זבח השלמים· רבי משה גלאנטי
זבח השלמים על פרשת נשא
פז רש"י נשא את ראש ב"ג גם הם כמו שצויתיך על בני קהת לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה ע"כ. ופירש דבריו והכרחם נתבאר במפרשים ז"ל עי"ש. אך ק"ק מאי קמ"ל שכוונת המספר הוא לראות כמה הם שהגיעו לכלל עבודה הא בהדיא כתיב מבן ל"ש ומעלה. ולע"ד דרש"י ז"ל אתא לפרש לן למה תלה מספר בני גרשון בבני קהת באומרו גם הם כאלו עשאם טפלים לקהת ודי שיאמר נשא ארב"ג ולשתוק מגם הם לזה אמר דמה שתלאם הוא לענין זה דצריך לראות כמה הם שהגיעו לכלל עבודה וכיון שכן הייתי אומר דדוקא בני קהת דעבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ראוי למנותם מבן ל"ש להיו' כי תנינן בן שלשים לכח וצריכים להיות בני כח כיון שנושאין בכתף אבל בני גרשון ומררי שישאו בעגלות למה ימנו מבן ל"ש להכי אמר גם הם טפלים לבני קהת אפ"ה מנה אותם מבן ל"ש כדי שלא יתקנאו זה בזה ואני מעלה עליהם שכר כאלו נושאים בכתף ולהכי אני מונה אותם בן ל"ש כאלו צריכין הם לכח ושקולין הם לקהת ואחד המרבה ואחד הממעיט וכו' אך יתכשרו במלאכתן ודי בזה ולהודיע שמה שנמנו בני קהת מבן ל"ש אינו מחמת שצריכים כח כי הארון נושא את נושאיו והיינו גם הם שוים הם לטובה וכמ"ש גבי לא יסורו ממנו עי"ש ודוק:
פח שם וכל תרומה לכל קדשי ב"י אשר יקריבו לכהן לו יהיה פירשו רש"י על הבכורים שיהיו נתנין לכהן עי"ש. ויש לומר שהסמיכם כא לפי שנשנה כאן גזל הגר דישיבהו לה' לכהן כמ"ש רש"י עי"ש ומדלא קאמר לה' ולכהן משמע דאינו די ליקח בהם עולות הבשר לה' והעורות לכהנים דאי הכי לה' ולכהן מבעי לי' אלא ודאי תני והדר מפרש לה' קנאו ה' ונתנו לכהן שבאותו משמר כמ"ש רש"י א"כ סתם לה' היינו לכהן וא"כ דע והבן שגם הבכורים שבודאי נשנה מצותה בסיני ואמרתי לך תביא בית ה' אלהיך ולא ידעתי פירוש הדבר למי הם הבכורים דאי לה' לכתוב לה' ולא ידעתי דע דכל תרומה וגו' דהם הבכורים כמ"ש רש"י לכהן הם כי ה' קנאם בהביאך אותם לביתו ונתנם לכהן כאשר אמרתי ל בגזל הגר ואולי לרמוז ג"כ שיהו לכהן שבאותו משמר כנזכר בגזל הגר ודוק:
פט כתב בתי"ט ריש מס' סוטה וז"ל גמ' מכדי תנא מנזיר סליק מאי תני דקתני סוטה כדר' דתניא ר"א למה נסמכה פ' נזיר לפ' סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ולתני סוטה והדר ליתני נזיר איידי דתנא כתובות ותנא המדיר תנא נדרים. ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר דדמי לנדרים וקתני סוטה כדר'. וזה מ התימא על הרמב"ם שכתב דסדר גיטין אחר נזיר וז"ל וכשהשלים לדבר על הנשואין ומה שיתחייב בשביל מהפרת נדרים התחיל בענין הגרושין שאחרי הנשואין יבואו הגרושין וסידר גיטין אחר נזירות ואחר גיטי סוטה שענינה מענין הגירושין שהסוטה כשתזנה יש לכוף האיש והאשה על הגרושין כמו שנבאר במקומו ע"כ: ומבואר מל' התלמוד שהוא אומר דסליק מנזיר ופתח בסוטה ולא הפסיק באחרת בנתיים ועוד דאי סבר דהפסיק בגיטין אלא דאפ"ה טעמא הוא דסוטה נמשכת בסדורה אחר נזיר גיטין לפי זה הו"ל לבעל התלמוד לומר טעם שכתב הרמב"ם ז"ל דסוטה וגיטין שניהם מענין הגירושין ולא הי' צריך לדחוק עצמו לתלות סוטה בנזיר ויש גיטין המפסקת ביניהם עכ"ל. ובודאי שלפום ריהטא קושיות עצומות הן ואני כהדיוט דלי דלים אך אסתפק במועט שיש לי ובעז"ה והי' בהניח ה' לי בביתי שם אתן את דודי לארכה ולרחבה. אך מה שהקרה ה' לפני עם מה שראיתי בס' הנז' בתחלת נזיר הביא שם ל' הגמרא ועם זה יופתחו לי שערי אורה להבין הדבר. וזל"לכתב הרמב"ם סידר אחר נדרים נזיר מפני שנזירות ג"כ בכלל נדרים וכשהאשה נודרת בנזיר יוכל בעלה להפר לה ולפיכך סידר אחר נדרים נזירות עכ"ל והכי איתא בגמ' ריש מס' סוטה איידי דתני נדרים תנא נזיר דדמי לנדרים אבל בריש מכלתין בגמ' מכדי תנא בסדר נשים קאי מאי טעמא תני נזיר (שהוא הלכות קרבנות והו"ל למתני בס' קדשים) תנא אקרא קאי והי' אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וה"ק מי גרם לה לעבירה יין וקאמר כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. וכתבו התוספות דאי לאו האי טעמא אדרבה הי"ל למתני נזיר בסדר קדשים ואגב לתני התם נדרים לכך צריך לומר דתנא אקרא קאי עכ"ל:
מעתה צ"ל שהוקשה להרמב"ם ז"ל הני תרתי סוגיי דגמ' דכנראה סתרי אהדדי דממ"ש בסוטה משמע דנזיר נשנה איידי דנדרים נמצא סמוך לנדרים נזיר וממ"ש בנזיר משמע דנזיר הוא אחר גיטין כדמשמ' לישנא דאמרו תנא אקרא קאי וסוף מס' גיטין סיים בפ' זה והי' אם לא תמצא חן בעיניו מחלוקת ב"ש וב"ה ור' עקיבא עי"ש. וע"ז סמך נזיר לגיטין ותו דמאחר דגם בגיטין הוזכר דבר ערוה הגורם יין ושייך בי' הטעם עצמו שראוי לסמוך סוטה עם נזיר מזה הטעם עצמו ראוי ג"כ לסמוך גיטין שגם שם מוזכר ערות דבר שגרם היין ולהכי ראוי להזיר כיון שכן ראוי להקדים גיטין מאחר שגיטין הוא עיקר הסדר דאחר הנישואין גרושין ושייך לנזיר ג"כ מכח קרא דכי מצא בה ערות דבר א"כ ראוי להקדים גיטין לסוטה שהוא ענף מהגיטין כמ"ש הרמב"ם ז"ל ומהגמ' נראית דסוטה סמוך לנזיר. אך העיקר היא קושיא קמייתא. לזה ס"ל להרמב"ם ז"ל כמ"ש התוס' ז"ל דטענת איידי לבדה אינה מספקת דאדרבא ליתני נזיר בקדשים ששם הוא מקום כבודו ואיידי ליתני נדרים שם להכי מוכרח לומר דיש שייכות למס' נזיר עם עניני סדר נשים דהיינו אקרא קאי דערות דבר ומשם נמשך גיטין ומי גרם לעבירה יין ולהכי יזיר עצמו מן היין ואהני ענין זה דליתני נזיר בסדר זה אך על ענין אחור וקדום מאחר שנשנה נדרים דשייך לכתובות ראוי לסמוך נזיר לנדרים שהכל דבר אחד. וסמוך לנזיר מאחריה ראוי לסמוך גיטין לומר אם תקשה למה אגב נדרים שנית נזיר ולתני נזיר בס' קדשים ושם ליתני נדרים לזה סמך התירוץ ואמר דע ך ענין הגיטין שהוא עיקר בסדר זה דאחר הנשואין גיטין ומי גרם לזה שאחר שישא אדם והיו לבשר אחד יגרשנה משום ערות דבר ומי גרם הערוה היין ולהכי זאת עצתי קודם הגט יזיר עצמו הוא והיא ולא יוצרכו לגט. ואחר זה שנינו סוטה שהכל הוא דבר אחד שהנזיר יזיר עצמו מן היין בשביל מה שכתוב בגיטין ערות דבר ויבואו לגירושין אפי' על הספק או על ערוה כל דהוא כמ"ש ערות דבר. ואיפשר עוד שיבוא לרעה גדולה דהיינו סוטה שיש בה גרושין וחלול ה' וחלול כבוד להכי יזיר עצמו מן היין.
והוקדם גיטין לפי שהוא עיקר בהאי סידרא כי אחר הנישואין גרושין וסמיך לנזיר שיש לו שייכות עם פ' ערות דבר ואח"כ סוטה שהוא שייך ג"כ והוא חלק וענף מן הגרושין. כל זה מובן ממ"ש בסוגיית נזיר וכוונת מ"ש אקרא קאי אינו מוכרח שיהי' עי"ז אחר גיטין שהכוונה הוא לתרץ למה נשנה נזיר בסדר נשים ולהכי תירץ שיש שייכות עם גיטין יהי' מלפניה או מאחרי' שהכל דבר אחד או לומר יזיר כדי דלא ליתי לידי ערות דבר וגיטין ועניני הסוטה שהם רעות גדולות. ולפ"ז יהיה מס' נזיר קודם גיטין וסוטה. או לומר מאחר שיש חששא לערות דבר ועניני הסוטה ראוי להזיר עצמו ואז יהי' נזיר אחר גיטין וסוטה ומאחר שראינו בפי' הגמ' שהגם שהי' ראוי להקדים סוטה לנזיר כאשר כתובים בפ' שע"י הסוטה יזיר ועכ"ז מכח איידי דנדרים נשנה נזיר קודם לפי שהדרוש הזה איננו נעקר ממקומו בין שיהי' נזיר קודם סוטה או אחרי' בסמוך א"כ לגבי גיטין שחדשו בגמרא שראוי לסמוך נזיר לה והי' ראוי לומר גיטין קודם כדי שיבא אחרי' נזיר דלהוי ממש סמוך ונראה אקרא דערות דבר שבה סיימו מס' גיטין עכ"ז מחמת האיידי דנדרים שבקינן לגיטין ושנינו נזיר סמוך לנדרים נשאר עתה מה ראוי לשנות אחר נזיר גיטין או סוטה אזי נאמר כיון שבגמ' נתנו טעם שיהי' גיטין סמוך לנזיר וג"כ אמרו דסוטה יסמוך לנזיר א"כ ראוי להקדים גיטין כיון שאמר אקרא קאי והוא עיקר בסדר אחר כתובות שאחר הנשואין הן גרושין ונסמוך לה סוטה שהיא חלק מעניני גיטין והכי היא סמוך דסמוך לנזיר וסמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר כל זה הוא עיון הרמב"ם ז"ל ע"פ סוגיית נזיר וסברתו הנכונה נטה לזאת הסברא והגם שנא' שסוגיות סוטה פליגא אהא ויסבור ההיא סוגיא דסוטה אחר נזיר פסיק דסוגיא זו מפני הסברא כנזכר:
ועוד לאלוה מילין ליישב דלא ניתי סוגית סוטה סותרת למה שיישבנו בסוגית נזיר. והכוונה היא זאת שהמקשה בראשונה כשאמר מכדי תנא מנזיר קא סליק ולא ידע תירוצא דאיידי דנדרים תני נזיר רק ידע מה שנא' בגמ' ריש נזיר דנזיר נשנה כאן משום דאקרא קאי והבין וחשב למשפט שכפי זה מוכרח שיהי' הסדר גיטין מטעם שהוא עיקר בסדר זה שאחר הנשואין שהן כתובות יאה גרושין ואח"כ נזיר כדי דלהוי ממש קאי אקרא דערות דבר שהוא סיום מס' גיטין וכיון שכן נמלא דאחר נזיר ממש סוטה ולזה אמר דמאי שייטיה דנזיר עם סוטה דאם לענין העביר' כבר למדנו זה בסמיכות נזיר עם גיטין הכתוב למעלה הימנה דלהכי נשנה נזיר בסדר זה כנז' והיה ראוי לשנות קדושין קודם סוטה דכל כמה דמצינן למעבד דתהוי סמוכה לגיטין סמכינן לה כמו שהסמיכן בתורה ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה כמו שהביא הרמב"ם ז"ל בפתיחתו בס' קידושין עי"ש ולמטה אכתוב בזה. לזה תירצו דסמיכו סוטה ג"כ עם נזיר הוא שייכו' גדול שבתור' נסמכו וראוי להיות תורה שבע"פ שהיא פירוש תו' שבכתב על סדר שכתובי' בתורה ועתה לפי זה הקשה דא"כ ראוי לכתוב כמו שכתובים בתורה ממש פרשת נזיר ואח"כ פרש' סוטה ותירץ וחידש לו מה שהי' יודע מקוד' תדע דאיירי דנדרי' תני נזיר שהכל ענייני נדרים ולא כדהוה ס"ד דגיטין קוד' נזיר אלא אחר נדרים נזיר ותירוץ זה דאיידי איננו מספיק לחודיה דא"כ ליתני נזיר בס' קדשים ואיידי דנזיר ליתני שם נדרים מוכרח לומר דמס' נזיר יש לה שייכות בס' זה אגב קרא דערות דבר שמי גרם לעבירה היין ולהכי יזיר ואין כוונתינו בזה כדהוה ס"ד דלפי זה היה מוכרח דלהוי גיטין קודם נזיר ליתא דמאחר שיש טעם למס' נזיר בסדר נשים ראוי לסומכם גבי נדרים שהכל דבר אחד אלא הכונה היא דיש שייכות לנזיר במסכתא זו מטעמיה דקרא דערו' דבר וגם עם מס' סוטה מסמיכו' הפסוקים ומה לו סמיכות מלפניה:
צ שם רש"י ז"ל וידבר אליו למעט את אהרן מן הדברות. ואח"כ פירש מאי דלקמיה וישמע את הקול יכול קול נמוך ת"ל את הקול הוא שנדבר עמו בסיני וכו' עי"ש וצל"ע הפוך הסדר למה:
ולע"ד דאם יפרש בתחלה פ' וישמע את הקול איך יאמר יכול קול נמוך דמהיכא תיתי שיהיה קול נמוך וקול ה' נודע שובר ארזים להכי פי' מתחלה דמאומרו וידבר אליו למעוטי אהרן שאעפ"י שפעמים היה שם אפ"ה לא היה שומע ולזה הייתי מסתפק שהיה מחמת שהיה מדבר לכתחלה בקול נמוך כדי שלא ישמע אלא משה לבדו שהיה קרוב לדיבור ממש להכי קאמר הקול גדול ואפ"ה היה נפסק בדרך נס:
א"נ לשון זה דוידבר אליו למעוטי אהרן רצה להסמיכו ללשון הכתוב לעיל מינ' מפני שהקש' לו דלמה צריך מעוט לאהרן ומהיכ' תיתי שישמע כיון שכתיב מדבר אליו שהיה מדבר עם משה ממיל' נתמעט אהרן ולמה לן קרא וידבר אליו למעוטי אהרן לזה הסמיכו למ"ש מתחלה גבי מדבר אליו שהוקשה לו שהיל"ל מדבר אליו בשב"א ולא מדבר בחירי"ק ויישב שהי"ת היה מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו ע"כ וסמך לזה וידבר למעט אהרן לומר שבשלמא אם ה' היה מדבר עם משה לא היינו צריכים קרא למעוטי אהרן דמהיכא תיתי אבל כיון שה' היה מדבר בינו לבין עצמו והקול נשמע מאליו היינו אומרים דכל מי שהיה שם היה שומע ובפרט שאינו כ"כ מעלה לשמוע הקול מאליו בשלמא לדבור ממש משנבחר משה לא דבר עם בריה אבל כשהיה באופן זה שהיה מדבר הי' בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו היינו אומרים דגם אהרן יזכה לזה אם מצד הטבע אם מצד שאינו דיבור ממש לשנאמר דאינו ראוי ח"ו אהרן לכך להכי הוצרך למעט לאהרן שאפי' שהיה באופן זה נמעט אהרן מכל וכל ולהכי איצטריך למעט אותו דמעיקרא כל עיקרו של משה לא זכה אלא לזה שהיה מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו וכשנמעט אהרן בודאי דנמעט אפי' מזה. ולמאי דקס"ד מעיקרא היינו או' דפעמים היה מדבר ממש עם משה ופעמים מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו כפי זכיות ישראל כנודע ולמסקנא לאו הכי כנזכר ודוק
בהעלותך:
צא למה שהקשה הרמב"ן ז"ל לדרשת חז"ל שה' ניחם לאהרן על שלא הקריב עם הנשיאים במצות הנרות עי"ש שהקשה דינחמהו דהוא כהן משרת או בקטורת או בקרבנות עי"ש שהאריך. וי"ל שחז"ל לא אמרו שהי' עדות' לישראל שהיתה שכינה בישראל באות מפורסם כי אם בנר המערבי שהי' נותן בה שמן כמדת חברותי' ומאיר' לעולם וע"ז נקרא אהל עדות ואע"פ שהיו דברים ונסים אחרים הוזכרו בחז"ל ובזוהר אבל זה הי' מפורסם ביותר וזה לך האות שאמרו בגמ' בשבת מאי עדותה ואמרו זה נר מערבי וכו' עי"ש.
וגם היותה ע"י אהרן הוא ראי' שאינו צריך לאורה הוא הכהן הנכנס כי עמוד הענן שהי' מאיר להם הי' בזכות אהרן כי דבר זה פרשוהו בעלי התוספות באומרם וכי לאורה הוא צריך והלא כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר הוא הי' מאיר להם ופרשוהו דקאי לאהרן עי"ש והכריחו מזה בג' שכוונת הדבר להודיע ולהוודע שהשכינה בישראל ע"י נר המערבי א"כ זו היא נחמת אהרן בכפלים כי הנשיאים הקריבו ביום ששרתה שכינה בישראל כי מיום הח' התחילו להקריב משמחתם וה' נחמו כי על ידו תהי' נודעת כי יש אלהים בישראל ושכינתו בתוכינו והיינו ע"י מצות הנרות ובפרט היותה על ידו שאינו צריך לאורה שהוא עמוד האורה אלא להודיע כי שכינת עוזו שורה בישראל וזו נחמה גדולה. ומה גם לדברי המפורשים שכל חייו של אהרן הוא הי' מדליק אע"פ שהיתה, כשרה ההדלקה בבניו עכ"ז לרוב הכוונה ולהודיע שאין כוונת האורה בשביל הכהן הנכנס לעבודה הוקבעה מצוה ע"י אהרן שהוא עמוד האורה שאינו לצורך הארה לכהן אלא להודיע השראת השכינה בישראל וא"כ ה"ז נחמה שמצוה זו יעשה הוא כל ימי חייו כאשר הרמב"ן ז"ל עצמו רמז לזה שה' רמז לו שהוא ידליק אותה לעולם כי בו חפץ ונכסף. ומה גם לדברי ס' ק"מ שהאריך שלעולם ועד לא טעו במצוה זו אפי' בניו והיו זריזין בה ולא שינו מסדרה שהטבת ה' נרות בין דישון מזבח הפנימי לדם התמיד והטבת ב' נרות בין דם התמיד לקטורת עי"ש ואולי גם בכוונתה היו יודעין וזהירין כל זמן בית ראשון ושני וזו ודאי הבטחה גדולה ודוק: צב וזה מעשה המנורה מקשה וגו' כן עשה וגו' זה הפסוק אין כאן מקומו כי אנו עסוקים בהדלקת הנרות לא בעשייתה הנה בספרי הראשון גם בשני כתבתי ע"ז עי"ש וכעת אפשר לומר שהנה היותר מוסכם שהנרות היו ככל המנורות שלנו אך בהדלקתן הי' הופך ראשי הפתילות שיהיו מוסבים אל מול פני המנורה נר השביעי עיין ברא"ם ז"ל והיינו אל מול פני המנורה העלה נרותי' שהפך פי הפתילות לנר האמצעי וא"ת ולמה מעיקרא לא נעשו פי הנרות שיהיו מוסבים אל נר האמצעי לזה אמר לא תשאל ולא תנסה כי זה מעשה המנורה דבר קשה ומקשה היא כן עשה את המנורה הקב"ה בעצמו ובמופלא ממך אל תדרוש כי כך נראה שצריך להיות שיהיו פי הנרות מוסבות לבית ככל פי הנרות להוציא אורה לעולם כי משם האורה והשפע יוצא ופי הפתילות מוסבות לנר האמצעי לקבל משפע האמצעי כי הוא יסוד הכל ולכן הפיכת הפתילות הי' כל יום על ידי הכהן לקבל שפע והארה מהאמצעי כי חסד אל כל היום ולכן לא היו מתחלה פי הנרות מוסבות לאמצעי ודוק והארך בהקדמות אלו:
א"נ והוא הנכון דכל הני קראי להגיד שבחו של אהרן כמ"ש רבותינו וגם כל המפרשים וע"ז קאמר וזה ממש תראה מעשה המנורה שהנה אחז"ל במנחות דף כ"ג שהיו שם ט' פרחים והקשו דבקראי לא משמע אלא ח' ותירצו דהאי עד פרחה דפרשתינו מוסיף עוד פרח ונמצאו תשעה ואומר אני שרמז הפרחים שהיו תשעה רומז למשפחות הלוים שהיו שמונה כאשר כתב רש"י בפרשת פנחס וכתוב אצלינו היטב הדק שלא חסרו משא"כ משפחות ישראל עיין בקונטרס שנה זו ותמצא דברים עמוקים ומתוקים ומשפחות אהרן שהיו כהנים הם תשעה. והכפתורים שהיו י"א כנגד י"א שבטי ישראל. והכ"ב גביעים שהיו קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה הם רמז לכ"ב אותיות שבתורה שלפי הפשט הם קצרים ובעולם העליון בסודות התורה הם רחבים ורחבה מני ים כנודע ליודעי חן:
א"נ לכוללות בני לוי שהיו כ"ב אלף ולזה רמז שכ"ב גביעים אלו הם קצרים ומתרחבים לסך אלף כל אחד מאלו נמצא רמוז במנורה שהיא מקשה אחד לומר שה' בוחר ויקרים בעיניו הלוים וישראל והתורה ונמצא פרח זה היתר שחידש בפרשה זו לשבחו של אהרן אם כן היינו וזה מעשה המנורה בעצמו שאני מחדש לך בפרשה זו פרח אחד לשבחו של אהרן ולכן מעכבים מספר הפרחים והכפתורים והגביעים וכ זה כשהיתה של זהב שבאה לכפרת העגל יבא זהב ומספר כולם מ"ב וסימן ה' בם סיני בקדש שה' משרה שכינתו בישראל ונרמז במנורה שהיא עדות לישראל שהשכינה בישראל ופרח סמוך לרגלי המנורה שהוא מקום. עמידתם הוא רמז למשפחת אהרן וכל זה לשבחו ודוק בכל זה והארך שהוא נכון וכמעט הופיע רוח הקודש בבית מדרשי ברוך ה' אשר גילה סודו לעבדיו אוהבי שמו יתברך. עיין לקמן סי' צ"ג: צג הרמב"ם בפ"ט מהל' ביאת מקדש דף ז' הסכים דהדלקת הנרות אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר. להדליקן עי"ש והראב"ד ז"ל השיג עליו דדיינו לומר שאם הדליקן כשרות אבל לכתחלה שידליקם זר מנ"ל. ומרן ז"ל הביא משם הריטב"א ז"ל דמדקאמר קרא בהעלותך ול"ק דבר אל אהרן וגו' יעלה הנרות בל' ציווי משמע דלא בעי' כהן עי"ש ונכון ונלע"ד שאהרן נצטער ע"ז בפרט שמצוה זו נתנה לו ה' חליפי קרבן הנשיאים שכך אמרו חז"ל אני נותן לך מצוה קבועה ככתוב אצלינו לעיל עי"ש. לזה איצטריך קרא לומר שאע"פ שראה אהרן שה' לא ציוה לו שיעלה את הנרות וא"כ אינו כ"כ מצווה ועושה דלאו עלי' דאהרן ובניו רמיא מצוה זו עכ"ז ויעש כן אהרן שאחר לא הי' יודע לכוין כוונת אהרן אל מול פני המנורה העליונה שהביא שפע והארה ממקום עליון ומתחלה האיר מלמטה למעלה ואח"כ הוריד שפע והארה מלמעלה למטה והיינו דמשבח לי' קרא אע"פ שלא צוה ממש ואדרבה מראות דבגוויה משתעי קרא ושביק קרא למימר שיעלה ואמר בהעלותך שלא בלשון ציווי משמע דאינו הכרח והזר והכהן שוים לזה קאמר שאהרן קדש ה' עכ"ז נזדרז ועשאה כאלו נצטוה לגמרי וכ"ת מה ל"ק בפירוש שיעלה לזה אמר וזה מעשה המנורה וכו' דכשם ששם אפי' שאינו מעשה ידי אומן רק עשה את המנורה מי שעשאה דקאי להקב"ה ועכ"ז מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה כמ"ש ויעש בצלאל וכו' זו הוא הכוונה בעצמה כאן שרצה לומר לו ה' שאפי' שלא יעשה המצוה ולא יעלה מעלה עליו כאלו עשאה ולכן אפשר לא צוה ה' בפועל שיעשה כי אפי' שלא יעשה הוא אלא זר המצוה תקרא על שמו כמ"ש מוהרמ"א ז"ל כי הדלקתו בפעם הראשונה הועילה לדורי דורות להוריד שפע אורות ועוד לגדולת הכוונה שיש במצוה זו ל"ק בפירוש שיעשה אותה שאין ביד בשר ודם שיהי' ראוי להאיר לה' שהוא אורו של עולם ודוק. עיין לעיל סימן צ"ב: