חלק ג - כללי הכתב והמכתב, חכמה ומוסר · סימן רג - אנוכיות
מאת אברכי בית המדרש (ערך הרב רונן קרייף) / מחוברת אייר תשס"ב (שנה ב') סי' סו
זכינו בעזהי"ת ללמוד בבית מדרשנו עם חברים מקשיבים, אברכים יקרים, שעזבו את הבלי העולם הזה ובאו לשמוע דברי אלוקים חיים, וללמוד בעיון, גמרא, הלכה, ומוסר, ועוד. אחר שזכינו בס"ד ללמוד יחד את רובו של פרק "אלו מציאות" במסכת בבא מציעא, העוסק בדיני מציאה ואבידה וכבר אמרו חז"ל רובו ככולו דמי, ראינו ונתון על לבנו לדון בנושא החזרת המציאה למאבד, האם דאגו בזה יותר לנוחותו של המוצא או שמא לנוחותו של המאבד, כי הנה אחר שהגענו למסקנה לפי דעתנו הקצרה והעמדנו יסוד בזה, מצאנו סוגיא אחרת אשר לכאורה ליסוד הנ"ל לא התאימה, ואחר העיון תירצנו כפי הנלע"ד והוספנו בזה נופך על דרך המוסר. ועתה נבאר הדברים באר היטב בס"ד.
איתא במסכת בבא מציעא בשמעתא דסימנין דאורייתא או דרבנן, אמר רבא (כז:), את"ל סימנין לאו דאורייתא, היכי מהדרינן אבידתא בסימנין? (ופרש"י בד"ה היכי מהדרינן, כלומר, מה תקנה ראו חכמים בדבר ליכנס בספק להחזיר ממון למי שאינו שלו. עכ"ל.) ומשני, דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנין, כי היכי דכי אבדה ליה לדידיה נמי נהדרו ליה בסימנין. אמר ליה רב ספרא לרבא, וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו. (ופרש"י בד"ה וכי אדם עושה, ובניחותא דמוצא מאי איכפת לן אם מי שאבדה ממנו לא ניחא ליה. עכ"ל.) אלא ניחא ליה לבעל האבידה למיהב סימנין ולמשקליה מידע ידע דעדים לית ליה, ומימר אמר: כולי עלמא לא ידעי סימנין מובהקין דידה, ואנא יהיבנא סימנין מובהקין דידה ושקלנא לה. (ופרש"י בד"ה אלא, אמר רבא כל אובדי אבידה ניחא להו שתהא דת זו בישראל למיתב סימנין וכל הבא ונותנו יטלנה, מאי טעמא? מידע ידע דעדים לית ליה, פעמים שאין לו עדים עליה ואם יזקיקוהו לעדים לא תבא לעולם לידו ומימר אמר טוב לי שיחזירוה לכל האומר סימניה דלא שכיחא דנימא סימנין דידה אלא אנא דכ"ע לא ידעי וכו'. עכ"ל) למדים אנו מדברי הגמרא אלו ועל פי המבואר יותר ברש"י, שחשו חכמים לנוחותו של המאבד ולא היה איכפת להם כלל מנוחותו של המוצא.
וכן מצאנו ראינו עוד במשנה (כח.) ועד מתי חייב להכריז? עד כדי שידעו בו שכניו, דברי ר' מאיר. ור' יהודה אומר, שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. ונתבאר בגמרא שם, שר"מ אומר שצריך המוצא להכריז עד שידעו בו שכני המקום שנמצאה שם האבידה, ולר' יהודה צריך להכריז במשך שלשה רגלים מרגע מציאתו, וברגל השלישי על המוצא לחכות שבעה ימים אחר הרגל, כדי שילך המאבד שלשה וכו'. ותחילה יש לעמוד ולברר, מי מחמיר יותר ר"מ או ר' יהודה? ואמרנו בלימוד הישיבה , שנראה שר' מאיר מחמיר יותר משום שלפי דבריו אין למוצא הגדרה ברורה מתי עליו להפסיק בהכרזותיו. אבל לדעת ר' יהודה יש זמן מגדר של שלש רגלים בתוספת עיכוב של שבעה ימים אחר הרגל האחרון, ודי בזה. מכל מקום אם נתבונן במקור זה נראה שבין לר' יהודה ובין לר' מאיר חוששים לנוחותו של המאבד על חשבון טרחתו של המוצא.
עוד איתא בגמרא (כח:) איתמר רב יהודה אמר אבידתא מכריז ורב נחמן אמר גלימא מכריז. רב יהודה אמר אבידתא מכריז דאי אמרת גלימא מכריז חיישינן לרמאי. רב נחמן אמר, גלימא מכריז לרמאי לא חיישינן דא"כ אין לדבר סוף. ופרש"י בד"ה חיישינן לרמאי, שמא שמע [הרמאי את] האובד מתאונן בין שכניו טליתי נאבדה וזה יודע את סימניה וכשישמע את מוצאה מכריז, טלית מצאתי, יקום ויתן סימניה, הלכך אבידתא מכריז ואינו נותן לב [הרמאי] לומר טלית זו אבדתי ואלו סימניה. עכ"ל. ופרש"י בד"ה אין לדבר סוף, דהשתא נמי מסיק אדעתיה ואמר אם טלית היא שמצאת אלו סימניה. עכ"ל. רואים אנו מכאן שאפילו לרב נחמן אם היה ברור לו, שאם המוצא יכריז "אבידה מצאתי" ללא הזכרת שם החפץ, זה יוכל לעזור למאבד מפני הרמאים, לא היה חולק בזה על רב יהודה. א"כ למדים אנו מסוגיא זו, שלמרות שאם המוצא יכריז "אבידה מצאתי" כל בעלי האבידות ללא יוצא מן הכלל יפנו אליו, וירבה טרחתו, יותר ממה שאם היה מכריז את שם החפץ והיה חוסך מעצמו הרבה טרחה, למרות זאת, מאחר ויש חשש במקרה זה שבעל האבידה יפסיד את החפץ, חכמים העדיפו להטריח יותר את המוצא, ובלבד שהמאבד לא יפסיד אבידתו.
וגדולה מזו מצאנו שם במשנה לקמן (כח:) ששנינו: כל דבר שעושה ואוכל, יעשה ויאכל. ודבר שאין עושה ואוכל, ימכר. שנאמר: "והשבותו לו" ראה היאך תשיבנו לו. ע"כ. ובגמרא שם מבואר, שכל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור, מטפל בהן עד י"ב חודש, מכאן ואילך מוכרם ושומר את דמיהם. ופשטם של הדברים, שהמוצא פרה צריך להיות רועה בקר למשך שנה שלמה, לחלוב את חלבה, להעבידה בשדה, ומהשכר שירויח עליו לקנות אוכל לפרה. נשאלת השאלה מדוע עליו לעשות כן, הרי יכול למוכרה מתחילה ויתן למאבד את דמיה ובכך קיים מצות השבת אבידה, ואף יחסוך מעצמו טרחה יתרה?! והנה רש"י ז"ל (בתוך ד"ה כל דבר שעושה ואוכל) כתב ליישב זה בזה"ל: ולא ימכור אותו המוצא אם שהו בעליו מלדורשו שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו. עכ"ל. למדים אנו ממקור זה דבר עיקרי נוסף, שלמרות הקושי והטירחה הרבה שעלולים להיות למוצא הישר כתוצאה מהסתכלותם של חכמים על נוחותו של המאבד, אין חוששים אנחנו לקושי זה, אלא מחפשים את נוחותו של המאבד.
העולה מן האמור כי אע"פ שאמר רבא (כח.) שלא הטריחו רבנן באבידה (את המוצא) יותר מדאי. עכ"ל. מ"מ חכמים חששו בעיקר לנוחותו של המוצא, אפילו שדבר זה פוגע לפעמים במוצא ואף גורם לו לטורח לא מבוטל, רק דאגו שטורח זה לא יהיה מעבר למידה. והסיבה לכך, משום שהמוצא עוסק במצוה מן התורה של השבת אבידה, ועליה להעשות בשלמות משעת הנטילה ועד שתגיע לידי המאבד, וכמ"ש רש"י לעיל (כו:) בסוף ד"ה עובר משום השב תשיבם בזה"ל: אבל השב תשיבם איכא משנטל עד שישיבנה. עכ"ל. וככל שיטרח בה יותר יעלה שכרו והמצוה תגדל, וכמו שאמרו חז"ל ספ"ה דאבות ולפום צערא אגרא, על כן הוצרכו חכמים לחוש בעיקר לנוחותו של בעל האבידה, כי זוהי מטרתה של מצוה זו.
ברם יש להקשות על מסקנתנו הנ"ל ממאי דאיתא שם (ל.): ת"ר, "והתעלמת" פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חברו. ואיתא להאי סוגיא גם בברכות (ט:) ורש"י שם בד"ה או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו, כ' וז"ל: שדמי ביטול מלאכתו לרדוף אחריה יתרים על דמי האבידה ולא ירצו הבעלים להשיב לו יותר ממה שמשיב להם ונמצא הוא (המוצא) מפסיד. עכ"ל. עוד אמרו בהמשך הגמרא בב"מ שם ששלו מרובה משל חבירו אנו למדים מדברי ר' יהודה אמר רב, דאמר ר' יהודה אמר רב "אפס כי לא יהיה בך אביון" שלך קודם לשל כל אדם, וביאר רש"י וז"ל: לא תביא עצמך (המוצא) לידי עניות. עכ"ל. וממה שלא פירש שחששו חז"ל שלא יצטרך המאבד להפסיד יותר מדמי אבידתו, משמע שדאגו חכמים למוצא יותר מן המאבד.
ונלע"ד לתרץ, כי גם כאן חשו חכמים בעיקר אחר נוחותו של המאבד, אך הם יודעים שהאדם הוא אנוכי מברייתו ומחפש תמיד את רצונו שלו עצמו ומה הוא עתיד להרויח מדבר זה או אחר, וכמו שמצינו בדברי הגאון רבי אליהו דסלר, בספרו "מכתב מאליהו" (ערך אנוכי) וז"ל: כי האנוכי של האדם היינו בנפש, ובהמשך דבריו מוסיף בזה"ל: וכך היא באמת שהאדם נברא בנפש, היינו אנוכיותו כמו כל הנבראים החיים. עכ"ל. והגר"א פאפו זצ"ל בספרו פלא יועץ (ערך אהבת עצמו) כתב בזה"ל: כי טבע הוא באנוש שהטביע בו הבורא, שיהיה אוהב את עצמו ואדם קרוב אצל עצמו יותר מכל העולם ומכל דבר שבעולם, כי כל אשר לאיש יתן בעד עצמו. עכ"ל. לכן במקום שחכמים יאמרו אם בטלתך מן העבודה מרובה מערך החפץ אל תשיבנו, שהמאבד עלול שלא ליתן לך את הכסף, יתכן שיאמר המוצא "הוא לא יתן לי את הכסף, אין דבר כזה, הוא חייב להחזיר לי" וכיו"ב, ע"מ להמנע מחשש זה ולהיות בטוחים שהמוצא יעלים עיניו מאבידה זו, באו חכמים ואמרו למוצא בשבילך אל תרים את החפץ, אתה עלול להפסיד, אל תביא את עצמך לידי עניות, ועי"ז מרגיש המוצא שדואגים לו ולפרנסתו, והוא יתעלם מן החפץ והכל יבא על מקומו בשלום.
על פי ההנחה הנ"ל יובנו לנו דבריו הנפלאים והעמוקים של מרן החפץ חיים זיע"א בספרו "חפץ חיים" כלל ג' הלכה ב' שכתב וז"ל: ומה שנמצא לפעמים היתר בדברי חז"ל, באם לא היה מונע את עצמו מלומר זה בפניו, היינו דוקא באבק לשון הרע, ודיבר עליו לישנא דמשתמע לתרי אפי ואם נבאר דבריו באופן אחד, לא יהיה עליו שום גנאי, וענין כזה ידוע שתלוי לפי רצון האומר ולפי האמירה בשעת מעשה, שאם הוא רוצה מוציאו בקולו ובתנועותיו בלשון קל מאוד, דלא יהיה מנכר מלשונו שום גנאי על חברו ואם רוצה מוציאו מפיו, באופן שהשומע מבין שכונתו בבאור אחר שיש בדבריו לגנאי, וענין זה קשה מאד לצמצם, לכן אמרו חז"ל, דאם באפני תנועותיו, שהוא מוציא עתה דבר זה מפיו, אין אדם מתבייש לומר באופן זה בפני חברו, אף שכל הענין בעצמותו, אפילו אם נפרשו לגנאי, הוא רק אבק לשון הרע והוא אמת והוא יודע בעצמו, שהוא היה אומר דבר זה אף בפניו, אפילו הכי אסור. עכ"ל. מרן הח"ח עמד בהלכה זו על ההבדל הנעוץ בין מ"ש בכלל ג' הלכה א', שבה נאמר שאפילו אם הוא משער בעצמו שהיה אומר דבר זה אף בפניו, גם כן אסור ולשון הרע מקרי. ע"כ. ולבין ההלכה השנית, שדבר המשתמע לשתי פנים, אם באותו אופן שאומרו עתה, אינו מתבייש מלאומרו בפני האדם שמדבר עליו, מוכח שאין כוונתו לגנותו ואין כאן איסור לשון הרע. א"כ קבע מרן זיע"א, שדברי גנאי דינם כלשון הרע, אפילו אם יכול לאומרם בפניו, משום שזה מצביע על עזותו של המדבר, משא"כ בדבר המשתמע לשתי פנים, שיכולתו של המספר לומר בפניו של המדובר, מצביע על כוונתו לשבח, ועל זה תמהנו מדוע זה מוכיח שכוונתו לשבח אולי נאמר שכוונתו לגנאי, משום שיש למדבר עזות פנים, כמו שאמר מרן הח"ח על המדבר דברי גנאי ממש?
ונלע"ד להשיב עפ"י הנחת היסוד, שהאדם הינו אנוכי מברייתו, לכן אם הוא עז פנים ורוצה לומר דברי גנאי או הערות למינהם, לעולם לא יאמר אותם באופן המשתמע לשתי פנים, שמא לא יבינו אותו נכון ויחשבו, חלילה, שמתכוין הוא לשבח, אלא ודאי שיאמר אותם באופן חד משמעי, אך לומר דברי שבח על החבר, זה דבר קשה יותר מקריעת ים סוף, המילים אינם יוצאות, בלבו אומר "מה יצא לי מזה", וכי אני אגדל מזה? מחמת קשיים אלו וישנם עוד הרבה, יתכן מאד שבמקום שיצאו למדבר מילות שבח חדות ובאופן חד משמעי, יצא לו שבח ועידוד ברמז, או לפעמים באופן המשתמע לשתי פנים, לכן המודד של דבר המשתמע לשתי פנים, הוא אם יכול המספר לאומרו בפני המדובר, אם יכול, זה מעיד על כונתו לומר שבח ורק מחמת אנוכיותו לא יצאו המלים בצורה טובה, כי אם היה הלה מתכוין לומר גנאי, היה דואג שהמסר "הנפלא" יגיע אל השומעים ללא טעות חלילה בכוונתו.
ואע"פ שביארנו כי האדם הינו אנוכי מברייתו וכנ"ל, אין זה מונע מאיתנו לעבוד על מידה זו, כי ישנם מידות בכל אדם הטבועות בנפשו משעת ברייתו, ובמשך חיינו עלינו לעבוד עליהם ולמנוע מעצמנו להשתמש בהם לרעה, נקח לדוגמא את התינוק, רוב הזמן הוא נוטל ואין בו דעת ממש להבין את כח הנתינה, הוא גודל כביכול בתפיסה של נטילה לבד, כשממשיך לגדול ונמצא בו הבחנה מציאותית בין טוב לרע, אז ממצא הוא את כח הנתינה, בין בריבוי בין במועט, בין בכוונה ובין שלא בכוונה, שכן אף מידת הנתינה מוטבעת בו מקטנות וככל שיגדל מידה זו מתפתחת אצלו. למשל תינוק בן ששה שבועות, נתינתו היא חיוך כלפי הסובבים אותו, בגיל גדול יותר מצייר ציורים בשביל אבא ואמא על מנת לשמחם, וכן על זו הדרך. רואים אנו אם כן סוג של נתינה לפי יכולת, והאדם ככל שמבין יותר, כך עליו להכיר את תכונות נפשו ולייגע את עצמו בהשלטת מידת הנתינה והעזרה לזולת על מידת הנטילה והאנוכיות. וצריך לזה עבודה עצמית מתמשכת. ומה גם שאנו מצווים על מידת הנתינה והעזרה לזולת מהתורה שנאמר "ואהבת לרעך כמוך", וקשה עשיית המצוה על המצווה יותר מאשר על שאינו מצווה עליה, אך על זה כבר כתב הרמח"ל (ואיני זוכר כעת מקומו) "כי האדם המצווה יש כח בידו מסור מהקב"ה, שיתקן במעשיו התיקונים המצטרכים בבריאה, מה שאינו כן מי שאינו מצווה". עכ"ל.
ונביא דוגמא אחת מיני אלף כיצד לעבוד על מידת האנוכיות, בהקדים מה דאיתא בפרקי אבות (פרק א משנה יב) הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ובפרקי אבות דרבי נתן (פרק יב, ג) מבואר, כיצד, הרי שהיו שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם, אמר לו: בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר: או לי!!! היאך אשא את עיני ואראה את חברי?? בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו! והיה יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר ואומר לו: בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר: או לי!!! היאך אשא את עיני ואראה את חברי?? בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו! והיה יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה. וכך עשה אף בין בעל לאשתו. ע"ש. אך השאלה היא כיצד עושים זאת? כיצד זוכים להיות מתלמידיו של אהרן הכהן, איננו דרשנים כל כך טובים, ואם נלך לעשות שלום בית או שלום בין חברים, מצבינו יהיה טוב אם נצא משם לשלום. עלינו אם כן לדעת, שאהרן השכין שלום בין כולם, באומרו לכל אחד: אתה צודק! חברך מרוב בושה אינו יודע איך לומר לך זאת! ובכך היה מוציא הקנאה מלבו של כל אחד ואחד, שכן ידע אהרן שאחד הסיבות הגורמות לכעס ומריבה האחד על השני ולשלום להתעכב מלבוא, היא האנוכיות שטבועה בנפשו של האדם, שכן אם נשים לב בכל ויכוח, כל אחד אומר בלבו, הוא טעה! הוא אינו צודק! שהוא יבקש סליחה! אני נשמה טובה! אני אוהב כל בריה! איך הוא יכול לעשות לי את העול הזה! על פי הנחה זו פעל אהרן הכהן ונתן לכל אחד את התחושה שהוא הצודק בה' הידיעה וכך השכין שלום בין כולם.
ועל מנת להיות מתלמידיו של אהרן, אין אנו צריכים לילך לבתים אחרים ולהשכין שלום, אצלנו בבית, ובין החברים צריכים אנו למנוע את המריבה קודם בואה, ע"י שנתפוס בשיטתו של אהרן הכהן קודם בואו של חברנו נאמר לו: אתה הצודק! אני הוא זה שטעיתי! אך רגע, לפעמים גם אנחנו צודקים והחבר הוא זה שטעה, מה! תמיד האשה צודקת ובכל מריבה אני אשם! הכיצד? בזמן כל מריבה נאמר לעצמנו ונטביע זאת בלוח ליבנו, שכל מריבה עם חבר או אפילו חוסר שלום בית, נובעת אך ורק מהמעשים שלנו, אפילו בזמן שודאי לנו שאנחנו צודקים, המריבה נבעה ממעשינו הרעים וע"ז יעידו נאמנה דברי המלבי"ם שהביאם הרה"ג הרב חיים רבי שליט"א, ראש בית מדרשנו בספרו הנפלא "עבד ה'" (עמוד עב) על הפסוק "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו" (משלי, פרק טז' פסוק ז'), שהקב"ה ישתבח שמו משלם לאדם מדה כנגד מדה, וכשהוא "מסתדר" עם הקב"ה, ומסלק מעליו את אויבי הנפש, מסלק ממנו הקב"ה את אויבי הגוף. עוד הביא שם בשם החיד"א, על הפסוק "אין שלום בעצמי מפני חטאתי", שהפסוק מדבר באשה שהיא עצם מאיש. וכוונת הפסוק אין שלום לאדם עם אשתו, מפני חטאיו. עכ"ל. ומכאן נדע, שתמיד בכל מריבה, אשמים אנחנו, ואנו צריכים לבקש סליחה בראשונה, שאם לא אשמים אנו בעולם הזה ודאי אשמים אנו כלפי הבורא, לכן צריכים לבקש סליחה מהזולת או מבן הזוג, ולומר לו מריבה זו החלה אך ורק באשמתינו ועלינו לפשפש במעשינו הדק היטב עד שנמצא מה חטאנו כלפי שמיא שעל זה בא עלינו ויכוח או מריבה זו. ואחר שאמרנו זאת לעצמנו יקל עלינו לאמר בפה מלא: אני טעיתי, אתה צודק! ורגילי אינשי למימר: בכביש, אל תהיה צודק, תהיה חכם! ויתכן שגם במסילת השלום עלינו להיות חכמים ואז עלולה רק לפרוץ מריבה חדשה אבל חיובית שבה כל אחד מאשים את עצמו ומזכה את השני, אז תשכון השכינה בינינו ואת פעולותיו של אהרן הכהן כבר ביצענו, ובזה זכינו לקיים את דבריו של הלל הזקן, להיות מתלמידיו של אהרן הכהן, והאמת והשלום אהבו.
ורק לאחר שנבדוק ונברר מידה זו ונזכה למנוע מעצמנו שימוש לרעה בה, עלינו להביא כל מידה ומידה שטבע הקב"ה באדם לתיקונה הסופי, וזה ע"י שנכוונה למטרתה הטובה שלה היא נועדה, וכמו שנאמר, סור מרע ורק לאחר מכן ועשה טוב, וכך סיים דבריו הפלא יועץ הנ"ל: ועיקר אהבה שיאהב את עצמו גופו ונשמתו צריך שיהא נמשכת מאהבת בוראו, כמו שאדם אוהב את כלי תשמישו ומקפיד עליהם שלא יטנפו ולא ישברו מפני שאוהב את עצמו ורוצה להשתמש בהם, כך יקפיד על גופו ונשמתו יותר ויותר שלא יטנפו ולא ישברו, שהם כלי שרת לשרת בהם לפני האדון ה'. וזה יהיה כל כונתו בשמירת גופו ונשמתו, ויכלכל דבריו במשפט, וה' יהיה בעזרו והיה אדירו. עכ"ל. ויה"ר שנזכה להגיע לתכלית זה אכי"ר.