זוהר הרקיע· רבנו שמעון ב"ר צמח [הרשב"ץ] דוראן
מצוות לא תעשה
מצוה א
בצל שדי אחסה. וצדקו לא אכסה. במצות לא תעשה. ואגיד מישרים:
המשורר ז"ל תפס כלשון הכתוב בצל שדי יתלונן. ואמר שהוא חוסה בשם שדי משדד המערכות לפי שרצונו לפרט מצות לא תעשה שהם רמז למדת הדין. ושהוא לא יכסה צדק השם הנזכר וישרים דרכי יי':
מצוה ב
כתובים באמונה. בעדות נאמנה. וכימי השנה. במספר נחקרים:
אמר שהמצות הנזכרים הם כתובים באמונה אין בהם נפתל ועקש, בעדות נאמנה על יד משה נאמן ביתו כענין שנאמר עדות יי' נאמנה. ואמר שמצות לא תעשה הם שס"ה כנגד ימות החמה כמו שנתבאר בפתיחה:
מצוה ג
יקרים מפנינים. עתידים וצפונים. לבת האיתנים. כעדיי קשורים:
המשורר ז"ל תפס לשון הכתוב יקרה היא מפנינים. ואמר שהתורה היתה צפונה ועתידה להנתן לבת האיתנים היא כנסת ישראל בת אברהם יצחק ויעקב והיתה צפונה אצלו אלפים שנה קודם שנברא העולם שנאמר ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום ויומו של הקב"ה אלף שנה והמצות האלה הם תפארת כעדיי קשורי כלה ויש לומר שהמשורר ז"ל רמז למה שאז"ל ויהי ביום כלת משה שהיו ישראל ככלה הנכנסת לחופה, מה כלה מתקשטת בכ"ד מיני תכשיטין אף ישראל וכו':
מצוה ד
צאי נא לקראתי. אחותי רעיתי. ושמעי תורתי. ולקחי מוסרים:
במעמד הר סיני כתיב ויוצא משה את העם לקראת האלקים. וקרא כנסת ישראל אחות ורעיה כמו שמפורש על יד שלמה המלך ע"ה. ואמר לה שתשמע תורתו וכן הראוי כי ממנה תוצאות חיים ומתוך דברי תורה יתאמתו לנו המוסרים. ובאותיות ראשי הארבעה בתים האלו חתם המשורר שמו באותיות א"ת ב"ש:
מצוה ה
חשקתיך ואוהב. פדיתיך מרהב. במו תורי זהב. צרופים וטהורים:
כששלח להם משה נביאו להוציאם לקראת האלקים הודיעם כי הוא בחרם מכל האומות שנאמר והייתם לי סגולה מכל העמים. חשק יי' בכם וכו'. ואמר חשקתיך ואוהב, כלומר אהבתיך קודם לכן בהיותך במצרים ועתה הוספתי בך אהבה מיותרת שהוא חשק. ויהיה שיעורו חשקתיך וכבר אהבתיך כי החשק יותר מאהבה. ופדיתיך מרהב כי כן אמר להם אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ונתתי לכם ביזת מצרים וביזת הים ואלו הן תורי זהב שהיו צרופים וטהורים:
מצוה ו
בצאתי נצבה. באלף ורבבה. וקול דודי זה בא. מדלג על הרים:
אומרת כנסת ישראל וגם אני יצאתי נצבה שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר. באלף ורבבה שיצאו כל ישראל אלפים ורבבות אז בא קול הדוד על הרים כמו שנזכר במצות עשה:
מצוה ז
אנכי יי'. קראתיך בסיני. ולא יהיה על פני. לך אלהים אחרים:
זה לשון הדוד ששמענו קולו ובא על דרך רז"ל שאמרו אנכי יי' ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענים והמשורר ז"ל הולך בשטת הגאון ז"ל שאינו מונה אנכי במנין מצות עשה שאינו אלא קריאה ללא יהיה לך וכבר הזכרתי זה במצות עשה, והנמנה מצוה הוא לא יהיה לך אלקים אחרים על פני וענין האזהרה הזאת היא שלא להאמין זולתו יתברך כלומר לא תקבל עליך באלוה אלא האל ית' שמו כענין ואנכי אהיה לך לאלקים. את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים. ויש מחלוקת בזה בין החכמים שיש מהם מי שאומר שהיא אזהרה לעשיית הצלמים כמו שהוא שנוי בספרא שאמרו שם ואלהי מסכה לא תעשו לכם יכול יעשו להם אחרים תלמוד לומר לא (תעשו) לכם יכול הם יעשו לאחרים ת"ל לא תעשו ולא לאחרים. מכאן אמרו ז"ל העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות משום לא תעשו ומשום לא לכם. ר' יוסי אומר שלשה משום לא תעשו ומשום לא לכם ומשום לא יהיה לך הרי שלדעת ר' יוסי אזהרת לא יהיה לך היא לעשיית הצלמים. וכן דעת הגאון ז"ל כמו שכתבתי במצות עשה ואסמכתא של תורה צוה לנו תרי"א בגמטריא תהיה לדעתו של ר' יוסי כדעת הגאון ז"ל שסובר שאין דבור אנכי מכלל תרי"ג מצות. אבל לפי דעת הרמב"ם ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל שהסכים עמו ההלכה היא כדעת ת"ק שאין בכלל לא יהיה לך אזהרה כלל בעשיית הצלמים אלא בקבלת האלהות. וכן הוא תרגום אונקלוס ע"ה שתרגם לא יהיה לך, לא יהא לך אלהא אחרן בר מני ולשון הכתוב מוכיח כיון שאמר אלקים אחרים שהם כעובדים אחרים דוגמתו יתעלה והעבודה או קבלת האלהות בו ובהם שוה אבל בענין העשייה לא יפול בו לשון אחרים ומאגדה של פ' הנזקין כן נ"ל שאין לא יהיה לך אזהרה מעשיית הצלמים אמר שם אתיוה לקמא אמר ליה פלח לצלמא אמר כתוב בתורה לא יהיה לך אלקים אחרים וכן אמר בהוריות איזו היא מצוה שנאמר בתחילה הוי אומר זו ע"ז, וראיה היא לזה שאין לאו לא יהיה לך אזהרה על עשיית הצלמים לפי שאין בעשיית הצלמים כרת שיביאו עליה חטאת כמו שנזכר שם:
מצוה ח
ולא תעשה פסל. ברשע ובכסל. ולא תשים כסל. להקניאו בזרים:
עשיית צורה נעבדת אסורה היא מן התורה ולוקין על לאו זה והרמב"ם ז"ל כתב שהאזהרה בה היא לא תעשה לך פסל וכל תמונה וכן הוא דעת הגאון ז"ל כמו שכתב במצות עשה. והרמב"ן ז"ל הקשה על זה ממה שאמר בגמרא ע"ז (מ"ג ב) ובגמ' ר"ה ושבמדור התחתון מי שרי והתניא אשר בשמים ממעל לרבות חמה ולבנה וכוכבים ומזלות והמקשה הזה היה סובר שהלאו הזה הוא אזהרה בעשיית הצורות ודחו סברתו ואמרו ההוא לעבדם. ולעבדם אפי' שלשול קטן שבים נמי ומסופיה דקרא נפקא אשר בארץ מתחת לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות, מתחת לרבות שלשול קטן. ופי' לעבדם שהכתוב אוסר עבודות כל אלו וקבלתם באלוה לפי שלא אמרו כי תניא ההיא בעושה על מנת לעבדם, ויהיה משמע הכתוב לפי זה לא יהיה לך אלקים אחרים מכל צבא השמים לקבלו עליך לאלקים ולומר לאחד מהם אלהי אתה ונמשך אל לאו זה לא תעשה לך פסל וכל תמונה ולא תשתחוה להם ולא תעבדם הכל אזהרה אחת בעבודה זרה כי בכל מקום תופס הכתוב בעבודה זרה בלשון הזה פן תשחיתון ועשיתם פסל תמונת כל סמל והשחתם ועשיתם והכוונה בכלם העבודה לא העשייה. ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שהוא הסכים למנות אנכי מצוה אחת, ואם בדבור לא יהיה לך יש יותר מאזהרה אחת הרי שמענו מפי הגבורה יותר משתים מצות והעולה מהתלמוד בסוף מכות שלא שמענו מפי הגבורה אלא שתים ומפי משה תרי"א כמנין תור' צוה לנו משה אבל האזהר' לעשיית צורה נעבדת וקיומה הוא מפסוק אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם כמו שהזכירו בספרא כמו שכתבתי למעלה וכן מפסוק ופסל ומצבה לא תקימו לכם. וכן אמרו בספרא ופסל ומצבה וכו' מה פסל אם עשיתו פסלתו אף מצבה אם עשיתה פסלתה מה מצבה בבל תקימו אף פסל בבל תקימו. כלומר שהוא עובר בקיומו אם עשו לו אחרים. והנה יהיה בעשיית צורות נעבדות שני לאוין האחת לעשותן אפי' לאחרים. והשנית לקיימם אם עשאום אחרים כמו שנזכר בספרא שהזכרתי למעלה. ואם עשאן לעצמו עובר משום שתים משום לא תעשו ומשום לא לכם. ולוקה שתי מלקיות וכן אמרו שם העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי לאוין ואם הצורה אינה נעבדת אבל היא לנוי יש לה לאו מיוחד והיא לא תעשון אתי אלדי כסף ואלדי זהב לא תעשו לכם שלא תאמר הרי אני עושה לנוי כדרך שעושים במדינות תלמוד לומר לא תעשו לכם. וידמה שהמשורר ז"ל כלל בזה במלת ולא תעשה פסל ואחר כך פרט ברשע ובכסל להורות על שני מיניו, האחד לעבדה והוא ברשע, והשני לנוי והוא בכסל שהעושה כן הוא כסיל לא רשע כמו העושה לעבדה ויהיה נכלל בלא תשים כסל קיומו מה שעשו אחרים שאם לא היה בוטח בהם לא קיימם ופי' ולא תשים כסל לא תשים בטחונך בהם להקניא יוצרך בזרים כטעם הם קנאוני בלא אל. כסל לשון בטחון כמו אם שמתי זהב כסלי ויגד עליו רעו לכתם אמרתי מבטחי:
מצוה ט
וגור מלהבה. להביא תועבה. ולבנות מצבה. ולטעת אשרים:
ולא תביא תועבה אל ביתך היא אזהרה שלא ליהנות מעבודה זרה והנהנה ממנו לוקה וכן אמר בסוף מכות שמי שבשל בעצי אשרה לוקה שתים, האחת משום לא תביא תועבה, והשנית משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ועוד יזכיר המשורר ז"ל לאו זה. ומה שאמר וגור מלהבה הוא מענין הפסוק שאמר והיית חרם כמוהו מזהיר שיגור ויירא מלהבה תלהט רשעים ע"ז ועובדיה כאחת. וכן ולא תקים לך מצבה היא אזהרה מעשות מצבה דרך כבוד אפי' לעבוד האל יתעלה עליה לפי שכן דרך עובדי ע"ז ולשון הכתוב בזה ולא תקים לך מצבה וגו'. וכן לא תטע לך אשרה כל עץ הוא לאו שלא לנטוע כל אילן סמוך למזבח כדרך עובדי ע"ז ולפי מה שכתב רש"י ז"ל בפי' התורה הם שני לאוין, א' נטיעת אשרה לע"ז לחייבו עליה משעת נטיעה, והשנית נטיעת אילן סמוך למזבח וכן היא שנויה בספרי לא תטע לך אשרה כל עץ עובר בלא תעשה. ומנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שהוא עובר בלא תעשה ת"ל כל עץ אצל מזבח יי' אלקיך וכו' ויהיה שיעור הכתוב לא תטע לך אשרה וכל עץ אצל מזבח יי' אלקיך כמו שדרשו לא תעשו ולא לכם שהם שני לאוין נכללין בלאו אחד כמו שכתבנו למעלה. אבל האחרונים ז"ל עשאום אחת וזה מפני שהוא לאו שבכללות שלא ימנה אלא אחת אלא אם כן יש פסוק אחר מיוחד לאו, ופסל ומצבה לא תקימו לכם המיוחד לקיום מה שעשו אחרים ונשאר הלאו האחר לעושה לאחרים כמו שהוא נודע מהשרשים וזהו לדעת הרז"ל אבל לדעת הרמב"ן ז"ל היה ראוי למנותן שתים:
מצוה י
וסור משמע שוא. והאמן בשו. ולא תשא לשוא. שמותיו היקרים:
לא תשא שמע שוא פירשו במכילתא שהיא אזהרה לדיין שלא ישמע אחד מבעלי דינין עד שיהיה בעל דינו עמו וגם כן אזהרה לבעל דין שלא ישמיע דבריו לדיין עד שיהיה חבירו עמו כדי שלא יטעימו לדיין טענות של שקר ובפרק ד' משבועות דרשו זה מאמרו מדבר שקר תרחק על כן כתבתיה מצות עשה שזה הפסוק הוא מצות עשה באה במנין והזהיר בזה בלאו ועשה ויש בכלל לאו זה אזהרה למספר לשון הרע, ומקבל לשון הרע, ומעיד עדות שקר כמו שהתבאר במכות ועל זה סמך לזה והאמן בשו כלומר כשתסור משמע שוא תהיה נאמן וחזק בשווי ובאמתות מפני זה אמר זה בלשון צווי ואם הוא לאו להתרחק מהשקר, לפי שהוא נתינת טעם אל הלאו נמשך המשורר לכוונת התורה שחזק הלאו זה במצות עשה באמרו מדבר שקר תרחק:
ולא תשא לשוא ענין נשיאות השוא הוא הנשבע לשנות את הידוע לאדם כגון על עמוד של אבן שהוא של עץ וכן הנשבע לאמת הידוע כגון על עמוד של אבן שהוא של אבן וכיוצא בזה. וכן הנשבע על ביטול מצוה או הנשבע על דבר שאי אפשר לקיימו שכל זה בשעה שיצאה מפיו שבועה יצאה לשוא:
מצוה יא
ומצות לא תנאף. שמור פן יחרה אף. ולגנוב לא תשאף. ולא תחמוד חברים:
כל העריות בפרטן הביא המשורר ז"ל למטה ומה שכתב כאן מצות לא תנאף נראה לי שהיא כלל לכל העריות שהמשורר זכרונו לברכה בחרוזיו הוא תופס סדרו על סדר י' הדברים התחיל מונה מלא יהיה לך ונגרר עמו עשיית הצלמים וההנאה בעבודה זרה והקמת מצבה ונטיעת אשרים. ואחר כך כתב לא תשא הבא אחר לא יהיה לך ואח"כ כתב לא תנאף ולא תגנוב ולא תרצח ולא תענה ולא תחמוד ונתערבו עמהם מצות ולאוין אחרים לתקון החרוז. אבל מפרש האזהרות ז"ל הכניס בכאן לאו דלא תקרבו לגלות ערוה ופי' הרמב"ם ז"ל שלא יקרב לאחת מכל אלו העריות אפי' בלא ביאה כגון חבוק ונשוק והביא ראיה מספרא לא תקרבו לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב תלמוד לומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב והרמב"ן ז"ל חלק עליו ואמר שאין אזהרת לא תקרבו אלא בגלוי ערוה ממש והביא ראיה ממה שאמרו בפ"ק דשבת (י"ג) אמר ר' פדת לא אסרה תורה אלא הקרבה של גילוי עריות. והביא עוד ראיה אחרת שהרי אסור נדה עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור הוצרכו להיקש אשת איש ממה שכתוב ביחזקאל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב מקיש אשתו נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה וכו' ובודאי שהאיסור באשת רעהו אינו מפני זה הכתוב שאמר לא תקרבו לגלות ערוה שהרי בנדה גם כן כתיב קריבה שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ובאשת איש אין כתיב קריבה ואלו היה במשמע קריבה זו כל קריבה של הנאה לא היינו צריכין להיקש של אשת איש אבל האסור באשת איש הוא ממאמר שלמה ע"ה הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה. ולמדנו ממנה לאשתו נדה בהקש. והנה זה מבואר שלא בא תקרבו לגלות ערוה לאסור חבוק ונשוק וקריבה אחרת זולת גלוי עריות. עוד הביא ראיה ממה שאמרו בירושלמי דסנהדרין ואל אשה בנדת טומאתה (בנדתה) לא תקרב [לגלות ערותה] אמר ר' יוסי בר בון היא בל תקרב היא בל תגלה עוד הביא ראיה ממ"ש בגמ' יבמות פרק הבא על יבמתו העראה זו הכנסת העטרה גמר ביאה ביאה ממש מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור. וכיון שאמר פטור נראה שאין בו מלקות מהלאו הזה של קריבה. ואני לעניות דעתי מצאתי ראיה מפורשת לזה לא זכרה הרז"ל והוא אמרם בגמ' סוטה בפ' ארוסה (כ"ו ב) דרך אברים פריצותא היא ופריצותא מי אסר רחמנא. וכן אמר בפ' הערל (ע"ו) בנשים המסוללות זו בזו פריצותא היא והרי זה מפורש שאין בקריבה לעריות לאו מן התורה והברייתא שסמך עליה הרמב"ם ז"ל אסמכתא בעלמא היא ואין בו איסור אלא מדרבנן או שיהיה בכלל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה. אבל שיהיה זה בא במנין הלאוין אינו כדברי הרז"ל. ומה שאמר שמור פן יחרה אף הוא להזהרה יתירה שעל ידי זנות חרון אף גדול בא לעולם. וכמאמרם ז"ל כל מקום שאתה מוציא זנות אנדרולמוסיא בא לעולם פי' חיל מלכות למלחמה כמו שבא בילמדנו בפרשת קרח ושמא כיון למה שדרשו ז"ל לא תנאף לא תהנה לאף ופי' הוא שלא יתן מקום לאף שיהנה ממנו. ויש מפרש שלא יריח בשמים שעל אשת איש ורז"ל סמכו לזה שלא יהא סרסורא דחטאה לזנות שכן אמרו בפרק כל הנשבעין (מ"ז ב) שמעון בר' טרפון אומר אזהרה לעוקב אחר המנאף מנין תלמוד לומר לא תנאף לא תנאיף. וצריך לעיין איסור ייחוד עריות שהוא מן התורה כמו שאמר בפרק ב' מע"ז ובאחרון מקדושין (פ' ב') אם היא מצוה מיוחדת בלאו הבא מכלל עשה ממה שדרשו בן מתיחד עם אמו ואינו מתייחד עם כל העריות שבתורה מכתוב כי יסיתך אחיך בן אמך, או חלק מחלקי מצות איסורי עריות:
ולגנוב לא תשאף אעפ"י שלא תגנוב המוזכר בעשרת הדברות הוא בגונב אדם דבר הלמד מענינו. והמשורר ז"ל הניח גונב אדם למטה עם חייבי מיתות וכתב כאן גונב ממון, ואזהרה בזה היא לא תגנובו וכו' ואמרו במכילתא אזהרה לגונב ממון. וכן בספרא אמרו לפי שנאמר בגניבה שנים ישלם למדנו עונש אזהרה מנין תלמוד לומר לא תגנובו וכו'. ואמרו לא תשאף הוא לשון תאוה ודומהו (איוב ז' ב') כעבד ישאף צל לפי שגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן:
ולא תחמוד חברים התורה הזכירה התאוה והחמדה והם שני לאוין וכן אמרו במכילתא לא תחמוד ולהלן הוא אומר לא תתאוה לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו עוד אמר שם מנין שאם התאוה אדם סופו לחמוד תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד מנין שאם חמד סופו לגזול תלמוד לומר (מיכה ב' ב') וחמדו שדות וגזלו וענין התאוה הוא שיתאוה בלבו וענין החמדה הוא שישתדל בכל מיני ההשתדלות להוצאת המחשבה אל המעשה. וכן אמר במכילתא לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך מה להלן עד שעושה מעשה אף כאן עד שעושה מעשה ואם לא יועיל ההשתדלות יקח בחזקה והוא הגזלה והלשון הוא קצר כי היה לו לומר ולא תחמוד אשר לחברים:
מצוה יב
ונפש לא תנקש. אשר דמה אבקש. ולא תתן מוקש. להכשיל העורים:
כבר כתבתי שהמשורר ז"ל סדר שירו דרך עשרת הדברות ובכאן כב תלא תרצח. ופי' לא תנקש לא תשבר מענין (תלים ק"ט י"א) ינקש נושה לכל אשר לו. ופי' ונפש לא תרצח ומ"ש אשר דמה אבקש יראה שפי' כמו (יחזקאל ג' י"ח) ודמו מידך אבקש ובא בדרך (בראשית ט' ה') מיד איש אחיו אדרוש וכו' אבל מפ' האזהרות ז"ל פי' בו ענין נאות והוא לומר שלא להרוג אפי' מי שהוא מחוייב מיתה וכאלו אמר לא תנקש ותרצח נפש מי שאני חפץ במיתתו ומבקש דמו שלא נתנה רשות אלא לב"ד אחר שיעידו בפניהם עדים ואם סנהדרין ראו העבירה לא ימיתוהו עד שיביאוהו לב"ד ויעידו ואותם ב"ד ימיתוהו וזהו הנכלל בפסוק (במדבר ל"ה י"ב) ולא ימות הרוצח עד עמדו למשפט. ואמר במכילתא יכול שיהרגו אותו מי שהרג או שנאף ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו' ואמר עוד הרי עדה שראו א' שהרג את הנפש יכול יהרגו אותו עד שלא יעמוד לפני ב"ד ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט:
ולא תתן מוקש להכשיל העורים לאו דלפני עור לא תתן מכשול כולל הרבה דברים אמרו בספרא בפי' לאו זה לפני סומא בדבר והיה נוטל עצה ממך אל תתן לו עצה שאינה הגונה. וכן אמר המחטיא חבירו בדבר שהוא יודע בו שאסור ונותנו לו בחזקת היתר הרי עובר בלפני עור לא תתן מכשול. ועל זה אמרו דכותאי לית להו משום ולפני עור לא תתן מכשול. וכן אסור לסייע לעובר על דברי תורה להזמין לו דבר האסור וע"ז אמר המושיט כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח עובר משום ולפני עור וכו' וכן המכה בנו הגדול עובר משום לאו זה כדאיתא במועד קטן בעובדא דאמתיה דר' וכן המלוה ברבית והלווה ברבית עוברים משום לאו זה שהם מסייעים זה את זה:
מצוה יג
ושקר לא תענה. ויתום לא תענה. וארצך לא תזנה. בארצות הזרים:
אזהרת עדות שקר היא מכלל עשרת הדברות והיא אזהרה לעדים זוממין וכן אמר במכילתא ובגמ' מכות. ויש אזהרה אחרת אל העד והי' (במדבר ל"ה ל') עד אחד לא יענה בנפש למות ודרשו חז"ל שלא יהיה העד דיין. וכן אמרו בסנהדרין ועד לא יענה בין לזכות בין לחובה ונתנו הטעם משום דמתחזי כנוגע בעדות:
ויתום לא תענה הנה הרמב"ם ז"ל כלל יתום ואלמנה בלאו אחד כי הוא אצלו מן הלאוין שבכללות שאין נמנין הפרטים כל אחד בעצמו מפני שכללן הכתוב בלאו אחד ואמר כל אלמנה ויתום לא תענון. אבל הרמב"ן ז"ל חלק עליו ואמר שאפי' יהיה כדבריו שאינו נמנה אלא הכלל לא הפרטים אבל בכאן הרי חלקן הכתוב ואמר אם ענה תענה אותו וכיון שחלקן הכתוב יש לו למנות כל אחד מהחלקים לאו מיוחד ואמר הרז"ל שכן הוא נדרש לחז"ל בכל מקום כיוצא בזה וכן נראה ממה שכתבתי בשרשים, אלא שאיני רואה דבריו במקום הזה שהרי אמרו בסנהדרין ובכריתות אוב וידעוני שהן חלוקין במיתה ואין חלוקין בלאו דחלוקה דלאו שמה חלוקה חלוקה דמיתה לא שמה חלוקה והנלמד מזה הוא שאם אינן חלוקים בלאו אפי' הן נחלקין בעונש אינה חלוקה. והרז"ל עצמו כתב זה להשיב על הרמב"ם ז"ל שחלק אוב וידעוני לשתי אזהרות מפני חלוקה דמיתה:
וארצך לא תזנה הכתוב אמר (ויקרא י"ט כ"ט) אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ. והגאון ז"ל מנאו לזה הלאו והרמב"ם ז"ל תפס עליו ואמר שאינו אלא נתינת טעם לאל תחלל וגו' כדי שלא תזנה הארץ לפי שאין בזה תוספת איסור. והרמב"ן ז"ל סייע לגאון ז"ל ואמר שהלאו הראשון הוא לאו שלא לחלל בתו. והלאו השני הוא למזנה שגם הוא עובר בלאו וכן המזנה עצמה אסורה בלאו הזה. והלאו הזה הוא כולל הזונים שניהם ואל תחלל הוא לאו לבדו. והביא ז"ל ראיה ממה שאמר בספרא והביאוה בגמ' יבמות ובסנהדרין אל תחלל את בתך וכו' זה המוסר בתו שלא לשם אישות וכן היא המוסרת עצמה שלא לשם אישות ופז"ל שהיא ירש הראינה נלמדת מהאב כלל אלא מולא תזנה הארץ על כן הוא מסכים הרז"ל לדעת הגאון שמנה לאו זה וכן הוא דעת המשורר ז"ל:
מצוה יד
והגר לא תונה. וגזית לא תבנה. ועל ריב לא תענה. לחרחר נתגרים:
אחר שהשלים עשרת הדברים תפס סדרי התורה ואמר וגזית לא תבנה ואחר כן בסדר ואלה המשפטים כפי מה שנזדמן לו לולי הכרח החרוז ופתח והגר לא תונה, ואונאה זו היא אונאת דברים וכן אמרו במכילתא וגר לא תונה בדברים ופי' בספרא שלא תאמר לו אמש היית עובד ע"ז ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה וכמו שהוזהרנו על אונאת גר צדק כן יש אזהרה אחרת והיא נמנית באונאת עבד שברח לארץ ישראל שנאמר (דברים כ"ג י"ז) עמך ישב בקרבך בטוב לו לא תוננו:
וגזית לא תבנה שלא לבנות מזבח באבנים שנגע בהן ברזל וכן נתפרש במשנת מסכת מכות והכתוב אמר לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה וכו'.
ועל ריב לא תענה כוונת המשורר ז"ל שזהו כענין אל תצא לריב מהר ושיהיה האדם מאותן ששומעין חרפתן ואינם משיבים שאם אינו עונה על ריב באין נרגן ישתוק מדון ואם יענה יחרחר נתגרים כלומר תתחזק המריבה ביניהם אבל רז"ל דרשו זה לדיין שלא יטה לדעת אחד מחביריו ויאמר בפיו מה שאין בלבו לנטות אחר דעת חבירו. וכן אמר במכילתא לא תענה על ריב לנטות שלא תאמר בשעת מנין דיי שאהיה כפלוני אלא אמור מה שלפניך וכן נלמד מזה שהמלמד זכות לא יחזור ללמד חובה וכן מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. וכן אין מתחילין מן הגדול על רב כתיב וכל זה בדיני נפשות כמו שהתבאר בסנהדרין:
מצוה טו
אלקים לא תקלל. והשם לא תחלל. וכרמך לא תעולל. ופרט הבצירים:
אזהרה לקללת הדיין כמו שהזכירו בסנהדרין ויש בזה אזהרה אחרת והיא לברכת הש"י והיא אזהרה נמנית ממה שאמרו במכילתא ונוקב שם יי' מות יומת עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל אלקים לא תקלל עוד אמר שם אלקים לא תקלל אזהרה על ברכת הש"י. ובספרא אמרו על השם המיוחד במיתה על שאר הכנויי' באזהרה. ולא הרחיק הרז"ל למנות אזהרה זו לשתים כיון שהכתוב חלקן בעונש ואין זה ממין לאו שבכללות שכיון שהעונש מפורש מה שנכללה אזהרתו עם דבר אחר הוא לפי שאין עונש בלא אזהרה ואינו לאו שבכללות אלא כשלא ימצא במקום אחר מזולתי באותו הלאו הכולל וכן כתבתי בשרשים.
והשם לא תחלל אזהרת לא תחללו את שם קדשי היא שלא יעבור אדם עבירה ולא יעשה מעשה שיתחלל בו שם שמים כגון בשעת השמד אפי' נאנס הרי חלל השם יתעלה ושלא בשעת השמד כגון הפורק עול מלכות שמים בפרהסיא במתכוין למרוד בהקב"ה וכן המוחזק בכשרות ויוצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן הרי זה חלל את השם:
וכרמך לא תעולל עוללות הם האשכולות הקטנות כמו שבארו ז"ל שאין לה כתף ולא נטף וחייב להניחם לעניים. ונקראו עוללות לשון עולל ויונק שהם לגדולים כמו הילדים הקטנים אצל הגדולים:
ופרט הבציר הוא לאו אחר שלא ילקוט הגרעינים הנופלים בשעת הבציר:
מצוה טז
ולא תאחר בבצעך. מלאתך ודמעך. ולא תעשוק רעך. ולא תאחר נדרים:
מה שאמר בבצעך ר"ל דרך גזלה מענין (תהלים יו"ד ג') ובוצע ברך. והוא ליופי השיר אבל הלאו הוא אע"פ שלא נתכוון לגזול וענין הלאו הזה פירשוהו במכילתא שלא יקדים תרומה לבכורים ומעשר שני [לראשון] ואם עבר על לאו זה אינו לוקה כמו שהוא מוזכר בראשון מתמורה וכן אמרו במשנת מסכת תרומות מה שעשה עשוי:
ולא תעשוק רעך הוא העושק שכר שכיר. וכן פירשוהו בגמ' מציעא פ' המקבל ופ' הפרה וכן בפ' אותו ואת בנו וכן כל המעכב בידו ממון הראוי לחבירו עובר בזה הלאו:
ולא תאחר נדרים אינו עובר על לאו זה אלא אחר שלש רגלים. וכן אמרו בראשון מראש השנה:
מצוה יז
ולא תקלל חרש. חמסו ידרש. ולא יצמיד חורש. שורים וחמורים:
אזהרה שלא יקלל אחד מישראל והזכיר החרש אע"פ שלא נצטער מהקללה שהרי לא שמע כל שכן השומע ומצטער ולפי שאין עושין קל וחומר מהדין הוצרכו חז"ל לרבות כל ישראל מבעמך וכמו שאמר בספרא אין לי אלא חרש מנין לי לרבות שאר כל בני אדם תלמוד לומר בעמך לא תאור א"כ למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים. ואינו לוקה עד שיקללנו בשם. ואמרו חמסו ידרש, ענינו שלא תאמר כיון שאינו שומע מה יעשה לי הרי הקב"ה שומע ודורש חמסו ויקח נקמתו מן המקלל כענין שנאמ' ויראת מאלקיך.
ולא יצמיד חורש שורים וחמורים שלא לחבר שני מיני בהמות במלאכה מהמלאכות חרישה או דישה או משיכת עגלות וכיוצא בזה. וכתב הרמב"ם ז"ל שאינו לוקה אלא כשהאחד טהור והאחר הוא טמא ולא ראיתי בשום מקום ענין זה ובפ"ה מבבא קמא (נ"ה) ובפ' אותו ואת בנו אמרו בפירוש שאסור להשתמש בכל שני מינין אע"פ ששניהם טמאים או שניהם טהורים וכן במסכת כלאים שנינו טמאה עם טמאה טהורה עם טהורה והוא ז"ל מפרש שאיסורו מדבריהם, וכמו שהוא אסור להשתמש בשני מינים כך אסור להרביעם שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים והוא שיכניס כמכחול בשפופרת:
מצוה יח
ולא תעשוק שכירך. ולא תלקט קצירך. ולא תחסום שורך. בדישו העמרים:
אעפ"י שנכתבו בענין העושק שני לאוין (ויקרא י"ט י"ג) לא תעשוק את רעך (דברים כ"ד י"ד) לא תעשוק שכיר. אינן נמנין כי אם בלאו אחד כמו שהוא נודע מהשרשים. וכבר פירשתי למעלה ענין העושק:
ולא תלקט קצירך אזהרה היא שלא ילקט השבלים הנופלות בשעת קצירה אבל יניחם לעניים:
ולא תחסום שורך בדישו העמרים כבר אמרו בפרק הפרה ובמציעא שהדין שוה בשור ובכל בהמה ובדייש ובכל מלאכה אלא שדבר הכתוב בהווה והחסימה היא המניעה מהאכילה ואפי' חסמה בקול עבר על לאו זה:
מצוה יט
ולא תפאר זיתך. ולא תכלה פאתך. ולא תונה עמיתך. במקח וממכרים:
ענין לא תפאר זיתך הוא שיניח פאה באילן ולא יכלה אותה וכן נכלל בזה שלא יקח מה ששכח בפארות הזיתים והוא הדין לשאר אילנות ולמדו זה ממה שאמר לא תפאר אחריך לא תעולל אחריך ואמרו ז"ל בספרי לא תפאר מלמד שיש לו פאה, אחריך מלמד שיש לו שכחה ופי' לא תפאר לא תטול פארותיו, כמו שנוטל הסעיפות נקרא מסעף, והפאה והשכחה שוות בשדה ובאילן והם שתי אזהרות ועל זה המשיך אחר זה ולא תכלה פאתך כלשון הכתוב לא תכלה פאת שדך ובשכחת השדה כתיב ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו והם נמנות שתי אזהרות כמו שהוא נודע מהשרשים:
ולא תונה עמיתך במקח ודברים שני לאוין הם האחד באונאת ממון והוא הנזכר וכי תמכרו ממכר לעמיתך. וענין אונאה זו היא שלא ימכור לו יותר מכדי שויו והשני אונאת דברים שלא יצערנו בדברים מענין (ישעי' מ"ט כ"ו) והאכלתי את מוניך את בשרם:
מצוה כ
ולא תשא חטאו. אשר לבו מלאו. ולא תחשוב לשונאו. במשטמת ערים:
יאמר מי שלבו מלאו ויצרו הסיתו לעשות עבירה לא תשא חטאו [ל]הוכיחו (בדברים) [ברבים] כדי לביישו וכן בגמ' ערכין ובספרא הוכח תוכיח יכול אפי' מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא מכאן אמרו חז"ל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלעוה"ב:
ולא תחשוב לשנאו. אמר כן לפי שלא אסרה תורה אלא שנאה שבלב כמו שאמר בספרא ובגמ' ערכין: כמשטמת ערים, לא אסרה תורה אלא שנאה ששונא האויב לאויבו דרך משטמה אבל אם הוא בעל עבירות ואין לו עדים להביאו לבית דין חייב לשנאתו שנאמר יראת יי' שנאת רע ועל זה אמר כי תראה חמור שונאך. כמו שהוא מוזכר בגמ' פסחים. וערים הם האויבים כמו (שמואל א' כ"ח ט"ז) ויהי ערך פי' אויבך:
מצוה כא
ולא תקום עמך. לבל אקום ממך. ולא תלין עמך. פעולת נשכרים:
פירשו חז"ל בגמ' יומא פרק בראשונה וכן בספרי אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו למחר אמר לו השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כשם שלא השאלתני מגלך ואם עשה כן עובר בלאו. וענשו מסור לשמים שאין בו מלקות לפי שאין בו מעשה על כן אמר לבל אקום ממך:
ולא תלין עמך פעולת נשכרים שתי אזהרות באו במנין זה האחת פעולת שכיר לא תלין פעולת שכיר והיא אזהרה לשכיר יום והאחרת ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש והיא אזהרה לשכיר לילה ושתיהן נמנות א' כמו שנודע מהשרשים כי הכוונה בשתיהן היא שלא לאחר שכר שכיר יותר מעונה אחת וכן אמרו בגמ' מציעא ונמנה לא תלין אחת ולא תעשוק אחת לפי שהן שני ענינים אפשר לעבור על האחד זולת האחר. ואע"פ שאמרו בגמ' העושק עובר בכולן לא יחייב זה להיותן לאוין בענין אחד שכיון שעבר היום עבר בלאו אחד. וכשלא פרעו כלל עבר בלאו השני:
מצוה כב
ולא תטור איבות. ולא תשאל אובות. ולא יומתו אבות. ובנים על הורים:
גם שם פי' ענין לא תטור והוא שאמרו ז"ל אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו למחר אמר לו השאילני קרדומך אמר לו הילך איני כמותך וכו' באשר זה אע"פ שלא התנקם ממנו הרי שמר עברתו בלבו:
ולא תשאל אובות שתי אזהרות הם נמנות במנין המצות שלא לשאול באוב ושלא לשאול בידעוני והפסוק המזהיר על זה הוא לא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני ואין בשואל מיתה כי אם אזהרה ולשון ספרא אי זהו אוב זה המדבר משחיו וידעוני המדבר מפיו הרי אלו במיתה כלומר העושה מעשה והשואל באזהרה וימנה שתים כמו שהוא נודע מהשרשים:
ולא יומתו אבות ובנים על הורים פירשו בספרי ובגמ' סנהדרין (כז ב') שהיא אזהרה שלא להעיד קרוב על קרובו בין לזכות בין לחובה בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות, הורים הם האב והאם והמאמר הוא קצר ובלתי מדוקדק כי אין עדות לאשה לא רחוקה ולא קרובה והיה ראוי לומר ולא יומתו הורים ובנים על אבות וגם מאמר זה הוא קצר לפי שלא פי' למה לא יומתו אבות ואפשר לתקן מאמריו לפי שאמרו בגמ' דאבות להדדי פסולין כלומר שהאח פסול לעדות אחיו והם קרויין אבות ויהיה פי' שלא יומתו האחים ובניהם בעדות אחיהם ואחי אביהם שהם שני בראשון ושני לאוין יש בפסוק זה נמנין כא' לפי שהם תשלום הדין כמו שנודע מהשרשים:
מצוה כג
ולא תשמע דברי. נביא שקר מורה. ולא תהיה אחרי. מסיתים נבערים:
התורה אמרה בנביא שקר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ופי' הרמב"ם ז"ל שהיא אזהרה שלא נחקור המתנבא בשם עבודה זרה מה הוא האות והמופת כמו שנעשה לנביא האל יתעלה ואפי' יבוא האות שיתן מיד שלא נשגיח בו ותכף נהרגהו ולפי זה תכנס אזהרה זו במנין המצות. והרמב"ן ז"ל כתב כי אזהרה זו היא לאחר בוא המופת באומרו כי מנסה יי' אלקיכם אתכם ע"כ פי' שהאזהרה הזאת ענינה הוא שלא נעשה כדבריו לעבוד ע"ז ולא נטעה באות ובמופת שנתן ובא וכן תרגם אונקלוס ע"ה לא תקבל לפתגמי נביאה ההוא וכן הוא לשון הכתוב שאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי השמיעה הנקשרת במלת אל היא קבלת הדברים ועשייתם ואלו היתה האזהרה משמוע דבריו היה אומר לא תשמע דברי הנביא ולפי דבריו ז"ל לא היה ראוי להכניס לאו זה במנין לפי שאינו אלא אזהרה שלא לעבוד עבודה זרה וכבר אמרו במ"ב מקומות הזהירה תורה על עבודה זרה ולא נמנה כלם כמו שנודע מהשרשים. אבל הרז"ל גמגם להכניס אזהרה זו במנין לפי שנכלל באזהרה זו ענין אחר זולת אזהרת עבודה זרה והוא שלא נעשה כדברי הנביא שבא לעקור דבר מן התורה אעפ"י שנתן לנו אות ומופת כמו שהתבאר בסנהדרין:
ולא תהיה אחרי מסיתים נבערים מה שאמר נבערים הוא כלשון הכתוב בעובדי ע"ז (ירמי' יו"ד ח') ובאחת יבערו ויכסלו וכן כתוב למעלה ברשע ובכסל. ובענין מסית יש הרבה לאוין האחת אזהרה שלא להסית שנ' ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה, הב' אזהרה שלא לאהוב המסית שנ' לא תאבה לו, הג' אזהרה יותר חזקה והיא שלא לעזוב שנאתו אבל חייב לשנאתו כמו שאמר בספרי מכלל שנאמר ואהבת לרעך כמוך יכול אף זה כן ת"ל לא תאבה לו, מכלל שנ' עזוב תעזוב עמו יכול אף זה כן תלמוד לומר לא תשמע אליו, הד' שאם רואה המוסת למסית בענין סכנה אסור להצילו שנאמר לא תחוס עינך עליו, הה' להזהיר למוסת שלא ילמד זכות למסית אפי' ידע לו שנא' לא תחמול עליו, ועוד אזהרה ששית שאם ידע לו חובה מצד אחר שיודיעה ויגלה דכתיב ולא תכסה עליו. וכן דרשום ז"ל בספרי ועל זה סמך הרמב"ם ז"ל והכניסם כלם במנין. אבל הרמב"ן ז"ל סמך על מה שאמרו בגמ' לא תאבה לו ולא תשמע אליו הא אבה ושמע חייב ונראה שהם פי' ענין קבלת דבריו לעשות מה שאמר והוא אלך ואעבוד שמשעת הודאה נתחייב מיתה. וכן דעת המתרגם ולא תקבל מיניה שהוא לשון קבלת דברים לא לשון שמיעה ולפי זה הוא מסלק שתי אזהרות אלו מהמנין לפי שהן מאזהרות ע"ז המרובות וכן בה"ג לא מנאן. ולפי עניות דעתי אפשר היה לקיים הברייתא ויהיה הכל נכלל בזה כמו שנהג הרב ז"ל באזהרת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא דבעלי התלמוד בקיאין היו בדקדוק לשון שמיעה יותר ממנו ואין לדחוק בריתא מפורשת בסברתינו וכן הרז"ל בסוף ספרו כשמנה המצות לא חסר ממנינו של הרז"ל לא תאבה ולא תשמע נראה שהסכים למנותם כמדרש ספרי אבל ראיתי לו שחיסר מן המנין לא תשמע אל דברי הנביא ההוא:
מצוה כד
ועבד לא תסגיר. ופנים לא תכיר. ועל פה לא תזכיר שם אלקים אחרים:
אזהרה היא שלא להשיב עבד כנעני שברח מרבו ישראל מחוצה לארץ לארץ ישראל שנאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו וכן פי' בגמרא גיטין (מ"ה) וכופין רבו לשחררו והעבד כותב לו שטר בדמיו וכבר כתבתי למעלה שהוזהרנו על אונאתו כגר צדק באזהרה מיוחדת:
ופנים לא תכיר. פי' בספרי לא תכירו פנים במשפט זה הממונה להושיב דיינים שלא תאמר איש פלוני גבור או עשיר או קרוב אושיבנו דיין, נמצא שאתה מזכה את החייב ומחייב את הזכאי לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע לכך נאמר לא תכירו פנים במשפט:
ועל פה לא תזכיר וכו', היא אזהרה שלא לישבע בשם עבודה זרה כמו שעושים בשם יתעלה. ואפי' להזכירה בשמה אסור כמו שאמרו בסנהדרין לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית ושם אמרו כשהזכירו גפוף ונשוק כבוד ורבוץ ועל כלם אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמה והמקיים בשמה:
מצוה כה
וכספם לא תחמוד. ועל דם לא תעמוד. והחדל ללמוד. שבועת שקרים:
אזהרת לא תחמוד כסף וזהב עליהם היא שלא ליהנות מנויי ע"ז כמו שמפורש בגמרא סנהדרין וכן בספרי ובע"ז אמרו עמהם דומיא דעליהם מה עליהם דבר של נוי אסור אף עמהם דבר של נוי אסור. והרמב"ן ז"ל סובר שאין בכלל ולא תביא תועבה אל ביתך נויי ע"ז שאין קרוי חרם נויי ע"ז אלא היא עצמה אעפ"י שלא כתב כן הרמב"ם ז"ל:
ועל דם לא תעמוד היא אזהרה שלא נתרשל מהציל איש שצריך לעזרתינו וכן אמר בספרא מנין שאם אתה יודע לו עדות שאי אתה רשאי לשתוק תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך ומנין שאם ראית טובע בנהר או לסטים באים עליו או תיה רעה באה עליו שחייב אתה להצילו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך ומנין לרודף אחר חבירו להרגו שאתה חייב להצילו בנפשו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך, ובענין כובש עדות יש אזהרה אחרת והיא אם לא יגיד ונשא עונו:
והחדל ללמוד אמר הכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר ופי' ז"ל בגמ' שבועות שהם שתים שהם ארבע שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי ודקדוק החדל צווי מבנין נפעל על כן תפסו על המשורר ז"ל בזה (במה שעשה בנין שלא נזכר בתנ"ך) ומה שכתוב (יחזקאל ג' כ"ז) החדל יחדל הוא שם מבנין הקל והה"א היא ה"א הידיעה ואמר שיחדל להרגיל עצמו בשבועת שקר מלשון הכתוב (ירמיה ט' ד') למדו לשונם דבר שקר:
מצוה כו
נצור חוקי על דל. ולא תשא פני דל. ומנשך תחדל. לרבות במחירים:
תפס לשון הכתוב (תלים קמ"א) נצרה על דל שפתי ובא המאמר הזה חסר שהיה לו לומר על דל שפתיך ופי' דל כמו דלת, כי תי"ו דלת הוא לשון נקבה והזהירו שינצור חקי האל על דל שפתיו ושיזהר בדבריו שמא מתוכן ילמדו לשקר ויזכור תמיד שלא ישא פני הדלים בדינם באומרו ודל לא תהדר בריבו ופירשו בספרא שלא תאמר עני הוא זה הואיל ואני והעשיר הזה חייבין לפרנסו אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות ת"ל ולא תשא פני דל. וכן אמרו בגמ' כתובות אין מרחמין בדין:
ומנשך תחדל לרבות במחירים בענין איסור רבית באו הרבה אזהרות ואשר נכנסות במנין הם שלא להלוות ברבית ושלא להיות ערב ועד וסרסור וסופר ביניהם. ועוד יתבארו אזהרות אלו במה שיבא בע"ה ופי' לרבות במחירים הוא שלא יתן שוה עשרים בשלשים מכאן ועד זמן פלוני ולשון הפסוק הוא (תלים מ"ד י"ג) ולא רבית במחיריהם:
מצוה כז
ומצות לא תטה. שמור פן בה תשטה. ודין יתום מוטה. ואלמנה וגרים:
במכילתא פי' זה האביון שנאמר בו לא תטה משפט אביונך בריבו ישראל בעל עבירות והוא אביון במצות וזה לשונם שם רשע וכשר שעומדים לפניך בדין שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין ת"ל לא תטה משפט אביונך בריבו ואמר המשורר אל הדיין שישמור שלא ישטה ולא יטעה במצוה זו כי הדיין יחשוב לקרבה אל האלקים בזה וע"כ הזהירו כי לא יחפוץ הש"י בהטיית הדין ואפי' לרשע:
ודין יתום מוטה וכו' זו מצוה אחרת היא שלא יטה דין יתום ואלמנה וגרים וקרא היתום מוטה לפי שלבו נשבר ונדכה כי על זה הזהירה עליו אזהרה אחרת כמו הגרים והאלמנות הדומים לו בשברון לב. והנה אין דין גר יתום ואלמנה נמנה בג' לאוין אלא באחת כמו שהשריש הרמב"ם ז"ל בזה והודה לו הרמב"ן ז"ל כיון שבאו באזהרה אחת שנאמר לא תטה משפט גר יתום ואלמנה אינן נמנין אלא מצוה אחת אע"פ שיש בה הרבה פרטים. ויש אזהרה שלא יחייבו סנהדרין מיתה מפי הכרעת אחד עד שיהיו שנים שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות ואמרו במכילת' הטיתך לטובה על פי עד אחד ולרעה על פי שנים. וכן יש אזהרה לכלל ישראל שלא להטות דינם שנא' לא תעשו עול במשפט ובגר יש אזהרה אחרת והיא לא תטה משפט גר וכו' וכן אמרו בספרי לא תטה משפט גר מלמד שכל המטה משפט גר עובר בשני לאוין. ואם היה גר יתום עובר על שלשה לאוין. פי' משום ישראל ומשום גר ומשום יתום, והיותו עובר על שני לאוין מפני שהוא גר ומפני שהוא יתום לא יחייב שיהיו נמנין בשנים שזה דומה למה שאמרו המאנה את הגר עובר בג' לאוין ואין ראוי למנות אונאת גר ג' לאוין:
מצוה כח
ולא תקח שוחד. ולא יעיד אחד. ולא תאכל יחד. נפשות ובשרים:
איסור השוחד הוא אעפ"י שלא הטה הדין. וכן אמרו בספרי לא תקח שוחד אפי' לזכות זכאי ולחייב חייב. ובכתובות אמרו אפי' שוחד דברים אסור והוא מדרכי החסידות. ודע כי הרמב"ם ז"ל הכניס במנין אזהרה לדיין שלא יעניש האנוס. והביא ראיה ממה שאמרו בסנהדרין אנוס רחמנא פטריה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר. אבל הרמב"ן ז"ל חלק עליו ואמר שאילו היתה זו אזהרה היה אומר רחמנא אזהר עליה. אבל בפסוק הזה אינו אזהרה אלא שלילה שהאנוס פטור וכן אמרו בספרי ולנערה לא תעשה דבר מלמד שפטרה הכתוב מן המיתה. מנין אף מן הקרבן תלמוד לומר חטא מות. שכל אנוסין פטורין וכיון שהם פטורין אין צריך להזהיר עליהם בלאו מיוחד שהרי הוזהרנו על שפיכות דם נקי:
ולא יעיד אחד וכו' הרמב"ם ז"ל פי' שהוא אזהרה לבית דין שלא יחתכו את הדין על פי עד אחד והאזהרה בזה היא לא יקום עד אחד באיש וגו' ונראה שגם העד מוזהר בכך כמו שאמר בפסחים דאמרי' טובי' חטא וזיגוד מינגד. והרי רב פפא הלקה לזיגוד שהעיד יחידי בטובי' ואין עד אחד כשר אלא לענין חיוב שבועה ובסוטה שלא תשתה ובעגלה ערופה שלא תערף ובאיסורין שהאמינתו תורה. וחכמים הכשירוהו להתיר אשה משום עגונה. ודינין אלו מפוזרים בתלמוד בסדר נשים ונזיקין. והרמב"ן ז"ל הוסיף במנין זה אזהרה אחת מה שכתוב לא יומת ע"פ עד אחד ואמר בפ' כיצד העדים (ו' ב') מאי לא יומת ע"פ עד א' אילימא ע"פ ע"א ממש מרישא שמעת מינה אלא להוציא שנים שרואים אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה שאין מצטרפין, ואני חושב בזה שאין כאן תוספת אזהרה מלשון התלמוד יראה שאין זה אלא לומר שאין מצטרפין דומה ללא יומתו כי לא חופשה כמו שביארנו בשורש השמיני וכיון שאין מצטרפין הרי כל אחד מהם מיוחד ובעדות מיוחדת כבר נאמר לא יקום עד אחד והיא אזהרה לכל עדות מיוחדת:
ולא תאכל יחד נפשות ובשרים אזהרה שלא לאכול אבר מן החי ולשון ספרי לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ושאינו אבר שלם יש בו לאו שני הנכלל בכלל ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וכן אמרו בפרק גיד הנשה אכל אבר מן החי עובר בשני לאוין. ועוד אזכור זה הלאו:
מצוה כט
ולא תחמוד גזלה. אשר תקח אפלה. ולא תאכל נבלה. וזבחי השעירים:
לפי שהחמדה מביאה לידי גזלה ונפשו של אדם מחמדתה כמו שהזכרתי למעלה על כן הזכיר החמדה בגזלה ואמר שלא יחמוד אותה כי לבסוף יקחה אופל (קהלת ו' ד') כי בהבל בא ובחשך ילך. וענין הגזל הוא שיטול ממון חבירו בפניו בחזקה כמו שהוכיחו חז"ל מאמרו (שמואל ב' כ"ג כ"א) ויגזול את החנית מיד המצרי ולאו זה במנין הוא בא אע"פ שלא הוצרך אלא לענין עושק שכיר שלענין גזל היה נלמד בבנין אב מרבית ואונאה כמו שהזכירו בפ' איזהו נשך עם כל זה הוא בא במנין ואינו בכלל לאוי העושק אעפ"י שאמרו כן בפרק המקבל לפי שכל עושק הוא גזל ואין כל גזל עושק. וכבר אמרו שהמשיג גבול בחוצה לארץ הוא עובר בלא תגזול ולענין השבה מנאן הכתוב שתים והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק. ויש בענין נטילת ממון חבירו שלא ברשות אזהרה לפועל שלא יאכל יותר ממה שהרשתו תורה והרמב"ן ז"ל מנאן שתי מצות הא' וחרמש לא תניף, והב' ואל כליך לא תתן לפי שכל אחד מאלו הלאוין יש בו ענין אחד מה שאין באחר. שהאחד הוא מזהיר שלא יקצור במגל, והב' במה שאוכל שלא יקח יותר מאכילתו:
ולא תאכל נבלה היא המתה מאליה או שנפסלה בשחיטה ועל זה אמר הכתוב לא תאכלו כל נבלה. ויש אזהרה אחרת לא זכרה המשורר ז"ל והיא שלא לאכול בשר שור שנגמר דינו להריגה ואפי' שחטו. ואמרו במכילתא ולא יאכל את בשרו שור שיצא ליסקל וקדמו הבעלים ושחטוהו אסור באכילה וכן הזכירו בקמא ובקדושין:
וזבחי השעירים תקרובת ע"ז אסור הוא מה"ת כמו שהוא מבואר בפ' מרובה ובפר' השוחט ואיסורו הוא ממה שכתוב (שמות ל"ד ט"ו, תהלים ק"ו כ"ח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ודרשו ז"ל מה מת אסור בהנאה אף תקרובת עבודה זרה אסור בהנאה והנהנה ממנו עובר משום ולא תביא תועבה אל ביתך ומשום ולא ידבק בידך מאומה ובכלל איסור זה הוא יין שנתנסך לפני עבודה זרה שהוא אסור מן התורה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול כשמנה המצות כתב במצות עבודה זרה שלא ליהנות מעבודה זרה ובכל משמשיה ובתקרובת שלה וביין שנתנסך לה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך וזה אמת הוא שהרי אמרו בגמ' זבח וקטר ונסך לה וכו' והקשו ולחשוב נמי זורק ואמר זורק היינו מנסך שנאמר (תהלים י"ו ד') בל אסיך נסכיהם מדם. וגם אני מצאתי ראיה שיין נסך אסור מן התורה ואפי' מגע גוי ממה שאמרו בפרק אחרון מעבודה זרה (ע"ג ב') דכחו של גוי מדרבנן והנלמד מזה הוא דמגעו הוא מן התורה. אבל יש בדברי הרז"ל תימה שהוא עושה לאו מיוחד בהלכות מאכלות אסורות לשותה יין נסך ואין דבריו נראין בזה שלא מצינו שפירש בו הכתוב לאו אלא שהקישו לזבח שנאמר (דברים ל"ב ל"ח) אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. ואמרו ז"ל מה זבח אסור אף יינן אסור וכבר סתם הרמב"ם ז"ל דבריו בזה ונראה שלא היתה כוונת הרז"ל שיהיה זה לאו מיוחד מכלל תרי"ג מצות שהרי כשמנה המצות כללו עם שאר אסורי עבודה זרה בלא ידבק בידך ובלא תביא תועבה אבל באותן הלכות המיוחדות למאכלות אסורות רצה ללמדנו שהוא אסור באלו והוא אותו הלאו הכולל כל שאר אסורי ע"ז שהרי לא הזכיר בו פסוק אחר. עוד כתב הרמב"ם ז"ל שהשותה יין נסך לוקה ואמר שכן נודע בכל התלמוד וכתב עליו הרמב"ן ז"ל שלא ראה זה באחד משני התלמודים. אבל חושב הרז"ל שיהיה לוקה עליו ממה שכתוב פן תכרות ברית ליושב הארץ ואכלת מזבחו ותהיה אזהרת פן נמשכת אל ואכלת מזבחו אבל הוא חסר ממנינו של הרז"ל במה שמנה יין נסך לאו מיוחד ולענין המלקות נראה דבר פשוט שהוא לוקה מולא ידבק בידך מאומה מן החרם:
מצוה ל
ולא תאכל טרפה. ותועבה הדופה. ולא תקטין איפה. להפקיע שערים:
הרמב"ם ז"ל כתב בספר המצות שהאוכל אחת מהטרפות שמנו חז"ל שאינו לוקה ובגמרא חולין (מ"ט ב') מפורש שהם מן התורה שאמרו דרך תימה על אחת מהטרפות שמנו חז"ל טרפה דאורייתא היא ואת אמרת התורה חסה וכו' וכן הוא ז"ל חזר בחבורו הגדול וכתב שהאוכל מהם לוקה מן התורה. ואע"פ שפשט הכתוב הוא בטרפה שטרפה ארי כמו שאמר במכילתא דבר הכתוב בהווה אבל חז"ל קבלו שיש בכלל זה כל חולי שתמות ממנו הבהמה וכן אמרו ובשר בשדה הכניסו בכלל זה בגמ' (מכות יח) כל דבר שיצא חוץ ממחיצתו כגון בשר קדשים שיצאו ממחיצתן ובשר פסח שיצא חוץ לחבורה או עובר שהוציא את ידו קודם שחיטה והחזירה שאותו אבר אסור משום (שמות כ"ב ל') ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כמו שהוא מוזכר בפרק בהמה המקשה (ס"ח) וכן בשר הנתלש מהבהמה בחייה כמו שהוא מוזכר בפרק גיד הנשה. ובשר המדולדל בבהמה אסרוהו מדבריהם מטעם זה כמו שהוא מוזכר בפ' העור והרוטב:
ותועבה הדופה אמר שלא יאכל תועבה הדופה מאמרו יתעלה לא תאכל כל תועבה ואמרו בגמרא חולין כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל והוא כולל הרבה. ובספרי אמרו בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר ר' אליעזר בן יעקב אומר מנין לצורם אזן בכור ואכל ממנו שהוא עובר בלא תעשה שנאמר לא תאכל כל תועבה ופי' ענין זה הוא שמן התורה אסור להטיל מום בקדשים כמו שפי' בבכורות ובגמ' י"ט שנאמר כל מום לא יהיה בו. והעובר על לאו זה כבר עשה תועבה על כן הזהיר המשורר ז"ל שלא יאכל אותה תועבה. ולפי שזה הקרבן נדחה מהקרבה קראו תועבה הדופה ולפי שבכל שתעב הקב"ה יש לאו מפורש באיסור אכילתו ולא נשאר זה הלאו אלא לפסולי המוקדשים על כן הוא בא במנין שלא בא בהם לאו אחר:
ולא תקטין איפה המשורר ז"ל תפס לשון הכתוב (עמוס ח' ה') להקטין איפה ולהגדיל שקל. ואמרו בגמ' בתרא (צ"ז) אוצרי פירות ומפקיעי שערים ומקטיני איפה עליהם הכתוב אומר (שם) מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר להקטין איפה ולהגדיל שקל וענין זה מקטינין המדה ומגדילין שקל המעות והיו מוכרין התבואה כמו השער הראשון כדי שלא ירגישו ההמון ביוקר וכמו שאסור להקטין אותה כך אסור להגדילה כדי לקנות בה וזה הוא אמרו יתעלה לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. ואמרו ז"ל במסכת בתרא (פ"ט ב') אסור לו לאדם שישהא בתוך ביתו מידה חסרה או יתירה ואפי' היא עביט של מימי רגלים ואעפ"י שבאו בזה שני פסוקים האחד באיפה והאחד באבן אינו נמנה אלא לאו אחד שהכונה היא אחת שלא יהיו לו שני מידות בין בדבר הנמדד בין בדבר הנשקל:
מצוה לא
ולא תעשה רעות. במדת קרקעות. ומשקל המעות. וגם לא במשורים:
יש בזה אזהרה והוא אמרו יתעלה לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. ובכלל כל זה הוא שלא יעול בשום מדידה בעולם תהי' מדידת הלח או מדידת היבש. מדידת קרקעות היא שלא ימדוד לאחד מהאחים בימות החמה ולאחר בימות הגשמים לפי שהקרקע הוא נפתח בימות הגשמים ויטול פחות מהאחר שמדד בימות החמה. והרעה שבמשקלים שלא יטמנם במלח להפחיתם והרעה שיעשה במשורה הוא שלא ירתיח כלומר שלא ימלא המדה במהירות כדי שתתמלא המידה בכח הרתיחה. ותרגום גרה מעה. ובריבוי מעות ובריבוי משורה משורים:
מצוה לב
ולא תתן אכלך. במרבית פן אכלך. ולא תרוץ רגלך. מלשני בסתרים:
התורה אמרה את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך וענין נשך הוא שילוה לו עשרה זוזים ויתן לו בכל חדש זוז כל זמן שמעותיו בידיו, ומרבית הוא שיתן לו שתי מדות חטה בשלש מדות מכאן ועד זמן פלוני ואינן שני לאוין שהרי בפ' איזהו נשך (ס ב) אמרו אי אתה מוצא נשך בלא מרבית ולא מרבית בלא נשך ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. ושם אמרו נשך ותרבית חדא מילתא היא אבל רבוי הלאוין בענין אחד אינו מוסיף במנין המצות כמו שנודע מהשרשים והמשורר ז"ל כתב כבר ומנשך תחדל להרבות במחירים, ומה שאמר פן אכלך הוא אמרם ז"ל נכסי מלוי ברבית מתמוטטין שנאמר (תהלים ט"ו ה') כספו לא נתן בנשך וגו' לא ימוט לעולם וגו' (שמות ל"ג ג') ופן אכלך בדרך הוא כמו אכלך בדגש:
ולא תרוץ רגלך מלשני בסתרים התורה אמרה לא תלך רכיל בעמך. ופי' ז"ל לא תהא רך לזה וקשה לזה והיא אזהרה לדיין שלא יכבד לאחד מבעלי דינין יותר מחבירו בדברי טענותיהם. עוד אמרו דבר אחר לא תהא כרוכל מטעין דברים והולך והיא אזהרת הרכילות. וזו כונת המשורר ז"ל ותפס לשון הכתוב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית. ומלת מלשני היא בינונית לזכר מבנין מרובע. והיו"ד נוספת והוא כמדבר עם הרכיל אתה מלשני לא תרוץ רגלך ויש בזה אזהרה למוציא שם רע כמו שהזכירו בפ' נערה שנתפתתה:
מצוה לג
ולא תשית יד עם. רשעים ומרעים. ולא תגוש רעים. ואחים כנכרים:
היא אזהרה שלא לקבל עדות רשע שנאמר אל תשת ידך עם רשע. אל תשת רשע עד. ובפרק זה בורר פירשו רשעים פסולים לעדות:
ולא תגוש רעים וכו' אזהרה שלא לתבוע חוב אחר השמיטה:
מצוה לד
עזב עומר שכחתו. ולא תשוב לקחתו. לאלמנה נתתו. ויתומים וגרים:
אזהרה היא שלא ליקח שכחת השדה ודין זה נוהג גם באילן וכמו שכתבתי למעלה וזו אזהרה אחת היא והוא לאו שנתק לעשה שאם לקחה יחזירנה ויפטר ע"כ אמר לאלמנה נתתו וכו':
מצוה לה
שנת שבע תצור. וביובל תעצור. ספיחים לא תקצור. ולא תבצור נזירים:
בשמטה ויובל יש שבע אזהרות ארבע בשמטה ושלש ביובל. בשמטה נאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור. והם איסור עבודה בשדה ואיסור עבודה באילן ואיסור קצירת ספיחים ואיסור בצירת ענבים אבל חייבים להפקירם לכל. וביובל כל עבודת קרקע היא אחת בין בשדה בין באילן הוא שכתוב לא תזרעו ולא חלק בין שדה לכרם ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה כמו לשמטה. ונראה כי לכך לא הזהירה התורה בעבודת אילן בפרט ביובל כמו בשמטה לפי שעבודת האילן הזכירה בלשון זמירה וכיון שהזהירה על הזמירה בשמטה והיובל הוא נמשך אחר השמיטה ופועל הזמירה נמשך לזמן מרובה ע"כ היא נכללת זמירת היובל עם זמירת השמטה הקודמת לה וכל זה כלל המשורר ז"ל במה שאמר שנת שבע תצור. וביובל תעצור. ולא פי' בבית זה אלא קצירה ובצירה:
מצוה לו
ולא תזרע תלמך. להוציא בו לחמך. ולא תזמור כרמך. ואל יעלה סירים:
זה הבית הוא לתשלום הבית שלפניו שפי' איך יצור שנת שבע וממה יעצור ביובל. ולא תזרע תלמך הם בקעי החרישה. וכבר פירשתי זה בספר אוהב משפט. וגזם ואמר שאם לא יזהר מזה ויזמור כרמו יעלה כלו קמשונים והם הסירים הפך שאר השנים שכרם העצל עולה כלו קמשונים כמו שנזכר בספר משלי (כ"ד ל' ול"א) וכן התורה אמרה אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' את אשר לא שבתה וגו':
מצוה לז
ולא תאכל קלי. ולחם וכרמלי. בטרם תביא לי. ראשית הקצירים:
בגמ' כריתות (ה') אמרו האוכל לחם קלי וכרמל לוקה שלש. והקשו הא אין לוקין על לאו שבכללות ותירצו שאני הכא דמייתרי קראי ובסוף השמועה העלו שאין מיותר אלא קלי לפי שהלחם יש בו ענין אינו בכרמל והוא שנתרבה אצל מנחות ובכרמל יש בו ענין אינו בלחם שלא נשתנה מברייתו והוא בעינו. וקלי הוא דומה ללחם לענין רבוי מנחות ודומה לכרמל לענין שהוא בעינו ואלו אמרה התורה כרמל ולחם היינו למידין יפה קלי מביניהם לפי דרכי התלמוד. ולא נכתב אלא לחייבו עליו בפני עצמו ולפי שנכתב קלי באמצע לחם וכרמל והפסיק בין שניהם למדנו מזה שכמו שחייב על הקלי בפני עצמו כך הוא חייב על הלחם בפני עצמו אעפ"י שאין לוקין על לאו שבכללות כמו שנודע מהשרשים כן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שהוא מונה הלאוין לפי חלוק המלקיות. אבל לדעת הרמב"ן ז"ל שאינו מונה אלא הענינים הנאסרים ולא הוא משגיח לחלוק המלקיות לא יכנס במנין הלאוין זה הלאו כי אם בא' והוא שלא לאכול מאיזה מין שיהיה, ואיסור זה והוא איסור חדש קודם י"ו בניסן שהוא יום הנפת העומר ראשית קצירנו הוא נוהג מהתורה בין בארץ בין בחוצה לארץ אעפ"י שהוא חובת קרקע כמו שלמדנו מהפסוקים בפרקא קמא מקדושין:
מצוה לח
ולא תאכל ערלים. בטרם הלולים. ולא תהדר גדולים. ודלים נחפרים:
הזהיר מלאכול ערלה שלש שנים ויש בו איסור הנאה ולפי זה החמירו בביטולו שצריך מאתים לבטלו. ואיסורו נוהג בחוצה לארץ מהלכה למשה מסיני ודאה אסור ספיקה מותרת בחוצה לארץ כמו שנזכר בגמ' קדושין (ל"ט):
בטרם הלולים פי' קודם השנה הרביעית שיהיה באותה שנה כל פריו קדש הלולים ליי' והיא מצות עשה:
ולא תהדר גדולים אמרו בספרא לא תאמר עשיר הוא זה בן גדולים הוא זה היאך אביישנו ואראה בבשתו. לכך נאמר לא תהדר פני גדול:
ודלים נחפרים כלומר אם תהדר פני גדולים יהיו הדלים נחפרים ויסתתמו טענותיהם. ולי הכותב נראה שכוונת המשורר ז"ל היתה בדלים נחפרים, שלא יהדר גם כן לדל. כאמרו לא תשא פני דל. ולא מצינו מענין זה בנין נפעל כי אם בנין קל וחפרה הלבנה. והפעיל מביש ומחפיר. ואלו אמר מוחפרים יותר נכון שהוא מבנין הפעיל הנמצא ממנו:
מצוה לט
ולא תהיה כנושה. לאיש עני נקשה. ולא תתנו אשה. בעורים ושבורים:
בגמ' מציעא אמרו מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו שנאמר לא תהיה לו כנושה וכן במכילתא אמרו לא תראה לו בכל זמן וכן נכלל בכלל לאו זה אסור רבית למלוה כמו שנזכר בגמ' מציעא. נקשה פי' רע המזל. מן ועבר בה נקשה ורעב:
ולא תתנו אשה וכו' אזהרה היא שלא להקטיר אמורי בעלי מומין למזבח שנ' ואשה לא תתנו מהם ובענין בעלי מומין יש הרבה אזהרות מלבד האזהרה שיש בנותן מום שנא' כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום והמטיל מום בקדשים לוקה. עוד יש אזהרה אחרת אני תמה מפני מה לא מנאוה הראשונים ז"ל והוא המתפיס תמימים לבדק הבית שיש בו לאו כמו שאמרו בפ"ק מתמורה (ו) והרי מקדיש תמימים לבדק הבית דאמר רחמנא שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו אותו אתה מקדיש לבדק הבית ואי אתה מקדיש תמימים לבדק הבית אע"פ שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי ואמר באותו פ' (ז' ב) אין לי אלא עשה לאו מנין ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר. למד על הפרשה כלה שהיא בלאו ומייתו לה בגמ' פרק כל שעה ואעפ"י שהיא שנויה בספרי בלשון יחיד וחכמים חולקין יש לנו לפסוק כסתם מתני' וכסוגיא דתלמודא וצריך עיון. והאזהרות האחרות הן האחת שלא להקדיש בעלי מומין לגבי מזבח שנאמ' כל אשר בו מום לא תקריבו ופי' בספרי משום בל תקדיש, והשני שלא תשחוט בעלי מומין לשם קרבן שנ' בפסוק אחר לא תקריבו אלה ואמרו בספרא משום בל תשחט. והשלישי שלא לזרוק דם בעלי מומין למזבח שנאמר בפסוק אחר לא תקריבו ליי' ואמרו בספרא ר' יוסי בר' יהודה אמר משום בל תקבל הדם. ובגמ' תמורה אמרו דלתנא קמא מבעי ליה לזריקת דמים וכן הלכה. והרביעית היא שלא להקטיר אמורי בעלי מומין שנ' ואשה לא תתנו מהם ואמרו בספרא אלו החלבים. ושם אמרו אין לי אלא כלם מקצתן מנין תלמוד לומר מהם אף מקצתן ולפי זה יהיו שני לאוין בל תקטיר כלו בל תקטיר מקצתו. וכן אמרו בספרא המקדיש בעל מום למזבח עובר משום חמשה שמות. משום בל תקדיש. ומשום בל תשחט. ומשום בל תזרוק הדם. ובל תקטיר חלב. ובל תקטיר מקצתו. והרמב"ם ז"ל דחה בריתא זו ואמר שאין נמנה בל תקטיר מקצתו לאו. לפי שזה התנא סובר שלוקין על לאו שבכללות והלכה היא שאין לוקין על לאו שבכללות והביא ראיה מה שאמרו בגמרא תמורה (שם) המעלה אברי בעלי מומין לגבי המזבח אביי אמר לוקה משום בל תקטיר כלומר ובל תקטיר מקצתו. רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות והקשו לדברי רבא מזאת הברייתא והעלו דבריו בתיובתא והוא ז"ל פוסק כרבא לפי שהמוסכם בתלמוד הוא שאין לוקין על לאו שבכללות כמו שנודע מהשרשים. והרמב"ן ז"ל תמה על דבריו שיעלו דברי רבא בכאן בתיובתא מה שאין כן בכל מקום שנחלקו בו אביי ורבא בענין לאו שבכללות ופי' הוא ז"ל שהגרסא הנכונה היא רבה לא רבא ומחלוקת חדשה זו בין אביי ורבה שאין לאו שבכללות זה דומה לשאר לאוין שבכללות לפי שהן דורשין באברי בעלי מומין שני לאוין האחד לא תקריבו את אלה לה'. והשני ואשה לא תתנו מהם. זה כתב הוא ז"ל ואיני רואה תקון בזה שאין לנו חמשה לאוין אלא כשמנינו בל תקטיר כלו ובל תקטיר מקצתו. והאחד על כרחינו הוא לאו שבכללות שאין לנו אלא ארבעה לאוין. ואלו אמרה הברייתא המעלה אברים חייב משום כלו ומשום מקצתו היה אפשר לומר שאין כאן לאו שבכללות והיה האחד לאו דלא תקריבו את כל אלה והשני ואשה לא תתנו מהם אבל כשחייבה חמש מלקיות בלאו אחד היא מחייבת על שני דברים ולאו שבכללות הוא וצ"ע. ולא ראיתי להרמב"ן ז"ל שמנאן כי אם בארבעה לאוין כמנינו של הרז"ל אלא שבסוף ספרו כשלחצו המנין כתב כי הקדש בעלי מומים למזבח ושחיטתן וזריקת דמן והקטרת חלבן כלן מצוה אחת אעפ"י שלוקין על כל אחת לפי שהכונה בכלן למנוע לעשיית הקרבן מבעלי מומין ולשון התורה כך הוא לא תקריבו. שלשון התורה הוא נמנה במצות ואפילו בענינים חלוקים הנזהרים בשם אחד עכ"ל ז"ל. ומה שלא מנו ולנדר לא ירצה הוא לפי שאינו לאו אלא שלילה כעין כי לא לרצון יהיה לכם, פגול הוא לא ירצה. ולשון ספרי מלמד שאינן מרצים וכן בפ' אותו ואת בנו אמרו על זה הלאו שאינו במנין שהכתוב נתקו לעשה. והרמב"ם ז"ל מנה לאו ראשון והוא שלא להקריב בעל מום עובר מאמרו במשנה תורה לא תזבח ליי' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום וביארו בספרי שבבעלי מומין עוברים הכתוב מדבר. והרמב"ן ז"ל סובר שהכל נכלל בלאו אחד עם מום קבוע והביא ראיה ממה שאמרו בספרי וכן בגמ' תמורה אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מניין ת"ל כל אשר בו מום ובין מום קבוע בין מום עובר עובר בכל ה' שמות הללו וגם הפסוק שבמשנה תורה הוא כולל כלם וכן אמרו שם אין לי אלא תם ונעשה בעל מום בע"מ ממעי אמו מניין תלמוד לומר כל דבר רע מנין בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית תלמוד לומר מום כל דבר רע. מנין לזקן חולה ומזוהם תלמוד לומר שור ושה כל דבר רע. ומנין לקדשים ששחטן חוץ למקומן וחוץ לזמנן לרובע ונרבע ומוקצה ונעבד אתנן ומחיר וטרפה ויוצא דופן וכו' הרי שהוא כולל כל הפסולים, ועם כל זה לא יחסר לרז"ל מפני סלוקו זאת מן המנין כלום במנין המצות לפי שהוא הוסיף בכאן אזהרה אחרת והיא שלא לשחוט קדשים על מנת לאכול בשר חוץ לזמנן וחוץ למקומן והוא מלשון ספרי לא תזבח לה' אלקיך אשר יהיה בו מום מנין לקדשים ששחטן על מנת לאכלן חוץ לזמנן וחוץ למקומם ת"ל דבר דבר שתלוי בדיבור וכן כללו בלאו הזה שוחט בדרום וכל פסולי מזבח והרמב"ם ז"ל סובר כי זה הוא לאו שבכללות ולא מנה כי אם אסור בעל מום שהוא אסור הנפרט בזה הלאו הכולל. זה כתב הרמב"ן ז"ל ואינו מספיק בלמוד זכות עליו שהרי בפ' ב' מזבחים (כ"ט ב') נתנו לו לאו מיוחד דאמרי' התם אמר ר' ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב לא יחשוב והעלו שם שאינו לוקה עליו מפני שהוא לאו שאין בו מעשה וכן כתב הרז"ל בחבורו הגדול אבל נראה שהוא לאו נכנס במנין ואינו בכלל בעל מום:
מצוה מ
ולא יעלה משיחי. במעלות על מזבחי. ולא תשחט פסחי. בא' השערים: