זוהר הרקיע· רבנו שמעון ב"ר צמח [הרשב"ץ] דוראן
מצוות עשה
מצוה א
שמור לבי מענה. היה במאוד נענה. ירא האל ומנה. דבריו הישרים:
המשורר הוא כמדבר אל לבו ומזהירו ומצוהו שישמור מענה. וזה המענה לא ידענו למה זה רומז. יש מפרשים אותו שהוא מענה ישראל בהר סיני שענו ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה. או קרא התורה מענה שהוא דבור האל ומענהו לישראל. עוד הזהירו שיהיה נכנע כי נענה הוא לשון כניעה מענין עד מתי מאנת לענות מפני שהוא מבנין נפעל. עוד הזהירו לירא האל ושימנה המצות שהם דרכי האל הישרים שהדריך בהם ישראל כדי שלא ילכו בדרכים נוטים מן האמת ויש בראשי תיבות שמו ושם אביו.
מצוה ב
והוא יסלח אשמה. והוא ירבה. עצמה. והוא יתן חכמה להבין נמהרים:
בא המשורר דרך תפלה שיסלח אשמתו אם שמא יטעה במנין המצות כי כבר הוא משיג ליאות וקצור בידיעתו במנינם כי זה המשורר לא היה רב בקי בתלמוד אבל הוא סומך על בה"ג ז"ל והוא חושש שמא יטעה בדבריו או הוא ז"ל טעה וסומך עליו בטעותו ע"כ שאל סליחה. עוד הוא מתפלל לאל שירבה לו עצמה כי האל הוא מרבה לאין אונים עצמה והעצמה הזאת הוא בשיתן לו חכמה כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. להבין נמהרי לב הפתאים שכל הבנתם היא במהירות בלא ישוב הדעת.
מצוה ג
אספר תושיות. מתוקות לפיות. ואציב תלפיות. לישר העוברים:
והחכמה שהוא שואל הוא כדי שיספר תושיות ומצות. ובאמת שהמצות הם מתוקות לפיות מדבש ונפת צופים: ואציב תלפיות במנינם והוא ששקלם במשקל כדי שיהיו לכל קורא אותם כמו תלפיות שהם שני החומה לישר העוברים שיראו אותם מרחוק וידעו העיר.
מצוה ד
ואזכיר מצות עשה. בדת מעוז ומחסה. ועל פשעי יכסה. מגלה נסתרים:
ה' יתעלה הוא מעוז ומחסה. וחזר לבקש שיכסה פשעיו הב"ה שהוא מגלה נסתרים. ובא כסוי פשעים עם גלוי סתרים שהם הפכים לצחות המליצה.
מצוה ה
שמונה וארבעים. ומאתים נטועים. במסמרות תקועים. במספר איברים:
כבר פירשתי זה בפתיחה והפסוק הוא דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים וגו'.
מצוה ז
אשר התוו התוות. בתיבות נשתוות. במספר המצות. ובהם נאמרים:
בתיבת נשתוות הו"ו רפויה כמו אשת מדנים נשתוה.
מצוה ח
והמושיעך והמודיעך. עד אשר לרעך. נתנם נחקרים:
כל זה נתפרש בפתיחה.
מצוה ט
והרעים אל דעות. בקול הפליא זועות. מקפץ על גבעות. מדלג על הרים:
הקב"ה שהוא אל דעות הרעים זוועות בקול אשר הפליא כמו שהזכירו זה דבורה ודוד ארץ רעשה וגו' והקול ההוא מקפץ על גבעות או השם הוא המקפץ והמדלג.
מצוה י
ועת קרא אותם. רעדה אחזתם. ויצא נשמתם. ברטט ושברים:
הכתוב אומר ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. וכתיב וירא כל העם וינועו ויעמדו: ברטט הוא כמו רתת ופסוק הוא בירמיה רטט החזיקה.
מצוה יא
והוריד טל אידיו. לעמו ועבדיו. והשיב בחסדיו. נשמות לפגרים:
זה נזכר במדרשות כי מתו מקול ראשון ששמעו ועל ידי טל החיה אותם כמו שעתיד להחיות המתים על ידי טל כמו שהוא מוזכר בגמ' שבת. ועל כן אנו מזכירין טל בברכת תחיית המתים.
מצוה יב
אני הוצאתיך. אני הזהרתיך. אני הדרכתיך. בדרכי מישרים:
המפרש אל האזהרות הכניס בכאן מצות האמונה באלהות והוא אומרו יתעלה אנכי ה' אלהיך. וכן כתבה הרמב"ם ז"ל והביא ראיה שדבור אנכי הוא ממנין המצות ממה שאמרו בסוף מכות תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מאי קרא תורה צוה לנו משה כלומר מנין תור"ה. והקשו על זה ואמרו תורה תרי"א הוי. והיתה התשובה אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. הנה נתבאר כי אנכי ה' מכלל תרי"ג מצות אלו הן דברי הרז"ל ועליהן סמך המפ'. אבל לא היתה כוונת המשורר ז"ל כי הוא על הגאון ר' שמעון קיירא בה"ג ז"ל סמך והוא ז"ל לא כתב דבור אנכי בכלל תרי"ג מצות. והראיה שהביא הרז"ל מסוף מכות שדבור אנכי הוא ממנין תרי"ג מצות כבר למד זכות הרמב"ן ז"ל על הגאון ז"ל ואמר שכוונת הגאון היא שבדבור לא יהי' לך יש ב' מצות המשלימות תרי"ג האחת היא לא יהיה לך ולא תעשה לך והאזהרה השנית היא האזהרה מעבוד ע"ז שהיא במיתה והאזהרה הזאת היא לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי כן מנאם הגאון במנין המצות. ומה שאמר התלמוד אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום לא היתה הכונה על דבור אנכי שהוא המשלים לתרי"ג אלא לומר שאלה השתי דברות לשונם מוכיח שמפי הגבורה שמענום ולא מפי משה שכן כתוב בהן אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני כי אנכי ה' אלהיך ושאר הדברות הם בלשון אמצעי מתרגם ביניהם וכיון ששתי הדברות הראשונות שמענום מפי הגבורה ובדבור לא יהיה לך יש שתי אזהרות א"כ יש לנו תרי"ג מצות תרי"א מפי משה כמנין תורה ושתים מפי הגבורה ודבור אנכי אינו נמנה זה הוא המשא ומתן שנפל בין שני ההרים הגדולים האלה:
ואני בעניות דעתי מצאתי סמך לדברי הגאון ז"ל שאין דבור אנכי נמנה מצוה ממה שאמר בהוריות (ח' ב') דרך חקירה בפ' כי תשגו וגו' מנ"ל דבע"ז משתעי קרא דבי ר' ישמעאל תנא למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם אי זו היא מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז והקשו על זה והאמר מר י' מצות נצטוו ישראל במרה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. ואלו היה דבור אנכי נמנה מתרי"ג לא היה הדבור בע"ז מצוה שנאמרה בתחלה. ודעת הגאון ז"ל בזה הוא שאין ראוי להכניס במנין פרטי המצות מה שהוא עיקר האמונה וכל המצות תולדות לה כי כל המצות הם גזירות שגזר לנו השם ית' אחר האמונה הזאת ומי שאינו מאמין באלהות אין לו תורה כלל ואי אפשר לבעל תורה שלא יאמין האמונה הזאת וא"כ איך נכניס במנין פרטי מה שהוא עקר ויסוד לכל התורה וזה נראה שהוא דעת חז"ל שאמרו במכילתא לא יהיה לך אלהים אחרים למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי ה' אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזרות שאם מלכותי אינם מקבלים גזרותי היאך מקיימין כך אמר הקב"ה לישראל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים אני הוא שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך עכ"ל מכילתא וכן מצאתיה בספ' בפ' עריות בלשון המכיל' והוסיפו בה אני הוא שקבלתם מלכותי (בעוני) [בסיני] אמרו הן והן מעתה קבלו גזרותי כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. ונראה ממנה בפי' שהתחלת גזרותיו של הקב"ה הוא דבור לא יהיה לך ודבור אנכי הוא האמונה שכבר האמינו באלהותו במצרים וכך אמר להם אנכי ה' אלהיך אשר האמנתם בי במצרים מעתה קבלו מצותי וגזרותי. וכבר הזכיר זאת המכילתא בספרו הרמב"ן ז"ל. עוד מזכיר אחרת והוא מה שאמר שם מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות מתחלת התורה. משל למה הדבר דומה לאחד שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו מה עשה בנה להם החומה הכניס להם המים עשה להם מלחמות אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן. כך הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים קרע להם את הים הוריד להם את המן העלה להם הבאר הגיז להם את השליו עשה להם מלחמת עמלק אמר להם אמלוך עליכם אמרו הן והן. להודיע שבחן של ישראל שכשעמדו כלם על הר סיני לקבל את התורה (ולקבל את הדברים לבא) [השוו כלם לב אחד] לקבל מלכות שמים בשמחה ע"כ לשון המכילתא. והמובן ממנה הוא שדבור אנכי הוא קבלת מלכות שמים לא יכנס במנין פרטי המצות. ואני תמה מהרמב"ן ז"ל שהבין ממנה שדבור אנכי הוא בכלל מנין המצות והסכים עם הרז"ל למנות זה בכלל רמ"ח והמובן ממנה הוא יותר קרוב לדעת הגאון ז"ל והענין בעצמו הוא מוכרע ממקומו כי מה הפרש יש בין אנכי ה' אלהיך הנאמר בעשרת הדברות ומה שנאמר בצידוק המדות אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים והרז"ל עצמו כתב זה. ועל כן היותר טוב לי הוא שאין דבור אנכי נמנה פרט כי הוא יסוד ועיקר. אבל מצאתי בילמדנו בפרשת נשא שדבור אנכי הוא מכלל המצות ומכלל עשרת הדברות. וזה שאמר הנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות וכו' וכיצד על אנכי שכל הנואף אשת חבירו כופר בהקב"ה שנאמר כחשו בה' ויאמרו לא הוא ע"כ. עוד שם בפרשת קדושים וכן בויקרא רבה מזכיר שעשרת הדברות נכללות בפרשת קדושים והאחד מהם הוא דבור אנכי. והמובן מזה הוא שזהו דבר אחד מעשרת הדברות והיה נראה מזה שאם הוא ממנין הדברות שגם הוא ממנין המצות. וגם חשבו כופר מי שאינו מאמין בו ואין בזה הכרח שהיותו בלתי מאמין בו כופר כן הוא בין שיכנס במנין המצות בין שלא יכנס שהרי לא מפני שאינו מצוה הוציאו אותו מן המנין אלא מפני שהוא יסוד ועיקר ואין לעשות מן הכלל מנין פרטי. ומה שהוא ממנין הדברות אינו מכריע היותו ממנין המצות שאין כל דבור מצוה ואין בכל דבור ודבור מצוה אחת שהרי מצות שבת דבור אחד ויש בה עשה ולא תעשה. עשה קדוש היום ולא תעשה דאיסור מלאכה. וכן הגאון ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל מנו בדבור לא יהיה לך יותר ממצוה אחת. וגם כן נוכל לומר שדבור אנכי לא יחייב היותו מצוה מפני שהוא אחד מעשרת הדברים: והיוצא מכל זה שדברי הגאון ז"ל הם יותר קרובים לפי המובן מפשטי מאמרי חז"ל ולפי הנראה מפשט הכתוב אלא א"כ יכריחנו המנין כשלא נמצא תשלום רמ"ח מצות אלא בהכניסנו דבור אנכי במנין:
מצוה יג
ליחד אל איום. שתי פעמים ביום. להתפלל יום יום. ערבים ושחרים:
וגם בזה הכניס המפרש אל האזהרות מצות ייחוד וככה הרמב"ם ז"ל. וענין זאת המצוה אצלו שנאמין שזה האלוה אשר האמנו מציאותו בדבור אנכי הוא אחד. וזש"ה שמע ישראל יי' אלהינו [יי' אחד] ולא ראיתי שהרמב"ן ז"ל השיב עליו בזה והכניס זה ג"כ במנין אבל אני לא מצאתי שהגאון ז"ל מנה זאת המצוה כלל אבל כתב לקרוא ק"ש והראיה שהביא הרז"ל מדברי רז"ל הוא מה שאמרו מצות ייחוד וקראוהו מלכות שמים באמרם כדי לקבל עלינו עול מלכות שמים זאת היא ראייתו. ואני לעניות דעתי נראה לי שדעת חז"ל הוא שדבור אנכי ושמע ישראל ענין אחד להם לקבלת מלכות שמים באמונת האלהות והיחוד ואינו נמנה מצוה פרטית אבל יסוד ועיקר. וכן נראה דעת הגאון ז"ל והנמנה מצוה בזה הוא ק"ש. והראיה מדברי חז"ל בזה הוא שהם אומרים שקריאת פסוק ראשון מפרשה שמע הוא קבלת מלכות שמים ואין להם מן התורה בקריאת מצוה אלא פסוק זה. וז"ש בפ"ב ממסכ' ברכות (י"ג ב') שמע ישראל ה' אלהינו וגו' זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא ואמרו שם אמר ליה רב לר' חייא לא חזינא לר' דמקבל עליה מלכות שמים אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים. וכן בפ' אחרון מברכות (ס"א ב') אמרו על ר' עקיבא כשהיה מקבל עליו עול מלכות שמים היה קורא ק"ש ויצאה נשמתו באחד הנה שביארו לנו שקבלת מלכות שמים היא בקריאת אותו פסוק והוא הנמנה מצוה לא שנמנה הקריאה מצוה והקבלה מצוה אא"כ יכריחנו המנין ודברי המשורר ז"ל הם לא כדברי המפרש. ומצות קריאת שמע בלי ספק היא מן המנין שהרי העלו בגמ' פ"ג מברכות (כ"א) ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא שהוא מן התורה וכן אמרו שם לענין בעל קרי קורא ק"ש ומברך ברכת המזון שהם דאורייתא אבל הרמב"ן ז"ל כשדחקו המספר ולא מצא רמ"ח מצות נחלץ בהשלימו המספר למנות ק"ש ב' מצות אחת בשחר ואחת בערבית לפי שזמנה של זו אינו זמנה של זו והן מצות שאין מעכבות זו את זו שאם לא קרא בערב חייב לקרוא אותה של שחר כמו שהוכיח בשרש הי"א. ואני חוכך בזה הרבה לפי שהרב ז"ל נתן בזה שני טעמים למנות שתי מצות והם שזמנה של זו אינה זמנה של זו. ושאינן מעכבות זו את זו ואילו היה זמנם א' ואינן מעכבות היה יותר מחוייב למנותן שתים אבל מפני היות זמנה של זו אינה זמנה של זו מחייב שלא יעכבו זו את זו שלא מצינו מצוה א' זמניה חלוקין שאם לא תעשה בזמן זה יהיה לה זמן אחר אבל אם חלוק הזמן בפני עצמו הוא כדאי לחייב זה איפשר הוא וכשתמנה החשבון יתברר זה: והכניס המשורר ז"ל בכלל המצות להתפלל יום יום. והגאון ז"ל לא מנה תפלה. אבל כתב לעבדו. והמשורר ז"ל כתב אחר זו לעבדו ולאהבו. ואם התפלה היא נימנית מצוה אין לה רמז בתורה אלא במה שכתוב ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. וא"כ אין ראוי למנות תפלה מצוה אחת ועבודה מצוה אחרת והרמב"ם ז"ל עם היותו נוטע שרש אחד במנין המצות שאין למנות המצות הכוללות כמו ושמרתם את משמרתי וכמו קדושים תהיו וכיוצא בהן עם כל זה מסכים למנות עבודה זו בכלל המצות לפי שיש במצוה זו צווי פרטי והוא תפלה והוא נמנה והביא ראיה מלשון ספרי ולעבדו זו תפלה. ובמשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה בתוך המצות מהכא את יי' אלקיך תירא ואותו תעבוד. ואמרו עבדו בתורתו עבדו במקדשו כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו ומה שאמר בתלמוד ק"ש דאורייתא תפלה דרבנן יפרש הרב ז"ל שזמני התפלה הם דרבנן. אבל התפלה עצמה מצותה מן התורה. וזהו שאמרו בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך נתנו חכמים זמן לתפלה זהו דעת הרז"ל והרמב"ן ז"ל הקשה עליו שהנראה מסוגיות הגמ' הוא שהתפלה היא מדרבנן לגמרי שלענין בעל קרי אמרו שקורא ק"ש ואינו מתפלל ונתנו טעם בזה דק"ש דאוריית' תפלה דרבנן ואפי' עמד ימים הרבה בקרייו אינו מתפלל עד שיטבול וכן מי שנאנס ולא התפלל ימים הרבה ואחר כך נסתפק בתפלה זו שרוצה להתפלל עתה אם התפלל או לא התפלל אינו מתפלל משום דתפלה דרבנן ואלו היתה דאוריית' אלא שזמנה דרבנן היו מחייבין עליה להתפלל הבעל קרי וזה שנסתפק אם התפלל או לא התפלל כדין ק"ש ובתלמוד לא חלקו בזה בין זמן מרובה לזמן מועט ואם מן התורה היא מצוה זו מתי הוא מצותה. והרי רב יהודה לא הוה מצלי אלא מתלתין יומין לתלתין יומין לפי שהיה עוסק בתורה וחכמים שהיו עוסקים בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה שהיא מדרבנן ואם תוך ל' אינה מן התורה מתי תהיה מן התורה. ומכל זה היה נראה שאין לתפלה חיוב מן התורה ומה שדרשו בסיפרי ולעבדו זו תפלה נראה שהוא אסמכתא זה היא הסכמת הרז"ל בענין מצות תפלה שאינה מן התורה. אבל לענין מנין המצות הוא מגמגם להכניס מצוה זו בתוך מנין המצות כדעתו של גאון ז"ל שלא כטעמו של הרמב"ם ז"ל שאינו מפרש עבודה זו מצוה כוללת לכל התורה כלה אלא ענין פרטיי שבזה והוא נמנה והוא שתהיה כל עבודתינו לאל ית' בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה לשמו ובאין הרהור רע לא שנעשה המצות בלא כוונה או על הספק אולי יש בהם תועלת. עוד אומר הרז"ל שעה שאמר בספרי ולעבדו זו תלמוד. ד"א זו תפלה לומר שמכלל העבודה הוא שנלמוד תורתו ונתפלל אליו בעת הצרות. ומפני שיש במצוה זו ענין פרטי והוא לייחד הלב אל עבודתו או להתפלל אליו בעת הצרות על כן יתכן אל הרב ז"ל להכניסו במנין המצות. ואני מכיר מתוך דבריו ז"ל שהוא דוחק עצמו להכניסה במנין המצות מפני שהגאון ז"ל מנאה ואלמלא זה היה מוציאה מן המנין וכן בסוף ספרו כשמנה כל המצות אחת לאחת למצוא חשבון לא מנאה להיות צורת הפסוק מראה שהיא מצוה כוללת כל התורה לעבוד השם ית' בתורתו ובכל מצותיה בין בתפלה בין במקדש בהשתחואות ועבודות ומפני זה לא היה ראוי למנותה. ומ"מ למנות תפלה מצוה ועבודה מצוה לא אמרה אדם כלל:
מצוה יד
לעבדו ולאהבו בלב. ולדבקה בו. ולתמוך בנתיבו פעמים ואשורים.
כבר כתבתי בבית שלפני זה ענין מצות העבודה. וענין מצות האהבה היא באה במנין וענינה מה שאמרו בתלמוד לאהוב את השם ושלא נכפור עבודתו אפי' במקום סכנה אבל יהרג אדם ולא יכפור באהבתו. עוד יש בכלל זה מה שאמר בספרי שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאקרא חכם בשביל שאשב בישיבה בשביל שאאריך ימים בשביל שאזכה לע"ה ת"ל לאהבה וכו' וכן הוא בתלמוד במס' נדרים וכן אמר עוד בספרי ואהבת את י"י אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום ת"ל והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם. עוד פי' ואהבת יוצא לאחרים שידרוש תורה לאחרים עד שיביא אהבתו בלבם וכן בספרי ואהבת אהבהו על הבריות כאברהם אבינו שנא' ואת הנפש אשר עשו בחרן. ומפני זה נקרא אברהם אוהבי שנאמר זרע אברהם אוהבי: עוד אמר המשורר ולדבקה בו. והגאון ז"ל מנאה גם הרמב"ם ז"ל הסכים עמו בזה וענין מצוה זו להכניסה במנין הוא מה שדרשו חז"ל בספרי ולדבקה בו הדבק בחכמים ובתלמידים. עוד אמרו למוד דברי הגדה שמתוך דברי הגדה אתה מכיר מי שאמר והיה העולם ומתדבק בדרכיו. ובתלמוד הכניסו בו כל מיני דבוק וכן אמרו וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה והא כתיב כי י"י אלהיך אש אוכלה הוא אלא כל הנושא בת ת"ח והמשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח והמהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה וכן היא בילמדנו: ובתמורה הכניסו בזה להשבע בה' לקיים את המצוה וזה הראוי שיאמר בענין זו ע"פ דרכי רז"ל. ובעלי הפשט פירשו בו ולדבקה בו בסוף והוא סוד מסודות החכמה לומר שהעובד ה' זוכה להדבק בו. ועם היות הדבר אמת אבל אינו מענין הפסוק שהרי ביהושע נאמר ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בי"י אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה ולפ"ז אינו אלא אזהרה מאזהרות ע"ז שלא תפרד מחשבתך מהאל ית' ללכת אחרי אלקים אחרים כענין מה שנא' במקום אחר ואותו תעבודו ובו תדבקון וכן אמר בספרי הפרשו מע"ז והדבקו במקום. ואם היות זה פשוטו של מקרא עוד הכניס בו שתדבק מחשבת האדם באל ית' בכל עת ובכל רגע בין בשעת אכילה בין בשעת כל צרכי גופו כענין שנ' ויהי שם עם י"י ארבעים יום וארבעים לילה וכו' וארז"ל בכל דרכיך דעהו ואפי' בדבר עבירה וזו היא מעלת האבות שנאמר עליהן האבות הן הן המרכבה. ואמר בעל הכוזר על אנשי המדרגה הזאת שהם מעון לשכינה ולפי זה יאות ג"כ למנותה בכלל המצות: עוד אמר המשורר
ולתמוך בנתיבו פעמים ואשורים. והגאון ז"ל ג"כ מנאה וגם הרמב"ם ז"ל וכתב שענינה להדמות אליו ית' כפי יכלתינו והאחת והלכת בדרכיו. ובספרי אמר בפי' מצוה זו מה הקב"ה רחום אף אתה היה רחום. מה הקב"ה חנון אף אתה היה חנון. מה הקב"ה צדיק אף אתה היה צדיק. מה הקב"ה חסיד אף אתה היה חסיד. ובגמ' סוטה (י"ד) אמרו א"ר חמא בר חנינא מאי דכתיב אחרי י"י אלקיכם תלכו וכי איפשר לו לאדם ללכת אחרי הקב"ה אלא מה הקב"ה מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים. מה הקב"ה מבקר חולים אף אתה בקר חולים. מה הקב"ה קובר מתים אף אתה קבור מתים. מה הקב"ה מנחם אבלים א"א נחם אבלי'. ובספרי אחרי י"י תלכו (זה ענין) [זו מצות עשה] וענין זה שזה נאמר על נביא שקר שלא נשמע אליו אלא נלך אחר עצת הש"י וממנו נדרוש כל נעלם ע"י נביאיו כענין מ"ש האין פה נביא ונדרשה את י"י מאתו ועוד ראי' תפל נא תחנתינו לפניך והתפלל בעדינו אל י"י אלקיך ויגד לנו את הדרך אשר כו' בגמ' סוטה סמכו לזה ללוות ספר תורה עד מקומו ולפי כל זה ראוי למנותה מצוה גם כן:
מצוה טו
לקדש תעצומו. ליראה מזעמו. להשבע בשמו. בלי שוא ושקרים:
מצות קדוש השם נכנסת במנין המצות בלי ספק. וכן מנאוה כל הראשונים ז"ל והראי' לזה מה שאמרו בגמ' סנהדרין בני נח מצווה על קדוש השם או אינו מצווה. ת"ש ז' מצות נצטוו בני נח ואם איתא תמניא הוו וזה מבואר שהיא מצוה אחת ממנין רמ"ח. וענין מצוה זו הוא שנמסור נפשנו למיתה בשעת השמד אפי' על מצוה קלה. ושלא בשעת השמד אם הגוי אינו מתכוין להעביר את ישראל להנאת עצמו אלא כדי להחטיאו בזה באה מצוה זו באמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל אבל אם אינו בשעת השמד והגוי מתכוין להנאת עצמו אין אנו חייבין למסור גופנו למיתה אא"כ היה ע"ז והוא בכלל מצות ואהבת או שפיכו' דמים הנלמד מסברא או גלוי עריות הנלמד משפיכות דמים כמו שהוא מוזכר בסנהדרין ובמקומות אחרים:
ליראה מזעמו גם מצות היראה היא מצוה נמנית. וכן נראה ממה שאמרו בגמ' סנהדרין (נ"ו) בפי' ונוקב שם י"י ואימא פירושי הוא דכתיב אשר נקבו בשמות ואזהרתיה מן את י"י אלקיך תירא והשיבו אזהרת עשה היא וכל אזהרת עשה לאו שמה אזהר'. ובלשון הזה אמרו ג"כ בפ"ק מתמורה בענין מוציא ש"ש לבטלה ויתבאר מזה כי מצות היראה היא מצות עשה בהוצאת ש"ש לבטלה. ובענין מצוה זו אמרו עוד בירושלמי עשה מאהבה שאין האוהב שונא עשה מיראה שאם באת לבעוט לא תבעט:
להשבע בשמו הגאון ז"ל הכניסה במנין. וכן הרמב"ם ז"ל והביא ראיה ממה שאמרו בפ"ק מתמורה (ג' ב') מניין שנשבעין לקיים את המצות שנ' ובשמו תשבע. והדבר הזה תימה שענין הסוגיא אשר שם אינו כמו שחושב הרז"ל ששם היינו חוקרים אם אסור להשבע אפי' באמת בשמו יתעלה מפסוק ליראה את השם הנכבד והנורא. וכן אמרו אימא כי כתיב והפלא בנשבע שבועת אמת. והשיבו שבועת אמת שריא ונשאו ונתנו הרבה שם ואחר כך אמרו כתיב קרא אחרינא ובשמו תשבע כלומר כאן התיר הכתוב שבועת אמת ואינו לוקה. והקשו ע"ז ההוא לכדרב גדל אתא דאמר רב גדל מנין שנשבעין לקיים את המצות שנ' נשבעתי ואקיימה והשיבו ההוא מן ובו תדבקו נפקא ובשמו תשבע למה לי אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא לה משבועת י"י תנהו ענין לשבועות דעלמא דשריאן ואם אינו ענין לשבועה דמצוה דנפקא לה מובו תדבק תנהו ענין לשבועה דחולין. והעולה מזה הוא שאין השבועה בשמו חובה אלא רשות. ומצא הרמב"ן ז"ל ראיה במדרש תנחומא אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפי' באמת אין אתם רשאין אא"כ יהיו בך כל אלו המדות את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. ואם יש לך כל המדות האלו אתה רשאי לישבע ואם לאו אי אתה רשאי לישבע. והתבאר מזה שאין ובשמו תשבע מצוה אלא רשות אחר כל התנאים המוזכרים בפסוק ולפי שזה נכפל בתורה ב' פעמים בפרשת ואתחנן את י"י אלקיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע ובפ' והיה עקב את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע ואם הוא רשות לא היה ראוי לכפלו כי אין פסוקי הרשות נכפלים על כן הוא סובר הרב ז"ל שהוא נסמך לפסוק שאחריו ובשמו תשבע ולא תלכו בזה אחר אלקים אחרים להשבע בשמם ואע"פ שכבר נאסר זה בלאו ושם אלקים אחרים לא תזכירו החמיר בו הכתוב לעבור בו בלאו ועשה כי כל אזהרות ע"ז הם רבות בתורה ויהיה אם כן ובשמו תשבע לאו הבא מכלל עשה כלומר בשמו תשבע ולא בשם אחרים ואפילו בשתוף אחר עמו וכמו שאמרו כל המצרף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם. וכן כתב הראב"ד ז"ל בהשגות. ואם אינו לאו הבא מכלל עשה אלא רשות להשבע כפל בו הכתוב כדי להזהיר שלא ישבע אלא אחר כל התנאים הנזכרים עמו בפסוק. ובין שיהיה רשות בין שיהיה לאו הבא מכלל עשה אין ראוי למנותו לפי דעת הרמב"ן ז"ל אע"פ שהרמב"ם ז"ל הוא מונה לאו הבא מכלל עשה אין ראוי למנותו בכלל עשה. אבל הגאון ז"ל אינו מונה אותו כמו שכתבתי בשרשים. ועוד נאריך בזה במה שיבא בע"ה ומ"מ מה שמנאה הרז"ל מצות עשה גמורה בזה נדחו דבריו ואם ירצה למנותה מפני שהיא לאו הבא מכלל עשה להזהיר על שבועה בשם זולתו ית' אפשר הוא לפי דרכו ז"ל והתמה הוא מהגאון ז"ל שמנאה שהרי לפי דרכו אין ראוי להכניסה במנין והרמב"ן סלקה ממנין:
מצוה טז
לצדק דינהו. ולרדוף צדקהו. ולשמור דתהו. ולעשות מאמרים:
הגאון ז"ל כתב לאהוב משפט וצדוק הדין. וי"א כי צדוק הדין הוא לברך על הרעה דיין האמת. וראיתי בספר המצות הקטן שהוציא מצוה זו ממה שכתוב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו י"י אלקיך מיסרך ואינו נראה לי שיהיה זה מן המנין שזה בכלל ואהבת הוא וכמו שדרשו ז"ל בפ' אחרון מברכות (נ"ד) בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך. אבל צדוק הדין הוא לדון את הדין בצדק ובאה בזה מצוה בצדק תשפוט עמיתך. ופירשו בספרא להשוות בין בעלי דינין ולדון בדיני ממונות היא מצות עשה. שנא' ושפטו את העם משפט צדק וכן בפרק שני דייני גזלות (ק"ו) אמרו האי עשה והאי עשה על דיני ממונות וכבוד תורה. והרמב"ן ז"ל הכניס במצוה זו כל דינין בין דיני קנסות ודיני חבלות ודיני אונסין ודיני ממונות כלם שזה הוא בכלל ושפטו את העם משפט צדק ונסתייע בזה ממה שאמרו ז"ל עשר מצות נצטוו ישראל במרה ז' שנצטוו בני נח הוסיף עליהם שלשה שבת וכבוד אב ואם ודינין. ואמרו במכילתא שם שם לו חק ומשפט אלו דיני אונסין ודיני חבלות הרי שהכניסו כל הדינין בכלל מצוה אחת. אבל בסוף דבריו אני רואה שהוא מסכים למנינו של הרז"ל שהוא מונה כל אחת מאלו מצוה כמו שיתבאר במה שיבא בעז"ה:
ולרדוף צדקהו אינו נמנה מצוה כי הוא חלק מחלקי הדינין והוא להלך אחר ב"ד יפה ואין ראוי למנות חלקי המצוה מצוה בפני עצמה כמו שביאר הרז"ל בשרשיו:
לשמור דתהו ולעשות מאמרים אינו נמנה מצו' לפי שהוא צווי כולל התורה ואין ראוי למנות הצווים הכוללים כמו שהשריש הרז"ל ותמה הוא מהגאון ז"ל שכתב לשמור ולעשות ובסוטה פ' אלו נאמרים (ל"ז) אמרו בשבועת התורה שהיא על ארבע מצות ללמוד וללמד לשמור ולעשות. והרז"ל המשיגו והרז"ל המצילו לא דברו בזה:
מצוה יז
דבריו שים מרפא. עלי לב גם על פה. וכתבתם על סיפי. מזוזות ושערים:
עוד נזכיר למטה מצות תלמוד תורה באמרו ותלמוד ותלמד. ובכאן תפס לשון המקרא הכתוב בפרשת שמע והיו הדברים האלה על לבבך. ודברי תורה מרפא הם כאמרו רפאות תהי לשרך. ובאמרו גם על פה הכניס בזה ודברת בם. וכל אלו חלקי מצות לא יכנסו במנין כמו שנודע בשרשים אבל וכתבתם על סיפי מזוזות ושערים היא מצוה נמנית:
מצוה יח
ושננתם תמיד. לבנך ולתלמיד. ומברכות תצמיד. מאת הנגמרים:
זה ג"כ מענין תלמוד תורה שהיא מצות עשה אחת ללמוד וללמד. ואין בכל זה כי אם מצוה אחת וחלקיה הם ללמוד לעצמו וללמד לבנו ולתלמידים ולהורות את בני ישראל כמו שהתבאר בפ"ק מקדושין וראיתי שהגאון ז"ל כ' ללמוד וללמד לשמור ולעשות שהכל נמנה אליו מצוה אחת והוא שילמוד על מנת ללמד לשמור ולעשות כמו בפרקי אבות. אבל מה שאמר
ומברכות תצמיד מאת הנגמרים הוא ע"ד הגאון ז"ל שהוא מכניס במנין רמ"ח מצות עשה מצות שהם דרבנן והרז"ל השיב עליו תשובות גדולות והיותר גדולה שבכולן הוא שהרי לשון התלמוד הוא תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני ואיך יכניס באלו המצות מצות שהן דרבנן. והרמב"ן ז"ל תירץ בזה שכיון שבסיני נצטוו שיקבלו עליהם מצות חכמים אפשר הוא לומר שכלם נאמרו לו למשה בסיני. ובפ' שבועות הדיינין (ל"ט) בשבועה שהשביע משה את ישראל אין לי אלא מצות שנצטוו בסיני מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגלה מנין כלומר מנין שגם עליהם השביען משה ת"ל קיימו וקבלו עליהם היהודים קיימו מה שקבלו עליהם כבר והרי זה דבר מפורש כי על כל מצות דרבנן השביע משה את ישראל. ועוד כמו שמנינו בפ' שתויי יין ובפ' משמרות כהונה ולויה מתנות כהונה אע"פ שלא נאמרו אלא לאהרן. ובפרשת בנות צלפחד אע"פ שלא נאמרה בסיני כן אפשר למנות מצות שהם דרבנן בכלל רמ"ח אע"פ שלשון התלמוד נאמרו לו למשה בסיני כי על פי הרוב דבר. ובפ"ק דברכות (ה') אמרו מאי דכתיב ואתנה לך לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם לוחות האבן זו מקרא והתורה זו משנה. והמצוה כמשמעה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים. להורותם זו תלמוד מלמד שכולן נאמרו למשה בסיני כל זה כתב הרמב"ן ז"ל וגם אני מצאתי בפ' ב' ממגילה (י"ט ב') סיוע לגאון ז"ל שאמרו ועליהם ככל הדברים מלמד שהראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שעתיד להתחדש א"כ הכל נאמר למשה בסיני. ואעפ"י שתירץ הרז"ל הקושיות שהקשה הרמב"ם ז"ל על הגאון ז"ל עם כל זה הוא מתחזק עמו שלא למנות מצות שהם דרבנן ותסתלק מן המנין מצות מאה ברכות שאין לה חיוב מן התורה ואם יש לה רמז בתורה ובנביאים ובכתובים בתורה מה יי' אלקיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה וראו לדרוש כן לפי שבפסוק יש צ"ט אותיות וכשהוספנו אלף על מה יהיה מאה במשמע התיבה ובמנין האותיות וכן מה באותיות א"ת ב"ש הוא יץ שעולה מאה. ובנביאים נאם הגבר הוקם ע"ל בגימ' מאה. בכתובים כי כן יברך גבר הוא חסר וכן כי עולה בגימ' מאה כלומר מאה יברך גבר בכל יום:
מצוה יט
בכור בנים תפדה. וטוטפות תעדה. ובכנעני תרדה. ותמול בבשרים:
מצות פדיון הבן מן המנין היא שהרי מברכין עליה כמו שהוא מוזכר בסוף פסחים ופ"ק מקדושין (כ"ט) אמרו כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות ומצוה זו אין הלוים חייבין בה ולא בנותיהן וכל שכן הכהנים כמו שהוא מוזכר בפ"ק מבכורות (ד'):
וטוטפות תעדה בזה יש קיצור באזהרות כי הוא כולל בטוטפות תפלה של יד עם תפלה של ראש. ואין בכלל טוטפות אלא תפלה של ראש כמו שהוא מוזכר בפסוק. ולשון טוטפות הוא כמו עטרה. וכמו ששנינו בשבת בענין במה אשה יוצאה (נ"ז ב) לא בטוטפות ופירשוה בגמ' שהיא המקפת מאזן לאזן כן כתב הרמב"ן ז"ל בחידושי התורה. וחלק על רש"י ז"ל בפי' טוטפות לשון דבור מן והטף אל דרום. אבל נראין דברי רש"י ז"ל שהשם הראשון בטוטפות הוא לתפילין. והעטרה נקראת טוטפות על שם שהיא במקום תפילין וכן מוכיח בירושלמי במס' שבת ולא בטוטפות ר' בון בר' חייא קבורתיא דבר שהוא נתון במקום טוטפות. וגם יונתן תרגם ואצעדה אשר על זרועו טוטפתא דעל דרעיה מפני שהיא במקום תפלה של יד ובזה יש ללמד זכות על המשורר שכלל עם תפלה של ראש תפלה של יד בשם טוטפות ומה שאמר תעדה שהוא לשון קשוט לפי שהתפלה של ראש קרויה פאר דכתיב פארך חבוש עליך ופירשו ז"ל תפילין וכן פירשו פאר תחת אפר. וכן נמנות שתי מצות. והרמב"ם ז"ל הביא ראיה לזה ממה שאמרו בגמ' מנחות (מ"ד) על צד התימה על מה שהיו סבורין לומר שמי שאין לו תפלה של ראש שלא יניח של יד מאן דלית ליה שתי מצות חדא מצוה לא נעביד הרי שקראום שתי מצות וכן ראוי למנותם. וכן הסכים עמו הרמב"ן ז"ל אע"פ שהגאון ז"ל לא מנאן אלא אחת. וראייתו של הרב ז"ל אינה קושיא על הגאון ז"ל לפי דעתי שגם בלולב שאינו אלא מצוה אחת עם ארבעה מיניו כמו שהוא מוסכם מהכל אמרו בגמ' סוכה (ל"ז ב) אתרוג בשמאל ולולב בימין מ"ט האי תלת מצוה והאי חד מצוה הנה שחז"ל קורין כל חלק מחלקי המצוה מצוה אחת. ואע"פ שאמרו (מנחות מד) כל מי שאינו מניח תפילין עובר בשמנה עשה לא נמנה אותן שמנה מצות כמו שהתבאר בשרשים:
ובכנעני תרדה הגאון ז"ל כתב לעבוד בעבד כנעני לעולם. וכן הרז"ל מנאה דמחלוקת הוא בפ"ק מסוטה (ג') אם הוא חובה או רשות. וההלכה היא שהיא חובה. ובגמ' גיטין (ל"ח) אמרו כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנ' לעולם בהם תעבודו. והרז"ל כלל עם זה יציאת עבד כנעני בראשי איברים. והרמב"ן ז"ל רואה לעשותה מצוה בפני עצמה שנתחייבו לדון במי שהפיל שן עבדו לחייבו לשחררו לא שתהיה עבודתו מצוה זו בבעליו לשחררו שהרי יציאת עבד כנעני בראשי אברים אינו אלא קנס ומה שהוא קנס אינו נכנס בכלל המצות. אבל ענין מצוה זו היא מה שנתחייבו לדון להם בדין זה ואומר הרז"ל שכמו שאנו מונין מצות קדושין ומצות גירושין כל אחת בפני עצמה כן ראוי למנות מצות העבודה ומצות השחרור שתי מצות:
ותמול בבשרים מצות מילה היא מן המנין. וכבר אמרו בראש כריתות שלש ושש כריתות הם והפסח והמילה במצות עשה וראיות אחרות יש אין צורך להזכירם לרוב פרסומם:
מצוה כ
ותפדה פטר חמור. והשבת תשמור. והלל תגמור. בימים נספרים:
הגאון ז"ל עשה פדיון פטר חמור ועריפה במנין א' והרז"ל עשאן במנין שתים וסמך לו על מה שאמרו חז"ל (בכורות י"ג) מצות פדיה קודמת למצות עריפה כמו שאמרו מצות יבום קודמת למצות חליצה וכשם שהיבום והחליצה הם נמנות שתים כן הפדיה והעריפה נמנות שתים ולא ראיתי שהרמב"ן ז"ל תפש עליו בזה והכניסה במנין אבל הראב"ד ז"ל בסוף ההשגות כתב שאין ראוי למנות זה מצוה לפי שהוא מפסיד ממון וכן אמרו חז"ל הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו ויותר ראוי לקרותו עבירה ולא מצוה ולפי שאמרו מצות פדיה אמרו מצות עריפה כי כן צוה להפסיד ממונו לא שתהיה במנין המצות. ואני אומר שאם יש להכניסה במנין המצות הוא שנ' שמצוה על ב"ד לדון בדין זה להפסידו בממונו לא שיהיה ההפסד מצוה אלא שלדון כך הוא מצוה ממצות התורה כמו דין שאר קנסות:
והשבת תשמור עם היות שיש בחלול שבת חיוב סקילה הנה יש בשביתה ממלאכה מצות עשה ונמנה הלאו עם הלאוין והעשה עם מצות עשה כמו שכתבתי בשרש הששי. ובמצות שבת כמו שאמרו בפ"ק מיבמות (ו') תהא רציחה דוחה שבת מק"ו כלומר מיתת ב"ד שהיא מצות עשה וזה לפי שאמרו אתי עשה ודחי לא תעשה. והיתה התשובה ע"ז היכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא אבל עשה ולא תעשה לא דחי וכן אמרו בשני ממציעא בענין אמר לו אביו חלל את השבת דלא אתי עשה דכבוד ודחי לא תעשה ועשה את שבתותי תשמורו. ולשון התורה במצוה זו וביום השביעי תשבות. ולשון התלמוד בפ' אלו קשרים ובפ' במה מדליקין (כ"ה) ובפרק כיצד צולין. שבתון הוא עשה. הנה יש בשבת מצות עשה שהרי בפ' אחרון מיומא (פ"א ב) למדו שמוסיפין מחול על הקדש בכל השבתות מהתורה. ואין זה אסמכתא שהרי בפ"ד ממסכת י"ט (ל') אמרו שאפי' בד"ת אמרו מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים. ולמדו מזה מדאכלו ושתו בערב יום הכיפורים עד חשיכה ולא מחינן בידיהו שמא תאמר שהתוספ' והעיקר הכל הוא נמנה אחד אי אפשר לומר כן שהרי זמנו של זה אינו זמנו של זה. ובתוספת אין בו אלא עשה. ובעיקר היום יש עשה ולאו. וכיון שהכתוב חלקן ראוי למנות תוספת כל השביתות מצוה אחת שהרי הכתוב הוציא לכלן בצווי אחד מערב עד ערב תשבתו שבתכם. והנה הרז"נ מונה בלאוין איסור חמץ לפני זמנו לאו א' ואיסור תוך זמנו לאו א'. ומה שמחזיק שזו היא מצוה מיוחדת נמנית ממה שהיצרכו בעלי התלמוד להוציא חיוב מהכתוב לנשים מריבוי התורה ואינן פטורות מטעם מצות עשה שהזמן גרמא כמו שהוא מוזכר בפ' הישן (כ"ח א). ואלו היה התוספת נגרר אחר עקר היום לא היו צריכין לזה שהרי הן חייבות בשביתת עקר היום:
וההלל תגמור בימים נספרים. אם ההלל הוא מדברי סופרים כבר דברנו בזה בענין ק' ברכות בכל יום שהם דרבנן. והגאון ז"ל מנאם. והרז"ל אינו מונה אותן אבל נפל ספק בהלל ענין אחר והיא שאפשר לומר שהוא מן התורה. ויש אומר שהוא בכלל מה שאמר הכתוב הוא תהלתך. ואני אומר שאם הוא מן התורה שהוא בכלל קדש הלולים לה' שמשם נצטוינו להלל השם כשתגדל שמחתינו ברבוי הפירות וה"ה בכל יום שמחתנו. וכבר אמר ישעיה (ל') השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כלומר כשתנצלו מסנחריב תהיו משוררים כמו שאתם משוררים בא' מהימים שאתם גומרים בהם את ההלל והזכיר זה היותר מפורסם בנס והוא ההלל שאומרים בליל הפסח לפי שנסו של סנחריב היה ג"כ בליל הפסח כמו שהזכירו רז"ל בפ' חלק. ובמס' ערכין (י' ב) דרשו מזה ליל המקודש לחג טעון שירה ויסתייע זה ממה שאמרו בגמ' תענית (כ"ח ב) הלל דר"ח לאו דאורייתא. והמובן מזה הוא שבימים שגומרין בהן את ההלל הוא דאורייתא. וכן יסתייע זה ממה שאמרו בפ' ערבי פסחים (קי"ז) הלל זה מי אמרו. אמר ר' יוסי אלעזר בני אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו ישראל על הים. וחולקין עליו חביריו לומר דוד אמרו. ונראין דבריו מדבריהם אפשר שחטו ישראל פסחיהן ונטלו לולביהן ואין אומרים הלל. ואמרו שם עוד הלל זה מי אמרו ר' אליעזר הגדול אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמד עליהם פרעה הרשע הם אמרו לא לנו ורוח הקדש משיבה למעני למעני אעשה. וחכמים אומר נביאים שביניהם תקנוהו שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא על הצבור ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. והנה לדברי ר' אליעזר משה אמרו על צרת פרעה. וכתבו דוד כמו שכתב תפלה למשה איש האלהים כי ספר תהלים הוא מקובץ מכל תהלות שנאמרו בישראל. וכבר אמרו בערבי פסחים ופ"ק מבתרא (י"ד ב) שעל ידי זקנים נאמר. ואפי' לדברי חכמים בימי משה תקנוהו הנביאים שהיו יוצאי מצרים על כל גאולה. ולדברי האומר דוד אמרו אינו רחוק לומר שההלל הוא מן התורה. שהרי הרמב"ם ז"ל הוא מודה שהתפלה היא מן התורה. ומטבע תפלה תקנו אנשי כנסת הגדולה כמו שפי' הרז"ל בפ"ק מהלכות תפלה וכן השיר שהיו אומרים במקדש לדברי האומר עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא ושירה מעכבת הקרבן מן התורה הוא ותקנו דוד כמו ששנינו במסכת ערכין (י"א) (תמ ד) וכן בברכת המזון שהיא מן התורה משה תקן הזן ויהושע תקן ברכת הארץ ודוד ושלמה ברכת בונה ירושלים. ומכל זה נראה אע"פ שהמצוה בכל אלו מן התורה אבל נוסח הברכות והשיר תקנוהו הנביאים ואם כן קרוב הוא הדבר שההלל הוא מן התורה ואע"פ שדוד אמרו. אבל יקשה לכל זה ממה שאמ' בפ' שני ממסכת ברכות (י"ד) בהלל ובמגלה מהו שיפסיק מי אמרי' ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן לא כל שכן. ומכאן היה נראה שההלל הוא מדבריהם ואפשר שלא אמרו כן אלא על הלל דחנוכה דומיא דמגלה. אבל הלל דשחיטת פסח ונטילת לולב יהיה. מן התורה. כל זה כתב הרמב"ן ז"ל ובודאי שאפשר לומר שההלל שעל שחיטת פסחים ועל נטילת לולב הוא מן התורה לדברי ר' יוסי ור' אליעזר הגדול כמו שהזכרתי למעלה. אבל אותה הראיה שהביא מתענית שאמר הלל דר"ח לאו דאורייתא ויתחייב מזה שכל שאר קריאת ההלל הוא מן התורה אינה ראיה גמורה לפי עניות דעתי לפי שכן הוא דרך התלמוד במה שהוא עיקר תקנה קורין אותה תורה ואע"פ שהיא מדבריהם דבמגילת תענית תניא נמצא פסח שני מן התורה פי' שהוא אסור בהספד ובתענית מק"ו ופסח ראשון מק"ו מן התורה לאו דוקא שהרי אינו אסור אלא מדבריהם וקימא לן דבטלה מגלת תענית. ומה שאמרו מן התורה לומר שהוא מעיקר התקנה. וכן פרש"י ז"ל במס' חולין בפ' העור והרוטב וכן אמרו בפרקא קמא ממסכ' ר"ה (י"ו) אמרה תורה אמרו לפני מלכיות זכרונות שופרות ודבר ברור הוא שברכות של ר"ה אינן אלא מדרבנן כמו שהוא מוזכר בפרק אחרון במסכת ר"ה ובפ"ק מברכות. וביבמות (ד) אמרו מנין לסמוכין מן התורה שנאמר סמוכים לעד לעולם. ובמנחות אמרו אמרה תורה טוב שלא תדור וכן אמרו בפ"ק ממסכת חולין (יז ב) מנין לבדיקת סכין מן התורה ואינו אלא משום כבודו של חכם להראות לו הסכין כמו שהוא מוזכר שם ולשון תורה במקום זה אינו בא בדקדוק אלא כמו הוראה וענין קבוע כמ"ש בגיטין (מד) מיני אמי בר נתן תצא תורה לישראל. וכן במקומות יאמרו אתי עשה דיחיד ואע"פ שהוא מדרבנן כמ"ש במס' משקין בענין אבלות יום ראשון לפי דברי רבותינו הצרפתים ז"ל שאומ' שהוא מדבריהם וכן במקומות אחרים. וכשנאמר על הלל דר"ח לאו דאורייתא לומר שאינו כהלל דחנוכה. והדבר ידוע שחנוכה עצמה היא מדרבנן וכ"ש ההלל הנאמר בה. ומ"מ אפי' נסכים לומר שהלל יש ממנו מן התורה עדיין יש לנו פתחון פה לומר שאינו בא במנין שאפשר שזה הוא מכלל השמחה שנצטוינו לשמוח ברגלים שכתב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות. ותהיה עיקר השמחה בפה וכלי לבסומי קלא. ותהיה המצוה על הקרבן בשיר ושלא בשעת קרבן בהלל. ומיעטו ר"ח מזה בגבולין לפי שאינו מקודש לחג. וכן במס' ערכין (יא) אמרו מנין לעקר שירה מן התורה מהכא תחת אשר לא עבדת את יי' אלקיך וגומ' אי זו היא עבודה שהיא בשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה ומכלל הדברים יצא לנו הענין לשלש חלוקות הא' שההלל הוא מדברי סופרים כדברי הרז"ל ולדעתו לא ימנה ולדעת הגאון ימנה. הב' שהוא מן התורה וימנה. הג' שהוא מה"ת ולא ימנה לפי שהוא חלק מחלקי מצות השמחה וזהו דעת הרמב"ן ז"ל:
מצוה כא
ועל כנפי בגדך. גדילים תעשה לך. והלוה דל. ודך תפייס בדברים:
הרז"ל מנה מצות ציצית מצוה אחת ולפי דרכו שמנה תפילין שתי מצות יש לנו למנות ציצית ב' מצות לפי שרשו שכתב בשרש י"א שכל מצוה שחלקיה אין מעכבין זה את זה ראוי למנות כל חלק מחלקי המצוה כמו ששנינו תפלה של ראש אינה מעכבת של יד כן שנינו התכלת אינו מעכב את הלבן. אלא שהרז"ל הסכים למנותה מצוה אחת מפני מה שנמצא במכילתא שאינה אלא מצוה א' והוא אומרם שם יכול שהם שתי מצות מצות תכלת ומצות לבן ת"ל והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ואינן שתי מצות. ואינה ראיה שהבריתא הזאת לדעת ר' נשנית שאמר בפ' התכלת (ל"ח) שהתכלת מעכבת את הלבן וזהו פי' של ברייתא זו יכול שהן שתי מצות ולא יעכבו זה את זה תלמוד לומר והיה לכם לציצית דמשמע שהיא מצוה אחת ויעכבו זה את זה וכן אמרו בספרי ובמשנה במסכת מנחות (כ"ח) ארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת ר' ישמעאל אמר ארבעתן ארבע מצות. כלומר אינן מעכבות זו את זו. והנלמד מזה שבכל מקום שהן אומרין שהן מצוה א' לא יאמרו כן אלא לדעת ר' שאמר מעכבין זה את זה [אבל למאן דאמר אין מעכבין זה את זה] הם שנים והיה ראוי לפי שרש הרז"ל למנות שתי מצות כמו שמנה תפילין שתי מצות אבל כבר אמרנו שהגאון ז"ל לא ימנה תפילין כי אם מצוה אחת כי מה שכתוב בזו כתוב בזו. וכל שכן שראוי שימנה ציצית מצוה אחת תכלת ולבן לפי שהמעשה הוא א' והכוונה בשניהם אחת לזכור מצות יי' ולעשות אותם ולדברי הרז"ל הוא אפשר לומר שהציצית הם שתי מצות שאם התפילין שאין הפרש בהם בענין הפרשיות שמה שכתוב בזו כתוב בזו והכוונה בשתיהן היא שתהי' תורת יי' שומה כנגד הלב והמוח שהם כלי המחשבה כל שכן שיהיה זה יותר ראוי בציצית שזה תכלת וזה לבן. ואולי יחלק הרז"ל בין תפילין לציצית שהתפילין שני מעשים ראוי למנותם בשתי מצות והציצית אינו אלא מעשה אחד זה כתב הרמב"ן ז"ל ליישב מניינו של הרז"ל אבל לפי שרשיו אחר שראיתו ממכילתא אינה ראי' היה ראוי למנותן שתי מצות כתפילין מצות תכלת ומצות לבן. ואני לעניות דעתי נולד לי ספק אחד במנין מצות ציצית והוא מה שאמרו בגמ' מנחות (מ"ד) והוא כל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה וכבר ביאר הרז"ל בשרש הט' שאין ראוי למנות הלאוין והעשה אלא הדבר המוזהר מהן והמצוה בהן ועל זה הסכים למנות מצות ציצית ומצות תפילין וברכת כהנים ומזוזה המצוה בלבד לא כמספר העשה שבהם. אע"פ שיש בציצית ה' עשה ובתפלין שמנה ובברכת כהנים ג' ובמזוזה ב' זה אמת הוא ולא נסתפקתי בזה אבל נסתפקתי אם יש בא' מאלו החמשה אחד שאינו במעשה הלבישה שהוא ראוי למנותו והנה הרז"ל פי' אלו החמשה עשה. אחת ונתנו על ציצית הכנף. ב' ועשו להם ציצית. ג' והיה לכם לציצית. ד' גדילים תעשה לך. ה' על ארבע כנפות כסותך זהו פירושו ואינו נראה שכל הפסוק אינו אלא מצוה אחת גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך וסוף הפסוק לייחד מקום הציצית ומה עשה יש בו. על כן נראה שהעשה חמישית הוא וראיתם. וכן פרש"י ז"ל ואם כן למה לא נמנה מצות הראיה מצות א' שהיא עיקר המצוה וכמו שאמרו בפרק התכלת (מ"ג ב) ראיה מביאה לידי זכירה וזכירה מביאה לידי עשייה ובמדרש תלים אמרו אמר דוד לפני הקב"ה אני משבחך בכל אברי בראשי אני הופכו וקורא קרית שמע בשערות ראשי אני מקיים לא תקיפו. ועוד תפילין אני מניח בראשי. ובצוארי מצות עטיפת ציצית. בעיני אני מקיים וראיתם אותו. ועוד שם יד ימינית בה אני כותב ומראה בה טעמי תורה. שמאלית בה אני קושר תפילין ובה אני אוחז ציצית בזמן קרית שמע לראותן בעיני אם כן למה לא נמנה מצות ראיה מצוה אחת. שהלבישה מעשה א' והראיה מעשה א' וכבר מנה בעל ספר המצות להסתכל בציצית. ולא תטעה לומר שזה נאמר לדברי חכמים שאינן דורשים וראיתם אותו לפטור ממצות ציצית כסות לילה לפי שהן סוברים שהציצית היא מצוה עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות בה אבל ר' שמעון שהוא דורש אותו פרט לכסות לילה והויא ליה מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות והלכה כדבריו כי כן פסקו הראשונים ז"ל לא ידרוש וראיתם אותו למצוה אלא למיעוט הזה. שזה טעות הוא שאע"פ שיש לר' שמעון בפסוק זה מיעוט לכסות לילה אבל עיקר הכתוב אינו יוצא ממשמעותו שהוא מצוה לראות ציצית ששם אמרו כך וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם ראיה מביאה לידי זכירה זכירה מביאה לידי עשייה. ר' שמעון בן יוחאי אומר כל הזהיר במצוה זו זוכה להקביל פני שכינה כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את יי' אלקיך תירא ואותו תעבוד הנה נתבאר שאע"פ שר' שמעון הוא דורש אותו למעט כסות לילה אינו נמנע מלעשות אותו מצוה ושקולה כהקבלת פני שכינה. אם כן למה לא תכנס במנין המצות אבל מצות זכירה אינה נמנית שהיא מן המצות הכוללות שלא ימנו כמו שנודע מהשרשים:
והלוה דל מצוה נמנית היא וכן אמרו במכילתא כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה. אם כסף תלוה חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל והעבט תעביטנו חובה ולא רשות: ופיוס הדך בדברים הוא מדברי קבלה. ותפק לרעב נפשך כלומר אם אין לך ממון הוציא לו נפשך ותאמר לו אלו הייתי יכול להשביעך בדמי נפשי הייתי עושה וזהו מכלל גמילות חסדים ובכלל ואהבת לרעך כמוך ואינה נמנה מצוה לפי שהוא חלק מצוה וכבר מנה אהבת החברים:
מצוה כב
קבע ברכת מזון. באט ובחפזון. ולא תמצא רזון. בעינוי כפורים:
ברכת המזון לאחריה היא מן התורה וכן אמרו בפי' בפ"ג מברכות ק"ש וברכת מזון דאורייתא ובירושלמי אמרו כתוב בתורה במזון ברכה אחריו אין כתוב ברכה לפניו. ובתוספתא אמרו ברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת. ובמסכת חולין (פ"ז) מפורש שארבע ברכות אינן אלא מצוה אחת לא ארבע מצות שהרי כשנתן רבי' הקדוש ארבעים זהובים לאותו האיש בשכר ברכת המזון למדו משם שאין עשרה זהובים שכר כל מצוה אלא עשרה שכר כל ברכה וברכה שאלו היו עשרה זהובים שכר כל מצוה ומצוה לא היה נותן לו אלא עשרה זהובים שאין ד' ברכות אלא מצוה אחת: באט ובחפזון דרך מליצה היא להשלים החרוז:
ולא תמצא רזון בעינוי כפורים. מצוה להתענות ביום הכפורים. וחמשה ענויין כתובין במצוה זו כמו שהוא מוזכר בפ' אחרון מיומא אבל אינו נמנה אלא אחת כיון שהמעשה אינו אלא אחד כמו שהונח בשרשים. ומה שאמר ולא תמצא רזון היא הבטחה שלא יבא לידי רזון:
מצוה כג
עבוט עני השב. ואתך אל ישב. והגזלה תשב. ועשק מסחרים:
משרש הרז"ל שבכל מצוה שיש בה לאו ועשה ימנה הלאו עם הלאוין והעשה עם העשה ובאלו שתי מצות שהם השבת העבוט והשבת הגזלה יש לאו בכל אחד לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. לא תגזול. ויש בהם עשה השב תשיב את העבוט והשיב את הגזלה. ובמס' מכות (ט"ז) אמרו עליהם שהם לאוין אלא שהן ניתקין לעשה. ודע כי אע"פ שהגזל והעושק יש בהן שתי אזהרות נמנות לא תגזול ולא תעשוק. השבתם אינה נמנית כי אם מצוה אחת שהרי לשון הכתוב הוא והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק כיון שהוציאם בדבור אחד אינה נמנית כי אם מצוה אחת ואם יש תחת זה העשה הרבה לאוין גזל ועושק ופקדון כמו שהזכרתי בשרשים:
מצוה כד
היה לשב עניו. לשכלו ולשניו. ותקום מפניו. ופניו נהדרים:
כבוד החכמים והזקנים בקימה והידור היא מצות עשה באה במנין וזה ללמד אל האדם ענוה שהיא גדולה מכל המידות הנמנות ומביאה לידי רוח הקדש ורבן של כל הנביאים נשתבח בה והחכם אמר עקב ענוה יראת יי' ופי' המשורר שמצוה זו היא ליניק וחכים ולזקן אשמאי. פי' בור דמתרגמ' והאדמה לא תשם. לא תבור. על כן אמר לשכלו ולשניו פי' בין שתהיה שיבה שכלית או שיבה זמנית ומצוה זו היא בקימה והדור וזה נזכר בקידושין (ל"ב):
מצוה כה
ותלמוד ותלמד. והוריך תכבד. ותשיב כלי אובד. ותקדיש מבוכרים:
כמו שהתורה כפלה הצווי בלמוד התורה. כן המשורר כפל זה פעמיים אמר למעלה דבריו שים מרפא. אמר עוד ושננתם תמיד. וכאן אמר ותלמוד ותלמד ואין בכל זה כי אם מצות עשה אחת באה במנין והיא מצות תלמוד תורה לו ולבנים ולתלמידים הקרויים בנים. והרמב"ן ז"ל הוסיף מצוה לברך על התורה לפניה מן התורה שנ' כי שם יי' אקרא הבו גודל לאלהינו וכן אמרו בירושלמי. וכתב הרז"ל שאין ראוי למנות הקריאה עם הברכה מצוה אחת כמו שמקרא בכורים אינו נמנה אחת עם ההבאה וספור יציאת מצרים עם אכילת הפסח:
והוריך תכבד בתיבת הוריך כלל האב והאם ומן התורה יש בכלל זה אשת האב ובעל האם ואחיו הגדול שהרי בכתובות (ק"ג) בצואת רבינו הקדוש לבניו הזהרו בכבוד אמכם הקשו דאורייתא היא דכתיב כבד את אביך ואת אמך את אביך זו אשת אביך ואת אמך זה בעל אמך ואו יתירה לרבות אחיך הגדול הנה נתבאר כי כבוד אשת האב ובעל האם ואחיו הגדול הוא מן התורה אבל לא ימנה כל א' מצוה אלא אחת לפי שאין כבוד אשת האב ובעל האם מן התורה אלא בחיי האב והאם כמו שזכרו שם כי הכל הוא מפני כבוד האב והאם ואינו אלא מצוה א' ואם כן רבוי ואו יתירה לאח הגדול הוא מענין רבוי את לאשת אב ובעל האם שיהיה בחיי האם. א"כ הכל הוא חוזר לכבוד האבות שהאב הוא מצטער כשבנו הקטן אינו מכבד לאחיו הגדול והכל הוא מצוה א' ואם יהיה כבוד האחים אף לאחר מיתת האבות היה מצוה נוספת על כבוד האבות עם כל זה לא ראינו מי שהכניסה במנין. וסובר הרמב"ן ז"ל שמפני כך לא מנאוה לפי שאין רבוי ואו כרבוי את שרבוי את הוא עיקר דרשה מן התורה ורבוי ואו אינו אלא אסמכתא דקיימא לן כמאן דלא דריש וו' ומ"מ הסכמת כלם שהאב והאם אינן נמנין אלא מצוה אחת כיון שבדבור אחד באה המצוה בהם ולפי זה אין אנו צריכין לטרוח ולבקש טעמים מפני מה לא מנו כל המתרבים עמהם שמצוה אחת הוא במולידים ובמתרבים עמהם מרבוי הכתוב. וכן מנינו השבת גזל ועשק ופקדון א' וקימה והידור שיבה וזקן א' וכן כתבתי בשרשים:
והשיב כלי אובד במכילתא אמרו בהשבת אבידה מצינו למידין שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה. וכן בא בגמ' (ב"מ ל"ב) השבת אבידה עשה ולא תעשה הוא ודנו שומר אבידה כשומר שכר מפני שהוא פטור מלתת פרוטה א' לעני להיותו עוסק במצוה ופטור מן המצוה ובספרי אמרו כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו מצות עשה. וכבר כתבתי בשרשים למה יצאת מצוה זו מכלל השבת גזלה להיות נמנית לבדה:
ותקדיש מבוכרים לקדש בכור בהמה טהורה. ולדברי הרמב"ם ז"ל אין מצוה זו נוהגת אלא בארץ. ולדברי הרמב"ן ז"ל נוהגת בין בארץ בין בח"ל והאריך בזה בהלכות בכורות:
מצוה כו
והדלים תרחם. והאבלים תנחם. והחולים תשיחם. ותקבור נגזרים:
כפל המשורר מצות הצדקה בהרבה בתים בזה הבית ובבית שלאחריו. ולפתוח ולתת. ושלאחריו והצדקה לעשות. כי גם התורה כפלה המצוה בהרבה מקומות אבל להיות המעשה אחד והוא הנתינה לעני לא ימנה כי אם מצוה אחת ובפ"ג משבועות (כ"ה) אמרו שהאומר שבועה שאתן לעני מושבע מהר סיני הוא. וכבר מנה ההלואה מצוה אחרת. ואמר והדלים תרחם. דרך צחות אע"פ שהכתוב אמר ודל לא תהדר בריבו ותרגם אונקלוס ועל מסכנא לא תרחם:
והאבלים תנחם והחולים תשיחם הגאון ז"ל מנאם בכלל מצות עשה והרז"ל תפס עליו וסובר שאין ראוי להכניסם במנין לפי שהם באות דרך דרש בגמ' מציעא (ל' ע"ב) והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה זה ביקור חולים. בה זה קבורה וכל שהוא בא דרך דרש אינו רואה הרז"ל שראוי להכניסם בחשבון כמו שכתבתי בשרשים. אבל הרמב"ן ז"ל למד זכות על הגאון ז"ל שהוא לא הכניסם בחשבון מפני דרשה זו אלא ממה שאמר בגמ' סוטה (י"ד) אמר ר' חמא בר חנינא מאי דכתיב אחרי יי' אלקיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם ללכת אחרי הקב"ה אלא מה הקב"ה מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים. מה הקב"ה מבקר חולים אף אתה בקר חולים. מה הקב"ה קובר מתים אף אתה קבור מתים. מה הקב"ה נחם אבלים אף אתה נחם אבלים. וכן למדו זה בספרי מן והלכת בדרכיו והרי הן מן התורה אלא שאין ראוי להכניסם בחשבון שהן חלק מצוה או מוהלכת בדרכיו או מואהבת לרעך כמוך. ובענין אבילות יש מצוה נמנית והוא מאמרו לה יטמא ופי' בסוטה (ג' א') חובה. ומה שאמר והחולים תשיחם הוא לפי שהדבור הוא יפה לחולים וכמ"ש דבורא מעלי' לאשתא:
ותקבור נגזרים. מצות עשה היא לקבור הרוגי ב"ד. ואמרו בתלמוד סנהדרין (מ"ו ב) רמז לקבורה מן התורה שנ' כי קבור תקברנו ביום ההוא ולשון ספרי קבור תקברנו מצות עשה והמת הוא נגזר מארץ החיים והוא הדין לשאר מתים אע"פ שהכתוב אינו מדבר אלא בהרוגי בית דין. שהרי אמרו (שם) כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. וכמו שהלאו הוא על שאר המתים כן עשה הקבורה היא על כלן:
מצוה כז
ולפתוח ולתת. לאביון וחתת. ולשמיד ולמותת. עמלק ראש צרים:
מחתת דלים רישם והתורה אמרה פתוח תפתח נתון תתן וכבר נזכר זה למעלה:
לשמיד ולמותת עמלק ראש צרים. לשמיד כמו להשמיד וחבירו לשמיד מעזניה, ראש צרים ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד והיא מצות עשה למחות זרעו של עמלק. וכבר אמרו בסנהדרין (כ' ב') ג' מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק הרי שהיא מצוה נמנית. וכן מנאה הגאון והמשורר כלל בדבור זה מצוה אחרת והיא לזכור מה שעשה לנו עמלק. והזכירה קודמת אל ההשמדה ומביאה אליו. ובספרי אמר זכור בפה לא תשכח בלב. וכן בספרא זכור יכול בלבך ת"ל לא תשכח הרי שכחת לב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפה וכמו שמצות זכור את יום השבת היא נמנית מצוה כן מצוה זו ראוי למנותה והגאון ז"ל לא מנאה אבל הרז"ל מנאה והרמב"ן הוסיף למנות זכור את אשר עשה יי' אלהיך למרים מצוה והוא כדי שיתרחק האדם מלשון הרע שבעון לשון הרע נגעים באים ועל זה סמך לזה השמר בנגע הצרעת ובספרי אמר זכור את אשר עשה יי' אלהיך למרים יכול בלבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן הוא מסתפק הרז"ל במה שדרשו זכור אל תשכח את אשר הקצפת את יי' אלהיך במדבר יכול בלב ת"ל וכו' אם הוא מדבר עם הדור ההוא או היא מצוה לדורות כענין מה שאמר עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ולפי' ראוי למנותה והראשונים ז"ל לא מנאום. ואני מצאתי מצות זכור אחרת נ"ל שראוי להכניסה במנין המצות והיא זכור את היום אשר יצאתם ממצרים ועל זה דרשו במשנה פ"ק מברכות (י"ב ב') למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח. ופי' בגמ' שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפלה לה אבל לא תתבטל לעולם ובפ"ב מברכות (י"ג) אמר דרב הוה מהדר אשמעתא דיצ"מ ואעפ"כ הי' גומר ק"ש כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה ובפ' ההוא (י"ד ב') אמר דרך תמה על אותן שלא היו קורין פרשת ציצית בלילה והא בעיא אדכורי יציאת מצרים. והשיבו דאמר הכי מודים אנחנו לך יי' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים. ובפ' מי שמתו (כ"א) אמר ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מ"ט אמת ויציב דאוריתא פי' משום יציאת מצרים וא"כ ראוי למנותה מצוה והרמב"ם ז"ל כלל מצוה זו עם מצות והגדת לבנך ואינו נראה שאותה מצוה מיוחדת לאותו לילה ולא פטרתה פרשת ויאמר ולא ברכת אמת ואמונה. וכמו שאנו מונין קריאת התורה מצוה וקריאת ק"ש מצוה שיש לה זמן מיוחד. אעפ"י שברכה א' פוטרתן והיא ברכת אהבה רבה כמו שנזכר בפ"א מברכות וכן ראוי למנות מצות זכירה מצוה ומצות הגדה מצוה וק"ו הדברים כנ"ל:
מצוה כח
לבער מחמצת. בכלה נחרצת. ולשרוף מפלצת. אלילים ואשרים:
מצות השבתה היא מן התורה. וכמו שאמר בפ"ק מפסחים (ד' ב') מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ובתלמוד ארץ ישראל בסנהדרין אמר חמץ חייבין עשה על ביעורו דכתיב תשביתו כן כתב הרז"ל ואני מצאתי בפסחים גם כן וכבר נחלקו שם השבתה זו היאך אם בשריפה או בזולתם. והמשורר כתב בו כליון חרוץ איך שיהיה:
ולשרוף מפלצת לשון הכתוב וישרוף את מפלצתה כנוי לצלם דרך גנות מן ועמודיה יתפלצון. ולשון התלמוד מאי מפלצתה מפלא ליצנותא. והמצוה הוא לאבד כל ע"ז בכל מיני איבוד והשחתה בשבירה ושריפה והריסה ממה שכתוב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וכו' ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וכו' ובסנהדרין (צ') אמר דרך תימה בע"ז מאי מצות עשה איכא תרגמא רב חסדא ונתצתם וכו' ומצוה לשרש אחריה:
מצוה כט
לענג יום מנוחה. בהשקט ובבטחה. ולחוג ולשמחה ולאהוב הגרים:
מצוה זו מדברי קבלה היא וקראת לשבת עונג. ואינה באה במנין אלא א"כ נמנה מצות דרבנן כדעת הגאון ז"ל בה"ג ומצות שביתה שהיא מן התורה כבר נכתבה למעלה והשבת תשמור:
ולחוג ולשמחה הם נמנות ב' מצות וכן אמרו בספרי ג' מצות נוהגות ברגל ואלו הן חגיגה ראיה שמחה והוא יזכי' למטה ולראות ולעלות. ומצות חגיגה להקריב שלמי חגיגה ומצות שמחה להוסיף שלמי שמחה וכולל זה כל מיני שמחות כגון שמחת בית השואבה ולשמח בניו ובני ביתו כל א' כראוי להם כמוזכר בפ"ק דחגיגה ובפסחים פרק אחרון. וכבר כתבתי שאפשר לכלול במצוה זו קריאת ההלל. ולשמחה אינו שם דבר אלא מקור כמו ולשמוח וחבירו ופלשתים נאספים לזבוח זבח גדול לדגון אלהיהם לשמחה:
ולאהוב הגרים. היא מצוה מיוחדת בגרים יותר על שאר ישראל ותמנה אהבת הריעים א' ודבר זה הוא נלמד ממ"ש רז"ל שהמאנה את הגר הוא עובר משום לא תונו איש את עמיתו ומשום וגר לא תונו וכן נמנה אהבת ישראל ואהבת הגרים ב' מצות. ואני תמה למה לא הכניסו בכלל המצות קבלת גרים שהיא מיוחד בב"ד לקבלם (בימ"ק) ולא לדחותם וכמו שאמר ביבמות פ' החולץ (מ"ז ב') מלין אותו מיד משום דאשהויי מצוה לא משהינן וכמו שאמר בענין יבום אם יש כאן אח קטן והגדול הוא במדינת הים שאין יכול לומר המתינו עד שיבא אחי הגדול ונתנו הטעם משום דשהויי מצוה לא משהינן א"כ קבלת גרים לב"ד מצוה היא ולשון התורה בזה ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו ומכאן למדו שצריך שלשה למסור לו קלות וחמורות כמו שהוא מוזכר בפ' החולץ ובפ"ג דקידושין משום דמשפט כתיב ביה ואמרו בכתובות (י"א) גר קטן היו מטבילין אותו על דעת ב"ד והוא מפני המצוה הזו שנתחייבו לקבל גרים. וא"כ ראוי הוא שתבוא במנין פרטי ואיני יודע על איזו מצוה נסמוך אותה אם אינה נמנית מצוה מיוחדת ואלו היו כל הדינין נמנין מצוה אחת כמו שאני סובר היה אפשר לכלול זה עם כלם אבל כיון שהסכימו למנות כל חלק דין בפני עצמו כן הוא ראוי לעשות מזאת המצוה. ואין מצוה אחת ראויה למספר פרטי בכל דיני ממונות יותר מזאת לפי שאינה דומה להם כלל שאין זה דין ממון ולא עניני טענות שנופלים בין אדם לחבירו וכמו שמנו דין נחלות מצוה פרטית ואעפ"י שהיא חלק מדיני ממונות שהרי משפט קרייה רחמנא כמו שהוא מוזכר בפ' יש נוחלין כן היה ראוי למנות קבלת גרים ואפי' נכניס כל הדינין במצוה א' כמו שהוא דעתי מצוה זו ראויה להמנות מיוחדת:
מצוה ל
והצדקה לעשות. כפי יד וכמסות. ומשאות מעמסות. להקים ולהרים:
כבר זכר מצות הצדקה וכמסות המם בחירק כלשון הכתוב מסת נדבת ידך: ומשאות מעמסות בלא וו' לפי שמשאות הוא סמוך ור"ל ומשאות כבדות הקם והרים. והם ב' מצות הא' נלמדת מאמרו עזוב תעזוב עמו וביארו במכילתא שזו היא מצות עשה לפרוק המשוי מעל הבהמה הרובצת תחת משאה. והב' היא נלמדת מאמרו הקם. תקים עמו והוא לטעון על הבהמה המשוי שנפל מעליה. ובפ"ב ממציעא אמר מצות פריקה קודמת למצות טעינה משום צער בעלי חיים:
מצוה לא
ותלמוד שעשועים. להדר ולהנעים. והוכח רעים. ואהבת החברים:
יש קורין ותלמיד שעשועים כלו' ילד שעשועים הלמד בפניו להדרו ולהנעימו. כאומרם יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך ואין בזה מצוה נכנסת במנין לפי שהיא מדה מעולה נכנסת בכלל מצות והלכת בדרכיו או במצות ואהבת ויש קורין ותלמוד שעשועים מאמרו ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים. ומפ' האזהרות הכניס בכאן מצוה לכתוב ספר תורה שהיא מצוה נמנית ממה שאמרו במס' סנהדרין (כ"א ב') אמר ר' אבא אע"פ שהניחו לו לאדם אבותיו ס"ת מצוה לכתוב לו משלו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת פי' וכיון שחייב לכתוב את השירה חייב להשלים כל הספר שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. והמפרש הנזכר פי' להנעים לקרוא בנעימה ממה שאמרו בנדרים פסוק טעמים דאורית' ויפה פי':
והוכח רעים מצות עשה נמנית מאמרו ואהבת לרעך כמוך והיא כוללת דברים הרבה כאמרם זה כלל גדול בתורה:
מצוה לב
ותומה וענוה. ויין קדוש וחדוה. ויראת מקדש. חכמים עם הורים:
הגאון ז"ל הזכיר במנין המצות מצוה זו גם כן והוא להיות תמים. והרמב"ן ז"ל חזק על ידו ופירשה ליחד הלב ליראת יי' כאמרו יהי לבי תמים ביראתך ונאמין כי הוא לבדו עשה כל ולא נפתה אחר הוברי שמים ולא נבטח בהם. וכאמרם ז"ל מנין שאין שואלים בכלדיים שנאמר תמים תהיה עם יי' אלהיך והביא הרז"ל ראיה מלשון ספרי אם עשית כל האמור בענין הרי אתה תם ליי' אלהיך והאמור בענין הוא אסור כשוף ולשאול באוב וידעוני ומתים ומן מעונן וקוסם והמאמין כי הכל בידי שמים הוא מפר אותות בדים וקוסמים יהולל ואינו שואל מהחוברים כענין מה שנ' דרך הגוים אל תלמודו ומאותות השמים אל תחתו הרי הוא תמים ועל מצוה זו נצטוה אברהם אבינו ע"ה באמרו התהלך לפני והיה תמים וכאמרם ז"ל צא מאצטגנינות כו' עכ"ל. ואני לעניות דעתי מצאתי לו קושיא ממה שאמרו בגמ' סנהדרין (נ"ט) כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה והקשו והלא מילה נאמרה לבני נח ואתה את בריתי תשמור ונשנית בהר סיני וביום השמיני ימול ולישראל נאמרה ולא לבני נח. ואלו היתה מצוה נמנית תמים תהיה היו מקשים ממה שנאמרה לבני נח התהלך לפני והיה תמים ונשנית בסיני תמים תהיה ולישראל נאמרה ולא לבני נח שאלו נאמר לבני נח היו שמנה לבני נח והתלמוד אינו מונה אלא שבע מצות ואין הפרש בין תמים תהיה לוביום השמיני ימול לפי דעתי גם הפסוק שהביא הרז"ל יהי לבי תמים ביראתך אינו כן אלא יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש ואם תבוא מצוה זו במנין כדעת הגאון ז"ל אנו צריכין לפרש כי אמרו ית' לאברהם התהלך לפני והיה תמים שהוא על המילה יזהיר שלא יתרשל בה שלא כפי' הרז"ל ותמים תהי' לישראל נאמרה [ולא] (ו)לבני נח ובמלת וענוה כלל כל מיני שפלות ויכנס בכלל זה ענין מצוה אחרת נמנית והיא לשמוע בקול הנביא באמרו אליו תשמעון ויש בה חיוב מיתה בידי שמים כמו שהזכירו בסנהדרין ובכלל זה נביא שעבר על דברי עצמו וכובש נבואתו:
ויין קדוש וחדוה נאמר ביין המשמח אלקים ואנשים וביארו ז"ל אמור שירה על היין ומצוה מן המובחר לקדש על היין והנמנה בכלל מצוה הוא לקדש את השבת. וכבר אמרו שהנשים היו פטורות מן הקדוש אלמלא שנתרבו מן ההיקש דאיתיה בשמירה איתיה בזכירה. והענין בזה הוא לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ואמרו נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה הנה נתבאר שקידוש היום הוא נמנה בכלל רמ"ח מצות וכן אמרו קידוש לילה דאוריתא קידוש היום דרבנן:
ויראת מקדש מצות עשה ליראה מן המקדש שנ' ומקדשי תיראו ויראתו הוא שלא יכנס בו במקלו ובתרמילו כמוזכר בסוף ברכות. אמרו בספרא לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש. ויש מצוה אחרת והיא לשלח טמאים מן המקדש שנ' וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב. ולשון מכילת' וישלחו מן המחנה בעשה:
וחכמים מנה הגאון ז"ל יראת ת"ח ממדרש את יי' אלהיך תירא לרבות ת"ח והרז"ל תפש עליו שאין אצלו אלא מדרבנן לפי שזאת הדרשה יצאה מרבוי את וסובר הרז"ל שכל שבא בדרשה כעין זאת אינו אלא מדרבנן. ואפי' יהיה כן כבר אמרנו שהגאון ז"ל אין עליו קושי' מזה מצד שהוא מונה מצות דרבנן אבל הרמב"ן ז"ל חולק על הרז"ל בסברתו זאת שהדרשות כלן דבר תורה הן אלא אם כן יאמרו עליהן בפי' מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא או שהענין נראה מתוכו שהו' אסמכתא וכבר מצינו במקומו' הרבה בתלמוד שהדבר הנלמד ברבוי את הוא מן התורה והוא מה שהזכרתי למעלה מכבוד אשת אב ובעל אם. וכן אמרו בגמ' סוכה (ו) חציצין דאוריתא נינהו כי אתא הלכתא לשערו הא נמי דאוריתא היא דכתיב ורחץ את בשרו במים את הטפל לבשרו והיינו שערו. ואני מצאתי גם כן בפ' בנות כותים (ל"ה) דר' אליעזר סבר בודקין אותו בשלישית לקרבן משום דדריש אתין הזב חד את תרי זובו תלת. והתבאר מזה כי רבויי אתין דבר תורה הן ואם כן יראת חכמים מן התורה הוא ומנאן שתי מצות יראת השם ויראת החכמים לפי שאפשר ליראה מן האחד זולתי האחר ולפי זה היה ראוי למנות כבוד אב ואם ומוראם שתים ולא ראיתי מי שעשה כן. והרמב"ן ז"ל הסכים למנין הרז"ל בזה וכן ראוי לפי מה שכתבתי בשרשים שהנפרטין במצוה אחת לא ימנו כי אם אחד כיון שבדבור א' נאמרו ובשרש הב' כתבתי למוד זכות על הרז"ל:
עם הורים הם האב והאם כמו שפי' ומצות מורא זו פי' בקידושין (ל"א) והיא באה במנין:
מצוה לג
ולמוד נאמנה. לבנים ברננה. ויתום ואלמנה. ולוי עם גרים:
היותר טוב שאפשר שיאמר בפי' זה הבית הוא מה שפי' בו מפרש האזהרות שהוא לספר ביציאת מצרים בלילה ראשונה שנא' והגדת לבנך ביום ההוא והיא מצוה נמנית. ופירושו לפי זה ללמד אמונת הש"י לבנים בקול רנה כאמרם ז"ל כזיתא דפסחא בבית' והלילה פקע באיגר כלומר שאומרו בקול רם עד השמים הגיע ועל דרך זה נזכר במדרש חזית בפסוק השמיעני את קולך ואע"פ שבפ' כיצד צולין נזכר לענין הפסח נאכל למטה והלל נזכר למעלה בגג וזה אמת הוא. ומה שיסייע פי' זה הוא שהרז"ל ר' יצחק בר' ראובן אלברגילוני כתב מצוה זו כיוצא בלשון הזה והוא אמרו חירות ליל שמורים לגמור בהם רננים ותגיד ותודיע לבנך אמונתי בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. וסוף הבית הוא כולל האומללים עם הבנים כמאמר התורה ושמחת בחגך:
מצוה לד
שמור מעשר עני. וגם מעשר שני. וראשון ושמיני תקדש בהדרים:
מעשר עני הוא מצוה להוציאו בכל שנה שלישית וששית מהשמיטה תחת מעשר שני ובמעשר עני נאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך ובמעשר שני נאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך ושני מצות אלו באות במנין המצות:
וראשון ושמיני של חג הסוכות מצוה לקדשם בהדר וכבוד בשביתה והם שתי מצות ביום הראשון מקרא קדש וביום השמיני מקרא קדש. וכבר נכתב בכל א' מהן שבתון ולשון התלמוד (שבת כ"ה) אמר רב אשי שבתון עשה ועל זה אמרו י"ט עשה ולא תעשה ואעפ"י שהשביתה היא אחת כיון שהימים הן חלוקין זה ראשון וזה שמיני הם נמנין כל אחת מצוה בפני עצמה. וכן היתה הסכמת כל המוני' המצות כמו שביאר הרז"ל בשרש הי"ג:
מצוה לה
ומעשר ממעשר. וגם ודוי מעשר. ומבהמה תעשר. וראש גז מעדרים:
מצות עשה להוציא מעשר מצמח הארץ שנ' כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו ליי' תרומה וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ ליי' הוא. כן כתב הרז"ל ושגגה הוא שזה הפסוק נאמר על מעשר שני שהוא קדש ונאכל בירושלם והוא נפדה לאכול חוץ לירושלם ועליו נאמר שם וכי יגאל איש ממעשרו. ומעשר ראשון אינו נאכל בירושלם ואין צריך לפדותו ועליו נאמר ואכלתם אותו בכל מקום. וכבר הרגיש הרמב"ן בזה אבל המצוה במעשר ראשון ומעשר שני הוא עשר תעשר את כל תבואת זרעך. ופירשו ז"ל בשני מעשרות הכתוב מדבר מעשר ראשון ומעשר שני. ולפי זה היה נראה שאין נימנין אלא מצוה אחת אלא שבספרי למדו זה מאמרו והרמותם ממנו תרומת יי' שזה בא ללמד ונמצא למד מה תרומת מעשר חובה אף מעשר ראשון חובה. וביאר הכתוב במעשר זה שהוא ניתן ללוים שנ' ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל והלוים מצווין להוציא מעשר מן המעשר ויתנוהו לכהנים ומפורש הוא בכתוב והנה הם שתי מצות נמנות מעשר ראשון ותרומת מעשר ואין דינם שוה שהמעשר הראשון אין בו חיוב מיתה לזרים ובמעשר מן המעשר יש בו חיוב מיתה ובספרי תני' והרימותם ממנו ממין על מינו ולא ממין על שאינו מינו עוד דרשו שלא יתרום מן המחובר על התלוש ולא מן התלוש על המחובר ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ולא מן פירות הארץ על פירות ח"ל ולא מן פירות ח"ל על פירות הארץ ולפ"ז יש כאן מצוה אחרת בלאו הבא מכלל עשה שאם תרם כן הוא עובר בעשה וזה דומה לאוכל כזית צלי ביום שהוא עובר בעשה והכניסו הרמב"ן ז"ל במנין כמו שהזכיר למטה וא"כ ראוי הוא לפי דרך זו להכניס זו העשה במנין וגם בראשון מתמורה (ה') אמרו והרי תורם ממין על שאינו מינו דאמר רחמנא כל חלב יצהר וגו' ליתן חלב לזה וחלב לזה ותנן אין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה והקשו קושי' זאת על אביי דס"ל כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני א"כ מוזהרים אנו מן התורה:
וגם וידוי מעשר מצות עשה להתודות לפני השם ודוי מעשר שנ' ואמרת לפני יי' אלהיך בערתי הקדש מן הבית:
ומבהמה תעשר. מצות עשה לעשר מעשר בהמה כאומרו וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש ליי'. וכן אמרו בספרא יהיה קדש ליי' מלמד שכל מעשר בהמה בעמוד עשר ואין לכהנים כלום מזה הקרבן ולא מהפסח אלא הדם למזבח והשאר לבעלים. ואני תמה מה שכר קבע השם לכהנים בשביל עבודה זו שנראה מלשון הכתובים בפרשת צו שהמתנות הם בשכר העבודות כגון שיירי מנחות וחזה ושוק ולחמי התודה ועור העולה ובשר חטאות ואשמות:
וראש גז מעדרים מצות ראשית הגז שנ' ראשית גז צאנך תתן לו. ואומרו מעדרים לפי שאינו חייב בראשית הגז עד שיהיו חמשה שנ' וחמש צאן עשויות והוא עדר ושכח המשורר ז"ל מצוה אחת לא כתבה והיא ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה:
מצוה לו
וקדשי מתני ומעשר השני. תאכלם במעוני. והחלה תרים:
הגאון ז"ל מנה לאכול קדשים ומעשר שני בירושלם. והרז"ל לא מנאן והרמב"ן ז"ל חזק דברי הגאון ז"ל ממה שאמרו בגמ' פסחים (נ"ט) מחוסר כפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל לערב שמקריב לאחר תמיד של בין הערבים כדי שיאכל קדשים ועל זה אמרו מכדי האי עשה והאי עשה מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה הנה התבאר שאכילת קדשים לבעלים היא עשה כמו שאכילת חלק הכהנים לכהנים הוא עשה ונראה לרז"ל שהן נמנות שתי מצות אכילת מעשר שני אחת שנ' ואכלת לפני יי' אלהיך מעשר דגנך וכו' ואכילת שאר קדשים מצוה שניה וכן כתב רש"י ז"ל בפ' שלשה שאכלו (מ"ח) כי הוא יברך הזבח בא"י אמ"ה אק"ו לאכול הזבח והיכן צונו והבשר תאכל אבל במנינו לא מנאן אלא א'. עוד הוסיף הרז"ל מזאת הראיה בעצמה מצוה אחרת והיא מצות עשה דהשלמה להקריב כל הקרבנות בין תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים שהרי אמר מכדי האי עשה והאי עשה:
והחלה תרים מצות עשה להפריש חלה מהעיסה שנ' ראשית עריסותיכם:
מצוה לז
וחזק מך ימוט. ולעד לא תמוט. ובשביעית תשמוט. ספיחים ונזירים:
וחזק מך ימוט. הוא בכלל מצות הצדקה אשר כבר הזכיר ולשון התורה כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו' והגאון ז"ל עשה החיית האח מצוה נמנית והמשורר ז"ל כתבה למטה ושם אפרש: ולעד לא תמוט. הבטחה היא:
ובשביעית תשמוט ספיחים ונזירים. מצות עשה להפקיר פירות שביעית כאמרו והשביעית תשמטנה ונטשתה וזאת היא מצות עשה כמו שאמרו במכילתא מה כרם מיוחד שהוא בעשה עוברים. עליו בלא תעשה כך כל שהו' בעשה עוברים עליו בלא תעשה. הנה התבאר שכמו שיש לא תעשה בעבודת קרקע כן יש עשה להפקיר הפירות ויבואו עניים ויאכלום כאמרו ואכלו אביוני עמך. והרמב"ן ז"ל הוסיף מצוה אחרת בזה והיא האכילה לפירות שביעית מאמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו לאכילה ולא לסחורה ואמרו בפ' אחרון מע"ז נמצא פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה וכן כפל הכתוב מצוה זו ואכלו אביוני עמך כלומר מצווים הם לאכול פירות אלו ולא לעזבם להפקר כמו שכתוב בלקט לעני ולגר תעזוב אותם ונמצא שהעושה סחורה בפירות שביעית עובר בעשה ויבא במנין המצות. וכן מצאתי אני סעד לזה במה שאמר ביומא (פ"ו) במשל לשתי נשים שלוקות בב"ד אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית והיתה לוקה שלא אכלה אותם כדרך אכילה ועברה על מה שכתוב לאכלה ואין זה אכילה. ויש מצוה אחרת בזה והיא נמנית בהסכמת הכל והי' לשבות מעבודת קרקעות בשביעית כאמרו בחריש ובקציר תשבות וכפל במקום אחר שנת שבתון יהיה לארץ. וכבר אמרו שבתון עשה:
מצוה לח
ותשמט משאות. ושכחה עם פאות. באילן ותבואות. ועוללות מבצירים:
שמיטת כספים היא מצות עשה מן התורה שנ' שמוט כל בעל משה ידו. ופי' משאו' חובו' מן משאת מאומה:
ושכחה מצות עשה לעזוב אותם מאמרו ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה וזה הצווי שיניח אותה להם כי כן נאמר בלקט ופאה ועוללות ופרט לעני ולגר תעזוב אותם ופי' במס' מכות (ט"ז ב) שהם לאו הניתק לעשה. והנה יבואו במנין חמש מצות שכחה ופאה ועוללות ופרט ולקט. ואמרו באילן ותבואות ר"ל בין באילן בין בשדה הם נוהגות שתי מצות אלו שהם שכחה ופאה אבל הלקט הוא מיוחד לקציר והעוללות והפרט מיוחדין לכרם. והקורא מבצירים הבית ברפה אינו טועה. שהרי כתוב עוללות אפרים מבציר אביעזר ברפה ומשם הוציאו המשורר ז"ל וצוה לעזוב אותם שלא יעיק אל הדלים הנחסרים מכל טוב ובמארה הם נארים ובגמ' חולין (קל"א) אמר ארבע מתנות שבכרם הפרט והעוללות והשכחה והפאה ושלשה שבתבואה הלקט והשכחה והפאה שנים שבאילן השכחה והפאה: והרז"ל מנה מ"ע לנגוש את הנכרי מפני אמרם בספרי הנכרי תגוש מצות עשה. והרמב"ן ז"ל חלק עליו שאינו אלא להזהיר שלא לנגוש את האח ולעבור עליו בעשה ולא תעשה. וזהו כוונת הכתוב את הנכרי תגוש ולא לאחיך. והוא לאו הבא מכלל עשה. וכן כתב הרז"ל מצות עשה להלוות לנכרי ברבית ממה שאמר בספרי לנכרי תשיך מצות עשה ואינו אלא להזהיר על ישראל בלאו הבא מכלל עשה ולא תעשה והמלוה (לגוי) [לישראל] ברבית עובר בעש' ולא תעשה [וכן] נראה ממ"ש בב"מ (ע' ב) לנכרי תשיך מאי לאו תשוך. כלומר שמותר להלוותו ברבית לא תשיך כלו' ללות ממנו ברבית והקשו על זה תשיך לא סגיא בלאו הכי כלו' שאם הכתוב בא לומר שמותר להלוותו ברבית יש חדוש בדבר שבא הכתוב להתיר רבית גוי כדרך שהתיר אבידיתו ואין אנו צריכין לעשותו מצוה אבל אם הכתוב בא להתיר ללות ממנו לא הוצרך הכתוב לזה להתיר לתת רבית לגוי וא"כ למה בא הכתוב שא"א לומר שבא לעשותו מצוה. וזהו שאמר לא סגיא בלאו הכי ותירצו לאפוקי אחיך דלא ולעבור עליו בעשה ולא תעשה זהו העולה בכאן. ואני מצאתי בכאן סיוע לרבי' ז"ל בזה שאין מצות לנכרי תשיך מצות עשה גמורה ממה שאמרו בסנהדרין (כ"ה ב) לענין תשובתן של מלוה ברבית דאפי' לגוי לא מוזפי. ואם היתה מצוה להלוות לגוי ברבית זו תשובה הבאה בעבירה הוא ובגמ' אמר שהיא תשובה גמורה ובמס' מכות (כ"ד) אמר כספו לא נתן בנשך אפי' רבית דגוי וזה כתב רבי' בחידושיו וא"כ אין אלו ב' המצות מצות גמורות אבל הם לאו הבא מכלל עשה מ"מ אין קושי' על הרז"ל בזה אלא בפירושי' אבל בענין המנין אין קושי' עליו בזה מלנכרי תשיך שהוא מונה כל לאו הבא מכלל עשה במנין העשה שלא כדעת הגאון כמו שהזכרתי בשרשים. ועוד נדבר בזה למטה בהם. אבל הנכרי תגוש אינו מהמנין שהרי יש בו עשה מפורש שנ' שמוט כל בעל משה ידו והרמב"ן ז"ל מנאן: