אור ברסלב
זבח השלמים זבח השלמים על פרשת בא

זבח השלמים· רבי משה גלאנטי

זבח השלמים על פרשת בא

זבח השלמים על פרשת וארא

לו בענין שינוי מפ' שמע לפ' והי' אם שמוע דבפ' שמע כתב מצות ת"ת קודם ושננתם לבניך ואח"כ מצות תפילין וקשרתם לאות על ידך ובפ' והי' כתב מצות תפילין קודם וקשרתם אותם ואח"כ כתב מצות ת"ת ולמדתם אותם את בניכם כבר כתבתי בספרי השני דרך דרש יאה ונאה עי"ש אך עתה דרכנו דרך תלמודיי בע"ה וזה החלי ראשונה נדע ונניח איזו היא דרך ישרה שראוי לכתוב כן ונקשה על השנית למה שינה הגם שבע"ה באחרית דבר אתן טעם לשבח לראשונה. וזה שנאמר שפ' שמע כיון דאייתי קרא בלימוד תורה שהוא קודם למעשה שלא עם הארץ חסיד א"כ כיון שהתחיל קרא ואמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך וגו' סיים ואמר ואלו הדברים שלמדת אותם ושננתם לבניך א"כ יפה סידר הפ' ושננתם ברישא ובפרט למ"ש מוהרמ"א ז"ל שכוונת הפ' לומר כיון שוהיו הדברים על לבבך חרותים וקבועים כשתלמדם לבניך יהיו כחץ שנון שכשגבור יורה אותה נתקעת בכח במטרה כפי כח המורה כך כיון שאתה תלמוד באופן שיהיו על לבבך עי"ז ושננתם כחץ שנון ביד גבור כמוך תתקע' בכח גדול לבניך שיהיו זריזים בתורה יע"ש. א"כ סמיכות ושננתם עם פ' הקודם שאמ' והיו הדברים האלה יאה ונאה. וא"כ כפי זה נקשה בפ' והי' אם שמוע למה שינה מסדר הראשון כי כל שינוי רע וצריך לתת טעם לשניה ובפרט שכבר הוכחנו שהסדר הא' נכון א"כ גם בפ' והי' אם שמוע שא' ושמתם את דברי אלה וגו' הי' ראוי לומר סמוך לו ולמדתם אותם אלו הדברים הנז' לבניך. הגם שנוכל לומר שושמתם את דברי אלה על לבבכם אינו על דברי תורה ולימודה אלא על התוכחות והגלות שאמר השמרו לכם וגו' ועל זה ציוה שישימו הדברים על לבכם עכ"ז קמייתא קשיא שכיון ששינה מפ' שמע שנאמרה בראשונה ראוי לתת טעם לשינוי הנאמר בפ' והי' אם שמוע שנאמרה באחרונה. ומה גם לדרשת רז"ל בגמ' בפ' ושמתם את דברי אלה אל תקרי ושמתם אלא וסם תם שהוא על לימוד התורה א"כ הי' ראוי לומר סמוך לו ולמדתם אותם את דברי תורה הנז' לבניכם:

והלע"ד הנה בסוגיא הנאמר בקידושין על משנה הנאמרת שם כל מצוה התלויה בארץ נוהגת בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחו"ל אמרו בג' מאי תלויה ומאי אינה תלויה אילימא תלויה דכתיב בה ביאה ושאינה תלויה דלא כתיב בה ביאה והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהו ביאה ונוהגין בין בארץ בין בחו"ל אלא וכו'. והקשו בתוס' דמה הקשו בגמ' והרי תפילין ופטר חמור ואימא אה"נ דלא נהיגי מדאורייתא אלא בארץ ומאי דאשכחן בתלמודא דאמוראי הוו מנחי התפילין מדרבנן יע"ש. וראיתי מי שתירץ (לא ידעתי כעת אם שיטה או באיזה תוספות) דכח המקשה הוא מהני קראי דידן דכיון דהכתובים מדברים בגלות שאמר בתחלה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה ועכ"ז שם במקום שתלכו הוו מצוינים במצות וקשרתם אותם לאות, וכן פי' רש"י ז"ל בחומש נמצא דכוונת הכתוב לומר אע"פ שכתבתי לך במצות תפילין ביאה בארץ לא תטעה לומר דאינה נוהגת אלא בארץ אלא אפילו שתלך בגלות ואבדתם מהרה וגו'. עכ"ז ושמתם את דברי על לבבכם ולא תשכחם וקשרתם לאות וגו'. א"כ גלי לן דמ"ש שם והי' כי יביאך בתפילין ובפטר חמור שכתוב שם בפ' והי' כי יביאך עם התפילין גלי לן בתפילין והוא הדין בפטר חמור דנוהג בין בארץ בין בחו"ל ומ"ש שם ביאה רוצה לומר עשה מצות אלו שבזכותם תבא לארץ כמ"ש בספרי בכמה מקומות יע"ש:

ובכח זה הקשו בגמרא והרי תפילין ופטר חמור יע"ש. וכיון שכן אשכחנא מרגניתא דלהכי שינה הסדר וכתב תפילין לאסמוכי אקרא דואבדתם מהרה דאיירי בגלות ועכ"ז וקשרתם לגלויי לן דמ"ש והי' כי יביאך אינה תלויה בארץ. ואלו היה ת"ת בראשונה לא היינו למדין דת"ת פשיטא דנוהגת בארץ ובחו"ל ובת"ת ליכא למטעי ובכוונה אלהית שינה סדר הכתובים במצות דחובת הגוף אין הכוונה אלא לו' עשה מצוה זו שבזכותה תבוא לארץ ונמצא שמכח השינוי למדנו זה בפרט בראותינו שפ' שמע כתיב בס' אחר וכאן שינה כדי שנרגיש ונילף שתפילין וכיוצא אע"ג דכתיב בה ביאה נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל ודוק ונכון:

ועוד נ"ל דשם בקדושין דף ל"ד כשרצו להוכיח דמ"ע שהז"ג נשים (חייבות) (פטורות] מנ"ל מתפילין מה תפילין מ"ע שהזמן גרמא דבלילות ובשבתות וי"ט אנו פטורים ונשים פטורות אף כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ותפילין גמר לה מת"ת דסמיך לה ובת"ת כתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם מה ת"ת נשים פטורות אף תפילין נשים פטורות. והקשו בגמרא ונקיש תפילין למזוזה ובמזוזה חייבות כאשר נאמר לקמן ונקיש גם לתפילין ותירצו תפילין לת"ת איתקש בין בפ' ראשונה בין בשני'. תפילין למזוזה בפ' שני' לא איתקש ע"כ בגמ' עי"ש:

ומעתה מה נעמו דברי תורתינו ומה נמלצו סדריה דלהכי שינה בפ' והי' אם שמוע וכתב תפילין בראשונה ואחריו ת"ת כדי שיהיו סמוכים תפילין לת"ת. ויהיו נשים פטורות מתלמוד תורה ולא יהיו תפילין סמוכים למזוזה. דא"כ נקשם למזוזה ויתחייבו בתפילין ובכל מ"ע שהזמן גרמא ולהכי בהכרח גמור הניח מצות ת"ת בינתים כדי שהתפילין יוקשו לת"ת דס"ל ולא למזוזה. וכי תימא גם בפ"א לכתוב תפילין בראשונה ואח"כ ת"ת ואח"כ מזוזה כבר כתבנו שבפ' ראשונה אין קושיא רק בשני' דשינ' ובפרט דבפ"א עסיק בדברי תורה והיו הדברים האלה אשר א"מ (אתכם) היום ע"ל וסיים בהו ושננתם לנז' לבניך. ועוד לאלוה מילין ונתרץ קושיא אלימתא שהוקש' לבעלי השיטות בהאי סוגיא דכתבנו בראשונה דהקשו דנקיש תפילין למזוזה והוצרכו לתרץ משתי פרשיות לחדא פרשתא כנז' והוקשה להם ז"ל דבסוף סוגיא כשרצו להוכיח דמ"ע שהז"ג נשים חייבות וילפו לה ממורא אב ואם דנשים חייבות ממ"ש שתירצו ה"ה כל מצות עשה שלא הזמן גרמא. והקשו בגמ' ונילף כל מ"ע שלא הזמן גרמא מת"ת ונימא מה ת"ת נשים פטורות אע"פ שהיא מ"ע שלא הזמן גרמא דוהגית בו יומם ולילה ותירצו מה שתירצו יעיין שם. והקשו בתוספת שמה הקשו בגמ' ונילף מת"ת לפיטורא והלא קיימ"ל כל היכא דאיכא לאקושי לחומרא ולקולא לחומרא מקשינן ולא לקולא וכיון שכן להכי יליפנא ממורא לחיובי לנשים ולא מת"ת לפיטורא. ותירץ מוהר"ם ז"ל דכיון דת"ת היא מצוה חביבא ויקירא וגדולה מכל המצות טפי אית לן למילף מינה אפי' שהיא לפיטורא מלמילף ממורא או מצוה אחרת לחיובא עיין שם בתוס'. וכפי זה מה הקשו הכא לעיל דנילף תפילין ממזוזה לחיובא ולא מת"ת לפיטורא הלא כבר אמרנו דטפי לן למילף מת"ת לפיטורא כיון שהיא מצוה רבא ויקירא וגדולה ממזוזה הגם שיש לדחות דהכי דרך תלמוד להפך הסברות כדי לברר וללבן הדבר. ולעיל הקשו בסברא לומר דטפי אי' לן למילף ממזוזה כיון שהוא לחיובא מלמילף מת"ת אע"פ שהיא מצוה רבה. וכוונת המקשה לסתור דברי התלמוד וסברתו כדי שיובחן האמת ואשכח תירוצא שפירתא ותירץ דתפילין איתקשי לת"ת בשתי פרשיות ומזוזה בחדא. ולמטה כשאמר דיליף ממורא לחיובא אקשי לי' לסתור ע"מ לבנות דטפי אית לן למילף מת"ת שהיא מצוה רבה אפי' שהיא לפיטורא מלמילף ממורא אפי' שהוא לחיובא ואשכח תירוצא שפירתא דהוו שני כתובים. וכד תלמודא אשכח תירוצא עם שיודה מונח המקשה הכי עביד:

אי נמי חדשתי דלעיל אמרו ונקיש ולמטה אמרו ונילף והכוונה שקושיא הא' היא מכח הכתוב דסמיכי תפילין אמזוזה להכי אקשי דניקש תפילין למזוזה לחיובא עדיף מת"ת אע"פ שהיא מצוה רבה כיון שאני רואה שתורתינו הק' הקישן בפ' בין לת"ת בין למזוזה חדא בפ' שמע וחדא בפ' והי' אם שמוע א"כ בזה הדרן לכללין דנקיש לחיובא דהיינו למזוזה ולא אהני לן תירוצא דמוהר"ם ז"ל דת"ת עדיף כיון שהיא מצוה חביבה וגדולה כיון שהכתוב שקלן קלה כחמורה להכי הוכרחו לתרץ דאיכא עדיפות בקראי דתפילין לת"ת איתקש בשתי פרשיות אך למזוזה לא איתקש אלא בחדא פרשתא נמצא שהפ' למדנו שהיקש לת"ת עדיף. אך לקמן לגבי מורא דרצה למילף במה מצינו שאר מצות למורא על זה הקשו שכיון שהיא ילפותא ע"פ לא מכח קראי לזה הקשו ונילף מת"ת מכח מ"ש מוהר"ם ז"ל שכיון שת"ת מצוה גדולה ראוי ללמוד כל התורה ממנה אפי' לפיטורא ולא ממורא אע"פ שהיא לחיובא וזהו דרך נכון וקרוב מצאתי זה בס' ע"י. אך אנן הארכנו ועשינו לו סמוכות נאות ע"ש. ותראה ההפרש:

והנכון לתרץ זה ולתרץ קושייתינו הא' דגם בפ' שמע הי' ראוי לכתוב דין תפילין קודם ת"ת כדי שלא יהי' סמוך כלל למזוזה שכך רצונינו. והלע"ד דבגמרא דרשו מנ"ל דמזוזה שכתבה גוי או אשה פסולה שנאמר וקשרתם לאות וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינה בקשירה אינה בכתיבה יע"ש. וכיון שכן מוכרח בפ"א ללמדנו דין זה לכתוב תפילין גבי מזוזה ובפ' שני' שרצה להשמיענו פטור נשים מתפילין הוכרח לשנות ולומר תפילין קודם כדי שיהיו סמוכים לת"ת ולא למזוזה ויהיו תפילין סמוכים לת"ת בשתי הפרשיות ומזה אנו לומדים פטור הנשים בתפילין ומינה לכל מ"ע שהז"ג ובחדא פרשתא סמיך תפילין למזוזה ללמוד דין זה דכל שישנו בקשירה ודוק:

ועם זה ניחא שפיר דבכח זה הקשו כאן בגמרא ונקיש תפילין למזוזה ולא לת"ת אע"פ שהיא מצוה גדולה דכיון שהיקש זה דתפילין למזוזה דרשינן לי' לומר כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה א"כ נימא אין היקש למחצה ונילף כולי' מלתא ממזוזה ולא מת"ת ובשלמא לקמן לגבי קושית מורא יפה אמר מוהר"ם ז"ל דראוי ללמוד מת"ת כיון שהיא מצוה חביבא וגדולה מלמילף ממורא. אך כאן הקשה בכח דכיון דסוף סוף מקשינן מזוזה לתפילין לחדא מילתא נקישם למלתא אחריתי לחיובא דנשים במזוזה ויהי' היקש משני צדדים מזוזה לתפילין ותפילין למזוזה ועם מה שפי' בילקוט בפ' לשמור מזוזות פתחי ניחא נמי דיש היקש למזוזה עם התפילין יע"ש. ולזה הוכרחו לתרץ דהיקש תפילין לת"ת הוי בשתי פרשיות ולהכי עדיף מלמילף מינה כל מה דבעינן לאקושי אך שבקינן מלתא חדא לאקושי מזוזה לתפילין מכח פ"א דסמיך תפילין למזוזה ובמלתא דאיכא לאקושי לת"ת לפיטורא או למזוזה לחיובא שבקינן היקישא דמזוזה כיון שאינו אלא בפרשה אחת מקמי היקישא דת"ת דהיא בשתי פרשיית. אך לדבר שאינו סותר להיקש ת"ת רק שהוא דין חדש ילפינן מזוזה מתפילין לומר כל שישנו בקשירה וכו'. וכ"ת דין זה דכל שישנו לפיסול גוי לכתיבה נילף לי' מת"ת והדרא קושיא לדוכתין דיאמר תפילין קודם לת"ת גם בפ"א והאי ילפותא דכל שישנו נילף לה מת"ת ונאמר כל שישנו בלימוד ישנו בכתיבה וכל שאינו בלימוד וכו' וגוי אסור בת"ת ואדרבא גוי שעסק בתורה חייב מיתה. וי"ל דהוה אמינא דגוי ישנו בלימוד בשבע מצות דידהו ולא חשיב לה בהדי שבע מצות דקום עשה לא קא חשיב ובפרט דאינה מצוה לחודא דלא ע"ה חסיד. ומוכרח ללמוד דין ז"מ דידהו. ואדרבא בן נח נהרג על שהי' לו ללמוד ולא למד. א"כ לא הוה מצינא למילף לומר כל שאינו בלימוד אינו בכתיבה דהוה אמינא דגוי ישנו בלימוד במה שנצטוו אינהו בז"מ. ואנן בתרי"ג להכי הוכרח קרא להסמיך מזוזה לתפילין דתפילין ודאי שלא נתחייבו ושייך לומר כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה ודוק. וזה מוכרח מדנקט התלמיד הכי דאי לא לילפו בפ' שני' דסמיך ת"ת למזוזה ויאמרו כל שישנו בלימוד ישנו בכתיבה. אלא מחוורתא כדאמרן דאיני נלמד אלא מתפילין ודוק. ועוד עיין בילקוט משלי בפסיק לשמור מזוזות פתחי ויתורץ לך למה בפרשה ראשונה סמך תפילין למזוזה עי"ש ודוק:

הנה נודע שהדינים שנשנו בפרשת שמע נשנו בפ' והי' אם שמוע אם למילף מכל הדינים שאמרנו שיש בזה מה שאין בזה. ותו לפי הפשט בפרשת והיה אם שמוע נשנו בלשון יחיד וכאן נשנו בלשון רבים וכיון שכן קשה טובא למה מצות מזוזה נאמרה בשניה בלשון יחיד היל"ל וכתבתם על מזוזות בתיכם ובשעריכם כמו ששינה כל המצות ולע"ד הנה כשראו בגמרא למילף חיוב לנשים במזוזה אמרו משום דכתיב גבה למען ירבו ימיכם וימי בניכם וכי גברא בעי חיי נשי לא בעי חיי יע"ש. והנה דמת"ת פטירי נשים כמ"ש בניכם ולא בנותיכם ושכר למען ירבו ימיכם וימי בניכם קאי נמי אלפני פניו את"ת כמ"ש בבמה מדליקין בעון בטול תורה בנים מתים שנאמר ולמדתם את בניכם וס"ל למען ירבו ימיכם יע"ש. ותו קשה דקרא קאמר על התורה כי הוא חייך ואורך ימיך ונימא הכי נמי גברא בעי חיי וכו'. והתוס' ז"ל תירצו בדוחק דנאמר דכי היא חייך הוא על קיום מצותי' של תורה לא על לימוד התורה יע"ש. והלע"ד שהיא הבנה פשוטה שלא נעלם מעיני הגמ' דלמען ירבו ימיכם וימי בניכם קאי נמי לת"ת למ"ד מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ופ' כי היא חייך וכו' בת"ת דוקא אך כוונת הגמ' לומר דשכר כזה מחיים די לן שנמעיט הנשים מת"ת ונאמר שיזכו לחיים במצות מזוזה ומה שהאנשים מרויחים בת"ת ובמזוזה הן יקחו חלקם במזוזה שנצטוו לבד אך אם תרצה לפוטרן גם ממזוזה זה יקשה דנמצא דאמעיטו מכל וכל מדבר שיזכו בחיים זה לא מסתברא ודי לן שימעטו מת"ת ויסתפקו במזוזה לפחות אך מכל וכל לא מסתברא דוכי גברא בעי חיי וכו' שלא הנחת להן דבר במה שירויחו החיים א"כ לא הנחת בת לא"א ודוק שהיא הבנה פשוטה:

ועתה נבא לפרש פסוקינו עם שנקדים המצאה אחת ששמעתי מהרב המובהק כמהור"ם ברזילי זלה"ה שפירש בדברי חז"ל שא' ע"פ גערת גוים אבדת רשע שמם מחית לעולם ועד גערת גוים זה עמלק אבדת רשע זה עשו כמד"א וקראו להם גבול רשעה וא"ת אף יעקב בכלל א"ל אבדת רשעים אין כתיב כאן אלא אבדת רשע זה עשו שמם מחית לעולם ועד כמ"ד מחה אמחה את זכר עמלק עכ"ל והדבר קשה לשמוע היכי הוה קס"ד דאי הוה כתיב אבדת רשעים הוה חלילה אף יעקב בכלל וישתקע הדבר ולא יאמר ופירוש שהספק אינו אלא אם יוכלל יעקב במה שאמר הכתוב גערת גוים דבכלל גוים הוה איפשר למכלל יעקב ע"ד ואעשך לגוי גדול (ויוסף אמר נ"ל דהוה מצי למכלל יעקב בכלל גוים מפ' שני גוים בבטנך) ובעונותינו בכלל גערה אין זהו מה שהייתי מפרש וזהו מ"ש וא"ת אף יעקב בכלל הוא ר"ל בכלל מה שאמר הכתוב גערת גוים לזה אמר אילו הוה אמר קרא אבדת רשעים בלשון רבים כמ"ש אח"כ שמם מחית בלשון רבים היינו אומרים דקאי לרשעים הנז' סמוך לו אך כיון שהפ' אמר אבדת רשע בלשון יחיד א"כ כשאמר שמם מחית הוי מוכרח דקאי גם לגוים הנז' דאי קאי לאבדת רשע שאמר בלשון יחיד היל"ל שמו מחית ג"כ בלשון יחיד אלא ודאי מדקאמר אבדת רשע ואח"כ שמם מחית מוכרח דיחזור ג"כ לגוים הנז' שהם רבים וכיון שכן זה לא קס"ד דח"ו יוכלל יעקב בכלל גערת גוים ועליהם נאמר שמם מחית כי חס לי' לזרעא דיעקב דימחה אפי' שבט אחד גמירי דשבטא לא כלייא א"כ בהכרח מוכרח לומר דגערת גוים אין יעקב בכלל ומוכרח לומר דגוים דהוא על עמלק כמ"ש ראשית גוים עמלק ואבדת רשע הוא על עשו ושמם מחית קאי לגוים הנז' ולרשע הנז' ואין יעקב בכלל הפ' הזה וכל זה למדנו מדקאמר קר אבדת רשע בלשון יחיד ודוק:

וזה נ"ל כוונת תורתינו הקדושה דאם יאמר וכתבתם על מזוזות בתיכם והוה אמר קרא למען ירבו ימיכם הוה אמינא דקאי דוקא למזוזה ולא לת"ת ולא היינו למדין דבעון ת"ת בנים מתים רק הייתי אומר דכוונת הכתוב לחייב לנשים במזוזה בהכרח שאמר וכי גברי בעי חיי וכו' ואדרבא יש הכרח לומר דלא קאי על ולמדתם אותם דכיון דנשי פטירי ממ"ש בניכם ולא בנותיכם איך יאמר הפ' למען ירבו ימיכם וימי בניכם וכי גברי בעו חיי נשי לא בעו אלא ודאי דלא קאי שכר זה את"ת אלא אמזוזה דחייבי' בה הנשים לכן מה עשתה תורתינו הקדושה כתב וכתבתם על מזוזות בלשון יחיד א"כ האי למען ירבו ימיכם וימי בניכם דקאמר בלשון רבים אי אפשר דיחזור על שכר מצות המזוזה דוקא דא"כ למען ירבו ימיך וימי בניך הכל בלשון יחיד מבעי לי'. אלא ודאי בהכרח גמור דיחזור שכר זה גם על פסוק ולמדתם אותם ולזה דיבר למען ירבו ימיכם וימי בניכם בלשון רבים דיחזור גם על מצות ת"ת. ואם כן מזה אנו למדין דבעון ת"ת בנים מתים דמכלל לאו אתה שומע הן. ומ"מ כיון דשכר זה הוא אריכות ימים מוכרח לחייב לנשים לפחות במזוזה כדי שיזכו בחיים מהכרח דוכי גברי בעי חיי וכו' ודוק: אי נמי נתרץ להאי דקאמר קרא וכתבתם על מזוזות ביתך בלשון יחיד ולא שינה מפרשה קמייתא מלבד הנז' נ"ל דזה יובן עם מאי דגרסינן במנחות פ"י דף פ"ט ע"א על מה דתנינן חצי לוג שמן לתודה תניא רע"א מה ת"ל בשמן בשמן שני פעמים אלו לא נאמר אלא בשמן אחד הייתי אומר הכי בכל המנחות ללוג עכשיו שכתוב בשמן בשמן ב"פ הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ומיעטו הכתוב לחצי לוג. ומקשה בגמרא רא"ר חד ריבוי הוא. ותירצו וכו'. וכתבו התוספות על האי קושיא וז"ל חד ריבוי הוא דחד בשמן קאמרת דאיצטריך לגופי' דטעון שמן בכל המנחות ללוג תימא דכה"ג קרי רא"ר לעיל בהקומץ רבה דתניא מזוזות שומע אני מיעוט מזוזת שתים כשהוא אומר מזוזות בפ' שניה שאין ת"ל הוי רא"ר עכ"ל. וכתב ע"ז הרב בעל ברכת הזבח דף קל"ה ע"ב וז"ל לכאורה יש לדקדק מה הוקשה להם בשלמא כאן הוצרך חד בשמן לגופי' להצריך לה שמן ואידך הוי חד ריבוי אבל לעיל בכל מזוזות יש ריבוי דהול"ל בפ' ראשונה מזוזות ואם כן הוי רא"ר. וכבר ראיתי להרב ב"ס קרבן אהרן פ' י"א שהשיג על התוס' בזה ואחריו נמשך ב"ס יבין שמועה דף ע"א א' עי"ש ולאחר העיון שרי לי' מאריה דלא קשיא מידי והוא דהוקשה להם דמ"ל לר"מ דהוי רא"ר וסגי בחד פצים דלמא מזוזה קמא אתי לאשמועינן דבעי דוקא בית שיש לו שני פצימין וא"כ כשרצתה התורה דכתיב אח"כ בפ' השנית מזוזה כתבה ג"כ מזוזות כי היכי דלא ליסתרי הפסוקים זה את זה אי הי' כותב מזוזת שני' חסר ובע"כ צ"ל דמזוזת הב' כולו מיותר הוא כיון דכבר כתבו וזה לא הוי אלא יתור וריבוי אחד ממש כמו בשמן שני דכאן ולמה קורא אותם רא"ר והוא ברור ודוק עכ"ל. ולע"ד דעמו הסליחה דאפי' דהוה כתיב בפ' הב' מזוזת חסר לא הוה סתירה דהכי סוכת פעמים מלא פעמים חסר ואתי לדינא כמ"ש בגמרא וקרנות קרנת כתיב נמצא דהדרא תירוצא דהרב בעל ק"א לאתרה:

אך נלע"ד שהיא הבנה פשוטה לתרץ קושית התוס' דהנה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' תפילין כתב מזוזה א' חסר ובשני' מלא מזוזות יע"ש וכיון שכן לא הקשו התוספות כלום דכוונת הגמ' שם דמדקא קרינן בראשונה מזוז' ויש אם למקרא משמע שתים וכמ"ש קצת מזה שם התוס' בהקומץ וא"כ בפרשה הב' הי' לו לכתוב מזוז' חסר והקריאה מזוזות מלא ואז הוה יתור ולא הוה ריבוי אחר ריבוי אך מראות דבשני' לא די היתור אלא שהוסיף המסורת לכתוב מזוזות מלא משמע שהוא רא"ר למעט שאפי' אין לה אלא פצים אחד ולא דמיא לשמן שמן. ועם זה נדחו מכל וכל דברי הרב בעל ברכת הזבח דהוא חשב דפ' שני' כראשונה ואין הדבר כן כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. נמצא דברי הגמ' קיימין הדק הטיב. והתוס' ז"ל כאן בפ' שתי מידות חשבו למשפט ששניהם מלאים בשתי הפ' ולהכי הקשו כמו שכתב הרב בעל ברכת הזבח אך דברי התלמוד דייק טפי כמ"ש ודוק:

ועם זה יובן מה מתוק מדבש דאלו הוה שני קראי דוכתבתם נכתבו בלשון רבים כאשר נכפלו כל הדינים בלשון רבים או אפי' דהוה כתיב מזוזות בתיכם מלא הייתי אומר דהכי הוא כאילו חסר דכיון דריבה בבתים נקט מזוזות מלא דהיינו מזוזה מכל בית ואז לא הי' רא"ר אלא יתור והיינו מתרצים דכשם דכל המצות נשנו מיחיד לרבים לומר דאינו דומה שכר היחיד העושה את המצות לרבים העושים המצוה. כך נשנה דין המזוזה ג"כ מיחיד לרבים וכיון שכן הי' הדין שצריך שני פצימין כי יש אם למקרא ולענין המסורת הייתי אומר שהכוונה שכיון שתחלה הי' לבית שני פצימין אע"ג דאח"כ לא נשאר אלא אחד נשאר בחיובו ולעולם דבתחלה צריך שתי פצימין במקרא דקרינן מזוזות גם בפ' ראשונה. אך כשראינו שבפ' השני' לא שינה מיחיד לרבים וכתבה התורה וכתבתם וכו' ביתך ובשעריך לשון יחיד ועכ"ז תיבת מזוזות שהיל"ל כאשר כתובה בראשונה חסר וכתבת' מלא מזוזות א"כ ה"ז רא"ר למעט שאפילו שאין לה אלא פצים אחד חייבת ודוק:

לז בענין תפילין אמרו בגמ' ביומא דף ל"ג אמר רבא שמע מינה מדריש לקיש עבורי דרעא אטוטפתא אסור היכי עביד מדרעא לטוטפתא עי"ש. וק"ק מאי קאמר היכי עביד ואליבא דרש"י ז"ל יש לדחוק ולתרץ מה שהקשו בתוס' והי' אפשר לכאורה לומר דכוונת רבא לומר דאפילו בלא קרא מסברא זו דאין מעבירין הוה אמרינן דיניח של יד תחלה ואפשר עוד דגמירי דאם אין בידו ליקח אלא תפלה אחת דגם דקדושה של ראש עדיפא יקח של יד תחלה משום דאין מעבירין וכבר התוספות חזר בהם שאמרו שם ובמ"א דאפילו היכא דלית ליה למעבד תרוייהו אמרינן נמי אין מעבירין על המצות והיינו מ"ש עבורי דרעא מליקחנו זה מפני טוטפתא שהיא קדושה יותר אסור מאי טעמא משום דאין מעבירין ואנן קיימ"ל דהיכי עביד מדרעא לטוטפתא משום וקשרתם והדר והיו לטוטפות וכיון שכן היד קודמת ליקח. ואליבא דפי' קשה טובא מאי קאמר דלענין הנחת התיק קאמר מאי קאמר היכי עביד: והלע"ד דרצה לומר מ"ש הפוסקים ז"ל דאפ"ה אם פגע בשל ראש יעבור וילבש של יד קודם דהוה אמינא דקרא היינו לכתחלה אבל כשמעיקרא פגע בשל ראש תחלה ילבשנו תחלה משום דאין מעבירין קמ"ל דלא והיינו מאי קאמר דהנה דצויתיך דעבורי דרעא אטוטפתא אסור ולכן יניח של ראש בתיק תחלה והיכי עביד אם אירע דאפ"ה פגע בשל ראש תחלה אפ"ה יעבור ומדרעא לטוטופתא וכמ"ש הפוסקים ז"ל ודוק ואליבא דרש"י ז"ל דלהכי הוצרכו בגמ' לטעמא דאין מעבירין דאי משום קרא דוקשרתם והיו לטוטפות הוה אמינא היינו לכתחלה אבל אם אירע דפגע בשל ראש בתחלה לא. משום טעמא דאין מעבירין להכי אמר דכיון דסוף סוף אם יניח של ראש תחלה מעביר בסדר הגוף דבזרוע פגע תחלה א"כ ראוי שאפילו שפגע ברישא יקח של יד ויניחנו דאיכא תרתי אי קרא ואי טעמא דאין מעבירין והיינו דקאמר תדע למה הוצרכתי דריש לקיש משום דהיכי עביד אפי' כשפגע ברישא בטוטפתא מדרעא לטוטפתא ולהכי צריכנא לטעמא דר"ל ודוק ואליבא דר' אליהו דלענין משמוש קא עסיק מ"ש והיכי עביד ר"ל שאי משמש בראש תחלה יחזור וימשמש בראש אחר שמשמש ביד ודוק משום מעלין בקודש והיינו מדרעא לטוטפתא בהכרח שיהי' כך אפילו כשכבר משמש ודוק וכן איכא בנתערבו הדמים בי"ה שהוזה שתי פעמים ודוק ונכון:

תוכן העניינים

זבח השלמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה