זבח השלמים· רבי משה גלאנטי
זבח השלמים על פרשת מצורע
עג עיין כל דברי הרמב"ן יבא שלום ינוח על מנוחתו והשביע בצחצחות נפשו עם כל דבריו בנגעי בתים. ישוב במקראות כסדרן שהנה חז"ל לפי לשונם והמאור הגדול רש"י ז"ל נמשך אחריהם וחתכו המקראות בסכינים לא חדים להקדים ולאחר מה שאין הדעת סובלת לא עשה כן הרמב"ן ז"ל ועם שהודה כל הדינים המקובלים הל"מ יישב המקראות כסדרן והגם שחז"ל בדבריהם נראים כמהפכים הפסוקים כוונתם להודיענו כאלו נכתב כך אבל עלינו לדרוש דרשתם וקבלתם בסדרן של כתובים בתורה. והנה דע לך אומרם בענין זה זו היא ביאה זו היא שיבה הראית בעיניך שעושין ג"ש בתיבות מתחלפות מאחר שהענין אחד אף אתה קורא חביב שמענה ואתה דע לך שכל דברי רז"ל המקובלים הל"מ או מדבריהם קושרם על לבך ועליך חובה ליישב המקראות כסדרן וכלשונן שיובן הדבר ואל תשתומםבראות לשונם ז"ל כאלו מהפכין שכוונתם להורות לנו דבר המקובל כאלו נכתב כן ודוק שם ותראה פלאות תורת משה אמת ברוך שבחר בנו:
עד והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם כתב רש"י ז"ל ולא ימותו הרי הכרת של מטמא מקדש וקדשיו קרוי מיתה עכ"ל. והוקשה להרב בעל גור אריה מה נשתנה במקו' הזה דכינה לכרת בשם מיתה ותירץ ז"ל מפני שמדבר אף בנשים ואין לו' באשה שתהיה היא וזרעה נכרת שהרי אין הבן מת בעון אמו עכ"ל. הנה אשכחנא מרגניתא כי בספק זה נסתפקתי זה ימים אם בכלל פוקד עון אבות על בנים הוא עון האמהות או דוקא אבות והסכמתי לדעת הרב הנזכר מדאשכחן בענין עדות קרובים דנפקא לה מלא יומתו אבות על בנים ובנים לא יע"א הכריחו חז"ל שכוונת הפסוק לא יומתו אבות בעדות בנים ואמרו עוד תינח קורבה מצד האב אבל קורבה מצד האם מנ"ל ותירצו אבות אבות תרי זמני אם אינו ענין לאב תנהו ענין לאם עי"ש משמע דדוקא היכא דיש ריבוי מרבינן לאם אבל על הסתם בכלל אב אינו האם א"כ בקרא דפוקד עון אבות על בנים דליכא יתורא הוא דוקא אבות ולא אמהות וזו ראי' נכונה וסיוע לסברתי וסברת הרב ז"ל האמת דק"ל מההוא עובדא דההוא אתתא שהיתה נשבעת שתקבור את בניה וכיון שהיתה לשקר היתה קוברם ואפשר דחומרא דשבועה דשאני דנפרעים ממנו ומכל משפחתו ומכל העולם כמ"ש בגמ' עי"ש א"נ שאני התם שהיא היתה מזכרת שתקבור את בניה ופתחה פיה לרעה וכמשפטה חרצה ולהורות שהיתה נשבעת לשקר היו מתים אבל על הסתם אין הבן מת בעון האם כסברת הרב וסברתי. ולעיקר הקושיא דהקשינו למה כינה כאן הכרת בשם מיתה אפשר לומר דכשלא טבל ולא הוזה לא בג' ולא בז' וכמ"ש מי נדה לא זורק עליו טמא הוא אז ונכרתה אבל כשטבל והוזה עליו בג' או בז' אבל לא בשתיהם או שחיסר איזה תנאי מדיני הטהרה וההזאה אז אינו בכרת אלא במיתה ודוק. (אמר המני"ח ברשותי' דמר מ"ה מ"ז ז"ל כגון דא צריכא רבא כמוהו לחדש דין זה בלא ראי' ובודאי לכך כתב אפשר והנכון בעיני הוא דכיון דקרא דא מיירי בלשון רבים כמ"ש והזרתם אב"י מטומאתם הנה כי כן אם ח"ו חטא ישראל שבט א' מהם וכיוצא אז ודאי לא יהיו נדונים בכרת דהיינו שיכלה זרעם של כל השבט החוטא כי גמירי שבטא לא כליא וכמ"ש איש נכרת ולא צבור נכרת אלא יהיו נדונים במיתה בידי שמים ולא יכלה זרעם ולפיכך נקט לשון מיתה אבל שם בפרשת חוקת דמשתעי קרא בלשון יחיד כתב דינו שהוא בכרת ה' יצילנו ויכפר לנו את חטאתינו אכי"ר):