זבח השלמים· רבי משה גלאנטי
זבח השלמים על פרשת בלק
קב במדרש בלק בן צפור שלח אלי א"ר אבא בר כהנא זה אחד מג' בני אדם שבדקן הקב"ה ומצאן קיתון של מי רגלים וכן בלעם בשעה ששלח בלק אצלו א"ל הקב"ה מי האנשים האלה עמך היה צריך לומר רבש"ע הכל גלוי לפניך אלא כך א"ל בלק בן צפור שלח אלי א"ל הקב"ה הואיל וכך אתה מדבר לא תאור את העם אמר הקב"ה רשע שבעולם אני כתבתי על ישראל כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו ואתה הולך ליגע בהם ולקללם תצא עינו שנאמר שתום העין לקיים כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו עכ"ל. והקושי מבואר אומרם הואיל וכך אתה מדבר לא תאור דמשמע דאלו היה בלעם משיב כהוגן היה אומר לו ה' שיאור את העם וה"ז מן המתמיהין:
ולכאורה הייתי מפרש עם מה שהייתי מפרש בכתובים שבספרי הראשון במה
שאמרה' מי האנשים האלה עמך שם רמוז למבין שלא יאור את העם כי מי הוא האב שרוצה שיקללו בניו וא"כ אלו היה יודע ומבין שאין כוונת ה' לפשט הדברים שח"ו אינו יודע מי הם האנשים לא הי' צריך לומר לו לא תאור את העם שהדבר כבר מובן לומר ראה מי הם האנשים שהם עמך דוקא שרי מואב אבל וזקני מדין הלכו לפי שידעו שבודאי לא אומר לך שתקללם והיה לך ללמוד מהם אבל עתה בראותי שבער אתה ולא בינת אנוש לך שהבנת דברים בפשוטן שאיני יודע מי הם לכך אני צריך לומר לך בפירוש לא תאור כי כבר רמזתי ועקצתי ואינך מרגיש:
גם נ"ל לומר ששמעתי מנימוקי של מורינו הר"ב זלה"ה שכוונת ה' להודיע שיודע כל תעלומות ולא כסברתו המנוולת שאינו יודע מי הם כי ה' היה לו להשיבו לא תעשה דבר מכל מה שאומרים לך ולמה האריך אלא להודיע שיודע מה שבלבו ברשע ותרמית כי הנה בלק שלח לו לומר ארה לי את העם ובלעם כשאמר לו ה' אמר ששלח לומר לו קבה לי, את העם וכבר חז"ל הרגישו בזה וכוונת בלעם אמר אם אני אומר לה' שהוא שאל ממני ארה יאמר לי לא תאור ונסגר הפתח שאפי' ארה שהיא הקטנה אין בידו לעשות מה אעשה אומר לה' ששאל ממני קבה וה' ישיב לי ע"פ דברי לא תקוב ואז אעשה אני אריר' כרצון בלק ששלח ושאל ארה לפחות. לזה א"ל ה' ידעתי כל רשעותך והנני משיב על דברים שבלבך ואומר לך לא תאור וכ"ש קבה והאריך בדבריו אלה לומר לא מבעיא שאני יודע מי הם האנשים אלא אפילו דברים שבלבך נגלים אלי רק לנסותך באתי וראיתיך קיתון של מי רגלים ודוק ונכון: ולע"ד בהקדמת חכז"ל שם במדרש אמר' שבלק ראה שעתידין שם ליפול כ"ד אלף ולזה אמר אולי אוכל נכה בו כמי שמנכה אחד מכ"ד למאה כך מכל כ"ד אלף מישראל חסר אלף ולכך הפקיר בתו עי"ש עם פירוש המתנות ואע"פ שהי' יודע זה היה רוצה שימותו על ידו כדי שיהיה לו יד ושם כי היה רך ומשוח מלך שמתחלה נסיך היה ועתה בלק בן צפור נעשה מלך למואב בעת ההיא כי מתחלה לא היה מלך והנה בחכמת בלעם כתב החכם הראב"ע ז"ל וז"ל והנכון בעיני כי היה יודע מזלות ובעת ראותו במזל של שום אדם שהגיע עת בעתו היה מודיע יע"ש:
קג חז"ל אמרו על פסוק אם לקרא לך באו האנשים מכאן שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו ע"כ ומצינו רש"י ז"ל בפירושו לחומש השמיט דרשה זו עפ"ז והביאה בדברי המלאך שא"ל לך עם האנשים שם הביא בדרך שאדם רוצה וכו' וצריך להבין דעתיה דרש"י ז"ל למה שינה מדברי חז"ל. והביאור לע"ד בשני פנים חדא דרש"י ז"ל בהביאו כאן למדנו חדוש גדול ממה שנלמד מלעיל הגם שהעיקר נלמד מלעיל ולכן חז"ל אמרו מכאן אתה למד שכיון שהוא פסוק אחר משם למדנו בדרך שאדם רוצה לילך. וכו' אבל רש"י ז"ל לא כתב מכאן למדנו שאפילו של יאמר פסוק זה הב' כבר נלמד אותו מקרא קמא אבל הביא דברי חז"ל שנלמדם ביותר חידוש מפ' זה אבל עיקר הדבר נלמד נמי מלעיל והוא שמפ' אחד למדנו שכשהאדם הוא היולי לא גילה דעתו בפיו הנה ה' מדריכו בדרך שחפץ בלבו כיון שיודע וחוקר לב אבל מנין לנו שאפילו שהאדם יוציא מפיו דבר כמו בלעם שאמר אם רע בעינך אשובה לי מנין שה' מדריכו בדרך שרוצה כיון שכבר אמר בפיו שיאמר לו שאם רע בעיניו ישוב לביתו בזה מנין שה' מדריכו בדרך שרוצה שרצונו בו אפי' שבפיו אומר להיפך כיון שראה ה' שאפילו שהיה רע בעיניו שילך אפ"ה היה חפץ בהליכה להכי א"ל קום לך ולא רצה דברי פיו אל רצונו האמיתי מלב ונפש לזה הביאו רש"י ז"ל וכ"ש דנושא דלעיל שהי' היולי ולא אמר בפיו דבר עדיין וחז"ל פירשו דבריהם בפ' הבא ראשון כיון ששורש הדבר נלמד מקמא חביב להו אע"פ שבמאוחר יש חדוש יותר כנז"ל: או נאמר דבודאי אין להקשות לרש"י ז"ל שיביא הדבר בפ' דלעיל ובמאוחר אלא הקושיא דהו"ל להביאו לעיל כחז"ל ולא למטה ולזה ראה רש"י ז"ל שהוא מוכרח להביא דרשה זו שלמטה לתרץ קושי' שיש לדבריו שפירש לעיל בפ' אם רע בעיניך פירש שדברי בלעם לקנטורי לא היו בטובייתא דפשטיה דקרא דמ"ש שאמר אם רע בעיניך אשובה לי אלא כוונתו לקנטר ולומר כך הוא למוד לחזור בדיבורו ע"י מלאך הוא אמר לאברהם והעלהו לי לעולה ואח"כ ע"י מלאך אמר אל תשלח ופירוש הוא מדברי חז"ל במדרש. והקשה לרש"י ז"ל דמנ"ל לפרש הכי ואימא כפשטא דקרא שנתיירא מהמלאך ואמר אם רע בעיניך בכל לבו ולא לקנטר לזה. הביא דרשת חז"ל הנאמרת לעיל דשייכא נמי הכא לתרץ זה דכיון שמצינו שהמלאך אמר לו קום לך בודאי שמוכרחים אנו לומר שכך היתה כוונת ורצון בלעם לילך ומ"ש אם רע בעיניך אינו וידוי ותשובה דא"כ לא הי' לו למלאך להכשילו כיון שהוא רוצה לשוב ולידע אם הדבר רע בעיניו ולשוב והלא קי"ל שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין והוא רוצה לשוב אם רע בעיניו ודאי מוכרחים אנו לומר מתשובתו של מלאך שידע כוונתו הראה שמ"ש אם רע בעיניך היינו דרך קנטור כדפירשנו ולהכי ענהו ע"פ דברו ורצונו שהי' חפץ לילך אף שידע שהוא רע וכיון שכן בדרך שאדם רוצה וחפץ בה מוליכין אותו. וחז"ל הביאו דרשתם לעיל שהוא הפר' הראשון ולא חשו לזה אבל רש"י שהוא מפרש חשש בל יקשו בדבריו הנז' והביא דרשה הנז' לעיל בפ' זה לתרץ כנז':
ומעין קושיא זו איתא נמי בפרשה זו על רש"י ז"ל ויותר חזקה שהביא בפ' וישם דבר בפיו הנאמר בפעם שניה שהקשה לו מאי וישם ה' דבר בפיו שהוא מיותר שכבר נאמר שוב אל בלק וכה תדבר אלא שלא היה רוצה לשוב אל בלק ונתן לו חכה כדי שישוב אל בלק עי"ש. והקושי מבואר שלמה לא הקשה לו כן בוישם ה' דבר בפי בלעם הנאמר בפעם הראשונה ובפרט דהתירוץ שאומר לא שייך בפעם הא' כי בשלמא בשני' שכבר ראה שה' בירך את ישראל כשבא פעם ב' לא רצה לילך אל בלק אבל בפעם הא' שעדיין לא ידע מה ישים ה' בפיו לא שייך למימר שלא היה רוצה לשוב אל בלק ולכך הוצרך לשום לו חכה וא"כ כיון שכן מה יתרץ לעיל בוישם ה' דבר קמא. שוב ראיתי ומצאתי שדברי רש"י, ז"ל אינם מאצלו שכך חז"ל פירשו בוישם ה' בתרא פירשו מ"ש רש"י ז"ל שהי' כדי שישוב אל בלק ובפעם הראשונה אמרו וישם חד אמר מלאך או חכה ולא פירשו למה ולמה וא"כ הדבר צריך ביאור: ולע"ד דהנה בפעם האחד דמצינו שהוליך בלק את בלעם לבמות בעל מקום שחטאו ישראל ולהזכיר עון העגל וכיוצא ושם כתוב לאמר ויאמר בלעם אל האלהים את שבעת המזבחות ערכתי שהכוונה כדחז"ל למה לך אהבה עם בני אברהם אם מפני המזבח הנה אני ערכתי כנגד כלם והי' רוצה לסיים דבריו ולומר והם פשעו בך שראה שחטאו כנגדך אחר כל הניסים שעשית עמהם ובמ' אמרו חז"ל בפ' במה אקדם ה' שהי' רוצה לומר בלעם יע"ש. ולכן כיון שכבר ראינו שבלעם התחיל לדבר ולומר את ו' המזבחות שרוצה להפר זכות אבות ובפרט שהיה במקום מזכרת עון של ישראל כנז' שהיה בבמות בעל לכך עתה וישם ה' דבר לסתום פיו שלא לומר מה שהי' רוצה ולכן לא הוצרך לפ' רש"י ז"ל כלום אבל בפעם הב' שהוליכו לראש הפסגה שאינו מקום שחטאו ישראל אלא הוליכו לשם שהוא מקום סימן רע בר מינן. לשונאי ישראל שמת שם רבן של ישראל משה רעיא מהימנא ע"ה ולא מצינו שהתחיל לדבר בלעם כדי שיסוב אליו וישם ה' דבר שמעיקרא עדיין לא דיבר כלל אינו כפעם הראשון שמצינו שהתחיל לדבר את שבעת המזבחות להכי הוצרך לשים דבר חכה בפיו שלא יסיים דבריו שהיה רוצה לומר רע על ישראל ומתחילתו של דבור אנו לומדים סופו שמ"ש את ז' המזבחות כוונתו להפר ברית ואהבת אבות ולהזכיר עון ישראל שכן הי' בבמות בעל אבל כאן שעדיין לא דיבר כלום ומה גם שראינו שאפילו אין כוונתו לדבר שלא הי' במקום שחטאו להזכיר להם שום חטא להכי הקשה לו ותירץ שהי' כדי לשוב אל בלק ולכן א"ל בפעם הזאת קום בלק ושמע לפי שבפעם הזאת אעפ"י שא"ל שוב אל בלק שאין הכוונה שהשליחות ביחוד לו אלא א"ל שישוב שם ושם ישרה שכינתו או אחד מהכוונות שנפרש אבל בפעם הזאת שלא הייתי רוצה לבא אצלך ועל כרחי השיבני אליך נמצא שליחות אליך ולכן צריך שתקום ותשמע דברי אל: קד שם גבי מה אקוב לק"א הביא רש"י שני דמיונות טובים ולא הספיק עד שהביא ענין אלה יעמדו על הקללה ודבר זה עדיין לא היה דלא היה הכרח להביאו ולע"ד שהוקשה לחז"ל שהיל"ל לא קבה בפתח כמ"ש לא זעם. ותו שהיל"ל מה ארור לא ארה אל שעל דבריו קאי שאמר לכה ארה לי ובפרט דשייך לו אפי' ארה שהוא קל לא ארה אל להכי הביא ענין אלה יעמדו על הקללה לומר שאפילו על עוברים את המצות קאי ובארור קאי מאן דעביד הכי עכ"ז לא נתפרשו בפירוש להם ועוד אפי' שבארור איתיה עכ"ז בקבה שהוא חמור יותר ליתיה ולהכי לא קאמר לקלל את העם אלא על הקללה ודוק: קה הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב י"ל בענין שור של ישראל שנגח שור של גוי לא קרינא ביה רעהו ופטור והיינו הן עם לבדד ישכון אין לו שייכות עם הגוי כי אינו רעהו ולהכי פטור. וכשיארע זה בגוים דהיינו שור של גוי שנגח שורו של ישראל חייב כאלו היה רעהו והיינו ובגוים כשיארע זה בגוים לא יתחשב עם לבדו שאמרנו אלא בכלל רעהו וכאלו אנו לעם אחד עמהם באופן שלא יתחשב קאי לעם לבדד שר"ל לא יתחשב עם לבדד ובהמצאה זו עיין כיוצא בו. ועיין עוד עם דין בת ישראל שנבעלה לגוי וגוי הבא על בת ישראל עם הסברות שבאו בגמרא ויישב באופן זה וכסדר הזה דרוש וקבל שכר אך לא בהרכבות מסובבות והקדמות רחוקות כי נבול תבול גם אתה גם העם השומעים לקולך וסוף כל סוף מי יודע אם תקבל שכר עליהם ש ושלא תהיה נכשל בהוראת פנים בתורה שלא כהלכה ח"ו שמעוני בני ותחי נפשכם באורך ימים בימינה של תורה נס"ו:
קו מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל תמות וכו' אפשר ששמעתי א"נ רובו משלי היה אחז"ל גבי ויסעו מסכות כשש מאות אלף רגלי שבאומרו כשש מאות נראה שלפחות היו חסרון אחד ומי השלים עמהם את החשבון אחד שכשם שיעקב אחז"ל בפירוש שיעקב השלים החשבון הע' נפש כך ביציאתן העמיד ה' את יעקב וראה בניו יוצאין כיון שהוא היה בירידה כך היה בעלי' והוא השלים חשבון הת"ר א"ר והיינו לע"ד ואנכי אעלך בחשבון עתה לענין העם גם עלה תעלה עמהם לחשבון הת"ר ודוק. גם אחז"ל סברא אחרת שיוכבד שהיתה עדיין בבטן השלימה או איזו עובר אחר וזהו מ"ש בלעם ראה זכותן כמה רב שאפי' בהיותם עפר אחר המיתה נחשבים ונמנים כאלו הם חיים וזה היה ביעקב ושאר יעקב כמוהו וזהו מי מנה עפר יעקב שבהיותו עפר ימנה.
ולא די זה דהוה אלא אפילו מאי דלא הוה דהיינו רובע ישראל רביעותיהן של ישראל שעדיין במעי אמן זרע יעבדנו יסופר אפילו בהיות עדיין זרע ראוי לעבוד ונכנס במספר והיינו יסופר לשם ה' והיינו ומספר בכלל מספר נכנס רובע ישראל אפי' דלא הוה ולכן אמר תמות נפשי מ"י כנז' שאפי' במיתתן קרואים חיים. ובעפר יעקב שהיה למנין רב הת"ר א"ר אמר מנה מלשון מנין ולגבי רובע ישראל שהיה חשבון זעיר לע' נפש אמר ומספר ששם מספר הוא על חשבון זעיר ודוק:
קז חז"ל דרשו ע"פ ההוא אמר ולא יעשה אומר להביא עליהם רעות אם עשו תשובה מבטלן והביאו ענין העגל וענין יכניה שאמר ה' לא יצלח ואח"כ הצליח עי"ש. ויש להבין לפי זה מהו הכפל ודבר ולא יקימנה ובפשט הפ' היינו אומרים שבענין הטובה לעולם עושה אפי' על תנאי והיינו ההוא אמר אמירה של טובה ולא יעשה אבל ודבר דבור של קושי זה הוא דוקא ולא יקימנה. (וכן פי' מוהרמ"א ז"ל) אבל לפי דברי חז"ל שברישיה דקרא דההוא אמר מפרשי דהיינו על רעה א"כ הוא כפל ולע"ד שכוון אל ב' חלוקות שהביא ענין העגל וענין יכניה והכוונה שיש גזר דין שיש עמו שבועה ויש שאין בו שבועה ועל כולן חוזר לטובה ואם הפ' היה אומר חלוקה ראשונה הייתי אומר תפסת מועט תפסת שהוא בגזר דין שאין בו שבועה דוקא אבל כשיש בו שבועה לא וזהו ישוב המקראות לא איש אל. אבל עכ"ז אע"פ שאינו איש ויכזב עושה דבריו ח"ו בכזב כמו בענין העגל שאמר ה' ואכלם וכזב ח"ו ונמלטו. ג"כ ובן אדם עושה מעשה אדם ויתנחם זהו בגזר דין שיש עמו שבועה אינו אומר ויכזב שהשבועה חמורה ואין בידו לכזב אלא ויתנחם עושה התרה ע"י אומרו ניחמתי וע"י חרטה או פתח כמ"ש בגמרא במעשה דרבה בר חנה עי"ש. והיינו מ"ש ההוא אמר שאומר דברים בלי שבועה ולא יעשה כבעגל והגם שאותו דבר האמור פעם אחת ידבר חוזר ואומרה וה"ז כשבועה כיון שדבר אחד אומרו ב"פ האומר הן הן ה"ז שבועה אפ"ה ולא יקימנה והיינו לישני' דיקימנה והיינו כמעשה דיכניה שהי' בו שבועה תי ה' ועכ"ז חזר עי"ש וכן פירש מוהר"ש פיקאצו:
א"נ דבענין העגל היינו שב ואל תעשה שהניחם חיים והיינו ויכזב אבל ענין יכניה היינו מבטל דבריו בקום עשה שנתן לו זרע והיינו ויתנחם ממה שאמר בתחלה והיינו ההוא אמר ולא יעשה היינו בשב ואל תעשה בעגל אבל גם ודבר במעשה דיכניה שיהי' כמו שהוא ולא יהי' זרע ולא יקימנה וביטל דבריו ואלו הי' אומר חלוקה אחת בפ' הייתי אומר תפסת מועט וכו':
קח אחז"ל כשראה בלעם שאין פתחיהם של ישראל מכוונות זו כנגד זו אמר מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך וגו' שהם עשיות כדת של תורה ומזה למדו במשנה לא יפתח אדם פתח כנגד פתח וחלון כ"ח עי"ש בגמרא. והנה סיימתי בזה סמיכות נחלים לאהלים שאמר כנחלים נטיו ואחז"ל בילקוט שבלעם אמר כנחלים שיש מריבה שזה רוצה למלאות עד שלא תכלה המי' והקב"ה אמר נטיו שהם כנהר שאינו פוסק והוא שלום כמש"ה הנני נוטה אליה כנהר שלום עי"ש באורך. ונלע"ד לקשר דבריהם שכוונו למה שנושא ונותן הרב בעל מאירת עינים בהאי דינא דלא יפתח אדם פתת כנגד פתח וחלון כ"ח אם הוא דוקא כשחבירו מקפיד אז דוקא לא יפתח וכו' אבל אם נתרצו שניהם הרשות בידם או נימא דאיסורא איכא וראוי למונעם ע"פ הדין כי היזק ראיה מביא הרהור רע ועין רואה והלב חומד והם סרסורי עבירה לכן ראוי לדיין למונעם שלא יעשו ככה עי"ש ואל זה הדעת נוטה מדקא משבח להו קרא להיותם שוכנים לשבטיו זה שלא כנגד זה וא' ראוים שתשרה עליהם שכינה משמע שהוא דבר חשוב וקדוש ואי בקפידא דידהו תליא מלתא מאי שבחייהו יותר שבח היה אלו היו הם מתרצים ולא מקפידי' זע"ז והי' אהבה ואחוה ביניהם כל הקהל חברים. אלא ודאי להא מלתא הקפדה יפה להיותם צנועים וגדורי' מהערו' ומפני זה ראוי שתשרה שכינ' עליהם עי"ש ואל כל זה כוונו הפ' שהנה הוא שיבח האהלי' מה טובו א"י שהם כדין זה שכ"ז ודאי שטובים ונאים הם אבל ציבור עצמו להיותו רשע שאין טובתם שלימה ואמר כנחלים שהדבר הזה שאין פתחיהן וחלונותם מכוונין זה כ"ז הוא להיותם כנחלים שיש מריבה ביניהם ואינם מתאחים להכי הם באופן זה לפי שאינם רוצים לראות זא"ז לזה אמר הקב"ה נטיו שהם בשלום כנהר שלום באהבה ואחוה ועכ"ז אין פתחיהן וחלונותם זכ"ז להיותם גדורים מן הערוה שפרצה קורא לגנב ויראים כי מהראיה יבואו להרהור ולסרסור עבירה להכי אין פתחיהן וחלו' זכ"ז ונמצא הדין שכתבנו משם הרב הנז"ל חקוק בתורה שאין הדבר תלוי בקפידא וברצון הבעלי בתים אלא דינא הכי הוה דלא יפתח אדם פתח כ"פ וחלון כ"ח אפי' שאין חבירו מקפיד עליו ודוק וכן ראוי להורות לע"ד: