זבח השלמים· רבי משה גלאנטי
זבח השלמים על פרשת קדושים
פ כתיב וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו. ובפרשת אמור כתיב וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו. ודקדקתי למה בקרא קמא כתיב תזבחוהו ובקרא בתרא כתיב תזבחו ולע"ד מציאה מצאתי וזכיתי בה עם מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין דין י"ג ז"ל תודה ששחטה לשם שלמים עלתה לבעלים. ושלמים ששחטן לשם תודה לא עלו לבעלים לפי שהתודה נקראת שלמים ושלמים לא נקראו תודה ע"כ. א"כ מה טוב ומה נעים דבקרא קמא דכתיב גבי שלמים כתיב תזבחוהו ר"ל דוקא לשמו ולא לשם תודה כי השלמים לא נקראו תודה. אבל בקרא בתרא דכתיב גבי תודה כתיב לרצונם תזבחו ולא תזבחוהו לפי שאפי' שתזבחו לשם שלמים יעלה לרצון לפי שהתודה נקראת שלמים להכי תזבחו לשם מה שהוא ודוק:
ואני חשבתי לומר דבר זה בעצמו דלגבי שלמים אמר קרא תזבחוהו דוקא ולא לשם תודה לפי שממעט באכילתו שהתודה נאכלת ליום ולילה. אבל לגבי קרא בתרא דמיירי בתודה אמר תזבחו אפילו שלא לשם תודה אלא לשם שלמים לפי שמרבה באכילתו שהשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחת. משא"כ בשלמים שאם ישחטהו לשם תודה מביא קדשים לידי פסול לפי שממעט באכילתו מצאתי שורש דין זה בהרמב"ם ז"ל בהלכות פסולי המוקדשין פרק ששי דין רביעי ודין חמישי עי"ש:
סא שם בהלכו' הנז' פ' ט"ו דין י"ד כתב הרמב"ם ז"ל עולה ששחטה על מי שאינו חייב קרבן כלל לא עלתה לבעלים שהרי שחטה שלא לשם בעלי' ואע"פ שזה ששחטה לשמו אינו מחויב כלום בעניניו אי אפשר שלא יהי' חייב כפרה לשמים שאין לך אדם מישראל שלא עבר מעולם על מ"ע עכ"ל:
והקשה שם הרב מרן בעל כסף משנה, דלעיל בדין ט' כתב שמא מחויב הוא ואינו יודע וכאן נתן טעם ואמר שאי אפשר שלא יהי' לו כפרה. ובגמ' נתנו טעם זה ולא הא' ומשמע דרבינו הוה גריס לתרוייהו והוי כתיב תרי טעמי יע"ש ודבריו דחוקים הן אמת דהאי חליף גרסאות יש כדס"ל למרן ז"ל אך הגירסא היתה בדברי רבינו ז"ל דלעיל דאיירי בחטאת ששחטה לשם מי שאינו חייב כלל שאם הי' חייב עולה ושחט חטאת לשם אותו האיש שחייב עולה קי"ל שחטאת מכפר על מי שמחויב עולה כמ"ש בגמ' ולהכי כשרה אך לא עלתה לבעלים לפי ששחטה לשם אח' שמחויב עולה אך כששחט החטאת לשם מי שאינו מחויב לא עולה ולא חטאת אלא שאר קרבנות זו היא פסולה מתורת ספק שמא מחויב חטאת והרי זה כמי ששחט לשם מי שהוא חייב חטאת דפסולה משום וכפר עליו ולא על חבירו שחייב כמותו. רק שהתם פסולה בודאי והכ' מכח ספק שמא מחויב חטאת וכיון דלא ידעינן ודאי שחייב עולה הוי לי' חד ספק בכל הקרבנות ומכללם שמא חייב חטאת ופסלינן לי' מספק. ובענין זה דהוא חטאת לא אמרינן אין לך אדם מישראל שאינו מחויב חטאת דבקום עשה לעבור עה"ת אין הדבר ודאי שיעבור אדם על מצוה אחת שבתורה שחייב עלי' חטאת אבל למטה דהיתה עולה ושחטה על מי שאינו מחויב כלל כזה אמר כשרה דלא קפיד קרא כחטאת דכתיב בי' וכפר עליו אבל עכ"פ לא עלתה לבעלים כי אותו האיש ששחטה לשמו הוי בעליו כי אין לך אדם מישראל שלא ביטל בשב ואל תעשה מצות עשה דשב ואל תעשה שכיחא טובא ודוק: ועם זה הבנתי מה שהקשו בת' הקודמין בההיא דאמרו בגמ' מד' שמתו בעטיו של נחש בלי חטא. דהא כתיב אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ותי' בהדיא [ברוב[(כתיב) בני אדם קאמר אבל יש מיעוט בלא חטא יע"ש. והקשו בההיא דסנהדרין כשאמר ר"א חימה עזה יש בעולם ואמר וכי יש דבר בתורה שלא קיימתי ואמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ וכו' יע"ש וכפי דברי התוס' הכי אפשר דר"א הוא מן המיעוט: פב נכספה וגם כלתה נפשי לדעת מה זה ועל מה זה ראיתי בדברי מרן בש"ע י"ד סימן רצ"ה ס"א כתב שכלאי אילנות שהם בכלל מש"ה שדך לא תזרע כלאים והיינו דרך הרכבה והעובר לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בח"ל. ובסימן רפ"ז ס"א כתב הזורע ב' מיני זרעים כא' בארץ ישראל לוקה שנאמר שדך לא ת"כ וכתב עוד בסעיף ב' ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בח"ל ואפילו לערב הזרעים בתחילה ולזורעם בח"ל מותר ודברים אלו דברי קבלה ע"כ. ואם.קבלה נקבל שכיון שהכל יוצא מפסוק שדך לת"כ מ"מ כלאי אילן לוקה אפי' בח"ל וכלאי זרעים דוקא בארץ ואם הטעם בכלאי זרעים מפני שהיא מצוה התלויה בארץ א"כ ה"ה בכלאי אילן יהיה דוקא בארץ ובשלמא בכלאי הכרם שמן התורה אינו אסור אלא בארץ ומדבריהם הוסיפו גם בח"ל ולהכי אינו לוקה בח"ל ניחא שחכמים נראה להם להוסיף ח"ל אבל הקושי' גבי כלאי אילן שכתב שמן התורה הוא לוקה בח"ל ואני כהדיוט דלי דלים לולי עזר ה' אשר חנוניו הם חנונים והוא נותן לפתאים ערמה מאתו הבינה והחכמה. ואע"פ שהוא קבלה עלינו חובה לבקש איזה אסמכתא וסמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר:
ואומר שהנה בידי ס' הילקוט והובא שם וז"ל מנין שאין מרכיבין לא עץ סרק על גב עץ מאכל ולא עץ מאכל ע"ג עץ סרק ת"ל חוקותי תשמרו ע"כ והביא המפרש וז"ל את חוקותי כלומר חוקותי שחקקתי כבר דהיינו במעשה בראשית דכתיב בהו בכלהו למינהו תשמרו שלא תזרע כ' ולא תרכיב ע"כ וזה קשור מעין מה שדרשו בגמ' בסנהדרין פ"ד דף ס' דבני נח נצטוו על הכלאים מדקאמר קרא את חוקותי תשמורו ולא קאמר ושמרתם את חוקותי משמע חוקות שחקקתי לך כבר מאז ע"ש. עוד נקדים מ"ש בגמ' בחולין שה' אמר תדשא הארץ דשא מזריע זרע ולא הזכיר למינהו בזרעים רק באילנות שנאמר ועץ עושה פרי למינו. אך הארץ דנתה ק"ו ואמרה ומה האילנות שהם מופרדין נצטויהו למינהו כ"ש דשאים וזרעים והוציאה כל אחד למינהו שנאמר ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ ע"פ למינהו עי"ש. וק"ק שה' יסמוך שהק"ו תעשה הארץ שהיא דומם ומה נכון הי' לכאורה שיאמר ה' ג"כ בפירוש למינהו בדשאים ולכאורה יכולין אנו לומר שלמינו הכתוב באחרונה עם הכרח הק"ו נאמר דקאי לכל דשא ולכל אילן ודוחק והמעיין בגמ' משמע דליתא דא"כ למה אסיקו בתיקו מאי דאבעייא שם הרכיב ב' דשאים עי"ש ועיין לקמן גם נקדים גבי ענין החלל והשידה שכל הארצות עד שלא נבחרה א"י היו כולן כח"ל לכל הדברים וזה פשוט שעד שלא נכנסו ישראל לארץ לא הי' שם קדושה ממש רק האבות היו יודעים מקום המורי' וכיוצא. וזה נ"ל שהקב"ה אל דעות ה' דעת שפתיו ברור מללו וא"כ דעת הבריאה שהי' כל העולם ח"ל להכי בכלאי זרעים לא הזכיר למינהו כיון שהדין דין אמת שכלאי ז' מותר אדם לזורען ביד בח"ל. אך כלאי אילן אפי' בחו"ל הוא מה"ת להכי אמר בפירוש בהן למינהו. וא"כ כשאמר ה' את חוקותי שחקקתי כבר וצויתי בעת הבריאה אנו מסתכלין בצווי הקב"ה ורואים אנו שבזרעים לא הזכיר למינהו ובאילן הזכיר למינהו והעולם ח"ל ומזה אנו לומדים לעתיד שבזרעים בח"ל מותר לזורען ביד ובאילן לוקה אפי' שהיא מצוה תלוי' בארץ כיון שאנו רואים שעד שלא נבחרה הארץ נצטוית הארץ להוציא כל אילן למינו והקב"ה בתורתו באומרו את חוקותי רמז לומר מה שחקקתי לך בצווי הבריאה והיינו חוקותי שחקקתים בעת בריאת עולמי שכך צויתי לעשות הארץ זה תשמרו ולהכי כלאי ז' מותר לזורעם ביד בחו"ל וכלאי אילן לוקה עליהן בחו"ל כי כך כתוב בצווי הבריאה ואין אנו משגיחין במעשה הארץ כי הוא לא ידעה ולא הבינה כוונת האל וחשבה שמה שלא נאמר למינהו בדשאים היינו מפני שהוא נדון בק"ו מהאילנות אך אין דעת האל כך אלא אמיתותן של דברים כן שעתה שאין קדושת ה ן כלאי זרעי' מותרין לזרוע ביד. ודוקא כלאי א"י אסורין ולוקין אך היא כחומרייתה דנה ק"ו מעצמה. ובעל הגמול המשלם שכר טוב ליראיו בראות כי הארץ לש"ש נתכוונה והחמירה על עצמה לומר אולי כוונת האל שגם הדשאים יהיו למיניהם גזרה חכמתו יתברך שכיון שהארץ הוסיפה זה מדעתה תנתן לה נפשה ורצונה בשכרה ויהיו אסורין מה"ת כלאי זרעים בארץ דוקא כי א"י היא עיקר ומובחר מכל הארצות ובחו"ל ישארו בדינו כי כך הוא צווי האל שכלאי זרעי' מותרים לזרען ביד ותו שכיון שהיא מצוה התלוי' בארץ ראוי שתוספת זה של כלאי זרעים שלא הי' אז בצווי הבריאה תהי' לארץ כי בעת נתינת התורה מאז נתן ה' לישראל מצות התלויות בארץ לכשיכנסו בה כי להכי הוציאם ממצרים לתת להם את הארץ וא"כ בעת נתינת התורה כבר נבחר' הארץ ולהכי כלאי ז' אסורין בארץ דוקא אך בחו"ל חזרנו לצווי דבריאה מה שצוה האל לא מה שעשתה הארץ ודוק שהוא דבר נכון ועמוק, ובזה תוסיף בהיות הספרים עמך בעיר האלקים תוב"ב כשנשוב כולנו חיים ויצילנו ה' מדבר וממגפה ונשוב אל בתינו שלמים ובנשמתינו ובתורתינו ובגופינו ובבנינו ובממוננו אכי"ר דברי חז"ל שאמרו הוסיפה על הצווי או גרעה על הצווי שחכמים דרשוהו ע"ע אילני סרק יע"ש ולפי דרכינו היינו כענין זה שהוסיפה זה שכלאי ז' מותרין לזורען ביד בחו"ל והוא הוציאה הכל למינה ונקרא תוספות שהחמירה לעשות חו"ל כארץ ומ"ד גרעה הוא שהשוותה שפחה לגבירתה ועשתה חו"ל כארץ שדין זה של כלאי ז' אינו אלא בארץ וכל המוסיף גורע כי נמצאת חו"ל כארץ ובהיות מוספות כאלו גורעת אל תוסף על דבריו ודוק ועיין אם ענין זה דאילן סרק אם אסור מה"ת להרכיב עם אילן מאכל הוא מוסכם או לא ומחלוקותם יהי' תלוי בזה אם הוסיפה או גרעה על הצווי ודוק והארך באורך יוחוי"ל כי"ר ובזה יובן מה שדרשו בחולין גבי פסוק יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו פסוק זה שר העולם אמרו. נשאו דשאים ק"ו בעצמן אמרו אם רצונו של הקב"ה שיצאו בערבובי' למה נאמר למינהו באילנות יע"ש דנראה שצדדו לומר שכוונת ה' שיצאו בערבוביא ואח"כ צדדו צד אחר לומר שאפילו שלא נאמר כאלו נאמר מטעם ק"ו יע"ש ולדעתינו דעת ה' שיצאו בערבוביא שכך הוא הדין בחו"ל ודוק. וסיימו שם ואמרו באותה שעה אמר שה' ישמח במעשיו ומדקדק אני מה שדקדקו בזוהר שמח אין כתיב כאן אלא ישמח כב"י לא שמח ה' עד לעתיד ולע"ד ע"פ דרכנו אמר עתה אין שמחה לפניו במעשה זה כי כעת רוב העולם כולו חו"ל ומותר לזורען ביד אבל בעז"ה כשתנתן התורה ותבחר ארץ ישראל אז ישמח ה' במעשיו שעשתה הארץ שאפילו הדשאים צריכין שיהיו למינם דוקא בארץ כמ"ש ודוק. והיינו מאי דאיבעיא לן בגמרא שם הרכיב דשאים זע"ז מהו כיון שלא צוה ה' למינהו לא מחייב או דילמא כיון שהסכים ה' על יד הארץ כמאן דכתיב בהו דמי תיקו יע"ש וק"ק כיון שהק"ו הוא מי"ג דבר שהתורה נדרשת וקדושי כסף שיש מיתה בהו ילפינן מג"ש א"כ הק"ו הוא אמיתי מהאילנות ולמה לא מחייב דכמאן דכתיב דמי. אלא ודאי הק"ו איננו כי אל דעות ה' והא קמן שדוקא בא"י הוא ולא בחו"ל וכך הוא הלכה ובגמ' אמר דשדך אתי למעוטי כלאי זרעים והקישא דכלאי בהמה הוא לכלאי אילן א"כ משמע שכוונת ה' שבחו"ל יהי' מותר ולהכי לא אמר למינהו בדשאים שהעולם הי' חו"ל א"כ הלכה גלי שאין לדון ק"ו ויש להסתפק שמה שהסכים ה' עם הארץ הוא לכבוד הארץ הקדושה ששם יהי' אסור אפי' כלאי זרעים ודוק והארך עם מאמרי התלמוד שיהיו בידך שעתה ידינו אסורות ה' יוציאנו לאורה ויקרע רוע ג"ד ויגזור עלינו ועל כל ע"י גזרות טובות והצלות ורפואות ודוק. אח"כ העתיקו לי מעיר האלהים סלה ת"ו לשון הגמ' שכנראה בגמ' עמדו בחלוקי טעמי מה שעמדנו מה בין כלאי זרעים לכלאי אילן עי"ש ועכ"ז דברינו ויגיענו לא יהי' לריק בפני שוכן עליות ונראה לי שיכונו למה הביאו בגמ' את חוקותי שחקקתי לו כבר כי דבר זה הוא מיותר לפי מה שרצו בגמ' לחלק אלא כוונו בקיצור לכל מה שכתבנו שבהשים לב בחוקות השמים והארץ בעת הבריאה ובצווי ה' לארץ משם נבין כוונת האל בפסוק זה שרצונו הוא שכלאי אילן יהיו אפי' בחו"ל מעין כלאי בהמה. וכלאי זרעים יהיו בארץ דוקא כי חובת הארץ היא ולהכי כתיב שדך למעוטי כלאי זרעים ובעזה"י כשנראה לשון התלמוד בעיקרו בשובי לשלום לע"ק בהסתלק חרון אף מעלינו ומעל כל עמו ישראל שם יהיו אותיות מחכימות ונוסיף בעז"ה תוספות מרובה יראו עינינו וישמח לבנו כי"ר:
פג וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה כי את שארו הערה עונם ישאו. קושי הפסוק הזה מקשה הוא. חדא דכל העריות הכתובי' למעלה כולם הם שלא לנוכח ואיש אשר ישכב את א"א. את כלתו. אשר יקח את אשה ואת אמה. א"י את אחותו וגו' כולם ואיש ואיש וכאן כתוב וערות אחות אמך ואחות אביך וגו' לנוכח הוא דבר קשה מה גם דהוא מסיים שלא לנוכח כי את שארו הערה דהיל"ל כי את שארך אתה מערה עון תשא. גם מאי עונם ישאו בלשון רבים. גם שהיל"ל ערות אחות אמך וערות אחות אביך ולא אמר אלא פעם אחת ערות דקאי לשתיהן:
והביאור לע"ד ואני בתוך הגולה זולת ספר עץ החיים והדעת על הש"ס בו אחזתיו ולא ארפנו כי הוא חבור טוב לחכמים איתא במשנ' פ"ג דכריתות הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו בהעלם א' מהו ופרשו בגמרא דאי גופין מחולקין פשיטא דחייב על כ"א דגופין מחולקין ולאוין מחולקין ופירשו דמשכחת לה, ברשיעא בר רשיעא דאיתנהו כולהו כאחת כגון איש שבא על אמי והוליד ממנ' שתי בנות וחזר ובא על א' מהן והוליד בן אם בא בנו על אחו' אמו ה"ז אחותו ג"כ ואחו' אביו ג"כ כמבוא' ואסיקו בגמ' שחייב ג' חטאות אע"פי שאינן גופין מחולקין לפי שבפסוק הבא על אחותו כתיב ואיש אשר יקח את אחותו וגו' ונכרתו וגו' ערות אחותו גילה עונו ישא. וה"ז פסוק מיותר ערות אחותו גילה אלא לומר לך דחייב על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו ע"כ בגמ' עם הפי' עי"ש. ועדיין הדבר צריך תלמיד היכי קא משתמע דין זה מאו' ערות אחותו גילה הן אמת דדינים הללו הן וכיוצא בהם הן הלכה למ"מ ואסמכינהו אקרא עכ"ז אני אצי אפרש ואעשה סמוכות שלא ימוטו בעהי"ת. ואומר שהכל מובן עם הפסוק שהתחלתי וחז"ל פתחו לנו פתח כחודא של מחט כדי שנפתח אנחנו כפתחו של אולם. והרי לך פירושא דקראי יכונו יחדיו על שפתיך. בראשונה קאמר ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו וגו' שהיא אחותו ממש ואין עוד איסור אחר ונכרתו הוא והיא נמי אם. הוא ברצונה. אח"כ סיים ואמר ערות אחותו גילה להוסיף ולו' על זה האיש הנז' בגמרא שבא על אמו והוליד שתי בנות וכו' הכל כנז' הנה אותה. הבת כשבא עליה יש לה איסור שהיא בתו ושמא תאמר שכיון שהיא בתו אין עליו אסור אחותו שזו נמי היא אחותו בת אמו להכי חזר קרא וא' ערות אחותו גילה אעפ"י שיש בזו איסור חמור שהיא בתו נתוסף עליו ג"כ איסור אחות אעפ"י שהוא קל לפי שהוא איסור מוסיף שכיון שנתוסף עליה איסור לגבי שאר אחים אם יש לה ניתוסף עליו ג"כ אסור אחות אעפ"י שהיא בתו וזהו התוספ' דקאמר קרא ערות אחותו גילה לאפוקי אי ס"ד במציאות א' דאין איסור אחות קמ"ל דאיסו' אחותו לא זז ויסוד דין זה דאיסור מוסיף באופן זה המעיין שם בגמרא יראה הדבר מפורש ומבואר. וסמך לזה דין הבא על הנידה לו' שבאיסור זה דהשמיענו דהוא איסור מוסיף כיון שנתוסף איסור לגבי שאר אחי נתוסף לאב זה אסור אחות א"כ ה"ה אם היא נדה דחייב עלי' משום נדה דכיון דאיסור נדה אתוסף דלכ"ע אסירא משום נדה אתוסף נמי ע"ז שהיא בתו ואחותו ונדה ונ"מ לקרבנות כשהוא בשוגג.
עתה בא פסוקינו זה וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה כי שארו הערה וגו' עד עתה דיבר באיש הזקן הנואף שבא על אמו והוליד שתי בנות ואח"כ בא על א' מב' בנותיו הנז' שחייב עלי' משום אחותו וכל זה הם דברי הגמ' דלהכי אתי האי אחותו גילה להכי ואין דיני למשמעות דברי התלמוד לבד שבגמ' האריכו להוציא מפסוק זה אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואני קצרתי דאחותו גילה לא אתא אלא ללמדינו איסור אחותו אפי' שיש לו איסור אחר שהי' בתו באופן שבכלל דברי התלמוד דברי ואני כיד ה' הטובה והרחבה עלי כיון שיגעתי ומצאתי סמך לאחות אביו ואחות אמו בפסוקינו שנפרש די לנו שבפסוק הא' לא נרמז רק מקצת דין התלמוד באופן שבפסוק הא' דיבר עם הנואף הראשון שבא על אמו והוליד שתי בנות ואח"כ בא על א' והוליד בן שחייב עלי' גם משום אחותו, ועתה פסוקינו מדבר עם הבן הזה שהוא עשוק ואין לו מנחם לפי שהוא ממזר מכמה צדדין כי יש בו איסור אם ובת ואחות ויצא העגל הזה עכ"ז ישראל עשוק הוא ועמו מדבר הפסוק וא"ל אתה העשוק בן הרשע הנני מזהירך שלערות אשה אחת שהיא אחות אמך ואחות אביך כלולים יחד ולא הוצרך לומר איסור אחות שהוא ברור ותו שכבר נשמע מפסוק דלעיל דאיסור אחות אינו זז אע"פ שיש איסור חמור ובכן הנני מזהירך שלא תבוא דהיינו המציאו' שאמרו בגמ' שהזקן בא על אמו והוליד שתי בנות ואח"כ בא על א' מהן והוליד בן אותו הבן לא יבא על הבת הנשארת שמלבד שהיא אחותך כנראה עוד אתה חייב עלי' משום אחות אמך ואחות אביך כיון שאביך בא על אמו והולידה נמצאת זאת אחות אביך וזהו מה שסיים הפסוק כי את שארו הערה קאי לאביך האמור שהוא את שארו הערה ואמר את לרבות שתי שארות דמתחילה בא על אמו והוליד הבנות ואח"כ בא על א' מהן וממנה יצאת אתה העשוק נמצאת הבת שניה היא אחות אמך ואחות אביך מחמת כי שארו הערה שתי שארות הערה ועי"ז נמצאת בזו שתי אסורין יש בה משום אחות אביך ואמך ביחד עונם ישאו הראשון דהיינו הזקן וגם האם והבת אם הי' ברצונם ואתה נקי הגם שאתה עשוק עתידין לטהר וממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה ומדבר עמו לנוכח לנחמו כלפי שאמר קהלת ואין להם מנחם הקב"ה שהוא מנחם ציון מנחם לזה הממזר אם ישמור המצות כהלכתן שהרי הוא לא גרם כלום ואף שהוא רחוק מלבוא אל הקהל ראוי לקרבו למצות. ותו ע"ד הרמ"א בענינים אחרים שכיון שבא זה מכמה איסורין יש לחוש עליו שלא יכשל כי זרוק חוטרא לאוירא אעיקרא קאי להכי מזהירו לנוכח שדיבור ה' כשהוא נכחי הוא פועל יותר כמצווה ונזהר ביותר. מלבד מה שאמר שע"י שנותו הפ' משלא לנוכח לנוכח עמדנו בכל זה. וכל מה שחדשנו הוא מכח דברי התלמוד לולי שהם דברו בקצור וברמיזא והמשכיל יגע וימצא ודוק: