אור ברסלב
זבח פסח על הגדה של פסח מגיד › הא לחמא עניא

זבח פסח על הגדה של פסח· רבנו יצחק אברבנאל

מגיד · הא לחמא עניא

מגיד

פסקה ג

תשובות לשערים א'-ד'.
"הא לחמא עניא די אכלא אבהתנא" וכו'.
ההגדה הזאת היא במכילתא, וכבר זכרתי בשערים השאלה שיש במאמר הראשון, למה סידרו חז"ל המאמר הזה בלשון ארמי ושאר מאמרי ההגדה כולם בלשון הקודש? ונתנו החכמים ז"ל טעמים על דרך הדרוש, מהם אמרו מפני שלא יבינו המזיקים בלשון הקודש ויבואו ללכלך הסעודה אחר שניתן להם רשות באומרו "כל דכפין ייתי ויכול".

אבל הדעה הזאת היא ספק ספיקא בכמה מדרגות. ראשונה במציאות השדים, ושנית שהם יבינו לשון הקודש ולא לשון ארמי, ושלישית אף אם נודה במציאות השדים שהוא קשה ומשא כבד להאמין, ושלא ילכלכו הסעודה כי אם ברשות בעל הבית כבן יכבד אב ועבד אדוניו, הנה כבר השרישו בנו חז"ל האמונה ששלוחי מצווה אינם ניזוקין (קידושין ל"ט, ב'), ואמרו ליל שימורים הוא לילה המשומר מן המזיקין.

ויש אומרים שנתחבר המאמר הזה בלשון ארמי כדי שלא יבינו אותו מלאכי השרת ולא יתחילו לשורר להקב"ה בלילה הזה שהוא ליל יציאת מצרים שלא אמרו בו שירה שנאמר "ולא קרב זה אל זה כל הלילה", אך קשה גם לדעתם שהיה ראוי שיאמרו כן בהלל שהוא השיר המיוחס ללילה הזה ולא המאמר הראשון מההגדה שאין בו שירה. ועם היות שבליל יציאת מצרים לא אמרו שירה מפני שנטבעו המצריים בים, אבל בלילי פסח הבאים הם אומרים שירה ואין לחוש שיקנאו בישראל ומדוע לא יאמרו "הא לחמא עניא" בלשון הקודש שיבינו המלאכים? ובפרט שכבר אמרו חז"ל (סוטה ל"ג, א') כי מלאכי השרת שומעים כל הלשונות של שבעים אומות כנגד שבעים שרים המקיפים כסא כבוד ה', וכי המלאך גבריאל למד את יוסף שבעים לשון, ולפי זה יבינו גם לשון ארמי.

עוד אחרים אמרו בטעם שמפני שהיו אבותינו בבבל כאשר סדרו ההגדה, הסכימו לומר המאמר הזה בלשון ארמי כדי שיבינו הנשים והטף והם יפרסמו את המצווה, אבל קשה לדעה הזאת למה סידרו המאמר הראשון דווקא בלשון ארמי ושאר המאמרים בהגדה כולם בלשון הקודש, ובפרט מאמר "מה נשתנה" שהוא יותר כנגד הנשים והטף היה ראוי להיות בלשון ארמי כדי שיבינו אותו.

והיותר נראה בזה הוא כי מפני ההכרזה אשר בזה המאמר "כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח" תקנו אותו בלשון ארמי כי היו אז בבבל, ובבוא החג עשו זכר לחגיגת הפסח בירושלים לסמוך על שולחנם העניים והאביונים, וסדרו שגם פה בגלות יתחייב כל בעל הבית להרבות מתנתו, כמו שנאמר "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי" וגו' (דברים י"ב, י"ב). ולכן כשישב על שולחנו ירים קולו אל העניים אשר בפתח הבית לקרוא לכולם בשם ה' "כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח" רצה לומר שיבואו לסמוך על שולחנו. ולפי שהעניים לא יבינו לשון הקודש תקנו שיעשה ההכרזה הזאת בלשון ארמי כדי שיבינו אותו ויכנסו לביתו. וכבר ציווה הנביא על הצדקה הזאת באמרו "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת" וגו' "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיהו נ"ח ז'-ח').

אמנם למה נקראה המצה לחם עוני? כבר נמצאו לחכמינו ששה טעמים חדשים וגם ישנים, כי בפרק "ערבי פסחים" אמר שמואל "לחם עוני שעונין עליו דברים", אבל זה בלתי מספיק, כי גם על הפסח והמרור יש עניית דברים, וכמו שאמר רבן גמליאל "כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פסח מצה ומרור" וכו', ועוד שהרי הכתוב קרא את המצה לחם עוני ולא היה זה מפני ההגדה כי עדיין לא נתקנה.

עוד אמרו שם טעם אחר לחם עוני, "מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה" (פסחים דף קט"ו עמוד ב'), כלומר שבלילה הזה יפרוס כל בעל הבית את המצה לזכרון שהיו ישראל במצרים עניים, אבל קשה שהתורה עשתה המצה זכרון לגאולה כמו שנאמר "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך" וגו', ומזה משתמע כי המצה היא זכר לגאולה לא לעבדות ולא לעניות.

הטעם השלישי שאמרו שנקרא לחם עוני לפני שמפני עבדותם במצרים לא היו מניחים אותם המצריים ללוש עיסתם ולאוכלה כראוי, בטל גם כן על פי שאמרנו כי לא באה המצה לזכרון הגלות והעבדות כי אם לזכרון הגאולה, והיה ראוי לקרותו לחם גאולה.

הטעם הרביעי שנקרא לחם עוני לפי שבמצרים אכלו בני ישראל מצה עם קורבן פסח כמו שנאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו", ולכך נאמר "די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" וקאי על אכילת אותו הלילה. אך גם זה אינו שווה לי, כי היה ראוי לומר "די אכלו אבהתנא ביציאתם ממצרים" ולא "בארעא דמצרים" שמורה על ההרגל וההתמדה כל זמן ישיבתם שם.

הטעם החמישי אמרו שקראו לחמא עניא מפני העיסה שתקנו שתהיה מעשירית האיפה כמו קורבן העני, שנאמר "וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה" (ויקרא ה', י"א), וכן הייתה עיסת המן במדבר שהיה כל אחד מלקט ממנה עשירית האיפה. אבל רחוק הוא שיכוון המגיד לזה, שאם כן היה ראוי שיאמר "הא קורבנא דעניא" או "עיסא לעניא", אם נקראת כן על שם כמות העיסה, לא ראוי שיאמר "הא לחמא עניא", המורה היות העוני בטבע הלחם ומהותו ולא בכמותו ומקריו.

הטעם השישי הוא שהביאו הרמב"ן בפירושו בסדר ראה, וזה לשונו: "זכר במצה שתהיה לחם עוני להגיד שציווה בה לזכור שיצאו ממצרים בחיפזון, והוא עוני זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ, והנה תרמוז לשני העניינים, וכן אמרו 'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים', או יאמר שתהיה עוד עשויה כלחם עוני ולא שתהיה מצה עשירה כמו שהזכירו חז"ל" עד כאן. הנך רואה שנעתק הרב מעניין לעניין לפי שלא נתיישב אצלו מה שאמר בזה, כי הנה השיגוהו הספקות שזכרתי לשאר הדעות.

והנכון אצלי בזה הוא שהמצה נקראת בכתוב "לחם עוני" לשתי סבות, האחת מפני טבעה לפי שהלחם בהיותו עיסה טרם יחמץ הוא קטן הכמות ואחר החמוץ יגדל הבצק ויעלה למעלה, והמצה להיעדר החמוץ לא תגדל ולא תעלה אלא תשאר שפלה ונמוכה, ובבחינה הזאת נקראת לחם עוני, לשפלותה ודלותה בעצמה. והסיבה השנית היא לפי שהמצה קשה להתעכל באצטומכא ותשאר בה זמן רב ולכן תספיק מעט מהמצה לאוכליה ועניים יאכלוה. וכבר כתב יצחק הישראלי7 במסעדים אשר לו כי פת המצה קשה מאוד להתעכל באצטומכא ומתארכת לצאת משם ומולידה רוח ועצירות, ושהוא מאכל ניאות לעמלים יותר מן הלחם החמץ, והמצריים לשנאתם את בני ישראל וגדי שיספיק להם לחם מעט היו נותנים להם לחם מצה כשהיו עוסקים בבנייני המלך ובמעשי הלבנים. ועל פי שתי הבחינות האלה נאמר כאן "הא לחמא עניא", כנגד הראשונה מפאת טבעה כמו שזכרתי, וכנגד הסיבה השנית אמר "די אכלא אבהתנא בארעא דמצרים". ועם היות שנקראה מצה לחם עוני על פי הבחינות האלה, לא נאמר מפני זה הטעם שצוותה התורה מצוות המצה ואיסור החמץ, כי אם לזכרון מהירות גאולתם כמו שנאמר "כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ט"ז, ג'). ולפי זה המאמר "הא לחמא עניא" אינו סותר דרשת רבן גמליאל במצה, לפי שכאן לא אמר המגיד טעם מצוות המצה אלא זכר עניינה שהיא "לחמא עניא" בטבעה ושכן היו אוכלים אותה במצרים. אחר כך פירש רבן גמליאל הסבה וטעם המצווה שאנו אוכלים מצה בלילה הזה, שהוא לזכרון מהירות הגאולה והיציאה ממצרים, שלא הספיק בצקם להחמיץ. ויהיה פירוש הכתוב שבעת ימים תאכל עליו מצות, שהמצות הוא לכם עוני נמוך ושפל ובלתי גדול לפי שבחפזון יצאת מארץ מצרים, עד שלא הספיק בצקם להתגדל ולעלות ונשאר נמוך ועני, וכמו שאפרש עוד במקומו. אמנם למה התחילה ההגדה בעניין המצה ולא בעניין הפסח שהוא הקודם במעלה, או למה לא שכר שלשתם פסח, מצה ומרור? ומה עניין אומרם הא שתא הכא והכפל אשר בא בו? שהן השאלות שבאו בשער השלישי והרביעי.

כבר אמרו איזה חכמים שמה שאנו אומרים כאן "כל דכפין" וכו' הם דברי אנינות על גלותנו, לומר כי בעוונותינו גלינו מארצנו ואין אנו יכולים להקריב קרבן פסח חוצה לארץ ולכן אין צריכין טהרה וכל מי שיביא יאכל מזה הפת כטמא וכטהור יחדיו. ולכן אנו מתפללים כי לשנה הבאה נעלה לירושלים ושבו בנים לגבולם, והאיש אשר הוא טהור יעשה כחוקת הפסח. ואחרים אמרו שהתחיל במצה מפני שאנחנו חייבים לתת לכל אחד די מחסורו בזמן הזה, ולכן אמר כל דכפין ייתי ויכול, ומאמר "לשנה הבאה בירושלים" נאמר לזכרון ירושלים, שנאמר "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", כאילו יאמר שבזכות הנדיבות והצדקה הזאת להאכיל לעניים יגאלנו השם יתברך. וראיתי מי שפירש המאמר הזה כולו כמו סיפור מה שעשוה אבותינו במצרים והדברים שאמרו באותו ליל שימורים, שמפני חפזונם היו מחלקים המצה והיו אומרים אלו לאלו כל דכפין ייתי ויכול כל דכפין ייתי ויפסח, כי עתה אנו עבדים במצרים ולשנה הבאה נשב בארעא דישראל בני חורין. וכי עתה כאשר אנחנו מחלקים את המצה הננו מודיעים לנשים ולתינוקות שכן עשו אבותינו במצרים והיו אומרים ככה ואנחנו עושים כדוגמתם, והתקינו לומר לשנה הבאה בני חורין בלשון הקודש ולא בלשון ארמי כשאר מילות המאמר כדי שלא יבינו אותו הגויים (בני בבל) ויחשבו את ישראל למורדים במלכות כי אומרים שיעשו עצמם בני חורין. אך גם בפירוש זה לא נמלט מהספקות.

והנכון אצלי הוא שחז"ל תקנו שיהיה האדם בליל פסח קודם ההגדה בוצע מצה, וישים חציה תחת המפה ויעקור הקערה מלפניו ויתננה בצד השולחן כאילו כבר אכלו, כדי שיהיה מקום לשואל לשאול למה עושין כן ועדיין לא אכלו? כמו שביארו בפרק ערבי פסחים. ותקנו שיקרא את העניים שיבואו לאכול עמו מפתו ולסמוך על שולחנו, ולכן דיבר מהמצה, לא שהייתה כוונתו לבאר טעמה והוראתה כאן, כי אין זה המקום ויבוא להלן, אבל הוא לעניין ההכרזה כאילו יאמר העניים והאביונים מבקשים להם ואין, לכו לחמו בלחמי כי הוא לחם עוני ונאות אליכם, ובלילה זה כולנו שווים, ואף על פי שאתם עניים אל תתביישו כי כן היו אבותינו במצרים, ולפי זה יבואו דבריו מתוך ענוונותו לדבר על לב העניים ועל כן קרא לחמו לחם עוני, ואפשר שקראו "לחם" לכל הסעודה הכוללת פת ותבשיל וגם בשר, כמו שנאמר "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמות ט"ז, ד') ואמר משה לישראל "בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ" (שמות ט"ז, ח'), הרי שלחם כולל גם בשר . ותועיל ההכרזה הזאת גם כן שלמה שכוונו לעורר את הנשים והטף לשאול מה נשתנה, אחרי שאתה שמת לפניך לחם ובצעת אותו והקדשת קרואיך ואמרת כל דכפין ייתי ויכול, מה זה שנתחרטת ממה שהתחלת לעשות ועקרת את הקערה? והשאלה הזאת תביא התשובה בסיפור יציאת מצרים.הנה התבאר מזה למה התחיל המגיד מאמרו מן הלחם, ולכן לא הזכיר הפסח כי אינו נוהג בחוצה לארץ, ולא הזכיר המרור לפי שאין בו אכילה מספקת לעניים, כי אם המצה באשר היא לחם שלבב אנוש יסעד, ועל בדומה לזה אמר עזרא "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ" (נחמיה ח', י'). ולפי שאנחנו עושים בלילה הזה זכר לפסח מאותו אפיקומן שאוכלים על השובע במקומו, לכן יאמר "כל דכפין ייתי ויכול" כנגד המצה והמרור ו"כל דצריך ייתי ויפסח" כנגד האפיקומן שהוא זכר לפסח. ולכן זכרו באחרונה כאילו יאמר אחרי שיאכל מהסעודה יעשה זכר לפסח, או שכפל הדבר במילות שונות "ייתי ויכול" "ייתי ויפסח", רצה לומר לחוג עמנו. אמנם מה שאמר עוד "הא שתא הכא" וכו' בא להתיר ספק שאפשר שיסופק נגדו, והוא כי הייתה חובה לחוג את חג הפסח בירושלים, כמו שנאמר " לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ וגו' כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (דברים ט"ז, ה'-ו') וגו' ואיך יאמר אם כן יבוא ויפסח כאילו יעשה בחו"ל חג הפסח? וכדי להשיב על זה אמר "הא שתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל", רצה לומר השנה הזאת נעשה כאן חג ושנה הבאה יהי רצון מלפני ה' שנעשה אותו בארעא דישראל, ונתן הסיבה הזאת באומרו "הא שתא עבדי" רצה לומר הנה נעשה בשנה הזאת החג כאן מפני שאנחנו עבדים בגלות, ולא נוכל לעלות לחוג בירושלים, אולם לשנה הבאה כאשר יגאלנו ה' נוכל לעשותו בארעא דישראל לפי שנהיה אז בני חורין ונעשה המצווה כהלכתה. ולפי זה המאמר הראשון שאמר "הא שתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל" הוא הודעה והנחה, ומה שהוסיף לומר עוד "הא שתה הכא עבדי" וכו' היא נתינת הסבה בדבר, ולא בא זה בכאן על דרך תפילה ובקשה כמו מה שנאמר בסוף ההגדה "כן ה' אלוהינו יגיענו למועדים אחרים" וכו', כי בכאן בא רק להתיר הספק כמו שזכרתי.

הנה נתבאר זה המאמר הראשון והותרו השאלות והספקות אשר בארבעת השערים הראשונים.

תוכן העניינים

זבח פסח על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה