התוספתא דאם כתב לסופר דל"מ, ויש לתרץ דבריהם דע"כ לא סבירא להו דכתיבה דמי להרכנה רק היכא דדמי ממש להרכנה כגון שאמרו לו הסופר והעדים נכתוב ונחתום גט לאשתך והרכין בראשו, או שכתב בכת"י הן. הוא דמהני לדעתם משום דעביד מעשה בגופו בשעת מינוי השליחות ודמי ממש לקולו וכאילו ציוה להם בפירוש שיעשו שלוחים כיון שהם אמרו לו בפירוש מענין השליחות והשיב להם בכת"י, אבל היכא שכותב בכת"י לסופר שבמקום אחר שממנה אותו שיכתוב גט לאשתו. גם לתוס' ל"מ, דבשעה שעבד מעשה עודנו לא נעשה שליח ובשעה שהגיע לידו כבר נסתלק עשייתו ול"ד לקולו. וכעין חילוק זה איתא ברש"י סנהדרין (דף ס"ה) ד"ה ריש לקיש וכו' בסה"ד אבל הכנסת עצם הידעוני אינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו עכ"ל]. אבל הענין מכריח לכה"פ דריצוי שנתרצה על הענין גבי גט לא מהני מידי שיעשו שלוחים מעצמם לכתוב ולחתום. דאע"ג דגבי קידושין מהני בזה לדעת הרא"ש שהוא מצד זכייה ולא מתורת שליחות רק דזכייה מטעם שליחות [כמו שכ' הרא"ש שם], וכ"מ להדיא מרש"י קידושין (דף מ"ה ע"ב] בד"ה ודילמא, וכן אם עשה שליח בפירוש לסופר או לעדי חתימה ומת אחד מהם. שימלא אחד מן השומעים ויחתום במקומו גבי גיטי נשים אזי כה"פ שוים בזה כיון דלא נתרצה מתחילה רק על הענין ולא על שליחות הלזה [וזהו בכלל גילוי דעתא בגיטא דלאו מילתא היא]. והיכא דאיכא גילוי דעתא על השליחות עצמו רק שלא עשאו בפירוש אזי אם היה ע"י מעשה בגופו כגון גבי פקח בהרכנה אזי לכמה פוסקים פסול מיהת מדרבנן, ואם ע"י כתיבה אזי לדעת רה"פ הגט בטל ולדעת תוס' מהני כתיבה כמו הרכנה דסברי דחשיב מעשה זה כזה כמ"ש הב"ש סי' ק"כ סק"ח ובית מאיר שם] איברא כ"ז לגבי כו"ח אבל לגבי נתינה אזי לדעת רה"פ מהני שליחות גבי נתינה אפילו בכתב אבל יש חולקין בש"ע עיין סי' קמ"א סעי' ל"ה ובתשובה אחרת הארכתי בזה דדברי ההגה"ה סותרין מסעיף י"ד וגם חתרתי בעזה"י אחרי מקום ומקור להחולקים שנלאו האחרונים למצוא מקורם ועי' לעיל סי' ל"ז] ולפ"ז גבי שליחות הנתינה אזי יש מקום להקל לדעת הרא"ש גבי קידושין דזה וזה שוים דאיתנהו בבי מיצעי צד זכות וצד חובה ואיכא בזכיות ממשא למעשה ידיה ולמזונות ושאר דברים. איברא למה שכתבתי בס' זית רענן חלק ראשון [דף ק"ע אות י"ב] גם גבי נתינה היכא שהמגרש הלך לדרכו צ"ע גם לדברי הרא"ש, וכן בקידושין גופיה אם מת קודם שנודע אם צריכה חליצה משום דמסתבר יותר דגם לדעתו אינה מקודשת ע"י ג"ד דמעיקרא לבד רק מפני שנתרצה בפירוש אח"כ. דע"כ בהכי איירי, דאם לא נתרצה אח"כ אפילו גבי זכייה גמורה ל"מ מידי, רק דכל היכא דאיכא זכות בהדי חובה ל"מ הריצוי שאח"כ דזכין לאדם שלא בפניו לא אמרינן רק היכא דאיכא זכות ברור בשעתי', ולזה מהני ג"ד דקודם מעשה להצטרפו בהדי הריצוי דאח"כ:

ג איברא עודנו הדבר חובה עלינו לבאר היטב דברי תוס' גיטין דף ע"ב ע"א] בד"ה קולו וכו' וא"ת אמאי נקט וכו' וי"ל דמסתברא וכו' כיון דקים לן שמתרצה ל"ב שמעה"ק כמו תן גט זה לאשתי וכו' וברייתא דנקט וכו' אלא למעוטי חרש דר"כ דמסתבר למעוטי עכ"ל, ודבריהם מרפסין איגרי דאיזה דמיון מצאו בדבר שהוא זכות ברור וגמור לדבר שאינו זכות גמור דדוקא בדבר שהוא זכות גמור הוא דל"ב שמיעת קול, ואי דמסתברא להו דהרכנה וכן בכתיבה כשאמרו לו נכתוב גט לאשתך והשיב בכתבו הן, כיון דעביד מעשה בגופו נידון כשמיעת קול, אזי הו"ל לפרושי הכא בלא ראיה כיון שגם בראייתם לא יגהה מזורו:

ועוד דא"כ נסתר כל מצב ויסוד דברי רבותינו ה"ה תוס' ורשב"א נדרים [דף ל"ו] הנ"ל דמידי דזכות ל"ש אלא בדבר מקנה וקנין אבל במידי דלא נכנס לגבול זה אע"ג דאית ליה ניחותא בזה ל"ש גבייהו משום דין זכייה כלל וא"כ איך למדו מדין תן גט זה לאשתי דהתם הוא משום זכייה ולא מדין שליחות עצמו, והלא כבר קשרו בכבלי צדק את יסוד מוסד הלזה רבותינו בעלי התוספות גם בנזיר דף י"ב [כאשר הוכיח במישרים בקצה"ח סי' רמ"ג] משא"כ גבי כתיבה וחתימה דל"ש ביה משום דין זכייה רק משום שליחות ומשה"ט הוא דבעינן שישמע קולו דוקא:

ועוד שהרי שאני כתיבה וחתימה מן נתינה דגבי כו"ח דבעינן לשמה הוא דבעינן שישמע קולו משא"כ גבי נתינה, ועיין ר"ן גיטין דף ס"ו] שמחלק רמב"ן כן להדיא לדינא גבי אומר אמרו בין גיטין למתנה:

ונראה דעפ"י קושיא זו עצמה אשכחנא פתרא להבין תוכן דבריהם על נכון והוא דבוודאי פשיטא להו מסברא החיצונה דבכל התורה אפילו בדבר שהוא חוב גמור מהני שליחות בהרכנה וכן ע"י כתיבה דשוין לשיטתייהו כמבואר, רק דנתווכחו ביסוד זה דילמא גבי כו"ח הגט דבעינן לשמה עודנה לא ירדה לתורת לשמה עד שישמע קולו דוקא שהרי אפילו לדעת תוס' לעיל (דף כ"ב ע"ב] בד"ה והא דל"ב שליחות בכתיבת הגט ואפ"ה פסול כ"כ שנכתב שלא בציווי הבעל [אע"ג שאמר הסופר בפירוש שיכתבנו לשמן כמבואר להדיא ברמב"ם בפ"ב מה"ג] משום שלא לשמה, ולזה הניפו ידם והוכיחו בצדק דהיכא דעביד מעשה בגופו אפילו בדבר שהוא חובה חשיב נמי לשמה. שהרי גבי תן גט זה לאשתי אילו היה זכות גמור מהני בין לר"מ ובין לרבנן משום דזכייה מטעם שליחות. וכיון שכן דלית בזה מאן דפליג וא"כ תיקשה לר' ירמיה (וביותר דשקלא וטריא זו קאי אליבא דידיה גבי חתם סופר] דס"ל לקמן (דף פ"ו ע"ב) גבי שנים ששלחו ב' גיטין דבעינן ג"כ נתינה לשמה. וכל כמה דלא שמע הבעל מפי שלוחה שנתרצית נימא ג"כ דלא הוי נתינה לשמה. שהרי מסרו לאחר. אלא וודאי כיון דזכות הוא לה דהוי כאילו נתרצית בפירוש דמי כאילו נשמע קולה, ה"ה נמי לגבי כתיבה וחתימה אע"ג דלא הוי כזכות ברור ולית ביה משום דין זכייה דכיון דעביד מעשה בגופו דאנן סהדי דנתרצה שוב לא נפיק מדין לשמה משום שלא נשמע קולו בפירוש. ואע"ג דאנן פסקינן דלא כרבי ירמיה לדעת רוב הפוסקים. הרי מדרבי ירמיה נשמע ממילא גם לאביי שם דפסקינן כוותיה דבפרט זה לא נחלקו כלל ולא יעלה על הדעת דאביי יגדיל כוחו של לשמה יותר מדר' ירמיה:

ד ודע דכל מ"ש עד כה דגם בכתיבה לר"מ וכן בחתימה לר"א הגט בטל לגמרי משום שינוי בשליחות דכל זה אפי' לדעת תוס' והפוסקים דל"ב בכתיבה דין שליחות זהו היכא שלא היה שינוי בציווי הבעל אבל היכא שציוה שכבר גילה דעתו שיהיה עפ"י ציוויו והם שינו אזי הגט בטל לגמרי בין לר"מ בכתיבה ולר"א בחתימה. ואע"ג דבקידושין (דף כ"ג ע"ב) מיבעיא לן לרשב"א גבי עבד אם יכול לעשות שליח וכו' ועיין בתו' שם ד"ה מהו לתירוץ הי"מ משום דשמא ע"י שליחות מיגרע גרע. דלא מיבעיא למסקנא דהתם משמע דלקושטא מיגרע גרע רק משום דגמרינן לה לה מאשה. אלא גם לס"ד דהתם ולדעת שאר תירוצים שנאמרו ונשנו שם על קושיא זו. מ"מ גבי גיטין שאני דאפילו היכא דליכא למיתלי בקפידא שלטובתו ולהנאתו נתכוין אמרינן דמסתמא דלצעורה קא מיכוין בזה אע"ג דבעיקר הגט מתכוין לטובתה כמבואר בגיטין:

ועיין בקצה"ח (ס' כ"א) שהקשה לריש לקיש דס"ל דאונסא כמאן דעביד ממתניתין (דף ס"ו) דאם מת אחד מהם הגט בטל. ומתרץ דר"ל לשיטתיה דס"ל דכולן משום עדים. והניח שם בצ"ע לאידך גירסא דאונסא כמאן דעבר, ולדידיה לק"מ דשאני גבי גיטין דכל כמה דליכא למיתלי בהנאתו כמו גבי הנקה ושימוש (כדאיתא בתוס' שם ע"ה ד"ה מת) אזי בודאי תלינן דעיקר תנאו כדי לצעורה, וכל כמה דנתכוין לצערה אזי לכ"ע לא אמרינן דאונסא כמאן דעבד שהרי סוף סוף לא נצטערה, וז"פ וברור. וכעין זה איתא להדיא בגמרא (דף ע"ד ע"ב) הכי השתא התם לצעורה קא מיכוין והא לא נצטערה. והא דמדמה בירושלמי גיטין פ' מ"ש (הלכה ו') פלוגתא דאונסא כמאן דעבד לפלוגתא דרשב"ג ורבנן גבי הנקה ושימוש ומת הבן או שמת האב, שאני התם דהתם בודאי משום הרווחה קא מיכוון כמבואר בתד"ה כלל אמר רשב"ג (דף ע"ה ע"ב) וז"ל בתה"ד דהכא ודאי להרווחה בעלמא עשה כן, וכיון דמשום הרווחה דידיה שפיר י"ל דאונסא כהאי דכיון דלא איצטריך דכמאן דעבד דמי:

ה ועתה נבאר במאי שחידש השואל להמציא דכיון דאיתי' קמן היינו כופין אותו לגרש [כמבואר בש"ע אה"ע סימן קנ"ד סעיף ח' ט'] ואמרינן דמשום דמצוה לשמוע דברי חכמים ניחא ליה השתא נמי דליתי' קמן וחזינן ביה כבר שרצה לגרשה כדי שלא לעגנה אמאי לא נימא דמסתמא ניחא ליה לגרשה באיזה אופן שיהיה כדי שלא תתעגן ונימא דתתגרש בעדי מסירה לבד:

לא נהירא. ואיפכא שמעינן מדברי רבותינו הקדושים. עיין ר"ן בפ' מי שהיה נשוי דצ"א גבי קטינא. וז"ל ואיפשר דמתורת כפיי' נמי יורדין לנכסיו. דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו אלא דלמאן דל"ל שיעבודא דאורייתא. כל היכא דליתי' קמן אין יורדין לנכסיו, אבל בדאיתי' כופין אותו בין בגופו בין בממונו. דמצוה דאורייתא הוא עכ"ל. הרי שכל דין כפיי' ליתא אלא בדאיתי' קמן ול"א דמסתמא ניחא ליה, וטעמם מסתבר ותורתן אמת. ואין לנטות מדבריהם זיז כ"ש. שהרי כל דין כפיי' הוא עד שיאמר רוצה אני, וכל כמה דלא אמר בפירוש רוצה אני לא מהני מידי. והא דיורדין לנכסיו היכא דאיתי' קמן, אע"ג דלא אמר רוצה אני זהו בעצמו מתורת כפיי':

וחד מחבריא פירש כוונת הר"ן בזה. טעם מספיק, דכשם שניתן רשות לב"ד לכפותו עד שת"נ, אף שכל הכאות ורדיות הללו היו למגן כל כמה שלא אמר רוצה אני. ה"נ רשות לאבד ממונו עד שיאמר ר"א. וכיון שנוכל לאבד ממונו על מגן אזי מוטב שיתנו לאיש אשר נשה בו, כן שמעתי כד הוינא בצוותא חדא עם יד"נ הגאון אב"ד דפוזנא מוה' שלמה איגר ז"ל ודפח"ח [וא"ל מב"ק (דף קי"ט) דלא ניתן לאבד ממונו, דשאני התם דהוי כעין עונש על מה שכבר עבר ועל העתיד להשחית ולהפסיד, משא"כ הכא שהכפיי' כדי לקיים, מספקא ליה לר"ן דאולי גם בממונו כפינן ליה לאבדם כשם שמאבדין את גופו בכפיות ורדיות]:

איברא עודנו צריך בירור דמדברי התוס' לכאורה נראה להיפוך עי' חגיגה (דף ד' ע"א) בד"ה לא נצרכה אלא לחצי עבד וחצי בן חורין וכו' וז"ל אך קשה הכא משמע וכו' ואילו בגיטין ריש השולח וכו' וי"ל דע"כ לא מחייבי ליה אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשיחרר דמי. אבל התם כיון דמית אגלאי מילתא דלא היה עומד לשיחרור עכ"ל, וה"נ גבי שלא בפניו אמאי לא נימא כיון דעומד לכוף בעודנו כאן אמאי לא נימא כן דכמאן דכפינן ליה דמי וגם השתא נגמור הכפיי' בממונו כסברת הר"ן, [ובשלמא בעובדא דידן שהכפיי' נולדה ע"י סיבה שנתחדשה, לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, [כמ"ש הנמוקי יוסף יבמות בריש פ' החולץ גבי חליצת מעוברת דפסקינן דלא שמי' חליצה], א"ל שגם בזה חולקים בעלי התוס' שהרי כתבו דהתם כיון דמית איגלאי מילתא דלא היה עומד לשיחרור, אע"ג שהיה ע"י מקרה מחודשת. דהתם שאני שפני הדבר מסבב לענין העדר מעשה. כי היכי דנימא דלא הוה משוחרר ועודנו בחזקתו כמקדם. משא"כ לענין קיום מעשה, וכבר נודע סברא זו גם בענין ברירה דדוקא לענין קיום מעשה בין בדבר מקנה וקנין או בגיטין וקידושין הוא דאמרינן אין ברירה, ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע. אבל לענין העדר מעשה אזי לדעת רוב הפוסקים לא תליא כלל בדין ברירה. כגון בגט כשהתנה אם מת, ולא מת, דאזי אמרינן דאינו גט והויא אשת איש בודאי לכל דבר [זולת לדעת רש"י גיטין בפ' מי שאחזו (דף ע"ג ע"ב) ד"ה ומשני וכן פירש רש"י חולין (דף י"ד ע"א) ד"ה אוסרין, וכבר תמהו בתוס' גיטין שם ד"ה תנא ע"ד רש"י אלו] והכי נמי לענין איגלאי מילתא למפרע אפילו היכא דלא תליא בברירה מ"מ היכא שהוא ע"י מקרה שנתחדשה ועיקרה תסובב על קיום מעשה הוא דל"א איגלאי מילתא למפרע, וה"נ בנ"ד שנהיתה ע"י שמת אחד מעדי החתימה דכיון דהשתא לאו בר כפיי' הוא תו לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע אילו נודע שימות כיון שהנידון הוא כי היכי דתתגרש שהוא כקיום מעשה. משא"כ התם גבי שיחרור כשמת העבד, ועוד דבעובדא זו הרי נידון כנולד, דמיתה לא שכיח [כמבואר בש"ס נדרים ס"ד ע"ב] ועיין ר"ן נדרים (דף ס"ד ע"ב] בד"ה וחכמים אוסרין דנולד לא משוי ליה טעותא (וכן כתבו תוס' שם ד"ה פותחין], אבל לענין שלא בפניו אכתי יש להתווכח דאמאי לא נימא לדעת התוס' דכיון שהוא עומד לכפיי' בעודנו קמן אמאי לא נימא דנידון כאילו כבר התחילו בכפיי' כיון שלא נולד לן מקרה מחודש]:

והגם דיש לחלק בכמה אנפין. ביותר נראה לחלק ברווחא. דדברי תוס' גבי עבד לא נשנו אלא היכא שהכפיי' מוטלת על הב"ד לבד ואיננה תלויה בדעת וברצון של כנגדו כמו בחצי עבד וחצי בן חורין דאפילו כשעבד לא תבע ליה בבי דינא מ"מ הדבר חובה על הב"ד עצמו כי היכי דלישא אשה. אבל גבי בעל חוב הגם שהוא מצוה דאורייתא מ"מ כל כמה דלא תבעי' ליה לא מזדקקינן לי' לכפותו לכן אפילו היכא דכבר תבע ליה וברח אח"כ לא עדיף מפורע חובו של חבירו והבעל חוב דוחק דאפ"ה פטור מלשלם כמבואר בחשן משפט סי' קכ"ח ס"א] דאמרינן מפייס הוינא ליה או שאחרים שילמו בעדי לדעת הש"ך שם ס"ק ד'] ה"ה ממילא לענין כפיי' אי איפשר לומר דכמאן דכפינן ליה כיון שעיקר הכפיי' תליא ברצון המלוה ולא בדעת ובשיקול דבי דינא לחוד תליא מילתא:

וממילא מובן דגם בנידון זה אי איפשר לדון ולומר משום דאיגלאי מילתא למפרע שהיה עומד לכפיי' בעודנו לפנינו דכיון שהעיקר תלוי בדעת אשתו ואולי לא תתרצה לכפותו ותתפייס לילך אתו כדרך שאר נשים שתלך בכל אשר ילך. דאשה בכל דהוא ניחא לה. והשתא לא שייך לדון משום דין כפיי' כלל. דכל כמה דליתי' לפנינו אין לדון כלל משום כפיי' כמ"ש בשם ר"ן. ולית מאן דפליג כלל בזה:

והשתא נתבררו הדברים שהאשה הזאת היא אשת איש גמורה. וא"א להתירה ע"י גט בלא שליחות מן הבעל מחדש. ולא תהיה כזאת בישראל להתיר א"א לעלמא. ולא ירום אחד או כמה רבנים להפוך בזכות הנוכחת כי המורה בזה להקל בלא דעתו של בעל מחדש. יירה. ומרה תהיה באחרונה כראש ולענה כי פורץ גדרן של עריות:

ו בנידון שמעלתו חקר לדעת. היכא דבדיעבד כשר הגט אלא שאין לעשות כן לכתחילה. אם נחשב כשינוי בשליחות. ושקיל וטרי בזה באריכות במועצות ודעת, הגם דכולהון אית להן פירכא מ"מ שעשועין דאורייתא הם. ובעיקר הדין יפה כיון, דשליחות לא נתבטל בשביל זה. וממקומו הוא מוכרע שהרי באמר לעשרה כולכם כתבו ותנו. אע"ג דלכתחילה צריכין לחתום זה בפני זה, מ"מ הגט כשר לדעת הר"ן. עי' בחלקת מחוקק (סי' ק"כ ס"ק כ"ג), וגם באמר לשנים. אם חתמו זה שלא בפני זה אינו אלא פסול [מדרבנן] כמבואר בש"ע סי' ק"ל סעיף י"ג] ולדעת הרי"ף בפרק המגרש וסייעתו דאף עדי מסירה כרתי ועדי חתימה לחוד מהני נמי לר"א. יבטול לגמרי משום דנתבטל השליחות דבחתימה משמע דלכ"ע בעינן שליחות, ואף את"ל דלדעת הר"י (דף כ"ג) לא בעי שליחות גם בחתימה. מ"מ יבטול הגט שהרי שינה את ציוויו. ועוד ראיה מהא דתנן גיטין (דף כ"ט) המביא גט בא"י לא ישלחנו ביד אחר אלא אם חלה. אבל בדיעבד הגט כשר. ולא אמרינן דחשיב כשינוי בשליחות. איברא כל זה היכא דלא שינו מדברי הבעל עצמו אלא שלא השלימו שליחותם בדבר התלוי בדינא. לכן לא מפלגינן בינו לבין שלוחו. אבל היכא ששינו מדברי הבעל אפי' אם יש לתלות בדרך רחוקה בקפידא דבעל אזי הגט בטל לגמרי משום שינוי שליחות כמבואר בש"ע (סי' קמ"א סעיף מ"ה):

ואם ממרחק איותה נפשו. ביותר היה לו הוכיח ממה דמיבעיא לן ביומא (ד' י"ט ע"ב) דכהנים שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא [ועיין בתוס' שם]. היה לו להש"ס לפשוט מכמה וכמה מתניתין דזבחים דקתני בהדיא בהנהו דלא שינה הכתוב עליו לעכב דכשרין. ואמאי לא נתבטל השליחות לגמרי. א"ו כי השליח לא נגרע דינו ממשלח. וכי היכי דגבי קרבנו של כהן עצמו כשר בדיעבד ה"ה נמי גבי המשלח:

ומ"ש כ"ת להביא ראיה מזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין (בריש זבחים) ולדעת רש"י קידושין מ"א ע"ב גבי חבורה שאבד פסחה ד"ה מנלן] דבעינן שליחות בשחיטת קדשים. לכאורה יפה כתב, אבל לקושטא י"ל. עיין נדרים (דף לו ע"ב) אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו היינו שפיגולן פיגול. אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול וכו' אמרי שאני גבי פיגול דאמר קרא לא יחשב לו מ"מ. והשתא מה שנפסל בדיעבד ע"י מחשבת פסול ריבה רחמנא דלא תתבטל השליחות לגמרי מכל שכן גבי שלא לשמן דכשרין בדיעבד, והא שהבאתי ראיה מקדשים ששינו בדבר שלא שינה הכתוב עליו לעכב. היינו ע"י מעשה בפועל (כמו במתן ד' בריש פרק ד' דזבחים] דהא לא ריבה הכתוב אלא שע"י מחשבה לבד לא תתבטל השליחות:

[ומ"ש בתוך הדברים שיהיה מוכח מזה דלא כנודע ביהודה דאין שליח לדבר עבירה המעשה בטל, שהרי הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אע"ג דעביד איסורא. אינו כן שהרי המשלח לא עביד איסורא רק השליח לבד]:

איברא לדינא יפה כיון בזה. דהיכא דשינה השליח בדבר שמעכב לכתחילה מדינא. אזי פשיטא דלא נתבטל שליחותו ודינא דשליח כמו משלח עצמו, אבל היכא ששינה מציווי המשלח אפילו בכל דהו פשיטא דבטלה לגמרי המעשה ואינו כלום. ולא מיבעיא בדבר שיש לתלות בו צד קפידא דהשליחות בטלה. אלא דנראה לפע"ד דבעיקר השליחות לא בעינן צד קפידא כלל. כגון בנ"ד שציוה לפלוני ופלוני שיחתמו ויתנו. ובאם הם יתנו בלא עדי מסירה או שיחתום א' מן השומעים בהדי א' מן העדי חתימה, אזי אפילו היכא דליתא למצוא צד קפידא כלל וכלל אפ"ה הגט בטל לגמרי ועד כאן לא בעינן צד קפידא אלא בדבר הצמוד ומצורף בהדי עיקר השליחות כגון דאמר ליה גרשה בימין או בעליי' או במקום פלוני שעיקר השליחות היא הנתינה. והנותר הן המה הדברים שהצמידם בהדי השליחות אזי בכהאי גוונא הוא דצריכין לעמוד עליהם אם יש בהם קפידא אם לא [עיין גיטין ס"ה ע"א] דאזי איפשר לומר דמ"מ ה"ל קפידא אבל בגוף ועצם השליחות אין לנו לדון ולחקור עליו אם יש בו קפידא, אלא כיון דכמו שהנידון לפנינו שינו משליחותו אזי בטלה המעשה לגמרי, וז"ב בלא גימגום:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה