אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק אבן העזר › סימן כז

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אבן העזר · סימן כז

חלק אבן העזר

בדיני אישות

א על דברת האיש המוכ"ז אשר נשאלתי מאת האב"ד דעירו. אשר נשתטה אשתו זה כתשע שנים. והוא עודנו רך בשנים וכבר מלתי אמורה בזה. בזית רענן חלק ראשון (דף קס"ג], ועתה הודיעני הרב האב"ד נ"י. שכבר השליש דמי טו"ה של כתובתה אצלו וגם השליש גט פטורין כדת מו"י, גם עשה לפי חוקי הממשלה. וגם חילוף בחת"י על סך שני מאות רו"כ על תנאי שיכתוב לה גט מחדש בעת שתחזור לדעתה, קיצור הדבר לא חסר כל בה מן החומרות שכבר יצאו מן הגאון הצדיק בעל נוב"י [מהד"ק סי' ג']. וגם בעובדא דידן לא נשתטית כל כך עד שאינה יודעת לשמור את גיטה וגם אינה בכלל משלחת וחוזרת. רק משום גרירה אינו יכול לגרשה. ולדעת רוב הפוסקים אם נתגרשה מגורשת כמבואר באה"ע] סי' קי"ט סעיף ו'] ובב"ש שם ס"ק י'] שהוא רק מחומרא דרבנן לחוד. כדאיתא בירוש' מובא בתוס' קידושין [דף מ"ג]. ונמצא דבנ"ד לא שייך קושי' ההגה"ה במש"ל בפ"ו מה"ג ה"ג [וכן כתב בספר בית אברהם]. גם לפי מש"כ בס' מחנה אפרים על קושיית העולם דחרשת שהשיאה אביה דיוצאת בגט גיטין דף נ"ה ע"א] והא בעינן ויצאה והיתה שם דף פ"ה ע"א] ותירץ כיון דאפשר ברפואות תעלה דמיא לקטנה דאתיא לכלל הוי' וכיון שכן לדעתו גם בנשתטה לית לן משום כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי. כיון דאתיא ממילא. כמש"כ במש"ל (פ"ד מה' אישות ה' י"ז). איברא לכאורה נראה להיפוך, עיין ב"ק דף ק"י ע"א) שגם בחולה לא מצי למשוי שליח לאכילת קדשים משום דאיהו לא מצי לאכול דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה. אך אין זה ראיה. דהתם לא מצי למשוי שליח בימי חליו אבל לאחר שיתרפא מצי למיעבד שליח כיון דסמיה בידן ורוב חולים עתידים להתרפא יותר מחרש ושוטה. והא דנותנים לאנשי משמר משום דאי איפשר להמתין באכילת קדשים עד שיתרפא ואין לומר דאע"ג שבידו להתרפאות מ"מ לא מצי למיעבד שליח. כמש"כ תוס' נזיר (דף י"ב ע"א) בד"ה מ"ט, גבי חלה. דהא דיכולה לעשות שליח להפריש לכשתלוש העיסה. רק משום דבידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהיה חלה על קמח לכשתהיה נילוש יעוי"ש. שכבר כתבנו בזה בס' זית רענן חלק ראשון (דף קכ"ה ע"ד) על קו' מרן הגאה"ק מוהרע"א זצוקללה"ה בתשובתו (סי' קמ"א) מכתבו ותנו. דזהו דוקא היכא שמחוסר מעשה בעצמותו במאי שמינהו לשליח, כגון ביבמתו דאכתי אינה בת גירושין. וכן בחלה שעודנה לא נתחייבה עד שעת לישה. ומשום האי טעמא הוא דלא מהני אפי' בדבר שבידו לאשווי שליח. אבל היכא שעיקר הדבר נשלם. רק שדבר אחר גורם דאכתי לא מצי למיעבד. גם לדעת תוס' פשיטא דמהני לאשווי שליח מעתה בדבר שבידו. על עת שיסתלק הגורם ועיי"ש היטב]:

איברא עיקר הסברא של מחנה אפרים הנ"ל דחרשת דמי לקטנה והנתיבות (סי' רמ"ג סק"י) הסכים עמו. נראה דחוקה קצת למעיין, שהרי בריש פ' מי שאחזו (דף ע' ע"ב) פליגי ר"י ור"ל גבי קורדייקוס אם כותבין ונותנין לאלתר דר"ל מדמה ליה לישן משום דסמי' בידן משא"כ בשוטה, ור"י מדמה ליה לשוטה משום דמחוסר מעשה. הרי דבשוטה לא הוה סמי' בידן לכולי עלמא. והיאך נוכל לדמות חרש ושוטה לקטן. שהרי לדידהו שווין הם. שכתבו שם לתרץ דברי רמב"ם דזכין לשוטה משום דדמי לקטן. כדמוכח מחרשת שהשיאה אביה. והרי מש"ס פ' מש"א הנ"ל מוכח דלא דמו להדדי, ועל עיקר הקושיא מחרשת. כבר כתבתי תירוץ מרווח בזית רענן (דף קכ"ה ע"א אות י"ט) ועיי"ש:

ב וביסוד הדבר שחידש החכם המגיה במש"ל הנ"ל. דהיכא דנשתטה לא מצי למשוי שליח השתא לכשתשתפה משום דכל מידי דאיהו לא מצי למיעבד שליח נמי לא מצי משווי היא קושיא עצומה. על תורתן של רבותינו הראשונים שכתבו בשם רגמ"ה, דבנשתטה צריך היתר ממאה רבנים וישליש כתובתה. וגם ימסור גט ליד שליח שיתן לה לכשתשתפה. וכן בס' כל בו משמו, והוא מטעם דילמא תחזור לאיתנהו אז יעבור על החרם שתיקן. לכן לא רצה להתיר רק באופן זה. ואם איתא דלא מהני שליחותו כלום וצריך לכתוב גט מחדש, למה תיקן ותלה ההיתר בזה:

ג לכן נלפע"ד להצדיק את דברי רבותינו המוצדקים עפ"י סברא ישרה. וטרם נסובב בעיקר ויסוד דין השליחות. בריש פרק האיש מקדש דמצינו דבדבר שיכול לעשות בעל כרחו דאידך, והדבר תלוי רק ברצונו לבד נתיפה כחו לענין שליחות. משו"ה אמרינן שם דאי כתב רחמנא בגירושין משום דישנו בע"כ. והוא כיון שהדבר תלוי ברצונו לבד ועל ידו לחוד נגמרה כל המעשה. משו"ה הוא דמצי למיעבדיה ע"י שליח. משא"כ בקידושין שהדבר תלוי בדעת שניהם. וצריך לבאר. דכיון דכתיב ושלחה שגם היא עושה שליח לקבלה וכיון שהיא מתגרשת בע"כ ועי"ז מביאה עוד לגרוע כחה בשליחות דידה כמש"כ תוס' שם בד"ה נפקא ליה לגירסת מהרש"א שם. ומשו"ה הוי אמינא בשאר קרבנות דמקריבין בע"כ דלא מצי למשוי שליח אי לאו דנפקא ליה מדר"י בן קרחא. אע"ג דכבר ידעינן שבדבר שהוא מדעת שניהם כגון בקידושין מהיקישא דויצאה והיתה דמצי למשוי שליח. אפ"ה הוה אמרינן דבדבר שיכול לעשות גם בע"כ לא מצי למשוי שליח. והיכי אמרינן הכא להיפוך. דבגירושין יכולה גם היא לעשות שליח משום דאיתא בע"כ. אבל בדבר שהוא מדעת שניהם לא מצי למשוי שליח, אלא עיקר הדבר. דבגירושין שתלוי רק בדעתו של הבעל. והיא רק כמו מעשה קוף בעלמא דקא עבדה. וכן השליח לקבלה שנעשה על ידה. הוא רק שיהיה במקומה שיהי' ידו כידה ועיקר הגירושין גם עתה אינן תלויין אלא בדעת הבעל לחוד. משא"כ בקדשים שהשליח עושה כל המעשה מהחל ועד כלה. ועיין רמב"ן פ' האומר שכתב שם, דבשליח קבלה לא שייך משום חצי דבר משום שעיקר שליחותו הוא רק שיהיה גופו כמותה. וזה נגמר מיד בשעת מינוי שליחות וכמ"ש. וזה ברור ופשוט [אח"כ הראיתי שבמקנה עמד בקושיא זו על המהרש"א. ומה שכתבתי נכון וברור למעיין] נקוט מיהת דשליח דידיה ודידה שוין ליפוי כח לענין שליחות. הבעל, משום דכחו גדול בעיקר הגירושין, והיא, משום דגם השליח אינו עושה כל מאומה בעיקר הגירושין ועודנו תלוי רק בדעת ובמעשה הבעל לחוד. ואיהו מעשה קוף בעלמא הוא דקא עביד:

ד ועתה נדבר מה שיש להתבונן בעיקר הענין שהרי בקידושין (דף כ"ג ע"ב) מסקינן בגמ' דעבד עושה שליח לקבלה לרשב"א. אע"ג דאיהו לא מצי לקבלו מיד רבו. כיון דמכל מקום איתא בתורת גט שיחרור. שהרי מצי לקבל גט של חבירו מיד רבו של חבירו, אלמא דלא בעינן אלא דאיתא בענין זה. ואע"ג דבגוף הדבר שעשאו שליח ליתא במשלח, מכל מקום מהני ע"י שליח, ובכמה דוכתי אמרינן להיפוך דכל דלא מצי למיעבד אותו דבר עצמו, אע"ג דאיתיה בכללות ענין זה, מ"מ לא מהני השליחות, אע"ג שבשעת עשיית השליחות כבר נסתלק הגורם. מ"מ בטלה המינוי כמו דאיתא להדיא בנזיר דף י"ב] דאפי' כשעושה שליח לקדש לו אשה לאחר שתתגרש דלא מהני, מפני שבעת מינוי השליחות לא מצי למיעבדיה. וכן גבי הפרה התם. וכן ביבמות (דף נ"ב] ולאשה דעלמא אינו גט. (ומצאתי קושיא זו באחרונים]. ולתרץ הסוגיות הדק היטב. עיין ר"ן ר"פ האיש מקדש וז"ל וכי תימא אכתי קשיא מדאמרינן בפ"ק דמכילתין עבד כנעני לרשב"א מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו וכו' אלמא דזכייה ע"י אחרים לאו מטעם שליחות הוא, דהא אפילו למאן דמספקא שלא תהא שליחות לעבד יש לו זכייה ע"י אחרים. יש לי לומר דלא דמי, דאין וודאי דכל מי שאין לו יד למנות שליח אף אחרים אין זוכין בשבילו מדאורייתא כהא דקטן. אבל עבד מה שאינו יכול לקבל גיטו לרשב"א. ומספקינן לדידיה נמי דלא מצי למשווי שליח לאו משום שאין לו יד דהא הוה ליה למימר גיטו וידו באין כאחד כדתנן בפ' הזורק (דף ע"ז] הזורק גט לאשתו וכו'. ופרכינן עלה חצר מה שקנתה וכו' ופרקה רבא משום דגיטה וחצרה באין כאחד. וגבי עבד נמי הו"ל למימר דגיטו וידו באין כאחד וכו'. אלא דטעמא דרשב"א משום דגמר לה לה מאשה מה אשה עד שיצא הגט לרשות שאינה דבעל דאשה אין גופה קנוי לבעל. אף עבד עד שיצא הגט לרשות שאינה שלו. כלומר של אדון. והעבד גופו קנוי לאדון. (והילכך בעינן יד אחרים]. וכיון שמה שאין העבד עושה שליח. אינו מטעם שאין לו יד. אחרים יכולין לזכות בגט שיחרור בשבילו. שהרי יצא הגט לרשות שאינו של אדון. אבל קטן שאין לו יד בעצמו כלל. אף אחרים אינם זוכים לו מן התורה. עכ"ל הר"ן שם:

ולפי"ז הכי ריהטא תירוץ הש"ס על כוונה זו. דכיון דאיתיה בתורת שיחרור. ויש לו יד לקבל גט שיחרור מיד רבו של חבירו וגם הלא רשב"א נמי מודה דגיטו וידו באין כאחד, רק מצד גזיה"כ דילפינן לה לה מאשה הוא דלא מקבל. ונמצא שאין החסרון מחמת גרעון כחו שעי"ז הורע זכותו. וכיון שאין החסרון מצדו. שהרי יש לו יד וזכות בזה הדבר כמו השליח עצמו. רק מצד גזה"כ. משום דבעינן שיצא מתחלה לרשות שאינו שלו. משום האי טעמא מצי למשווי שליח. כיון שנסתלק השתא הגורם. משא"כ היכא דלא מצי למיעבד. משום שהורע כחו עצמו. כגון בכהנים שהורע כחם של המשלחים. שלא נתקדשו בקדושת עבודת קדשים. או משום שאי אפשר שתתפשט כח קנינו ודבורו או הפרתו בדבר זה. אזי בטלה גם המינוי שליחות מעיקרא:

ה ועתה נתורה נא אחרי כל הענינים דמצינו בש"ס. בהאי כללא דכל מידי דאיהו לא מצי למיעבד שליח נמי לא מצי משוי. אזי אחר העיון באחת משתים יבחן הדבר היטב. או בדבר שהורע כחו מחסרון המשלח עצמו. כגון בכהנים. שהורע כחם של המשלחים, מפני שלא נתקדשו בקדושת עבודת קדשים ומעשיהן וכן בעבד שעשה שליח לקבל גט שיחרור. לסלקא דעתא בגמ' בקידושין דף כ"ג). רק במסקנא הטעם כמו שכתבתי עפ"י דברי ר"ן]. וכן בחולה וזקן לאכילת קדשים. שהחסרון הוא במשלח עצמו. וכן מצינו גם בדבר שאין החסרון במשלח. רק מפני שהורע כחו בעצם הדבר ההוא, שקנינו ומעשיו של המשלח אינם יכולין להתפשט על הדבר הזה, כפי המצב של פני הדבר ההוא, כמו דאיתא בנזיר (ד' י"ב) לקדש לו אשה לאחר שתתגרש. שאין יכול לעשות שליח קודם שנתגרשה. מפני שהורע כחו להכניס לרשותו. דבר שמחוסר מעשה רבה כזאת. והוא בדבר שלא בא לעולם ממש. וכן גבי חלה שהורע כחו בהפרשה זו. מפני שעודנה לא נתחייבה. וכן ביבמות (ד' נ"ב ע"ב) באשה דעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה. והוה דבר שלבל"ע ממש כמ"ש בתוס' שם. [אע"ג דעיקר הגט. הוא רק סילוק רשותו וקנינו. כמ"ש בחידושי רשב"א בפ' מי שאחזו גיטין (דף ע"ד ע"ב) גבי נתינה בע"כ. דעיקר הדבר שהבעל יכול לגרשה בע"כ. הוא מצד הסברא. משום דפרעון בעל כרחו שמיה פרעון. דהיאך נוכל לקשרו בחבלים שיעמוד בחיובו. מ"מ כיון דעדיין לא נתקשרה לו בגדר אישות כלל נידון כדבר שלבל"ע, שהרי גם מחילה וסילוק לא מהני בדשלבל"ע ממש, לשיטת הר"ן בר"פ הכותב. דדוקא בכותב לה והיא ארוסה, הוא דמהני סילוק. משום שיש לו קצת זכות בהם וכן בהפרה דבעל, אין בהפרתו על נדרים שתדור מהיום והלאה והוא כדשלבל"ע. ומשו"ה גם ע"י שליח אין יכול להפר:

ועתה נבחן את פני הדבר. היכא דנשתטית והבעל עושה שליח לגרשה לכשתשתפה דאינו נכנס כלל לגדרן של שני קצוות הללו. דאין החסרון מצד המשלח. וגם כבר נכנסה ברשותו לכל קניני אישות. רק שהורע כחה של האשה המתגרשת מחמת גזה"כ שאינה יכולה לשמור גיטה. או מפני שמשלחה וחוזרת. הכי מפני שהורע כח דידה. יתגרע כחו של הבעל. במינוי שליחות דידיה. שהרי גבי עבד דגזה"כ הוא משום לתא דידיה. אפ"ה לא הורע כחו בשליחות מכש"כ בנ"ד בנשתטית. דגם מצד גזה"כ לא מצדו הוא. רק משום לתא דידה. דלא הורע כחו בשליחותו, ואדרבא בזה נתיפה ונתעלה כחו דבעל שיכול לגרשה בע"כ. (וזאת הוא יפוי כח לענין שליחות כמ"ש], ואם כן הכא נמי דכוותיה. [שגם לאחר חרגמ"ה שא"י לגרשה בע"כ. מ"מ בעבר וגירש מגורשת, וכן נוהגין. עיין ב"ש (סי' קי"ט ס"ק י"ב) שנסתפק קצת בזה ואין הלכה בזה כדבריו]. ועוד סמך ראיה לזה מסתימות הפוסקים בשליח לקבלה שעשתה היא, דאפילו גבי ענינים שכופין אותו להוציא [כתובות ע"ז ובש"ע סימן קנ"ד] מ"מ מהני מינוי דידה טרם שכפוהו ע"י דייני ישראל או ע"י עכו"ם אע"ג דנסתיים מילתא שלא רצה ליתן הגט ליד השליח קבלה. רק ע"י כפייה וכיון שכן דאיהי לא מציא לקבולי הגט בעת מינוי השליחות. תתבטל גם מינוי השליחות. דהוי כדבר שלבל"ע ממש. כיון דעודנו מחוסר כפייה. כמ"ש תוס' להדיא בסוטה (ד' כ"ה ע"ב) בד"ה לאו כגבוי דמי. דמחוסר כפייה ונגישה דמי לגירות דאמרינן מי יימר דמזדקקי ליה תלתא. אלא ודאי משום שגם לאחר שנעשה שליח אין הדבר תלוי בדעתה ודעת השליח, דאע"ג דכופין אותו זהו ע"י גלגול וסבה מצד אחר. וגם דוקא היכא דמרוצה לבסוף]. רק בדעת הבעל לחוד. ומשו"ה לא נתגרע מינוי השליחות דידה משום דאיהי לא מצי' למיעבד. וכבר הוכחתי לעיל מריש האיש מקדש דלענין מינוי השליחות בגט. הבעל ואשתו שוין הם. היא, מפני שהורע כחה ושלוחה ביותר גם לאחר מינוי השליחות. והוא, מפני שנתיפה כחו בעילוי יתירא דיכול לגרשה בע"כ:

וידעתי שיש עדיין להתעקש בזה. אולם מצד הסברא נראה לישב כן דברי רבותינו הקדמונים נ"ע. אולם כל זה כתבתי לרווחא דמילתא במקום אחר. אבל בנ"ד כבר נעשה הדבר עצהיו"ט לכתחילה. וכבר מבואר הדבר דבנשתטית התיר רגמ"ה עצמו ע"י היתר מאה רבנים. ואין פוצה פה ומצפצף לחלוק בזה. כמש"כ בתשוב' צ"צ (סי' ס"ז) שנתפשטה הוראה זו בכל תפוצות אחב"י. וידעתי שזהו כתשע שנים שאינו יכול לדור אתה מפני שטותה. והוא עני ואביון שאין בידו כמעט על הוצאות הדרך גם על פרסה אחת, לכן במטותא מינייהו דרבנים המאה"ג והגאונים. והרבנים המופלגים שליט"א אשר הגיעו להוראה, הן ממופלגים דפ"ק והן מכל מקום מושבותם, אשר יצעדו מצעדיו שמה שיסכימו ויבואו עה"ח, כי הוא מצוה רבה וגדולה עד מאד להתירו מכבלי עיגון על לא דבר, שאין בזה שום חשש חומרא שבעולם, ואם גם בזה יהיו נחבאים אל הכלים, וייראו לנפשם מגשת אליו, ידעו שעל כן תפוג תורה ויצא משפט מעוקל ח"ו, שקלו נא היטב במאזני המשקל, את מקרא מלא שכתוב בבני עלי ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד הכי יעלה על הדעת שנעשה כן במקום המשכן. וכבר אמרו חז"ל מפני שהשהו את קניהם מעלה עליהם וכו'. אע"ג שמותרות לבעליהן בלא זה. מ"מ כיון שכבר נהגו הנשים בכך. גדלה עונם מנשוא. מכ"ש באיש הרך בשנים כזה. שבלתי איפשרי להנשא זולת זה. לכן שאלתי שטוחה מאת גדולי זמנינו שיחיו, ומן הרבנים המופלגים בתורה וביראה והחריפים ובקיאים נ"י, לבל יעצרוהו ולבל יכחדו פרי עטם מבואם עה"ח. והן מגדולי זמננו שליט"א אינני צריך לבקש כזאת. רק להודיעם גודל הכרחי של העני הזה. אך לאשר ידעתי שכמה מופלגים חו"ב נמנעים מזה, והוא בעיני לפלא כי מצוה גדולה ויקרה שאין בו חסרון כיס. ולזכות גברא ערטילאי כזה עדי נצח. ואז כשיושלם המנין הנני גם אני מן המתירים את חדר"ג מאה"ג כרצונו וכרצון כל הגדולים הבאים אחריו:

פ"ק קוטנא יום א' י"א תמוז תרי"ג. הק' משה יהודה ליב בן הרבני מוה' בנימין זללה"ה

ו ובההיא ענינא יש להעתיק כה עוד איזה הערות. לכאורה נראה דהיכא דהורע כחו בעצם הדבר, דלא מצי למיעבד לפנינו. אע"ג דלקושטא קמי' שמיא איתא ממנ"פ. או דמצי למיעבדיה. או דלא צריך גם לשליחותא דידיה. איפשר לומר. דדמי להאי דפסק הרמב"ם (פ"ח מה' עירובין) במניח שני עירובין לשני ימים טובים של גליות. דבעינן שיהיה איפשר לו להגיע ביום הראשון למקום העירוב של יום השני. וכן פסקינן בש"ע או"ח (סוף סי' תי"ו). הרי אע"ג דאיכא ממנ"פ. מכל מקום כיון דבעי' סעודה הראויה מבעוד יום לא מהני. כמ"ש הרב המגיד מובא במג"א שם. ואם כן איפשר לומר דהכא נמי, כיון דבעינן דמצי למיעבד. בעינן נמי דמצי למיעבד לפנינו. ואם נאמר כן. יקשה לן במאי דפסקינן בשני יוסף ב"ש דכותבין הרשאה זה לזה. כדאי' ב"ב (דף קע"ג ע"א) וברשב"ם שם ד"ה ותנא. ובשו"ע חו"מ (סי' מ"ט סעיף ז' ברמ"א סוף הסעיף), הלא קייל"ן בהרשאה דשליח שויי', בב"ק (דף ע' ע"א), והלא איהו לא מצי למיעבד וכן בבכורות (דף מ"ט) גבי מת אחד מהן בתוך שלשים. דמוקמינן בבא בהרשאה. אלא ודאי נראה דהיכא דאיתא בדרך ממנ"פ קמי' שמיא. מצי למיעבד נמי ע"י שליח. וטעמו של דבר. שהרי ביבמות (דף צ"ט) גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דאין מוציאין שלהן מידם. לדעת הירושלמי מובא בתוס' ד"ה וא"מ. דאפי' היכא דאיכא ספיקא לחוד מצי למיעבד שליח. דדמי לחולה וזקן. וא"כ מסתברא דגם לדעת רש"י שם שחולק בזה. ועיין במש"ל פ"ט מ"ה אישות הל' ו' ד"ה ודע). זהו היכא דליכא אלא ספיקא לחוד. אבל היכא דאיתא בתורת ממנ"פ גם רש"י מודה דמצי למיעבד שליח. לכן ניחא גבי שני יב"ש. דמהני הרשאה אפי' לדעת רש"י משום דשייך בזה ממ"נ. דאם ממונא דידיה הוא. הרי לקושטא יכול להוציאו בדיינים. ואם דחבירו הוא אינו צריך להרשאה דידיה. עוד י"ל גבי ב' יב"ש לדעת רש"י. כיון ששניהם יחד יכולים לתובעו וקצת תימא על תוס' בכורות (דף מ"ט) שם בד"ה ה"מ שנסתבכו בזה לחד תירוצא שם. והדבר מבואר להדיא בתוספתא ס"פ המניח ששניהם יחד יכולין לתובעו. [וע' במג"א שם על התוספתא]:

ז איברא נראה שאם הספק בין שלשה יוסף ב"ש והשלישי ליתא בעיר אתם, שאין אחד מהם יכול להרשות לשני. על מנת להקנות לשלישי בהרשאה, משום דמכל מקום אית ביה משום גדר הקנאה. וכל היכא דלא קנה איהו תו לא מצי להקנות לאידך. אע"ג שאמר לו בפירוש קני ע"מ להקנות כדאי' להדיא בעירובין [ד' ע' ע"א] ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו הא תו ל"ל לא צריכא דאמרי קני ע"מ להקנות [ועיי"ש ברש"י ריש ע"א ד"ה לא צריכא ובשו"ע סוף סי' ש"פ] ואע"ג דשליח שוייה. מ"מ כיון דתיקנו בדרך הקנאה. פשיטא דבעינן שיהיה הענין נשלם בדרך הקנאה:

ח ואגב גררא נפרש דברי תוס' בכורות (דף מ"ט] בד"ה ה"מ מה שתירצו דאיירי שפדה בקרקע וכמ"ד פודין בקרקעות. ולכאורה דבריהם תמוהים. דממנ"פ אם בעינן שיהיה ברשותו גם קודם כתיבת הרשאה כדי שיהיה ברשותו בשעת כתיבת הרשאה. ואם כן גם כשפדאו בקרקע לא מהני מידי שגם בקרקע כל כמה שאינו יכול להוציאו בדיינים אינו יכול להקדישו. כדאיתא להדיא בריש ב"מ גבי מסותא (דף ז']. ואי אמרת דלא בעינן רק שיהיה הרשות והקנין באין כאחד. וכיון דלאחר כתיבת הרשאה יכול להוציאו. שפיר מועיל הרשאה כזאת. אם כן גם במטלטלין מהני הרשאה. כיון דלאחר כתיבת הרשאה יהיו ברשותו. ולמה דחקו לאוקמי כמאן דאמר פודין בקרקעות דאטו ברשיעי עסקינן שגם לאחר כתיבת הרשאה עודנו לא ירצה להחזיר את שאינו שלו. שהרי מבואר להדיא בתוס' ב"ק [ד' ע'] סוף ד"ה אמטלטלין דאיירי שלא נתנם ע"מ להוציאם דאם לא כן אין בנו פדוי. ולישב תמיהה זאת נראה. דבכל מטלטלין שיצאו פעם אחת מרשות בעלים הראשונים. שוב בלתי איפשרי לאהדורי ולאוקמי ברשותן ממילא, עד שיתרצה בפירוש מי שעודנו ברשותו לאהדורי ולאוקמי ברשות הבעלים. כדאיתא בב"ק [ד' ק"ד ע"א] אלא אמר רבא שאני מתני' וכו' ואודי ליה וכו' הוי גבי' פקדון עד דאתי ושקיל ליה ועיי"ש. ועיין תוס' ב"מ [ד' ו'] ד"ה הקדישה. דלמסקנא אפי' ע"י שתיקה אינה כהודאה לענין זה דתיהדר לרשותו. [ולא מיבעיא לדעת רשב"ם ב"ב [ד' פ"ה] בד"ה המופקדין אצלו. ורא"ש ריש פסחים. דטעמא דפקדון שהוא ברשות בעלים מפני שהקנה לו רשותו. פשיטא דכל דבר שכבר יצא מרשות בעלים. שוב אי איפשר לאוקמא ברשותו שלא מדעתו דאידך שהחפץ מונח אצלו. אלא אפי' בלא זה נמי מסתבר הכי כמובן]. ועיין בב"ק [ד' ס"ט ע"ב] גבי צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד. הרי להדיא דכל שבטעות בא לידו. אע"ג שלא רצו ולא נתכוונו לגזול. אעפ"כ כבר יצא מרשות בעלים לכל דבר. ועיין מש"כ מזה לקמן בחלק חשן משפט בדיני אין אדם אוסר דבר שאינו שלו עי"ש]. והתם גבי פדיון בע"כ איירי שהנידון היה לאחר ל' יום ואז צריכין להרשאה. דבתוך ל' יום הרי שניהם יכולין לחזור ולתבוע מן הכהן. כיון שלא נתנן לו ע"מ להוציאן כמ"ש בתוס' ב"ק הנ"ל. ולא הקנם לו אלא לאחר ל' יום. הרי בתוך ל' יכולין לחזור. אלא ודאי דאיירי לאחר למ"ד יום. ואז הוה שעה אחת ברשות כהן. כיון שמן הדין אינו צריך להחזיר להם. לא גרע מהיכא דבטעות אתא לידו. ושוב אי איפשר לאוקמי ולאהדורי ברשותו שלא מדעתו. ומשום הכי גם עתה לאחר הרשאה עודנו אינו ברשותו, משא"כ בקרקע דלא בעינן רק שיהיה יכול להוציאה בדיינים. וכיון דלאחר הרשאה יכול להוציא הוי הרשאה מעליא [וע' בתפארת ירושלים מס' שבועות אות ל"ד]:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה