זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אורח חיים · הלכה א - דינים חדשים
סימן א
עיין בסי' ח' ובסי' כ"ה ובהג"ה שם סעיף י"ב ובמ"א שם דאם חלצן ע"מ להחזירם דא"צ לחזור ולברך, ויש לספק במי שיודע בעצמו שדעתו הי' להחזירם ולגמור התפלה בטליתו ובתפילין, אבל לא חישב בשעה שחלצן ע"מ להחזירם אם דנין הדבר כאילו חישב, מפני שכבר נהגו כולם להיות מעוטפים בציצית ומוכתרים בתפילין עד גמר התפילה, א"ד כל כמה דלא חישב בשעה שחלצן הוי הפסק וצריך לברך, ועי' ערובין מ"ה מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ריב"נ וחכ"א אין לו אלא ד"א, ופסקינן כריב"נ ולא מטעם דחפצי הפקרא **(דיני הפקר היו נוהגין בארץ ישראל ובזמן הבית ואין נוהגין בזמן הזה רק ע"פ דינא דמלכותא, אבל לברר ענין תפלין נאמרים פה.)** קונין שביתה במקומן אלא משום הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה, והתם מבואר הטעם משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב, ומשמע להדי' דבמידי דעלמא דתלי' בסברא זו, פסקינן מסתמא כרבנן דאין הלכה כיחיד נגד רבים בין להקל ובין להחמיר, וא"כ בנידון דידן נמי, דכל שלא חישב אע"ג שעומד לחשוב לאו כלום הוא רק שיש לומר דעירוב שאני שהוא משום קנין וכ"כ שלא נתכוין ל"ק מידי דהוי לעודר בנכסי הפקר וכסבור שהוא שלו דאע"ג שאלו ידע הי' מתכוין, מ"מ לא נשלם הקנין בהעדר הכוונה, וזה הטעם עצמו לישלמ"ד, אבל בכל הדברים שאינם בגדר הקנאה וקנין אפ"ל דכל שידוע שדעתו לחשוב כאלו חשב דמי, אמנם יש לפשוט הדבר מהא דתנן בסוף טבול יום התורם את את הבור ואמר הרי זה תרומה ע"מ שתעלה שלום שלום מן השבר וכו' נשברה אינה מדמעת וכו' ר' יוסי אומר אף מי שהי' בו דעת להתנות ולא התנה נשברה אינה מדמעת מפני שהוא וכו' ועיי"ש בר"ש דמתחילה רצה לפרש דר"י ורבנן קא מפלגי כששכח בשעה שתרם רק מתחילה כשרצה לתרום הי' בדעתו להתנות, ובשעה שתרם שכח להתנות ולא התנה, וס"ל לר"י דאפ"ה הואיל ובדעתו הי' כך קודם לכן אע"פ שעכשיו שכח, אזלינן בתר דעתו שהי' לו מעיקרא כשרצה לתרום וכ"ע א"נ חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות על כך, ועי' בתוי"ט וז"ל וזה נראה יותר דאילו הי' בדעתו אע"פ ששכח מודו רבנן דאזלינן בתר דעתו דמעיקרא כשרצה לתרום, ורי"א שאפילו לא עלה על דעתו מעולם, אלא דאנן ידעי' בי' שהוא חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות כן אע"פ שעל תרומה זו לא עלה בדעתו מעולם, הואיל וכבר ידע שראוי להתנות וכו' מתנה על כל היודע שיהא כאילו הי' כן בלבו עכשיו על תרומה זו וכו' ואנן פסקינן דלא כר"י, ונשמע מזה דה"ה בנ"ד נמי כל דלא חישב צריך לברך, גם נשמע דהיכא שחישב קודם שחלצן, שיחלצם ע"מ להחזירם, ואח"כ שכח בשעה שחלצן דמהני כוונה ראשונה, וכן בכל מידי דבעי כוונה כגון בחליצה דבעינן שיתכוונו שניהם בשעת חליצה, והמורים מזהירם ע"ז ואח"כ שכחו להתכוון בשעה שחלץ לה, דמהני כוונה ראשונה וכמו שהכריע התיו"ט, וכן מסתבר למהרי"ט מובא בח"צ ס"א וז"ל איברא דלא אמרי' בגמרא עד שיתכוונו שניהם אלא לאפוקי חליצה מוטעת וכו', אבל היכא דסברו לי' וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו א"צ שיהי' בכוונת הלב באותו שעה וכו' עכ"ל, וא"ל מהא דאמרי' ביבמות וכתובות בקדושי קטנה ובקידשה בפחות משו"פ ובעל דחזקה דאין אדם בועל ב"ז, ואע"ג דידעינן שלא נתכוונו לשם קידושין כלל דתורה אחת לכולנו, ואפי' בבני אדם פחותי ערך וקשי' מעירובין ומעודר בנכסי הפקר דמהתם משמע דכל העדר הכוונה שהוא מחמת חסרון ידיעה משלים בחוק הקנין, ואפשר לחלק בין דבר רשות לדבר עבירה דאנן סהדי שאילו ידע הי' מתכוון כי היכא דלא למיעבד איסורא, אמנם יותר נראה דהתם שאני כיון שנתכוון מעיקרא לקנותה, אלא שאז קנינו רפוי' מצטרפין אח"כ קנין אלים שיכול לקנותה אז בהדי כוונה ראשונה, וכמ"ש התיו"ט דלא בעינן שיכוון דווקא בעידן הפרשה, ודי גם בכוונה ראשונה שנתכוון בשעה שרצה להפריש ובסוגי' דקידשה על תנאי הארכנו בפרט זה יעו"ש, ועי' קידושין מ"ד ובפוסקים שם דאם נתרצה האב אח"כ בפירוש מהני, ה"ט משום דעיקר הקידושין כבר נעשה בפועל, שהרי אין האשה מקנית ומכנסת א"ע לרשות הבעל כמ"ש ר"ן נדרים דף למ"ד וראי' שהרי להפך בנתרצה הבן אח"כ ל"מ מידי למפרע ועי' במהרי"ק שורש ל"ב ע"ב וצע"ק בזה:
ב עיין סימן מ"ו במ"א ס"ק טי"ת שמביא בשם הב"ח דלפי מ"ש בס"ה גבי מתיר אסורים ה"ה אם בירך שלא עשני אשה בראשונה ששוב לא יברך שני ברכות הראשונות ובט"ז מביא זאת לקושי' על הטור דהי' לו להזהיר ג"כ שאם בירך שלא עשני אשה, ששוב לא יברך שלא עשני עבד וכו', ולפענ"ד נראה דעבד **(דיני עבד כאלה אינם נוהגין בזמן הזה ולא במדינות אייראפא:)** איננו בכלל אשה לענין ברכה, משום שיש לו מצוה יתירה שאינה נוהגת בנשים שכן מחויב בהקפה משא"כ בנשים כמבואר בי"ד סימן קפ"א דאשה פטורה דכל שאינה בהשחתה אינ' בהקפה, משא"כ בעבדים, אבל משום מצות מילה לית לי' מעליותא לגבי אשה, דאשה כמאן דמהילה דמי', כדאיתא בפ' א"מ ד' כ"ז, ולא קחשיב לי' בב"ק פ"ח, רק לפירכא על קו', וקצת קשה דה"ל למימר מה לעבד שישנו בהקפה ועי"ש בתד"ה שכן ישנו במילה] וכן קשי' במסקנא שם דיליף במה הצד, דהא עדיין יש לפרוך מה לאשה וקטן שאינן בהקפה
ג עיין באה"עו סימן ס"ו בסעיף ח' וז"ל פסק הש"ע יכול להניח תפילין אז בין גאולה לתפילה ולא יברך עליהם עד אחר התפלה, ואם נזדמנו לו טלית ותפילין עד שלא גמר גאל ישראל יכול להניחן אז ולא יברך עליהם ורמ"א פסק עד שלא גמר גאל ישראל יברך על התפילין והכי נהוג עכ"ל, והנה ע"פ מקור הדברים יש לתמוה על פסק הב"י ורמ"א ע"כ אציע לפניך מקור הדין ויתבררו הדברים בס"ד, ותו פסק הש"ע דאין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה, כיצד עושה ממתין בשירה חדשה כדי לענות עכ"ל, והנה ע"פ בירור הדברים יתברר דדעת הפוסקים אינו כן אלא דעונין קדיש וקדושה בין גאולה לתפילה, ויתברר דאין להמתין בשירה חדשה לענות קדיש וקדושה בפרק ב' דברכות דף י"ד אמר רב הוי קרי ק"ש ואנח תפילין וצלי, ופריך היכא עביד הכי להניח תפילין אחר ק"ש והתני' וכו' ומשני רב כר"י בן קרחא ס"ל דמקדים קבלת מלכות שמים לעשי' דמצוה וכו' ובירושלמי מסיק במסקנא תירוץ זה דרב כריב"ק ס"ל, וכתבו התוס' מכאן משמע דמותר להניח תפילין בין גאולה לתפילה, וכן מצינו שר"י ב"ר יהודא שלח אחר טליתו ושהה השליח וכבר קרא ק"ש וברכותי' ונתעטף בטליתו וגמר י"ח והביא ראי' מהא דרב מ"מ יש לחלק בין טלית לתפילין ע"ש, אך הר"מ מקוצי הי' אומר דגם לתפילין אין ראי' מכאן דמצי למימר הניח תפילין בלא ברכה ולאחר י"ח בירך עליהם עכ"ל ופסקו הרשב"א וראש ומרדכי וטור וכל הגאונים כולם הסכימו לדעת ר"י בר"י שבתוס' ולא הביאו כלל דעת הר"מ מקוצי, והנה לכאורה קשה לי טובא בדעת תוס' הנ"ל, חדא שהרי התוס' כתבו לעיל דף י"ג ע"ב דבאמצע פרק דק"ש צריך לענות קדיש וקדושה דלא גרע מהשבת שלום מפני כבוד דשרי, אבל בין גאולה לתפלה יש ראי' מפ' אין עומדין דאסור לענות קדיש וקדושה, ור"ת הי' רגיל להמתין בשירה חדשה כדי לענות קדיש וקדושה עכ"ל תוס' הרי דס"ל לתוס' דבין גאולה לתפל' חמור מבאמצע פרק דק"ש א"כ קשה מנ"ל לתוס' ומרדכי וטור ללמוד מהא דרב דמותר להניח תפילין בין גאולה לתפלה עם הברכה אימא רב הוי מנח תפילין בעושה פלא דאז לענות קדיש נמי שרי אבל בין גאולה לתפלה דאסור לענות קדיש אימא דאסור להניח תפלין אז, תו יש לתמוה לדעת ר"ת וסייעתו דבין גאולה לתפל' חמור מבאמצע הפרק לפי האמת למסקנת הירושלמי ומשני בש"ס דילן ג"כ דרב כריב"ק ס"ל קשה למה הניח רב תפלין בין גאולה לתפלה למה לא הניח תפלין קודם שירה חדשה, והיותר תמוה למה לא הניח רב תפלין בין פ' שמע לוהיה אם שמוע או בין פ' והיה לפ' ויאמר דהוא בין הפרקים דקילא אפילו מבאמצע פרק וכ"ש מבין גאולה לתפלה דהא לרב יכול להניח תפילין אחר גמר פ' שמע שהוא קבלת מלכות שמים עכ"ל, ודבריו תמוהים מרישא לסיפא ודברי רבותינו נכונים דוודאי פשיטא להו מדאמרינן קרי ק"ש ואנח תפילין ומצלי, משמע שהניח תפילין סמוך לתפלה ממש, והטעם לפי דרב כריב"ק ס"ל ואיהו מפרש במתניתין שם למה קדמה פ' שמע לוהי' אם שמוע וכו' והי' אם שמוע לויאמר שזה נוהג בין ביום ובין בלילה וכו' ולטעם זה כל הפרשות כולם וגם אמת ויציב עד גמירא קודמין לתפילין שכולם נוהגים בין ביום ובב"ל מחמת יציאת מצרים דאית בהו, משא"כ תפילין שאין נהוגים בלילה ובשבתות ויו"ט, ואף שוהי' קדמה לויאמר אע"פ דאית בה י"מ מ"מ קדמה והי' שכל הפרשה נוהג בב"י ובב"ל משא"כ ויאמר וכן משמע להדי' ברש"י במתניתין ד"ה ויאמר וכיון שכל הפ' קודמין לתפילין ה"נ גם או"י עד גמירא קודם ג"כ לתפלין שכולה חדא טכסיסא ע"ש י"מ נתקנה.
ד עוד כתוב שם בס"ק הנ"ל תו יש לדקדק וכו' וזה דנראה לע"ד הא דר"ת שהתיר להמתין קודם שירה חדשה משום דלשיטתו קאי דהוא סבר דבין גאולה לתפלה חמור מבאמצע פרק, וע"כ סבר ר"ת דאין לענות קדיש בין גאולה לתפלה ובאמצע פרק רשאי לענות, וכיון דלר"ת בין גאולה לתפלה חמיר מבאמצע פרק לשיטתו זאת יש ראיה ברורה לר"ת דמותר להפסיק בשתיקה באמצע פרק אפי' ללא צורך כלל וליכא בהפסק שתיקה באמצע פרק שום נדנוד איסור כלל, ע"כ היה ממתין ר"ת בשירה חדשה כדי לענות קדיש אבל לדעת הפוסקים דס"ל דבין גאולה לתפלה קילא מבין הפרקים לכן ס"ל להפוסקים דמן הסברא דאסור להפסיק בשתיקה באמצע הפרק ואביא לקמן עוד ראיה לזה וכיון דאסור להמתין בשתיקה באמצע פרק וודאי דאסור להמתין בשירה חדשה כדי להשיב שלום לאדם נכבד שיבא אליו דלא התירו אלא אם כבר צריך להשיב שלום מפני הכבוד התירו להפסיק להשיב אבל להמתין להפסיק כדי להשיב שלום וודאי אסור, וא"כ ה"ה להמתין כדי לענות קדיש דאסור דהא אין ראיה לנו להתיר לענות קדיש באמצע הפרק אלא דאנו למדין מהשבת שלום מפני כבוד וא"כ דיו לבא מה"ד וכו' והיינו משום דלר"ת דס"ל דבין גאולה לתפלה חמיר מבאמצע פרק, לשיטתו זאת קשי' לי' לר"ת למסקנת הירושלמי, וכן למאי דס"ד דש"ס דילן דמשני רב כריב"ק ס"ל למה נטר רב להניח תפילין בין גאולה לתפלה הו"ל להניח באמצע פרק, וע"כ צ"ל לדעת ר"ת דבאמת הניח רב תפלין קודם שירה חדשה דע"כ רב הניח אחר שגמר ק"ש כמבואר בש"ס ועכצ"ל לפ"ז דרב הניח בלא ברכה דאי ס"ד דהניח עם ברכה קשה טפי הו"ל לרב להניח בין הפרקים בין פ' ראשונה לשניה או בין שניה לשלישית דבין הפרקים קיל יותר מבאמצע פרק אלא ע"כ שלא הפסיק כלל בדיבור שהניח בלא ברכה קודם שירה חדשה, וע"כ שפיר הניח באמצע פרק כיון דלא הפסיק בדיבור אבל בין גאולה לתפלה אפילו להפסיק בשתיקה אסור דבעינן תיכף לגאולה תפלה וכו' עכ"ל גם בזה דבריו תמוהים, ולפענ"ד שגה ברואה מה דפשיטא לי' דהנחת תפילין שתיקה בעלמא הוא ולכן לר"ת כיון שהניח בלא ברכה אין בהם הפסק עיין כ"ד ע"ב ומשמש בבגדו אבל לא היה מתעטף ועי' ברש"י וז"ל אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא היה נוטלה ומתעטף שלא להפסיק ועיין תוספ' ושאר פוסקים שכולם פה אחד דמעשה הוי הפסק ואף שהתפילין תיקון ק"ש ותפלה מ"מ היה לו להניח בין הפרקים ולא באמצע הפרק וע"ז סובב והולך יסוד פלפולו וראיותיו ועוד אף לדידי' בל"ז קשה כיון שיכול להניח בין הפרקים מוטב להניחם קודם ולא לאחרם עד שירה חדשה דאם לאו דס"ל כריב"ק היה מניחם קודם ק"ש השתא נמי אמאי לא הניח קודם והיה א"ו דאין לנטות מאשר בארנו לעיל ויתר קו' מתורצים ממילא למעיין:
ה עוד כתב שם וז"ל והנה אף שדברי הנ"ל אינן צריכין חיזוק מ"מ לרווחא דמילתא אברר עוד שדברי תוס' ור"ת בשני הדינים הנ"ל אינן מוסכמים לדעת הפוסקים שהרי תלמידי ר"י כתבו פ"ק דברכות אהא דאמרו וותיקין היה גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה כתבו משום דעיקר מצות ק"ש קודם הנץ החמה ועיקר תפלה אחר שיעלה השמש ולאו דוקא וכו' הא אחר שאינו מותיקין היה קורא ק"ש משיכיר בין תכלת כו' ולא היה סומך גאולה לתפלה עכ"ל הרי מבורר דוקא וותיקין היה סומכין גאולה לתפלה ולא אחרים הרי דבין גאולה לתפלה קיל יותר מבאמצע הפרק דאל"כ אחר שאינו מוותיקין למה אינו סומך גאולה לתפלה טפי הוי עדיף לי' לסמוך גאולה לתפלה ולהפסיק קודם שירה חדשה אלא ע"כ מבורר דבאמצע הפרק חמיר מבין גאולה לתפלה, וגם מבין הפרקים הוא קיל כיון דסמיכת גאולה לתפלה אינו אלא לוותיקין וא"כ כיון דבאמצע פרק עונין קדיש ק"ו בין גאולה לתפלה דעונין קדיש עכ"ל יוע"ש, וראייתו מר"י לפענ"ד אין בה שום נדנוד ראיה דלאו מטעם הפסק אתינן עלה ששתיקה לא הוי הפסק אפילו לגמור את כולו כל שלא נאנס בפרט לצורך מצוה עי' מ"א סי' ס"ה ס"ק א' רק כמו דעיקר מצות ק"ש לכתחילה קודם הנץ ה"נ גם הברכות דזמן אחד לכולם וע"ש, ומכאן תוכחה מגולה לאותן המורגלים בשאיבת טובאק ופותחין כליו ונוטלין להריח במקום שאינו רשאי להפסיק בתוך הפרק ובין הפרקים שאינם רשאים להפסיק לזה שכל מעשה אפי' בדרך עראי נקרא הפסק
ח עיין א"ח סי' ק"ח סעיף ח' וז"ל מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהיה מתעסק וב"כ וב"כ עברה לו השעה וכו' כולם חשובין כאנוסין ויש להם תשלומין וע"ש במ"א ס"ק י"א שמביא דברי האגודה שחולק ע"ז והביא ראיה לדבריו מבתי ע"ח דתנן בערכין בראשונה היה נטמן ביום ש"ע חודש כדי שיהא חלוט בידו התקין הילל הזקן שיהא חולש מעותיו ללשכה וכו' מכאן נראה שאדם שנשבע לעשות דבר בתוך ירח ימים וביומא דמשלם זמנו קרהו אונסא דמוכח לא מיקרי אונס, מדהוצרך הילל לתקוני דהא הכא הרי הוא כאילו קרהו אונס ביום אחרון ועי' בקה"ח שתמה על דבריו ובמקצת דבריו כבר עמד עליו בט"ז בי"ד סי' רל"ב ס"ק י"ט בקצרה ועי' בסי' נ"ה שהקשה וז"ל הא אמרו בפ' מי שאחזו ע"ד אמר רבא מתקנתו של הילל נשמע הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי וכו' ונתנה לו מדעתו מגורשת בע"כ א"מ מדאיצטריך לי' להילל לתקוני לבע"כ דהוי נתינה מכלל דבעלמא לא הוי נתינה וכו' ע"ש והא אם אינו רוצה לקבל ודאי הוי אונס שרוצה ליתן ואינו רוצה לקבל וא"כ למה לי' להילל לתקוני' [וכן קשיא מלישנא בתרא שהוכיח מזה דהוי נתינה מדלא תיקן הילל אלא שלא בפניו ג"כ קשיא דמנ"ל דהוי נתינה בגט דכיון לצעורה רק דהתם בבתי ע"ח מהני משום שאין לך אונס גדול מזה] לכן נראה דבבתי ע"ח לא מהני אונסא דידי' לחיובי לאידך כמבואר בסי' כ"א בראש המדברים שם ומביא ראי' דלא כאגודה מרפ"ק דכתובות בהא דפריך מדתנן אם ל"ב מכאן ועד יב"ח ומת בתוך יב"ח אינו גט טעמא דמת אבל חלה לא ע"ש דהוכיחו מזה דאב"ג ודילמא חלה לא משום דהיה יכול לבא קודם שחלה וכו' אלא מוכח דכל שנאנס בסוף הזמן הוי אונס עכ"ל, ונראה ליישב דברי אגודה וראיתו דבירושלמי בקדושין פ' האומר מובא בסי' כ"א פליגי בזה ר"י ור"ל דר"ל ס"ל אונסא כמאן דעביד ולכן כשקידש אשה ע"מ שיכניסנה ליום פלן וחלה ביום זה דר"ל ס"ל הרי היא מקודשת ואנן פסקינן כר"י בזה דא"מ דכמאן דלא עביד ולפ"ז מביא האגודה ראיה לדבריו ממתניתין דערכין מתקנות הילל כלומר דא"כ קשיא לר"ל ממתניתין א"ו דכל כה"ג לא מיקרי אונס וכיון שכן צריכין לומר בע"כ לר"ל ממילא נשמע שגם לר' יוחנן הדין כן דבזה ל"פ ותו לא קשיא מה שהקשה לתרי לישנא דהתם בנתינה בע"כ דסוגיא בודאי קאים לדידן וכדפסקינן כר"י דכמאן דלא עביד ואונס ר"פ אבל לא נתחייבה היא להתקדש לו משום אונסא דידי' ומכ"ש בגט שלא נתחייב הבעל לגרשה משום אונסא דידה כיון דלא נתקיים התנאי ומה שהקשה בס"ד מטעמא דמת וכו' וקו' זו קשי' ביותר מהאי דפסקה מברא דאיתא להדיא שם דבסו' תלתין יומין וכן בגיטין ל"ד באיזהו עובדא דהתם דאיתא שם כי מטו תלתין יומין א"ל הא טרחנא אלמא שלא נאנס אלא ביום האחרון ואפ"ה הוי דינא כאונסא, נלפענ"ד דע"כ ל"ק האגודה אלא בדבר שהוא בקום ועשה כגון שנשבע ליתן לפלוני עד ל"י שעיקר השבועה על המעשה וגם קבע זמן לקיומו במשך ל"י ונמצא דבכל שעה ושעה במשך ההיא הוי זמנו ולכן גם כשנאנס על זמן א' מהזמנים מ"מ לא נפטר משבועתו מפני שיכול להתקיים בשאר הזמנים אבל בתנאי שהוא בשב ואל תעשה כגון אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום שכל השלשים ימים רצופים מתחלתן ועד סופן נכללים בדיבורו רק כדבר אחד ומעיקרא לא נתרצה לגרשה רק כשיעברו עליו מתחלתן ועד סופן ולא יבא וכיון שחלה ביום האחרון הרי לא נתקיים התנאי שהוא התנה על שלשים ימים ועתה נבוא לגרוע חלק אחד מחלקי התנאי כשנימא ונאמר שהי' לו לבא ביום כ"ט וכאילו לא התנה רק על כ"ט יום, ומש"ה אמרינן דכשנאנס ביום האחרון עדיין לא נתקיים התנאי שהרי צירף בתנאי כל הימים יחד ועשאן לתנאי אחד מתחילתן ועד סופן וא"ל דא"כ גם כשחלה באמצע הזמן ועדיין הי' יכול לבא בכל יום ויום עד סוף הזמן נמי נימא הכי דז"א, שהרי סופו הוכיח על תחילתו דלא משום שחלה וקרהו אונסא הוא שלא קיים התנאי שהרי עודנו יכול לקיים ולבא אח"כ, אלא מרצונו הוא דלא בא ודמי ממש כאילו לא נאנס גם באותו היום ומגורשת אבל כשנאנס ביום אחרון דמ"מ ביום זה מיהת הרי הוא אנוס ואינו יכול לקיים תנאו מאי אמרת הרי הי' לו לבא ביום שלפניו, הרי הוא לא גירשה רק על משך כל הזמן יחד וע"ש בתומים שרצה לפרש דברי הירושלמי הנ"ל דפליגי ר"י ור"ל בפלוגתא דאגודה ורמה הנ"ל, ולמ"ש שתנאי מילתא אחריתי הוא וכל שקיבל כל הימים יחד ועשאן לתנאי אחד גם אגודה מודה דכל שנאנס ביום האחרון דמ"ט לא נתקיים התנאי אבל בבתי ע"ח שהתורה נתנה לו זמן לפדות במשך שנה וחייבו רחמנא ללוקח להחזירו לו, שפיר קאמר אגודה דלא מיקרי אונס כשנאנס ביום האחרון, שהרי יכול לפדותו קודם לזה, דהתם לא נעשה המכירה ע"ת רק רחמנא דקבעו לו זמן זה, ותלי' שפיר בפלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי אי לאו משום טעמא דאגודה, ולדברינו הנ"ל יש לגמגם טובא בראי' זו שהביא מ"א מסי' ך"א לדברי רמה ודלא כאגודה דהרי בתנאי גם האגודה מודה ואינו נכלל כלל בסוג ובאגודה אשר זרחה עין שמשו עלינו.
ז עיין סימן נ"ח בזמן ק"ש ש"ש סעיף ו' דעד שעה ד' קורא בברכותי' ונלפענ"ד דמי שנתאחר ע"י אונס עד זמן קצר לסוף שעה ד' בעצמו שאם יקרא ק"ש עם הברכות כדין אזי כשיגיע לק"ש תעבור השעה הרביעית שמן הנכון שיקרא ק"ש בתוך שעה הרביעית ואח"כ יאמר הברכות וק"ש דאע"פ כשיגיע לברכות כבר עבר זמנו מ"מ רשאי לומר הברכות כיון שקרא שמע בעודנו מחויב בברכות תו לא איכפת לן במאי שאומר הברכות אפילו שלא בזמנו וחילי דידי מדברי תשו' רשב"א מובא בב"י בסימן רל"ה בד"ה והר' יונה כתב שם וכו' וז"ל וקודם שהביא דברי רבינו האיי כתב תיקון אחר שבב"ה יקרא ק"ש עם ברכותיה ויתפלל ולא יתכוון לצאת י"ח ק"ש באותה קריאה אלא לעמוד בתפלה מתוך ד"ת ויוצא ידי קריאת הברכות ואחר יציאת הכוכבים קורא אותה ויתכוון לצאת י"ח ואם לא ירצה לקרות אלא השני פרשיות סגי לי' בהכי דכיון שהזכיר יציאת מצרים כשקרא אותה בב"ה לא מצריכים לי' להזכירה פעם אחרת וכדי שלא יקרא אותה בלא ברכה כתב שאומר ברכת אהבת עולם לבדה עכ"ל וא"ת היאך הוא אומר ברכות ק"ש בבה"כ כיון שאינו יוצא י"ח ק"ש באותו קריאה הרי הן ברכות לבטלה כבר כתב הרשב"א בתשו' אל תתמה דברכות ק"ש אינן ברכות של ק"ש ממש כברכת התורה וברכת המצות שאם כן היה לנו לברך לקרות את שמע אלא ברכות הן שנתקנו בפני עצמן אלא שתיקנו לאמרם לפני ק"ש ולאחריו, וכן הסכימו הגאונים ע"כ ולפי דברי הנ"ל הוא הדין בק"ש של שחרית דמ"ש באם קורא הברכות קודם זמן חיובו של ק"ש או שקורא הברכות לאחר זמן ק"ש:
ח ונראה דאדם חלוש שאינו יכול להניח תפילין בכל זמן ק"ש דמ"מ מוטב שיקרא ק"ש בלא תפילין בזמנו משיעבור זמן ק"ש ואע"ג דאמרינן בברכות דף י"ד ע"ב אמר עולא כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו אמר רחב"א אר"י כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים מ"מ יצא ידי חובת ק"ש אלא שמצד אחר עשה שלא כהוגן ועי' בתר"י ולמ"ב היכא דאנוס שמצוה עליו לקרות ק"ש גם בלא תפילין משיעבור זמן ק"ש וראיה מרב דמשי ידי' וקרא ק"ש ואנח תפילין, ובמסקנא שם שליח הוא דעוית ועי"ש ברש"י בתה"ד וז"ל והגיע זמן ק"ש והוזקק לקרות כדי שלא יעבור הזמן ומשמע להדיא דקרא בתוך ג' שעות בעיקר זמן ק"ש בלא תפלין כדי שלא יעבור עיקר הזמן ולא המתין עד שעה ד', גם לולי דברי רבותינו היה נראה דלר"י דדימו לעולה בלא מנחה ונסכים הרי יכול לקרות ק"ש ולהניח תפילין אח"כ כמו דאמרינן אדם מביא קרבנו היום ומנחה ונסכים לאחר זמן אלא שרבותינו לא פירשו כן מ"מ גם לדידהו מ"מ טפי עדיף שיקרא בלא תפילין משיעבור זמן ק"ש לגמרי:
ט עיין בדינים המחודשים מהרב הגאון אב"ד דק"ק ליסא בברכת הנהנין דין ו' וז"ל ענבים קודם שנגמרו שקורין אום צייטיג ואינן גדולין כפול בפה"א ושאר כל הפירות כשהן ראוין לאכול חיין ע"י הדחק בפה"ע ואם אינן ראוין לאכול חיין אפילו ע"י הדחק רק ע"י טיגון שהכל, ונראה דדימה זה לגרעינים, וצ"ע דמ"ש מעלי וורדים דמבואר בסימן ר"ד סעיף י"א דמברכין עליהן אחר שמתקן כברכתן ול"מ לדעת אה"עו שמביא בשם הרשב"א יותר נוטה לברך בפה"ע כיון דהוי פרי משיוצא ונטעי אדעתא דהכי משא"כ בגרעינים אלא אף לדעת בעל מג"א כיון שצריך לחלק גרעינים מעלי וורדים וכן משמע להדיא מדבריו ס"ק י"ז וא"ל דדמי לשקדים הרכים דבל"ז צריכין לחלק כל הפירות שלא נגמרו בישולם משקדים הרכים דש"ה שאינו אוכל גוף הפרי רק הקליפה ולא נטעי אדעתי' דקליפה משא"כ הכא שנטע אדעתי' דפרי ותיכף משיוציאו שם פרי עליו וא"כ אפילו באינם נאכלין ע"י הדחק כיון שמתוקן שפיר דמי לעלי וורד:
י עוד שם בדיני דברים המטוגנים דין ט"ו וז"ל מי בישולי פירות עמ"א סימן ר"ה ס"ק ו' דכשמבשלין אותן רק למימיהן שהכל, וקשה לי דבברכות ל"ט אמרי' דמיא דשבתא מברך בפה"א ושבת אחר הבישול אין ראוי לאכילה כלל ואין בו אפילו משום איסור תרומה דעץ בעלמא הוא ע"ש וע"כ אין מבשלין אותו רק למימיהן וברכתו בפה"א גם מ"ש שהמים בטילין לגבי הפירא קשה דהא שבת ברכתו שהכל כמבואר בסי' ר"ד ואמי' דשבתא בפה"א עכ"ל ושני הקושי' שהקשה על בעל מג"א נלפענ"ד דבל"ז קשה על דברי רא"ש מובא במג"א שם סק"ו וז"ל מיא דסלקי כסלקי כיון דעיקר בישולו בשביל הירקות הילכך כיון שנתנו הירקות בהם טעם הולכין אחר הטעם וקשה ג"כ משבת וצ"ל דש"ה דלטעמא עבידי ועיקר נטיעתה רק לטעמא ועיין סי' ר"ד ס"ק י"א והרא"ש בא לחלק שם מיא דסלקי ממי' דשעורים וחידש אף שעיקר הפרי עומד לאכול בפ"ע מ"מ כיון שגם עתה עיקר הבישול בשביל הירקות משא"כ במי פירות לשתיה שעיקר הפרי עומד לאכלם בפ"ע ואדעתי' דהכי נטעי והוא בישלם בשביל מימיהם כ"ע מודים דמברך שנ"ב משא"כ בשבת דאדעתי' דהכי נטעי להו וכעין סברא זו מובא בט"ז סוף סימן ר"ב ס"ק י"ג בשם הטור על קנים שעושים סוקר וחדא מתרתי בעינן או עיקר נטיעה בשביל מימי' או עיקר הבישול בשביל הפרי ועיין:
יא יש להזהר מאוד הן בעודו שופך תחנונים לפני ממ"ה הקב"ה מתחילה ועד סוף ואפילו באמירת תהלים או בלימוד תנ"ך אסור לו לרוק כל היכא דאיכא שם שמים בהאי ענינא או בפסוק אחד ודבר זה אסור מצד דינא דגמרא כדאיתא בשבועות ט"ו ע"ב אמר ר"י ברוקק שנו לפי שאין מזכירין שם שמים על רקיקה וע"ש בפירש"י דרוקק קודם שמתחיל הפסוק כל המחלה ואסור מפני שמסיים כי אני ה' רפאך ומשמע שאפילו כשאינו לוחש על המכה שהרי אמרינן דלהכי אסור בלוחש מפני שאין מזכירין ש"ש וכו' וכ"מ להדיא מכל הפוסקים ועיין בי"ד סימן קע"ט ועיין בט"ז שם ס"ק ה' ו' דלדעת הטור אפילו כשמזכיר השם ואח"כ רוקק אסור לכן כל מי שיראת ה' נוגע בלבבו יזהר בזה וכשצריך לרוק ירוק לתוך מטפחת או בשולי בגדו כמבואר בא"ח סי' צ"ז וקצת קשה דא"כ מ"ש בעומד בתפלה דוקא שהרי בתפלה איכא בכל ענין וענין הזכרת השם בכל ברכה וברכה צריך לומר דעיקר טעמא דקתני בעומד בתפלה משום שדומה לעומד בפני וכו' הוא משום תחנונים שלאחר התפלה דאפשר בלא הזכרת שם שמים, ויש לדקדק על מ"א שכתב שם בס"ק ב' וז"ל נראה לי דאפילו בתחנונים של אחר התפלה אסור וכו' שהרי בע"כ צריכין לומר כן דעיקר דינא משום תחנונים שלאחר תפלה נשנה בעומד להתפלל:
יב הן דבר מצוי ונוגע בא' מאבות מלאכות בשבת החמורה מאוד מאוד ושכוח בשעתי' בבשר עוף מבושל שעודנו עליו נוצות קטנות שאסור לתלוש אותו והוא אב מלאכה כדאיתא בבכורות דף כ"ה דכל שאורחי' בתלישה אזי לכ"ע תולש בכלל גוזז וא"ל דהיינו דוקא מחיים שהרי מילתא דפשיטא להו לרמב"ן ואשרי שם וז"ל שם ואיכא חיובא בגוזז לאחר מיתה כמו בגוזז מחיים דלא אשכחן בי' פלוגתא בגמרא עכ"ל רק דלדעת תוס' ואשרי דהוי כמלאכה שא"צ לגופה דפטור מחטאת לדידהו אבל מ"מ הוי איסור חמור וחמורה משאר איסורא דרבנן כדמשמע בשבת דף מ"ו ע"ב כל היכא דקא מכוין איכא א"ד וה"ט משום דמלאכה עצמו הוא מדאורייתא וע"ש בתוס' וברשב"א בתירוץ השני דמשמע כמ"ש ולדעת רמב"ם דפוסק כר' יהודה במלאכה שא"צ לגופה הוי מלאכה גמורה מדאורייתא לכן באתי כמזכיר בזה למי ששכוח אצלו לבל יהיה קל בעיניו כי בדבר קל יכנוס חלילה בכלל מחללי שבתות:
יג ואגב גררא באתי כמזכיר לבל ליתן לקטנים אפי' ליונקי שדים מהדברים שמוחזק בתולעים בימי קיץ דלא מבעי' לדעת הרמב"ם וש"פ (וכ"מ מתוס' דס"ל כרמב"ם בזה עיין ר"ה דף ל"ג ע"א ד"ה תניא שגם באיסורין דרבנן לא מספינן להו בידים (אלא אפי' לדעת הרשב"א ור"ן דס"ל דבאיסור דרבנן שרי ואיכא למימר כיון דמדאורייתא בטיל ברוב רק מדרבנן הוא דל"ב משום ברי' דז"א דכל היכא דאפשר לברר איסורו לית בי' משום ביטול וה"נ אפשר לחבוט בפת עד שיפלו המילבין מתוכו רק לגדולים גם לאחר חביטה אסור משום שכבר נתחזק בתולעים וברי' ל"ב משא"כ בקטנים לדעת רשב"א ור"ן אמנם גם בזה חלילה להקל נגד רמב"ם ותוס':