אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק אבן העזר › סימן לז

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אבן העזר · סימן לז

סימן לו

בדיני גיטין

בדבר שאלתו, הנה בעיקר הדין בענין לשלוח גט פטורים ע"י בי דואר. ומעכ"ת טרח וחפש בזה בש"ע לברר הדברים היטב ומוצא דבריו הם בהשכל ודעת ולאשר לדעתי יאריכו בדיו ולמען ירוץ הקורא בו. ולבל אצטרך לשנות הדברים פעמים אחלקם לסעיפים לאותיותיו ומדברי אלה יתבארו דברי הרמ"א בסי' קמ"א סעיף ל"ה] וז"ל ומיהו יש חולקין וסבירי להו דאין למנות שליח להולכה ע"י כתב גם לא ראיתי נוהגין כך עכ"ל ונלאו רבותינו האחרונים לחתור מקורו מאין נובע, [ומה שציין הבאר הגולה שם בשם ר"ח גאון מובא ברשב"א ור"ן. תמוה מאד דהתם הטעם משום דהוי ע"י כותי. אבל לא משום דהוי בכתב] וגם יתבאר היטב איזה שינוי בעיקר תקנתא המוכרחים בעיקר השליחות:

והנה לזה מוכרחים לשום עיון היטב בדברי ר"ן גיטין סוף פרק התקבל בסוגיא דאומר אמרו ואגב גררא נפרש כל דברי קדשו שם בדברים הצריכים ביאור הדק היטב בקיצור נמרץ, שיספיקו לחכם כמותו ברמיזא בעלמא:

א הן הרמב"ן יצא בראשונה לברר הדברים דהיכא שהבעל מברר את הסופר והעדים בפרטות. אזי נקטינן מילתא לתועלת השליחות באיזה אופן שיהי' לתכלית הדבר באופן היותר מועיל, מפני שיש לדון בזה ולומר שדעתו דבעל היה שהשליח הראשון יעשם לשליחות בכתיבה וחתימה. או שדעתו היה שהוא בעצמו עשאום שליח רק שהראשון ששמע ממנו יודיעם טיב הענין. והשליח הראשון הוא רק לגלויי מילתא בעלמא להודיעם שהבעל עשאום שלוחים. ולהכי בענין כתיבת הגט והחתימה נתבטל השליחות ממנ"פ, אם נימא כפן הראשון דאזי משום לשמה לא מיפסל דהוי כאילו שמעו מפי הבעל דשלוחו של אדם כמותו. אבל מיפסל דמילי לא מימסרן לשליח, ואם נימא כפן השני שוב נתבטל משום תורת לשמה כיון שלא שמעו מפי הבעל. ואין לך צד היתר לומר לאחרים שיכתבו ויחתמו אלא השומעים מפיו דווקא. ומוכח זה מתוך הסוגיא דאי לא תימא הכי עודנו נפיק מיניה חורבה בחתם סופר ועד. אלא וודאי דאפי' כשהבעל אמר בפירוש שהוא עשאום לשלוחים והראשון יודיעם. אפ"ה בטל בכתיבה משום לשמה:

נמצא לדעתו מחמיר בחדא ומיקל בחדא. והוא דגבי כתיבה וחתימה בגט, פסול, אפי' שאמר בפירוש בלישנא מעליא שהוא ממנה אותם לשלוחים והשומעים יודיעום אפ"ה פסול משום לשמה. ובשאר דברים אפי' בלישנא מציעא מהני. ומזה נשמע בשליח קבלה באמרה אמרו לפלוני בפירוש. הגם שהוא לישנא מציעא ויש לדון בהם שני אופנים הנ"ל. אפ"ה נקטינן שדעתה היתה באופן היותר מועיל לתועלת המבוקש מפני שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ואמרינן שדעתה היתה שהיא עצמה תמנה את השני. והראשון רק להודיע ענין השליחות, וכן במתנה באומר אמרו אפי' בכתיבה וחתימה כשר מטעם זה:

ב הן הרא"ה תלמידו חולק עליו בתרתי, והוא דגם בכתיבה וחתימה בגט, כשר, היכא שאמר בפירוש בלישנא מעליא שהוא ממנה אותם לשלוחים. ולא מחלק כלל בין שליחות דכתיבת גיטין לשאר שליחות. ובלישנא מציעא לא מהני אפי' בעלמא כגון בשליח לקבלה ובשטר מתנה. וכן בשליח להולכה היכא דאמר אמרו לפלוני אפי' כשפרט את שמו בפירוש שהוא יוליך את הגט לאשה. והגט נשאר אצלו ברשותו והבעל הלך לדרכו ולא מסר הגט לשליח הראשון והלך הראשון ואמר לשני שהבעל עשאו שליח להולכה ולקח הגט מרשות הבעל אזי ל"מ מידי משום מילי לא מימסרן לשליח (ועיין מ"ש לקמן באות ז' בזה], משום דלעולם נקטינן לחומרא בסתמא. שנחית בתורת שליחות אצל הראשון ולא לגלויי מילתא בעלמא. וכדמות ראי' לזה מתרומה שהרי האומר לשלוחו צא ותרום אפי' כשקבע לו מקום בצפונו או בדרומו אפ"ה ל"מ אלא מטעם שליחות ולא אמרינן שהוא בעצמו התורם בדיבורו או במחשבתו והשליח מעשה קוף בעלמא דקעביד ועיין]:

ומהאי טעמא נמי אמרינן באומר אמרו אפי' כשפרט בשמו דפסול בכל גווני בין בכתיבה וחתימה ובין בשליח לקבלה [והולכה בגוונא דלעיל דלא מסר את הגט לראשון], לא מהני משום דמסתמא נקטינן מילתא שהוא עשאו לראשון לשליח בזה. ולדעתכם משמע בסתמא והמה יעשו מדעתם את השני לשליח וניתן גם לראשון תורת שליחות בזה:

ויש להוכיח זה מקושייתו שהקשה על הרמב"ן דא"כ מנ"ל לגמרא דר' יוסי סובר מילי לא מימסרן לשליח דלמא כולה מילתא משום לשמה הוא. אבל אם נימא דר' יוסי איירי בלישנא מציעא כמו שפירש"י שם שפרט את הסופר בשמו ואזי תו לא נוכל לומר משום לשמה, דהא תינח אם נימא דכוונת הבעל היה שהראשונים ישמעו איך שהוא ממנה אותם לשלוחים והמה יודיעום ונמצא שלא שמעו מפי הבעל, ומש"ה שפיר פסול משום לשמה, אבל אם נימא דלעולם נקטינן דדעתו היה לאופן המועיל [וכדעת הרמב"ן ז"ל לעיל באות א'] תו לא קשיא מידי דשפיר מוכח דס"ל מילי לא מימסרן לשליח דאי לא תימא הכי אמאי פסול באומר אמרו נימא להיפוך דדעתו היה שהראשון ימנה את השני מדעתו והוי כאלו שמעו מפי הבעל דשלוחו ש"א כמותו כקושיית הר"ן עליו שם:

ג איברא עודנה יש להתבונן בזה, דאכתי מאי ק"ל להרא"ה דהרי כיון דפוסל ר' יוסי באומר אמרו אפי' בסתם כשלא פרט את הסופר בשמו, ובזה לכ"ע משמע לדעתכם הרי בע"כ משום מילי הוא דפסיל לי'. אלא דבע"כ צ"ל דבעיקר סברא זו פליגי, דהרמב"ן סובר דכל היכא שיש לו תורת שליחות הרי גוף השליח כגוף המשלח לכל הלכותיהן, והרא"ה ס"ל דעיקר תורת שליחות הוא רק לענין עשיית השליח. ואמרינן דמעשה השליח כאילו עשאו המשלח, אבל מ"מ לא ניתן לזה את גוף השליח כמשלח. והוא מחלוקת עתיקא בהחבא בין רבותינו הראשונים בכמה מקומות:

עיין קידושין [דף ז' ע"א] הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני, וז"ל רש"י ז"ל והוא שלוחו אלא שמקדשו משלו. ועיין בריטב"א שם שהקשה דא"כ תו לא צריך לדין עבד כנעני. ודעת רש"י בזה דתורת שליחות לא ניתן אלא לענין המעשה בלבד. ומש"ה צריך לדין ע"כ. והחולקים סברי דגוף השליח הרי הוא כמשלח והרי הוא נתן משלו ותו לא צריך לדין ע"כ. [רק דאיירי שאין הנותן שלוחו של המקדש]. ועיין בטור אה"ע [סי' קכ"א] ובש"ע שם [סעיף ב'] דפליגי הרמב"ם והטור היכא דאמר כתבו כשהיה שפוי ואח"כ בשעת כתיבה נשתטה לגמרי כשר מדאורייתא. עיי"ש בח"מ ס"ק ב'] וב"ש [ס"ק ג']. ולדעת הטור בטל לגמרי. הרי לדעת הרמב"ם גוף השליח כמשלח עצמו. ולדעת הטור הוא רק לענין המעשה עצמו ועיין בשיטה מקובצת ב"ק (דף ע'] שמביא בשם הרז"ה דלמסקנא שם אמרינן דרב אשי חולק על נהרדעי וס"ל דשליח שווייה והלכתא כוותיה דאפי' היכא דלא כתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך נמי מהני ולא מצי אמר ליה לאו בע"ד דידי את. ובדיבור שאח"ז בד"ה כל מפרש טעמא דנהרדעי דמצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. וז"ל תימא בכמה דוכתי אמרינן שלוחו של אדם כמותו לענין ממון וכו'. וי"ל דנהי דהוי שלוחו לענין שיפטר הנפקד אם מסרו ליד השליח כאילו מסרו ליד הבעלים. מ"מ יכול הנפקד לסרב שלא למסור הפקדון לשליח משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את, עכ"ל. הרי לדעת רז"ה דרב אשי פליג על נהרדעי והלכתא כוותיה משום דגופו של השליח הוא כמשלח עצמו. ולדעת כמה פוסקים החולקים על רז"ה בזה וסברי דרב אשי לא פליג על נהרדעי דסברי דתורת שליחות לא ניתן אלא לכל עניני עשיית השליחות אבל במידי דממילא לא, ועיין באשר"י ב"ק (דף ק"ב] בסוגיא דמי הודיעו למסקנא הוכיחו שם בש"ס מדתנן ולא מצבע שצבעו לשמן ול"א מי הודיעהו אלא משום דשלוחו ש"א כמותו ולא משום דידו כיד בעה"ב. כיון שכבר נעשה אצל הצבע בשביל הבעל. ודברי הרא"ש מרפסין איגרי למעיין שם. כאשר כבר עמד בזה בקצוה"ח [סי' קפ"ג ס"ק ד']. איברא כוונתו כך הוא דדווקא במידי דצריך לקנותו מן המוכר כגון במנעלים שלקחן לשמן כיון שקנאם בקנין מן המוכר, אזי שפיר שייך לומר דידו כיד בעה"ב. ולהכי אע"ג שהמוכר כיון להקנותם להקונה מ"מ הקונה בעצמו כיון לקנותם בקנין זה עצמו לצורך הבעלים. אבל בצבע כיון דאין אומן קונה בשבח כלי. ואמרינן דתיכף עשאן בשביל מי שנתן לו. ומיד בשעת עשיית השבח נקנו ממילא לבעלים. והרי כיון שהאומן לא ידע שדעת הבעלים הוא לצורך. ובשביל אשתו ובניו הרי קנוים הם ממילא ביד הבעל ושוב אי אפשר שיקנהו בשבילם שאין אדם זוכה בשלו לאחרים. אלא א"כ זיכה לו ע"י אחרים. אלא וודאי שהוא משום שליחות ושליח של אדם כמותו. הרי הבעל עצמו נעשה כאשתו וכיון שעשאן בשבילו הרי הוא כאילו עשאן בשבילם משום דגוף השליח נעשה כמשלח עצמו [ולדינא מסיק הרא"ש דהטעם משום דידו כיד בעה"ב. ובצבע הטעם משום דכל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו]. ושאר פוסקים שלא פירשו כן משום דפליגי עליו בסברא זו. ועיין בקצוה"ח [סי' קפ"ב] מה שמתרץ על קושיית תוס' רי"ד ר"פ האיש מקדש בשליחות לגבי מצוה משום סברת רא"ש נדרים דבמידי דממילא לא שייך שליחות. ולפי מה שכתבתי הוא פלוגתא רבתא בפוסקים. גם מדברי הרא"ש עצמו מוכח להיפוך גבי צבע. אלא בע"כ צ"ל דשאני גבי הפרה שלא עשאו שליח בפירוש לשמיעה רק להפרה. וגם השמיעה קודם להפרה ונמצא דבשמיעה גופה יתחיל השליחות וכיון דהוא מידי דממילא אין כאן התחלה לשליחות. אבל היכא דאיכא תערובות מעשה בהדי מידי דממילא כגון בצבע. וגם בשליחות מצוה כיון דחייל על גוף המעשה חייל נמי על מידי דממילא. וכעין דמצינו לענין מילי דהיכא דאיכא בהדי' צירוף מעשה כגון בגיטין ובקידושין לכמה דעות [בש"ע אה"ע סי' ל"ה] אפי' בקידושי כסף אע"ג דאיכא מילי בהדי מעשה מהני. רק שגם בזה פליגי הפוסקים. כגון לגבי גט [בסי' קכ"א] הרי אע"ג דאיכא צירוף מעשה אפ"ה פליגי בזה. וגם התם בנדרים [דף ע"ה] מבואר בר"ן שם תירוץ אחר:

ונמצא לפ"ז דהרמב"ן ס"ל שהשליח גופו נעשה כגוף המשלח. ומש"ה ס"ל דאם נימא מילי מימסרן לשליח הוי כאילו שמע מפי הבעל. והרא"ה בקושייתו על הרמב"ן בע"כ צ"ל דסבר דבמידי דממילא לא נעשה שליח. ולהכי הקשה שפיר דא"כ מנ"ל דר' יוסי סבר דמילי לא מימסרן לשליח דילמא טעמא רק משום לשמה כיון דלא שמע מפי הבעל, דאע"ג דשלוחו ש"א כמותו. זהו לענין העשיה לחוד. אבל מ"מ לא נשמע הקול יוצא מפי הבעל ולא עדיפא מאילו עשאו הבעל שליח בפני ב"ד עצמן שלא בפניהם דלא מהני לדעת רמב"ן משום כיון דלא שמע מפיו בעצמו הוי כנכתב שלא לשמה:

ד איברא מה שכתבתי לעיל [באות ב'] שהרא"ה חולק בתורתו של הרמב"ן והוא דס"ל דכל כמה דלא פירש להדיא הבעל בשפה ברורה שהוא ממנה את הסופר לשליח אמרינן בסתמא היכא דאמר בלישנא מציעא דנחית לתורת שליחות לגבי השומעים ממנו ואזי ירדה לגבי השומעים משום תורת שליחות ולא לגלויי מילתא לחוד. מוכח להדיא מדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות זכיה ומתנה הלכה י'] דפוסק דלגבי מתנה לא מהני אומר אמרו. ומשמע אפי' כשפורט אותו בשמו. ועיין בח"מ [סי' רמ"א]. ורמב"ן חולק בזה כמ"ש [באות א']. ומנ"ל לאפושי פלוגתא עוד בין הרמב"ם להרא"ה ולחלק גם בין השוים בעיקר הדין. גם בלא זה משמע הכי משטחיות דברי רא"ה שם דמשמע דלא פליג על רש"י שהביא הרמב"ן שפרט את הסופר בשמו. ואפ"ה אית ביה משום מילי. הרי להדיא דס"ל דלישנא מציעא לא נפיק מתורת שליחות לגבי השומע ואית ביה משום תורת מילי:

וגם מה שכתבתי שחולק עליו במה דמחלק הרמב"ן בין שליחות דכתיבה וחתימה לשאר שליחות מבואר להדיא בדבריו שם. ונמצא לפ"ז בשליח להולכה היכא שהבעל נתנו לראשון. או שלקחו בעצמו בפקודתו ואמר לו אמור לפלוני שיקבלם מידך כיון דאיכא צירוף מעשה בהדי מילי מהני לכ"ע אפי' היכא דאמר לו בלישנא גריע', כגון דלא פרט אותו בשמו ואמר לו בפירוש אמור למי שתרצה אפ"ה מהני. אבל היכא דליכא צירוף מעשה כגון שהגט נשאר ברשות הבעל ואמר לו בלישנא גריע' אמור למי שתרצה שיטול הגט ויוליכנו לאשתו לכ"ע לא מהני מידי משום דאז ליכא צירוף מעשה בהדי מילי והלכה ברורה דמילי לא מימסרן לשליח. ובלישנא מציעא תלי' בפלוגתא דרמב"ן ורא"ה וכבר הובא בש"ע חו"מ [סי' רמ"ד] שני דעות בזה (וה"ה בשליח להולכה היכא שלא לקחו הראשון מרשות הבעל לרמב"ן מהני בלישנא מציעא ולרא"ה לא מהני] ואם אמר להדיא שהוא ממנה אותו לשליח אזי מהני לכל הפוסקים שהרי הרמב"ן ג"כ לא החמיר אלא בכתיבת הגט משום דבעינן לשמה. ודע דכל מה שכתבתי פרטי דינים בזה, הוא רק לדעת הפוסקים דאפילו באומר אמרו לא יצא מתורת מילי]:

ה ולפ"ז הדין המבואר באהע"ז [סימן קמ"א סעיף י"ד] הוא אליבא דכל הפוסקים. כיון שאמר להדיא שהוא אמר להם שהוא הממנה תו נפיק לגמרי מתורת מילי שהשומעים רק לגלויי מילתא בעלמא הוא דאתי. ובעיקר המינוי הרי מבואר הדבר בגיטין [דף ל'] דמהני מינוי שלא בפניו וכמו שכתב בבדק הבית שם. ומה דק"ל דמילתא דפשיטא הוא ומבואר להדיא בגיטין [דף כ"ט], לק"מ דהתם נמסר הגט ביד הראשון וכבר נפיק בזה מתורת מילי כיון דאיכא בהדי' צירוף מעשה. משא"כ הכא דאיירי בשליח להולכה כמו בגוונא דשליח לקבלה שלא נמסר בידם כלום. ה"נ בשליח להולכה איירי בכה"ג והוא שהגט נשאר ברשות הבעל והוא ממנה אותו שיקחנה מעצמו וכמו שכתבתי לעיל [באות ב' ד'] ועיקר רבותא לאשמעינן דכל בכה"ג יצא מתורת מילי כיון שהשומעים לא נעשו שלוחים לעשותו שליח רק לגלויי מילתא בעלמא:

ומ"ש מע"כ לחלק בין עשאן שלוחים שיגידו לשליח רחוק מן הסברא והוא דחוק לחלק בזה. כיון דעיקר הסברא דנפיק מתורת מילי הוא משום דאמרינן לגלויי מילתא בעלמא הוא דעביד תו לית לן נפקותא בין אית בהו תורת שליחות אם לא:

ו לכאורה יש להקשות על דעה אמצעית באבן העזר סימן ל"ה סעיף ו' [ובב"ש שם ס"ק ט"ו] דסברי דבקידושין אפי' בשטר אין השליח עושה שליח משום דהוי מילי. דשאני גבי גט דהוי כגמר מעשה דיכול לגרש בעל כרחה משא"כ גבי קידושין. דא"כ בעובדא דר' אבא בר מניומי בגיטין (דף כ"ט] למאי דקפחינהו רב ספרא דאינו יכול למנות שליח אחר משום דהוי שליח שלא ניתן לגירושין דא"כ בטל השליחות לגמרי ואפי' לאבא בר מניומי גופא לא יכול למוסרו דהא כיון שלא יכול לגרשה הוי ליה רק כמילי בעלמא דלא מימסרן לשליח ואפי' באומר אמרו לדעת רוב הפוסקים דסברי דאפי' באומר אמרו לא יצא מתורת מילי. וצ"ל לאותן הפוסקים דסברי כדעת רמב"ן דגם בלישנא מציעא נקטינן לתועלת השליחות ואמרינן שהוא עשאם לשליח והוא יודיע לו [רק בכתיבה וחתימה הוא דפסול משום שלא לשמה אבל בנתינה לא בעי לשמה, גיטין פ"ו ע"ב]. אבל אין לומר דהוי כלישנא מעליא דמהני לכ"ע שהרי עודנו קא שקלו וטרו בזה התם מי אמר ליה אבא בר מניומי ולא את. ואם איתא דאמר להדיא תו ליכא ספיקא. נשמע מזה בשליח קידושין בשטר ואמר ליה בלישנא מציעא הילך השטר ואמור לפלוני שילך ויקדשנה דמהני לכ"ע והוויין קדושי וודאי כדמוכח מעובדא הנ"ל:

ז אח"ז ראיתי בפני יהושע שהקשה שם [דף כ"ט] גבי עובדא דאבא בר מניומי דאע"ג דלא ניתן לגירושין דהרי מ"מ למלתיה הוי שליח אמאי לא יכול למוסרו ליד אחר שיעשה שליחותו במקומו למוסרו לאבא בר מניומי דהא בכל התורה קי"ל שליח עושה שליח. ול"ל כיון שלא נעשה שליח לגירושין שהוא גמר הענין אלא למוסרו לאבא בר מניומי א"כ בכה"ג לא הוי שליחות כלל מן התורה ולא אמרינן ביה שלוחו של אדם כמותו, דא"כ כי מסרו איהו גופי' לאבא בר מניומי אמאי הוי גיטא הא בעינן ונתן [פי' הנתינה ליד המתגרשת] והכא לאו הבעל קא יהיב כיון דלא שייך שליחות בכה"ג [נמצא דלא ניתן ע"י הבעל], עכ"ל:

ולפמ"ש לעיל הדברים מובנים היטב במישרים. ועודנו צריך להקדים לזה דברי תוס' לעיל [כ"ד] בד"ה כי מטית להתם, ודבריהם צריכין תבלין דלכאורה נראה מדבריהם כמסקנת פנ"י שם דכל שליח שלא ניתן לגירושין אין לו לעבור על דעת משלחו אפי' בדבר דליכא קפידא והוא דחוק בסברא שהרי לא מצינו אלא היכא דאיתא לקפידא מקום לחול כגון בזיון הבעל וכה"ג, ונראה להטעים הדברים עפ"י מוסדי הכללים הנ"ל דכל היכא דאיכא צירוף מעשה בהדי מילי שוב לא נחשב למילי, ומש"ה שליח עושה שליח. ותכונת המעשה עד היכן הדברים מגיעים, אם הוא דווקא היכא שהמעשה יכול לגמור ע"י פעולתו לבד ואינו תלוי בדעת אחרים כלל כמו בגט אשה דווקא או אפי' היכא דתלוי בדעת אחרת כגון בקידושין אם השליח שיש בידו שטר קידושין יכול לעשות שליח, לדעת כמה פוסקים, גם זה יצא מתורת מילי, ולדעת המרדכי בשם הקדוש מרדוש ר"פ האיש מקדש, לא יצא מתורת מילי. אולם באומר אמרו אפי' בלישנא מציעא הוכחנו [באות ו'] דאפי' לדעת המרדוש מהני אפי' בקידושין דלכה"פ לזה מצטרפין גם מעשה כל דהו להוציא מתורת מילי, וראי' מעובדא דאבא בר מניומי:

ולאחר העיון נראה דבע"כ צ"ל דכל כה"ג דאצל שליח השני הוי מעשה גמור כגון בעובדא דאבא בר מניומי. שהרי הוא יכול לגרשה בע"כ, אזי גם בלישנא גריע' ג"כ מהני כיון דאצל השני הוי מעשה גמור. וראיה מספ"ב דגיטין (דף כ"ד ע"א] גבי אשה עצמה הוי' שליח להולכה עד דמטית התם כי מטית התם שוי שליח להולכה הרי משמע דאפי' כשלא פרט את השליח אפ"ה מהני אע"ג דע"י עצמה שהיא השליח הראשון אי איפשר לה להתגרש, והיינו משום שע"י השני נגמר הענין לגמרי והוא מוסר לה הגט מש"ה לכ"ע יצא מתורת מילי אפי' בלישנא גריע':

נמצא לפ"ז היכא שע"י שליח הראשון לא ניתן לגירושין והבעל מסר לו הגט למוסרו לאיש אחר אע"ג דלא פרט לו. והרי הוא לישנא גריע' דלא מהני לכ"ע, [דהיינו לדעת רוה"פ, לבד דעת המרדכי ס"פ התקבל דמילי לא שייך אלא גבי כתיבה וחתימה לפי שאינו נגמר הקנין יעו"ש] בשליח לקבלה וגבי שליח להולכה היכא דלא מסר לו הגט כמש"ל [באות ד'] מ"מ היכא דמסר לו הגט ליתנו לשני. אזי אפי' בלישנא גריע' מהני אפי' היכא דלא פרט אותו בשם כמו בספ"ב גבי אשה:

איברא ניחזי אנן באשה עצמה, היכא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית להתם ולא אמר לה יותר אזי בודאי אינה יכולה לעשות שליח להולכה. הגם דהיכא דחלה או נאנס השליח עושה שליח, והכא אין לך אונס גדול מזה. שהרי אי איפשר לה להתגרש בלא זה, מ"מ רחוק מן הדעת וממוסדי הדעת שיהי' כח השליח עדיף ממשלחו דכיון שהיא עצמה א"י שתתגרש ע"י שליחותה היאך תעשה שליח שתתגרש ע"י. והוא בכלל כל מילתא דאיהו לא מצי עביד. ומעתה ניחזי אנן בעובדא דאבא בר מניומי היכא שלא פרט אותו בשמו כמו התם. ורוצה לעשות שליח שני שהוא ג"כ אינו מכירה רק שהוא ימסרו לשלישי במקומה המכירה אזי לכ"ע אינו מועיל דכיון שלא ניתן לגירושין ואין בידו לעשות כלום שום מעשה בגט שבידו אפי' מדעתה כיון שלא ניתן לגירושין וגם אצל השני אין לקבוע שם מעשה על הגט שניתן מיד הראשון לשני ואזי לכ"ע הוי לי' מילי ולא מימסרן לשליח דדמי כאילו לא היה בידם כלל. דמאי איכפת לן במה שהוא בידם. כיון שאין לאל ידם לא ביד הראשון ולא ביד השני להעשות בו שום גמר. ומילתא דפשיטא שגם לדעת הפוסקים החולקים על המרדוש וסברי דבקידושין עושה שליח. דהתם מ"מ יש בידו לקדשה מדעתה, איברא עודנו צריך להתבונן היכא שפרט את השני בשמו וגם דיבר בשפה ברורה ובפה מלא שהוא עושה את השני לשליח ומסר את הגט לשליח ראשון ואמר לו שהוא עושהו לשליח שימסור לשני ויודיעהו זאת, אם השליח הראשון היכא דנאנס בדרך. אמאי לא יכול לעשות שליח שימסור לזה שציוהו הבעל ויודיעהו קושט דברי הבעל. דאע"ג דמילי לא מימסרן לשליח והכא מעשה הגט שבידו לא נחשב למעשה כלום. כיון שלא ניתן לגירושין, מ"מ כיון שהוא רק מעשה קוף בעלמא ונסתלק תורת שליחות לגמרי. מ"מ לא גרע מאילו נעשה ממילא כמו בעובדא דגאונים כשנתנו לכותי כאשר תמה בפ"י. מ"מ הסברא נותנת כיון דעשאו לראשון שליח שיודיעהו וימסור לו הגט, והוא שינה בשליחות דכיון דמילי לא מימסרן לשליח. ולא נעשה כלל בתורת שליחות כאשר ציוהו הבעל ויש בו צד פסול [וכמ"ש תוס' גיטין (ס"ו ע"ב) ד"ה הא דבכתיבה דלר"מ כשר גם כשמצאו באשפה. מ"מ היכא שציוה לכתוב פסול ע"י שליח שני שצריך לעשות צוויו, ועמ"ש לקמן סי' ל"ט בזה]:

וזהו כוונת התוס' דגבי אשה מהני אפי' היכא דלא פרט בשמו אפ"ה לא נכנס לסוג דין מילי. והתם כשפירש את אבא בר מניומי בשמו אפ"ה לא נפיק מתורת מילי היכא שממנה לאחר למוסרו לאבא בר מניומי, והארכנו בזה לברר הדברים לעצמי ולכל הרוצה להבין הדברים לאשורם לא ילאה באריכות הדברים. אח"ז עיינתי בקצה"ח סי' רמ"ד ס"ק ב'] וראיתי שמיישב קושי' פ"י הנ"ל עפ"י סברת המרדוש קידושין ולמ"ש נכון לכל הדעות בפשטות הדברים לאשורם:

ח עיין ר"ן סוף פרק התקבל שכתב מצד הסברא אמרינן דפקח יכול לכתוב לסופר שיכתוב לו גט לאשתו דאע"ג דאמרינן בגיטין [דף ע"ב] קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב. זהו כשאינו יכול לדבר ואינו שומע מש"ה אין כתיבתו מוציאה אותנו מידי ספק שטותו. אבל בתוספתא איתא דאפי' פקח אינו יכול למנות שליח בכתיבה. וכן מובא באה"ע [סי' ק"כ סעיף ה'] לדינא שהוא מחלוקת הפוסקים. נמצא לפ"ז לדעת רא"ה שכתבנו לעיל [באות ב'] וכן הר"ן מסיק שם לדינא כוותי' בזה. דלא מחלקינן כלל בין שליחות דכתיבה לשאר שליחות, לכן באומר אמרו היכא דממנה בפירוש דמהני בשאר שליחות להולכה ולקבלה ונפיק בזה מתורת מילי, מהני נמי בכתיבה דגט משום לשמה. [ופליגא בזה על רמב"ן דפוסל גבי כתיבה ביותר דמשום לשמה בעינן דווקא שישמע בקולו ממש], וכן לדעת כמה פוסקים שכתבנו לעיל באות ג'] דדין תורת שליחות לא ניתן אלא למעשה השליחות ולא שיהיה גוף השליח כמשלח. בע"כ צ"ל כן משום קושיית הרא"ה הנ"ל. דאל"כ מנ"ל דר' יוסי סבר כלל דמילי לא מימסרן לשליח דילמא הכל משום לשמה דתו אין לומר כתירוצו של שם שהרי לזה לא ניתן כלל תורת שליחות וכמו שכתבנו לעיל. אלא וודאי בע"כ צ"ל דסברי דלא מחלקינן בין שליחות דכתיבה לשאר שליחות וכיון דמינוי שליחות פסול בכתב גבי כתיבה. הוא הדין נמי בשליחות קבלה והולכה:

וזהו שכתב הרמ"א בנועם לשונו [בסי' קמ"א סעיף ל"ה] דמינוי שליחות פסול עפ"י כתב וזה נכון וברור:

ט איברא נראה דזהו כשעיקר מינוי שליחות היה בכתב אבל כשהמינוי היה על פה לפני עדים והם כתבו בלישנא דסהדי כמו שכותבין בכל שטרי מקח ומתנה. הרי עיקר המינוי היה ע"פ והכתב הוא רק לראי'. אולם היכא שכותבין בלישנא דבעל כמו שכותבין בגט כתבו ותנו לפלוני איך שאני ממנה אותו לשליח הגם שאמר כן על פה. עודנו יש לשדות בו נרגא. דמ"מ יש לומר דעיקר סמיכות דעתו היה על מינוי זו שע"י כתב שצוה לכותבו וליתנו בידו. ודמי קצת לסברת ר"ן קידושין פרק קמא (דף כ"ו] דבשטר קנין לא קני אלא בשעה דמטא לידי' כיון דאית ביה תרווייהו משום קנין ומשום ראיה. אבל בשטר ראיה קנה למפרע. ה"נ יש לחלק בין אם כותבין בלישנא דסהדי לראי' בעלמא. אזי כיון דלקושטא מינה אותו בפיו מהני לכ"ע. אבל היכא דכותבין בשם הבעל איך שאני ממנה אזי איתא בכתב זה משום תרווייהו בהדי הדדי משום מינוי ומשום ראיה אזי יש לומר דעיקר סמיכתו היה רק על הכתב שצוה לכותבו בשמו:

וזהו דמדייק בש"ע אה"ע [סי' קמ"א סעיף י"ד] והעדים כותבין וחותמין שמינה לפלוני שליח. הכוונה שכותבין רק ללישנא דמשמעותא לראי' בעלמא. והוא שכתב בהגה"ה ועיין לקמן [סעיף ל"ה] למעוטי שלא יכתבו בלישנא דבעל עצמו וכמ"ש, ועיין:

י בנידון המבואר בבעל הלכות גדולות מובא ברא"ש גיטין [פרק ב' סי' כ"ז] ובר"ן שם [על סוגיית הש"ס בדף כ"ג] וז"ל מהו למיכרכיה לגיטא בחד מנא ומימר לעכו"ם אמטי הא מנא לישראל פלוני וליתבי' לאינתתי' וכו'. לכתחילה לא מנסבינן לה וכו'. ואי אינסבא לא מפקינן לה משום דקי"ל הלכה כר"א דעדי מסירה כרתי עכ"ל בדילוג. וקשה להבין הדברים כאשר הרגיש בזה הר"ן דמאי שיאטי' דר"א הכא. ונראה להטעים קצת דברי קדשם הנטעים ומושרשים במוסדות מוצקים. הגם שצוחו עליהם רבותינו הראשונים [וכבר כתבתי בהקדמה לזית רענן חלק ראשון שכך דרכן של רבותינו הראשונים שידעו להבינו היטב מקורם ושרשם רק מחולקים עליהם בסברא דקה לפום שקלם בשכלם הזך], ועיקר סברתם נראה דסברי כדעת הרמב"ם [פ"ג מהלכות גירושין הלכה ט"ז ועי' ב"ש אהע"ז סי' קכ"ג סק"ה] דבגיטין וקידושין דבעינן בני כריתות הוא אפי' במידי דלא בעינן תורת שליחות כמו גבי כתיבה דס"ל דלא בעי תורת שליחות. וחרש שוטה וקטן פסלינן משום דלאו בני דעה נינהו אפ"ה בעבד פסלינן משום דלאו בני כריתות נינהו [מש"ה פסול ע"י עכו"ם משום דלאו בני כריתות נינהו וכמ"ש הרא"ש שם בשם הבה"ג]. גם מסתברא להו דאע"ג דלא מצינו פסול דבני כריתות רק היכא שעשה מעשה בגוף הגט, כגון בכתיבה או בנתינה דבעינן שיתן לידה. אבל לא היכא שהוליך הגט ליד השליח שנתמנה עפ"י בעל. והוא רק מעשה קוף בעלמא וזהו כסברת ר' שמעון במס' זבחים [דף י"ג] שהיה אומר אי איפשר שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה אבל איפשר בלא הילוך ששוחט בצד המזבח וזורק. מ"מ כיון דמצינו דר' אליעזר פליג עליה התם. וסבירא ליה במהלך במקום שהוא צריך להלוך מיקרי עבודה ומחשבה פוסלת בו. הגם דאנן פסקינן התם כחכמים היינו משום גזירת הכתוב דמקבלה ואילך מצות כהונה, לכן הילוך כל שהוא מיקרי עבודה כמ"ש תוס' שם (י"ד ע"ב) בד"ה והא]. אבל ר' אליעזר ור' שמעון דפליגי בסברא אם כגון זה מיקרי עבודה, לכן יש להחמיר באשת איש כר"א וכיון שהוליכו במקום שהוא צריך להלוך ויש לו תפיסת יד בגט זה ונפסל ע"י משום דלאו בני כריתות נינהו. איברא עדיין יש לחלק דהתם שאני שיש לו תפיסת יד בדבר שיש בו בעצמותו תועלת לעבודה בלא שום מניעה והוי הולכה זו המקרבו לעבודה כגורם, אבל הכא כיון דצריך לעדי מסירה ונמצא דתפיסת יד זה על שם העכו"ם הוי כעין גורם דגורם, לכן אם נתנו לה בפני עדי מסירה איגלאי מילתא למפרע דהוי ליה תפיסת יד רק בגורם דגורם, אע"ג דלקושטא ס"ל דאמרינן אף ע"מ כרתי ומש"ה לכתחילה פסול, אבל בדיעבד לא תצא:

אמנם בגירסת הר"ן כתוב משום בני שליחות. לכן תמה דא"כ אינו ענין לעדי מסירה:

מ"מ בעיקרא דמילתא דאוסר הבה"ג להנשא לכתחילה, כיון שהרא"ש שם ועוד רבותינו הראשונים סמכו על ר"ת בזה להלכה ולמעשה להקל אפי' לכתחילה [וכ"פ בש"ע סי' קמ"א סעיף ל"ה]. תו אין לפקפק בזה בפרט במקום עיגון ושעת הדחק, והיש מחמירין בש"ע שם הוא רק מטעם מינוי בכתב:

ומ"ש בשם מהרי"ק (שורש למ"ד ענף ד'] שאין להקל משום עיגונא אלא היכא דמצינו להדיא מבואר הדבר בש"ע אה"ע [סימן י"ז סעיף ט"ו] ועיי"ש בחלקת מחוקק ס"ק ל"א] דזהו היכא דפליגי במקום עיגון גופא, וב"ש שם מסיים בשם הט"ז להקל כדעת רא"ם ומשאת בנימין:

ובפרט בנ"ד שגם לדעת בה"ג גופא הוא רק משום חששא דרבנן שהרי בדיעבד לא תצא לכן יש להקל בזה במקום עיגון ושעת הדחק:

וכה"ג איתא בתרומת הדשן סי' רכ"ח] דיצא לידון היכא דחתם העד עצמו בגט כגון ראובן בן יעקב וכתב שי"ן במקום עיי"ן ומחק רגל השמאל ונותר עיי"ן דזה יצא מתורת כתיבה משום חק תוכות ושקיל וטרי בזה מפני דמדינא אין צריך לחתום אלא ראובן עד או בן יעקב וכיון שכן דמי למ"ש התוס' [גיטין דף פ' ע"א ד"ה ושם עירו] והפוסקים גבי שינה מקום הלידה דכל מה דלא צריך מצד הדין אין שינוי פוסל בו:

וכתב שם אמנם נראה לחלק שפיר דאיפשר לומר דלא דמי לשינוי מקום הלידה או שם הנהר דהתם אינהו לא אתי' כלל לצורך שום תיקון חכמי התלמוד ואינו כלל ממטבע שטבעו חכמים בגיטין אבל בן פלוני החתימה עצמה היא ממטבע חכמים. היכא דלא חתם כבר פלוני. ונהי נמי דהיכא דחתם כבר פלוני תו לא צריכין לבן פלוני. מ"מ נימא איפכא דבן פלוני תהא עיקר ופלוני תהא התוספת דהא כל כמה דלא חתם עדיין עד הרי פלוני לחוד לאו כלום הוא ומאי חזית דמשוי לפלוני עיקר טפי מבן פלוני וכיון דלא הוברר לתפוס אחת מהן הפסול והטעות פוסלים בתרווייהו דרמינן כח החתימה אהא כמו אהא וכו' אפס נראה דוודאי אי הוי חתימת עדים דאורייתא כמו לר' מאיר היה ראוי לחלק בכה"ג אבל אנן דקי"ל כר' אליעזר דאין עדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם אין לדקדק ולחלק כ"כ עכ"ל התרומת הדשן:

ולפענ"ד הדבר מבואר כעין זה בזבחים [דף קי"א ע"ב] במתניתין להדיא למה הדבר דומה למפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות וכו' שתיהן בחוץ חייב. עיין פי' רש"י וברטנורה דחייב על שתיהן. וכ"מ להדיא שם מדלא מפליג בהו כמו באינך בבי. והטעם מפני שבשעת שחיטה כל אחד היה ראוי לפנים. והשתא התם הרי רק אחת מהן ראוי ואחת וודאי אזלא למיתה. [דבש"ס שם מוקמינן המשנה כרבי] אפ"ה כל כמה דלא נתברר חייב על שתיהן. מכל שכן הכא ששניהם כאחד טובים רק שאחד מהן יתירה:

רק מה שמחלק התרומת הדשן בין דאורייתא לדרבנן הוא נכון:

וממילא בנידון דידן כיון דעיקרא דמילתא השתא לדידן אין העדים חותמין על הגט רק מפני תיקון העולם. והעיקר סמכינן על עדי מסירה משום הכי לא נפסל ע"י תפיסת יד של העכו"ם דהוי כגורם דגורם:

יא ועתה נבוא לדון בענין קיום הגט שמסתמא לא נוכל לקיים חתימת ידי הדיינים על הרשאה ממדינת (אמעריקא) וכתב מעלתו שזהו הדין המבואר בהגה"ה [סוף סי' קמ"ב] שמעשה ב"ד א"צ קיום. ולפענ"ד לא נראה כלל לומר כן כיון שכל עיקר הקיום הוא רק על שטר שליחות אע"ג שמציינין את עדי החתימה על הגט בתוך כתב השליחות וקיום שעליו מ"מ לא עדיף מאילו נתקיים חתימתן דהיינו חתימת הדיינים לפנינו. אפ"ה לא מהני לדעת הריב"ש סימן שי"ח] יעו"ש שכתב בזה הטעם משום דעדיין כאילו לא נתקיים. דעדיין יש לחוש דילמא נאבד הגט מיד השליח וזייף חתימת ידי עדים. וכתב שם אע"ג דאין לחוש לזה [בעובדא דידיה]. מ"מ לא נתקיים הגט בחותמיו ולא בתקנת חכמים. ועיין בש"ע (סי' קמ"ב סעיף א'] דמביא הרמ"א פלוגתא בזה ומסיים כדעת הריב"ש בחשן משפט [סי' מ"ו סעיף ל"א] שהקיום צריך שיהיה סמוך לכתיבת יד העדים וכו' או מאחריו. רק דשאני התם דחיישינן למזויף וינקוט בידו שני השטרות. משא"כ גבי שליח להולכה דלית לן למיחש רק לנפילה. ולנפילה לא חיישינן כדאיתא בש"ס בבא בתרא [דף קע"ב] ויבמות [קט"ו ע"ב] גבי חבו בר ננאי מ"מ כיון שכבר יצא הדבר מפי הריב"ש אפי' במקוים תו אי איפשר להקל היכא דלא נתקיים אפי' במקום עיגון ושעת הדחק, בתרי קולי, כדאיתא כעין זה בט"ז יורה דעה [סוף סי' צ"א]. ובפרט שהרמ"א נוטה לדעת הריב"ש. ואע"ג דעל ב"ד רחוק מן הדעת לחוש לזה. דהא גם הריב"ש כתב בעובדא דידיה שאין לחוש לזה. מ"מ מיקרי כגט שאינו מקוים שלדעת רוב הפוסקים תצא:

ומ"ש מעכ"ת דשאני חתומה בחותם דלא חיישינן למזויף מפני שצריך לאומן. ז"א שהרי אין משלחין מעות בדיוקני שהוא חותם טבעת, כמבואר בבא קמא ע"ב] ובחשן משפט סימן קכ"א] ובש"ך שם [ס"ק י"ג ט"ו]:

לכן נראה לפענ"ד דהיכא דאיפשר שיתקיים חת"י הב"ד מה טוב ובאם לאו יקיימו הב"ד גם את עדי הגט על הגט עצמו סמוך לכתיבת העדים וחתימתן או מאחוריו ויקיימו גם את הרשאה. ובלבד שיכתבו בתוך קיום עדי החתימה של הגט, שהגט נמסר לפניהם ליד שליח להולכה דאל"כ יש לחוש שיחזיקו אותה מגורשת שדרכה של אשה לקיים גיטה ולא האיש כמו בשטר חוב דכתוב בו הנפק, ועיין בבא מציעא (דף י"ח ע"ב] בתוס' ד"ה נפיק. ולולא דמסתפינא אמינא דדעת הריב"ש רק היכא שהגט יוצא מיד שליח השני, כמ"ש בשאלה שם. ודעת החולקים הרשב"א ומרדכי הוא כשעודנו ביד הראשון וטעמא דמילתא שהרי מבואר הדבר ברמב"ן יבמות סוגיא דיצחק ריש גלותא והנמוקי יוסף שם דגט הנמצא בעיר שנכתב דכשר אפי' היכא דשיירות מצויות משום כאן נמצא וכאן היה. וה"נ כיון שנותן ביד זה גט מקוים ונמצא בידו גט זה. אמאי לא נכשירו ע"י כאן נמצא. ומהא דפסקינן דשני יוסף בן שמעון בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים [כמבואר בש"ע סימן מ"ט סעיף ז' בלי שום חולק]. אין להקשות על דברי הריב"ש משום דהתם עדיפא חזקת דכאן נמצא משום שהוא נגד שתי רשויות. ועיין כתובות בסוגיא דהיו בה מומין. שם מבואר דכאן נמצא ע"י רשות עדיף טפי. לכן נראה דדעת הריב"ש הוא דווקא ביד שליח שני דדמי לגט הנמצא במקום אחר כמ"ש הרמב"ן שם. ורשב"א ומרדכי הוכיחו משליח ראשון דז"ל הרשב"א בתשובה [סימן קס"א] ומרדכי פרק התקבל שהוכיחו דלא בעינן הרשאה ביד שליח. דכשם שנאמן לומר בפני נכתב נאמן גם על השליחות. דאל"כ אמאי הצריכו לומר בפני נכתב. וא"כ אזלי הוכחתם משליח ראשון אולם מלשון רבינו רמ"א סי' קמ"ב סעיף א'] משמע דגם בשליח ראשון חולק הריב"ש ובטלה דעתי השפלה נגד דעת רבינו הגדולה והרחבה. וצ"ל דטעמא דמילתא משום שכבר הקילו רבנן כמה קולות גבי קיום. לכן לא הקילו עוד לאשוויי קיום ע"י צירוף דכאן נמצא וכעין דאמרינן בעירובין (דף י' ע"א] גבי פסי ביראות. ואפי' לאידך לישנא דאמרינן להיפוך היינו משום דגבי עולי רגלים הקילו קולא יתירא כמ"ש התוס' שם (דף ה' ע"ב] ד"ה תאמר. גם בל"ז יש לחלק קצת כיון שכבר חששו חכמים למזויף והצריכו לקיום אמרינן שע"י קיום דהרשאה עודנו לא יצא לגמרי מחששא דמזויף והוי כאילו לא נתקיים. משא"כ גבי גט הנמצא במקום שנכתב, כיון דאיכא כאן נמצא תו לא נכנס כלל לסוג ספיקא. ולפ"ז עודנו יש מקום לומר דהיכא שהגט הוא ביד שליח שני גם הרשב"א ומרדכי מודים לסברת הריב"ש דהוי כאילו לא נתקיים, דאזי ליתא לחזקת כאן נמצא כלל דדמי לגט הנמצא במקום אחר:

סוף דבר הנני מסכים לאופן אשר שמע ידידי משם המאוה"ג ראשי בתי דינים דק"ק ווילנא זצלה"ה והוא שהבעל ימסור הגט לשליח במקומו בכתב שליחות מקויימת בב"ד. והשליח יעשה שם שליח לאיש ידוע שהוא במקום האשה ג"כ בכתב שליחות מקויימת והשליח ישלחנו בעצמו בפני עדים [כאשר הוסיף מע"כ] על הדואר. ועד עתה היו דבריהם כמילתא בלא טעמא. וכעת אחר מערכתי ימתקו מנופת צופים ועוד אני מוסיף שיקיימו הב"ד את חתימת ידי עדי הגט על הגט עצמו ושיכתבו בתוך הקיום שהוא ע"י שליח להולכה. ואזי נכון הדבר שהשליח השני ימסור לה הגט פטורין אליבא דכל הדעות:

גם יזהיר אותם שלא יתלקטו שמה שלשה מן השוק אשר אינם יודעים בטיב גיטין, רק יחזור אחרי בני תורה, ויראים ושלמים. וגם העדים יהיו בחזקת כשרות:

דברי יד"נ הק' משה יהודה ליב

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה