אור ברסלב
זבח השלמים זבח השלמים על פרשת אחרי

זבח השלמים· רבי משה גלאנטי

זבח השלמים על פרשת אחרי

זבח השלמים על פרשת מצורע

בענין עבודת יוה"כ:

עה הנה מצינו סברת רבי שאמר שהאיל הכתו' בפרשת אחרי מות גבי העם הוא איל האמור במוספין בפ' פנחס ומפיק ליה מדקאמר אחד. ולע"ד היינו האחד דכתיב גבי הנסך שלו דאי אחד קמא גם גבי פר כתיב אחד וליכא למידרש מידי אלא י"ל דהיינו דקרא דקא' שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל האחד והאחד זה מיותר כשם שלא נאמר האחד גבי הפר אלא למדרש שאין בכל יוה"כ של העם אלא איל אחד ללמדינו שהוא איל העם הכתוב באחרי מות וניחא נמי שרשב"א דריש למיוחד שבעדרו דמאומרו האחד בה"א משמע שפיר דהוא המיוחד ולא מאחד ודוק. והאמת שדקדקו חז"ל דהוא מתיבת אחד דכתיב בפ' אחרי מות בקרבן העם ואיל אחד לעולה דתיבת אחד מיותרת דהרי גבי קרבן כ"ג אמר ואיל לעולה ולא אמר אחד אלא לרמוז אעפ"י ששם במוספין תמצא ג"כ אינו איל אחד אלא הוא הנז' שם דאיל אחד היה ביום הזה ולא שנים ודוק. וניחא האחד שבפ' פנחס ואחד דכתיב בפ' אחרי מות ודוק: אך הוקשה לנו טובא דכיון שכן הוא דאיל זה האמור באחרי מות ובפנחס אחד הוא א"כ למה כתביה קרא בשני מקומות אחרי ההתיישבות העליתי שאין להקשות דלא ליכתביה באחרי מות אלא בפנחס דכיון שכוונת ה' היא שלא יקרב איל זה עם שאר המוספין ובין לרש"י ובין להרמב"ם ז"ל איל זה בפני עצמו והפר והז' כבשים קריבים בראשונה עם תמיד של שחר בבקר והאיל היה אחר עשותו עבודת היום א"כ אין להקשות דלא ליכתבי' באחרי מות דהי"ת רצה להבדילו ולהפרישו מהמוספין. והגם שהשעיר הכתוב במוספין הוא נפרד ג"כ משאר המוספין והיה נקרב עם איל זה שאנו עסוקים בו אליביה דהרמב"ם שאני שעיר דהוא חטאת אבל האיל שהוא עולה והוא נכתב עם הפר והז' כבשים אלו לא היה נכתב באחרי מות בודאי שהיינו או' שיקרב עם הפר והז' כבשים לכך היה מוכרח לכותבו באחרי מות א"נ השעיר בפי' נאמר שיקרב אחר עבודת היום מדקאמר שעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים ומאו' מלבד חטאת הכפורים משמע שכבר נקרב חטאת הכפורים והכי דייקו בגמרא משא"כ שאר המוספין העולות שנאמרו לעיל שכן מצותן לעולם להקריב תכף עם תמיד של שחר:

ובזה דקדקתי שברוב המוספין כתיב ושעיר בוא"ו משא"כ ביוה"כ כתיב שעיר לפי שהמוספין הכתובים לעיל קרבנם עם תמיד של שחר קודם עבודת היום משא"כ השעיר דזה דוקא הוא מלבד חטאת הכפורים דר"ל שחטאת הכפורים קודם לשעיר הנז' משא"כ העולות הנז' שקודמות לחטאת הכפורים מלבד האיל שהוא מפורש בפ' אחרי מות שג"כ הוא אחר חטאת הכפורים ואליבא דרשב"א ניחא שפיר דס"ל דהוא איל אחד וקרבים הכל עם תמיד של שחר קודם לעבודת היום והשעיר לבד הוא אחר חטאת הכפורים:

נחזור לענינינו שמה שהוזכר בפ' אחרי מות הוא הכרח גמור אך מה שהוקשה לנו טובא שלא היה מקום להזכירו כלל בפרשת פנחס דאי להשמיענו שנעשה בבגדי זהב זה מפורש בפרש' אחרי מות והוא קושי עצום. ולפי דרך דרש אמרתי שכפי מה שרמזו חכז"ל שבכל הקרבנות המועדים ור"ח יש בהם פר ואיל וכבש הפר זכר לאברהם ע"ש שנאמר ואל הבקר רץ אברהם. איל זה יצחק רמז והנה איל אחד וגו' ויעלהו לעולה תחת בנו. כבשים רמז לזכות יעקב והכשבים הפריד יעקב וגו' עי"ש. אמטו להכי כדי שלא יהיה נרא' חסרון במוסף יוה"כ אם לא יזכיר איל להכי הזכירו אך מכח קבלת חז"ל עם אסמכתם ממ"ש כאחד נשמע שהוא האיל הנאמ' באחרי מות ושלא היה נעשה עם עולות המוספין אלא לבדו כמו שכתוב באחרי מות:

ועוד חדשתי שהנה נסתפקנו אם לא היו מעות כדי כל הקרבנות יוקדם מה שנזכר באחרי מות שהוא עבודת היום או הנז' בפ' פנחס שהם מוספין אם נאמר שהמוסף הם תדיר או נאמר שעבוד' היום היא יותר מקודש' ויותר מקודש קודם. ותו יש להסתפק בשלמא פר ושעיר הנכנס דמן לפנים ונעשין בכלי לבן נאמר שהן מקודשין יותר אבל אילו ואיל העם שנעשים בכלי זהב בחוץ מנ"ל. שיהיו נקראי' מקודשין או נאמר שכיון שנזכרו באחרי מות גבי עבודת היום אע"פ שהם בכלי זהב הם נעשים דוקא בכ"ג כדמן של פר ושעיר דע"כ לא פליגי הגאונים אלא גבי תמידין והמוספין. אבל לשאר מילי כיון שנזכרו באחרי מות אע"פ שהיו נעשים בכלי זהב ד"ע לפרש דאינם אלא בכ"ג וכיון שכן גם אלו נקראים מקודשים יותר כיון שצריך כ"ג והנה במקודש ותדיר היא בעיא דלא איפשיטא והרמב"ם ז"ל פסק דיעש' איזה מהן שירצ'. ונתקשיתי שלא היה לו להרמב"ם ז"ל לפסוק הכי כיון דלא איפשיט'. וא' מתלמידי הר"י ארי"ה נר"ו מצא בירושלמי דיומ' דאמרו בפירוש דמקודש קודם הגם דיש לדחות קצת באופן שיכולין אנו לומר שכוונת ה' לכלול איל זה בפרשת פנחס עם שאר המוספין לומר דאיל זה הגם של ענין מעשהו כתבתיו באחרי מות לומר שאין מעשהו בכלל המוספין עכ"ז דין מוספין יש לו דהיינו תדיר ואם תדיר קודם יוקדם זה ואם לא יוקדם גם זה לא יוקדם. א"נ לומר דאיל זה יש לו דין תדיר ומקודש וקודם לכן המוספין:

אך עוד לאלוה מילין בפרטות לפי פירש"י ז"ל שפירש בחומש ובתלמוד דאיל זה נעשה כסדר זה תמיד של שחר בבגדי זהב. עבודת היום בבגדי לבן. איל זה ואיל העם ומקצת המוספין ונ"ל שהם העולות הפר והז' כבשים הנז' עמו בבגדי זהב. הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן. שיירי המוספין ונ"ל שהוא השעיר הנז' בפרשת פנחס ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב עי"ש. והוכרחו לסרס הפסוקים שבאחרי מות דהיינו פסוק ועשה את עולתו ואת עולת העם יהיה קודם פסוק ובא אהרן ופשט את בגדי הבד שהוא להוצאת כף ומחתה והוכרחו לומר כן משום דגמירי דהיו שם ה' טבילות ואין בפרשה אלא ג' עם הראשונה ההכרחית שהיא ע"פ לזה הוכרחו לסרס ולהקדים פ' עולתו ועולת העם וכיון שכן אתרבי אח"כ לבישת ב"ל להוצאת כף ומחתה ומינה דאח"כ לבישת ב"ז לתמיד של בין הערבים הרי ה' טבילות והקשו בגמ' דף ע"א ונימא קראי כסדרן ואימא דאחר עבודת היום שהיה בב"ל לובש ב"ז לעשות שעיר הנז' בפ"פ שאינו דבר שנז' כאן ואח"כ לובש בגדי לבן להוציא כף ומחתה ואח"כ בגדי זהב לתמיד של בין הערבים והרי כאן ה' טבילות ותירצו ה"ק ויצא ועשה תחילת יציאתו מעבודת פנים יהיה לעולתו ולעולת העם עי"ש ודוק בכל זה וי"ל שלא הוצרכו בגמ' לתרץ זה אלא אליבא דראב"ש דס"ל דשני אלים הן אבל אליב' דר' דס"ל דאיל זה הוא הנז' בפנחס אין אנו צריכין לתירוץ זה אלא הדבר מוכרח לתרץ קושייתנו הגדולה למה נזכר איל זה כאן בפ' פנחס אלא לומר ראה דאיל זה הנודע לך דהוא איל הנז' באחרי מות מהקבלה ומהכרח האחד וא"כ למה הזכרתיו כאן לומר לך שהי' קרב עם עולות המוספין דהיינו בתמיד של שחר ככל מוספי השנה דסתמם עם תמיד של שחר. ואי נאמר דקראי כסדרן נמצא כפי קושיית הגמרא דאיל זה הי' נעשה בלבישת בגדי זהב לעשות את תמיד של בין הערבים אז הי' עושהו כי סברת המקשה היא כן תמיד של שחר עם שעירי המוספין בכל מוספי הרגלים שהיו קרבין עם תמיד של שחר בבגדי זהב. עבודת היום בבגדי לבן. השעיר של המוספין בב"ז שכן כתיב מלבד חטאת הכפורים שנראה שהי' סמוך אליו לעבודת היום. ותו כדי שיהיו ה' טבילות כמ"ש בגמ'. הוצאת כף ומחתה בב"ל ואיל העם הכתוב באחרונה עם תמיד של בין הערבים בב"ז. והיא קושיא עצומה שכיון שכן הקראי כסדרן והקבלה ממאי דגמירי מה' טבילות קיימת כי יותר נכון להוסיף שעיר המוספין בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה מלהפוך המקראו'. לזה מה עשתה תורתינו הקדושה הנה האיל שנזכר שם באחרונה כללו כאן במוספין לומר לך ראה דעשיית איל זה הנזכר שם באחרונה סרס המקרא ועשהו בראשונה עם המוספין ונודע הוא שהמוספין לעולם היו נעשין עם תמיד של שחר וא"כ מוכרח לפי זה לסרס פסוק ועשה את עולתו ועולת העם דהיינו איל זה ושהי' עושהו סמוך לעבודת היום עם המוספין הנז' עמו דהיינו הפר וז' הכבשים. ואח"כ הוצאת כף ומחתה ואח"כ תמיד של בין הערבים, ואולי אפשר ג"כ שעיר המוספין היה נעשה עמו ס"ל קודם תמיד של בין הערבים אך ס"ל מלפניו בלבישה זו. ונחלק השעיר מהכתובים לעיל ממ"ש שעיר ולא כתיב ושעיר ככל שאר המוספין נראה שאינו נכלל עם הנז"ל מעין מ"ש לעיל ודוק: ואליבי' דהרמב"ם דס"ל דאיל זה היה נעשה עם תמיד של בין הערבים הוזכר איל זה כאן בפרשת פנחס דרך רמז וסימן לומר כשם שאיל זה הוא הנזכר שם בפ' אחרי מות ונעקר ממקומו והבאתיו כאן א"כ שם בקראי דאחרי מות שצריך לחדש ב' טבילות החסרים במקרא עקור איל זה ממקומו דהיינו פסוק זה דועשה את עולתו סרסהו ועקרהו ממקומו וסודרהו קודם פ' ובא ופשט בגדי לבן וגו' ועם זה יבא לך הקבלה שיש לן מה' טבילות כהוגן וכדי שלא תסתפק מה תסרס או דילמא לא תסרס כמו שהקשו בגמ' לכן הראיתיך בעיניך ממה שעקרתי איל זה דהלא גמרתיך דהוא האיל הנז' שם ועקרתיהו ממקומו א"כ הוא ניהו שתעקריהו שם ומסרסהו ממקומו ודוק בכל זה בעומק ועיון נמרץ. ומה שנכתבו בתורה שלא כסדר סוד ה' ליריאיו ככל שאר הסירוסין שיש בתורה למוד נכמס. ובהרמב"ן ז"ל יישב גם אני לע"ד ישבתי שסיים קרא כל מה שהי' בבגדי לבן ואח"כ סידר מה שנעשה בבגדי זהב ודוק:

מה שהי' מקטיר אמורי פר ושעיר בבגדי זהב אע"פ שהם היו עיקר עבודת היום זה הוא פסוק מפורש דגבי ופשט בגדי הבד כתיב ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וס"ל ואת חלב החטאת דמשמע בפירוש שהי' בבגדי זהב וטעם לדבר משום דעיקר מצות פר ושעיר זה הי' לדמים דוקא ולא לאמורים ולא לבשר דאמורים עצמן שלא נקרבו ונאבדו אין צריך להקריב אחר כיון שנעשה המצוה בדמים וזה למדתי מדברי התוספות והרב בעל תוי"ט ז"ל:

ומה שנראה שהוצאת האמורין היה בבגדי לבן וקשה דמנ"ל ואימא שההוצאה וההקטרה היו כאחת דקדקו מן המקרא שהיל"ל וחלב החטאת יקטיר וגו' מאי ואת חלב החטאת דנראה שכבר התחיל מקדם. ובראשונה מעשה כהן דהיינו הוצאה מגוף הבהמה ואינו חסר עתה אלא ההקטרה וזהו ואת חלב החטאת שכבר הוציאן מקדם עתה יקטירם. וה"ז כמו שדקדקתי רכ בספרי הראשון בפסוק ואת המשכן תעשה עי"ש כי טוב:

ושלוח בשר הפר והאיל שנראה מהרמב"ם וסדר עבודה שהיה קודם הקטרת האמורין ובקראי נראה להיפך שקודם נזכר ההקטרה ואח"כ שלוח הבשר לבית השריפה. תרצתי וקרוב מצאתי בגמרא כן בדף ע"ב דמדא' אח"כ והמשלח יכבס וגו' וס"ל ואת פר החטאת וגו' כנראה דתכף לשלוח השעיר במדבר הי' ג"כ שלוח הבשר לבית השריפה א"כ מוכרח שהי' קודם ההקטרה דהשלוח לעזאזל הי' בבגדי לבן א"כ גם שלוח הבשר לבית השריפה הי' בבגדי לבן והקטר האמורין היה אח"כ כשלובש ב"ז ודוק:

קושיא לאלהינו כיון שעולת הכהן שהוא איל לעולה הנז' בפ' א"מ הי' מיוחד ליום זה למה נעשה בבגדי זהב בשלמא איל העם אליבא דר' שהוא הנז' במוספין שאן ניחא כיון שהוא מכלל המוספין נעשה בבגדי זהב אך עולתו למה. וכן לראב"ש דס"ל דאיל זה דעם בפ' אחרי מות הוא אחד ואינו נזכר במוספין למה הי' נעשה בבגדי זהב כיון שהוא מיוחד ליום שאינו מכלל המוספין אליבא דראב"ש לא ידעתי לתרץ אך אליבי' דרבי אתרץ קצת שכיון שמצינו כמה מעלות ניתנו היום לכ"ג טובה כפולה ומכופלת לזרעו של אהרן להכי ניתן לו שיעשה אילו בב"ז כאלו הי' מוסף וחשוב הוא כצבור שמקריבין מוספין כך הוא חשוב בעיני הי"ת שמלבד חובת היום מקריב מוסף כצבור המקריבין קצת קרבנות לחובת היום בב"ל והמוספין בכל הרגלים בב"ז וגם הכ"ג מלבד עבודת וחובת היום שהוא הפר שהי' קבלת דמו בב"ל עוד מקריב האיל בב"ז בצבור ודוק והרחב הדבר:

ואליבי' דראב"ש אילו ואיל העם רצה ה' להודיענו קדושת היום כי עצום ונורא הוא שמלבד חובת ועבודת היום שהם השעירים והפרים ומלבד המוספין שהם הנז' בפ"פ עוד נוסף תוספות קדושה ומוסף אחד והיינו אילו ואיל העם שדין מוסף יש לו שלהכי היו נעשין בב"ז ונמצאו שלשה קדושות עבודת היום בב"ל ומוספין הנז' בפ"פ בכל הרגלים בב"ז. ועוד מוספין דהיינו עולתו ועולת העם שהם מוספין אחרים מיוחדין ליום זה ולהודיענו זה נעשין בב"ז. והנכון שלא אמר שיהא בבגדי לבן אלא בדברים הבאים לכפר או שהוא משונה משאר הימים אבל איל זה כיון שעולה ודורון הוא אין קפידא שיהי' בב"ז באשר בכל יום שמקריב עולה הוא בכלי זהב הרי אלו ממוצעין בקדושתן ובמעלתן בין עבודת היום לשאר המוספין הנזכר בפ"פ ולהכי לזכרו אלו כאן באחרי מות אע"פ שהכתוב בפי' אומר שיהיו נעשים בב"ז ודוק. והרי זה רמז לג' קדוש שאו' קדוש קדוש קדוש. גם יש קדושת היוצר וקדושת י"ח בעמידה. וקדושה דסדרא ע"ד מה שפרשם הזוהר הקדוש וע"ד הסוד יתבררו ויתלבנו הדברים האלה כתלג חיור ה' יורינו בדרך יבחר אכי"ר ודוק

פרשת שחוטי חוץ:

עו וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה ה' לאמר. איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאם לה' אל פתח אהל מועד אל הכהן וזבחו זבחי שלמים לה' אותם. וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד והקטיר החלב לריח ניחח לה'. ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זנים אחריהם חקת עולם תהי' זאת להם לדרתם. ואליהם תאמר איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם אשר יעלה עולה או זבח. ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אתו לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו. ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם והכרתי אתה מקרב עמה. כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר. על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוככם לא יאכל דם. ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת. וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר:

קושי פסוקים אלו המה בכתובים וכפלם וכפל כפלם ובפרט בענין הדם ובתחלה א' טעם לאסור הדם כי הוא מכפר על המזבח ואח"כ שסידר דין כיסוי הדם הזכיר איסור הדם פעם אחרת ומשמע שאסורו כיון שנפש הבהמה תלוי' בו אינו מן הראוי שתאכל נפש את נפש ומתחלה לא"ה נאסר כל מין בהמה וכן טעם זה נזכר בפ' ראה ולא הוזכר טעם כפרה על המזבח. וכן נבין שינוי מבני ישראל לבית ישראל ולא מצינו בכל התורה בית ישראל אלא הכא. ופ' ע"כ. אמרתי לבני ישראל קשה להולמו:

ואומר לענ"ד שזה יובן עמ"ש בעלי התוספות ביבמות כשאמרו שם שלא נמולו ישראל במדבר וא"ת היכי אכלו בשר כיון שלא הותר להם בשר תאוה אלא כל הבשר הי' שלמים והם לא היו ראוי' לקרבן שהיו ערלים עי"ש. ותירץ שבני ישראל שיצאו ממצרים שהיו נמולים היו אסורים לאכול בשר עד שיביאום אל פתח אהל מועד לעשותם שלמים אבל הילודים במדבר שלא יכלו לימול היו מותרים בבשר תאוה מבלי שיביאום שלמים מידי דהוי מותרים צבי ואיל שאין קרבן בא מהם עי"ש. ועם הקדמה זו סוברים הפוסקים שה' אמר מתחלה למשה דבר דין זה עם כל בני ישראל שהוא כוללות כל האומה כאשר נפרש ששייכי קצת בדינים אלו והעיקר תהי' לבית ישראל הם בית ישראל ממש היוצאים ממצרים שנקראי' בית ישראל שהם הם ראשי הבתים כמ"ש בית יעקב מעם לועז וא"ל זה הדבר בדקדוק וביחוד כי יש דברים לבני ישראל ויש דברים לבית ישראל לכן דוק ותשכח לכן רצוניש תאמר הלשון ממש שאני אומר לך וראשית הדבר אמר ראה שאיש איש מבית ישראל שהם הנימולים שיכולים לעשות קרבן לכן אני אומר להם שאיש מהם אשר ישחט וגו' ואל פתח א"מ לא הביאו ונכרת כיון שבידם לעשותם שלמים ומה הפסד יש לכן אם לא יעשו ונכרת ותועלת זה יועיל נמי לבני ישראל הגם שאין בידם לעשות שלמים אבל ירגישו בעצמם שלא להקריב לשעירים והיינו את זבחיהם אשר הם זובחים ע"פ השדה עכשיו והביאום לה' אל פתח א"מ וימכרום לבית ישראל הנימולים וזבחו זבחי שלמים הם על מקריבי השלמים שהם הנימולים ולזה לא אמר ויזבחו זבחי שלמים כי לא קאי לאנשים עצמם המביאים שהם בני ישראל אלא לאחרים אלא בני ישראל שהם מורגלים לזבוח לשעירים יביאום אל פתח אה"מ וימכרום בזול למי שיכול לזבוח ונמצא נעשית מצוה בממונם ומה גם שימצאו קונים רבים כיון שימכרו בזול ואין להם הפסד אלא הדם והחלבים הא מיהא ימנעו מלהקריב לשעירים ולא יזבחו עוד לשעירים ודין זה נוהג לעולם חוקת עולם הגם שדין זה שלא ישחטו בחוץ לא תנהוג לעולם לפי שהכוונה להרחיקם ממה שהם רגילים לזבוח לשעירים וכיון שינהגו ככה כל המ' שנה במדבר ישכחו מנהגם הרע ומה גם שיהי' המקדש רחוק מכל ישראל נמצא שכיון שהתועלת שנמשך ממנו הוא שלא יזבחו עוד לשעירים ותועלת זה ודין זה נוהג לעולם להכי הזכיר בענין זה בני ישראל ולא אמר בית ישראל ומה גם לפי מה שיישבנו שהכוונה שיביאום אל פא"מ למוכרם כנז"ל. אבל עיקר דין אסור לשחוטי חוץ הוא דוקא לבית ישראל הם הנימולים אבל בני ישראל מותרים לשחוט בחוץ ולאכול כדעת התוספות הנז"ל. ועוד זאת חידש ואמר ואליהם תאמר איש איש מבית ישראל הנז' שהם הנימולים או אם גר שנתגייר במקום אחר ובא מהול ונמצא שכבר הי' גר ועתה מחדש בא לגור והיינו אשר יגור בתוככם כיון דחזי לקרבן אם יעלה עולה או זבח הוא על המעלה איברים בחוץ ונכרת כיון דחזי להקרבה אבל הילודים במדבר כיון שהם ערלים ולא חזו להקרבה אין בהם איסור זה.

ולאלו בית ישראל כיון שדם זבחיהם חזי למזבח איש אשר יאכל דם ונכרת כיון שאני נתתיו על המזבח לכפר אין ראוי לכם לאכול דם שמכפר עליו וזה דוקא יהיה למי שיכול להקריב קרבן ונמצא אותו דם ראוי על המזבח להכי האוכלו חייב כרת אבל לבני ישראל שאוכלים בשר תאוה ואינם מקריבים קרבן אין טעם זה מספיק לאסור להם הדם ולזה אמר ע"כ אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם ר"ל הגם שמטעם זה שמכפר אינו שייך רק לבית ישראל שמקריבים הדם על המזבח אבל לבני ישראל שאינם יכולין להקריב לא שייך לומר ואני נתתיו לכם לכפר עה"מ כי כפרה זו אין אנו יודעי' מה היא אבל כוונתי שלא ישתנו ישראל וכיון שבית ישראל שיכולין להקריב אינם אוכלים הדם לפי שמכפר אתם גם אתם בני ישראל מטעם זה בעצמו אע"פ שאינו שייך זה הטעם אצלם אפ"ה כיון ששורש הדם מכפר ראוי שלא תאכלו דם כיון שאתם מחוסרי כפרה אין ראוי להיות חוטא נשכר ודוק. עם זה אומרו ע"כ אמרתי לבני ישראל שאין לו הבנה כלל שעם בני ישראל מדבר ע"ע ומהו ע"כ אמרתי כאלו היא אמירה מחודשת והיינו מ"ש למעלה והוא פ' קשה להבינו לע"ד ועם מ"ש מיושב. ועתה שסיים הדינים שהם שייכים לבית ישראל הנמולים והמקריבים ואגב הזכיר אסור בני ישראל שלא נמולו הזכיר דין כיסוי הדם שהם שקולין ושוין בית ישראל ובני ישראל ואמר ואיש איש מבני ישראל אשר יצוד ציד חיה וגו' וכסהו וגו' וחידש עתה שמדבר עם כל בני ישראל שאמרנו עוד טעם מחודש לאסור הדם והוא כולל לבית ישראל ולבני ישראל והוא הטעם האמור בפ' ראה שהותר להם בשר תאוה וא"כ אין כל הדם למזבח וא"כ טעם אסורו מטעם שהדם הוא הנפש ואינו ראוי לאכול הנפש עם הבשר וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל לפרש טעם אסורו שאין ראוי שנפש תאכל נפש ודי שהתרתי לכם מה שהי' אסור לא"ה והיינו הבשר אבל הנפש אינו ראוי בי כל הנפשות יש להם כח למעלה ואין ראוי להכחיש הנפש עי"ש בדברי הרמב"ן ז"ל ויאירו עיניך וזהו מה שחידש אחר הזכירו דין כסוי הדם שהוא כולל לבני ישראל אמר עוד אסור הדם בטעם כולל כי נפש כל בשר דמו בנפשו היא וגו' ודוק. והזכיר דין נבילה וטריפה עיין ברש"י ז"ל והוא מהש"ס ומת"כ שהוא דוקא בנבלת עוף טהור ע"ש באורך ונ"ל לעשות סמוכות ע"ד הפשט שדיבור זה קאי לעיל מיני' שהזכיר בכסוי הדם או עוף אשר יאכל והיינו עוף טהור כמו כן וע"ז קאי וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה מעוף זה הנז' סמוך לו וכבס וכו' ומקרא נדרש לפניו דוקא לעוף הנז' לא לחי' הנז' וסמך זה נכון לדרז"ל המקובלים בע"פ הל"מ ודוק:

עז שם גבי ונכרת דמעלה איברים בחוץ כתב רש"י ז"ל ונכרת זרעו נכרת וימיו נכרתים עכ"ל ונתקשיתי טובא למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש מה הוא כרת אחר שכבר גילה דעתו בפ' לך לך גבי כרת דמילה שפי' כן עי"ש ובודאי שכוונתו לאפוקי מפי' ריב"א ז"ל שפי' בתוס' שכרת הוא ימיו נכרתים לבד ודוקא בעריות איכא תרתי כנז' שם ביבמות באורך. וא"כ מאחר דבמילה כבר גילה דעתו דהוא שוה לעריות א"כ אין צורך לפרש כן בשחוטי חוץ ואם נדחוק דהיינו אומרים שהמילה שאני לחומרתה שהיא דוחה שבת ושקולה ככל התורה ולהכי היא כדין עריות שזרעו נכרת וימיו נכרתים אבל בשחוטי חוץ היינו אומרים דלא הגם שזה דוחק דבעריות אין לנו אלא מטעם דכתיב בהו כרת וערירים וילפי אהדדי ודעת רש"י דבכל מקום דכתיב כרת הרי הוא כעריות ואית בי' תרתי וכבר גילה דעתו בכרת מילה א"כ בודאי דס"ל דכולהו כרת כעריות משוינן להו א"כ לא הי' צריך לכותבו גבי כרת דשחוטי חוץ ואלו הי' זה לבד החרשנו. אבל עוד קשה בלשון רש"י ז"ל דהי' לו לכתבו גבי כרת דשחוטי חוץ שהוא בתחילת הפרשה ולא פירש כן אלא בכרת דמעלה איברים בחוץ וצריך טעם למה ודוחק לפרש שבא להכריח סברתו דהכרת הם תרי מילי ימיו וזרעו דלא כריב"א ז"ל מדכתיב הכא גבי מעלה איברים בחוץ ונכרת האיש ההוא מעמיו משמע מכל וכל זיני או' כמ"ש לעיל בשחוטי חוץ ונכרת ה"ה מקרב עמו דמקרב היינו ימיו אבל מעמיו הוא מכל וכל כי זה דוחק:

והביאור לע"ד דרש"י ז"ל לא לפרושי מהו כרת הוא דאתא כי זה כבר למדנו מכרת דמילה אלא דברי רש"י קשורין עם הלשון שכתב לעיל מזה וז"ל אשר יעלה עולה לחייב על המקטיר איברי' בחוץ כשוחט בחוץ (ר"ל בבהמה שנשחטה בחוץ והעלה איבריה בחוץ) שאם שחט אחד והעלה חבירו שניהם חייבים עכ"ל. עם פי' הרא"ם ז"ל שפי' שהגרסא בשוחט בחוץ בבי"ת ולא בכ"ף עי"ש ואח"ז הביא לשון זה דונכרת וכו' והכוונה דהוקשה לו למה פירש ואמר שאם שחט א' והעלה חבירו שניהם חייבים ולמה לא פירש הכל באדם אחד שאם שחט והעלה חייב שתים לזה א' תדע למה פירשתי כן לפי שדעתי שכל כרת הם תרו מילי ימיו וזרעו א"כ באדם א' שכבר. נתחייב כרת על שחיטתו העלאתו מה תחייבנו ובשלמא אם היינו אומרים דכרת חדא מלת' היא לבד היה אפשר לפרש באדם אחד שכששחט בחוץ חייב כרת דהיינו ימיו וכששנה בחטא והעלה יהיה נדון בזרעו שיהיה נכרת ג"כ שזה נקרא כרת ג"כ והא קמן כרת דעריות דסביל תרוייהו אבל כיון שכוונתינו היא לומר שסתם כרת הוא ימיו וזרעו א"כ אין בידינו לפרש חיוב שני על המעלה אחר ששחט ונתחיי' כרת ימיו וזרעו א"כ אין בהעלאתו חיוב מחודש להכי צ"ל שהכוונה בב' בני אדם שאם שחט אחד והעלה חבירו מזה שנשחט בחוץ שניהם חייבין כרת ה' יצילנו ודוק:

עח סמיכות דין שחוטי חוץ עם קרבן יה"כ מה טוב ומה נעים עם מה שהאריך הרמב"ן ז"ל לשלול בשעיר דהיו מוליכים לעזאזל שאינו חס ושלום קרבן כמקריב לשעירים כי כיון שמעמיד שניהם לפני ה' הרי הוא כמלך שמצוה לבנו שיתן עצמות וגידין לעבדו כדי שלא ילשין עליו והיינו דתרגם אונקלס עדבא חד לשמא דה' ועדבא חד לעזאזל ולא אמר לשמא דעזאזל שאינו לשמו אלא לשם ה' שגזר שינתן לעזאזל עי"ש. ובהכי ניחא שפיר שסמך אזהרת שחוטי חוץ שלא ישחטו בחוץ כדי שלא יזבחו לשעירים להוציא מדעת הטועים דסוברים דשעיר עזאזל כמקריב לשעירים ויתירו לשחוט לשעירי' לכך סמך ואסר להם שלא לשחוט לא לגבוה ולא להדיוט כי אם פתח א"מ כדי שלא ישחטו לשעירים ומינה תילף דשעיר עזאזל ודאי אינו ח"ו כמקריב לשעירים אלא כדברי הקדוש הרמב"ן ז"ל ודוק:

עט ערות אחותך בת אביך וגו' ערות בת בנך או בת בתך וגו' ערות בת אשת אביך לא תגלה אחותך היא וגו' והוקשה לי דהי"ל לסמוך קראי דאחות אהדדי ולמה הפסיק בערות בת הבן והבת ולכאורה הוא קושיא עצום. וניחא לי במ"ש רש"י והוא מת"כ דקרא קמא בערות אחותך בת אביך אף בת אנוסה במשמע וכן בערות בת בנו או בתו כתב בבתו מאנוסתו הכתוב מדבר דבת בתו מאשתו אנו למדין מערות אשה ובתה עי"ש אם כן להכי הסמיכם דתרווייהו מאנוסה בלי קדושין ופסוק הג' דערות בת אשת אביך ל"ת אחותך היא באשת אביו איירי דאינה אנוסה ואי לא היה סמיכות דין האחות עם בת הבן והבת דדין ערות בת הבן ובת הבת בהכרח שהוא מאנוסתו דמאשתו ממש מערות אשה ובתה נפיק כנז' בדברי רש"י ז"ל היינו או' דתרי קראי דאחות קמא דלא מדבר אשה הוא לרבות שאפי' משפחה ונכרית דלא תפסי קדושין ואינה אשתו אפ"ה אחותך היא. וקרא דערות בת אשת אביך אחותך לאפוקי מאנוסתו דאינה אשתו דההיא אינה אחותך אבל השתא דהפסיק בערות בת הבן והבת דמרבינן בהו אנוסה כדרש"י ז"ל א"כ והוסמך לקרא קמא דאחות מרבינן ג"כ אחותו מאנוסה וקרא בתרא דבת אשת אביך דמדכר אשה למעוטי נכרית ושפחה ודוק:

תוכן העניינים

זבח השלמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה