זבח השלמים· רבי משה גלאנטי
זבח השלמים על פרשת וארא
לד אלה ראשי בית אבותם ומזכיר יחס משה ואהרן ואלעזר ופנחס. כוונת הפסוקים לומר עתה דמינה ה' פרנסים על הדור כרמוז בפסוק ויצום על בני ישראל שיהיו הם ראשים וינהגום בנחת לכך סמך וכי תימא והלא אין ממנין פרנס עה"צ אא"כ קופה ש"ש תלוי' לו וכו' ושאול מפני מה לא נמשכה מלכותו לפי שלא נמצא בו שום דופי אך דוד לפי שהי' בא מרות המואבי' לכך נמשכה מלכותו לעולמי עד והלא מצינו שבחר ה' במשה ואהרן המיוחסים ונילף מיניה והלכת בדרכיו ולזה אמר ראה גם ראה כי ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את משה ואהרן ולדידן אסור זיוג זה גם אלעזר לקח לו מבנות פוטיאל זה יתרו שפיטם עגלים לע"ז ותלד לו את פנחס שהוא הי' ראש ומנהיג אחרי אלעזר ולפנים הי' נגיד א"כ מינה לא תזוז שאין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קש"ש וכו' ומי אביהם משה ואהרן ופנחס ותקנתם קלקלתם ולכך נבחרו. וע"ד הסוד נודע טעמן של דברים ונימוקם עמם עיין בדבריהם כי לא עת להתעסק בנסתרות. אך נשואי עמרם הגם דלדידן אסור אחות האב בין מן האב בין מן האם והעיקר הוא אחוה מצד האב דילפינן אחוה מבני יעקב עכ"ז לבני נח לא הי' אסור אלא קורבה דמן האם כי אין אבות לגוי ויוכבד היא אחות קהת מן האב אך לא מן האם כך אסיקו בגמרא וזהו כוונת רש"י ז"ל בחומש בת לוי אחות קהת שבמ' שהיתה בת לוי דהיינו מצד לוי היתה אחות קהת אך מצד האם לא היתה אחותו דאם היתה אחותו מן האם אפי' לבני נח אסורא ודוק:
וזה נ"ל כוונת דוד בתפלתו שמואל ב' ז' ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי ה' אלהים ומי ביתי כי הביאותני עד הלום ותקטן עוד זאת בעיניך ה' אלהים ותדבר אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם ה' אלהים.
קושי הפסוקים נראה לכל חכם לב בכם. אך אמור יאמר העבד שהנה דוד אמר מי אנכי מצד עצמי גם מי ביתי מצד משפחתי ואני משתומם לעבר נבהל להווה איך הביאותני עד הלום ואין הלום אלא מלכות. וכי תימא אדרבה היא הנותנת כי להיותך קטן ויש לך קופה ש"ש לכך נבחרת ואין לך לשבח ע"ז כי אדרבה הן הן הדברים שגרמו מלכותך. לזה אמר ותקטן זאת בעיניך המעל' הזו שנתתני היא היתה קטנה מצד הדברים שאמרנו ואין זו חיבה יתירה כי אפשר לומר שלכך בחרת בי לזה אמר דעו נא וראו כי בשלמא אם מה שבחר בי ה' הי' אחרי שבאתי מפסול משפחה ואחרי ראות מיעוט מעשים טובים שבידי בודאי שהיינו אומר שאדרבה לכך בחר בי ובבית אבי אך אנכי הרואה כי ותדבר אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם הנה מזמן האדם הגדול הוא אדם הראשון בחר בי הי והיינו אדם דוד משיח ומאז בחר בי ה' למלוך ואז עדיין לא הייתי ועד שלא נוצרתי כדאי אני אלא ודאי זיל לאידך גיסא להיות שה' בחר בי אהבה עזה מצד חסדו הגדול ורצה לתת לי כתר מלכות וראה ראה שכל מי שאין בו קופה ש"ש אינה נמשכת מלכותו כדי שאם תזוח דעתו עליו יאמרו לו חזור לאחריך מאין באת לכך ה' יצר נשמתי ואמר למלאך הממונה על ההריון שיבואו בית אבי מפיסול משפחה כדי שימשוך מלכותי וזו אהבה וחיבה יתירה שנודעת לנפשי גדולים מעשיך כנפשי היודעת ודוק. א"נ כשבא המלך דוד וישב לפני ה' שישב בעזרה שם לפני ה' ויאמר מי אנכי וכו' הביאותני עד הלום שאין מלך ממלכי ישראל יכולין לישב לפני ה' זולת מלכי בית דוד שיושבים בעזרה וזהו סימן מלכות כביכול על העליונים וכמ"ש חז"ל בפ' ראיתי בבניו לי מלך כב"י מלך עלי ואין הפה יכולה לדבר וזהו כי הביאותני עד הלום שאשב לפניך שהתרת לנו לישב ודוק והארך בסיום הפסוקים על האופן האמור שיכתב לפני בזאת ועוד אחרת אי"ב לישוב הזכרת הג"פ שהזכיר ה' אלהים דינא ורחמי כחדא תחלתו ברחמים וסופו בדין כי דינא קא בעי אך כעת לא אוכל להתארך כי פרנס העיר לפני לא ידעתי מה בפיו ה' ישמיענו בשורות טובות: לה כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' הקולות יחדלון. חז"ל פירשו כי בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גלולים עי"ש:
וקשה טובא כי דבר זה לעיל בפסוקים הכתובים פעמים שלש ויעתר משה אל ה' למה לא נרמז זה והמתין לרמוז דבר זה עד מכת הברד. ונ"ל כי שניו הרב בספרו המובחר הניח הדבר בצ"ע:
ולע"ד יומתק לחכי דרכי בהשים לב כי בכל המכות הכתובות לעיל שנזכר בו תפלה כתיב והעתרתי אל ה' וסר הערוב. ויצא משה ויעתר אל ה'. ויעש ה' כדבר משה. ועוד כתיב ויצעק משה אל ה' ע"ד הצפרדעים. ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים. אבל כאן במכת הברד לא כתיב לא עתירה ולא צעקה אלא פרישת כפים ובמעשה לא כתיב ויעש ה' כדבר משה ויחדלו הקולות אלא ויפרוש כפיו ויחדלו. והענין נ"ל כי רצה משה להורות כמה יפה כחו שבשאר המכות שלא היו כ"כ כבדות הוצרך להתפלל ובמכה זו ששקולה ככל המכות כמ"ש חז"ל בפ' הנה אנכי שולח, את כל מגפותי מכאן שמכת בכורות שקולה ככל המכות והיא מכת הברד א"ל משה לזו איני צריך תפלות ולא צעקות אלא זאת אעשה לך כי אפרוש כפי אל ה' ותכף הקולות יחדלון מכל שהוצרך לשפוך תפלות בעושר כמ"ש שם במכת הערוב ויעתר אל ה' ששפך תפלות בעושר ולזה קאמר ויעש ה' כדבר משה שהתפלל וענהו אבל כאן לא שייך לומר ויעש ה' כדבר משה שבפה לא דבר משה כלום אלא ויפרוש כפיו ומיד ויחדלו הקולות מבלי תפלה כי כך הבטיחו משה שבפרישות כפים לבד יחדלו מבלי תפלה להראות גדולתו וכיון שכן לזה למדנו תורתנו הקדושה חידוש זה שלא היה מתפלל אלא חוץ לעיר לומר שאפילו תפלה קלה כזו שלא הי' מדבר אלא פרישות כפים לא היה עושה אלא חוץ לעיר והיינו מה שכוונו במכילתא דהחידוש לומר ומה תפלה קלה היא חוץ לעיר דבור החמור לא כ"ש באומרם תפלה קלה לומר שאפי' שאינה תפלה ממש אלא תפלה קלה מקרי לא רצה לעשותה אלא חוץ לעיר ומכ"ש התפלות הראשונות שהי' צועק ומתפלל ממש שודאי שלא היו אלא חוץ לעיר ודוק. וזהו מה שכוונו במדרש וז"ל ויצא משה את העיר שעדיין הי' בתחום העיר מיד לא שהה מהתפלל עליהם אלא ויפרוש כפיו אל ה' וקבל ה' תפלתו ויחדלו הקולות ע"כ שכוונתם רצויה לפרש מלבד הפשט מה שפירשנו שלא שהה להתפלל ר"ל שלא האריך בתפלתו אלא ויפרוש כפיו וקבל ה' תפלתו מבלי שיתפלל ממש אלא בפרישות כפים תיכף נענה וכוונו לתרץ מה שהקשינו לעיל ודוק שה' ענה אותו תיכף אע"פ שהם הרשיעו שה' התרה להם שיאספו את מקניהם ולא שמו לבם לדבר ה'. ומה שה' התרה להם שיאספו כמ"ש ועתה שלח העז ולא במכת הדבר כי ג"כ מכת הדבר הי' למה שבשדות והירא את דבר ה' הניס כמ"ש רש"י ז"ל וא"כ למה לא ציוה להם ועתה שלח העז:
ולע"ד שהן אמת שהגזרה היתה למה שבשדות דוקא אבל לא רצה ה' לצוות להם מאחר שכוונת ה' לייסרם על פשעם ומרדם ותכלית מכת הדבר היה כדי שימותו מקניהם מפני ששמו את ישראל רועים על שלהם כמ"ש חז"ל א"כ איך יצוה להם שיכנסו אבל פירש להם שהמכה תהי' בשדה מקום ששמו את ישראל רועים ומי שהי' ירא דקדק כן ומעצמו אסף את מקנהו לבתים וניצול. ואשר לא שם וגו'. אבל במכת הברד שהתכלית הי' על האילנות ועל כל הצומח ולא היתה מכה משולחת לבעל חי כי כך גזרה חכמתו ית' לזה א"ל ועתה שלח העז את מקנך. כי רחמן אני ומי שמעיז פניו ומניחם הטבע ימיתם כי ירד עליהם הברד ומתו. אבל במכת הדבר תכליתו להמית את הבעל חי והאיך יאמר להם ועתה שלח העז כי ה' רצונו שלא יאספו ושימותו כל מקניהם לקיים גזרת משפטו על אשר פעלו ודוק וה' עשה עמהם לפנים מהשורה בברד כי הגם כי אפילו שעשב השדה הקטנים הכה הברד החיטה והשעורה לא נוכו ופי' הפ' הטעם כי אפילות הנה ופי' חז"ל לפי זה שה' עשה עמהם פלאים ולכך ניצולו שאל"כ לא היו ראוים להנצל מאחר שאפילו עשב השדה הכה הברד. והקשה הרא"ם ז"ל וז"ל ולא ידעתי מה יעשו בפ' כי השעורה אביב והפשתה גבעול דמשמע שאלו לא היתה עומדת בקשי' והשעורה בגבעולה היו ניצולין והוא סותר מאמר את כל עשב השדה הכה הברד עכ"ל והניחו בצ"ע: ולע"ד עם נשיקת הרצפה כי הלא נודע כי ה' אחרי הבראו את העולם ונתן טבע ומזג לכל דבר איננו חפץ לשנות הטבע אם אפשר להעשות גם מבלי שינוי הטבע שהוטבע בעת הבריאה אבל כשא"א להעשות הנס שרוצה כמו קריעת ים סוף בהכרח לשנות הטבע ולייבש המים. ואם כן הפסוק הזה רצה לתת טעם שמאחר שאפילו עשב הקטן הכהו הברד וה' ברחמיו או לסיבה שיהי' רצה להשאיר להם פליטה ישאיר להם השעורה שהוא ראוי למאכלם כי בשר חמורים בשרם וילקה החיטה מאחר שהכל הוא בדרך פלאות הפלא יהי' בשעורה ולא בחיטה וקוב"ה לא עביד כ"כ ניחא לרשיעי להציל להם החיטה והשעורה מאחר שאיפשר להם בשעורה לבד לזה אמר הכתוב הלא תדע כי השעורה אביב וראוי' להשתבר יותר מהחיטה לפי הטבע ולכן לקתה השעורה והפלא עשאו ה' מחיטה כי הוא קצת קרוב לטבע להצילה יותר מהשעורה והפשתה שהן קשין ובנקל משתברין ודוק לע"ד. ולפי הפשט שאפילות הם אפילו' ממש הוקשה לרש"י ז"ל ואע"פ שנאמר את כל עשב השדה הכה הברד יש לפרש פשוטו שמא בעשבים העומדים בקלחים וראוי' ללקות בברד ע"כ:
ולע"ד לתרץ עם נמוקו של רש"י ז"ל שמ"ש, לא נכו אינו מל' הכאה כי הכאה לחוד ונכייה לחוד ונכה משמעותו לשון שבירה. עיין שם באורך וכיון שכן לא יש קושיא כי לעולם שעשב השדה הוכה לבד ולא נשבר מפני קטנותו משא"כ עץ השדה שבר גם הפשתה והשעורה נוכתה ר"ל נשברה כי היו קשין ומשתברין אבל עשב השדה הקטן הכה הברד הכאה שהוא לקייה וכמישה לבד כמו כי ינצו אנשים יחדיו והכה איש את רעהו שהוא הכאה לבד ולא מיתה אבל לא נשבר וראוי ליאכל רק שהוא מולקה דק וכן החטה והכוסמת מפני קטנות' כי אפילות הנה לא נכו שר"ל לא נשברו אבל הוכו כשאר עשב השדה שהוכו שר"ל נלקו ונכמשו לבד ודוק. אבל בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא הי' ברד וכן במכת הדבר לא מת מכל לבני ישראל דבר ופי' חז"ל במ' אפי' בהמה שהיתה ביד גוי והי' לו לישראל תרעומת שיש לו חלק בה היתה ניצולה ובכך ידעו דינם של ישראל ע"כ. וקשה לפי זה מה זו שאמר אח"כ בפ' וישלח פרעה מהו עד אחד אפי' בהמה חצי' של ישראל וחצי' של מצרי לא מתה ע"כ כי קשה טובא כי השתא בהמה שיש לו תרעומת עלי' ניצולה כ"ש בהמה שיש לו חלק בה ממש. ואפשר שלענין שליחת פרעה לבקש מי מת ומי חי למה שידע הוא בהמה שיש לו שותפות ממש עם הגוי שניצולה אבל בהמה שיש לו תרעומת לא הי' נודע לפרעה לעשות חקירה מהצלה אבל אה"נ שניצולה:
והנכון בעיני שאם לא הי' הכתוב אומר רק גם בהמה שיש לו תרעומת היינו אומרים שאותה דוקא ניצולה להודיע רשעת הגוי שהי' מכחיש ולהודיע צדקת הישראלי כי כנים דבריו ומצודקים וכן עמדו בלשונם ובכך ידעו דינם של ישראל דוק בזה אבל הבהמה שנודע בבירור דבר שיש לו שותפות מתה משום אוי לרשע. ומשום דעבר אדברי חז"ל אסור להשתתף עם הגוי להכי אשמועינן שג"כ בהמת שותפות ניצולה. ואלו קאמר בהמת שותפות היינו אומרים דוקא בהמת שותפות ממש ראויה להנצל אבל בהמת תרעומת אינו כדאי להכי אשמעינן תרווייהו ודוק: