אור ברסלב

זוהר הרקיע· רבנו שמעון ב"ר צמח [הרשב"ץ] דוראן

שרשים

הקדמה

פרק א

השרש הראשון הוא שאין ראוי למנות בכלל המצות מצות שהן דרבנן. והוצרך ז"ל אל השרש לפי שבה"ג ז"ל מנה בכלל המצות קצת מצות שהם דרבנן. וקושיות הרז"ל על בה"ג ז"ל בזה הם גדולות. והרמב"ן ז"ל הוא מתחזק להצילו מקושיות הרז"ל ומ"מ הסכמתו היא ג"כ שלא למנות מצות דרבנן. ויפה עשה שהרי לשון התלמוד הוא תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני ואפי' לא תהיה הגירסא כן אלא תרי"ג מצות נצטוו ישראל כיון שהראיה שהביאו לזה היא תורה צוה לנו משה תורה בגימ' תרי"א הוי אין ראוי למנות ולהכניס בזה מצות שנתחדשו לאחר הר סיני ואם יש מחלוקת בזה השרש לענין המצות אינו אלא בקצת מצות הכניסם הגאון ז"ל במנין והרב ז"ל הוציאם מן המנין מפני שהם מדרבנן אלא שהרמב"ן ז"ל הוא מחזר למצוא סמך להם מן התורה. ובפי' האזהרות אדבר בכל אחת מאלה המצות דעת כל א' מהם ז"ל והכרעתי בהם. אבל נתגלגל בענין זה השרש ענין אחד הוקשה לי בדבריהם ז"ל והוא שהרמב"ם ז"ל כתב במאמרו וכן בחיבורו הגדול שהעובר על דברי חכמים ז"ל הוא עובר על לאו דלא תסור. והרז"ל השיגו שאין בכלל לאו דלא תסור אלא מה שאמרו בפי' התורה כגון דברים הנדרשים בי"ג מדות וכיוצא בזה אבל דברי חכמים אינן נכללים בכלל לאו זה וענין מחלקותם בזה היא תימה בעיני הרבה שדעתו של הרמב"ם ז"ל הוא הפך מה שהעלו בגמ' בשלישי משבועות ובאחרון מיומא (ע"ג ב') דהתם אקשי' עליה דריש לקיש דאמר חצי שיעור אסור מדרבנן ממתני' דתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב ור' שמעון פוטר והוינן עלה הא מושבע ועומד מהר סיני הוא. ואוקמוה ריש לקוש במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן. ואי חצי שיעור אסור מדרבנן מושבע ועומד מהר סיני הוא. ופרש"י ז"ל משום האי לאו דלא תסור ודחי' כיון דאית ליה התר מן התורה לאו מושבע מהר סיני הוא ובהכי סלקא שמעתא. וא"כ איך אפשר לרבי' ז"ל לומר שאיסורין דרבנן בכלל לאו דלא תסור הם ובריש נזיר אמרי' יין מצוה מאי קדושה ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ור"ת ז"ל ור' יצחק ז"ל וכל רבני צרפת פירשוה בתמיה כלומר כיון דמדרבנן הוא לקדש על היין לאו מושבע מהר סיני הוא ובשלישי משבועות ובשני מנדרים מוכיח דמתפיס באיסורי תורה לא הויא התפסה ומתפיס באיסור דרבנן הויא התפסה דלאו דבר האסור הוא ואלו היו איסורין דרבנן בכלל לאו דלא תסור לא היו אומר' כך. ובפסולי עדות דרבנן נסתפק הדבר לראשונים ז"ל אם נתקדשה האשה בפניהם אם צריכה גט אם לאו ומה שהביאום ז"ל לידי הספק הזה הוא אם נאמר על כיוצא בזה כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ורבנן אפקעינהו לקדושי מיניה אם לאו ואם היה העובר על דבריהם עובר על לאו דלא תסור אם כן המשחק בקוביא עובר על דברי תורה כגזלן דאורייתא ורשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע להיות עד. ולפסול קדושין אינן צריכין להפקעה דרבנן שהרי לא חלו כלל. וגם דברי הרמב"ן ז"ל הם תמוהין בעיני הרבה שהוא הרבה להשיב קושיות על הרז"ל שאין איסורין דרבנן בכלל לאו דלא תסור וקושיותיו עם היותם רבות במספר הם נכללות בשני מינין:

המין האחד ממה שמצינו בכל מקומות התלמוד שדנין דברי סופרים להקל ואומר הרז"ל שאלו היו דברי סופרים בכלל לאו דלא תסור לא היו דנין בהם להקל יותר מדברי תורה שאלו ואלו דברי תורה הם ואין הפרש ביניהם אלא שבאלו נצטוינו בהם בפי' ובאלו לא בא בהן הצווי בפי' אלא בכלל לאו דלא תסור. וכל זה המין יכול ה"ר ז"ל לתרצו ולומר שכך היתה התחלת התקנה שהחכמים אסרו דבר זה בתנאי שיהא ודאו אסור אבל אם יש בו ספק הם מוחלין לדון בו להקל. ואין זה קשה שהרי מצינו שהקלו בגזרתם שלא לעשות בה גזירה וכדאמרי' גזירה לגזירה היא והוצרכו לתרץ במקומות כולה חדא גזירה היא. והטעם בזה שאם היה הדבר מתפשט מגזירה לגזירה היו אוסרין כל הדברים מעט מעט על כן הקילו באיסוריהן שלא לעשות בהן גזירה. וכן נוכל לומר שכשאסרו דבר אחד התנו עליו מתחילה שיהא ספקו מותר ודייך שתאסור ודאו. והלא באיסורי תורה יש כיוצא בזה וכמו שאמרו בענין ערלה (קידושין ל"ט א') אימא כך נאמרה ודאה אסור ספקה מותר. ובמקומות שיש אבוד ממון מחמת ספקא דרבנן הדבר הוא יותר פשוט שהם חייבין להקל בספקו לפי שיש להם על מה שיסמוכו בזה בתורה. וכגון מה שאמרו בפרק אלו טריפות (מ"ט ב') טריפה דאוריתא ואתה אומר התורה חסה על ממונן של ישראל הא באיסורין דרבנן אם אמרו כן להתיר ספקו יפה הן עושין שאין לנו לאבד ממונן של ישראל שהוא ודאי דאוריתא משום ספק דרבנן וזה שאמרו בהרבה מקומות להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו:

המין הב' מקושיות ה"ר ז"ל בזה הוא להכריח שאי אפשר שיהיו נכללין איסורין דרבנן בלאו דלא תסור והביא ראיה מההיא דפ' מי שמתו (י"ט ב') כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו. והוציא הרב מזה שאינן אלא אסמכתא בעלמא ולא שיהא העובר עליהם עובר על זה הלאו. ואין מזה הכרח דכלפי מה שאמר (שם) רב בר שבא שגדול כבוד הבריות שדוחה את לאו דלא תסור ולא לאו אחר ואחיכו עליה דלאו דלא תסור נמי דארייתא הוא ומאי שנא משאר לאוי. אמרו דלא לחכו עליה. דרבנן לאסורייהו אסמכינון אהאי לאו דודאי רחמנא אזהר לשמוע לדבריהם בהאי לאו והאי דמקילין ביה למדחייה לכבוד הבריות טפי משאר לאוי משום דרבנן מעיקרא כי אסרי ההוא מידי ואסמכוה אהאי קרא אתנו בהאי איסורא דנדחי מקמי כבוד הבריות. עוד הביא ראיה הרז"ל ההיא דפרק כירה (מ' א') שהוצרכו לומר דמאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא ואלו היו איסורין דרבנן בכלל לאו דלא תסור לא היו צריכין לזה ואין זה קשה שכיון שלא נכתב האיסור בפי' בתורה היה אפשר ללמד עליו זכות על העובר עליו דלא לקרייה עבריינא וכדאמרי' בפ' קמא דמציעא (ה' ב) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכדאמרי' בפ' זה בורר (כ"ו ב') בהנהו קבוראי דקברי מתא בי"ט סברי מצוה קא עבדי ומ"ה אצטריכו למימר דשרי למיקרייה עבריינא. עוד הביא הרז"ל ההיא דפרק מי שמתו (כ' ב') לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא וגם זה אינו קשה דאע"ג דבכלל לאו דלא תסור הוו מילי דרבנן מ"מ לא אמרינהו רחמנא בפי' וליכא לעיולינהו במילי דאורייתא. ובהאי מיתרצי ההיא דאייתי מפסחים ומזבחים גבי מצות מבטלות זו את זו אתי דרבנן ומבטל דאורייתא. והיותר קשה מכל מה שמקשה ז"ל הוא שמדין זקן ממרא יש להוכיח שאין איסורין דרבנן בכלל לאו דלא תסור כדמוכח בפ' הנחנקין (פ"ז א) שאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. וגמרי לה מפר העלם דבר של צבור ובזה הרבה הרז"ל דברים לברר זה. ומה שאפשר לומר בזה הוא שאפי' נאמר שאיסורין דרבנן נכללין בלאו דלא תסור אפי' הכי אין הזקן נעשה ממרא עליהן לפי שיש בזקן ממרא לאו ועשה הלאו כלל הכל ובא העשה לפרוט שאיננו חייב מיתה עד שיהא בו תורה ויודוך לר' יהודה ולר' מאיר שיהא על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ויליף לה בגזירה שוה מדבר דבר. וזה נראה שהוא מוכרח שאפי' לדברי הרב ז"ל בכלל לאו דלא תסור הן כל מה שדרשו ז"ל בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. דהא לר' שמעון על דקדוק אחד מדברי סופרים נעשה ממרא ואעפ"י שאינו נעשה עליהן ממרא לר' יהודה כדאית ליה ולר' מאיר כדאית ליה משום דאית להו דרשא אחריתי בהא מ"מ נכללין הן בלאו זה ולא פליגי נמי בהא הם הכי נמי איפשר למימר דאיסורין דרבנן כותייהו. והעולה מזה הוא שאם מפני קושיות הרז"ל לא היו מבטלין דברי הרמב"ם ז"ל אם לא מפני העולה מההיא דשבועות ויומא וההיא דנזיר ונדרים גם כן שהזכרתי. ואלו היו קושיות הרב ז"ל כמו שהוא מראה מהם סותרות דעתו בגלל הרמב"ם ז"ל היאך היו בעלי הגמ' רוצים לומר בחצי שיעור דמושבע ועומד מהר סיני הוא ואין רצוני לדקדק במקום הזה בדברי הרמב"ם ז"ל במה שכתב בזה בהלכות ממרים במה שנראה שדבריו סותרים זה את זה סותר הגמ' בפסק ר' מאיר ור' יהודה אשר כבר השיבו עליו הראשונים ז"ל לפי שאין הכוונה במאמר הזה אלא במה שהוא תלוי במחלוקת הרמב"ן ז"ל עמו כדי להתלמד בדבריהם. ומה שעלה בידינו בעיקר זה השרש הוא שלא נכניס בחשבון המצות אלא מה שהוא מה"ת אבל מה שהוא מדבריהם. לא יכנס בחשבון:

פרק ב

השרש השני הניח הרמב"ם ז"ל בשרשיו שאין ראוי למנות כל מה שלמדין באחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן או ברבוי ובזה הטעה לבה"ג ז"ל שמנה מוראת תלמיד חכם מריבוי את יי' אלקיך תירא. והביא ראיה לזה ממה שאמר בתמורה (ט"ז) אלף ושבע מאות קל וחומר וגזירה שוה ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה ובלא ספק שהיה מה שלא שכחו יותר ממה ששכחו ואם היו נכנסין במנין היו יותר מתרי"ג מצות וזאת הראיה שהנלמד באחד מי"ג מדות אינו נכלל במנין המצות ובמה שהטעה לבה"ג ז"ל בענין מוראת תלמיד חכם אאריך במה שיבא בפירוש האזהרות ואיני מדבר בכאן בו אבל מה שאני כותב בכאן אינו אלא ללמד זכות על הרמב"ם ז"ל במה שתמהו עליו רבים והרמב"ן ז"ל בכללם על שכתב בחיבורו הגדול שקידושי כסף הם דרבנן לפי שבאו מדרש דקיחה קיחה משדה עפרון והוא ז"ל כתב בתשובה שעשה כן מפני השרש הזה ותלו לרב ז"ל שהוא סובר כל מה שלא בא בפי' בתורה אינו קרוי דברי תורה אלא מדרבנן ועל כן הקשו עליו קושיות גדולות מכמה מקומות שבתלמוד שנראה בדברי דז"ל שכל הנלמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דינו כדין תורה. וגם כל מה שנאמר בו הלכה למשה מסיני מן התורה הוא קרוי ואני למדתי זכות על רבי' ז"ל לחכמי אשכנז בתשובה אחת אחר שחקרתי ודרשתי בדעתו של רבינו ז"ל שכן הוא והוא מעולם לא סבר רבי' ז"ל בדבר הנלמד מהדרשות שיהיה דינו כדין דבר שהוא מדרבנן ללכת בספקו להקל ולא תשתנה סברתו מסברת זולתו בהן בשום דין מדיניה' ולא קראם דרבנן אלא לענין אחד שאינו בפי' בתורה וכיון שאינן בפי' בתורה ולא באו אלא מדרשא א"כ לענין מנין המצות אין ראוי שיכנס דבר הנלמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן בכלל מנין המצות אא"כ יפרשו החכמים ויאמרו שהן גוף תורה. ולמדתי שדעתו היא זאת מלשונו שכתב בזה השרש לפי הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצא בתלמוד שלמדוהו באחד מי"ג מדות אם ביארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הוא ראוי למנותו שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא ואם לא יבארו זה ולא ידברו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו עכ"ל:

עוד כתב אחר זה אולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת אין זה סבה. אבל הסבה כי כל מה שיוציא האדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בביאור והם תרי"ג מצות ואפי' היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם עכ"ל. עוד כתב הגה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שגאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהם כל מה שילמד בי"ג מדות ואפי' בזמנו ע"ה כ"ש שלא ימנה בהן מה שהוציאו אותו באחרית הימים אבל אמנם ימנה מה שהיה בפי' מקובל ממנו עכ"ל. עוד למד ממה שאמר בתמורה שכל מה שלא שמעו בסיני בביאור הנה הוא מדברי סופרים ועוד האריך בזה. וכן נראה דעתו ז"ל בפי' מה שהקשה על בה"ג ז"ל למה לא מנה כבוד אשת אב הבא מריבוי את כמו שמנה מורא תלמיד חכם וכבוד אשת אב בגמ' כתובות אמרו בפי' שהוא דאורייתא. וא"כ אינו חולק עליו בזה לא לענין דינם אלא לענין המנין למה מנה אלו ולא מנה אלו וכלל דבריו הוא שלא קראם דרבנן לענין דינם אלא לענין מנינם ועל זה כתב בחיבורו הגדול שהאשה מתקדשת בשלשה דרכים בכסף בשטר ובביאה. ושלשתן דין תורה עם היותו אומר שקידושי כסף דרבנן. הנה למדנו שלא לענין דינם קראם דרבנן אלא לענין שלא באו בפירוש בתורה אלא בהקש ומה שמגלה בפי' זהו דעתו ז"ל בפי' המשנה שלו בסדר טהרות בפתיחתו לאותו סדר בשמונה אבות הטומאות מנה מהן מן התורה ומנה מהן מדרבנן. ובכלל אותן שהם מן התורה מנה נבילת עוף טהור. ואחר שמנה אותם בכלל אותן שהן מדרבנן כתב ז"ל שנבילת העוף בין טמא בין טהור אין לו טומאה מן התורה בביאור ולזה מנו האבות דרבנן ואשר התאמת אצלי שהיא אב של תורה ואם לא בא בביאור ודאית זה היותו חייב עליה כרת על ביאת מקדש וקדשיו וסמכו זה לאמרו יתעלה נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה עכ"ל. ובסוף דבריו אחר שכתב זה מנה אבות טומאות דרבנן ובכללן נבלת עוף טהור עם היותו גוזר שהוא אב הטומאה דאורייתא הנה נתבאר מדעתו כי היותו מונה נבלת עוף טהור אב הטומאה דרבנן אינו מפני שיהא דינו כדין שאר אבות הטמאות דרבנן כגון ע"ז ומשמשיה וכיוצא בהן חיוב כרת אבל היא כשאר אבות דאורייתא לענין זה אלא שקראוה דרבנן לפי שלא באה בפי' בתורה אלא מהמדות שהתורה נדרשת בהן. מכל מקום דין תורה הוא וכמו שקדושי כסף קרא מדברי סופרים מפני שבאו מהיקש קיחה קיחה משדה עפרון ועם כל זה כתב שהם דין תורה והבא על אשה שנתקדשה בכסף הוא במיתה. ואילו הי' מדרבנן לא היו דנין אותן במיתה כן הוא כל דבר הלמד מהמדות אצל רז"ל דין תורה אעפ"י שהוא קורא אותן מדברי סופרים. וכן בפי' המשנה בפרק ז' במסכת כלים כתב כי מאמר דברי סופרים יכול שיהא הדבר דעת סופרים כמו הפרושי' וההלכות המקובלים ממשה והולכין בספק להחמיר כמו ספק שיעורים ויכלול התקנות והגזירות. וכן בפרק שני מהלכות טומאת מת כתב כי טומאת עצם כשעורה כיון שהיא הלכה היא דין תורה ולא דברי סופרים. וכן נראה דעתו מפורש במה שכתב במצות לא תעשה שהוא לא מנה טומא' כהנים הדיוטים שני לאוין לא יבא ולא יטמא כמו שמנה אותן בה"ג לפי שלא למדנו זה בהן אלא בג"ש. וכתב שם כי מפני זה השרש עשה כן והרי זה מפורש שכל כונתו ז"ל בזה הוא לענין מנין המצות לא שהוא דין מצות דרבנן. וכן כתב במצות טריפה שפשטיה דקרא בטרפה ארי אלא שבאה הקבלה מבשר שיוצא חוץ ממחיצתו. ודרשות אחרות נאמר שהוא לוקה עליהן מן התורה אע"פ שבאו בדרשה ומה שכתב בטרפות שמנו חכמים שלוקה מכת מרדות מדרבנן הוא מפני שסבר בכאן דרשוה ממקרא זה ולא דרך אסמכתא וכבר חזר בו בחבורו. ובזה נסתלקו מעל רבינו ז"ל כל הקושיות שהקשו עליו. וכמה שנים עברו ולא נתגלה טעמו של רבי' ז"ל אל הראשונים ובעניותינו נתגלה לנו מה שלא נתגלה להם:

פרק ג

השרש השלישי הוא שאין למנות מצות שאין נוהגות לדורות וזה השרש הסכים בו הרמב"ן ז"ל גם כן והוא מחוייב שיהי' כן שאלו מנינו מצות שאינן נוהגים לדורות יהי' עולה המנין לחשבון גדול כי היינו מונין כל המצוה שבאה במצרים ובמדבר בעשה ולא תעשה. ועוד שהרי תרי"ג מצות יצא לנו ממדרש תורה צוה לנו משה ושם כתוב מורשה קהלת יעקב ומה שאינו לדורות אינו מורשה. ועוד שהרי אמרו במדרש רמ"ח מצות עשה הם כנגד רמ"ח איברים ושס"ה לא תעשה כנגד שס"ה ימים בשנה כי כל אבר ואבר יאמר לו קום עשה בי מצוה וכל יום ויום אומר לו אל תעשה בי עבירה אם כן מנין זה במצות הנוהגות לדורות הוא. וזה אין בו ספק אבל יש בשרש הזה מחלוקת שהגאון ז"ל מנה קצת מצות. אמר הרמב"ם ז"ל שהם אינן נוהגות לדורות. והרמב"ן ז"ל מנצל אותו לומר שהם נוהגות לדורות וכשאפרש האזהרות אאריך בכל אחת מאותן המצות שנפל המחלוקת בהן דעת כל אחד ואחד מהם ז"ל והכרעתי בהם שאין רצוני לדבר בכאן אלא בכללים ובפרטים אדבר במקומן. ומה שצריך לבאר בכאן הוא שאין קרוי מצות שעה אלא הדבר שנצטוינו עליו או הוזהרנו בו באותו זמן לא אחד מכאן בשום צד כמצות הנאמרות במצרים ובמדבר שכיון שהם תלויות במקום מיוחד ובזמן מיוחד ובעבור אותו זמן אין לתלות אותו צווי כלל הרי הן מצות שעה והרי אינן בכלל מורשה קהלת יעקב אבל הצווים שאין נוהגין בכל מקום ובכל זמן אם (שמא) יעדר אותו הדבר שנצטוינו עליו או הוזהרנו ממנו אינן קרויין מצות שעה מפני העדר הדבר שאין ביטול הצווי ההוא מפני היותו מצות שעה אלא מפני שנתבטל הדבר המצוה ההוא שאלו היה נמצא הדבר ההוא היתה המצוה ההיא קיימת. ועם כל זה באו בכלל המצות הריגת ז' עממים ומחית זרעו של עמלק שאע"פ שבהעדר האומות ההם יתבטלו מצות אלו מצות דורות הם קרויות שלא היו תלויות בזמן כלל אלא בכל זמן שיהיו נמצאים אנו מצווין באבודם לא מפני זה יצאו מכלל המצות וכן כתב הרמב"ם ז"ל והסכים עמו הרמב"ן ז"ל ומה שנפל ביניהם מחלוקת בפרטי זה הכלל אכתוב בפי' האזהרות בס"ד:

פרק ד

השרש הרביעי הוא שאין נכנס במנין הצוויים הכוללים התורה כלה ובזה הטעה הרמב"ם ז"ל לבה"ג ז"ל מפני שמנה קדושים תהיו לפי שהרב ז"ל גוזר שהיא מצוה כוללת כשאר המצות הכוללות התורה כולה באמרו את חקותי תשמרו ואת משפטי תעשו ושמרתם את משמרתי וכן הוא מטעה אותו בהכניסו במנין וערפכם לא תקשו עוד שהוא כולל כל התורה כולה שהוא מזהיר שלא יקשה לבו ויקבל כל התורה. ובזה השרש הודה הרמב"ן ז"ל ולא יצא ממנינו של הרב ז"ל כלל ואע"פ שהוא מהפך בזכותו של בה"ג ז"ל שגם הוא מודה בזה השרש כמו שאזכיר בפי' האזהרות לענין מנין המצות לא חלק כלל על הרמב"ם זולתי באזהרה אחת היא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו כמו שאזכיר במקומה ואני יש לי דעת [אחרת] בענין קדושים ואזכרנו במצות עשה בס"ד:

פרק ה

השרש החמישי הוא שאין למנות טעם המצות בפרטי מנין המצות והביא הרז"ל דמיונים לזה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. כי אמרו ולא תחטיא את הארץ הוא נתינת טעם למה שאסר לשוב לקחת. וכן אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ. שאמרו לא תזנה הוא נתינת טעם לאיסור זה. וכן בלקיחת כפר לרוצח כתיב ולא תטמא את הארץ. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו באלו שאם אינן אלא נתינת טעם אינו איסור אלא בארץ שהרי הלאו הוא דבק לטעם הזה והטעם הזה אינו אלא בארץ א"כ אין האיסור אלא בארץ והיה דומה זה למה שאמרו מה טעם לא יקח משום ולא יחלל ואם לא בעל אינו לוקה וכן מה טעם לא ירבה משום לא יסור ומרבה הוא ובלבד שלא יהא מסיר את לבו. וסובר הרז"ל שאין באין לאוי התורה לטעם אלא לאזהרה. והביא ראיה מדבריהם ז"ל בלאוי הסרת הבגדים ולא יזח החשן ולא יקרע בפי המעיל שדורשין אותן לאוין גמורין ולא נתינת טעם. וכמו שאמר במס' יומא (ע"ב) המקרע בגדי כהונה לוקה. מתקיף לה רב אחא בר יעקב דילמא ה"ק רחמנא עביד ליה שפה כי היכי דלא יקרע מי כתיב כדי שלא יקרע וכן אמרו שם מי כתיב שלא יזח. מי כתיב שלא יסורו. ומכאן למד הרז"ל שבכל מקום שנאמר בתור' לאו מוסיף על המצוה ואיננו טעם מפורש למה שקדם נתפוס אותו לאו בפני עצמו וכן ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה. והיה נראה שהוא נתינת טעם כלומר שכיון שאשת בנך הי' אין ראוי שתגלה ערותה דרשוהו חז"ל לאו מוסיף לחייב עליה אחר מיתת בנו. וכן אחרים הזכיר הרז"ל שנראין כנתינת טעם והן נדרשין לחז"ל לאזהרה ואמר הרב ז"ל שאין נתינת טעם בלשון לאו אלא בלשון עשה כגון לא תשבעו בשמי לשקר וחללת. ואמרו בספרא מלמד ששבועת שוא חילול השם ע"כ הוא גוזר הרז"ל על אלו וכיוצא באלו שאינן נותנין טעמים אבל אזהרות יתירות אלא שאפשר שאינן נכנסות במנין לפי שאינן אזהרות כפולות בענין א' בארץ או אולי יכנסו במנין ותהיה אזהרה לבית דין. או לאוין נוהגין בארץ ויכנסו במנין כלאו לא תשיג גבול רעך שדרשוהו ז"ל לאו שני על לא תגזול בארץ. ובפירוש האזהרות אפרש כל אלו האזהרות אשר בא המחלוקת עליהן אחת לאחת בע"ה:

