אור ברסלב
זבח השלמים זבח השלמים על פרשת נח

זבח השלמים· רבי משה גלאנטי

זבח השלמים על פרשת נח

זבח השלמים על פרשת בראשית

ד עשה לך תיבת עצי גופר וגו' אמר רבי איסי בד' מקומות נאמר בלשון הזה עשה בג' נתפרש ובאחד לא נתפרש עשה לך שרף לא נתפרש ר"י בשם ר"א אמר ישמע חכם ויוסיף לקח זה משה כיון שא"ל הקב"ה עשה לך שרף ולא פירש אמר אם אני עושה אותו של זהב אין הלשון וכו' אלא אני אעשה אותו של נחשת לשון נופל על הלשון שנאמר ויעש משה נחש נחשת מכאן שניתנה תורה בלה"ק עכ"ל:

ויש להבין מה שייכות ויחס וקשר חזק יש לדרוש פסוק זה בישמע חכם ויוסף לקח במשה כי על כל החכמים יאמר עליהם כן: גם להבין מ"ש מכאן שניתנה תורה בלשון הקדש כי עתה אנן עסקינן לומר דישמע חכם ואין כאן מקום לומר שניתנה בלה"ק:

ועוד דאיכא למדחי שלא עשאו מנחשת להיות נופל על לשון ה' למשה אלא ה' אמר לו שיעשנו מאשר יחפוץ והוא עשאו מנחשת שיהיה נופל לשון נחש בלשונו של משה ואתי דילפינן בלשון שהי' משתמש בו משה היה לה"ק דאלת"ה למה עשאו של נחשת אבל מנ"ל שנתנה בו תורה שהוא דבור ה' למשה:

והרב היפה ז"ל הכניס קושיא בתוך פי' ואמר דאמטו להכי אמר בע"ה בד' מקומות נאמר בלשון הזה ובכולן נתפרש בדברי ה' ממה יעשה אותו דבר ולא הניח ה' הרשות ביד העושה שיעשה ממה שלבו חפץ וא"כ בעשה לך שרף אע"פ שלא נתפרש יש לנו לומר שלא הניח הרשות ביד העושה אלא לעולם היה רמוז בדבר ה' איך יעשה ואם כן מוכרח לומר שהנחשת שביקש הוא כדי שיפול על לשון ה' שא"ל שנרמז שם ממה יעשה עכ"ד ודבריו נאים ויפים וראוים אליו:

ועוד אבין לפי דרכינו נלמוד מדברי רבינו ז"ל למה האריך ואמר בד' מקומות אמר בלשון הזה:

והביאור דהוקשה להם בקרא דישמע חכם ויוסף לקח דקודם מכנהו על תואר חכם ואח"כ אומר ונבון גם אומר תחבולות ולא תחבולה מה היה הרצון לזה ליישב הכל גמרו וענו דבמשה יתיישב הכל דהנה משה כשא"ל ה' עשה לך שרף ולא פירש ממה יעשהו אם הי' פעם הראשון שאמר לו ה' בלשון זה עשה לך בודאי לא הי' מקפיד לעשותו מנחשת אלא עושהו מן המצוי בידו ראשונה א"נ אדרבה עושהו מזהב לחשובות המצות ואין עניות במע"ש. א"נ כמו שנאמר לקמן שלא הי' ראוי לעשותו מנחשת עי"ל. אבל בהיותו חכם אשר נודע מחז"ל שכינהו חכם היינו כשהוא בגדר שהוא למד מרבותיו ולהיותו משה כשהי' בגדר חכם וראה מה שלמד וע"י אותו דבר שלמד כבר נכנס בגדר נבון המבין דבר מתוך דבר והוסיף מדעתו וע"י זה יקנה תחבולות והיינו שמשה שמע כל דברי ה' כשהי' אומר לו עשה לך היה מפרש אליו ממה יעשה אותו הדבר, וע"י זה כבר כשבא עתה לדבור זה יעשה ב' תחבולות לומר שהוא רמוז בדבר ה' ממה יעשהו ויהי' בשאר הדבורים האחת שעיין ועשה שמ"ש לו ה' שרף היינו נחש. והשנית שכיון שהוא נחש כמש"ה נחש שרף ע"י זה נאמר שראוי לעשותו מנחשת שהוא לשון נופל על הלשון והיינו שני תחבולות ואמר עתה מכאן שניתנה תורה הכוונה דאיתא לאקשויי דאדרבא מכל מין שירצה לעשותו יכול לעשותו לבד מנחשת דלא לפי שאם הי' רוצה ה' שיעשהו מנחשת הול"ל עשה לך נחש ומדנקט שרף ושבק נחש שהוא שם עיקרי מוזכר ראשון בתורה משמע שאין כוונת ה' שיעשהו מנחשת וא"כ ח"ו איכא למימר דלא דק משה לזה אמר דמשה העמיק הרבה הנה במושכל קיים צריך אני לומר שה' רמז לו מאיזה דבר יעשהו כמו שעשה בדבורים אחרים וא"כ עכ"ל דשרף היינו נחש ונמצא רמוז דהיינו נחשת:

ולתרץ הקושיא למה אמר שרף הנה בפירוש המפרשים כתבו בזה יע"ש. אבל כפי כונתינו נאמר שה' רצה ללמדנו דנתנה בלה"ק לזה אם כה יאמר ה' נחש וגם משה יכתוב נחש נחשת נאמר דלעולם א"ל ה' בל' אחר ושיעשהו ממה שרוצה ומשה עשאו מנחשת לפי שנופל על לשונו שכתוב בתורה שהי' לשונו לה"ק כמו שהקשינו עיין לעיל אבל עתה בראותינו כתוב לאמר שרף אנו אומרים אם לשון זה הכתוב בתורה הוא ממשה אבל ה' הי' מדבר עם משה בלשון אחר א"כ הי' ראוי שיכתוב משה נחש כשכתב דברי ה' כדי שיפול מעשהו שעשאו מנחש נחשת למה כתב שרף אלא ודאי מדכתב שרף משמע שהוא הלשון שאמר ה' בעצמו ולא יכול לשנותו להכי כתב שרף ולא יכול לשנות ומשה עיין דהיינו שרף היינו נחש וראוי לעשותו מנחשת וה' מעיקרא א"ל שרף כדי שיכתוב משה שרף ונבין הדבר בהכרח שניתנה תורה בלה"ק דשרף מכלל לה"ק הוא כמש"ה נחש שרף ופסוקים אחרים וכל זה מכלל תחבולות שאמר הכתוב ונבון תחבולות יקנה כי בכל זה ויותר העמיק משה וכל זה מהכרח הפ' האחרים שלמד מה' שהי' אומר לו ממה יעשה הדבר ההוא והיינו ישמע חכם וכו' ודוק:

ה והנה עלי זית טרף בפיה וידע כי קלו המים מעל הארץ אליבא דמ"ד דמג"ע הביאה אותו מנא ידע כי קלו המים ומה נעמו דברי הרב דודי זלה"ה שמראותו שהביאה זית לו' מר מזית מיד הקב"ה ולא מתוק מידך מזה שפט דהקלו המים ושאינה נצרכת עוד אליו ותהא ניזונת מיד ה' כמנהגו של עולם שאלו מים על הארץ כבראשונה לא היתה מעיזה פניה לדבר לו קשות ולומר מר מזית וכו' ולא מתוק מידך כיון שעדיין היתה טפלה וצריכה לו ומתוק:

ועוד נ"ל לתרץ הנז' וליישב טרף בפיה שהוקש' לרש"י שהיל"ל טרפה בפיה או טרף בפיו ולכן נ"ל שהיונה רמוז לנח שקלו המים תכף בבא היונה שהיה הזכר כמ"ש רש"י ז"ל הביאה העלה הנז' לנקבה שלו דרך געגוע כי באה עת פקודתם כי נתרווח העולם ויזדקקו ומחיבתם שאינם מזדווגים לשאינם בן זוגם הביא לה הזכר טרף ומזון לנקבתו ושארה ועונתה לא יגרע ומזה ידע כי קלו המים גם רצתה לרמוז לנח שלא חשדו כעורב שחשדו על נקיבתו ולהורות כי היא נאמנת לו אם נח אם מצד נקבתו הביא טרף לפיה ודו"ק: ו ארח"ר עלובה עיסה שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו אבא יוסי החזרתי אמר עלובה שאור שנאמר כי הוא ידע יצרנו רבנין אמרי עלובה נטיעה שנאמר וה' הנוטע אותך עי"ש:

ראוי להקשות מהו כוונת כל אחד ואחד דזה אומר בכה וזה אומר בכה: והכוונה בקיצור דת"ק איירי דיצה"ר איני גובר כל כך ומסית את האדם אלא כשבא היצה"ט ומתיירא בל יטה האדם לדברי היצה"ט אז מתעולל ומייעץ עצות רעות להחטיא משא"כ כשהוא לבדו אינו כ"כ ולזה דימהו לעיסה שכשם שהעיסה היא עם השאור ומלבד השאור יש עיסה דהיינו חלק היצה"ט ואז נחתומה מעיד עליה שהיא רעה וזה יצר לב האדם רע כשהוא נער בן י"ג דפחות מהכי אינו נער אלא ילד והיינו בזמן שבא היצ"ט. ואבא יוסי ס"ל דאדרבא הרעה הגדולה היא כשהוא יחידי שעדיין לא בא היצה"ט שמייעץ לטובה ולזה דימה לשאור שאין שם אלא שאור לבד וע"ז מעיד ה' שהוא רע אבל כשבא היצה"ט לא יש התנצלות דמאי חזית שישמע ליצה"ר ולא ליצה"ט וזהו כי הוא ידע יצרנו כשהוא יצר אחד יחידי בלא שיתף. ורבנן ס"ל דלעולם יש התנצלות קצת כמ"ש חז"ל אלמלא ג' מקראות נתמוטטו רגליהם וכו' ודימוהו לנטיעה שבכל יום ויום מיום נטיעתה הולכת ורבה עד שתקצץ כן היצה"ר לעולם מייעץ לרשע וכוונת כל חד וחד לומר באיזה זמן יש התנצלות קצת א"נ לידע אימת צריך שיזהר האדם הרבה יותר מדאי זה נלע"ד כעת. ועכ"ז יובן מאי דאיכא בין ר"י דאמר יצרו של אדם מתחדש בכל יום ובין מ"ד מתגבר עי"ש בפ"ק דקידושין דמ"ד מתחדש היינו מיום הוולדו עד מותו והיינו כי יצר לב האדם רע דמשמע אף בהיותו יחיד ומ"ד מתגבר היינו מי"ג שנה ואילך אז שייך מתגבר כנגד היצה"ט והיינו צופה רשע דהיינו היצה"ר לצדיק דהיינו היצה"ט ומבקש להמיתו ודוק:

א"נ מתחדש הוא בעבירה חדשה יום אחד באיסור קל שני באיסור אחר חמור וכיוצא ומ"ד מתגבר היינו באיסור אחד מהקל לחמור ודוק:

ז פסוק ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם. את קשתי. ונראתה הקשת וזכרתי את בריתי ולא יהיה עוד המבול אלו הפ' ישרים זאת קשה דהדר וכתב תרי קראי שהם מיותרים לגמרי והיתה הקשת בענן וראיתיה שכבר אמר לעיל את קשתי נתתי בענן וזכרתי מה חוזר בפ' זה אין לו הבנה כלל גם לעיל אמר ונראתה וכאן וראיתיה גם אומרו והיתה גם דלעיל אמר וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם וכאן אמר בכל בשר אשר על הארץ ולא די פסוק זה אלא גם פסוק אחר ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית שכבר אמור לעיל זאת אית הברית ומקרא זה מיותר לגמרי גם השנוי דלעיל אמר אשר אני נותן ביני וביניכם וכאן אמר ביני ובין כל בשר אשר על הארץ:

והביאור הוא דהנה נודע שענין הקשת הוא לזכור השבועה שלא להביא מבול לעולם זאת שנית אמר בזוהר שצוה ר' לבנו לא תצפי למשיח עד דתחזי לקשת בגוונין נהירין הוא סימן ישועה בע"ה ואמר עוד דלהכי אדכר פורקנא א בפ' כן נשבעתי מקצוף עליך וכתוב בכתבי ס' נח עי"ש וזו היא כוונת הפ' שה' הראה לנח הקשת בגוונין דלא נהירין שהוא לכל הדורות שהכוונה לזכור שלא להביא מבול ואח"כ הראה לו הקש' בגוונין נהירין שהוא סימן לישועה בע"ה ולזה א"ל בתחלה זאת באופן זה זה דאיכא באופן אחר אבל זה הוא אשר אני נותן ביני וביניכם והיינו את קשתי נתתי ונראתה מעצמה שאין כבודי שאשים עיני כבודי לראיתה בגוונין דלא נהירין ואינה אלא למזכרת וזכרתי ועוד תהיה הויה חדשה והיתה הקשת שתהיה הויה חדשה וזהו והיתה לשון שמחה והית' כמ"ש חז"ל והיתה זה שמחה ואז וראיתי' אשי' עיני כבודי לראיתה ומה נכבד היום לזכור ברית שגזרתי להביא הגאולה בשר אשר על הארץ שהם הצדיקים שהם על הארץ כמ"ש המפרשים גבי נותן, נשמה לעם עליה שהם הצדיקים שהם על הארץ ורוח להולכים בה שאינם כדאים להיות עליה יע"ש גם בכתבי ס' בראשית עי"ש ואחר אומרו לו זה א"ל ראה בעיניך זאת אות הברית אשר אני אומר לך שהוא בינו לישועה ולרחמים בגוונין נהירין זה הוא ולא כאותו הגיון הראשון כי זהו אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ שהם הצדיקים שהבטחתי' שאביא הגאולה והישועה ובהיות הקשת באופן אחר נהיר ובהיר וסהיר הוא אית לישועה ונמצאו הפסוקים מיושבים ונאים לע"ד:

ה אחז"ל דף ל"ו ע"פ ויפץ ה' אותם משם הלכו להם בני צור לצידון ובני צידון לצור חוץ ממצרים שתופסת לארץ שהכוונה שחזרו לארצם עי"ש ונלאו הרופאים למצוא ראי' מן הכתובים לזה שמצרים תפס לארץ ולא מצאו פתח כי השער סגור לא יכול לצאת ולבא אמרתי אפתח פתח כמחט סדקית אולי מן השמים ירחמו ויפתחו לנו את אוצרו הטוב ממילי מעלייתא דבי רב כח לתבונתו אין מספר:

ואומר דלעולם היה קשיא משאחז"ל גבי ואת העם העביר אותו לערים כדי שלא יקראו לבני ישראל גלוואי והיא מאמר הרב הקדוש ז"ל כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם של הגוים דמה נשתנה גלית זה של מצרים שהוצרך יוסף להעביר את העם לערים כדי שלא יקראו את ישראל גלוואי ובשאר גליות לא מצינו זה גם ה' שהוצרך להבטיח לאברהם שיהי' בארץ לא להם אבל עם דברי חז"ל שכתבנו ניחא כי כל הגוים והאימות אינם במקומם בארצותם כי כולם נתחלפו בני צור לצידון יכו' אבל מצרי הם חזרו למקומם הראשון ואמטו להכי יאמרו לישראל גלוואי משא"כ שאר אומות כי גם המה גלוואי ולזה רמז ה' שהגלות היה למצרים מדהוצרך לומר לו שיהיה הגלות בארץ לא להם של הגוים והבטחה זו אינה צריכה אלא למצרים שהם בארצם ולא זזו ממנה: אבל עכ"ז סוף סוף בני תחום מצרים המה בתחום מצרים לא הלכו להם לתחום אחרת ולזה נ"ל שנתן ה' רעב בימי יחזקאל מ' שנה מה שלא מצינו בשום אומה ולשון גזרה זו אלא הכוונה האלהית כי רעב בעיר פזר רגליך ובהיות רעב כ"ב שנים מי שלא הלך בשנה זו ילך בשנה האחרות ויגרשו מארצם וידעו כי לה' הארץ בל יחשבו שהמה אדוני הארץ מדחזרו לארצם בימי הפלגה משא"כ כל אומה ולשון:

ועוד נ"ל דהנה מצינו ביחזקאל סי' ל' בסופו אמר והפיצותי את מצרים בגוים וזריתים בארצות וחזקתי וכו' ואחר ב"פ לבד חוזר ואומר והפיצותי את מצרים בגוים וזריתי אותם בארצות וידעו כי אני ה'. והיא דבר קשה שני פסוקים הללו למה ואין שינוי בהם זולת תיבת אותם דלעיל אמר וזריתים ולמטה וזריתי אותם גם אומרו וידעו כי אני ה' מיותר דלעיל מהאי קרא כתיב וידעו כי אני ה' בתתי חרבי וגומר עי"ש ולזה נאמר עם הקדמתינו שמצרים בימי הפלגה חזרו לארצם ואין אומה אחרת כמוה לזה אמר בתחלה והפיצותי מצרים בגוי' בדרך גזירות שגוזר ה' כפי ידיעתו על כל אומה וידעו כי אני ה' ואמר עוד שאחר שיפיץ אותם בגוים שם באותו מקום שהם מפוזרים ומפורדים מאותו מקום עצמו אחזור ואפיצם בגוים וזריתי אותם אותם בעצמם שכבר זרויים ונפוצים אחזור ואפיצם כדי שידעו ידיעה חדשה כעת שאני ה' אני ראשון שכתיב ויפץ ה' איתם והם לא נפוצו בל יאמרו ידינו רמה ולהכי בתר שהם נפוצים וזרוים אחזור ואפיץ אותם בעצמם כדי שיאמרו מה נשתנו אנו מכל אומה ולשון זירוי בתר זירוי הלא הוא לפרוע פרעות מהפעם הא' וכל חדא וחדא למלתא א עונש על עונם כשאר הגזירות והשנית ואמר איתם מלבד הנז' שכתבנו ע"ד גזרה שוה שכתוב שם ויפץ ה' אותם משם להודיענו שהוא תשלום הפעם הראשונה גם אומרו וידעו כי אני ה' על מ"ש שם ויפץ ה' אותם זה נלע"ד כעת:

ט פסוק על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ הכוונה נ"ל שבא לתת טעם דכיון שהיה אן ב' פעולו' בלבל שפת כל גם ענין הנפוץ למה נקראת בבל ולא נפוץ לזה אמר ע"כ קרא שמה בבל לפי שהלא תדע במאמר ה' כשאמ' הבה נרדה ונבלה שם שפתם לא נזכר בגזרה ענין הנפיצה לפי שמה שגזר ה' היה בלבול אבל אחר שירד ה' לשם מידת הדין בראות את מעשיהם גברה מה"ד וגזר ג"כ נפוץ א"כ לזה אני קורא בבל לפי שזה שם בלל ה' וגזר ענין הבלילה ואמר נרדה ונבלה שם שפתם אבל ענין הנפוץ היה ומשם אחר. היותו שם הפיצם ה' וגזר ה' הנפוץ א"כ להכי קרא שמה בבל כי הגזרה הא' היה בבל משא"כ הנפוץ שאח"כ נתחדש משם ועוד נמי שהבלבול היה שם אבל הנפוץ היה שהמקומות באו שם וקלט כל מקום את אנשיו והוליכם לשם ואינו שהפיצם מבבל אלא המקומות באו לשם כמ"ש חז"ל שם במדרש שנכנסו כל הארצות עי"ש עם הפירוש ותראה:

תוכן העניינים

זבח השלמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה