זבח השלמים· רבי משה גלאנטי
זבח השלמים על פרשת ויקרא
נג וסמך ידו על ראש העולה וגו' כתב הרמב"ן והסמיכה בשתי ידים כאשר מפורש בשעיר המשתלח וסמך אהרן את שתי ידיו ומשם נלמוד לכל הסמיכות בשתי ידים והוקשה לו וכתב ולא ידעתי א"כ למה הכתוב כתב בכל שאר הסמיכות ידו וא' ואולי שמפני זה דרשו ידו ולא יד שלוחו עי"ש. ולעד"נ דדרוש זה ממשמעות ידיו נמי נמעיט ידיו ולא ידי שלוחיו והוא ז"ל הבליעו בנעימות עי"ש. ולדעתי דבריו דחוקים בזה:
ולע"ד נראה בהשתחויתי אל רצפת קדושתו ז"ל דאלו יאמר לעולם ידיו היינו אומרים דאם הוא גידם ביד אחת לא יסמוך כלל דאין סמיכה אלא בשתי ידים וכמו שדרשו גבי ותפשו בו אביו ואמו דאם הם גדמים פטור: א"נ יותר ראי' עצומה שדרשו גבי ואת שתי הכליות פרט לבעל כוליא אחת עי"ש שלא יקרב אפי' אותה כוליא שנשארה וא"כ מאומרו שתי ידיו משמע דוקא שתי ידיו והגידם לא יסמוך כלל להכי כתב וסמך ידו לומר דכשהיא גידם יסמוך ידו אחת שיש לו ודיו וכשיש לו שתי ידים יסמוך שתיהם. וכ"ת למאי דס"ד מעיקרא לכתוב ידיו לעולם ולא שתי ומינה דהגידם יסמוך ואפשר לומר דאי כתב הכי היינו אומרים דיסמוך ידיו זו אחר זו ולא שתיהם כאחת להכי קאמר שתי ידיו לומר דצריך שתיהן כאחת וכמ"ש הרמב"ם ז"ל מניח שתי ידיו בין קרניו וסומך ומתודה עי"ש וכתב ידו לגידם ודוק:
א"נ דהנה אחז"ל בענין הסמיכה שאע"פ שהיא שירי מצוה דאינה מעכבת כפרה אבל מדסמך ואמר וסמך ונרצה לכפר עליו לומר דמעלה עליו הכתוב כאלו לא כיפר עי"ש בגמ' ובת"כ ולזה נ"ל דלכתחלה למצוה מן המובחר וסמך שתי ידיו אבל לדבר הזה דאם לא סמך מעלה עליו הכתוב כאלו לא כיפר הוא דוקא כשלא סמך כלל אבל אם סמך ביד אחד בכל כחו סמיכה מיקרייא וקרינא ביה ונרצה לו לכפר עליו ומעלה עליו הכתוב כאלו כיפר כיון שמעיקרא כל עיקר סמיכה אינה מעכבת לכפרה השתא דהא מיהא סמך ביד א' כיפר לגמרי אלא שלא עשה מצוה כתקנה ודוק לע"ד וכיוצא בזה פי' הרב בעל לקח טוב בפ' תשא גבי קראי דקדוש ידים ורגלים לישב קראי דאע"ג דלענין דינא הקדש הוא באופן אחר חייבו מיתה לא חייב קרא אלא כשלא קדש כלל אבל אם קדש באופן אחר ממה שצותה תורה פטור הוא אלא שלא עשה מצוה כהלכתה ודוק:
נד משאחז"ל שעלי הי' טועה שהי' מבקש כהן לשחוט וקשה איך נעלם ממנו דקדוק ושחט ובהכרח הי' בדעתו איזו סברא ובפרט למ"ש בזוהר פרשת נשא שהכהן אסור לשחוט שמדתו חסד ולא דין דם ע"ש והנ"ל שטענת עלי רגלים לדבר כיון דקי"ל דבשחיטה אית בי' מחשבת פגול ופסול מפ' ושחט אותה חטאת היא עיין ברעב"ט פ"א וב' דזבחים וכתב שם דבהלוך איכא מחשבה משום דהיא עבודה א"כ משמע דלא מהני מחשבה אלא במידי דמקרייא עבודה וכיון שכן ראוי שלא להיות בזר וכן י"ל שהביא תי"ט בפרק קמא דזבחים שהקשו כן התוס' ותירצו שאני שחיטה דרביי' קרא בפירוש דמהני בה מחשבה עי"ש וזו היא עצמו הכרח שמואל דמדאצטריך קרא לרבויי בפי' השחיטה שמהני בה מחשבה לפסול משמע דאינה עבודה וכשרה בזר דאי עבודה היא כשאר עבודות ופסולה בזר ל"ל קרא וכי מפני שהי' הראשונה מגרע גרעה ועלי לא הוה דייק הכי אלא היא גופא אתא לאשמועינן דכיון דמהני בה מחשבה בהכרח שהיא עבודה ופסולה בזר עי"ש בתוס' שכעת השעה דחוקה לפני דוק ותמצא:
נה רש"י ומלק והקטיר ונמצה אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא מה הקטרה הראש בעצמו, והגוף בעצמו וכו' אף מליקה כן ופשוטו של מקרא מפורש הוא ומלק והקטיר, וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר עכ"ל. והוקשה לי שמאחר שהביא הדרשה שבת"כ למה הביא מ"ש פשוטו של מקרא הגם שרש"י ז"ל הוא מפרש פשטי המקראות עכ"ז כיון שהפשט הוא דוחק שהיל"ל קודם ונמצה ואח"כ והקטיר והראב"ע ז"ל דרכו לפרש בתורה כמה פסוקים ככה ואומר כמו הפוך אבל רש"י ז"ל הוא ישר הולך בתום ולא ניחא לי' בסירוס. ועוד הוקשה לנו דנימא דמ"ש ונמצה דמו הוא דם שאר הגוף לא דם הראש ומ"ש דמו הוא דמו של העוף הנז' והיינו על דם הגוף דאחר שהי' מקטיר היה ממצה דם הגוף והרמב"ן ז"ל נתקשה בזה ודחה הדבר יע"ש. ולע"ד זו קשה דאימא קרא כפשטי' וכוונת התורה היא כך שיקטיר הראש ואח"כ ימצה דם הגוף:
ולע"ד דחדא מתרצת חברתה דרש"י ז"ל הוקשה לו בקרא דהיל"ל וימצה דמו כמ"ש הפסוק לפנים בקרבן עולה ויורד ימצה אל יסוד המזבח עי"ש. לזה אמר רש"י תדע דבת"כ הקשו אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה ועל האמת דאין זה כ"כ קושיא דאימא דנמצה דמו היינו דם הגוף ובודאי דצריכין אנו לומר דחז"ל דקדקו דאם הוא על דם הגוף לימא וימצה דמו אלא ודאי מאו' ונמצה ל' עבר משמע דנמצה כבר קודם הקטרה ונמצא שהוא על דם הראש דנמצה ודאי קודם ההקטרה ולהכי נתקשו דכיון שכן למה נכתב בסירוס והי"ל וימצה ואח"כ והקטיר ותירצו דנכתב הכי ללמדינו מה הקטרה הראש בעצמו וכו' ולהודיענו זה כתב רש"י ז"ל ולפי פשוטו כוונתו לומר שכיון שאפי' לפי הדרשא עיקר הקושיא שנתקשו הוא מכח דכתיב ונמצה ולא וימצה דאי הוה כתיב וימצה היינו או' דהיינו על דם הגוף ולא הי' שום קושי' אלא מכח דכתיב ונמצה לשון עבר הכריחו דהוא על דם הראש ולהכי נתקשו דא"כ ליכתבי' כסדרי' המצוי קודם וכיון שכן א"כ הפשט לא יופשט ולא מקרי סירוס כיון דכתיב ונמצה בלשון עבר הרי הוא כאלו נכתב בראשונה ובשלמא אם היה אומר וימצה והי' נשמע שהוא על דם הראש היינו מתקשי' והי' דוחק לומר שהוא מסורס אך כיון דכתיב ונמצה ועיקר קושיית הת"כ הוא בהכרח זה דקאמר ונמצה לשון עבר א"כ לפי הפשט יתורץ ולא נצטרך לדרשת הת"כ ודוק והבן:
נו רש"י והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה ע"כ. הנך רואה דברות הקדוש הרמב"ן ז"ל מפרש בהכרת שאומרים חז"ל ורש"י ז"ל מקמיצה ואילך וכו' ר"ל מהעבודות שנזכרות בפסוק זה שהן יציקה ובלילה והבאה וקמיצה מקמיצה ואילך מצות כהונה ואה"נ שיש עבודה אחרת קודם ההגשה שהיא בכהן וכמ"ש חז"ל ורש"י לקמן גבי מנחת מרחשת והגישה הכהן לקרן דרומית מערבית של מזבח עי"ש אלא כוונת רש"י רצונו לומר מהעבודות שנזכרות בפסוק זה עכ"ד ודבריו אמיתיים ומוכרחים אבל קושיא לאלהינו ולמה לא נכתבה כאן ההגשה ויאמר והגישה הכהן אל המזבח וקמץ משם מ"ק ולא שהשמיט הגשה וכתב וקמץ שמשמע לפום ריהטא דמקמיצה דוקא ואילך מצות כהונה וכל הקודם בזר כשר. והגור ארי' ז"ל תירץ דקרא לא איירי אלא בדבר המעכב ואין הגשת מעכבת כדאיתא בגמרא עכ"ד ונ"ל שכוונתו שאפשר בלא הגשה כמו אם הי' הכהן בראש המזבח והושיטה לו הישראל מרחוק וכמו שכתבנו בקונט' ע"ד ההולכה דקרבן שאפשר בלא הולכה ששוחט בצד המזבח וזורק עי"ש:
ולע"ד בטוב טעם ודעת השמיט קרא ההגשה דכיון דרצה להשמיענו פסוק זה מ"ש רז"ל ורש"י לקמן וקמץ משם ממקום שרגלי הזר עומדות דהא על והביאה אל בני אהרן קאי דמיירי בבעלים המביאים ורצה הכתוב להכשיר כל העזרה לקמיצה אף בי"א אמה של מקום דריסת ישראל שלא תאמר מקום הגשתה שם תהי' קמיצתה קמ"ל משם עי"ש וא"כ בהכרח להשמיט מכאן ההגשה אצל המזבח דאם יאמר כן ואח"כ וקמץ משם היינו אומרים הדבר כפשוטו משם ממקום הגשתה דהיינו אצל המזבח ומשם וקמץ והכתוב רצה להשמיענו איפכא שכל העזרה כשרה לקמיצה וא"כ בהכרת גמור שלא לכתוב כאן בפ' ההגשה אלא ההבאה דהוא מקום דריסת בעליו הוא הזר ולכתוב סמוך לו וקמץ משם ממקום ההבאה לומר דהקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה ודין ההגשה למד לנו תורה במקום אחר במנחת מרחשת וכל המנחות למדות זו מזו ודוק ונכון. (ומה טוב ומה נעים אמר המני"ח מה שמצאתי במנחות דף ח' ע"ב דאמרו דאיצטריך משם להכשיר י"א אמה הד"א הואיל דכתיב והגישה אל המזבח וקמץ הייתי אימר מה הגשה בקרן מערבית דרומית אף קמיצה כן קמ"ל ודוק שם כי הוא סיוע גדול לדברי מ"ה הגאון ז"ל עי"ש ויאורו עיניך ושם בגמ' צ"ל שאע"פ שיש פסוק בתורה דקאמר והגישה וקמץ אפשר שהוא ע"פ והרים הכהן שפירושו כמו. וקמץ. א"נ נרמז למ"ש מ"ה מ"ז משם הרמב"ן ז"ל לעיל שכיון שהמנחו' למדות זו מזו א"כ מוכרח שקודם הקמיצה הכתובה כאן כאלו כתוב ההגשה נמי ודוק היטב):
נז רש"י שם בקרבן הכבש של שלמים ע"פ וזרקו את דמו כתב ז"ל וזרקו שתי מתנות שהן ארבע וע"י הכלי הוא זורק ואינו נותן באצבע אלא חטאת עכ"ל. דקשה טובא דכבר פירש כיוצא בזה גבי וזרקו של העולה וכרוכלא מפרש ותני. ועוד דלעיל גבי בקר של שלמים לא פירש כלום וכאן בכבש פירש.
ואם הי' מפרש בעז של שלמים היינו אומרים שהמתין מלפרש עד סיומא דמלתא דשלמים כולה אבל באמצע קשיא. ותו דלעיל גבי עולה שהיא הפעם הא' לא האריך רש"י ז"ל לומר זה שאינה נותן באצבע אלא חטאת מה לנו לידי דין החטאת. ולע"ד עם מה שהביא הרב בעל ס' לקח טוב משם הת"כ על פסוק אם כבש הוא מקריב היחיד מביא שלמים ואין הצבור מביאין שלמים חובה ואע"ג שכבר שמענו זה למעלה בבן בקר הוצרך לכותבו בכבש דה"א בבקר דין הוא שלא יביאו הצבור שלמים נדבה שכן אינם מביאין כיוצא בהן חובה אבל כבש שהצבור מביאין ממנו שלמי חובה כגון שני כבשי עצרת נימא מביא מהן קמ"ל עכ"ד. וזה יומתק לחכי דרכי דלהכי פירש"י כאן בכבש השלמים להשמיענו דה"א דכבש השלמים כיון שלפעמים בא בחובה והרי היא כחטאת שבאה בחובה ואמטו להכי אכשיר נמי אם נתן באצבע כדין חטאת דמה זה חובה אף זה חובה להכי קאמר רש"י ז"ל דאפי' זה דוקא ב' מתנות שהן ארבע ועיקר קרא אתא נמי להשמיענו בדין כבש זה שהוא שלמי נדבה בין כשיבא זה הכבש בתורת חובה יהי' דוקא ב' מתנות שהן ארבע ולא בחטאת דלא מצינו שכתבה תורה אצבע אלא בחטאת. ומה טוב ומה נעים בזה פסוק ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה' זכר וכו' שהוא מיותר דהא בעז לא כתב זבח שלמים דפשיטא דעלי' קאי ובפרט או' לזבח שלמים בלמ"ד אלא אתא קרא ללמדינו לומר דכל שהוא לזבח שלמים לה' אפי' שיהי' חובה דינייהו הכי כמ"ש בכל הדינים ולא נימא דבחובה אם עשה לו כדין החטאת בדין הזריקה שהוא חובה ג"כ ליכשר קמ"ל ולא הוצרך להשמיענו זה בבן בקר דבן בקר לא אתי חובה ודוק:
נח רש"י ז"ל שם בפר כהן משיח תפס ופירש בראשונה לשון כאשר יורם וכו' ואח"כ תפס ופירש על פסוק על הכבד ועל הכליות עי"ש והוא מהופך ובראשונה לפי שנתקשיתי טובא עליתי במעלות ופירשתי שכוונת רש"י אחר שפירש פי' אחד על כאשר יורם שהוא להקישו לשלמים בשני דינים ופירוש זה הוא פשטיי ואח"כ לא ניחא לי' בהכי והביא מ"ש בגמרא בשחיטת קדשים שאין למדין למד ופירוש זה אחר העיון הוא דחוק כי צריכין אנו לומר כי פסוק זה אינו ענין לפר כהן משיח וכאלו נכתב גבי פר העדה עי"ש בפירוש הדבר במפרשי' ז"ל לזה אמר רש"י ז"ל תדע למה נדחקתי בפירוש זה שפירשו בגמ' לפי שלפי פירוש זה איצטריך קרא ללמדינו בענין הכבד ושתי הכליות שלא נזכרו בפר העלם דבר ש"צ משא"כ לפי פירוש הא' שהגם שהוא לעניינו של מקרא ולא לשאינו ענין אך עכ"ז היקש זה לא הו"ל למכתבי' גבי כבד וב' הכליות אלא בסוף הפרשה או בתחלתה והיינו או' היקש זה למה אלא לומר מה שלמים שלום בעולם וכו' אך מאחר שאני רואה שבאמצע הפסוק הובא היקש זה גם בב' הכליות א"כ לכן בחרתי ג"כ בפירוש הגמ' הגם שהוא באם אינו ענין גם הביא הפירוש הראשון לפי שיש בזה מה שאין בזה ודוק: אך אמיתות הדבר שרש"י ז"ל הפך הסדר להשמיענו ולצרף שכל תיבת על האמור בפרשה שהוא מלבד ולזה הביא הא' שהוא על הכליות וסמך לו על ראשו ועל כרעיו ופי' בכולהו הן מלשון מלבד וכדי לפרש על ראשו ג"כ היפך הסדר ואפשר שעל ראשו הוא היותר פשוט שהוא מלבד ומזה הכריח לעל הכליות ודוק (אמר המני"ח א"נ להיפך והבן):
נט בת"כ שם ואם כל עדת ישראל ישגו וא"ו מוסיף על ענין ראשון שתמצא אומר פר משיח ופר העדה עומדין פר משיח קודם לפר העדה בכל מעשיו ע"כ. והדבר מבואר מדאמר בלשון וא"ו מוסיף משמע דפר משיח קודם כשעומדים שניהם ולקמן שם שם בקרא דושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון אמרו הא מכאן את אומר פר משיח ופר עדה עומדים פר משיח קודם לפר העדה בכל מעשיו ע"כ. והדבר מובן מדקראו הכתוב לפר משיח ראשון מינה דפר עדה הוא שני:
והדבר קשה דכבר למדו זה לעיל מוא"ו ואם כל עדת וכו' ותרי קראי למה לי. גם נבין דבמס' הוריות יליף לה מסברא הואיל ומשיח מכפר יעדה מתכפרת ראוי שיקדים מכפר למתכפר וא"כ קראי כל עיקר למה לי: ולע"ד דאי מקרא קמא ומהסברא דמכפר ומתכפר דהיינו טעמא דקרא היינו או' דוקא בדבר דמעכבא כפרה כמו זריקת דמים וכיוצא דהכפרה תלוי' בו ראוי שיקדים פר משיח שהוא מכפר אע"פ שהוא יחיד לפר העדה שהם צבור מאחר שהם מתכפרים אבל לגבי עבודות שאינם עיקר בקרבן שכבר נגמרה הכפרה ואינם אלא למצוה ולא לעכב הכפרה כמו השריפה עצמה דשל פר שאינה מעכבת לכפרה אם לא נשרף אלא נאבד כאשר הביא הרב בעל ק"מ משם הג"א בד"ה על שפך הדשן עי"ש הייתי אומר דראוי שיקדים פר העדה לפר המשיח וראוי להקדימו לפחות לדברים כאלו שאינם מעכבים הכפרה להיותם רבים ושכבר המכפר נתכפר להכי הוצרך קרא דראשון דמכח הייתור אייתר לומר שיקדים פר המשיח בכל מעשיו אפי' בדבר שאינו מעכב הכפרה. ואפי' דקרא ראשון כתיב גבי שריפה אילו לא הוה קרא קמא דואם וא"ו מוסיף וכו' היינו או' דעיקר קרא לדברי' המעכבים ואפי' דכתבי' גבי שריפה דאינה מעכבה כתבי' קרא וקראו ראשון ללמדינו לדברים המעכבים אבל לדברים שאינם מעכבי' הרשות בידו להקדים איזה מהם שירצה אבל עתה מכח הייתור למדנו דפר משיח לעולם יהי' קודם אפי' לדברים שאינם מעכבים. והטעם דכיון דכבר יש טעם מספיק שיקדים לגבי דברים המעכבים ראוי שיגמר הקרבן כהלכתו בכל חקותיו ובכל משפטיו אפילו בדברים שאינם מעכבים כי אין מעבירין תנן ודוק. (אמר המני"ח וקרוב לכל זה תמצא אתה הקורא בהרב הגדול בעל ק"א ובס' ל"ט אך פקחת עיניך כי המרחק רב ביניהם ואל תמהר את פיך וגו' ואחרי נשיקת עפר ארבע אמותיו השוכב עליהן בא"י אשר עונותי תהי' מכפרת נלע"ד ומתורתו למדתי למעבד צריכותא אחריתי דאלו מקרא קמא היינו או' דהיינו דוקא כשחטאו יחד והביאו את קרבנם ילפינן מקרא קמא דיקדים פר משיח לשל עדה אבל אם חטאו הצבור והביאו את קרבנם וקודם שיעשה הקרבן חטא המשיח והביא את קרבנו והרי שניהם עומדין באופן זה הייתי או' דראשון ראשון הוא קודם וכמ"ש מ"ה מ"ז ז"ל אין מעבירין תנן וראוי שיקדים פר העדה לפר המשיח להכי אצטריך פסוק שני ללמדינו דלעולם יקדים פר המשיח אפילו שזה הוא, שבא באחרונה מ"מ הכתוב קראו ראשון. ולפי שהוא דבר תמוה שיקדים פר המשיח שהוא של יחיד ובא באחרונה לפר העדה שהם צבור וכבוד צבור גדול ובפרט שבא בראשונה ומן הראוי הי' שלא להעבירו ולדחותו מפניו של פר דמשיח להכי הוצרכו בגמ' לתת טעם מספיק שראוי שיקדים מכפר למתכפרים ואפי' שבא באחרונה דמי יכפר עליהם אם לא יתכפר הוא בראשונה ודוק ונכון לע"ד):
ס רש"י שם בפר העדה פירש גבי פסוק יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד זה יסוד מערבי שהוא כנגד הפתח ע"כ. ונתקשיתי טובא למה לא פי' כן גבי פ' הכתוב בכהן משיח שהוא כיוצא בזה ממש והוא בראשונה:
ולע"ד שהנה בת"כ נתקשו טובא בכפל פ' זה דמאחר דכתיב כאשר עשה לפר החטאת די בזה ומה גם כפל מזבח העולה אשר פא"מ ותירצו שם בדוחק כאשר תראה בס' ל"ט ובדוחקי הראב"ד ז"ל לתרץ הסוגיא עי"ש. ולזה פי' דקרא קמא מ"ש פא"מ קאי למזבח בעצמו שהוא בפתח א"מ ופ' זה מכח היתור אנו מפרשין כמ"ש פתח א"מ קאי ליסוד ר"ל מה יסוד הוא זה יסוד ששלש יסודות היו לו פירש לך הכתוב שהוא היסוד אשר פתח א"מ נמצא דקאי ליסוד ופי' זה הוא מחמת הכפל שאם לא היינו מפרשים דקרא קפיד במזבח העולה באיזה יסוד שיהיה ממנו ומ"ש פתח א"מ כבר ישבוהו בגמ' הכפל אפי' שנאמר שקאי למזבח ולא ליסוד אך עתה מכח הכפל למדנו דאשר פתח א"מ קאי ליסוד שהיא היסוד מערבי ודוק:
סא שם רש"י ורז"ל דרשו על פסוק אשר נשיא יחטא מכח השינוי שהיל"ל אם כמ"ש למעלה בכהן משיח ובפר העדה ולמט' ביחיד ולהכי פתרו מלשון אשרות אשרי הדור שהנשיא אע"ג שהוא מלך ורם לבבו עכ"ז נותן לב להביא כפרה על שגגתו ק"ו שמתחר' על זדונותיו כו' ע"ש והקשו המפ' שלמה לא דרשו אשריו לנשיא שהאיר ה' את עיניו ושב על שגגתו והפכו הדבר לדור. ואולי כיון שחטא לא רצו לדרוש עליו האשרי אעפ"י שעתה שב מידיעתו עד גמר הכפרה עדיין אינו אומר אשריו:
ועוד לאלוה מילין ע"ג מילין לצד עילאה דחז"ל דקדקו דאי האושר הוא לנשיא היל"ל נשיא אשר יחטא ואז עלי' דוקא הוה קאי ואפי' לפי הפשט שיישב החכם הגדול הראב"ע ז"ל היה יותר נכון לומר נשיא אשר יחטא ומדקאמר אשר נשיא האושר בתחלה משמע שהאושר הוא כולל ומכ"ש לנשיא עצמו וה"ז דומה למאמר הרא"ם ז"ל בדבור לא יתיצב איש מפניך שפי' דאלו היה אומר איש לא יתיצב היינו או' דוקא איש עתה שאמר לא יתיצב בתחלה משמע שהוא כלל לא יתיצב אפי' משפחה או שבט ומ"ש אח"כ איש לרבות אפי' איש כעוג עי"ש וכו'. שכזה דרשו בגמ' גבי ונתן בידה שהיל"ל בידה ונתן עי"ש וא"כ מה נכון דרכינו שבאו' האושר בתחלה הוא אושר כללי ולא לנשיא לבד ודוק. ותאורנה עיני בדרך זה בעצמו שכוון לומר האושר בתחלה להסמיכו לפרשה דלעיל דכתיב וסיים בה הקהל הוא ואח"כ מתחיל אשרי וכאלו אמר הקה' הוא אשרי ומאושר כשנשיא שלו יחטא ויביא קרבן על שגגתו וסמוכים לעד לעולם ושבחוהו חכמים:
סב רש"י שם בקרבן עולה ויורד פירש בפסוק והקריב את אשר לחטא' ראשונה. חטא' קודמת לעולה לה"ד לפרקליט שנכנס לרצות רצה נכנס דורון אחריו ע"כ. כוונת רש"י ז"ל שהוקשה לו שהיל"ל והקריב את החטא' ראשונה מאי את אשר לחטאת להכי פירש דהפסוק עצמו מפרש למה מקריב החטאת ראשונה לפי שהוא חטאת לשון נקיון שיחטא ויכפר הכעס וזהו מ"ש והקריב הדבר אשר הוא לחטאת לנקויי ראוי והגון שיהיה ראשונה וכיוצא בזה פירש"י ז"ל שם בפסוק לא ישים עליה שמן ולבונה כי חטאת היא פי' ואין בדין שיהא קרבנו מהודר עי"ש ודו"ק:
סג שם ת"כ ורש"י ז"ל וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה מה ת"ל שיכול החמורי' שבהם יהיו בכבשה או שעירה הקלים יהיו בעוף הקלים שבקלים יהיו בעשירית האיפה ת"ל מאחת מאלה להשוות את הקלים לחמורים לכבשה ולשעירה ואת החמורים לקלים לעשירית האיפה עכ"ל, בפירוש חמורי' וקלי' פי' הרא"ם ז"ל ונמשכו אחריו בעל ק"א ולק"ט וכנראה גם ס' ג"א אעפ"י שכעת אינו מצוי אצלינו נמשך בפי' זה לפי שנאמרו בפרשה ג' מיני חטאת. חמורה והוא טומאת מקדש שזדונו בכרת. וקלה שהיא שבועת העדות שאין זדונה בכרת אבל השוה בה מזיד כשוגג. וקלה שבקלות היא שבועת ביטוי שאין זדונה בכרת ולא השוה בה שוגג כמזיד. והייתי או' דהג' כפרות דישו' הכבש' או שעירה לחמורה. והעוף לקלה, ועשירי' האיפה לקלה שבקלות. והגם שק' טובא לפי זה מאי ואם לא תשיג ידו דמשמע דחייב עלי' כשבה או שעירה והדל עוף והדל שבדלים עשירית האיפה עכ"ד ומלבד קושי' קראי דאם לא תשיג ידו ולא תגיע ידו שכבר ישבוהו בדוחק גדול מה שלא יסבלנו השכל גם בפי' דחמורי' וקלים אין דעתי נוחה והנני כהדיוט מדעת חולק עליהם בפירוש הברייתא ובישוב קראי דאם לא תשיג ידו לע"ד וה' יורינו בדרך יבחר ויצילנו משגיאה אכי"ר ואשתחוה אפים ארצה אל היכל חכמתם בשאלת המחילה:
ואומר דבכל חלוקה וחלוקה מהג' החטאים האלו יש בהם חמורה וקלה וקלה שבקלות כמו הראשונה דמטמ' מקדש וקדשיו החמור' נוגע באב הטומאה הרי חמורה. ונוגע בשורף את הפרה ופרים הנשרפים והמשלח את השעיר שהם מטמאים בגדים ואתרבו מתיבת בכל דבר טמא הרי הקל. והסככות והפרעות והקרוי ועבר תחתיהם הרי קלה שבקלות. א"נ קרנה ושערה דבהמה טמא' ובשרץ דמו ועורו ועירובו וצירופו עי"ש בת"כ ובלקח טוב דאיכא כמה פנים מפנים לאוקומי במטמא מקדש הג' חלוקות חו"ק וקש"ב ובפי' שם בלקח טוב תמצא קראם לכל חלוקות אלו ורבים מאלו קלות וחמורות ונתן צריכות לקלות ולחמורות עי"ש. וכן בשבועת ביטוי הרעה והטבה דלהבא בפשטי' דקר היינו חמורות אבל מילי דאינם להרעה ולהטבה א"נ דאינם להבא אלא לעתיד. א"נ דהם להבא ולעתיד ואינם מילי דהרעה והטבה הרי בכל זה איכא חמורה וקלה וקש"ב. וכן בשבועת העדות יש נשבע בשם המיוחד הרי חמורה. נשבע בכינויין הרי קלה. נשבע באלה או שבועה ולא הזכיר לא שם ולא כינוי או לאו לאו שתי פעמים. או ימין או שמאל. או נשבע חבירו והוא נתפס וכו' כל אלו ורבים כזה הרי קלה שבקלות ובעז"ה דברים אחרים יש ליישב בכל חלוקות אלו דלהוי בהו חו"ק וקש"ב וכל זה נמי יש לפרש בשבועות ביטוי. וא"כ הייתי או' דלחמורות דבכל דבר ודבר דאיתא בג' החטאות האלו יהי' כשבה או שעירה ולקלות דאית בהו בכל ג' חטאות אלו עוף. ולקש"ב עשירית האיפה. וליישב קראי דאם לא תגיע ידו וכו' הייתי מפרש דכוונת תורתינו לחייב את העשיר בכל הג' חטאות הללו בין לקלים ובין לחמורים שבהם שפירשנו כשבה או שעירה אבל אם לא תגיע ידו די שה והוא מן הקלות שבג' חטאים אלו כמי נוגע בשורף את הפרה ונכנס למקדש וכו' או מילי דליכא הרעה והטבה. או נשבע בכינוי וכו' בזה אמרה תורה שיביא תורים או מבני יונה. וכן אם לא השיגה ידו תורים והי' חטא בא' מג' חטאות אלו בקש"ב שבהם כמו סככו' ופרעות בטומאת מקדש ומילי דאינם הרעה והטבה ואינם להבא א"נ לא בשם ולא בכינוי אלא בלאו לאו או הן הן וכיוצא ממ"ש אז יביא עשירית האיפה והיינו דכתיב ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא וכן כתיב בעשירית האיפה אשר חטא והם מיותרים אלא היינו אומרים דהשינוי בחטא עצמו מחמור לקל או לקש"ב ולעולם העשיר יביא אפי' על קש"ב כשבה או שעירה. א"נ אם הוא דל יביא עוף אפי' על קש"ב ולא הייתי ממעט אלא שלא יביא על החמורה עוף או עשירי' האיפה אפי' שהוא דל שבדלי' אלא דוקא כשהחטא הוא מן הקלים שבכל חלוקה וחלוקה מהג' חטאי' הנז' שהחטא נתמעט וממונו נתמעט אבל כשהעון בחומרו לא לזה אמר מאחת מאלה להשוות הקלים והחמורים שבכל ג' החטאים הנז' שהדל שבדלים יביא על החמורו' שבכל אלו החלוקות כמו נוגע באב הטומאה וכיוצא בשאר החלוקות עשירי' האיפה. ועל הקלים שבאלו השלש' חטאים יביא העשיר כשבה או שעירה והדל עוף וכו' ודוק והבן שלע"ד הוא נכון:
סד שם נתקשינו טובא בפסוקי קרבן עולה ויורד שהם שבועות העדות וטומאת מקדש וקדשיו ושבועות ביטוי שהי' לו לפסוק לכתוב טומאת מקדש בראשונה ולאסמוכי שבועת העדות עם שבועת הביטוי והוא קושיא עצים. ובקראי בס"ת חדשתי עם הכתוב לעיל משם המפרשים בפירש"י שטומאת מ' היא חמורה. ושבועת העדות שניה. ושבועת ביטוי ג'. והענין הוא אמיתי. הגם שלגבי פירש"י פירשנו באופן נאות אבל ההקדמו' הן אמתיות ופשוטות. וא"כ אלו הוה קרא מסדר הכי היינו מפרשים ג"כ הקרבנות דעלייהו קאי לפי סדרן הכבש לחמור היינו טמ"ק ועוף לשבועת העדות שהיא קלה. ועשירית האיפה ש"ב דהיא קלה שבקלות כמ"ש המפרשים ומ"ש ואם לא תשיג היינו מפרשים כאשר פרשוהו. ומ"ש מא' מאלה היינו מפרשים שבא לאפוקי פירושינו דלעיל בעביר' עצמה מחמורה לקלה או לקש"ב ודוק אך עתה שהכתוב סדרן קלה שהיא שבועת העדות ואח"כ חמורה שהי' טמ"ק ואח"כ קש"ב שהיא ש"ב וכשסדר הקרבנות סודר בהמה ואח"כ עוף ואח"כ ע"ה א"כ בהכרח שלא תפרש ככה שאם כוונת התורה שקרבן בהמה יהיה למטמא מקדש וק' וקרבן העוף לשה"ע וקרבן ע"ה לש"ב היה לו לסדרם ככה ולהזכיר נפש אשר תגע וכו' שהוא טומאת מו"ק בראשונה ואח"כ שה"ע ואח"כ ש"ב אלא ודאי דשלש קרבנות ו' הללו על כל א' משלשתן הן ודו"ק. ולפי זה מ"ש מאחת מהנה עם פירש"י ז"ל אתא לאפוקי בדינים עצמם מחמור שבו לקל שבו ולקל הקל שבו ודוק ונכון. ומארי מתניתין רבינו הקדוש ז"ל דלא אתא אלא למנות מה הן החטאו' שמקריב עולה ויורד סדרן בכריתות בפ' אלו מביאין קרבן עולה ויורד על טומאת מקו"ק ועל שה"ע ועל ש"ב כי כיון דלא נפקא לן מידי סדרן בסדר הנכון טמו"ק שהיא החמורה בראשונ' ואח"כ סמוכי' שבועו' העדו' עם ש"ב מפני חומר' דלהכי אקדמיה קרא ודוק:
סה שם בת"כ על פ' ולא ידע ואשם ונשא עונו רבי יוסי הגלילי אומר הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע עאכ"ו שיענוש את שידע. רע"ק אומר האוכל חלב מביא חטאת בסלע ספק אכל ספק לא אכל מביא אשם תלוי בשתי סלעים אם כך ענש הכתוב למי שבא לידו ספק עבירה עאכ"ו שישלם שכר לעושה מצו' ר"א הרי הוא או' ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא יניס. קבע הכתוב פקוח נפש למי שבא לידו ספק נפש ולא ידע אמור מעתה המגבה את הצדקה והמפרנס את העניי' והגומל חסדים עאכ"ו תנתן לו נפשו עכ"ל. והקושי' מבואר בדברי ר"י הגלילי מה בא להשמיענו שיענש היודע בחטא וחוטא והבעל ק"א כתב ד"א ות"ל שכוונתי לדעתו שהכוונה להכריח שאחר שידע בודאי החטא לא יספיק לו האשם אלא צריך להביא חטאת ולזה אמר אם כך ענש בהיות הדבר בספק כ"ש שצריך כפרה אחרת לכשיוודע ויתברר החטא והכי קי"ל דביודעו צריך חטאת עי"ש. וע"ק בדברי רע"ק מאי נפקא מינה להודיענו שהחטאת בסלע והאשם בב"ס. וגם קשה דפשיטא שישלם שכר לעושה מצוה. וזה עצמו קשה בדברי ר' שדן ק"ו מהורג נפש בשגגה וצריך להבין דין ק"ו זה. ועוד הביאו מגבי' את הצדקות מאי שייטי ועוד להבין ר"י הגלילי ור"ע פליגי או לא ובמאי תליא פלוגתייהו:
והביאור לע"ד יומתק להכי דרכי מה מתוק מדבש דתליא פלוגתייהו בפלוגתא דתנאי דלעיל דפליגי באדם שיש לפניו חתיכת חלב ונותר או אשתו נדה ואחותו ואכל א' מהן שר"א מחייב חטאת כיון שבין כך ובין כך יש חיוב חטאת או חלב יהיה או נותר יהיה דינו חטאת ודוקא כשלא ידע חייב אשם ור"ש מחייבו באשם שסוף סוף הוא ספק שלא נודע מה היה חטאו נותר או חלב וכיון שלא יש בירור אמיתי דינו באשם ור"י פוטר מכל וכל מחטאת ואשם מאשם כיון שהוא ודאי חטא ובשלמא כשחלב ושומן לפניו שהוא ספק אם חטא או לא חייב באשם תלוי אבל כאן ודאי חטא או חלב יהיה או נותר יהיה ומחטאת פטור לפי שלא חייבה התורה חטאת אלא ביודע החטא בבירור מה היה אבל כאן כיון שלא ידע אם חלב אם נותר לא חייבה תורה בזה חטאת וה' ישלם חטאו כפי ידיעת חכמתו עי"ש בפי"ד פסקא ד':
והנה ר"י הגלילי בשיטת ר"ש אמרה דס"ל דכשחלב ונותר לפניו ואכל אחד מהן חייב אשם תלוי ג"כ ולפי שקשה שהרי קרא כתיב ולא ידע ואשם דוקא כשלא ידע אז דוקא ואשם חייב אשם אבל כאן כבר ידע ודאי שחטא לזה אמר דהנה קרא נקט חלוקת ולא ידע וכ"ש כשידע כשם שכתב קרא איסור בת בתו והניח בתו על פה בק"ו כן נמי הכא ומה כשלא ידע חייב אשם דהיינו כשחלב ושומן לפניו שהוא ספק מחייב אש"ת א"כ כשידע דהיינו כשחלב ונותר לפניו עאכ"ו שחייב אש"ת ובא לאפוקי מסברת ר"י שפוטרו מכל וכל ואייתי ריה"ג ק"ו לחייבו וכיון שהק"ו הוא מחלוקת ולא ידע א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ודון מינה ומינה מה כשלא ידע הוא אשם אף כשידע שלמדנו אותו מק"ו דין הוא לחייבו אשם ולא חטאת. בא רע"ק ואזיל בשיטת ר' אליעזר רבי' דמחייבו בחטאת ולזה אמר אי אמרת בשלמא דשווי החטאת והאשם שוה כא' ובאת לחייבו באשם מק"ו ולא ידע לאפוקי מסברתי רבי יהושע שפוטרו יפה אמרת אבל כיון שהחטאת שוה סלע ואשם שתים א"כ היכי באת לחייבו לזה שחלב ונותר לפניו ואכל אחד מהן שבין אם אכל חלב מביא חטאת אכל נותר מ"ח ובאת אתה לחייבו באשם שהוא ב' סלעים וההוא דוקא כשחלב ושומן לפניו שהוא ספק אולי מה שאכל הוא שומן ואם יביא חטאת נמצא מביא חולין לעזרה לזה קצבה תורה דין אחר והוא אשם תלוי אבל כאן מכל מקום חטאת מחייב ולית כאן חולין בעזרה וכיון שכן אין כח בידינו לחייבו בב' כיון שדינו בסלע ותפסת מועט תפסת לחייבו לאפוקי מסברת רבי יהושע שפוטרו לגמרי תפסת מרובה לחייבו באשם ב"ס לא תפסת ויביא חטאת ודוק. ודן רע"ק ק"ו לעושה מצוה ואמר ומה אם זה שעשה חטא בס' מביא אשם ק"ו לעושה מצוה אפי' שלא כוון לעשותה כההיא דכתב הקדוש האלהי ז"ל גבי פזר נתן לאביונים אפי' שפזר לעשות משתה לשר אחד ולא בא השר וחלקו לעניים אפ"ה צדקתו עומדת לעד עי"ש ויליף זה מק"ו זה שחלב ושומן לפניו ואכל א' מהן ולא חשב לעשות עבירה ועכ"ז חייב אש"ת א"כ מכ"ש שגדולה מדה טובה לעושה מצוה ולא כוון לעשותה שה' ישלם לו שכר טוב שהרי ידיעת ההפכים אחד הוא ומצינו בספק עון מביא אשם בב' שהוא דבר גדול מהחטאת אם כן גם בזה נאמר שודאי שה' חפץ בו והפך לב השר שלא יבא כדי שילכו מעותיו במקום קדוש וזהו ודאי שה' חפץ בו ויתן לו שכר מרובה ודוק. בא ר' להתיר ספק א דהנה קי"ל ופקדתי על כל לוחציו אפילו גבאי צדקה וא"ת ימנע עצמו מלהיות ג"צ ובמקום אחר מצינו מעלת גבאי הצדקה ואולי יאמר מה לי ולצרה אולי אלחוץ ואדחוק לא"א בחושבי שהוא אמוד כמסקנת הגמ' דבאמוד ממשכנין ולוחצין ועל האמת האיש הזה הוא שבור ומולקה ואם מתראה בפני האנשי' הוא כדי שיאמינוהו וישאו ויתנו עמו וירווח פרנסתו וא"כ אמר יאמר לא מדובשך שכר ג"צ ולא מעוקצך העונש גם בעושר הצדקה יאמר נא ישראל כיון דקי"ל לחמך ישימו מזור תחתך אין תבונה כל הנותן פתו לע"ה יסורין באין עליו ואולי יבא א"א אצלי ואתבייש לשאול ממנו אם יודע ספר או לאו וה"ז נמצאתי מביא יסורין עלי ואם כן בטענה זו ימנע מלתת צדקה לזה בא רבינו הקדוש ואמר ודן מק"ו ונתן חילוק שמ"ש לחמך וגו' ופקדתי וגו' הוא דוקא ביודע בודאי שהוא ע"ה ועכ"ז הוא נותן לו צדקה וכן הגבאי יודע ודאי שהוא עני ועכ"ז דוחק אותו אבל כשהדבר ספק אצלו והוא כשנותן לו הצדקה חושב שהוא ב"ת אז אפי' שעל האמת שהוא ע"ה שכר הרבה יטול וכן באמוד ודוחקו לא יירא ולא יחת הגבאי ושכר יטול מק"ו דהורג נפש בשגגה שהשתדלה התור' להחיותו כ"ש זה שכוון הוא להחיותו בחושבו שהוא ב"ת וכן בגבאי ראוי הוא שתנתן לו נפשו ויחיה ויפדה ודוק עי"ש בגמ' במעשה דיונתן ב"ע. בסברת ר' יוסי הגלילי אפשר משום דבחטאת ועולה איתא בגמ' פ"ק דחולין ד"ה ע"ב דמשומד לדבר אחד כמו חלב דחטא בשוגג ועתה שב בתשובה ורוצה להביא חטאת על שגגתו אין מקבלין מידו כיון שאפי' שהיה יודע שהיה חטא באוכלו חלב היה אכלו שהי' משומד לאותו דבר לכך אין מקבלין כי אינו, שב מידיעתו ועי"ש בגמ' ובפי' התו' עי"ש. ובענין אשם תלוי אפשר דסבר ריה"ג דאם היה משומד לאכול חלב ובא לפניו חתיכת חלב וחתי' שומן ואכל א' מהן ואינו יודע איזה מהם אכל ועתה חזר בתשובה ורוצה להבי' אשם תלוי על אותו ספק קסבר דמקבלין דאם כך ענש הכתוב על מי שאינו יודע כמו ישראל כשר שאירע לו ספק זה דמביא אשם תלוי על ספקו עאכ"ו שיענוש למי שיודע רוצה לומר לאדם שאפי' שהיה יודע אז שהיה חלב גמור היה אכלו שהיה משומד כ"ש שעתה ששב יביא אשם תלוי דדוקא בחטאת ועולה איכא מיעוטא אי משום דעולה דורון הוא וחטאת לכפרה כמבואר בגמ' אבל אשם תלוי לאו דורון ולאו כפרה הוא רק תלי' להגן עליו מן היסורין יביא. א"נ אפשר דאפי' בחטאת ועולה יחלוק ריה"ג דיקבלו ממנו מהאי ק"ו גופיה והנהו קראי דאייתי בגמרא דאין מקבלין דרש להו בגווני טובא: