זבח השלמים· רבי משה גלאנטי
זבח השלמים על פרשת בראשית
א כי ביה ה' צור עולמים (ישעיה כ"ו) דברי חז"ל בבראשי' רבה פי"ב נודע שע"י שם יה ברא ב' עולמות עה"ב ביו"ד ועה"ז בה"א והוקשה לי דאליבא דידהו הול"ל כי ביה צור עולמים מאי שם מלא הכא מאחר שביה לבד צר השני עולמים:
ונ"ל שהנה נודע ליודעי חן כי יש שם יה לבדו והוא במלכות כמבואר בזוהר הקדוש יה בארץ החיים שהיא אימא תתאה וכן עזי וזמרת יה אמר עתה לא תחשוב שבאומר כי ביה צור עולמים היינו בשם יה אינו כן אלא נטל הבורא יתברך ויתעל' יה משמו הגדול והקדוש הוי"ה וצר בו השני עולמים וכך נ"ל שיש בס' הזוהר נטל יה משמו וחקק בהם עלמא וזהו כי ביה משם ה' בזה צר עולמים ואינו בשם י"ה שהוא שם בפני עצמו אלא בי"ה משם הוי"ה מהווה העולמי' ודוק:
(אמר המני"ח עיין מ"ש רש"י ז"ל על פסוק סולו לרוכב בערבות ביה שמו): (חס המקום על כבוד בריותיו ואפילו חטאים בנפשותם):
ב במ"ר פרשת בראשית פט"ו ר' עזריא ורבי יהודא בשם ריב"ל אמר ח"ו לא גילה הקב"ה אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו ראה מה כתיב ואשה כי תקרב אל כל בהמה וגומר אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא הבהמה שנסקל פלוני על ידה ואם על כבוד תולדותינו כך חס המקום על כבודו עאכ"ו אתמהא עכל"ה:
ואיכא למידק אמאי לא נקט קרא דואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וגומר שכתוב לפנינו בתורה והיותר קשה שמ"ש אם אדם חטא בהמה מה חטאה אקרא קמא קאי שהאדם הוא החוטא וכמו שמצינו שאומר ג"כ שנסקל פלוני שהוא לשון זכר דאי אנקבה שנסקלת פלונית ע"י מבעי ליה:
ועלה בדעתי לומר דמשום דגבי בהמה הרובעת יש קצת טעם לומר שתהרג שאם היא העושה העבירה ואע"פ שאינה בעלת בחירה ורצו מ"מ פעלה הרעה ותהרג כשור הנסקל ובפרט דאיכא הנאה ונהנית טובא בעבירה כאשר אמרו טעם זה בסנהד' פ"ד מיתו' דף נ"ה סוף ע"א יע"ש אבל כשהי' נרבעת מן האדם אין טעם לומר שתהרג דלא עבדא מידי וכאנוסה היא וליכא הנאה טובא וכקרקע עולם דמיא להכי נקט ואשה אשר תקרב לאשמועינן רבות' דאפילו בכה"ג אין סיבת הסקלת הבהמה משום דעבדא היא המעשה אלא משום כבוד הבריות שלא תהא עוברת בשוק והביא ראיה מאם אדם חטא ששם בהכרח לומר טעם זה כיון דלא עבד' הבהמה מידי וא"כ גם בבהמה הרובעת לאשה הוא הטעם בעצמו והדבר הזה נכון ועבדינן ליה סמוכות וכרעיים למטה בס"ד עיין לקמן: ומצאתי שהרב היפה פירש כן וזכיתי לדעתו:
ברם צריך טעם ברור מאי נפקא לן למאי דאנן בעינן טעם לאילן שלא נגלה בין אם יפורש טעם זה באשה הנרבעת או לאו כיון שבאדם הרובע מוכרח לומר טעם זה נדון מינה לאתרין דמה שלא גילה האילן הוא מטעם זה: אמנם הנלע"ד עם שנבין דהנה במשנה תנינן תרי טעמי וז"ל לפי שבאת לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל ד"א שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני ע"י עכ"ל והנה לע"ד איכא בין הני תרי טעמי דלמ"ד לפי שבאת תקלה ע"י אפילו שהאיש הזה החוטא לא נסקל ולא נעשה בו את הדין סקלינן לה לפי שבאת תקנה לאדם דהיינו העון וכן פירש רש"י ז"ל תקלה מכשול עון עכ"ל וכיון שבאת תקלה ע"י תהרג מצד. העונש ולמ"ד כדי שלא תהא בהמה זו עוברת בשוק ויאמרו זו שנסקל פלוני ע"י דוקא כשנסקל שע"י הסקילה נגלה ונתפרסם איתו החוטא וכשתעבור אותה הבהמה בשוק יאמרו זו היא שנסקל פלוני ע"י אבל כשלא נסקל אינו דבר מפורסם וגלוי לכל כדי שיאמרו זו היא שעבר בה עבירה פלוני ומה גם שלא חששו במשנה אלא שלא יתבזה האד' כשיאמרו שנסקל שהוא בזוי גדול ולא על העבירה וא"כ כשלא נסקל הוא לא סקלינן לה והוא חילוק נכון ואמיתי לע"ד (ומהרא"ר נר"ו סייעני ואמר שלאותו שנסקל וקבל דינו כבר נקרא חסיד כמ"ש בגמרא נתנו את נבלת עבדך וגומר חסידך וגומר עי"ש ועל איש זה חס על כבודו ורוצה שיהרגו הבהמה כדי שלא יאמרו וכו' אבל כשברח ולא עשו בו את הדין ה' רוצה אדרבה שיתבזה ודו"ק:
והנה בענין האילן שלא נגלה בתורה אם נאמר בטעם הריגת הבהמה הוא מצד העונש שבאת תקלה לאדם ע"י א"כ טעם זה לא שייך לשלא יגלה ה' האילן כי מה עונש הוא לאילן כשלא יפרס' אותו אדרבה כבוד גדול הוא לו ונמצא חוטא נשכר ובשלמא גבי הבהמה אמרינן שהורגים אותה בשביל שבאת תקלה לאדם אבל באילן לא שייך לומר שאין התורה מגלה אותו ומפרסמו בשביל שבאת תקלה כי כל כבוד איפכא ואדרבה מטעם שבאת תקלה ראוי לפרסמו ולבזותו כדאמרן ומוכרח לומר מי שירצה לתת טעם לאילן שלא נתפרסם כאידך טעמא דס"ל דמה שאנו הורגין הבהמה הוא בשביל כבוד האדם שלא יאמרו זו היא שנסקל פלוני ע"י וא"כ מטעם זה לא פרסמה התורה אילן זה משום כבודו דאדם הראשון כמ"ש בע"ה ואם על כבוד תולדותיו וכו':
ועתה רצה להכריח בע"ה טעם זה דהוא אמיתי כדי שיתן טעם לאילן שלא נתפרסם דאימא אנא דהטעם הוא משום שבאת תקלה לאדם ולהכי הורגים הבהמה ועם זה לא שייך למימר באילן מידי דלא שייך טעם זה וגומר כסברת כמה תנאי דנתפרסם האילן כמ"ש שם עי"ש לזה הביא ותפס בקרא ואשה כי תקרב דהגם דמשם אינה סברא לומר דטעם הריגת הבהמה משום דבא תקלה ע"י לאדם וכדאמרן דאפילו שלא נהרג האדם הרגינן לבהמה לפי שבאת תקלה בעון ע"י ובפרט דסוף סוף ה' יעשה בו את הדין כי כמה שלוחים יש לו לה' לדון דינו ולהכי לא הזכיר מיתת האדם בתחלה ואח"כ מיתת הבהמה אלא והרגת את האשה ואת הבהמה את ואת הפסיק הענין הריגה לכל אחד ושניהם שוין במיתה מצד העונש אדם משום שחטא והבהמה שעל ידה חטא דאי משום שלא יאמרו זו היא שנסקל פלוני ע"י א"כ הל"ל בתחלה הריגת האשה לבדה ואח"כ יאמר ואת הבהמה תהרגו לפי שכיון שהרגת את האדם והאשה ונסקל ע"י למחר תעבור בשוק ויאמרו זו היא שנסקל ע"י להכי הכריח דבר זה מקרא דאדם וזהו אם אדם חטא בהמה מה חטאה ובקרא זה דאדם יש ידים מוכיחות דהטעם הוא כדי שלא יארע שתעבור בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני ע"י דכתיב ואיש אשר יתן את שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרגו מדכתב הכי משמע דדוקא כשהמיתה את האדם אז בתר הכי ואת הבהמה תהרגו אבל אם לא המיתה את האדם לא וזה ודאי מוכיח מטעם שלא תהא עוברת ויאמרו זו היא שנסקל פלוני ע"י וא"כ מהכרח דאדם נכריח ג"כ דגם באשה הוא מטעם זה ואע"פ דכתי' והרגת את האשה ואת הבהמה דמשמע דהטעם הוא מצד העונש ושניהם שוים בהריג' ולא מטעם דנהרג האדם אלא שחטא ע"י קרא קמא דאם אדם חטא דשם מוכח שפיר טעם זה דאחר שאמר מות יומת אמר ואת הבהמה תהרוגו דמשמע דווקא כשהומת האדם אח"כ תמית הבהמה כדי שלא יאמרו זו היא שנהרג פלוני ע"י יכריח לקרא זה דהריגת הבהמה הוא מטעם הנז' ולא תפרש מהכרח קרא בתרא דטעמא דקרא קמא היא משום שבאת תקלה ע"י לאדם וכיון שכן בטל העיקר בטלה הטפילה מה שאנו רוצים לחדש שלא גילתה תורה האילן כפי טע' שני דהתם דאדרבה טעמיה דקרא בתרא פרשהו עפ"י משמעות הטע' דשייך לקרא קמא וטעם השינוי אני אפרש בס"ד חדא שכבר למדנו בפסוק ראשון דמשים מיתת האדם קטלינן לבהמה לא הוצרך לחזור להשמיענו כן בפ' השני ולזה כלל למיתת ב' יחד. ועוד נאמר והוא האמור לעיל כי בענין האדם הרובע כיון דהיא לא עבדה מידי אני אומר ראה דמטעם דהיא מות יומת להכי ואת הבהמה תהרגו שלמחר אם תעבור בשוק יאמרו זו היא שנהרג פלוני ע"י אבל כשהבהמה רבעה לאשה דעבדה מעשה אני אומר והרגת את האשה ואת הבהמה שניהם שוים בענין ההריגה אבל סוף סוף אם לא הי' הטעם הנז' לעיל שלא וזש"פ ע"י לא היינו הורגים הבהמה כיון שאינה בעלת בחירה ורצון אבל כיון שההריגה מוכרחת אני משוה הריגת שניהם בקריאה כיון שהאשה קרבה עצמה אל הבהמה והבהמה מפני שעשתה מעשה וא"נ טעם זה קראי מוכחי הכי וראוי לומר דלא גילה התורה האילן שלא יאמרו זה הוא שנענש ונתבזה אדם עליו וגרם מיתה לעולם:
א"נ יובן באופן אחר עם שנבין מש"ה ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו הנה דיבר בענין המיתה בלשון נסתר מית יומת ולא המת תמיתוהו ואח"כ דיבר לנוכח ואת הבהמה תהרוגו משא"כ בקרא דלבתריה דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה שתהרגם אתה ואם לאו מות יומתו ע"י אחרים ושלוחי ה' אבל כאן באדם הרובע חילק בין הריגת האדם שדיבר בלשון נסתר ובבהמה אמר תהרוגו לנכח ונ"ל דכוון למ"ש שם בגמרא דגוי הבא על הבהמה רצו להוכיח דתהרוג הבהמה אעפ"י דתקלה לבד איכא דבני נח מוזהרים על עריות וזה חטא ע"י אבל קלון שיאמרו זו היא שנסקל ע"י ליכא דהם אינם מתביישים בכך דדרכם לכך דחשודים על הרביעה אפ"ה קטלינן לה לפי סברת רב ששת יע"ש דבר זה אינו מוכרח לעולם שמיושב עפמ"ש לעיל ודוק (ולפי זה ס"ל דמ"ש במתניתין שלא יאמרו אינה על הסקילה אלא על החטא וזה הוא הפך מ"ש לעיל יע"ש). והנה סברא זו כבר יש חולקים בגמרא ואנחנו כתבנו ע"פ שיטת בר פלוגתיה ובפרט דהשתא אנו נושאים ונותנים ע"פ דברי המדר' ואינו מוכרח שתסכים עם האמוראי' שבגמ' ע"כ אינו מוכרח:
והנה עתה נפרש ע"פ שיטת הגמרא שכתבנו וזה נ"ל שרמז הפסוק ואמר ואיש אשר יתן את שכבתו בבהמה מות יומת אעפ"י שאין אתם הממיתים כי אינו מדינכם אלא בר עממין שיומת ע"פ בית דינו או ע"י ה' וכיוצא אפי' בזה האיש שאין אתם מצווין להמיתו שהוא גוי ויש להם בתי דינים לבדם ולא עליכם מוטל אם הבהמה הנרבעת היתה מישראל ואת הבהמה תהרוגו ועפ"י דקלון ליכא כמ"ש וליכא טעם הב' שבגמרא מ"מ תקלה איכא שחטא איתו הגוי ע"י ולהכי תהרגוה אבל כשהאשה רבעה את הבהמה עליה שדבר זה אפילו הגוים מתביישים ואין דרכם בכך לזה אין חילוק בין גוי לישראל ולזה דיבר בכולל והרגת את האשה. וה"ה בדין בני נח ג"כ מות יומתו או אם לא הרגתם אתם מות יומתו ע"י שליחי' ולא הוצרך להשמיענו חילוק דמה לי בני נח מה לי לישראל כיון ששניהם שוים ונזהרו ותקלה וקלון איכא בין בזה ובין בזה אבל באדם הרובע דאיכא חילוק בין גוי לישראל ונפקא מינה לענין. הבהמה דאי מצריכינן טעם דקלון אם כן בגוי דליכא קלון לא קטלינן לה להכי אשמעינן לומר דאפילו דהאיש אינו מביניכם אלא נכרי דמות יומת ע"י בדינו לא על ידיכם אפילו בזה הבהמ' תהרוגו אם בעל בהמת ישראל לפי שהעיקר הוא מטעם תקלה אע"פ דליכא קלון אמינא נידון נמי ודאי שאם היתה בהמת גוי חבירו ג"כ תומת מטעם תקלה:
ואם נפרש פירוש שני שכתב רש"י ז"ל במ"ש קלון ליכא שאין ה' חס על כבודן וזה שייך בכל הדינים נאמר שכיון שרמזה לנו התורה בדין ראשון שאפילו שהוא גוי דליכא קלון ואת הבהמה תהרוגו לא הוצרך לחזור ולרמוז בדין השני דבמקום אחד די הלימוד ובפרט שכבר אמר מות ימותו ע"י ב"ד לרמז בעלמא שג"כ דין זה באחרים שיומתו ע"י ב"ד בני נח וכל זה למדנו מהכרח קרא קמא דאמר באדם מות יומת ובבהמה תהרוגו לנוכח דאל"כ הייתי אומר דמות יומתו ע"י שלוחי' שיש לי או דרשות אחרות דמדרשי בשאר מות יומתו דכתיבי באורייתא וא"כ מהכרח קרא דאדם ומהדקדוקים שדקדקנו נראה דטעם תקלה עיקר ולא טעם קלון וכיון שכן בטלה הטפילה שרצינו לומר שלא גילה הקב"ה האילן כדי שלא יאמרו זהו שנענש אדם עליו כי לעולם שאין הריגת הבהמה אלא מטעם תקלה מהכרח שאמרנו בקרא קמא לזה תפס בקרא דאשה דמשם אין הכרח ויכולין אנו. לומר דהוא מטעם דלא יאמרו זו היא שפ' נענש ע"י ולא מטעם תקלה וקרא בתרא יכריח לפי' דקרא קמא שהוא מטעם זה ולא מטעם תקלה ואה"נ דגוי הבא על הבהמה לא תיהרג כיון דליכא כבוד כסברת בר פלוגתי' דרב ששת ודקדוקי הפ' יפורשו באופן אחר דרצה להשמיענו שאע"פ שהאדם לא נסקל אלא שמת ע"י אחד משליחי ה' אפ"ה את הבהמה תהרוגו שכיון שסוף סוף כבר מת האדם איכא פרסום ולמחר כשתעבור בהמה זו יאמרו זו היא שנסקל פע"י או פירושים אחרים שיפרש בר פלוגתיה דרב ששת יפרש בעל מאמרינו ומ"מ מה שפירשנו לפי דברי רב ששת מדוקדק והנה דרך ראשון שכתבנו אם יהי' מי שיסבור דאדרבא בקרא דאמר והרגת את האשה ואת הבהמה משמע הריגה אחת לשניהם ואם לא נהרג האדם לא קטלינן הבהמה וזה הוא כטעם שני שלא יאמרו זו היא שנהרג פע"י וקרא דמות יומת ואת הבהמה תהרוגו ששם מיתה אחת לכל אחד וא' משמע שאינם מקושרים ויש מיתה בבהמה אע"פ שלא יכולת להמית האדם ולזה הפרידם וזה הפ' נוטה לטעם ראשון שהוא משום תקלה הוא יפרש מאמרינו ע"פ דרך זה השני דתפיס בקרא זה דוהרגת דזה יכריח לקרא קמא דאדם שהוא מטעם זה שלא יאמרו זו היא שנהרג פע"י וטעם השינויים מטעם הנז' לעיל בסיום הדרך יע"ש לעיל והנה פירשנו המאמר באיזה אופן שיהי' נוטה דעת השומע ודעתי נוטה לראשון:
ולפי דרך השני שאמרנו דאזיל כבר פלוגתיה דר"ש שהוא אביי לפירוש רש"י ז"ל א"נ מסקנת הגמרא כמפורש שם הנה משמע שם דמ' דס"ל נגד סברת רב ששת קים לי' דין אחר דישראל הבא על הבהמה בשוגג תהרוג הבהמה אע"פ דקלון איכא תקלת עון ליכא העיקר הוא טעם דקלון כאמור שם ודבר זה רמוז ברישא דמתניתין דסקילה היינו תקלת קלון עי"ש ואפילו בלא הריגה אבל ב"ד אחר מוכרח לומר דדוקא כשיש הריגה כמ"ש שנסקל פלוני ע"י יע"ש. ולפי זה יפורש קרא דאמר ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה ודבר זה יהי' באופן דאין אתם זהירים בו שתמיתוהו שהוא בשוגג אבל מות יומת ע"י או ע"י שלוחי שה' מעניש על השוגג ויהי' מיתה או עוני וכיוצא כי כל דבר הפסד מכונה בשם מיתה וזהו מות יומת מיני מיתות כל אחד כפי שיעור שגגתו אם גרם השגגה וכיוצא כמ"ש הרמב"ן ז"ל שמענישים את השכור למה נשתכר כך מענישים את האיש השוגה למה הביא את עצמו לידי שגגה ולא נשמר כאמור שם. א"נ מות יומת הוא בממון ע"י קרבנות שמביא על שגגתו והכי דרשו בגמרא בשבת משמי' דשמואל במות יומת הנז' בשבת עי"ש (ועיין בספרי השלישי הבאתי מימרא זו ופרשתיה יע"ש) ואפילו באופן זה דהאיש מות יומת ע"י אחרים ולא על ידכם כיון שהוא שוגג אפ"ה ואת הבהמה תהרוגו לפי שעיקר הטעם משום קלון אע"פ דליכא תקלה ובפ' השני לא הוצרך לרמוז דדי בפעם אחד כנזכר ולפי זה יפורש מאמרינו ע"פ דרך הראשון דאדרבא מקרא דאדם יש הכרח דטעם קלון הוא מוכרח אבל מקרא דאשה לא ולזה תפס בקרא דאשה ואמר שאפי' בפ' זה דאשה מכח הכרח דקרא דאדם דשם מוכרח לפי הדקדוקים לפרש כמ"ש בשוגג ומינה משמע דטעם קלון עיקר מזה נכריח לקרא דאשה דזה הוא הטעם ולא מטעם תקלה וטעם השינויים יפורשו שלא הוצרך לכתוב כן בפ' השני כיון שכבר למדנו מקרא קמא דין זה דשוגג ולמדנו דטעם קלון דוקא כמ"ש ודוק בכל זה:
ומה שכתב ואם על כבוד תולדותיו חס וכולו הכוונה דהייתי אומר דכיון דאסיקו בגמרא דטעם קלון ליכא בבני נח אלא בישראל ועד שהובררו ישראל כלהו מקרי בני נח וכיון שכן היה יכול ה' לגלות האילן לזה אמר דזה דוקא בבני נח אחרים אבל לגבי אדם דהוא אבוהון דכולהון דישראל ג"כ כ"ש שראוי לחוס ושאר תנאי דסברי דנגלה האילן ס"ל דטעם זה אינו אלא דוקא בדיני ישראל עם קדושו עד שהובררו. א"נ ס"ל כאידך טעמא דהריגת הבהמה היינו משום תקלה לחוד וכיון שכן לא שייך פה לענין האילן שלא יגלהו דאדרבא כל כבוד איפכא כדאמרן לעיל ודוק:
ג חז"ל קיימו וקבלו שכל מקום שנאמר בתורה השמר פן ואל הוא לא תעשה והנה אל זה כוון הנחש הנה את אמרת שה' א"ל לא תאכלו פן תמותון והנה כיון שה' יודע העתידות אין נכון לו לומר דבר בדרך ספק ולומר דלמא תמותון דמי איכא ספיקא קמי שמיא אלא ודאי כיון שיודע אלהים בודאי שמ"ש פן ר"ל לא שהכונה שאם תאכלו לא תמותון וה' רואה שתמותון ולא תהיו כאלקים ולהכי אסר לכם האכילה והיינו מ"ש לא מות תמותון והכריח זה מכח כי יודע אלקים א"כ בודאי שמ"ש פן הוא לא ודוק ונכון הדבר מהרמ"א ז"ל. ועם זה ניחא מ"ש אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת שר"ל אל תוסף על דבריו תיבת פן כי ע"י תיבת פן יוכיח ונכזבת ודוק: