זבח השלמים· רבי משה גלאנטי
זבח השלמים על פרשת שמות
כח ואלה שמות כונת חז"ל בדרשתם ע"פ ואלה שמות שמות השבטים על גאולתן משעבוד מצרים כוונתם לתרץ שמאחר שהפ' בא לכתוב שמות השבטים הי' לו להזכיר לפחות באחרונה ליוסף עמהם ולא להפריד ואע"פ שאמר הבאים מצרימה ויוסף נמי בא למצרים וכמו שמצינו שאמר לעיל כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ובכללם יוסף ובניו גם בתחלת הפרשה אמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו ומונה והולך בני רחל אשת יעקב יוסף ובנימן ולמה בפ' זו נגרע שם יוסף. ועוד שכבר הפסוק נאמר לעיל בויגש כנז' לזה אמר שכוונת הפ' הזה לומר ששמותן של אלו בני יעקב שמזכיר עניינם על ביאתם למצרים והיינו טעמא דמשום דלא שינו את שמותן נגאלו ממצרים כי אשר שם שמות בארץ ידע שמותם נדרשים על גאולתן ממצרים ולהכי הם כוונו שלא לשנות שמותם בהיותם מאמינים בני מאמינים שיגאלו בשמות שקראו להם אבותיהם ואמותיהם הקדושים. ושם יוסף לא נדרש על גאולת מצרים אלא על גאולה העתידה ואיפשר שכיון ששם יוסף נשתנה קצת שהיו מזכירים אותו בשם צפנת פענח להכי לא נרמז על גאולה זו ממצרים ולהכי כשאמר ואלה שמות בני ישראל הכוונה עיין בשמותם ותראה שהם נזכרים על היותם באים למצרים ולהודיע ולהוודע כי איש וביתו באו ע"ד ספר הזוהר היא השכינה שהיתה עמהם להושיעם ולהרגיעם ותדע מה שמותיהן ראובן ע"ש ראה ראיתי שמעון ע"ש וישמע. אבל יוסף לא נרמז בשמו דבר מגאולת מצרים ולהכי לא נזכר כאן:
כט חז"ל אמרו שבנות ישראל היו יולדות במצרים ששה בכרס אחד וי"א י"ב וי"א ששים עי"ש:
ונ"ל שהכל סובב על מש"ה וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. הנה מצרים הוליד את לודים ואת ענמים. ואת להבים. ואת נפתוחים. ואת פתרוסים וכסלוחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים. הרי הם ששה אומות כי פתרוסים וכסלוחים היו מחליפין נשותיהן ומבין שניהם יצאו פלשתים שהם אומה אחת. נמצא כי מצרים הוליד ששה אומות וכולם היו משעבדין את ישראל והכתוב אומר וכאשר יענו אותו כ"י וכ"י דס"ל דמה שאמר כאשר הוא למנין האומות שמענין אותם שהם ששה כן ירבה דהיינו שיהיו יולדות ששה בכרס אחד. ומ"ד י"ב הוא מכפל כן ירבה וכן יפרוץ דהיינו י"ב. א"נ שהאומות נחשבים לשנים כאו' לודים ענמים להבים בלשון רבים נמצא שהששה הם י"ב. ומ"ד ששים הששה פורצים ששים משום דס"ל דיפרוץ הוא לשון ויפרוץ לרוב שמנין האחדים שהיו מענין אותם היו פורצין למנין עשרות וכנגד הששה פורצין ששים ודוק. א"נ הוא כנגד העבודות שהיו עובדין בהם ומ"ש וכאשר יענו ר"ל כפי מנין הענויים כן ירבה וכו' והענויים הם ששה ואלו הן ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך הרי אחד. וימררו את חייהם בעבודה קשה הרי ב'. בחומר ג'. ובלבנים ארבע. ובכל עבודה בשדה ה'. את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך הרי ששה. וכנגדן כן ירבה כל אשה מישראל ומ"ד י"ב מרבה לה מכן יפרוץ הרי ששה אחרים. ומ"ד ששים ס"ל דסתם פריצה הוא לרוב מאחדים לעשרות ודוק: ל חז"ל בגמרא הבה נתחכמה לו להן מ"ל אלא נתחכם למושיען של ישראל עי"ש ולעולם נתקשינו מאי ק"ל להן מ"ל כי כל הפסוקים מדברים בלשון יחיד הנה עם רב ועצום ואינו אומר רבים ועצומים וכן לאחריו פן ירבה ונוסף גם הוא והוא קושי עצום ובשלמא ללשון המדרש שאמר להן לא נאמר אלא לו נתחכם ניחא שהכוונה כעין אסמכתא שיש להם קבלה ואסמכוה אקרא ולזה אמר כיון שלהן לא נאמר אלא לו יכולין אנו לדרוש קבלתינו דהיינו נתחכמה למושיען של ישראל אבל אם הי' אומר להן לא הי' לנו מקום לדרוש אבל באומרו לו יכולין אנו לדרוש הדרשה ואינו בלשון קושיא אבל בגמרא שאמר להן מ"ל קשיא טובא. והדוחק י"ל בקיצור שהדבר צריך ישוב יותר. והוא שרש"י ז"ל כתב הנ"ל לעם נתחכם מה לעשות לו. וכוונתינו רצויה כמ"ש הרא"ם ז"ל שבאומרו לעם כוון לומר שהגם שהזכיר הפסוק בני ישראל והיינו בלשון רבים והיל"ל להם ל"ק דקאי לעם כמו שאמר רב ועצום והיל"ל רבים ועצומים דקאי לבני ישראל שהוזכרו סמוך לו בלשון רבים אפ"ה קאי לעם גם האי לו קאי לעם. ואח"כ נתקשה לו קושיא אחריתי דאינו מתיישב נתחכם לעם כי לא היו הם ראוים להתחכם לעם ואין לו הבנה נתחכמה לו מאי לו להכי פירש נתחכם מה לעשות לו כאלו חסר המקרא בדבריו של רש"י ז"ל והביא אח"כ דברי רבותינו דלפי דרשתם מתיישב אומר' לו ומתיישב משמעותי' ואין אנחנו צריכין למחסר קראי והיינו נתחכם לו לה' ר"ל נתחכם עליו ונעשה באופן שלא יוכל עמנו ועם זה משמעות לו ניחא שפיר וכ"ז בדברי הרא"ם ז"ל וכך כוונתינו ולפי זה ניחא שפיר למה רש"י ז"ל הביא פה דרשת חז"ל בהאי לו ולא הביא מ"ש הגמרא ג"כ שם בתיבת וישימו עליו אמרו בגמרא עליהן מ"ל אלא עליו דפרעה ורש"י ז"ל כתב עליו על העם ולאפוקי מדרשת הגמרא אתא דאי לא פשיטא דעליו היינו על העם ולמה לא עלה בשפתיו דרשת הגמרא אחר הפשט בדברו לעיל נתחכמה לו אלא עם האמור ניחא דאין כוונת רש"י בפרושיו להביא פירושי הגמרא בפסוק אלא הפשט אבל כשלפי הפשט דחוק לישנא דקרא מייתי הדרשא לומר שעם הדרשא מתיישב ולהכי בתיבת לו שהוקשה לו מלבד קושית הגמרא דלהן מ"ל דזו אינה קושיא דקאי לעם הוקשה לו משמעותי' דאין לומר משמעות נתחכם לעם כנז' ולהכי הביא דרשת הגמרא דעם זה ניחא אבל בעליו שכל הקושיא היא עליהן מ"ל בראותו כי אינה קושיא דעליו קאי לעם כמו פן ירבה ועלה לא הביא דרשת הגמרא ודוק: ואחרי הודיע ה' לנו את כל זאת אומר דכוונת הגמרא הוקשה להם דאין לו משמעות תיבת לו דהיל"ל הבה נתחכמה פן ירבה ולהכי קאמר אא"ב שהי' הפסוק אומר הבה נתחכמה להם והוה קאי אבני ישראל שהוזכרו בלשון רבים היינו אומרים דהכוונה היא כן הנה עם שיצאו מבני ישראל המה שבטי יה שנמשלו לחיות שהם מדומים זה לאריה וכמ"ש המפורשים וייטב אלהים למילדות ומה הוא שוירב העם במאד וזה לך האות שהם כחיות השדה כמ"ש הם כי חיות הנה עי"ש ולזה אמר הנה עם זה להיותם מבני ישראל ממש שהם השבטים שהם בני ישראל סבא להכי רב ועצום להכי צריך שנתחכמה להם לאלו בני ישראל ר"ל לתועליות הללו שיש להם בהיותם בני ישראל צריך להתחכם עליהם ולבטל להם תועליותם ועם זה לא הי' חסר המקרא כלום אבל באומרו לו דקאי לעם אין לו משמעות כי לעם אינו צריך להתחכם והוא מיותר היל"ל הבה נתחכמה פן ירבה ובשלמא אלו הי' אומר הפ' להם דהוה קאי לבני ישראל היינו אומרים שצריך להתחכם על ישראל ר"ל שהם יש להם סגולות רבות ארי' ושחל ושפיפון ואילה שהוריש להם ישראל אביהם וצריך חכמה לכל אחד ואחד מין חכמה לבטל ממנו סגולתו והוא נתחכמה עליהן לבני ישראל הנז' בלשון רבים כי צריך חכמה לכל אחד ואחד כי כל אחד יש לו סגולה משונה מחבירו אבל באומרו לו אין לו הבנה כלל כי אינו צריך לחכמה על העם להכי תירצו נתחכמה למושיען והכוונה שאמר הוא הנה עם בני ישראל מה שהם רב ועצום הוא ממנו מהקב"ה שנקרא ממנו כמ"ש כי חזק הוא ממנו ולהכי צריך שנתחכמה לו להקב"ה ודוק לפום שעתא, וסיוע לדברי מבעל הטורים שאמר הבה בגימטריא י"ב נתחכם על י"ב שבטים ע"כ ולהכי הקשו שהיל"ל להן דלהוי קאי על בני ישראל הנז' ולא על עם הנז': לא חז"ל בגמרא הבה נתחכמה ג' היו באותה עצה בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק לקה ביסורין יתרו שברח זכה וישבו בניו בלשכת הגזית עיין שם. והקשה מוהרי"ט ז"ל מה בין איוב ליתרו שניהם לא דברו טוב ולא מיחו: ולע"ד כי אמר יתרו אם אומר לא נמצאתי אני ובלעם נגדים כי איוב כמאן דליתי' כדין הרופאים דמי ובהכרח להוסיף הדיינים וכולם יפתחו לחובה ותעשה עצתם לכן מה עשה ברח או בחושבו שכיון שיברח יחשבו שמת או אפי' שיאמר שיברח יבוטל העצה היעוצה ולא תקום עוד בראותם שברח אחד מהיועצים הרי הוא כאלו מת או לפחות תתבטל העצה לפי שעה בהמתינם עד שיבא ובת דינא בטל דינא ע"ד עוד היום בנוב לעמוד ונמצא שבבורחו חשב שתתבטל העצה ולהכי הנה שכרו אתו שזכה ועמדו בניו בלשכת הגזית: לב לדעתי מ"ש רוח הקודש מבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ הוא מעת היותה הגזרה האלקית לאברהם כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה פירש מוהרמ"א ז"ל שהפ' דבר בל' יחיד כי גר יהי' זרעך ואח"כ בל' רבים ועבדום וענו אותם אלא בזמן שיהיו גרים לבד יהיו מועטין ובזמן שיהיו עבדים ומעונים ועבדום וענו אותם יהיו מרובין והיינו רוח הקודש מבשרתן עד שלא יבוא הדבר מזמן אברהם שכאשר יענו אותם כן ירבו:
לג כוונת חז"ל באומרם סימן גדול מסר להן מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע אף אשה ירך מכאן וירך מכאן ולד באמצע. כי הקושי מבואר מה סימן הוא זה:
ולע"ד שכוונתם לומר שכיון שתראו שהאשה מרחבת ומפסקת ירכותיה הוא סימן שיבא הולד באמצע כדרך שהיוצר ירך מכאן וירך מכאן להיות הסדן באמצע כך בראותכם האשה ירך מכאן וירך מכאן תדעי שתכף יבוא הולד ותהיו מזורזים לקחתו שלא יטמינהו אמו ורש"י ז"ל לא גריס לי' בג' ולדעתי שפיר גרסינן לי':