אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק אבן העזר › סימן לא

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אבן העזר · סימן לא

סימן ל

בדיני אישות

ב"ה יום ג' ט' שבט בתורה לפ"ק קוטנא יע"א

הן קבלתי מכתבו עם חד"ת הנחמדים ביום ה' בשבוע העבר ולגודל טרדותי לא יכולתי להשיבו תיכף לעומת כבוד יד"נ נ"י וגם היום עשקתי מן העת שלפני אשר אפפו עלי בענינים שונים למען אמלא רצונו כאשר קותה נפשו. הגם שבלתי איפשרי להשיבו על כל קוץ וקוץ תילי תילים כאשר קותה נפשו הרחבה וידו הגדולה בגפ"ת ובכל אלה צמאה נפשו לשמוע ממני בלמודים אוחילה לבל יאשימני בזה בשכבר הודעתי למעכ"ת כי ידי כבדה עלי להאריך בכתובים וגם עשתנותי נבוכים בטרדות שונות ונפוצות בלמודים אחרים, כי בענינים האלו כבר יגעתי בעזה"י והערכתים בספרי זית רענן ח"ר ונשרפו בתוך הדפוס בווארשא ומעט מזעיר אשר הוצלו:

בדבר שאלתו בנידון עגונה מעיר אחת אשר בעלה רצה לטבוע א"ע ועכבוהו, ואח"כ נעלם מהם ומצאו אחר איזה שבועות מת אחד על הנהר והוציאוהו מן הנהר ונשתהא איזה ימים והביאוהו לעיר הנ"ל, והכירו אותו ב' עדים בטביעת עין. וב' עדים אחרים לא הכירו אותו. אמנם הכירו בטב"ע את הבגדים שלו היינו (הפותטטט והטטיוזיו) שלו:

א ראשית דבר בדבר אשר התווכח מעכ"ת עם רב גדול אחד שליט"א בפילפולו העלה להתיר. והנה מתחילה אשתעשע בדבריו הנחמדים. ואח"ז בדברי מעכת"ה נ"י:

והנה עיקר הדבר אשר שת ליסוד ומצב להתיר מדברי הרמב"ם [פ"ז מה' נחלות ה"ג] והוכיח מדבריו הא דאין מעידין אלא עד ג' ימים דאינו אלא חששא דרבנן שהרי פסק בכל הני דאין מעידין שהאחים יורדין לנחלה ע"פ, ומסתמא כל הני דתנן במתניתין יבמות (ק"כ ע"א) דמו להדדי וכמו שכתוב בתשובת הריב"ש (סי' שע"ט) לפי שיטתו שם דאם נשאת תצא]. ולבבי לא כן ידמה ואדרבה מוכח מדבריו להיפוך דס"ל שהוא מדאורייתא, והוא מדנקט שם דדווקא באבד זכרו וגם שמעו בו שמת דהיינו ע"י קול הוא דיורדין לנחלה ע"פ, ש"מ דבלא זה אין יורדין, וגם גבי א"א אם נשאת תצא, והרי הרמב"ם פוסק לכלל גמור דבכל חששא דרבנן אם נשאת ל"ת, עיין פרק י' מה' גירושין ה"ב] וטעמא דמילתא דאנן פסקינן בבבא בתרא (דף קע"ב ע"ב] ובש"ע חו"מ (סי' מ"ט) דלא חיישינן לנפילה, ולהכי בנמצא מגויד או צלוב לכדתימא שאינו זה הרי בע"כ צ"ל שבעל האשה הזאת נאבד בתוך העולם וכיון שעברו איזה שנים ולא נשמע ממנו משה"ט הוא דאמרינן שהוא בעל האשה הזאת כדי שלא נחזיקהו בנפילה, וכ"כ בס' זית רענן ח"ר [בתק"ע ה"ג סי' ב' אות ח"י] ועיי' עוד שם (סי' ב' סוף אות ג') מה שכתבתי בזה:

ב גם בדבר שחידש הרב הנ"ל על קושי' תוס' בכורות דף כ' ע"ב] ופוסקים דמפני מה לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה גבי רוב מצויין אצל שחיטה ותירץ דגבי איסורין הוא דאזלינן בתר רובא שהרי אינן צריכין לתורת עדות שהרי עד אחד ואפי' אשה נאמנים משא"כ בדבר שבערוה. וכן לענין ממון דאינם נאמנים ובעינן דווקא לתורת עדות ומש"ה לא מהני רובא:

יש לדחות דאם באנו להשוותו לע"א א"כ גם להחמיר לא יועיל רובא שהרי ע"א אינו נאמן אפי' להחמיר. ורובא בוודאי מהני להחמיר גבי רובא מקדשי והדר מסבלי קדושין דף נ' ע"ב] לדעת תוס' ולדעת רש"י דחיישינן דקדשה בסבלונות הוא להיפוך. וחיישינן מדאורייתא שהרי החמירו מדרבנן לחוש גם למיעוטא לגירסת הר"ח ש"מ דגבי רובא הוי חשש מדאורייתא [הגם דחזקת פנויה מסייע למיעוט]. וע"א בקידושין לא מהני לכל הפוסקים. (עיי' ש"ע אה"ע סי' מ"ב סעיף ב') זולת הסמ"ג לבד שהחמיר [ואפשר שהוא רק מדרבנן] ועוד דגם באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י יבמות (ד' קי"ט ע"א) משמע דאינה מתייבמת מדאורייתא, ועוד הכי ס"ד דגבי דבר שבערוה ל"א רובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא שהרי גבי ממון גופא מבואר להדיא דאזלינן בזה בתר רובא וכן גבי נפשות [סנהדרין ס"ט ע"א], ובע"כ צריכין לחלק דהאי רובא עדיפא, ובדרך זה תירצו בתוספ' בכורות ג"כ על רובא דמצויין משום דהאי רובא עדיף. שהרי אין לומר דדוקא גבי דבר שבערוה הוא דלא מהני רובא משום דבעינן עדים. שהרי מועיל מיהת גם גבי דבר שבערוה שיבא לכלל ספק מדאורייתא כמ"ש, וכיון שכן שפיר הקשו דא"כ גבי איסורין נמי נימא סמוך מיעוטא לחזקה דלענין ספיקא שוב אין לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורין דמה לי איסור לאו או איסור כרת לענין הנוגע בדאורייתא רק בדרבנן מצינו שהחמירו באיסור כרת, עיין יבמות (דף ל"ו ע"ב) בתוס' ד"ה הא לא וברש"י יבמות ד' קי"ט ע"א ד"ה מה]:

גם מ"ש דגבי אשה שהלכה לא תנשא מדאורייתא לדעת הרמב"ם, לא משמע כן מדברי קדשו [פ"ג מהלכות יבום הט"ז] שלא הביא שם בפירוש דלא תנשא רק בהבלעה בעלמא במתק לשונו שם איזה פעמים. ומשמע מזה שהוא רק חומרא בעלמא מדרבנן:

ג כללו ש"ד דלדעת התוס' איכא תלתא רובי, רוב גרוע כגון האי דרוב תינוקות בקידושין (ד' פ' ע"א) ובתוס' שם תד"ה סמוך. ורוב בינוני וכנגד רוב זה הוא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. ורוב מעליא כגון רובא דמהני אף לד"נ ומכ"ש גבי ממון כדאיתא בריש סנהדרין (דף ג') ועיין שם (דף ס"ט) דרובא דיולדות לתשעה מהני אפי' לענין נפשות ומכ"ש לגבי ממון. וכן רובא דטעו בעיבורא דירחא דמהני לענין נפשות ולענין ממון [וכן מבואר בח"מ סי' ל' סעיף ז'] אלמא דל"א בהנך רובי דעדיפי סמוך מיעוטא לחזקה. וכן רובא דאינן סריסין ואיילונית מהני ג"כ בין לדיני נפשות ובין לדיני ממונות. דמסתברא בזה כמ"ש בתוס' ריש סנהדרין דדוקא רובא דלרדיא שהוא רק רוב בינוני הוא דלא מהני גבי ממון. וכן בד"נ לא אזלינן בתר רוב כזה. ומ"ש בב"ק ריש פ' המניח דדוקא רובא דדיינים הוא דמהני לד"מ אבל בשאר רובא אע"ג דמהני לד"נ אבל בד"מ לא מהני מידי משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אינם מובנים כלל שהרי גם בד"נ איכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה שהרי אית ליה חזקת כשרות וחזקה דגופא שישאר בחיותי' כאשר הי' ומלבד זה הרי רובא דטעו בעיבורא דירחא דמהני גבי ממון [וכ"מ בתומים סי' ל' ס"ק י'] אע"ג דא"ל סמ"ל. וכן רובא דאינן איילונית וסריסים מהני ג"כ לענין ממון לענין כתובה וכה"ג. וצריכין לדחוק טובא ליישב דברי התוס'. אלא מחוורתא דמילתא דכל רובא דמהני לענין ד"נ ש"מ דהוי רובא מעליא וכשם דל"א סמוך מיעוטא לחזקה גבי ד"נ ה"ה נמי לענין ד"מ ודבר שבערוה:

ד ועפ"ז דבריהם יבמות (דף ל"ז ע"א) בד"ה וזו וז"ל תימא דאמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר ליבם וכו' דסמוך מיעוט יולדות לשבעה לחזקה וכו' יעו"ש היטב, וזה תמוה כיון דרובא דיולדות לתשעה מהני לדיני נפשות כדאיתא להדיא סנהדרין (ד' ס"ט) לענין בן סורר ומורה שוב לא שייך למימר בי' סמ"ל, דאי לא תימא הכי לא יהרג בן סורר ומורה רק עד תרי ירחי ותילתא משום סמוך מיעוטא לגבי חזקת פטור דידיה (ויש לדחות בדוחק). וממילא נקל בזה ליישב ג"כ עיקר קושייתם שהרי עודנה קשה דנימא אוקי רובא לגבי רובא ונעמידנה על חזקת היתר ליבם. דהיינו טעמא דרובא יולדות לתשעה עדיף טובא שהרי מהני אף לענין דיני נפשות, ורובא דניכר לשליש ימיה לא מהני לסלק ולנגד לרוב אלים כזה, רק בהדי חזקה דידה הוא דמהני לאשוויי ספיקא ואז נידון כספק השקול ומש"ה חייב באשם תלוי והולד שני ספק ממזר:

אחר כתבי זאת אמרתי להשאיל ספרו של הרב הגאון אמתי מרן הקדוש מוה' ע"א זצוק"ל ואראה מ"ש שם בזה בס' דרוש וחידוש ומצאתי את שאהבה נפשי. ותוכן דברי קדשו שהרי בע"כ צ"ל דקושיית התוס' קאי מסתימת המשנה משמע דאתי אפי' כר"מ ולדידי' דחייש למיעוטא מדרבנן והיכא דא"ל סמוך מיעוטא לחזקה חיישינן מדאורייתא [ועיין בתוס' יבמות דף קי"ט]. אבל לרבנן לק"מ דגם היכא דאיכא להסמיך מיעוט לחזקה הוא רק מדרבנן להחמיר (וכמו שאכתוב בזה לקמן] אבל הכא דאיירי לענין אשם תלוי ולענין ספק ממזר פשיטא דאזלינן בתר דינא דאורייתא. וזאת הניח שם בצע"ג דאמאי לא הקשו תוס' להיפך ויסוב הקושיא גם לרבנן דנוקי רובא דיולדות לט' נגד רובא דניכר לשליש ימיה ונסתלקו שניהם והדר נוקמינה אחזקה דנתחזקה בח"ה ליבום והניח בצע"ג (ועיין בספרי תפארת ירושלים מס' יבמות אות מ"ו]:

ולדברינו הנ"ל יתיישב היטב שהרי בע"כ צ"ל בלא זה שיסוד דבריהם אזדו הכא לשיטתם בב"ק והוא דק"ו דריש סנהדרין (דף ג' ע"ב) דיני ממונות מדיני נפשות הוא רק ברובא דיינים לפי שנתברר להם בבירור גמור שדעתם עיקר ודעת היחיד החולק בטל לגמרי ודעתם אמת ונכון להלכה ודעת החולק דעתו נכזבה מש"ה לא שייך לומר בזה סמוך מיעוטא לחזקה שהרי דעת היחיד כאילו לא היה לגמרי. משא"כ בכל רובי ומיעוטי דמ"מ לא נוכל לומר דליכא מיעוטא כלל מש"ה לא אמרינן דניזל בתר רובא משום דאיכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה לגבי ממון וכן בכל דבר דא"ל סמ"ל לא אזלינן בת"ר. וצ"ל לדעתם דגבי נפשות ל"ש סמ"ל משום דבוודאי עבר לפניהם והוחזק לרשע ומש"ה קסברי שם דאפי' ברובא דמצינו להדיא דאזלינן בתרי' בד"נ מ"מ ל"מ בד"מ משום דא"ל סמ"ל. וגם צ"ל דהאי רובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא דאזלינן בתרי' אפי' בד"מ. דש"ה דליכא למימר סמוך מיעוטא לחזקת ממון משום דאיכא חזקת כשרות דעדים נגד החז"מ דידיה. וכן רובא דאינן איילונית לענין כתובה נ"ל סמל"ח משום דאכתי לא נמצא ריעותא לפנינו. וכמ"ש הב"ש (סי' ט' סק"ד) על קושיית תוס' יבמות (דף ס"ה) יעו"ש היטב:

[ובזה יש מקום ליישב השקלא וטרי' דש"ס סנהדרין (דף ס"ט] אם אזלינן בד"נ בתר רובא אע"פ שכבר קבעו ביה מסמורות נטועות בריש חולין דאזלינן בתר רובא עי"ש [דף יא] וכן הקשה הר"ן. דהתם שאני דלא נמצא ריעותא לפנינו, והנידון הוא על אדם ידוע, משא"כ הכא גבי בן סו"מ שהנידון הוא על דבר ענין שמבחוץ אם בתרי ירחי ותלתא ראוי לקרות אב, וכן בעדים שהריעותא לפנינו. והא דמביא הש"ס ראיה מקטנה אע"ג דליכא ריעותא לפנינו מ"מ כל היכא דאיכא לברורי להמתין עד שתגדל לא גרע מהיכא דאיכא ריעותא, אבל לענין כתובה שכתבנו ל"ש לומר דאיכא לברורי שהרי תפסיד עד עת ההיא, ועיין מכות (דף ג)]:

ולפ"ז ניחא דלא יכלו להקשות דנוקים רובא בהדי רובא והדר נעמידנה אחזקת היתר ליבום. דזהו פש"ל דרובא דמצינו להדיא דאזלינן בתריה אפילו בד"נ אע"ג דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. אזי רוב זה אלים יותר משאר רובי דלא מצינו בד"נ, מש"ה רובא דיולדות לט' מצינו להדיא בסנהדרין (דף ס"ט) דאזלינן בתריה בד"נ נתעלה למעליותא נגד רובא דניכר לשליש ימיה. שהרי התם גבי סו"מ אפילו דנידון כמחצה ע"מ אם ניכר לשליש או לא מ"מ מספיקא לא קטלינן ליה], ומש"ה הקשו רק ע"י סמ"ל משום דאפילו ברובא דאזלינן בתריה בד"נ מ"מ ל"מ בד"מ משום דא"ל סמ"ל ושאני ד"נ דל"ש ביה סמ"ל כמ"ש לעיל לשיטתם בב"ק, ועיין:

ה וכן הא דאמרינן יבמות (דף ק' ע"ב) הוא אינו יורש אותם וכו' הוא ג"כ מטעמים שכתבנו דאע"ג דאיכא רובא דאזלינן בתריה אפילו בד"נ ההיא דיולדות לט' ואפ"ה אינו יורש את הראשון הוא ג"כ מטעם דסמכינן רוב השני [דקלישא מיניה טובא] והוא רובא דיולדות לט' ניכר לשליש ימיה לגבי חזקת ממון לפי דנכסים בחזקת יורשים קיימי והיינו היורש וודאי. וא"ל דניזל בתר רוב דיולדות לט' והוא היורש את הראשון וקיימי הנכסים בחזקתיה. דזה אינו מן המדה והשכל הישר דטרם שבאנו לידון מחמת הרוב כבר גזרנו עפ"י שורת הדין דאין ספק מוציא מידי ודאי והוחזקו הנכסים בחזקת היורש הודאי ורק ע"י הרוב דיולדות לט' אתה בא להוציאו מידי חזקתו הראשונה, לכן אמרינן סמוך רוב השני לגבי חזקת ממון ועודנו נשאר בחזקתו הראשונה. ולדבריהם בב"ק אמרינן סמוך מיעוטא לבהדי חז"מ. ולקושטא גם התם קשיא קושיא זו בעצמו מה שהקשו (בדף ל"ז) דא"כ אמאי אינו יורש את השני כיון שכבר הורע כוחו של חז"מ מפני שכבר צרפת את חז"מ לבהדי מיעוטא דיולדות לז', ועיין בעה"מ ורמב"ן כתובות ריש פ' האשה שנתארמלה דאפי' ע"י חזקה ורובא מוציאין. והא דלא הקשו על משנה זו מפני שהתם יש לומר דאיירי כפשטא דמילתא שכבר יש לה בנים מן הראשון רק על ולד זה הוא דמספ"ל ושפיר איפשר לומר משום דאיכא רובא אחריתא דרוב נשים מתעברות ויולדות וכאשר דחו התם רבותינו בעלי תוס' יבמות [ד' ל"ז] רק דהתם דחיקא להו משום דמשמע דאיירי כששהתה תחת בעלה ולא ילדה ועומדת בחזקת היתר ליבם. ועיין בכ"ז וישים ג"כ עיונו בדברי רבינו אשרי יבמות (פרק החולץ סימן ח') גבי ספק ויבם בנכסי מיתנא. דהיכא דליתא לסבא אזי הנכסים בחזקת יבם קיימי משום דאין ספק מוציא מידי וודאי והוא כמ"ש:

ו גם בעיקר מ"ש (הרב הג' מובא באות א'] דגבי דבר שבערוה לא מהני רובא ואמרינן סמ"ל מדאורייתא. והחליט זה נגד כל האחרונים, ועי"ז נתיישב לדעתו קושיית התוס' בכורות (דף כ') על רוב מצויין אצל שחיטה [כנ"ל באות ב']:

והנה מזה כביר ששמעתי לשמעו הטוב וגודל תשוקתו ושקידתו על דלתי התורה בש"ס ופוסקים אהבת עולם אהבתיהו. אבל בזה לא נחה דעתי כי ירהיב בנפשו עוז ויצא לחלוק על כל דעות רבותינו האחרונים טרם שישים עיונו הזך בש"ס ופוסקים:

והרי איתא להדיא בריש גיטין דאמרינן לרבנן רוב בקיאים הם ולר"מ דחייש למיעוטא וכו' ורבנן הוא דאצרוך וכו'. הרי להדיא כדבריהם דלרבנן מספיק ברוב בקיאים לחודא לחשש דאורייתא רק לר"מ הוא שחידשו מטעם סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי הרי בע"כ צ"ל דלא אמרינן סמ"ל מדאורייתא אפי' בדבר שבערוה. וזהו שחידשו תוס' דרוב מצויין א"ש עדיף והוי כמו מיעוטא דמיעוטא מפני דדמי לסתם ספרי דדייני ה"ה נמי בכל המתעסקים בשחיטה. רק בדבר שבערוה החמירו לכתחילה אפי' במיעוטא דמיעוטא כמו במים שאין להם סוף וכדומה. כמו שכתבו תוס' בכ"ד:

גם מסוגיא דסימנין משמע כן. שהרי אם אמרינן סימנין דאורייתא לגבי אבידה מהני נמי גבי גט אשה וגבי סימני המת, דמ"מ לא עדיפי סימנים מרובא, שהרי אם אמרינן סימנין דרבנן ל"מ אפילו לגבי אבידה בע"כ צ"ל דמיגרע גרע מרובא שע"י רוב מחזירין האבידה ק"ו מקורבא גבי ניפול בבבא בתרא (דף כ"ג). והשתא את"ל דסמוך מיעוטא לגבי חזקה הוא דאורייתא איך נלמוד מסימנין דאבידה לגבי גט אשה וגבי מיתה. ואע"ג דגבי גט א"ל משום דידעינן שהשליח זה היה הגט בידו כבר. ומאחר לא ידעינן. מ"מ לגבי מיתה מא"ל. ובשלמא אי אמרינן דסמוך מל"ח הוא רק מדרבנן, אפ"ל דוקא גבי יבם זימנין דסניא ליה אבל לגבי בעלה איתרע ע"י דיוקא דידה], ומה הקשו שם ממתניתין דאין מעידין אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו. (ומהאי דאין מעידין עה"ש ל"ק דיש לומר דמכללו שמעינן דאין מעידין אפי' כשידעינן שבעל האשה הלך בדרך זה והוי דומיא דגט אשה וכמו האי דיצחק ר"ג לדעת רמב"ן שם):

אמנם למ"ש בס' זית רענן בתק"ע נדחה ראיה זו שתירצתי בזה דברי ריב"ש דס"ל דגבי מיתה איכא תרי חזקה וקשיא לדידיה מקו' הש"ס דאין מעידין וכו' אע"פ שיש סימנין וכו' וכן מקו' הש"ס בכורות (דף מ"ז ע"ב) לר"י דפדחת פוטרת בכ"מ אפילו לנחלה ממתניתין דאין מעידין. ומאי ק"ל דלענין הכרה סגי ברובא ורובא דאינשי מינכרי ע"י פדחת בלא חוטם משא"כ בעדות אשה דא"ל סמוך מיעוטא לחזקה. א"ו דזהו גופא מדרבנן וקס"ד דלענין דרבנן מהני מיהת ס"א דגוף או דכלים ול"ח לשאלה כדאיתא בתשו' הרא"ש [כלל ב' סי' ט"ז]. ומשני כיון דעיקרו דאורייתא חיישינן מיהת מדרבנן ומש"ה ל"מ אפי' בהדי צירוף דסימנין וכלים. ודוחק לומר דמשום דדייקא מרעא לחזקת א"א גם בתחילתו דאיכא חשש בדדמי אפילו לענין דאורייתא ועוד דע"כ ל"מ אלא בסופו כגון לגבי תו"ת בתוס' כתובות כ"ב ע"ב ד"ה הבא] או בע"א [יבמות צ"ג ע"ב קט"ו ע"ב עיי"ש] אבל בתחלתו ולענין דאורייתא רחוק מן הסברא לומר כן:

ז ומה שנתעורר בסימנין וסימנין יניח בבבא מציעא [דף כ"ח] אמאי לא אזלינן בתר קורבא יפה הערה. איברא תירוצו לא נראה כלל שיצא להשוותו לדברי תה"ד סי' שי"ד (מובא ברמ"א רצ"ב ס"י] ומקורו מדברי התוס' ריש ב"מ שהנפקד תופס בחזקת שניהם וכן מוצא האבידה מוחזק בחזקת שניהם ומסיק שם להלכה בשנים שהפקידו כלים זה הרבה והשני פחות ממנו דהיכא שנאבדו ממנו אמרינן כל דפריש מרובא פריש דאע"ג שהנפקד מוחזק בחזקת שניהם מ"מ לסלק הרוב בעינן חזקה מעלייתא. אבל מחזקה רפויה כזה מוציאין. והוא שכתבו בתוס' דכל שבא לידו שלא מדעת בעלים אזלינן בתר רוב והכא לסלק הקורבא דגרע מרוב מהני גם חזקה כזו. ואין הנידון דומה לדבריהם דהכא מוצא האבידה הוא כיד הבעלים ועומד ברשות בעלים למי שהן. וכיון דדינא הוא דאזלינן בתר קורבא והוא הבעלים של האבידה זו. אזי גם המוצא הוא רק כמוחזק בעדו ולא בשביל האחר ובעובדא דתה"ד הרי היה מתחילה קודם שנאבדו מוחזק בחזקת שניהם וכן בתוס' יומא [דף פ"ה ותוס' ספ"ק דכתובות גבי תינוק מושלך] דהתם אם לא ניזל בתר רוב הרי היא של המוצא עצמו. ועוד דאכתי קשיא גם אארבא ששניהם אינם מוחזקים ואמרינן ביה כל דאלים גבר [ב"ב דף ל"ד ע"ב] אמאי לא אזלינן בתר קורבא כמו גבי עגלה ערופה דאמרינן שהקרוב עשה המעשה הזאת, ה"נ נימא שהקרוב משפת הים הוא עשה הארבא או קנאה ולא הרחוק. ונראה לי דעיקרא דמילתא דלא מצינו למיזל בתר קורבא. רק בשמא ושמא. אבל לא כנגד ברי דאידך. בוא וראה גודל מעליותא של טענת ברי שהרי אפי' בשו"ש אזלינן בתר חז"ה כמ"ש תוס' כתובות [ד' ל"ו] גבי חרשת ולגבי ברי למ"מ אפי' בו"ב. ועיין באשרי [פ"ק דכתובות סימן ח"י] גבי משארסתני נאנסתי דנתעלה טענת ברי דידה אפי' נגד חז"מ וס"ס ורובא דרצון שכולם מסייעים לבעל ולגבי דידה ליכא רק ח"ה וטענת ברי וח"ה מהני נגד חז"מ דידיה גם בשו"ש וברי דידה קיימא נגד ס"ס דעדיף מרובא לכ"פ] ונגד רוב רצון:

ח גם מ"ש דבדבר דרבנן יש לסמוך על כלים דלא מושלי כמ"ש האחרונים. הנה בזה אין לספק, איברא כבר כתבנו באות א'] שגם הרמב"ם ס"ל דהנך דאין מעידין הוא מדאורייתא ואפי' אם נשאת תצא רק היכא שאבד זכרונו דהיינו שכבר עברו איזה שנים ולא נשמע ממנו כלל. הוא דלכתחילה לת"נ. ואפי' למ"ש בס' זי"ר ליישב קו' כ"מ דבתחילת דבריו לא נקט רק שאבד זכרו ולבסוף נקט גם ששמעו בו שמת בהדייהו דהיינו דמשום דלא תצא סגי באבד זכרו לחוד משום דאשה דייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א. [וצ"ל דהכא סמכו גם בתחילתה על דיוקא דידה משום צירוף כל הנך למעליותא דראוהו מגויד וגם א"ז]. אבל להורידם לנחלה הוא דבעינן גם ששמעו בו שמת. אבל מ"מ היכא דלא אבד זכרו אזי תצא מדאורייתא לדעת הרמב"ם והריב"ש (סי' שע"ט], ולא מצאתי מי שיחלוק עליהם. רק ראה זה מצאתי בתשו' מהר"ם מרוטנבורג (תשו' תקע"ב] וז"ל בתה"ד ויש מקומות שהחמירו חכמים ולא חשו לעיגון כמו במשאל"ס וכן דראוהו מגויד או צלוב שהחיה אוכלת בו ולא אזלי בתר אומדנא דשכיח. ומה שלפעמים הקילו משום עיגונא מפורש בפרק יש בכור כי אקילו בסופה וכו' עכ"ל. ולקושטא יש לספק בנידון זה גם כשאבד זכרו אם מהני אפי' בדיעבד אע"ג דא"ז הוי אומדנא טובא למעליותא עיין בתרומת הדשן בפסקי מהרי"א [סי' קל"ט] שהתיר בדיעבד כשניסת עפ"י חכם שהתירה רק משום דאבד זכרו. [אע"ג דחלילה לנו להקל בזה אפי' בדיעבד כיון שלא נמצא בפירוש דבר זה בראשונים ואחרונים ועוד שהרי מדברי הרמב"ם פרק ז' מהלכות נחלות ה"ג], מבואר להיפוך דדוקא במגויד או צלוב הוא דמהני בדיעבד היכא דא"ז], מ"מ זהו דוקא באדם בן דעת שדרכו לספר ולהגיד שמו ומקומו. אבל באיש הזה שהוא בעל מ"ש ודרכם להתבודד בפ"ע ואינם משיחים עם הבריות כלל אפשר דלמ"מ אפי' ע"י צירוף ט"ע גרוע כגון באשתהי גם בשכבר ניסת:

ט ומ"ש כיון שהכירו [הפלאשטש והשטיוויל] בט"ע הוי ככלים דלמ"ש וכדברי המהרי"ט דבכל הבגדים ל"ח לשאלה אתפלא עליו מאד היאך יעלה על דעת נבון ומשכיל כמוהו לטעות בזה. דמהרי"ט מיירי בכל הבגדים כולם באין מחסור אבל באיזה בגדים לכ"ע חיישינן לשאלה, וכ"מ להדיא מדברי רש"י יבמות דף ק"כ ע"ב] בד"ה מנחשי וכו' ואי קשיא הא קתני או שנמצאו בין כליו כו' ל"ק כליו דמתניתין היינו בגדיו ודרך להשאיל מלבושים עכ"ל עיי' בתה"ד בפסקיו (סי' קס"א) וז"ל בתוך הדיבור נראה דוודאי לא היה דעתו דנסמוך על סי' כלים לחוד דתלמוד ערוך הוא דחיישינן לשאלה רק טבעת כיס וארנקי ואוכף כדמפרש בהו תלמודא טעמא אמאי לחל"ש, אבל שאר כלים דלא מפרש תלמודא. מסתמא אין לנו לבדות סברא מלבנו ולומר דאף בהו לחל"ש כו' יעו"ש [וצע"ק דמסיום דברי רש"י הנ"ל ל"מ הכי וצ"ל דקאי רק על מלבושים כולם ואפי' בכתונת א' חיישינן לשאלה]:

ומ"ש בתחילת תשובתו דבנידון זה לא נסמוך על דעת הר"ת בתוס' יבמות (דף ק"כ) ד"ה אין וגם הטור (סי' י"ז) מביא דעתו] דאם גופו שלם מעידין אפילו באשתהי. משום דעיקר סברתו מפני דגופו שלם ניכר לכל בלא נידנוד ספק וכל הרואה אותו יאמר כי הוא זה ולא יפיג לבבו. אבל בנ"ד ששנים הכירוהו ושנים לא הכירוהו נראה להדיא שנשתנה כל כך עד כי אי אפשר להכירו עוד בפומבי בט"ע ושפיר איכא למיחש שע"י שינוי שגו המכירים ברואה ונדמה להם שזהו. וזהו סברא נכונה וראוי למ"ש:

ובעיקר הדבר כבר הוא מבואר בריב"ש (ס"ס שע"ח) דהיכא דלא חזו בשעתיה דאפילו לדעת ר"ת לא מהני מידי אפילו כשגופו שלם דר"ת לא מיקל אלא ביבשה לאחר ג' ימים אבל במים גם לדעתו ל"מ גופו שלם היכא דלא חזו לאלתר. וכ"מ בתשו' מהר"ם אלשקר (סי' קכ"ה קכ"ו) ולא נמצא מי שמיקל בזה רק דעת הטור דבלא ראו הטביעה ל"ב לאלתר:

גם מ"ש הרב הנ"ל בסוף דבריו דגוסס שנפל למשאל"ס יש להתיר ע"י תרתי רובי כדברי תשו' הריב"ש, ול"ק מדברי התוס' (דף קכ"א) ד"ה ולא היא דהתם לא נולדו תרי רובי בבת אחת כמו דמצינו גבי ס"ס. זהו ג"כ סברא נכונה וישרה לחלק במקומו. איברא דעדיין תקשה מתשו' מהר"ם מרוטנבורג (סי' תתקע"א) שאוסר להדיא במשאל"ס אפי' במקום טרשים וסלעים ועקולים וגלים גדולים היו הולכים ושוטפים כל הנמצאים יעו"ש. לכן בספרי (בתק"ע ה"ג ס"א בסוף אות ז' וח') חלקתי באופן אחר כדי להשוות גם לדעת מהר"ם מר"ב יעו"ש:

לכן כעת צדדי היתר של העלובה הזאת רפוים המה למאוד עד שאשיג את הגב"ע בבאר היטב מתי נאבד ומתי נמצא ומתי ראו אותו ובנתיים באיזה מקום היה אם בבית או בחוץ אם היה בזמן הקור אם לא ואז ברצות ד' ית"ש אולי אמצא רפאות תעלה לעגונה הילדה הזאת:

עד כה הארכתי מפני כבוד התורה וההוגים בה ושעשעתי בדברי הרב המפורסם [הנ"ל באות א']. ועתה אשתעשע את כבוד מעכ"ת יד"נ נ"י:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה