זבח השלמים· רבי משה גלאנטי
זבח השלמים על פרשת תשא
מה זה יתנו כל העובר על הפקודים וגו' אחז"ל בירושלמי דלמה נותנין מחצית השקל לפי שחטאו בחצי היום א"נ דעביד שית מעין והם חטאו בשש שעות א"נ לפי שעברו על עשרת הדברות להכי נותנין עשרה גרה גם אמרו במדרש שהיו חייבין ק' כסף לפי שהוציאו שם רע א"נ חמשים על שאנסו את הדבור לא יהי' לך וגו' א"נ שלשים כדין שור שנגח את העבד ועל האמת הכל היו חייבים לולי רחמי הי"ת עי"ש וזהו שאמר זה יתנו כזה יתנו שהוא עשרה גרה מי יתנם כל אותן שעברו על הפקודים הם עשרת הדברות פקודי ה' להכי יתנו כזה רמז להי"ד שעברו. גם היא מחצית לרמז השעה שעברו על הפקודים ולהכי לא אמר בפ' זה מבן עשרים שנה (כי) (כל] עובר על הפקודי' דבהאי הוא רמז לעבירה שעשו שעברו על פקודי התורה. גם רמז שאפי' שהיו ראוים לערכים אחרים ע"פ הפקודים שעברו עכ"ז אני מתרצה בזה כי חנון ורחום ה'. ואמר ולקחת את כסף הכפורים ונתת וגו' והי' לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר ע"כ. י"ל שהנה כבר אמר לעיל מזה יתן תרומת ה' לכפר ע"כ וכי תימא השתא דאמרת דתרומה זו לכפר באה על עון העגל והם האדנים למה היתה תרומה זו מכסף ולא מזהב במה שחטאו ומה גם שהיו קצתם בחוץ ובחוץ לא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור אדרבא אמרינן יבא זה ויכפר ע"ז ע"ד וממכותיך ארפאך לזה אמר דע וראה שכסף זה והי' לבני ישראל לזכרון וכיון דאתי לזכרון הרי הוא כאלו הי' כולו לה' ואינו ראוי להיות הזכרון למזכרת עון וכמ"ש בגמרא בר"ה גבי כל השופרות כשרין חוץ מפרה משום דאין קנ"ס והקשו והא בחוץ הוא ותירצו כיון דלזכרון קאתי כבפנים דמי עי"ש ולזה אמר כאן דכיון שתרומה זו לזכרון היא באה הרי היא כלפני ה' אפי' האדנים שבחוץ וכיון שכן מוכרח שיהי' מכסף ולא מזהב וכי תימא הזהב שהי' מבפנים אינו התפארות למביא אך מה שהיו מביאים לשם חובה אלו הי' זהב הי' מתגאה בו ואית בו משום אין קנ"ס במה שהוא בפנים או לזכרון אך כאן שהי' כסף שהוא מין אחר אע"פ שהי' בא בדרך חובה והרי הוא לזכרון לית לן בה ודוק ולענין פשט הפסוק מה שכתבנו הוא נכון יציב:
מו שם אליבא דרש"י ז"ל דס"ל דהמנין שהי' בראש חדש אייר בתחלת חומש הפקודים הוא הי' לקרבנות צבור עי"ש והקושיא מבואר מה שהקשה לו הרב היפה ז"ל בירושלמי שהרי תרומת שקלים שנתרמה תחילה בראש חודש ניסן היתה כדאמרו בפירקין תרומת הלשכה בתחילתה דכתיב ויהי בחדש הא' בשנה הב' באחד לחדש הוקם המשכן ותני עלה ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה לקרבנות וכו'. וא"כ איך היתה ע"י המנין שבחומש הפקודים דהוי בא' לחדש השני עי"ש:
ולע"ד שהנה במדרש ריש פרשת במדבר נתנו טעם למנין שהי' בחדש אייר וז"ל את מוצא המנין הזה שוה למנין שנמנו במלאכת המשכן שנאמר וכסף פקודי וגו' לת"ר אלף וג' אלפים ותק"ן והוא הי' בשנה א' שמיד עשו משכן והוקם באחד לחדש האחד בשנה שני'. והמנין הזה הי' בא' באייר לשנה השנית כשיצאו ישראל ממצרים היו ת"ר אלף בט"ו בניסן. ובשנה שניה זו היו ת"ר אלף וג"א ותק"ן נמצא שאלו היתירים נתוספו שכשנכנס תשרי שהוא ר"ה לבריאת עולם לבריאת א"ה ואע"פ שעדיין היתה שנה א' ליציאתם ממצרים ולכך כלל החשבון כך בחדש השני להודיענו שהרי נכנס חדש אחד בשנה שני' ליציאתם ממצרים ולא נתוספו על אותם שנתנו לאדני המשכן במוצאי יוה"כ שהביאו הנדבה לשני בקרים לומר לך שאין מונין להם מניסן אלא מתשרי ע"כ עי"ש נמצא שלכתחלה רצה ה' שיכנס חדש א' בשנה שני' של ענינים אחרים קי"ל חדש א' בשנה חשוב שנה ועכ"ז לא נתוספו על המנין שנמנו במוצאי יוה"כ כשהביאו למלאכת המשכן א"נ הודיענו ה' שכל המנינים לערכים וכיוצא נמנה מר"ה זהו דעת רש"י ז"ל הגם שיש מי שחולק ששנות האנשים נמנים מיום הולדו כבר יישבו בגמ' לדעת רש"י ומדרש זה הוא כדבריו ממש. וכיון שכן לעולם שהמנין הזה הי' הכרחי לענין הדגלים ולהודיע חיבתן ובזה אין אנחנו אחראין לדרוש טעם המספר הזה שהגם שנמנו במ"ה עכ"ז רצון הי"ת למנותם אחר הקמת המשכן שהוא כנגד בנין העולם וכיון שהי' חפץ הי"ת במנין הזה רצה שיהי' בחדש אייר להודיענו שהגם שכבר עבר חדש אחד בשנה שני' עכ"ז למנין שנות האנשים כאלו היו עדיין בשנה האחד שנמנו במוצאי יוה"כ וגם שיהי' המנין אחר הקמת המשכן שהוא בנין העולם ושיהי' בחדש זיו שנולדו בו זיותני עולם וכיוצא מהטעמים שיהיו ולענין השקלים כדי שיתרמו מתרומה חדשה נאמר שצוה הי"ת שמחדש אדר ואילך יביאו כל משפחה ומשפחה סך דרך משל משפחת החנוכי הם בינם לבין עצמם יודעים שהם מאה אנשים מבן עשו"מ היו מביאין ק' חצאי שקלים ואפשר שהיו מאתים והיו מביאים לחשבון טוב מאה פחות או יותר וכותבין היו בפנקס משפחת החנוכי הביאה ק' חצאי שקלים וכשימנו ע"פ הדבור יראו חשבונם אם מה שהביאו הי' שוה למנין שנמנו עתה יצאו אלו באלו ואם נמצאו יתירים מי שלא נתן אז הי' נותן עתה בחדש אייר בשעת המנין ודוק ונמצא עתה שלעולם גם מי שהי' מבן יג"ש הי' נותן מחצית השקל כדת של תורה אך מ"ש כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה הכונה שהמחצית שהי' נותן מחדש אדר ואילך הי' עולה לו להגן עליו שלא יהי' עליו נגף לכשימנה מבן עשרים בחדש אייר משא"כ מי שהי' פחות מבן עשרים שלא נמנה אח"כ ואפשר לפי זה דקרא קמא זה יתנו כל הע"ה היינו מי שראוי לעבור לעתיד והיינו מבן י"ג והי' נותן והולך לו אך בפסוק השני מגיד שכל העובר ע"ה מבן כשו"מ יתן את תרומת ה' עתה מר"ח אדר ואילך ומהני ליה שיגן עליו שלא יהי' עליו נגף בפקוד אותם לעתיד בחדש אייר והי' נותן בתורת מוקד' אקדומי פורענו"תא להגן מפורענותא וזהו כפל בפקוד אותם ודוק ובזה מתורץ מה שהקשה הרמב"ן ז"ל לפי' רש"י ז"ל דוק ותשכח. ובזה מתורץ מה שדקדקו דקדוק דק שהיל"ל כי תשא ארב"י יתנו וגו' מה ונתנו אלא עם דרכינו דרך ישרה מתורץ שא' כשיבא ר"ח אייר שאז רצוני שתמנם והיינו תשא ארב"י לפקודיהם שימנו לעתיד ונתנו אז כבר יש מהם שנתנו כופר נפשם לה' זריזין ומקדימין למצות ונותנין מראש חודש ניסן ע"פ החשבון. שיתברר כמה חייבים בר"ח אייר כל בית ובית לגלגלותם ודוק והבן:
מז אמרו בירושלמי פ"ק דשקלים דג' תרומות נאמרו בפ' כי תשא אחת לתרומת אדנים ואחת לשקלים לקרבנות ואחת נדבות המשכן יע"ש. והקושי מבואר דאיזה פסוק נפרש דאיירי לנדבת המשכן דאי קרא קמא דזה יתנו תרומה לה' אי אפשר דנדבת המשכן לא היתה מחצית השקל אלא כל אחד מביא כפי נדבת לבו יש מביא ככר זהב ויש מביא מחט נחשת. וכן פסוק השני דקאמר כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן את תרומת ה' א"א לפרשו בנדבת המשכן דנדבת המשכן לא היתה דוקא לעובר על הפקודים מבן עשרים שנה דבין קטן בין אשה היו מביאין כמש"ה כל איש ואשה אשר נשאו לבו ובזה הטעם ג"כ אמעיט נמי קרא קמא דשם ג"כ נאמר עובר על הפקודים ובנדבת המשכן אפי' קטן ואשה הביאו. וכן פסוק הג' דכתיב העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם א"א בנדבת המשכן דנדבת המשכן העשיר הי' יכול להרבות והדל להמעיט כמו שכתבנו גבי פסוק הא'. א"כ שום פסוק מהם א"א לפרשו. על נדבת המשכן. גם יש בפסוק הזה הג' דכתיב לכפר על נפשותיכם ורש"י ז"ל בחומש פי' שהוא על תרומת האדנים שבאו לכפר על העגל וא"כ איך נפרשהו על נדבת המשכן אליבי' דרש"י ז"ל דאנן מצינן למדחי דגם נדבת המשכן אתי' לכפר על העגל כמ"ש, בכמה מדרשים יעי"ש. אך אליבי' דרש"י ז"ל קשה. ונדחק הרב היפה ז"ל בביאורו וכתב דקרא זה דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט נמשך אחר פסוק דלעיל דכתיב כל העובר על הפקודים ומ"ש לתת את תרומת ה' היינו כמו ולתת את תרומתי ולהכי הוא חסר וא"ו והיינו תרומה אחרת והיינו על נדבת המשכן ומ"ש לכפר על נפשותיכם קאי אכולהו דכולהו לכפרה אתי אפילו נדבת המשכן יע"ש. ואין לך דוחק גדול מזה דפסקינן לקרא חציו למעלה ולא די זה אלא דמוספינן וא"ו בלתת את תרומת ה' ותו דלכפר על נפשותיכם הוא דלא כרש"י ז"ל ודוק. ולע"ד מימיו אנו שותין ובלתת את תרומת ה' אנו רומזין תרומת המשכן אך באופן נאה ויאה דקאמר קרא הדל לא ימעיט מלתת מחצית השקל בנדבת הנז"ל דהיינו תרומת שקלים ואדנים אפילו שמיעוט זה שממעט הוא לתת את תרומת ה' ליתן חלק בתרומה אחרת דהיינו נדבת המשכן ורוצה לזכות בה ג"כ ולכן ממעט באלו כדי לתת את תרומת ה' אפ"ה לא יעשה ככה לפי שנדבת הנז"ל היינו קרבנות ואדנים הם לכפרה ובאים לכפר והוא חובה ורוצה אני שתהי' יד כולם שוה בהם כעשיר כדל כי נפש העשיר והדל אחת הם לפניו ית' א"כ לכפר על נפשותיכם על תרומת הנזכר איירי כמ"ש רש"י ז"ל:
אך חז"ל בראותם יתור תיבת לתת את תרומת ה' אסמכו נמי שהיתה שם תרומה אחרת והיינו נדבת המשכן ופירוש הפסיק כמ"ש ישבחוהו חכמים ובפרט הרב מוהר"ש אלגזי סייענו דכיון דקרא סמיך הדל לא ימעיט היל"ל מלתת את תרומת ה' אל ודאי ישוב המקרא הוא כדכתיבנא דר"ל ימעיט מנדבת הנזכר לתת את תרומת ה' היינו לתרומה אחרת אפ"ה לא יעשה ככה והטעם לכפר על נפשותיכם נמצא דעיקר קרא בנדבת הנז"ל בקרא איירי אלא דמכפל הפסוק דרשינן תרומה אחרת ודוק. ולגבי העשיר לא ירבה הטעם נלמד מעצמו דכיון שאני אומר שהדל לא ימעיט ממחצית השקל כדי לתת בתרומה האחרת א"כ מינה דזו היא טענה שהעשיר לא ירבה שאם רוצה ליתן יתן בתרומה האחרת כי הכל הולך למקום אחד אלא שבשתי תרומות הוא כיון שהי' לכפר על נפשות נפש העני והעשיר שקולים לפני להכי אני רוצה שתהי' יד כולן שוה ודוק ונכון:
מח שם הובא מחלוקת ריב"ז ובן בוכרי דריב"ז ס"ל דכהנים ולוים חייבים בשקלים ובן בוכרו ס"ל דפטורין הכהנים ואליבי' דרש"י ז"ל והתוספות גם הלוים פטורין. ומקשין התוספות במנחות בפר' הקומץ רבה דאי הכי מאי העובר על הפקודים דעובר על הפקודים היינו ישראל דוקא ותירצו בתירוצא קמא דכל העובר היינו כמ"ש בירושלמי כל העובר בימא ונכללו הכהנים והלוים ומ"ש על הפקודים היינו על הנדבה אחרת דהיינו נדבת האדנים דאותה היתה על הפקודים דהיינו ישראל דוקא כמש"ה וכסף פקודי העדה שהדבר מבואר לכ"ע שבנדבת האדנים לא נתחייבו אלא ישראל דוקא יע"ש.
והרי זה דבר קשה דהיכי מצינן למפסק קרא בסכינא כל כך חריפא דכל העובר להוי בחד מלת וכל הפקודים דס"ל יהי' בנדבה אחרת הוא קשה טובא: עוד הקשה הרב היפה ז"ל על האי תירוצא וז"ל ולא הונח לי דאלו תרווייהו נפיקי מחד קרא הוה שייך למימר האי אבל כיון דתרי קראי כתיבי חד לתרומת אדנים וחד לתרומת שקלים לקרבנות מאי טעמא למכתב על הפקודים בתרא דקרבנות והניחה בצ"ע:
ולע"ד יומתק לחכי דרכי ומתורתו של רבינו היפה ז"ל אני גומעה חי' והוא במה שהובא בירושלמי ע"פ זה יתנו ר"י בן רבי נחמיה משם ריב"ז לפי שעברו על עשרת הדברות יהא נותן כ"א עשרה גרה ע"כ והיינו משום דכל המודה בע"ז ח"ו כאלו כופר בכל התורה דהיינו עשרת הדברות שאז לא הי' בידם אלא עשרת הדברות ודורות הבאים צריכים כפרה שאין בו דור שאין בו מפקודת העגל דמתגלגל אגב עונותינו שרבו ה' יכפר בעדינו וכתב ע"ז הרב ז"ל וא"ת והלא לריב"ז אפילו כהנים חייבים בתרומת שקלים ושבט לוי לא חטא בעגל (וא"כ קשיא ריב"ז דידי' אדידי') וי"ל דכיון דתרומה שלא הי' בה שבט לוי שהי' ממש על כפרת העגל ובההיא היתה עשרה גרה על עוברת עשרת הדברות לכולי עלמא קצב המקום תרומת הקרבנות נמי בקצבה זו שלא לחלק ביניהם:
א"נ בהדי הוצא לקי כרבא כדאמרינן בגמרא יע"ש. וכוונת התירוץ השני לומר דגם בתרומת הקרבנות לא היו להתחייב הלוים. דעיקר המצוה לכפר עון העגל שמתגלגל בכל דור זולת משום דבהדי הוצא לקי כרבא ומ"מ לא השוו ממש אמטי להכי בתרומת האדנים נתנו ישראל שחטאו לבד כיון שהיתה מצוה לשעה החוטאים דוקא נתחייבו אך בתרומת הקרבנות כיון שהיתה לדורות אע"פ שהכהנים לא חטאו אפ"ה הכהנים והלוים ג"כ יתחייבו משום דבהדי הוצא לקי כרבא וזהו מפתח גדול דגם תרומת הקרבנות שבכל שנה שאנו מחוייבים עיקרה משום עון העגל שמתגלגל בכל דור כמש"ה וביום פקדי ודוק. א"נ לשיעוריהן קאמר דלמצות הקרבנות היה די ברביע שקל אלא משום דלגבי תרומת האדנים שהי' לכפרת העגל הי' מוכרח שיהי' עשרה גרה להכי לקו הכהנים והלוים ונתחייבו בשיעור מחצית השקל בקרבנות צבור ומכ"ש ישראל שנתחייבו בקרבנות חצי משום דנתחייבו מאז באדנים מחצית ודוק עכ"ז בין עם תירוץ האחד גם את השני ניחא שפיר כוונת הכתוב באומרו זה יתנו שיעור זה יתנו דהיינו עשרה גרה כל העובר בימא לקרבנות צבור וכי תימא מה טעם שיעור זה בשלמא בתרומת האדנים שהיא לישראל דוקא ובאה על העגל ניחא שיעור זה על שעברו עשרת הדברות אבל בתרומת הקרבנות שמחוייבים כהנים ולוים ג"כ אין טעם לשיעור זה לזה אמר תדע למה אני אומר זה יתנו שיעור זה כל העובר בימא על, הפקודים ר"ל בשביל הפקודים דהיינו לתירוצא קמא בשביל המצוה המיוחדת על הפקודים דהיינו תרומת האדנים שאותה היא על הפקודים דוקא ושם יש טעם קיים למה יהי' שיעור זה לא פחות ולא יותר להכי גם בזה לא חלקתי וגזרתי יתנו שיעור זה אע"פ דלא שייך הטעם ודוק:
א"נ לפי תירוצא בתרא אמר דאפילו בתרומת הקרבנות גזרתי שזה יתנו כל העובר בימא לחייב הכהנים והלוים ואפילו בזה טעם החיוב הוא בשביל הפקודים והיינו על הפקודים ומשום דבהדי הוצא לקי כרבא משום הכי חייבתים ללוים בזה שהיא מצוה קבועה אך לא השויתים מכל וכל כי כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה דהיינו פסוק השני דהיינו ישראל ממש יתן תרומת ה' דהיינו תרומת אדנים ולזה בקרא קמא קאמר זה יתנו בלשון רבים דחייבו לישראל ולשבט לוי כלו אך בפ' השני איירי על ישראל לבד להכי אמר יתן גם למעלה כיון דעיקר קרא אתא לחיובי גם הכהנים ומ"ש על הפקודים הוא נתינת טעם לבד לא האריך לומר מבן. עשרים שנה. אך בפ' השני דאיירי בישראל לבד האריך ופירש מבן עשרים ודוק: מט ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול. פשט הפסוק משמע כדכתב רש"י בפ' שלח בפסוק אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו שא"ל ה' ואכלם וא"ת מה אעשה לשבועת האבות אעשה אותך לגוי גדול שאתה מזרעם. והוקשה לי טובא למה רש"י ז"ל פירש פי' זה בפר' שלח ולא פי' כן בפרשתינו והיא הקודמת בתורה והוא דקדוק וקושי' חדש לע"ד. והלע"ד בחברת אחד מתלמידי יצ"ו שהנה פה אי אפשר לפרש שכוונת הפסוק לומר לו א"ת מה אעשה לשבועת האבות הרי אתה מזרעם ובך תתקיים השבועה דא"כ מאי קאמר משה בתפילתו אח"כ זכור לאברהם וכו' אשר נשבעת להם בך והלא כבר תירץ לו ה' קושייתו באומרו ואעשה אותך לגוי גדול שאתה מזרעם ולכך אי אפשר לפרש כוונת הפסוק, באומרו ואעשה אותך לג"ג כמו שפירש בשלח לך אלא כוונת ה' שהבין משה שהוא אמר אליו ועתה הניחה לי שלא תתפלל בעדם שאם תתפלל תפלתך מבטלת גזרתי כי צדיק מושל ביראת אלהים אשר על כן הנני אומר לך שתניח לי לעשות רצוני ואכלם והרי לך מתנה טובה כי אעשה אותך לג"ג ולהכי התפלל משה וא"ל זכור לענין השבועה והיה יכול ה' לתרץ בך אני מקיים את השבועה אלא מכת תפלתו של משה וצערו שאחזו אחילו הסתיר פניו מדת הרחמים מתשובה זו וניחם על הרעה וכאילו נצח משה בתשובה זו של ענין השבועה והנה כשחטאו במרגלים תכף קודם דברו א"ל ה' לאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא דע לך שטענתך בטלה מענין שבועת האבות שאמרת מאז הנה עתה בטלה מטעם שאני אומר לך שאעשה אותך לג"ג ועצום כי הרי אתה מזרעם והיינו מש"ל כאן ממנו ולא נאמר כן בפסוקי תשא כי סתם תשובה זו כדי שימצא פתח להתפלל משה בכח שבועת האבות וה' ענהו בכה אבל כאן אמר לו ואעשה אותך לג"ג ועצום ממנו שבאומרו ממנו רוצה לומר אתה מזרעם ובך תתקיים שבועת האבות ותשובתך הראשונה בטלה. ולכך לא הזכיר כאן שבועת האבות אלא ושמעו מצרים וגו' ואמרו יושבי הארץ והנה בכאן הוכרח רש"י לפרש כן דאלת"ה הרי כבר ראה ה' וינחם מכח טענתו של משה שאמר זכור אשר נשבעת להם בך וגו' והיכי חוזר ה' עתה ואמ"ל אכנו בדבר וגו' ואעשה אותך לג"ג וגו' אלא ודאי שחידש לו ה' עתה טענה מחודשת לומר שאתה מבניהם באומרו ממנו כנז':
והנה מוהרימ"ט ז"ל בפ' שלח צלל במים אדירים והעלה בפירוש הפסוק ששבועת האבות בהכרח שתתקיים בשבטי ישראל ולא בשבט לוי שלא היו בכלל עינוי מצרים ולא בנחלת הארץ עי"ש ועם נשיק' הרצפה לשון זה שכתב רש"י פה בפ' שלח והוא ממדרש רבה קשיתיה שאומר בפירוש וא"ת לשבועת האבות הרי אתה מזרעם ודרכינו לע"ד דרך ישרה מיניה לא תזוז:
אי נמי נאמר לפי' לשון רש"י ז"ל דהנה הוקשה לו בפ' שלח מה קשר ושייכות בשעת כעסו לומר אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך וגו' ומאי שייטיה גבי אכנו בדבר ואורישנו ואין לו שייכות וקשר אדרבה נראה כעשן לעינים. להכי הכריח רש"י שהכוונה וא"ת איך אני אומר ואכלם ואיך אעשה לשבועת האבות הרי אתה מזרעם ואעשה אותך לג"ג ועצום ממנו. אבל בפ' תשא אין צריך לדוחק זה שכל זה הוא על פה אומרו וא"ת מה אעשה לשבועת האבות וכו' אלא שבקיה לקרא דמנפשיה מתוקם כנז"ל ועתה הניחה לי ואל תתפלל עליהם והרי לך מתנה טובה שכר שתיקותך ואעשה אותך לגוי גדול אם כן ואעשה אותך הוא שכר אומרו הניחה לי כנז' אבל כאן בפ' שלח שאין דבר מתחילה לקשר מ"ש ואעשה אותך לג"ג בהכרח לקושרו עם מ"ש אכנו בדבר ואורישנו ואשיצינון וא"ת מה אעשה לשבועת האבות ואעשה אותך לג"ג וגו' ומשה בעגל לא חשש למתן שכר זה שהיה מנדב לו בשכר שתיקותו אלא אחזו אחילו והתפלל ושם נפשו עליהם וה' לא קיפח לו שכרו אלא נתקיים בזרעו ובני רחביה רבו למעלה מס' רבוא והיינו כמ"ש בגמ' שאפילו שהיה על תנאי נתקיים עי"ש. וק"ק דמאן לימא לן שהוא תנאי ואימא שהם עניינים נפרדים אלא כדאמרן דאי לא תימא הכי קשה מאי שייטיה דואעשה אותך בשעת הכעס כשאומר ואכלם אלא ודאי שכוונת ה' לומר ועתה הניחה לי לעשות רצוני ואל תעכב על ידי בתפלתך והנה לך שכר על שתיקותך כי אעשה אותך לג"ג ומשה לא חש והתפלל ולא היה בהכרח עתה לעשותו לג"ג לולי שכן דיבר ה' לטובה שאפילו ע"ת מתקיים ואם כן התנאי לפי דרכינו הוא אומרו הניחה לי שלא תתפלל ודוק. (ומה שעיינתי יותר בזה שכחתי ה' יזכרני לטובה):
נ למה ה' יחרה א"ב וגו' כתב רש"י ז"ל כלום מתקנא אלא גבור בגבור וכו' עי"ש ורש"י ז"ל פי' בפסוק שטענת משה לומר כלום אמרת אני ה' אלהיכם לא אמרת אלא אנכי ה' אלהיך כלום עברתי אנכי עי"ש. ולע"ד פשוט דודאי דרז"ל ורש"י ז"ל הוקשה להם תיבת אלהיו דהיא מיותרת והיה די במה שיאמר ויחל משה את פני ה' לבד אלא בהכרח לומר שהכוונה היא לומר בתפלתו שהוא אלהיו לבדו ולא אלהי העם שכן אמרת אנכי ה' אלהיך ולא אמרת אנכי ה' אלהיכם וזה מוכרח לפרש ממה שאמר אלהיו ולפי שסוף סוף קשה אפילו שאין להם עונש מצד אנכי ה' אלהיך כיון שדברתי עמך בלחודך אבל עם כל זה מצות עבודה זרה וכל דקדוקיה היא משבע מצות בני נח ואדם הראשון נצטווה עליה ואם כן מצד הדין בזה ראוים לעונש בפרט בעשותי עמם כמה וכמה נפלאות יותר מכל אומה ולשון לזה אמר טענה דכלום מתקנא אלא חכם בחכם ועבודה זרה זו הבל הוא ולא אלהים הוא ואין להתקנאות ובפרט אם לא היתה כוונתם לאלוה ח"ו כמ"ש הרמב"ן ז"ל. ואיפשר שזהו כוונתו כלום מתקנא אלא חכם בחכם דבשלמא אם היו מקבלין אותו באלוה היינו חכם בחכם וזהו עונש כל עובד ע"ז דאי לא תימא הכי לפי דברי משה אין ראוי לענוש לעובדי ע"ז מטעם דכלום מתקנא אלא חכם בחכם וקרא קא מתמה הם קנאוני בלא אל ועל דא תברתהון אלא אפשר שכוונתו כמו שאמרנו שכיון שלא קבלוהו ח"ו לאלוה אלא תמורת משה ח"ו אם כן כלום מתקנא אלא חכם בחכם היינו אם היו עושים אותו אלוה אבל הם ידעו גרעונו כי אינו אלוה ואדרבה עלי להקפיד קצת עליהם שהחליפו אותי בתבנית שור ולא לך ח"ו ודוק:
נא זכור לאברהם פי' רש"י בתחלה זכור לעשרה נסיונות שנתנסה אברהם ואם עברו על עשרת הדברות עבור על פשע ואח"כ פי' אם חייבים שריפה זכור לאברהם שהושלך לכבשן האש ואם חייבין הרג זכור ליצחק שפשט צווארו על גבי המזבח ואם חייבין גלות וכו' ליעקב וכו' עי"ש. וק"ק דמאחר שרש"י ז"ל מביא דרשא כוללת לשלש' האבות אם חייבין וכו' ואם חייבים וכו' אם כן למה הביא דרשא מיוחדת לאברהם לבדו שהוא מה שנתנסה בעשר נסיונות. ואיפשר לכאורה דק"ל הניחא אם חייבים שרפה וכו' אבל אם חייבים סקילה ובפרט שכך דינם של עובדי ע"ז בסקילה והסקילה חמורה משריפ' אליבא דהלכתא מה תענה ומה תאמ' לכן הוצרך לייחד באברהם ענין העשר נסיונות שמכפרים על עשרת הדברות שבכללם ע"ז שהוא בסקילה אבל ק"ק הדבר הזה מוכרח ליאמר מכח הקושיא הנז' אבל סוף סוף היכן רמוז בדברי משה שיש זכות פרטי לאברהם יותר מיצחק ויעקב ואולי מפני שנזכר בראשונה ולא בפסוק וזכרתי את בריתי יעקב דנראה שאברהם הוא העיקר בדבר הזה הגם דגם בזה איכא למדחי דאם היה אברהם נזכר באחרונה אדרבה היינו אומרים שזכותו רב מיצחק ויעקב וכמשאחז"ל בפ' וזכרתי את בריתי יעקב וכו' אם אין אתה עושה בגין יעקב עשה בגין יצחק ואם לא וכו' ואולי נאמר שרמוז בדברי משה שאמר זכור לאברהם ליצחק בלי וא"ו שהיל"ל וליצחק כמו שאמר ולישראל בוא"ו אלא ודאי רצה להפריד אברה' משניהם לומר דמלבד מה שיש קשר ושייכות זה לזה כמו אם חייבים שריפה והרג וגלות שכל אחד יציל מדבר אחד יש דבר פרטי באברהם ולכן לא אמר וליצחק בוא"ו להפריד אברהם משניהם שיש בו פרטי לומר אם עברו על עשרת הדברות שבכללם מיתת סקילה וכיוצא תועיל להם זכות אברהם לבדו שנתנסה בעשר נסיונות:
והנכון לע"ד דהוקשה לו קושיא רבה דמאחר דמצינו דלא נשבע ה' ליצחק אלא לאברהם ויעקב והוקשה לחז"ל אם כן איך אמר אשר נשבעת להם בך דנראה דנשבע לשלשה האבות ותירצו דה' אמר ליצחק והקימותי לך את השבועה שנשבעתי לא"א והרי הוא כאלו נשבע לו ויותר מזה נקשה דשבועה זו דארבה את זרעכם ככוכבי השמים לא נאמר אלא לאברהם לבדו ואפילו ליעקב לא נאמר אלא כחול הים או כעפר הארץ ואם כן היה ראוי שמשה יקח לשון השבועה שנשבע לאברהם וליעקב דהיינו כעפר הארץ או כחול הים דאיתי' בתרווייהו ולמה נקט ככוכבי השמים שלא נאמר אלא לאברהם לבדו אלא ודאי כיון שיש דבר וזכות פרטי באברהם שנתנסה בעשר נסיונות והעשירי קדש הוא מעשה העקידה לכך הזכיר מה שאמר לאברהם לבדו כוכבי השמים ויצחק ויעקב נכללו בו שה' היה אומר להם שיקיים להם מ"ש לאברהם דהיינו כוכבי השמים וכאילו נאמר להם בפירוש אבל צריכים אנו לומר דמדנקט זה דליתא בפירוש כמו באברהם לחודיה ושביק כעפר הארץ או כחול הים דאיתי' בכולהו בפירוש הוא לרמוז דיש זכות מיוחד לאחד היה אברהם שנתנסה בעשר נסיונות ודוק:
נב (עיין מש"ל פרשת מטות) והן כעת מאד נתקשינו למה נדונו עובדי העגל בסייף משום מ"ד זובח לאלהים יחרם כמ"ש חז"ל והלא עובדי ע"ז בסקילה והאי יחרם הוא בסקילה והרי היו יחידים העובדים האמת בעיר הנדחת היו בסייף אבל כאן היו יחידים כנז':
ולע"ד עם מה שמצאתי בויקרא רבא פ"א ע"פ מאהל מועד וז"ל אע"פי שניתנה תורה מסיני לא נענשו עליה עד שנשנית באהל מועד משל לדיוטגמא שהיא כתובה ומחותמת ונכנס' למדינ' אין בני המדינה נענשים עליה עד שנתפרשה להם בדמוסייא של מדינה כן אעפ"י שניתנה תורה לישראל מסיני לא נענשו עליה עד שנשני' באהל מועד הה"ד עד שהבאתיו אל בית אמי זה סיני ואל חדר הורתי זה אהל מועד שמשם נצטוו ישראל בהוראה עכ"ד. וכיון שהאיר ה' את עינינו במדרש זה נתיישבה קושייתינו דלהכי נדונו בסייף כדין שהיה להם קודם שניתנה תורה שהיו בני נח והעובד ע"ז מבני נח דינם בסייף כי כל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא סייף כי לא ניתן להם אלא מיתת סייף וא"כ האי זובח לאלהים יחרם עד שלא ניתנה התורה היה בסייף ועתה אע"פי שניתנה תורה לא נענשו עליה עונש חדש עד שנשנית באהל מועד אבל מה שהיה להם מקודם לא נמנע כי לא גרעו מדין בן נח. ובפרט למאן דאמר שהיו מהערב רב ניחא שפיר כי רצה להורות לו ה' שאינם נחשבים בעיניו כבני ישראל אלא כבני נח כי לא מרצונו קבלם ודוק:
גם שם בפ' ויקרא פ"ו בסופה אמרו ע"פ ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה רבי פנחס פתר קרייא בישראל לפני הר סיני וכו' אר"י מלך כשהוא משביע לגיונותיו אינו משביען אלא בסייף כלומר שכל העובר על התנאים הללו יהא הסייף הזה עובר עליו כך ויקח משה חצי הדם וכו' עי"ש וכן הביאו למטה רבי ברכיה מייתי לה מן הכא והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית עי"ש וא"כ איפשר שלאותם שקבלו התורה השביעם בסייף כמ"ש במשל ולהכי כשעבדו נדונו בסייף ודוק אבל לדורות אחרים דינם בסקילה בגזרת מלך מלכה של תורה: