זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אורח חיים · הלכה ג - בדיני חמץ
סימן א
א עיין בתשו' הגאון הקדוש מוה' ע"א זצ"ל סי' י"ט שהיקשה לשיטת תוס' פסחים כ"ט דלאו דב"י הוי ניתק לעשה, א"כ אמאי אמר במכות דף ט"ז דלא משכחת ביטלו ולא ביטלו אלא בשלוח הקן ופיאה עיי"ש, הרי משכחת עוד בטלו בידים לענין חמצו דהלאו ניתק לעשה ובטלו בידים ברוב היתר דבוודאי לא מקיים בזה עשה דהשבתה, וא"א לו עוד לקיים העשה, דאף אם ישבית אותו הא משבית דבר המותר וביטל העשה בידים גם לשיטת רש"י ותוס' דפסקי להלכה כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה תיקשי הא משכחת בחמץ ביטול העשה בידים בהשליכו לנהר עיי"ש ונלפענ"ד לתרץ בשום לב להבין הסוגי' דקיימו ולא קיימו, וכאשר הורו לנו רבותינו הראשונים הדרך אשר נעלה בה, אזי יתיישרו הדברים על נכון וכל אחד על מקומו יבא בשלום איתא שם אמר ר"י כל ל"ת שקדמו עשה לוקין ופריך מאונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אמאי ל"ת שקדמו עשה הוא ולילקי וכו' אלא אמר רבא כל ימיו בעמוד והחזיר וכו' אמר ר"פ לרבא והא לא דמי לאווי' ללאו דחסימה א"ל משום דכתב רחמנא עשה יתירא מיגרע גרע א"ה לאו הניתק לעשה נמי לימא משום דכתיב בי' עשה יתירא מיגרע גרע א"ל ההוא לנתוקי לאו הוא דאתא הניחא למאן דאמר ביטלו ול"ב אלא למ"ד קיימו ולא קיימו מאי איכא למימר מידי הוא טעמא אלא לר"י האמר לי' ר"י לתנא תני ביטלו חייב ולא בטלו פטור וכו' ור"ל אומר קיימו ול"ק במאי קא מיפלגי בהתראת ספק מ"ס ה"ס ש"ה ומ"ס ה"ס ל"ש התראה וכו' עיי"ש כן הוא הגירסא לרש"י ותוס' ולפי דבריהם קו' הש"ס הניחא קאי על דברי רבא דמתרץ כל ימיו בעמוד והחזיר בשלמא למאן דאמר בו"ב א"ל דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי, דהא לא מחייב מלקות **(עונש מלקות היו נוהג בזמנים העברו מאז ולא בזמן הזה כידוע לכל יודעי ספר:)** עד שיבטל העשה בידים ומסתמא לא יבטלנו אלא למ"ד קיימו ול"ק האיך עומד בעמוד והחזיר כל ימיו לפטרו ממלקות דהא כל שלא קיים העשה מיד לוקה, ומתרץ מידי טעמא אלא לר"י הא אמר ר"י תני בו"ב ור"ל תני קו"ק ומיפלגי בה"ס ופי' רש"י דאי אמרת בו"ב כי מתרינן בי' בשעת עבירות הלאו הוי ה"ס דמי יימר דיבטל את העשה כי היכא דלילקי, ואי קשי' לר"י נמי א"ל בהתראות וודאי ויתרו בו כשבא לבטל את העשה שהוא עקירת הלאו, לעולם התראה בשעה שעובר על אזהרתו בעינן כמו דאמרינן בשבועות כ"ח שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו וכו' אבל למאן דא"ל קיימו ול"ק כי מתרינן בי' בשעת עבירות הלאו הוי התראת וודאי דהא אם לא יקיים העשה מיד לוקה לאלתר ויש לנו לומר שלא יקיימנה לעולם כמו שהוא עושה עכשיו עיי"ש בתוס' ד"ה במאי הלכך ר"ל דסבר ה"ס לא שמי' התראה לא מצי תני אלא קו"ק אבל ר"י דס"ל שמי' התראה מצי בו"ב ולפי פי' רש"י ותוס' אזי כל דאפשר לומר בו"ב הסברא מסתבר לאוקמה לה דכיון דניתק לעשה הכי עדיף לה למיפטרי' ממלקו' כל מאי דאפשר טפי, והלכך תני ר"י בו"ב אבל ר"ל לא מצי סבר בו"ב כיון דא"ל ה"ס לא שמי' התראה, ולכך תני קו"ק תמצית העולה מדבריהם דלר"י דא"ל בו"ב אזי ס"ל ל"ת שקדמו עשה לוקין אבל לר"ל דא"ל קו"ק ס"ל דל"ת שקדמו עשה ולאו הניתק לעשה שוין דהדרי קו' הש"ס לדוכתי' מאונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר וא"ל אמאי ל"ת שקדמו עשה הוא, דלדידי' ליכא למימר כל ימיו בעמוד והחזיר דהא כל שלא קיום העשה מיד לוקה אבל הרי"ף ורמב"ם גרסו להיפוך הניחא למ"ד קו"ק אלא למ"ד בו"ב מא"ל מידי טעמא אלא לר"י הא אמר ר"י תני קו"ק ור"ל אמר בו"ב וכו' ולפי גירסתם קו' הש"ס קאי על דאמר ההוא לנתוקי לאו הוא דאתי הניחא למ"ד קו"ק שפיר נוכל לומר לנתוקי לאו הוא דאתי לפוטרו ממלקות שהרי אילו לא קיים העשה לוקה, אבל למ"ד בו"ב שאפי' לא יקיים העשה אינו לוקה עד שיבטל העשה בידים היכי אמרי' דאתו עשה לתקוני לאו הא בלא קיום העשה נמי לא לקי ואמרינן הא ר"י תני קו"ק ור"ל תני בו"ב ומיפלגי בה"ס דלמאן דתני קו"ק הוי התראה בשעת עבירת הלאו והוי התראת ספק דיכול לומר אקיים העשה דהא בידו לקיים, אבל למאן דתני בו"ב הוי התראת וודאי דמתרינן בי' בשעת ביטול העשה שאם יבטל יתחייב מלקות על הלאו למפרע דהשתא הוא דמטי זמן חיובי' והא דקשי' לי' לרש"י דבעי התראה בשעה שעובר על הלאו ומדמה לי' לשבועה שלא אוכל זו וכו' כבר תירץ הריטב"א במכות שם דלא דמי דהתם אין בככר התנאי שום חלק איסור של הלאו אבל הכא ביטול העשה שנתלה בו המלקות מגופו של ל"ת הוא חשיב לענין התראה ולפי פי' הרי"ף ורמב"ם הוא להיפוך כל שיש מקום לומר קו"ק יותר מסתבר מלומר בו"ב ולכך ר"י דסובר ה"ס ש"ה מצי תני קו"ק אבל ר"ל דא"ל לש"ה לא מצי תני קו"ק דהוי ה"ס ולכך תני בו"ב תמצית העולה מדבריהם דאי אמרינן קו"ק אזי בל"ת שקדמו עשה לוקין עליו אבל אי אמרינן בו"ב אזי מוכרחין לומר דל"ת שקדמו עשה ולאו הניתוק לעשה שוין הם דהא נשאר קו' הש"ס דלא דמי לאוי' ללאו דחסימה ותירוץ הש"ס דההוא לנתוקי לאו הוא דאתי ניחא אי אמרינן קו"ק אבל אי נימא בו"ב, לא מצינן למימר דאתי עשה לנתוקי לאו דבלא קיום העשה נמי לא לקי עד שיבטל העשה בידים ועיין בריטב"א שם דלדבריהם תיקשי מאי מקשה הש"ס לקמן אר"י דאמר אין לנו אלא זאת וע"א הניחא למ"ד קו"ק אלא למ"ד בו"ב למ"ל הא ר"י א"ל קו"ק ופי' דר"י ד"ה אמרה בין למ"ד קו"ק בין למ"ד בו"ב דלא משכחת מלקות כשלא קיים או שביטל אלא בשתים ומעתה לק"מ קו' הגאון הנ"ל לכל הפירושים דגבי חמץ הוי נמי ל"ת שקדמו עשה דעשה דתשביתו הוי מחצי י"ד והלאו דלא יראה הוא מהלילה ולפי' רש"י ותוס' דר"י א"ל בו"ב אזי ממילא בל"ת שק"ע לוקין ל"ק דמשכחת גבי חמץ ביטול העשה דהא בלא ביטול העשה נמי לקי דל"ת שקדמו עשה לוקין ור"י לשיטתי' שפיר קאמר אין לנו אלא זאת וע"א ואי דתיסוב קושיתו לפי' הרי"ף ורמב"ם דאי אמרינן בו"ב אזי ל"ת שק"ע ולאו הניתק לעשה שוין שם ומשכחת בחמץ ביטול העשה מ"מ גם לדבריהם ל"ק דהא מוכרחין לומר כדברי ריטב"א הנ"ל לר"י קאמר אין לנו אלא זאת וע"א הוא דמשכחת בין למ"ד קו"ק בין למ"ד בו"ב וגבי חמץ לא משכחת אלא למאן דסבר בו"ב אבל למאן דסבר קו"ק לא משכחת לה דהא לדידי' אמרינן דל"ת שק"ע לוקין וא"כ בלא ביטול העשה דתשביתו נמי לקי אומנם דעת התוס' בזה נבאר להלן:
ב אומנם עוד נשאר לנו לבאר בעיקר דברי תוס' דהא בפסחים צ"ה השיג הר"י על רש"י שפירש דלא תוציא הכתוב גבי פסח הוי ניתוק לעשה והיקשה הא הוי לאו שקדמו עשה ומדוע החליט להלכה דבל יראה הוי ניתוק לעשה הא לא נופל הוא מזה וכבר עמדו בזה הש"א בסי' פ"ב והשעה"מ בפ"א מה' חו"מ ה"ג והניחו בצ"ע ונרא' עפ"י הדברים הנ"ל ועוד נקדים לזה אשר נראה בעליל מסוגי' דפסחים צ"ה גבי פסח שני דכתיב בי' עשה ול"ת דמרבינן שם בברייתא דבאיזה דברים דמי לפסח ראשון דמכללי' דמצות ומרורים יאכלוהו קא מרבינן צלי אש ומכללי' דלא ישאירו ממנו עד בוקר קא מרבה לי' לא תוציא מן הבית דמפסל ביוצא משום דדמי לי' דהאי מפסיל בנותר והאי מיפסל ביוצא ומפרטי ממעטינן לא יראה ול"י דדמי לי' בלאו הניתוק לעשה הרי דלא מרבינן וממעטינן רק מה דדמי לנותר לגמרי בחיוב ובעונש ואף דבר החמור מנותר לא מצינן למילף מיני' וכן מבואר להדי' בכ"מ פ"י מ"ה ק"פ ה' ט"ו שפי' דברי רמב"ם שפוסק דפ"ש אינו מיפסל ביוצא והוא נגד ברייתא דפסחים צ"ה ותירץ הכ"מ דהא דמרבינן לי' משום דדמי לנותר דהסוגי' קאי דלאו דלא תוציא הוי נמי נ"ל ול"ל הא דתני' בכיצד צולין פ"ה האוכלו ה"ז בל"ת אלא מותר להחזירו ולאכלו ומאחר דקיימ"ל כהאי תנא דמוצא חייב, תו ליכא לרבויי יוצא מנותר דהוי ניתוק לעשה ויוצא אינו ניתוק לעשה ע"כ דבריו וכיון דלא מרבינן מנותר רק מה דדמי לי' לגמרי אכתי קשה האיך יליף יוצא מנותר הא נותר הוי לאו שאין בו מעשה וה"ס משא"כ ביוצא וצ"ל דהאי תנא דברייתא ר' יהודא הוא דא"ל גבי נותר מכות ט"ז דלאו שאב"מ לוקין וה"ס ש"ה עיי"ש ושפיר הוי בדדמי לי' ומעתה כביר מצאה ידו של הר"י להשיב על רש"י כיון שזה הוא יסוד מוסד דהאי תנא א"ל ה"ס ש"ה ממילא אית לי' בו"ב כנ"ל באות א' לדעת רש"י ותוס' וכיון דס"ל בו"ב אזי יסוב הדין דלאו שקדמו עשה לוקין דאליבי' נשאר תירוץ הגמרא כחומה נשגבה דגבי אונס כל ימיו בעמוד והחזיר קאי וא"כ לאו דלא תוציא הוי נמי לאו שקדמו עשה ולוקין עליו אכן לדינא פוסק הר"י כמ"ד קו"ק כיון דעיקר פלוגתא זו נאחז בסבך הפלוגתא דה"ס ותוס' החליטו להלכה בכ"מ בש"ס דה"ס לא ש"ה וננקוט איזה מקומות בשבת דף ד' תוס' ד"ה קודם שהקשו שם דרדיית הפת הוי ה"ס דבשעה שהדביק הפת בתנור שמא הי' בדעתו לרדותה קודם וכן בכתובות דף ל"ג תוס' ד"ה ניתרי וכו' גבי עז"מ הוקשו ת"ל דהוי ה"ס דאין אנו יודעין אם מעידין שקר ומאי קו' אי הסוגי' אזלי אליבא דהילכתא א"ו דפסקו כן וכיון דה"ס לא ש"ה ממילא מוכרחין לומר קו"ק עיין לעיל אות א' [ואין זה בכלל דהלכתא כר"י נגד ר"ל משום דפלוגתא זו מישך שייכי בפלוגתא דתנאי גבי ה"ס עיין ב"מ דף מ"ח תוס' ד"ה נתנה דהיכא דר"ל לא אמר משמי' דנפשי' ג"כ לא נכלל בכלל זה מכ"ש בזה דמיתלי תלי בפלוגתא דתנאי] וכיון דפסקו קו"ק אזי יקוב הדין את ההר דלאו שקדמו עשה ולאו הניתוק לעשה שוין הם כמו שמוכח מאונס שגירש ותירוץ הש"ס דכל ימיו בעמוד והחזיר נסתר אליבי' כנ"ל אות א' והוכיח הר"י דינו מתירוצו דר"א פסחים כ"ט ע"ב דס"ל קו"ק דאל"כ אמאי מעל לר"י הא מיד שיפדה אותו הוא שלו א"ו דא"ל קיימו ולא קיימו ולכך כשמשהה ע"מ לבערו אינו עובר כשמבערו לבסוף כמו בלאו הניתוק לעשה דאינו לוקה כשמקיים העשה לבסוף ומטעם זה עצמו פסקו התוס' להלכה דה"ס לא ש"ה כיון דר"א שהוא בתרא סובר קו"ק אזי ממילא הדין דה"ס לא ש"ה ולאו שקדמו עשה ולאו הניתוק לעשה שוין הם.
סימן ב
א עיין בספר אבני מילואים חלק ב' בשו"ת סימן ט' אם מותר להריח בחמץ של אחרים תוך הפסח וז"ל תשובה כבר נסתפק בזה בהגהת או"ה כלל ל"ט דין ל"ג בחמצו של א"י אם אסור בהנאה ע"ש אמנם בתשו' הריב"ש סימן ת' הוכיח בראיות דחמץ של א"י אסור בהנאה וז"ל שם ועוד מתבאר זה בסוגי' דשקלינן וטרינן התם על הא דתני' האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ואמרינן התם דכ"ע אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ובדבר הגורם לממון קמפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ס לאו כממון דמי פי' דכ"ע אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא לאחרים וחמץ של הקדש אי איפשר להקרא ממון אא"כ יש בו צד היתר לישראל והני תנאי כלהון ס"ל כר"ש דחמץ של אחרים או של הקדש שעבר עליו הפסח מותר לישראל אפי' באכילה ומ"ד מעל קסבר אע"ג דהשתא לא חזי הואיל ולקמי' חזי' גורם לממון הוא וכממון דמי ומ"ד לא מעל קסבר לאו כממון דמי אלמא תוך הפסח לא חזי כלל חמץ של הקדש לישראל ואפי' בהנאה דאי בהנאה הוי שרי לכ"ע הו"ל למימר דמעל ואע"פ שאסור באכילה דהא ממון גמור הוא ולאו גורם הוא כדאמר התם באוקומתא דר' אשי דמ"ד מעל סבר כר"י הגלילי דאמר חמץ אינו אסור בהנאה אפי' תוך הפסח אלא ודאי חמץ של הקדש וכן של אחרים אסור תוך הפסח ואפי' בהנאה עכ"ל הריב"ש, אמנם קשה לי בראי' זו דהא כבר כתבו תוס' שם דלר"י הגלילי הא דחזי למפרקי' ולהסיקו תחת תבשילו אע"ג דאם יפדנו יהי' שלו ויעבור עליו בבל יראה ע"ש שכתבו ז"ל ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהיה דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר"י הגלילי הא מיד כשיפדה הוא שלו ומודה ר"י דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר עכ"ל וא"כ לרבנן דס"ל חמץ של ישראל אסור בהנאה ודאי תו לא חזי לפדותו דאם יפדנו הרי היא שלו ואסור בהנאה דחמץ של ישראל הוא והא דאמרו שם בש"ס דר' אחא בר יעקב סבר דהוקש שאור דאכילה לשאור דראי' וכו' והדר בי' ראב"י מהא דתני' האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א וכו' ראב"י אמר דכ"ע דבר הגורם לממון כממון דמי והכא בפלוגתא דר"י ור"ש קמפלגי מ"ד לא מעל כר"י ומיד מעל כר"ש והא רב אחא הוא דאמר יליף שאור דאכילה משאור דראי' אלא הדר בי' רב אחא מההוא ע"ש התם שפיר מוכח לי' דהדר בי' ראב"י כיון דאמר דכ"ע ס"ל דבר הגורם לכמ"ד ומ"ד מעל כר"ש דאמר חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה ומש"ה מעל כיון דחזי לפדותו אחר הפסח ומ"ד ל"מ כר"י דאמר לאחר הפסח נמי אסור והשתא פריך שפיר כיון דר"י יליף שאור דאכילה משאור דראי' ואתה אוכל של אחרים א"כ לאחר הפסח ודאי שרי לפדותו ולאכלו ואע"ג שיהיה שלו לאחר הפסח כיון דתוך הפסח של אחרים היה והיה מותר תו לא נאסר אחר הפסח בזה שהוא שלו וע"ש בתד"ה בדין הוא דאפי' ת"ז מותר שהיקשו היכי מש"ל שאכל של אחרים ולא יהי' שלו בשעת אכילה וכתבו שם דל"ד אוכל אלא בהנאה הוא דשרי אי נמי אח"ז קאמר וכיון דלאחר זמנו אוכל של אחרים ראוי נמי לפדותו לאח"ז כיון דת"ז של גבוה הי' אבל להך לשנא דדבר הגל"מ לכמ"ד אלא מ"ד מעל סבר כר"י הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה אבל לרבנן דאסור בהנאה אי איפשר לפדותו דא"כ יהי' שלו ושל ישראל ודאי אסור בהנאה ומה שיהי' מותר לאחר הפסח לא מהני דהא ס"ל עכשיו דדבר הגל"מ לאו כמ"ד נמצא דלא מוכח כלל דחמץ של א"י אסור בהנאה תוך המועד ואמנם כן הדין אמת ויציב דודאי אסור בהנאה ואין חילוק בין ש"י לא"י וכמו שהביא הריב"ש עוד ראיות וכמ"ש בשם הגאון אבל ראי' זו שהביא אינו מכיר וצ"ע עכ"ל ונראה דראיות הריב"ש נכונה וטרם נקדים לזה את אשר ראיתי בתשו' לב"א שדעתו להתיר את החלב מן הבהמות שאכלו חמץ בפסח אם הבהמות אינם של ישראל רק שחכרו בשכירות לחלבן והטעם דכיון שגופן אינן של ישראל והחמץ נתעכל טרם שהגיע לרשות ישראל הרי זה דומה לחרכו קודם זמנו דמותר בהנאתו לאח"ז ולבבי לא כן ידמה דדוקא קודם זמנו שלא הי' או שום סרך איסורא ונפסל אז מאכילת כלב הוא דשרי בהנאה לאח"ז משא"כ בחמץ של א"י שכבר נאסר לישראל טרם שנתעכל ליהנות ממנו וכיון שכבר נאסר לכל ישראל בהנאה תו לא יצא מכלל איסורו אף שנפסל בתוך הפסח מאכילת כלב כמו חמצו של ישראל עצמו דלא מהני מידי אם נפסלו מא"כ לאח"ז רק כשנעשו עפר ואפי' בגחלים לוחשות נמי אסור לכ"פ ואפי' המתירין לא התירו רק את הפת שנאפה בהם אבל הגחלים עצמן לכ"ע אסורין בהנאה וראי' נכונה לזה מדברי תוס' שם ך"ט בד"ה אין פודין וז"ל תימא לר"י אע"ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה וי"ל דכיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי לא שייכא בי' מעילה והיינו נמי טעמא דכל איסורי הנאה דאין מקדשין בהן האשה אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר ואפי' אי דהגל"מ כמ"ד ימעל לא דמי דהתם חזי לאחר הפסח כמו שהוא בעין עכ"ל ומלבד דמדיקדוק דבריהם בקושיתם נראה להדי' כן שגם בחמצו של א"י ושל גבוה ל"מ כשחרכו בתוך הפסח דאע"ג שאינו מחויב לבערם מ"מ כיון שכבר חל עליו טרם שחרכו שנאסר ליהנות ממנו תו לא נפקע שהרי בקושיתם היקשו ודיקדקו מלאחר שנשרף ונעשה אפר ולא סתמו דבריהם בזה כי היכא דלשתמע מיני' דתיכף משחרכו ונפסל מא"כ אע"ג שממשו קיים כמתחילה ג"כ מותר לפדותו וליהנות ממנו והו"ל להקשות בקצרה דמשעה שהתחיל לשרפו מותר לפדותו א"ו דבכה"ג ל"ד לחרכו קודם זמנו דהתם לא חייל עליו כלום טרם שחרכו משא"כ הכא דתיכף כשהגיע זמן איסורו כבר נאסר ליהנות ממנו משום איסור חמץ נוסף על איסור הקדש שבו משום שגם חמץ של אחרים נאסר עליו בהנאה וכמסקנות תשו' ריב"ש הנ"ל אומנם גם מעיקר תירוצם שם נראה בעליל ראי' מוכרחת לדברינו הנ"ל שגם בחמצו של גבוה ושל א"י לא מהני כשנחרכו לאח"ז דאל"כ הדרי קושיות תוס' לדוכתי' דאכתי נמעול שהרי כשחרכו יכול לפדותו ובזה תו לא שייך תירוצם דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי שהרי הרשב"א בחידושיו בקידושין דף נ"ו ע"ב [בד"ה מתני' המקדש בערלה ובכ"כ וכו'] מתרץ לבסוף כמו שתירצו בתוס' הנ"ל והוסיף בביאורו וז"ל ומסתברא דלעולם אינה מקודשת אפי' קדשה בסאה של פירות ערלה משום דהשתא מיהא לית להו דמים דאסור למוכרן ואי משום אפרן הא אינו בעולם ולכי קלי לי' הוי לי' כגופא אחרינא ולאו זהו מה שקידשה בו הילכך אינה מקודשת ואע"ג דאסיקנא בפ' האומר לקמן גבי הרי את מקודשת לי לאחר וכו' דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי התם הוא דאין הגוף משתנה אבל כל שהגוף משתנה לגמרי לא עכ"ל ומעתה גם לענין מעילה צריכין לסברת רשב"א משום שגופו נשתנה לגמרי והא תינח לגבי אפרן אבל בחרכו שגופו וממשו קיים כבראשונה אלא שנשתנה טעמו ומראיתו כמו שפי' רש"י ך"א ע"ב בד"ה לא צריכי ולא גרע מאומר עיסה זו יהי' חלה על קמח זה לכשיהיה נילוש דדבריו קיימין משום דבידו ללוש אע"ג דנשתנה טעמו ומראיתו אלמא דדוקא גבי אפרן הוא דל"מ משום דבידו מפני שנשתנה לגמרי ואין גופו וממשו קיים אבל לגבי חרכו בוודאי חשיבי כבידו א"ו דחרכו לאח"ז לא מהני אפי' בשל גבוה ואחרים ולפ"ז ראיות הריב"ש נכונה בלי גימגום דהתינח כשנעשה ליסוד מוסד שגם חמצו של גבוה וש"א אסור בהנאה משום איסור חמץ שבו אבל כדתימא שמותר בהנאה אזי פשיטא מילתא דמהני כשחרכו גם בתוך הפסח דכיון דלא חיילי לאסור במידי כ"ז שהוא של אחרים וגבוה גם טרם שחרכו אזי דמי לחרכו קודם זמנו ואין לומר דמ"מ כיון שאסור באכילה תו ל"מ חרכו דז"א דלדעת תוס' אי איפשר שיהיה של אחרים כשאכלו ואנן בחמצו של אחרים קיימינן דליהנו כשחרכו כיון דלא חיילי במידי כ"ז שהוא של אחרים גם טרם שנחרכו ואכתי לימעול לכ"ע א"ו שגם חמצו ש"א ושג"ב אסור בהנאה אפי' כשעודנו ברשות אחרים והשתא ניחא דלא מהני חרכו לאח"ז משום שכבר חיילי עליהם איסור הנאה וכיון דחיילי תו לא נפקע רק כשנעשו אפר לגמרי ובזה אתי' שפיר תירוצו דתוס' ורשב"א, דלענין אפרן לא מהני מה שבידו:
ב מתחילה אמינא למימר לראי' מוכרחת דחמץ ש"א וש"ג אסורין בהנאה בפסח מדקא שקיל וטרי בר"פ כל שעה בסוגיא דחזקי' ור"א ללמוד על חמץ שאסור בהנאה ות"ל מק"ו דערלה שלא נעבדה בו עבירה ואי משום שלא היה לו שעת הכושר כלאי כרם יוכיח וחזר הדין שהרי גם חמץ אינו אלא בגדולי קרקע וכדאיתא שם ך"ד ע"ב בבשר בחלב אלא מדמצרכינן למיהדר בתר יתורי דקראי ש"מ שעיקר הדבר על חמצו ש"א ושל גבוה הוא דיצא שלא נעבדה בה עבירה איברא למאי דכתיבנא בשמעתא דאיסורי הנאה ליתא דלדעת רש"י ורמב"ם דס"ל שם דחולין שנב"ע לאו דאורייתא היינו ליאסור בהנאה אבל לשחיטה ובאכילה אסור מן התורה וא"כ איכא למימר חולין שנב"ע יוכיח שנעבדה בו עבירה ומותר בהנאה וליכא למימר דניליף חולין שנב"ע גופי' מק"ו דערלה וכנ"ל דשאני ערלה וכ"כ שהן בל"ת משא"כ חולין שנב"ע שהוא לאו המכ"ע ולדעת תוס' דסברי דחולין שנב"ע ל"ד לגמרי כמ"ש בפסחים ך"ב בד"ה חולין ג"כ אי איפשר למילף אפי' לחמצו של ישראל שנעבדה בה עבירה מק"ו דתוס' לשיטתייהו דלוקין על הנאה כמ"ש בפסחים ך"ד בד"ה הכל מודים גם לטעמייהו דס"ל בב"ק דתקרובת מותר בהנאה מן התורה ואיכא למימר תקרובת יוכיח ובתקרובת גופי' לא קשי' כמ"ש שם יוע"ש