אור ברסלב
זבח השלמים זבח השלמים על פרשת שלח

זבח השלמים· רבי משה גלאנטי

זבח השלמים על פרשת שלח

זבח השלמים על פרשת נשא

צד משאחז"ל שלא ידעו ולא יבינו שלא למדו ממרים וכנראה הוא ק"ו דאית ליה פירכא דשאני משה שהוא ב"ו ומרגיש תאמר הם שהוציאו דבה על העצים ועל האבנים שכן בגמרא עשו ק"ו ואמרו ומה מרגלים שלא הוציאו דיבה אלא על העצים ועל האבנים נענשו המוציא לשון הרע על חבירו עאכ"ו וכנראה שהוא סותר לזה והדבר פשוט דלגבי מה שהוציאו דיבה על הארץ כמש"ה מתו כמו שדייקו בגמרא וימותו מוציאי דיבת הארץ שמשום מה שדיברו על הארץ מתו ונענשו להכי עבדינן ק"ו ומה מרגלים שלא הוציאו דיבה אלא על הארץ באומר' ארץ אוכלת יושביה נענשו המוצי' לשון הרע על חבירו שמרגיש עאכ"ו. אך לגבי מה שדיברו בה' ואמרו כי חזק הוא ממנו כביכול אפילו ב"ה אינו יכול להוציא כליו משם בזה אנו אומרים שהיה להם ללמוד ממרים שדיברה באחיה כ"ש המדבר בה' גדול אדונינו ורב כח והיינו לא ידעו ידיעה וחשבו שכיון שהארץ אינה מרגשת אין להם עון וזה גירר להם עון אחר שלא יבינו לעשות ק"ו שהדעת נותנת שלא לדבר בה והיינו כי טח מהשכל ודוק:

א"נ שאפילו שלא היו רואין ענין מרים מצד עצמם היה להם לידע והיינו לא ידעו ואפילו בראותם ענין מרים היינו ולא יבינו וזהו הכפל כי טח מראות הסמוך לו ענין מרים מהשכל לבותם מעצמם אפילו בלא ראות ענין מרים:

צה הנה כתבנו לעיל בפ' שהענן קיבל האבנים שרצו לרגום למשה וצ"ל טעם למה:

ועוד נתקשינו מנ"ל לחז"ל דמ"ש לרגום אותם קאי למשה ולאהרן ויהי' סמוך ונראה לפ' זה לא נזכרו משה ואהרן רק יהושע וכלב ואימא דעלייהו קאי ולא למשה ואהרן ולכאורה תירצתי דלעיל קאמר וה' אתנו אל תיראום וס"ל א' ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים והנה באומרו וה' נתקשיתי שכל מקום שנא' וה' הוא הוא וב"ד וכאן מאי שייטיה דב"ד הכא אלא ב"ד הנזכר הוא משה ואהרן וב"ד הצדק וכמ"ש עלה נעלה אם יאמר לנו משה שנעלה לשמים נעלה וזהו עלה רומז למשה שנא' עליו ומשה עלה וכמ"ש חז"ל גבי אז חללת יצועי עלה שרומז למשה עי"ש בספרנו. ולזה אמר וה' אתנו ה' וב"ד דהיינו הרועים שלנו משה ואהרן שהם ממש אתנו אל תיראום א"כ כשאמר עתה ויאמרו כל העדה לרגום אותם היינו לכל הנז' סמוך דהיינו כביכול לשכינה ולב"ד הנזכר דהיינו משה ואהרן. א"נ איפשר שכיון שמשה ואהרן נפלו על פניהם וחששו שהנפילת אפים הי' להענישן כההוא עובדא דגמרא דאיתתי' דר"ג יע"ש ולזה אמר כיון שהם רודפים ובאין להרגנו נשכים להורגם ולהכי אמר כל העדה שהם הסנהדרין לרגום אותם מדין רודף אבל אי קאי ליהושע וכלב אין טעם לרוגמם. א"נ כיון שנפלו על פניהם משה ואהרן ואין רואה אותם אמרו ונתייעצו לרגום אותם כיון שהם אפים ארצה אין רואה אותנו ולהכי ס"ל וכבוד ה' נראה בענן וכו' לפי שהם אינם רואים אנכי הרואה משא"כ אלו קאי ליהושע וכלב אין טעם לומר לרגום אותם: והנכון לע"ד לתרץ הכל שהנה בפרשת בשלח תראה שאמר קרא מעין תלונה זו וילן. למה זה העליתנו ממצרים ואמר משה עוד מעט וסקלוני. וא"ל הקב"ה עבור לפני העם למה אתה מוציא לעז על בני עבור לפניהם ואין דובר דבר עי"ש א"כ עתה בתלונה זו שהיא מעין אותה התלונה למה העליתנו וקאמר ע"ז ויאמרו כל העדה לרגום אותם והוא סתום לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דקאי על משה ואהרן שמאז עלה בדעתם והכינו עצמם לרגום לולי שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ולזה א"ל לא תוציא לעז על בני אבל משה ראה אותם מכינים האבנים וכיוצא וה' ברחמיו אמר לי' שבעת המעשה יחזרו בהן עתה מראות שכתבה התורה ויאמרו לרגום אותם באבנים אע"פ שלא עשו כיון שהיתה מחשבה כפולה כתבה דמחשבה לא כמעשה שאלו היתה פ"א אפי' להודיע מחשבתם לא הי' כותבה:

א"נ כיון שאני רואה שכתבה התורה וכבוד ה' דהיינו שעשו מעשה והענן קבלם ולמה כך אלא הטעם הוא כיון שבפ"א כשאמר משה עוד מעט וסקלוני כעס עליו ה' לומר שאתה מוציא שם רע על בני כיון שכן נכוה משה ולא נשמר מהם לשמור את משמרת ה' שאמר שלא נחשדו בכך ואע"פ שמגמגמים לא עבדי להכי בדינא ובדיינא בא הענן וקבלם שבסיבת השכינה לא נשמרו עצמם ומחוייבת השכינה לסלק כל נזק מעליהם ודוק:

צו רש"י אכנו בדבר ואורישנו וא"א לג"ג ועצום ממנו א"ת מה אעשה לשבועת האבות ואעשה וכו' שאתה מבניהם עי"ש וקשה דא"כ איך בעגל התפלל משה בטענה זו זכור לאברהם וכו' אשר נשבעת להם וגו' ובזה נצח מה' וינחם ה' ע"ה והלא תשובתו בצדו שכבר א"ל ואעשך לג"ג שזה תשובה לשבועה שהוא מבניהם ורש"י בפרשת תשא לא פירש כך אדרבה חיזק קושית משה וכתב ע"פ זכור לאברהם וכו' מה אתה אומר לי ואעשה אלג"ג אם כסא של ג"ר אינו עומד וכו' עי"ש ולפי מ"ש בפרשה זו כיון דמשה מבניהם בו מתקיים השבוע' וכאילו הוא כסא של ד"ר. ולקמן בסימן צ"ז כתבתי בזה דברים בתחלת הענין אך עיקרן של דברים הוא מה שאכתוב כאן אחוז בזה וגם מזה את"י. גם נבין מ"ש רש"י ע"פ זכור לאברהם וכו' אם נתחייבו שרפה או הריגה וכו' דמה לנו בדרושים אלו שכנראה כוונת משה היא היתה להזכיר השבועה שמוכרח לקיימה א"כ מה לנו בזכיות ובדרושים:

ולע"ד שרש"י ז"ל ראה שבאומרו פה פ' שלח ואעשה אותך לג"ג ועצום ממנו והאריך בתיבת ממנו מה שלא נזכר בפ' תשא הדברים ניכרים שכוונת ה' לומר א"ת מה אעשה לשבועה בך אקיימנה שאתה מבניהם והיינו ואעשה אלג"ג ועצום ואתה ממנו ובך מקיימת השבועה והנה בפרשת תשא לא מצינו שאמר ממנו כנראה שאינה מספקת. תשובה זו שאתה מבניהם ואדרבה משם מקשה ואו' זכור לאברה' אשר נשבעת וכו' וה' הודה לדבריו וניחם על הרעה כנרא' שטענת משה טענה ואינה מתורצ' אף שהוא מבניה' וצריך לדעת למה ומה נשתנה עון העגל מעון המרגלי' עוד הוקשה לו שהיל"ל זכור את השבועה אשר נשבעת לאברהם וגו' ולא כמ"ש זכור לאברהם ליו"י עבדיך אשר נשבעת וכן מצינו במסדרי התפלו' אנשי כנה"ג שסדרו וזכור לנו את השבועה מה לנו אם הם עבדיו או לא כל הברואים הם עבדיו. לעומת כל זה בא רש"י בחכמה ופי' שהלא נודע שיש צד זכות באבות העולם ויש צד שבועה והנה בעגל שהי' עון ראשון הכתוב בתורה לא בא משה בכח השבועה כי השבועה יכולה להתקיים באחד מישראל שהוא מזרעם אלא מכח שהם אהוביך וריעך ויש להם זכות שאברהם נשרף ויצחק נהרג ויעקב גלה הכל על קדושת שמך וא"כ ראוי הוא שיעמוד זכותם לבניהם וכיון שאני בא מכח זה דהיינו כח אהבת הקדמונים שעבדוך באמונה והיינו שהזכיר רש"י זכות ואם אתה עושה בזכותן וכו' אין לומר שדי שאקיימנה בך דאטו מלך שיש לו אהוב ועבד נאמן והניח י"ב בנים ואח"כ הבנים עברו חק הפרו ברית וראוי שבשביל אהבת אביהם יעבור על פשע כיון שהוא חטא ראשון היתוקן זה במה שיהרוג את הי"א ויקיים ברית האהבה רבה עם הא' א"כ מה זו אהבה כיון שהורג לו את י"א ילדיו והרי זה נמצא שהוא מוכרח לעבור על פשע כולם ולהנחם על הרעה והיינו מ"ש זכור לאברהם וגו' שהם עבדיך ועבדוך באהבה יתירה עד שכ"כ היתה עבודתם באמונה שנשתעבדת ונשבעת להם בך שהוא דבר גדול ותדבר אליהם וגו' וכל זה הי' מחמת שהיו עבדיך והיו להם זכות רב א"כ גם עתה זכור אותם ואת זכותם ותעמוד לבניהם וא"ת שתמה זכות אבות ובטלה אהבתם וא"כ מכ"ש שזכותי יתום יותר במהרה כי אינו דומה זכות צדיק א' לזכות ג' שעולה במעלות כאשר כתבנו בס' השלישי בפ' וירא ולכן וינחם ה' על הרעה וכו'. אך בפ' שלח שכבר חטאו זה עשר פעמים ותחלת דבר ה' עד אנא ינאצוני העם וגו' ועד אלי"ב וגו' ר"ל אל תזכיר לי זכות אבותם כי חטאו יותר מדאי אך אם תטעון עלי מכח השבועה שהיא מוכרחת להתקיים בין אם יהיו צדיקים או רשעים הדין עמך אך יכול אני לקיימה בך שאתה מבניהם ואעשה אלג"ג ועצום ממנו ודי בזה כיון שאתה מזרעם. אך משה רעיא מהימנא סניגור ופרקליט טוב מצא טענת ושמעו מצרים וגו' ועד"ז פי' הרב א"א ז"ל מ"ש בגמ' שמשה תלה בזכות אחרים לפיכך תלו לו בזכות עצמו לולי משה בחירו וגו' דק"ק דמ"ל דכוונת משה לתלות בזכות אחרים מכח ענוה ואימא שהזכיר את האבות משום ברית השבועה במ"ש אשר נשבעת להם בך משא"כ למשה שלא נשבע אלא עמ"ש מיושב שמוכרח מתיבת עבדיך ומהקושי שדקדקנו שהיל"ל זכור את השבועה אשר נשבעת וגו' ושאר הדקדוקים מורים באצבע שכוונת משה להזכיר זכות אבות ולא מכח השבועה דאי מכח השבועה במ"ש ואעשה אלג"ג שהוא מזרעם אזלה לה חומר השבועה אלא ודאי מכח זכות בא כמ"ש שכוונתו לומר שזכות אבות יגן על כולם ויצילם ולא מקצתן כאמור ולכן שבחו את משה, כי מאחר שהיה מבקש זכות הי' לו להזכיר זכותו אלא שלא רצה מחמת ענוה וכ"ת שהזכיר את האבות מפני שהם ג' שאינו דומה מרובים העושין את המצוה למועטין אף אתה אמור לו שכיון שאמר לאברהם ליצחק וליעקב בלמ"ד ולא אמר לאברהם ויצחק ויעקב. הגם שלא אמר לאברהם וליצחק בוא"ו אלא ליצחק הוא להפרידם שבשביל זכות כל או"א כדי להציל וא"כ הי"ל להזכיר זכותו אלא שלא רצה משום והאיש משה עניו מאד:

ועם זה תרצתי מה שהוקשה לכת הקודמין מהור"ם סאגיס ז"ל בלשון התפלה שאנו אומרים את השבועה שנשבעת לא"א בה"ה ואח"כ ואת העקידה שעקד את יצחק בנו שהיל"ל העקידה קודם ואח"כ השבועה שכך היה המעשה והוא דקדוק דק. ועם מ"ש מתורץ שענין השבועה מועיל בין לצדיקים ובין לרשעים דמכח השבועה ראוי לרחם עלינו אך ענין העקידה בעצמה שהוא זכות אבות לא תועיל כי אם לצדיקים כמ"ש התוס' ז"ל בשבת שלרשעים תמה זכות אבות לן אך לצדיקים לא תמה אך ברית אבות דהיינו השבועה לא תמה ולא תתום בין לרשעים בין לצדיקים ולכן אנו אומרים בתחלה מה שיועיל לכוללות ישראל ואח"כ אנו מזכירין הזכות שהוא מועיל לפרטים. (אמר המני"ח אחר המחילה הראויה ממעלתו אני אומר להיפך ומתורתו למדתי שהשבועה תועיל שלא לכלותינו ויכולה היא להתקיים בצדיקים כמ"ש ה' למשה הלא אתה מבניהם ולפיכך אנו מזכירין השבועה בתחלה שהוא דבר המועיל שלא לכלות זרע אברהם אהובו של מקום. ואח"כ אנו מוסיפין להזכיר העקידה שהוא זכות אברהם ויצחק עוקד והנעקד והמזבח לומר שע"י זכותם יגן על כוללות האומה כמ"ש מ"ה לעיל משא"כ אם יזכיר קודם הזכות דהיינו העקידה תהי' אז הזכרת השבועה לתועלת הפרט כי אמור יאמר האדון ה' יכול אני לקיים שבועתי בצדיקים שבדור כמ"ש למשה משא"כ כשאומרים בהיפך שאנו דומים לעני השואל מעט מעט ובתחלה אנו באים מכח השבועה כדי שתועיל לצדיקים ואח"כ אנו מוסיפים לשאול עוד שהעקידה תוסיף תת כחה ותגין על הכוללות אפי' שאין כולם צדיקים כי הרי צדיקים זוכין מכח השבועה ואינם צריכים לתפלתינו ודוק):

ועוד אפשר לומר שהיתה כוונתם בהיפך הסדר לומר ראה ה' והביטה כאלו היתה העקידה פעם אחרת אחר השבועה וכמ"ש שזו היתה כוונת א"א כשאמר ה' יראה אשר יאמר היום בה"י שכוונתו לומר שבכל יום ויום יהי' נחשב כאלו אברהם עוקד את יצחק בנו וזו הי' תכלית כוונתו אך בשבועה אין בידינו לומר זה ולכך הקדימו העקידה לשבועה ועוד שע"י היפך זה אנו למדין זה שכוונת אנשי כנה"ג היתה לומר שיחשב כאלו היתה העקידה מחודשת אחר השבועה ע"ד שאמרו התוס' גבי מטפס ועולה מטפס ויורד שהיל"ל הירידה תחלה אלא לרמוז עלי' שניה בתר הירידה ראשונה והירידה הנזכר באומרו מטפס ויורד היא ירידה שניה וללמדנו שאינו דוקא ירידה ועליה אחד אלא כמה וכמה והן הן דברינו בענין זה שבהזכירם העקידה אח"כ הוא כאלו היתה עקידה אחרת ועקידות רבות בכל יום לזרעו. יזכור וז"ש ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור ר"ל כאלו היתה היום יהיה בעיניך כחדש ממש וכאלו נעשית עתה ולזרעו תזכור ודוק:

עוד נ"ל שתפלה גם בזמן הבית היו אומרים אותה ונודע כי עקדת הקרבן היתה כעקידתו של יצחק וכוונת התפלה לומר זכור את העקידה, מה שאנו עושין זכר לעקידה ולמדנו מאברהם ולמדנו שזו כוונת התפלה בהיפך הסדר דהיינו ענין העקידה שאנו לומדים ועושין והיינו אחר השבועה ודוק. וכמה דינים אנו לומדין במעשה הקרבנות מפ' של העקידה שלא נרמזו בתורה אלא בעקידה: והן כעת בהעלותי על ספר דברי אלה חדשתי עוד דרך אחר יותר פשוט ונכון מכל האמור בהיותי עוקר הקושיא מעיקרא דלית כאן היפך כי הנה מוסכם שכל דבור שיוצא מפי הקב"ה לטובה אינו חוזר בו ובפרט כשאין שם תנאי מה גם היכא דאיכא הכזבת הנביא המשולח אזי הדבר הטוב ההוא נשאר אצלו יתברך כמושבע ועומד מעצמו לקיים דברו הטוב אשר יצא מפיו ובפרט באמיתות ידיעתו שאינה כידיעתינו בודאי אין ספק שקודם שיוציא הדבר הטוב ההוא מפיו ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שריא מגיד מראשית אחרית מגיד לסוף דבר בקדמותו וגומל לאיש חסיד כמפעלו אשר עתיד להפעיל לפניו כמש"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. ויהי כי כן הנה ה' הנראה אל אברהם בשרו והבטיחו בלשון זה אבל שרה אשתך יולדת לך בן (ולא שנים) וקראת שמו יצחק והקמותי את בריתי אתו לב"ע לזרעו אחריו ואת בריתי אקים את יצחק אשר תל"ש למועד הזה בשנה האחרת (ולא כזאת ועוד אחרת) ואח"כ ע"י המלאך המשולח לבשר את שרה נתוסף לו חותם אחר במאמר שוב אשוב אליך כעת חיה וגו' וכל הבטחון הטוב הזה הי' מחמת שהשי"ת הוא היודע סוף המעשה במחשבה תחלה וכמ"ש רש"י ז"ל כי עתה ידעתי הודעתי לאחרים ומעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאו"ה התמהים מה היא חבתי אצלך ועד"ז גם אני אפרש אומרו בי נשבעתי נאם ה' מדלא אמר בי אני נשבע ודאי שר"ל כבר אני לעבר נשבעתי בעצמי על מה שהייתי יודע בך כי תעשה הדבר הזה ולא תחשוך את בנך א"י כי ברך או"א א"ז וגו' ומאחר שכן שלדעתי זה הוא אמיתות הפשט הרי זו נמצאת תפלתינו זכה מיוסדת כסדר וכשורה דהיינו השבועה שהיא דבר ה' האמור קודם העקידה ולעולם שאחר העקידה לא נשבע מחדש הרי זה אב לכולם שדבר ה' הטוב היא אצלו שבועה ואנא גמירנא לה מהכא בתנאי קודם למעשה שלא יהיו דברי אלה נגד האמת שא"כ יהיו בטלים לא שרירין ולא קיימין ולבטלו ולהוי כעפרא דארעא ודוק וק"ל:

אחר כותבי כל האמור ראיתי מ"ש הרב החסיד וירא ה' בעל ס' כבוד חכמים ז"ל בפרקיו הנחמדים פרק כ"ו דף נ"ה יעי"ש לשון המתחיל וזהו שאנו אומרים וזכור לנו וכו' עד כמו שכתוב למעלה שכמעט רוצה לתרץ היפך הסדר הזה וע"פ דרכו יכולים גם אנו לומר שע"י השבועה שנשבע הקב"ה לא"א ע"ה נתקיים לנו שהעקידה היתה רצויה ומקובלת כמעשה מאחר דצירף הקב"ה את מחשבתו הטובה של א"א כאלו עשה מעשה ולפיכך אנו מקדימין הזכרת השבועה קודם העקידה ודוק כי ק"ל אחר שתעיין הקדמותיו שם כי השבועה נמשכה ע"י מעשה הטוב של העקידה לזכות זרעו של אברהם ויצחק והרי זה כמקבל טובת הנאה מחבירו שצריך דעת עצמו להתיר השבועה נמצא שכל תכלית כחינו בתפלה זו אינו אלא מכח השבועה שנמשכה ממעשה העקידה ודוק:

צז בענין מ"ש משה ומה כסא של ג"ר וכו' כסא שר"א וכו' והקושי מבואר שכיון שגם הוא מבניהם א"כ אינו כסא שר"א אלא אדרבה של ארבעה רגלים אומר למזכרת עד יזמין ה' דבר נאה שכוונתו שכיון שלא תועיל זכות משה שינצלו ישראל בימיו רק זרעו האבות יהיו מצטערים ולא ירצו שזכותם יגן בעד משה ובניו אפילו שהם מזרעם כיון שלא התפלל עליהם ובפרט אם יש לו אשם מצד שקרב הערב רב שהם עשו העגל או מצד שלא פירש להם שיום ארבעים הוא מלבד יום לכתו ולכן לא ירצו האבות שזכיתם תועיל למשה ונמצא נשאר כסא של רגל א'. א"נ כוונתו לומר שכיון שלא הועיל זכות האבות לשינצלו כל זרע ישראל הוא בודאי שאין להם זכות כ"כ או שתמה זכות אבות וא"כ כ"ש שזכותי תכף יתום ומה יועיל לזרעי אם ח"ו ירשיעו בודאי שאתה מוכרח להצילם לא מצד זכות אלא מצד השבועה של האבות או מצד רחמיך וא"כ גם עתה עשה כן פדה והצל כל עמך ישראל כיון שסוף כל סוף מוכרח אתה לבוא לידי מדה זו לעשות למען שמך או מכח השבועה ודוק:

תוכן העניינים

זבח השלמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה