חלק ג - כללי הכתב והמכתב, חכמה ומוסר · סימן ר - שיחה של תחילת הדרך…
מאת ר' משה ירגן / מחוברת אדר תשס"ב (שנה ב') סי' גן
גם אם גמרת לכתוב מאמר, סיפור טוב, או ספר, עדיין יכול אתה להתקל בבעיה מכרעת, בעיית ההתחלה. איך אתה מתחיל את דבריך? ההתחלה תהיה ברורה לך על פי רוב רק בסוף. מה שאצל הקורא צריך להראות טבעי, קשה לפעמים למחבר כקריעת ים סוף. איך אתה מוציא את הקורא מעולמו ומכריח אותו לבוא אל אותו עולם שאתה פותח בפניו? איך אתה יכול להיות בטוח שהוא לא יסגור את הספר מיד, ובכל זאת, כיצד אתה מציג לפניו את הדף הראשון? שאלות אלה נכונות לגבי סיפור, אך גם לגבי החיים, לגבי כל שינוי בחיים. איך שוברים את הרצף היום יומי ומתחילים דבר חדש? איך גורמים לשינוי?
אם אתה רוצה שיפתחו לך דלת, מה אתה עושה? האם אתה מצלצל בפעמון או אולי דופק בדלת ? באומץ או בביישנות? כיצד עושה זאת האדם? כיצד הוא משנה את דרכו מחילוניות ועובר לדרך המלך האמיתית? .... אולי מפני שהרכבת מתחילה לזוז ואין זמן ....[מתוך הקדמה לספר "בעקבות הכוזרי"] "הנה ימים באים נאם ה' אלקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'" את אותם האנשים הרעבים לשמוע את דבר ה' אפשר למצוא בימינו בכל פינה. שקיעת הנסיונות לחיפוש אחר השלמות האושר והשלוה האמיתית יצרה רעב נורא להבין ולהשיג את פשר הזהות העצמית. מי אנחנו? ומה אנו עושים פה בכלל? יש הנוסעים לארצות המזרח למלא את רעבונם כדי לפגוש "גורו" שיסביר להם. אחרים, משקיעים את זה בחיפוש אחר החומר והתאוה בארצות המערב. כולם רוצים לחוש טעם של חויה שיכולה לקרות רק עם החלק הרוחני שבתוכם. ולכן כשלא נמצא חלק זה שם, חוזרים המחפשים לשרשים.
בתחילה, החוזרים בתשובה נתקבלו ע"י החברה "החילונית" כקבוצה של תמהונים, כיום, הדבר שונה. ומקובל ברוב המכריע של העם. בעיני המעמד שנקרא "משכיל" אשר לא מצא עדין את יעודו. הענין מעורר מחשבה, דור שלם שנעוריו עברו עליו באורח חיים חילוני מובהק ולפעמים אפילו אנטי דתי. לפתע משנה את חייו, ללא הסברים הופך את עצמו מפה לשם ברגע אחד של החלטה! חי חיים שונים בתכלית. בתוכה של חברה חרדית אשר בעבר הלא רחוק בז לה. ועתה הוא לומד תורה ומקיים מצוות, כל זה לא מובן בעיני החברה הנ"ל. [מתוך הקדמה לספר שיח שבים]
אבל מה נעשה שלדעת ולהבין את התופעה הנ"ל, זה לא קל, אולי אם יקראו את מה שכתב המורה הגדול הרמב"ם, שתכלית הידיעה היא שידע האדם שאינו יודע מאומה. וככל שהאדם לומד יותר הוא נוכח לדעת כי ידיעותיו חסרות ומועטות. וכמה שיחכימו לא יוכלו להבין ולהשיג את מציאות הבורא יתברך אלא רק ע"י אמונה בלבד. מכיון שכל בני האדם נקראים ברואים מחמת זה שנבראו ע"י בורא. ונברא לא יכול להבין בורא. וברגע שיבין וישיג. יהיה בורא ולא נברא. אך לבו של כל אדם צריך להיות מואר בידיעה שה' עומד לצדו. ועל האדם לדעת ולזכור כל הזמן שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו. ולכן אם אנחנו בעלי נפש והשעה היא שעת השקט. והעינים שלנו נהנות רק מלהביט בשמים. ואם אך ורק ידיעת האמת היא רצוננו, וחידת החיים ותכלית האדם בעולמו היא מגמת חקירתנו, א"כ הרי לפנינו הרבה נתיבים המובילים אל המטרות. ואם רק נרצה נוכל להבין דברים אפילו לא הגיונים עפ"י השכל הישר. וכל זאת ע"י האמונה. הנה אע"פ ששורש האמונה התחיל כבר מאברהם אבינו ע"ה, מ"מ האמונה נתייסדה באור שראו אבותינו במדבר שראו את כבוד הקב"ה. כל אחד בנתיב מיוחד משלו יכול להשיג ולראות אור זה ודרכו להבין ולחיות את התכלית האמיתית. ישנם שני סוגים של אמונה אחת "המועברת במסורת" והשניה באה ע"י "החקירה והתבונה". לכל אחד יש חסרון ויתרון. למי שזכה יש את שניהם ואז יש לו אמונה שלמה וטובה [מתוך הקדמה לספר מסילות אל האמונה]. האמונה נותנת כח לאדם להתמודד עם כל המכשולים מאחר והיא מונעת את הספקות בלבו של האדם. לדוגמא: ויכוח בין בעל לאשה, יכול ללא דעת תורה ואמונה בה' להסתיים בכי רע. לעומת זאת, הויכוח ביניהם יכול להסתיים בכי טוב אם שניהם כפופים לרבם שדבריו מושתתים עפ"י תורתנו הקדושה. והכל בזכות כח האמונה. לפנינו מוצגת בצורה די טובה המחשה, איך מבחינה הגיונית אפשר להבין למה צריך להאמין, והשאלות לא אמורות להתחיל בכלל.
כשראו מלאכי השרת את עשרה הרוגי מלכות נהרגים בצורה כל כך אכזרית, צעקו להקב"ה, הרי אלו תנאים קדושים, זו תורה וזו שכרה? ענה להם הקב"ה: עוד צעקה אחת מכם, ואני הופך את העולם למים! לכאורה יש לשאול מדוע ענה להם הקב"ה בצורה כה ישירה ותקיפה? בכדי לנסות להבין את עומק התשובה נמשיל משל למה הדבר דומה. פעם היה מלך גדול מאוד, והוא רצה לעשות מסיבה לבנו לרגל חתונתו. הזמין המלך את החייט של העיר שהיה יהודי מאוד חכם. ואמר לו, שהוא רוצה חליפה יפה ויקרה מאוד שלא היתה כדוגמתה לפני כן. הסכים החייט. המלך הביא לחייט את כל המצרכים הדרושים. בדים, כפתורים, וגם שבע קילוגרם זהב לצורך קישוטים לבגד החדש. אחרי חודש ימים, כשבוע לפני החתונה, בא החייט למלך, ובידו הבגד החדש לכבוד המלך. באותו זמן, ראו זאת יועציו הגוים של המלך ששנאו מאוד את היהודי. ואמרו למלך: שהיהודי גנב מהמלך ולא שם את כל כמות הזהב שהמלך הביא לו בבגד. שאל המלך את היהודי לפשר הדבר. והוא אמר שהוא מבטיח למלך שהוא נאמן, וכל מה שהמלך הביא לו נמצא בתוך הבגד. והוא לא גנב כלום. מאחר והמלך אהב את החייט ואת הבגד, האמין לו. אבל היועצים לא היו מרוצים מהענין, ולכן כל הזמן הציקו למלך בענין, עד שהמלך השתכנע וקרא ליהודי, היהודי אמר למלך שהוא יכול להוכיח שהוא חף מפשע אבל הוא צריך מספריים וסכין. הביאו לו מהר את מבוקשו, היהודי חתך את הכפתורים ופרם את הבגד כאילו לא התחיל לתופרו, שם את הבדים בצד אחד ואת הכפתורים בצד השני ואת הזהב החזיר למלך. שקל המלך את הזהב וראה שיש שבע קילוגרם זהב כמו שהביא ליהודי בתחילה. אמר היהודי למלך: עכשיו אתה יודע שלא גנבתי, אבל עכשיו גם אין לך בגד לחתונת בנך. כך אמר הקב"ה למלאכים: אם אצטרך להגיד לכם למה הדברים קורים כך, בשביל שתדעו כל דבר מה סיבתו. ולמה מה שקורה זה הדבר הכי טוב ונכון שצריך לקרות באותו זמן, אצטרך להחזיר את העולם למים למה שהיה בתחילתו. אבל אז גם לא יהיה עולם וגם אתם לא תהיו. ככה גם אנחנו צריכים להאמין שכל דבר שקורה לנו הוא הכי טוב והכי נכון שיכול לקרות לנו. ובכדי שנדע מה הסיבה לכל דבר שקורא לנו, צריכים לפרום את הבגד שיגיע לתחילתו ואז אנו לא נהיה קיימים בשביל לקבל את התשובה. אם כך נשאר רק להאמין כי עצם הידיעה תגרום לנו לא להיות. ולכן לא יתחילו השאלות, כי לא יהיה מי שישאל.
לפעמים האדם לא יודע. כי הוא לא יכול לדעת. אבל תמיד ישנה מבחינתו הבנה הכרחית לגבי הדברים הסובבים אותו. האדם הפשוט מבחינתו צריך רק להתבונן במקצת ולפתור את המשוואה. ולצורך הענין שלמה המלך החכם מכל אדם אומר בשיר השירים "לא ידעתי, נפשי שמתני" אדם לא יודע נשמתו מהי? אבל ברור לו ללא ספק שהיא קיימת ונמצאת. כאשר רואים שני אנשים אחד חי ואחד מת. לשניהם אותם אברים אותו גוף, ואף על פי כן אחד מתנועע ומדבר וזז, והשני דומם כמו אפר לא זז ולא מדבר. מדוע? התשובה מוכרחת להיות, מפני שלאחד יש רוח חיים ונשמה, ולשני אין. אבל מהי אותה נשמה? ממה היא עשויה ? ואיך היא נראית, זה אדם לא יודע. אבל ברור לו ללא ספק שהיא נמצאת.[מתוך ספר אהבת הבשם להרב בנימין שאולי ז"ל]. ואחרי שמתבררים לו הדברים ואז הוא מתחיל לנסות להעביר אותם למהלך של עשיה הוא נתקל קצת בהתנגדות שהיא חלק מהמשחק.
בפרשת בראשית נאמר ע"י הקב"ה: "נעשה אדם" נשאלת השאלה למה בשאר הבריאה נאמר "ויברא". ורק אצל האדם נאמר "נעשה"? אלא כאן רומז הקב"ה לאדם בא אני ואתה, נעשה "אדם". אתה תעבוד על מדותיך, תתגבר על היצר, ותפסיק לרוץ אחר התאוות שהם דמיון שוא שהיצר מתעתע אותם בעיני האדם. ואם יתבונן האדם יבין שהמסע אחר ההבלים במקרה הטוב יחזיר אותו לאותו מקום שבו הוא התחיל את המסע. וזאת מפני שאף פעם לא יצא למסע כי הכל דמיון שוא. ואז אומר הקב"ה לאדם, אני יעזור לך להיות אדם רוחני ואמיתי למטרת השלמת התכלית. וזהו מה שנאמר ע"י הקב"ה נעשה אדם. [שמעתי מפי הרב דניאל זר שליט"א] ולצורך ענין זה נתן לנו ה' את התורה הקדושה שהיא התוכנית של הבריאה והתכלית, ובה כתוב מה כל אדם יעשה בכל יום במשך חייו. אמנם אפשר לבצע שינוים אך גם הם כבר כתובים. הדבר לא מתקבל על השכל אבל כבר נאמר "במקום שנגמר השכל מתחילה האמונה". ואחרי שהכל כבר פחות ויותר ידוע, אז מתחיל המבחן המעשי ואז אדם נגש ורואה שיש הרבה עבודה. מדות, דרך ארץ, עדינות, יראת שמים, וכמה מדפים מלאים בספרים. וכל זה רק בתור התחלה. ואז צריך קצת חיזוקים בשביל שלא ליפול.
אמנם איך אדם מחזק את עצמו על מה הוא צריך לחשוב בשעת ירידה? אולי שוב על הבלי העולם, או שעדיף על איזה אושר לקום כל בוקר לראות את העולם בצורה כה יפה כה ורודה לראות תמיד את חצי הכוס המלאה בחיים. ושכל מה שה' עושה זה רק לטובתנו. להבין ולדעת שיש אבא בשמים שכל כך אוהב אותנו. ואת כל העולם הגדול עם גלקסיות ומיליוני הכוכבים שבו, והכל ברא ה' אך ורק בשבילנו שיהיה לנו טוב ונהנה מכל רגע שאנחנו פה. כמה צריך אדם להודות לה' על זה שכל בוקר הוא קם בריא שלם ושמח. יוצא מהבית מסתכל על הבריאה. מרגיש את קרני השמש החמימות חודרות מבעד למחשבתו ומעבירות צמרמורות נעימות בתוכו. ומרגיש את עצמו נבלע בכל המערך הגדול שאביו ברא אך ורק בשבילו שהוא נזר בריאה. "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו יגיד הרקיע". אדם לומד תורה מרגיש אור קדוש נכנס לתוכו אשר מוציא ממנו את כל הטומאה. אור החיים הקדוש כותב, אילו רק היה יודע אדם מה זה אור עליון וכמה מתוקה היא ההרגשה לחוש אותו. היה עוזב את כל תענוגי העולם הזה מיד. והיה מתמסר כל כולו לתורה הקדושה ולעבודת הבורא. אפילו המלך הכי גדול וחשוב בארץ לא היה רוצה להיות. אומר דוד המלך בתהילים "מה אנוש כי תזכרנו" מהו האדם הקטן והחומרי מנגד כל הבריאה הגדולה. כל כך הרבה עולמות גשמיים ורוחניים שאין בשכלנו להשיג דברים גבוהים אלה. ועם זאת אומר הקב"ה, את הכל בראתי בשבילך, האדם הקטן בעולם הזה. ואנחנו מה עושים? איך אנו מודים לה'? איך רואים אנו את התכלית שלמטרתה נוצרנו? אילו רק אדם היה עוצר לרגע להתבונן. היה נושא את עיניו לראות מיהו? ומהו? ומה תכליתו? ואיזה שפע של אושר אמיתי אפשר לקבל אם רק יקיים מצוות, וילמד תורה. יכין את עצמו ככלי קיבול לקבל את הטוב. הרי כל רגע יורד מהשמים אין ספור עושר וברכה. אך אם אדם לא מסוגל לקלוט את הברכה ומונע מעצמו לקבל אותה. מה יוכל לטעון כלפי בוראו? "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" על כל אחד מוטל להבין שאם הוא עצמו לא מסוגל לייצר בתוכו כלי קיבול רוחני לקבלת הטוב. איך יוכל לקבל מהשפע. הרי כשאדם מתפלל לה' בשביל לקבל אושר. והאדם בעצמו מפאת חוסר היותו מסוגל לקבל אושר מפני כל כוחות הטומאה הסובבים אותו המונעים ממנו לקבל את התוצאה החיובית. הרי לא יוכל אדם לקבל ברכה מרב, וה' מטובו עונה לצרת אותו האיש. אבל האדם במקום לשבת ולקרוא תהילים וללכת לשיעור תורה בבית המדרש בכדי לקבל את התשובה והאושר שביקש, עושה מה שיצרו הרע חפץ. ואח"כ שואל: למה ה' לא עוזר לי? אמנם בתחילת הדרך קשה להיות ממש כלי קיבול מספיק טוב, ולפעמים מגיע האדם למצב קצת קשה. אבל בא ועשה חשבון, מה עדיף? לרדת מן הפסים לגמרי. או שמא כדאי לנסות להתקדם לעבר המסילה העולה בית אל.
טבעו של כל אדם הוא שרוצה להיות הכי טוב, הכי מפורסם, אהוב על כולם, שהכל יטפחו לו על השכם ויגידו לו: "כל הכבוד". "אתה הכי טוב מכולם". אך מה קורה כאשר משהו קטן לא הולך כרצוננו, האם פה אנחנו נשברים, מתחילים להתלונן . נכנסים למשבר, ומפה והלאה נעצרים החיים. הרי אם נגיע למצב שבו אנו נבין שהכל מלמעלה ונחוש את זה בכל רגע. אז גם הדברים שלכאורה נראים פחות טובים, לאדם בעל השקפת אמונה חזקה יכולים הם להיות טובים מאוד.
אדם יכול לעמוד באמצע המדבר להתבונן בשמים ובנוף ולהבלע בתוך כל היופי השמיימי ולהרגיש כחלק בלתי נפרד מן הבריאה וההרגשה הזאת תעניק לו אושר רוחני כזה שלא ירצה לזוז מהמדבר הזה כל חייו. ולעומת זאת, אדם אחר לא יראה בנוף המדהים שום כלום, וירגיש משועמם ולא מסופק כלל. ויחפש את הרגע הראשון לברוח משם. אמנם אם רק היה האדם עוצר לרגע מכל התאוות שהיצר נותן לו כל כך בשמחה. והיה מנסה להרגיש את עצמו כחלק מהתכלית של הבריאה עם מטרה ודרך חיים אין סופית שבה הוא רואה את העולם הקיים. רק כהכנה לחיים האמיתים שהם האמת לאמיתה ושם החיים רק מתחילים באמת. כי כל מה שאדם צריך להבין זה דבר הגיוני ודי פשוט והוא שלכל דבר בעולם הזה יש סוף: "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" [סוף קהלת]. אדם חייב לנצל את החכמה שהקב"ה נתן לו בשביל להתגבר על כל הבלי העולם. וכשיבין האדם שהעולם הזה הוא הבל הבלים אשר לא קיים כלל. יוכל להבין את המשמעות האמיתית שבשבילה הוא נברא ואז יעשה נחת רוח לבוראו כי ע"י זה יהיה לו טוב גם בעולם ההכנה. השאלה הפשוטה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא מדוע רשום לנו בתעודת זהות "יהודי"? ובמה אנו שונים מכל האומות? ומה ההבדל בינינו לבין הבהמות?
אדם מגיע לנהר רואה שם הרבה "מדענים" שואל אותם לפשר המצאם במקום ועונים לו שהיו בנהר אבנים שנראו יקרות ולכן בדקו אותם במעבדה מאחר והאבנים התבררו כפשוטות לגמרי אז הם עוזבים את המקום. האם אותו אדם לא יאמין להם וינסה לבדוק את אותם אבנים שוב אולי הם טעו והוא יותר חכם הרי זה בזבוז זמן לחלוטין. ככה האדם המצוי חייב לראות שהיו הרבה נמצאים מומחים לפניו שבדקו את האזור ומאחר ולא מצאו כלום חוץ מתאוות שנגמרות די מהר אז עזבו וחזרו לשורשים. האם האדם הקטן צריך גם הוא לבזבז את זמנו על הבדיקה? ההבדל בין יהודי לגוי זה שליהודי יש נשמה והיא חלק אלוה ממעל והיא בת של מלך אשר לא מסתפקת בדברים פשוטים חסרי תועלת היא צריכה את הטוב ביותר כי לזה היא הורגלה והאדם אמור לספק את צרכיה הרוחניים של בת המלך וכאשר ימנע מלעשות זאת אזי תמיד יהיה ריקני מבולבל וחסר תוכן. ומאחר ואנו חיים במימד שהזמן קובע בו די הרבה צריכים אנו למהר ולהגיע למסקנות הנכונות והחכמות בשבילנו. לפני שיהיה מאוחר והרכבת תסע או לפחות לא יהיה לנו מקום.
הרמב"ם כותב : "שלכל אדם יש מושכלות ומורגשות ורק ע"י התורה יכול המושכל לגבור על המורגש" מושכל מלשון שכל. מה שנקרא בפינו מח. ומורגש זהו הרגש כגון אהבה, שמחה, וכו'. מלמדנו הרמב"ם כשהמח גובר באופן יום יומי על הרגש רק אז אדם יכול לשלוט בחייו. אבל כשילך האדם רק עם הרגש אזי יוכל להגיע לרצונות לא נגמרים שלא יוכל לספקם ותמיד ישהה בעצבות ועצבנות. ובכדי למנוע זאת צריכים אנו להפעיל את השכל בכדי שבכל שלב בחיים המח יהיה השליט. והוא ימשול על הרגש ואז נוכל להחליט איזה רצונות טובים יותר ואיזה פחות, ונגרום לעצמנו פחות בלבולים ודמיונות שוא שמהם נגיע למצבים מסויימים חסרי תכלית.
האדמו"ר מקוצק אמר: "כשאני אתה, ואתה אני. אז אני לא אני, ואתה לא אתה. אבל כשאני אני, ואתה אתה. אז אני אני, ואתה אתה". "כשאני אתה" - כשאני רואה מה שאתה עושה ואני רוצה לעשות אותו דבר כמוך. כי אני מקנא במה שיש לך ולי אין. "ואתה אני" - ממילא כמו שאתה רוצה להיות כמותו כך גם הוא מבחינתו רוצה להיות כמוך. וכל הזמן מקנא בך למה לך יש ולו אין. אזי, "אני לא אני ואתה לא אתה" - פירוש, מאחר וכל אחד חושב שהשדה של השכן טובה יותר אזי אף אחד לא מאפיין את עצמו אלא הוא רק חיקוי של חברו, וכן להיפך. נמצא, שכולם לובשים מסכות שלא שייכים להם. "אבל כשאני אני ואתה אתה" - כשכל אחד מסתכל רק על עצמו ושמח במה שיש לו ותמיד אומר תודה להקב"ה על מה שנתן לו. והוא שמח בחלקו כי יודע שמה שיש לו כרגע זה הדבר שה' רוצה. ויודע שזה הדבר הכי טוב שיכול להיות לו "אז אני אני ואתה אתה" - כל אדם הוא עם עצמו. ויודע שמה שיש לו זה יותר טוב ממה שיש לחברו כך כולם מאושרים עם מה שיש להם. ולא מקנאים באף אחד. ואז בהעלם הקנאה הולכים להם הגרעונות ומגיעים הזכויות.
ומסקנתנו מכל האמור ניתן לאומרה במילה אחת - אמת - רבי נחמן מברסלב אומר "אמת יש אחת ואילו שקר יש הרבה" לדוגמא: אם נקח בקבוק ונשאל מה שמו האמיתי האמת תהיה שהוא בקבוק וזאת תהיה האמת היחידה כי גם אם נשאל אדם בעוד מאה שנה לא ישתנה שמו האמיתי. ואילו אם נמציא לו הרבה שמות עד אין ספור. התשובה בעוד מאה שנה לא תהיה עקבית. כל הזמן יאמרו ששמו שונה כי בשקר היה לו הרבה שמות וכל אחד בחר את האהוב עליו. ככה עם ישראל האמת שלו אחת היא כל הזמן. אותם מנהגים. אותו לבוש. אותה תפילה. אבל בשקר תמיד יש שינויים גיוונים עד שבסוף יתגלה האמת.
"אמת מארץ תצמח" - גם אם ניקח את האמת ונקבור אותה באדמה היא תצמח לעומת זאת השקר גם אם לא נקבור אותו הוא יקבר.
לסיכום: אדם נמצא במקום שהמחשבות שלו נמצאות והמחשבות שלו נמצאות במקום שהוא רוצה להיות וטבעו של האדם לרצות טוב. לכן הבחירה בראיה האמיתית צריכה להיות פשוטה.
ואסיים בשאלה ברוח ימים שלפני פורים:
היכן רמוז במאמרנו - רב בן ימינו, חכם יקר, ידיו מלאי שמחה, למתבוננים יובנו טוב אמרותי.