פרק ו

השרש הששי שהמצוה שיש בה עשה ולא תעשה שראוי למנות העשה שבה עם מצות עשה. ולאו שבה עם מצות לא תעשה ומנה הרז"ל מהם ג' פנים הא' שיש עשה בעשייתו ולא תעשה בביטולו כגון שבת ושמטה וי"ט וי"ה. השני שיהיה הלאו קדמו עשה כגון ולו תהיה לאשה ואח"כ לא יוכל לשלחה. השלישי שיהיה העשה אחר הלאו והלאו נתק אליו כגון לא תקח האם על הבנים ואמר אחר כך שלח תשלח את האם. ובכל אלו השלשה פנים מנה עשה עם מצות עשה והלאו עם מצות לא תעשה. ואמר הרב ז"ל שלא יטעה בזה השרש אדם. והרמב"ן ז"ל מצא בו מחלוקת גדולה והוא בלאוין הבאים מכלל עשה כגון כל צפור טהורה תאכלו שעשו אותה מצות עשה הא טמאה לא תאכלו והאוכל טמאה עובר בזה העשה והלאו המפורש בה. והרז"ל הוא מונה אותן ובה"ג ז"ל אינו מונה אותן וכן לא מנה השחיטה שאינה אלא כדי שלא יאכל נבלה ובפי' האזהרות אפרש בכל א' מאלה המצות דעת כל א' מהם. ומה שצריך שתעורר עליו בזה הוא כי לענין מנין המצות כשאנו מונין העשה עם מצות עשה ולא תעשה עם מצות לא תעשה אינו מן החיוב שיהיה המנין שוה בשניהם ר"ל שיהיה מספר העשה כמספר לא תעשה שבאותה מצות עשה או מספר לא תעשה כמספר מצות עשה שבה שהרי מצות השבה היא אחת במספר מצות עשה ובמספר לא תעשה הם הרבה גזילה ועושק. וכן שריפת נותר היא מצות עשה אחת ויש בה הרבה לא תעשה כמו שאפרש בזאת האזהרה וכן יש אחרות כיוצא באלו וכן מצות לא יחל היא אחת במספר לא תעשה ובמצות עשה אפשר היותם שתי מצות נדרי גבוה ונדרי הדיוט כמו שאפרש בזאת המצוה. ומה שנ"ל שיש לדקדק בזאת ההנחה אפרש בכל א' וא' מאלה המצות אבל מה שעוררתי עליו במקום הזה הוא כי לא נשגיח במנין המצות אלא הפסוקים וכפי מספרם נמנה המצות בין עשה בין לא תעשה בע"ה:

פרק ז

השרש השביעי שאין למנות דקדוקי המצות והכריח הרז"ל אמיתת זה השרש שאם היינו מונין דקדוקי המצות בכלל מנין המצות היה עולה המנין לחשבון גדול יותר מתרי"ג מצות שהרי בכלל מצות יש דקדוקים הרבה הזכיר מהן הרז"ל שתי מצות והן מצות חליצה ויבום שיש בהם כמה דקדוקים שיש נשים מתיבמות ויש לא חולצות ולא מתיבמות. וכן היבמים גם כן יש בהן כל אלו הצדדין שהן ביבמות וכן חלוקות אחרות במסכת יבמות ואלו היה נמנה כל דקדוק היה עולה דיני אותה מסכתא יותר ממאתים. ומכאן אנו למידין לשאר מצות שאין נכנסין בכלל המצות אלא המצוה בכללה אבל דקדוקי המצוה אינן נכנסים במנין. וע"כ הוא מטעה הרז"ל מי שמנה בחיוב חטאת עולה ויורד במקדש וקדשיו שלשה מצות שאין הכל אלא מצוה א' והוא להקריב חטאת ומה שדקדק אחר זה מהו מביא כשבה או שעירה או שתי תורים או עשירית האיפה הכל הוא דקדוק זאת המצוה. וכן בחיוב חטאת בשגגת מצוה ננהוג כן שהתורה חייבה חטאת בזה ודקדקה שאם החוטא הוא הדיוט יביא כך ואם הוא נשיא כך ואם הוא כהן גדול כך. ואם השגגה היא בע"ז כך ואין ראוי למנות כל דקדוק מדקדוקי זאת המצוה מצוה בפני עצמה. וכן הזכיר הרז"ל מזה המין חיוב מיתה על הבא על אשת איש. ודקדק שאם היא נשואה בחנק מאורסה בסקילה בת כהן בשריפה ואין הכל אלא מצוה אחת להמית הבא על אשת איש מפני שעבר על לא תנאף. ואם יש חנק וסקילה ושריפה הכל הוא מדקדוק המצוה. והביא ראיה ממה שאמרו בסנהדרין (נ"א ב') הכל היו בכלל נואף ונואפת הוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה ואת בת כהן לשריפה. ובזה הטעה הרז"ל אל הראשונים ז"ל שמנו באשת איש ג' מצות מאורשה נשואה ובת כהן. וכן יצא מזה השרש למנות פרשיות שאם לא נמנה הפרשה כלה מצוה א' היה עולה המנין לחשבון גדול שהרי בפרשת רוצחים יש כמה דקדוקים אם בכלי ברזל ואם באבן יד או בכלי עץ גואל הדם ימיתנו ואם בשנאה יהדפנו והשליך עליו בצדיה או באיבה הכהו ואם בפתע בלא איבה או השליך עליו כל כלי בלא צדיה או בכל אבן בלא ראות ויפל עליו וימות והוא לא אויב לו והצילו העדה והשיבו אותו העדה וישב בה עד מות הכהן הגדול. ואם יצא יצא הרוצח. ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח ואלו מנינו כל דקדוק מדקדוקי זאת המצוה היו בפרשה הזאת י"ו מצות וכן בפרשת נגעים ואלו עשינו כן בכל מצוה ומצוה היה עולה המנין לאלפים אבל לא נמנה אלא עיקר המצוה והוא לדון בדין הרוצח על פי הדקדוקים האלה וכן קראם הפסוק משפטים שנאמר ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה כי לא קראם מצות וכן בפ' נגעים יש מן הראשונים ז"ל מי שמנה י"א מצות. והרז"ל אומר שאין הכל אלא מצוה אחת והיא לטהר או לטמא המצורע ושאר הדברים הבאים בזה אי זה נגע יטמא ואיזה לא יטמא ובאיזה זמן הכל מדקדוק המצוה דומה למה שאסרה תורה להקריב בעלי מומין. ונשאר לנו לידע מהו מום שאין ראוי למנות כל מום מצוה. וע"כ הוא מסכים ז"ל למנות כל מין ומין הטמאות מצוה ולא ימנה בה דקדוק המין ההוא. וגם בה"ג ז"ל לא נעלם ממנו השרש הזה והוא מונה פרשיות פרשיות כגון פרשת נחלות ופרשת נדרים ושבועות ופ' מוציא שם רע. אבל לא נתכוונו דבריו כהוגן בזה כי הוא מונה באותן פרשיות מה שכבר קדם לו מנינו. וגם הרמב"ן ז"ל כתב כי חשבונו בפרשיות לא נתברר ענינו שמנה כללות במקום פרט ולאוין במקום עשה. וכתב שאין דעתו להאריך בזה ובפי' האזהרות אכתוב פרט ופרט מזה הכלל הראוי לכתוב לפי כוונת זה השרש בע"ה:

פרק ח

השרש הח' שאין ראוי למנות שלילות החיוב עם האזהרה. והאזהרה היא מה שהוזהרנו ממנו לעשותו ויבא בד' לשונות והם לא. השמר. פן. אל. וכאמרם ז"ל (מכות י"ג ב') כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. וכל האזהרות מלבד מעטים באו בלשון לא והאזהרה ג"כ היא מצו' שנצטוינו נעשה זה אבל להבדיל בינה ובין מצות עשה קראו לזה אזהרה ולזה מצוה והשלילה היא באה ברוב בלשון אין כגון אין לנערה חטא מות. ולפעמים בלשון לא כגון לא יומתו כי לא חופשה. שהכוונה בזה אינן חייבין מיתה וכן לא יסגירנו כי טמא הוא. לא יבקר הכהן לשער. לא יבקר בין טוב לרע. ובזה השרש ג"כ מורה בה"ג ע"כ [לא] מנה והארץ לא תמכר לצמיתות שהיא אצלו שלילה לא אזהרה אבל הרז"ל חשדו שלא הבינו וע"כ תפש עליו על אשר הביא במנינו לא תצא כצאת העבדים ולא יהיה כקרח וכעדתו. והרמב"ן ז"ל למד זכות עליו באלו ואכתוב דעתם ז"ל בפי' האזהרות כשאפרש אזהרות אלו וזולתן ממה שיש לו התלות בשלילה:

פרק ט

השרש התשיעי שאין ראוי למנות הלאוין והעשה אבל הדברים המוזהר מהם והמצווה בהם. ובמצות עשה הדבר הוא ברור ואין בו מחלוקת כלל שאם באו הרבה צווים בענין א' לא נמנה אותן כי אם אחד ולא נמנה בציצית חמש מצות אע"פ שאמרו (מנחות מ"ד) כל מי שאין ציצית בבגדו עובר בחמש עשה וכן תפילין לא נמנה אותו שמונה מצות אע"פ שאמרו (שם) כל מי שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. וכן אמרו (שם) כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה ולא נמנה אותו כי אם מצוה אחת ובשביתה בשבת נכפלו בה הרבה פסוקים וכן בי"ט ולא נמנה אלא מצוה אחת וכן כל כיוצא בזה. ודבר זה הוא מוסכם מהכל. אלא שיש לך לדעת שאף במצוה א' נפרטו בה הרבה דברים לא נמנה כל פרט ופרט מצוה שהרי בהשבה נפרטו בה גזל ועושק ופקדון ואביד' ולא נמנה כלם אלא מצוה א'. ואלמלא שמצינו שהכתוב כפל הצווי באבידה במקום א' לא היינו מונין השבת האבדה מצוה מיוחדת אבל כיון שהכתוב הוציאה מכלל אלו במצוה מיוחדת נמנה מצות השבת אבידה א' ומצות השבת גזילה ופקדון ועושק א' שמנין המצות הוא כמנין הפסוקים אלא שאם הפסוקים הם צריכין לתשלום אותה מצוה לא נמנה אותה כמנין הפסוקים כמו ספירת שמיטות שיש בה שני פסוקים. וספרת לך שבע שבתות שנים. וכתיב שבע שנים שבע פעמים ולא נמנה ספירת שנים א' וספירת שמיטין אחד לפי מה ששנו בספרא יכול יספור שבע שמיטין זה אחר זה ת"ל שבע שנים שבע פעמים הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו. ולמדנו מכאן שכל מצוה שנתרבו בה כתובים ומרבוי הכתובים יצא לנו שלמות המצוה לא נמנה אותה אלא א' וכן כל כיוצא בזה. ובמצות לא תעשה כתב הרמב"ם ז"ל שאם באו אזהרות רבות בענין אחד אינן במנין המצות אלא א' וזה כגון הדם שנאמרו בו לאוין הרבה ואינן במנין אלא באזהרה אחת והוא ז"ל כתב כי שרש דבר זהו שכל אזהרה שיש בה לאוין הרבה אם הוא לוקה אחת היא נמנית אחת ואם יש בה מלקיות הרבה היא נמנית כמנין המלקיות ונתן טעם הוא ז"ל בזה לפי שלא ילקה אדם שתי מלקיות [אלא] על שתי שמות וכשביארו הם ז"ל ואמרו לוקה שתים או לוקה שלש ידענו שהם שני שמות או שלשה וימנה כל אחד מהם. וכשלא אמרו כן אע"פ שאמרו שהוא עובר על הרבה אזהרו' אינן נמנין אלא [א'] שאין רבוי האזהרות נותן תוספת במנין ולא נכפלו האזהרות אלא להודיע שהוא ענין חמור או כדי להשלים דין המצוה. והביא ראיה ממה שאמר בפ' כל שעה (כ"ד) אמר ליה רבינא לרב אשי ואימ' לעבור עליו בשני לאוין כלומר למה תדרוש שני ענינין בשני לאוין אלו שמא שניהם נדרשים בענין א'. ואמר ליה כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי' בלאוין יתירין ולמד מזה הוא ז"ל כי כל לאו שלא בא לתוספת ענין הנה יהיה יתיר ואע"פ שהוא נכפל כדי לעבור עליו בשני לאוין עכ"ז קראוהו יתיר ואין ראוי למנותו. והרמב"ן ז"ל הוא מגמגם בהסכמת הרב ז"ל למנות הלאוין על פי המלקיות לפי שאנו מונין שס"ה לאוין ויש מהם הרבה שאין לוקין עליהם. וכתב הוא ז"ל שאף אם יהיה זה כדבריו לא עלו דבריו כהוגן במה שאמר שאין לוקין בלאוין הרבה הבאין באיסור א' אלא מלקות א'. והביא הוא ז"ל ראיה מאותה שהביא הרז"ל מפ' כל שעה שכך היא שנויה שם והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אם אינו ענין לגופו דאתי בק"ו ממעשר ומה מעשר הקל אמרה תורה ולא בערתי ממנו בטמא בשר קדש חמור לא כ"ש. וכ"ת אין מזהירין מן הדין היקשא הוא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כו' מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל איסורין שבתורה ועל זה אמרו א"ל רבינא לרב אשי אימא לעבור עליו בשני לאוין לאו מי אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה ה' צרעה לוקה ו' כלו' כמו שאביי שהוא מלקה ו' מלקיות בא' מפני תוספת הלאוין ו' פעמים אף כאן נאמר שבא הכתו' להלקות בבשר קדש טמא (אתי) [שתים] משני הלאוין שנאמרו לאו הבא בהיקש ממעשר ולאו המיוחד בו. הרי זה מפורש שאם נתרבו בענין א' לאוין הרבה הוא לוקה על כל לאו ולאו אע"פ שהם משם א'. ויש בזה תנאי א' והוא מוסכם מהכל והוא שיהיו הלאוין מיותרין ולא יצטרכו במצוה ההיא למדרש מן המדרשים. זולתי לכפל האזהרה ההיא אבל אם הלאוין באו לתשלום דיני המצוה ההיא אינו לוקה אלא אחת כגון הלאוין האמורים בכלאי בגדים שאחד מהם בלבישה לא תלבש שעטנז והשני בהעלאה ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ושניהם נדרשו כגון זה לא ילקה אלא אחד ולא ימנה אלא אחד מפני שבאו הלאוין לתשלום הענין. וכן אמרו (יבמות ד' ב') לבישה בכלל היתה ולמה יצאתה להקיש אליה ולומר לך מה לבישה מיוחדת שהיא הנאת הגוף אף כל שהוא הנאת הגוף יצא דבר שאין בו הנאת הגוף וכיון שבאו ב' הלאוין לתשלום הענין אינו לוקה ב' אחד משום מעלה ואחד משום לובש ואינו דומה לכהן הבא באוהל המת שהוא לוקה ב' משום לא יטמא ומשום לא יבא כמו שמפורש בגמ' נזירות לפי שלאוי טומאה וביאה אינן צריכים זה לזה לתשלום דיני המצוה שהביאה ענין אחד והטומאה ענין אחד וכשעבר על שתיהן לוקה ב' וכן אמרו בספרי חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא. אבל הלבישה וההעלאה שתיהן באו לענין א' והלאו הא' הוא משלים אל השני על כן אינו לוקה אלא א' על שתיהם. וכן לאוי בהמה טמאה ועופות טמאים אינן מרבים מלקיות כפוטיתא ונמלה וצרעה לפי שבאו לתשלום דיני המצוה וכמו שאמרו באלו טרפות (ס"ג ב') למה נשנו בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה וכיון שהוצרכו לתשלום הענין אינו לוקה עליהן. וכן כל הלאוין שנשנו בי"ט כלן לתלמודן באו ונשנה בהן הלאו מפני דברים שנתחדש בהן. ואין לוקין בהן אלא אחד. וכן הרבוי באזהרות הדם אינו נותן רבוי מלקיות שהרי דרשום בגמ' כריתות (ד' ב') ה' לאוין האמורים בדם למה אחד לדם חולין ואחד לדם קדשים ואחד לדם כסוי ואחד לדם האיברים ואחד לדם התמצית ולולי זה כבר היו מלקין האוכל דם ה' מלקיות. ור' יהודה הוא מלקה ג' לאוכל חלב של המוקדשים אחד משום כל חלב וכל דם לא תאכלו ואחד משום כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו ואחר וכל זר לא יאכל קדש כן בדם מלקה ב' מהיקשא דחלב והרי הדבר מפורש שברבוי הלאוין ירבו המלקיות אע"פ שהן משם אחד וכן במחלוקת אביי ורבא בזג וחרצן וחובל רחים ורכב שאביי מלקה אותו ב' מפני שנכפל בו הלאו אע"פ שהוא דבר אחד ושם אחד. ורבא חולק עליו מפני שהלאו הב' הוא לאו שבכללות אבל אלו היה לאו מיוחד לוקה מלקות שני בכפלו. ובגמ' מכות (י"ז ב') אמרו זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר' שמעון לוקה ה'. והקשו ולילקי נמי כו' דתניא כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו והעלו אין הכי נמי. הנה שבאכילת עולה יש לאו אחר ממדרשו של ר' שמעון ונדריך זו עולה ולאו אחר הבא במנחת כהן כולל כל שהוא כליל ואמרו שהוא לוקה עליו בריבוי הלאוין ועוד אמרו שם (כ"ב) ואזהרתיה מהכא ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. והקשו ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך ועמדה זאת הקושיא. והרי הוא לוקה שתים בשם אחר מפני שהוא עובר בב' לאוין. וכן הורה הרז"ל בביאורו לזאת המצוה ואע"פ שאין אלו הלאוין בענין אחר בלבד אלא שהאחר בפרט ע"ז והשני יכלול לפי שהוא נאמר בענין הנהנה מעיר הנדחת ויכנס בו ע"ז שהיא בכלל חרם וזה דומה לפוטיתא דאביי שהלאו הא' בא מיוחד בדג טמא. והאחר כולל כל שרץ לפי פי' הראשונים והאחרונים ז"ל וכמו שאני עתיד להזכיר אחר זה וכן בספרא אמר העושה ע"ז לעצמו עובר משום ב' אזהרות משום לא תעשו ומשום לא לכם ור' יוסי אומר שלש משום לא תעשו לכם ומשום לא יהיה לך הנה לדברי ר' יוסי לוקה שתים משום שני לאוין שנאמרו במקיים ע"ז הא' לא לכם והב' לא יהיה לך ובסנהדרין (נ"ד) שנינו הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש. והקשו וליחייב נמי משום אשת בנו. ותירצו אמר אביי פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו לומר לך זו היא כלתו זו היא אשת בנו. והנלמד מזה הוא שאלמלא המיעוט הזה שמצאו ממלת היא היו מחייבין אותו שתים משני לאוין הנאמרין בה ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה. והיה מביא שני קרבנות אם בא עליה בשוגג. והשלישי משום אשת איש וכן הדין במלקיות. כל אלו הראיות הביא הרמב"ן ז"ל לסתור דברי הרמב"ם ז"ל שאומר שאין אדם לוקה שתי מלקיות מפני רבוי הלאוין בשם אחד וכשהוא לוקה שני מלקיות אינו אלא מפני שהן שתי שמות והרי מכלל אלו הראיות הוא מתבטל דעתו. ועוד שהוא דחק עצמו הרבה באותה של אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע לומר שהן ארבעה וחמשה וששה שמות. ופי' שהפוטיתא הזאת היא עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים שהם ארבע שמות והנמלה היא בעלת כנפים המתילדת מעיפוש הפירות שאינה פרה ורבה. וחייב משום שרץ שפירש מן האוכל שהוא לוקה משום השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם שממנו נתרבה לדעתו והצרעה הוסיפה על זה היותה עוף טמא ולוקה משום עוף טמא כן מצאתי שכתב הרמב"ן ז"ל עליו שבאה בידו ההעתקה הראשונה אבל אני מצאתי בהעתקה האחרונה שהוא מחוייב באוכל פוטיתא משום תולעת הפירות ומשום שרץ הארץ ומשום שאינו פרה ורבה ומשום שרץ העוף ויש בכל אחד מאלו לאו מיוחד כמו שפירשם הוא ז"ל וכמו שאני עתיד לזכרם בפי' האזהרות אלו נוסף עליהם נמלה שהיא שטה על פני המים וחייב עליה משום שרץ המים נוסף עליהם צרעה שהיא עוף טמא וחייב עליה משום עוף טמא ואינו דחוק אצל הרז"ל שיהיה שרץ העוף ושיהיה עוף טמא שאפשר שהיה לו עניני שרץ העוף ופעולותיו ועניני עוף ופעולותיו. וגם לא ירחיק הרז"ל היות תולעת הפירות עוף טמא שאנו רואין מתילדין מעיפוש הפירות עופות גדולים מן האגוז הקטן אלו הם דברי הרב ז"ל להעמיד דבריו שלא ילקה אדם משם אחד שתי מלקיות ורבוי המלקיות בפוטיתא ונמלה וצרעה אינו מפני רבוי הלאוין אלא מפני שינוי השמות ורבויים. ויש על דבריו הרבה קושיות שהוא אומר שהפוטית' היא שרץ הארץ ובגמ' לא אמרו כן שהרי בגמ' עירובין (כ"ח) הקשו ומי אמר אביי דגים גדולי קרקע נינהו והאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה ה' צרעה לוקה ו' ואם איתא פוטיתא נמי לילקי משום שרץ השורץ על הארץ. הנה נתבאר מזה שהפוטיתא אינה מגדולי הארץ כלל אבל היא מן הדגים שאינן גדולי קרקע כלל ועוד שהוא סובר שהשרץ השורץ על הפרי לוקה בו משום לאו מיוחד בו בפני עצמו והוא לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלו' וכשהוא נופל בארץ ושרץ עליה יש בו לאו אחר. וזה אינו אמת שהרי בפרק אלו טרפות מוכיח שתולעת הפירות אינה אסורה אלא אחר שפרשה על גבי הקרקע והיא אסודה מפני שהיא שורצת על הארץ לא שיהיה בה לאו מיוחד ואין כאן מקום להאריך יותר יעיין שם מי שהוא בקי באותן הלכות. ועוד שהוא סובר שהשרץ הנולד מן העיפושים שאינו פרה ורבה יש בו לאו מיוחד והוא בכלל השורץ על הארץ וזהו ההפרש שיש בין השורץ והרומש. וגם זה אינו כן שהרי מצינו לשון רמישה בנולדים מזכר ונקבה כמו בו תרמוש כל חיתו יער. וא"כ בכלל שרץ הארץ הם כלם ובספרא לא ריבו אותן מלשון הרומש שיהיה זה בהן לאו מיוחד אלא מרבוי בכלל שהן נכללין מן הנולדים מזכר ונקבה בלאו אחד. והרי הרז"ל הוא אומר שהאוכל צרעה הוא לוקה משום תולעת הפירות ומשום שרץ הארץ הפרה ורבה ומשום שרץ המתהוה מעיפוש הפירות שאינו פרה ורבה וכל זה הוא קשה שתהיה התולעת המתהוה מעיפוש הפירות פרה ורבה שכל שלא נתהוה מזכר ונקבה אינו פרה ורבה והרי הביצה הנולדת מדספנא בארעא שאינה מגדלת אפרוח זה כתב הרמב"ן ז"ל ואין מכאן קושיא כלל לפי מה שאומרים שהעכבר המתהוה מעפר הוא פרה ורבה. וכן הוא קבלת רז"ל שאין ספק שהעכבר ההוא הוא מטמא לא הוציאו מכלל זה אלא עכבר שחציו עכבר וחציו אדמה מפני שאיננו פרה ורבה אבל כשהשריץ כלו הוא מטמא לפי שהוא אצלם פרה ורבה. כמו שהזכירו בפ' העור והרוטב (קכ"ו ב). ואם כן אין מכאן קושיא יקשה על הרמב"ם ז"ל היאך ילקה עליו משום פרה ורבה ומשום שאינו פרה ורבה. ואי אפשר למין אחר להיות פרה ורבה ושאינו פרה ורבה כאחר ועוד שהרי לא מנה הכתוב אלא עשרים וארבעה מיני עופות טמאין וזה המין שיתילד בפירות אי זה מאלו הנזכרים הוא שהרי לא נתנה התורה לאו בעופות הטמאים אלא באלו הנזכרים ואת אלה תשקצו מן העוף. והיאך אפשר שתהיה הצרעה הזאת דורסת ואוכלת שכל עוף שאינו דורס אינו אסור כמו שהוא מוזכר בגמ' בפרק אלו טרפות וכן הרז"ל כתב שיש לאו מיוחד בדגים טמאים ולאו בשרץ המים והוא אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ ולא ייחד בו לא עוף ולא הארץ ולא מים ויהיה לאו זה בשרץ המים וזה אינו כן הרי שהתורה כללה בלאו אחד כל גדולי המים בין גדול בין קטן והוא שכתוב מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים וגו' מבשרם לא תאכלו על כן פירושו של הרב ז"ל באוכל פוטיתא וכו' נראה וכן נסתלק ממניינו שלש לאוין והם הלאו שפירש לתולעת הפירות ולשרץ שאינו פרה ורבה ששניהם בכלל שרץ הארץ הם. והלאו שפירש לשרץ המים שבכלל דגים טמאים הם והפי' הנכון בשמועתו של אביי הוא אכל פוטיתא לוקה ארבע דכתיב בדגים טמאים ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו. וכתיב בשרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ ולא תטמאו בהם אל תשקצו ואל תטמאו שני לאוין כוללים כל השרצים שלא ייחד לא ים ולא יבשה ולא עוף. ובמשנה תורה כתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו. נמלה לוקה חמש וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל כל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום ולא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ [ולא תטמאו בהם] ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. צרעה לוקה שש חמש דשרצים והששי וכל שרץ העוף. וכן פי' בה"ג ז"ל ורב אחא משבחא ז"ל בשאלתות וכן פי' הרי"ף ז"ל בהלכותיו ורש"י ז"ל בפירושו. וכן הסכימו כל הגאונים ורבותינו הצרפתים ז"ל ורש"י ז"ל הקשה בה ולמה לא ילקה מלאו שביעי שנאמר בפרשת קדושים תהיו ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף והשיב ההוא לאו בשרצים כתיב ואע"פ שכתוב אשר תרמוש האדמה לשון בריות גדולות הוא אבל שרץ לשון בריה קטנה. ואין תירוצו ז"ל מספיק שגם הוא כולל בריות גדולות וקטנות שנאמר ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה וכל השרץ השורץ על הארץ וכתיב הרומשת במים. וגם המקרא עצמו ראיה לזה שכיון שאמר ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף והם הבריות הגדולות מה שאמר אשר תרמוש האדמה אינו אלא לרבות בריות קטנות. ועוד למה לא ילקה בבהמה טמאה ובעוף טמא שתי מלקיות. ויהיה השני משום לאו זה והדבר ידוע שאינו לוקה אלא לאו אחד כמו שהוא נראה בסוף פ' גיד הנשה ודעת הרמב"ם ז"ל שזה הלאו הוא כולל כל מה שאסר בשאר הפרשיות כמו שאמר הפסוק לא תאכל כל תועבה הוא כולל כל מה שאסרה תורה ממה שבא אחד זה כן זה הכתוב הוא כולל כל מה שקדם לו בשאר הפרשיות ויכנס בזה איסור בהמה טמאה ואיסור עוף טמא ואיסור שרץ העוף ואיסור שרץ הארץ ואיסוד שרץ המים ואף איסור נבלה וטרפה ואבר מן החי וזולתם כי כל תועבה הוא שקוץ כענין שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו. וכן דרשו בספרא והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור צ"ל בין פרה לחמור בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים אם כן למה נאמר בין הבהמה הטהורה לטמאה בין הטהורה לך לטמאה לך. בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו. ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף אשר הבדלתי אתכם לטמא לאסור והנה כללו בעשה ולא תעשה האמורין כאן כל האיסורין ואפי' פסולי שחיטה. ועל כן הוא אומר הרב ז"ל שאין ראוי ללקות עליו לפי שהוא לאו שבכללות כלאו דלא תאכלו על הדם ולאו כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו שזה המין מלאו שבכללות הכל מודים שאין לוקין עליו כמו שאביא אחר זה ואחר שנתבארזה אבאר ענין מיני לאו שבכללות על איזה מהן לוקין ועל איזה מהן אין לוקין. והם שלשה מינים. המין האחד לאו אחד כולל דברים רבים שאין דומין זה לזה כלאו לא תאכלו על הדם שהוא כולל אוכל מבהמה קודם שתצא נפשה ואוכל בשר קדשים קודם זריקה וסנהדרין שהרגו את הנפש שאסורין באכילה כל אותו יום וענינים אחרים ועל זה הלאו אמרו בגמ' סנהדרין אין לוקין על לאו שבכללות וביארו כי לאו שבכללות הוא דאתו תרי תלתא איסורי בחד לאו. והרמב"ם ז"ל הכניס במין זה ולפני עור לא תתן מכשול ולא תשא שמע שוא. והרמב"ן ז"ל הכניס עמהם לאו הנדרש כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו שהוא כולל טמא ויוצא ולן ונשחט בלילה ופגול וזולתם הרבה ענינים הלוקים לגמרי וגם זה הכל מודים שאין לוקין עליו. וכן המגפף והמנשק לע"ז ומכבד ומרבץ לפניה אחז"ל שהם לאו שבכללות אין לוקין על אחד מהם. ומה שקראו לזה לאו שבכללות לא מפני חלוק עבירות אלו נקראו לאו שבכללות שאלו כלם ענין אחד הוא ועבודה שמשם דומה ללאוי דנבילה שהוא כולל דברים רבים מענין אחד ולאו דלא תעשה כל מלאכה שיש תחתיו הרבה מלאכות משונות זו מזו אבל ענינם אחד ושם מלאכה כוללת אותם ולוקין על לאוין אלו כמו שמפורש במכות ופסחים וי"ט. וכן המגפף ומנשק כלם שם אחד להם ולא מפני זה נקרא לאו שבכללות אבל כונתם לומר שהוא לאו שבכללות לפי שהלאו המזהיר בזה הוא לא תלכו אחרי אלהים אחרים שנכנסין תחתיו ענינים חלוקים לפי שבא אחד דמה שכתוב את יי' אלקיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע אחר כך אמר לא תלכו אחרי אלקים אחרים להזהיר שלא לירא ממנה ולא לכבדה אפי' שלא כדדך עבודתה כגפוף ונשוק ולא להשבע בשמה ולא לשאול ממנה עתידות ואם שמענום שלא נאמין בהם ולפי זה קראו לאו שבכללות ואין לוקין עליו. ואני מצאתי לאו שבכללות אחר שלא הזכירוהו הם ז"ל והוא מה שנאמר בחטאת פנימית לא תאכל באש תשרף ואמרו בספרא כל שהוא טעון שריפה ליתן לא תעשה על אכילתו שהוא כולל חטאות הנשרפות ופגול ונותר. וסובר הרמב"ן ז"ל שאין נכנסין במנין המצות אלא הלאו הכולל את הכל לא כל איסור ואיסור אלא שאם יש שנוי עונשין באותן פרטים יש למנותן לפי ענשיהן. ועוד אדבר עליהן בפירוש האזהרות בס"ד ואין כאן מקום לכתוב זולתי מה שכתבו הם ז"ל על זה השרש. והמין השני הוא שיהיה לאו אחר פורט דברים הרבה וכל אלו לוקין עליהן אבל אין לוקין עליהן אלא מלקות אחר והראיה לזה מה שאמרו בגמ' קדושין (ע"ז ב') בענין אלמנה וגרושה וחללה זונה כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט שהרי יש בה לאו מיוחד ואשה גרושה מאישה לא יקחו כך חלוקה אלמנה מגרושה וחללה בכהן גדול. והנלמד מזה כי לולי זה המדדש אם בא על כלן לא היה לוקה אלא אחד הואיל ובלאו אחד נאמרו. וכן נראה ממה שאמרו בפ' גיד הנשה (ק"ב ב) בענין אבר מן החי ובשר מן החי שלוקה לר' יוחנן שתים לפי שלדעתו משני מקראות הם יוצאין ולריש לקיש אינו לוקה אלא אחד לפי שלדעתו ממקרא אחד הם מתרבים שניהם וכן בבשר החי ובשר מן הטרפה לר"י אינו לוקה אלא אחד לפי שלדעתו ממקרא אחד שניהם נתרבו. ולריש לקיש לוקה שתים לפי שמשני מקראות נאסרו שניהם. וכן בגמרא סנהדרין ובגמרא כריתות לענין אוב וידעוני שאינן חלוקים לחטאות הואיל ובלאו אחד נאמרו ונלמוד מזה דהוא הדין לענין מלקות וכן בירושלמי במסכת נזיר אמרו על ענין חלב ודם דכל חלב וכל דם לא תאכלו הוא כלל ולא היה הדין ללקות אלא אחד מן הפרט שבמקום אחד. וכן באיסורי נזיר היו סבורין לומר כן שלא ילקה אלמלא שמצאו יתור לחלק וכן כל שור וכשב ועז ולחם וקלי וכרמל אין דינן ללקות בהן אלא אחד ולולי אותן שנמצאו בהן יתור לחלק. ואני מצאתי ראיה אחרת לזה מה שאמרו בסנהדרין פרק ארבע מיתות ב"ד (ל"ד ב) הבא על הזכור והביא זכר עליו לדברי ר' ישמעאל חייב שתים חדא מלא תשכב וחדא מלא יהיה קדש לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת לא תשכב לא תשכב חדא היא. הבא על הבהמה והביא בהמה עליו לדברי ר' ישמעאל חייב שתים חדא מלא תתן שכבתך וחדא מלא יהיה קדש. לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת שכבתך שכיבתך אחת היא. והיוצא מכל זה הוא שהנפרטין בלאו כולל אין דינן ללקות. ובירושלמי במסכת כלאים פ"ק מצאתי לית כתוב אלא בהמתך לא תרביע כלאים עוף מנין אית תנאי תני מחקותי תשמורו אית תנאי מבהמתך לא תרביע כלאים. הרכיב אילן והרביע עוף מאן דאמר מחקותי תשמורו חייב שתים. ומ"ד מבהמתך לא תרביע כלאים אינו חייב אלא אחת. הרביע בהמה והרביע עוף מאן דאמר מחקותי תשמורו אינו חייב אלא אחת. מאן דאמר מבהמתך לא תרביע כלאים חייב שתים ע"כ. ונראה שהיא גרסא משובשת והיא הפוכה כי היוצא ממקרא אחד חייב אחד והיוצא משני מקראות חייב שתים. וכן במחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא בבא על הזכר והביא זכר עליו והיא מוחלפת השטה מר' ישמעאל לר' עקיבא ומר"ע לר' ישמעאל ונוסחת הבבלי היא דוקא. והיוצא מכל זה הוא שהנפרטין בלאו כולל אין דינן ללקות עליהן אלא מלקות אחד אם לא חלק הכתוב בהן. ונראה שמזה המין הוא פצוע דכא וכרות שפכה שענין אחד להם שאינן מולידין וכן כל כיוצא בזה מאותן שענין אחד להם. והרמב"ם ז"ל הכניס תחת מין זה נא ומבושל וזג וחרצן ושאור ודבש ועמוני ומואבי ואלמנה. ויתום לא תענון ומשפט גר יתום ואלמנה ושאר וכסות ועונה ויין ושכר אל תשת שכל אלו אינן נמנין אלא אחד לפי שאין לוקין עליהן אלא מלקות אחת. והרמב"ן ז"ל חלק על קצתם ויתבאר כל דעת מהם בפירוש האזהרות בע"ה. ובזג וחרצן חוברו בספר המצות במנין הלאוין ובחיבורו הגדול והוא מונח באיסורי נזיר חמשה לאוין. ובהלכות סנהדרין כשמנה הלאוין שלוקין עליהן מנה עמוני ומואבי בשנים ואיסורי נזיר באחד אלא שבאותו מנין אינו שומר סדרו במנין המצות כי הוא מחלק לאו אחד להרבה מלקיות וכולל הרבה לאוין במלקות אחת. כי לא נתכוון הרב ז"ל לדקדק במנין המצות אלא למנות מחוייבי לאוין מלקות כמה הם וחלק הענינים כפי מה שראה בדעתו שראוי לחלקם ולא השגיח אם הם תחת אזהרה אחד הרבה מנויין או אם יש הרבה אזהרות באחד מהנמנין. והמין השלישי הוא לאו שיש בו כללים ופרטים ולוקין על פרט ופרט והביא הרמב"ם ז"ל בכלל זה המין לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך וגו' ואמרו בגמרא כריתות (ד' ב) אכל מעשר דגן תירוש ויצהר חייב על כל אחת. והקשו על זה וכי לוקים על לאו שבכללות והשיבו קרא יתירא הוא מכדי כתיב ואכלת לפני יי' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך למה לי למכתב לא תוכל לאכול בשעריך וכ"ת ללאו א"כ לימא קרא לא תאכלם למה לי למהדר למכתבינהו לכלהו ש"מ לחלק. וכן אמרו בלחם וקלי וכרמל לוקה על כל או"א וכי לוקין על לאו שבכללות קרא יתירה כתיב והעלו שם כי קלי הוא מיותר וכיון שכתבו הכתוב באמצע הוא חייב על לחם בפני עצמו ועל קלי בפני עצמו ואלו היה בתחלה או בסוף היה חייב על קלי בפני עצמו ועל לחם וכרמל בפ"ע ומכאן למד הרמב"ם ז"ל על לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים שכל אחד מאלו התשעה הוא נמנה לאו בפני עצמו כיון שיש באמצע לאוין נמנין בפני עצמן והם לא תנחשו ולא תעוננו דומה לקלי המוטל באמצע שהוא מחלק כל הנפרטין עמו. וכן מזה המין הוא אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כמו שהזכירו רז"ל וכמו שהזכרתיו למעלה והרמב"ן ז"ל הכניס תחת מין זה נא ומבושל זג וחרצן שאור ודבש ועינוי אלמנה ויתום ובפי' האזהרות בכל אחת מאלו האזהרות אפרש דעת כל אחד מהם ז"ל באזהרות אלו. וגם הוא ז"ל אינו מסכים עם הרב ז"ל למנות המצות לפי המלקיות ולא לפי הלאוין אלא למנות כל דבר הנאסר ועל כן הוא מונה כל הנפרטין בתורה בכלל המצות וימנה נא ומבושל שתים ואתנן ומחיר ושאור ודבש ועמוני ומואבי וזולתם שאף לדברי הרמב"ם ז"ל יש באלו שמונה אחת אחת ראוי למנותם שתים שתים ולא ימנה מעשר דגן תירוש ויצהר כי אם אחד שהכל מעשר הוא וכן לחם וקלי וכרמל לא ימנה כי אם אחד שענינם אחד הוא והוא איסור חדש ודעתי בזה תמצא בסוף הספר:

פרק י

השרש העשירי הוא שאין למנות ההקדמות וההצעות שהן לתכלית אחת בכלל המצות ולזה לא ימנה בכלל המצות כל מה שנכתב בפרשת ולקחת סלת זולתי מה שהוא תכלית לזאת המצוה והוא ונתת על השולחן לחם פנים. וכן מפרשת ויקחו אליך שמן זית לא נמנה זולתי להעלות נר תמיד. וכן מפרשת קח לך סמים לא נמנה זולתי בהטיבו את הנרות יקטירנה וכל מה שנאמר באלו הפרשיות עשיית הלחם והשמן והקטרת הוא הקדמה אל סדור הלחם והדלקת הנרות והקטרת הקטורת ויבא במנין המצות התכלית לא ההקדמות וכן ההיקש בפרשת קח לך בשמים ראש שלא נמנה רק התכלית לא ההקדמות והוא שנצטוינו למשוח באותו שמן כך וכך. וזה השרש אמת הוא. וכן הודה הרמב"ן ז"ל ואמר שאף הגאון ז"ל כך הוא דעתו ואע"פ שהרב ז"ל הטעהו בזה ובפי' האזהרות יתבאר כל זה:

פרק יא

השרש האחד עשר הוא שאין ראוי למנות חלקי המצוה בפרט חלק וחלק בפני עצמו כשיהיה המקובץ מהם מצוה אחת והנה בדברים המעכבים זה את זה הדבר ברור שאין למנות החלקים וזה בארבעת מינין שבלולב וטהרת מצורע בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפורים שלא נמנה מצות לולב אלא אחת ומצות טהרת מצורע אחת וכן כל כיוצא בזה וכן הוא הסכמת הכל אבל הרמב"ם ז"ל נסתפק בציצית מפני ששנינו התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת שהיה ראוי לפי שרש זה למנותן שתי מצות אבל הסכים למנותן מצוה אתת לפי שנמצא במכילתא יכול שהם שתי מצות תלמוד לומר והיה לכם ומה שיש לדקדק בזה אכתוב בפי' האזהרות:

פרק יב

השרש השנים עשר שאין ראוי למנות חלקי מלאכה מן המלאכות כל חלק וחלק בפני עצמו ולזה נמנה ועשו לי מקדש מצוה אחת ולא נמנה כל מה שנאמר בעשייתו ועשית מצוה בפני עצמה וזה אמת הוא ואין בזה מחלוקת אלא בעשיית הארון אם הוא נכלל בכלל עשיית המקדש או הוא מצוה בפני עצמה ואפרש זה בפי' האזהרות וכן בענין מעשה הקרבנות היאך יכנסו במנין המצות אין הסכמה ביניהם ויתפרש כל זה בפירוש האזהרות:

פרק יג

השרש הי"ג שהמצות לא יתרבה מספרם במספר הימים שנתחייב בהם המצוה ההיא ולזה נמנה מוסף ראש חודש אחת ומוסף שבת ומוסף כל מועד מחמשה מועדות אחת וכן מצות חגיגה אחת ומצות ראיה ושמחה כל אחת נמנה אחת שאלו היו הדברים שמתרבים המצות ברבוי הימים והיו ראוי למנות מצות תמידין כל יום מצוה בפני עצמה והטבת הנרות בכל יום מצוה בפני עצמה ומצות לולב שבעה היה עולה המנין הרבה וזאת ראיה שאין רבוי הימים מרבה מנין המצות. והטעה הרז"ל כל מי שמנה כל המוספים מצוה אחת והיה ראוי לפי דרכם למנות שביתת כל המועדות מצוה אחת ומנו כל מועד בפני עצמו וכתב הוא ז"ל שאין דרכם סלולה. והדרך הישרה היא דרכו ז"ל ולא ראיתי שהרמב"ן ז"ל דבר כלל בזה השרש אבל ראיתי שהוא מונה שני תמידין וקטרת בקר וערב וקרית שמע שחרית וערבית שתים לפי שהן מצות שאין מעכבות זו את זו וזמנה של זו אינה זמנה של זו:

פרק יד

השרש הי"ד הוא איך יכנסו במנין המצות מנין העונשים כגון מלקות ומיתות בית דין בחיוב הקרבנות ומה שדומה לזה ונפל בענין זה בלבול גדול בין הראשונים ומה שראוי לכתוב ממנו ימצאנו מפוזר המעיין בפי' האזהרות ובכאן נשלמו השרשים. והנני מתחיל לפרש האזהרות ואתפוש דרך המפרש הראשון זולתי במקומות אשר אני נוטה מפירושו ומהאל אשאל העזר יתעלה ויתרומם:

תוכן העניינים

זוהר הרקיע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה