אור ברסלב
וקנה לך חבר חלק ג - כללי הכתב והמכתב, חכמה ומוסר › סימן קפה - כבוד התורה – דרכי ההוראה

וקנה לך חבר

חלק ג - כללי הכתב והמכתב, חכמה ומוסר · סימן קפה - כבוד התורה – דרכי ההוראה

סימן קפד - ענוה גדולה מכולן (ע"ז כ:)

ממדור חכמה ומוסר / חוברת תמוז תשס"א (שנה א') סי' סב

א"ה: לפני זמן מה פניתי אל הרה"ג ר' אברהם יוסף שליט"א רבה של עירנו חולון ת"ו ובנו של גאון עוזנו עטרת תפארת הפוסקים בדורנו מרן הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א, וביקשתי ממנו שימסור לי כמה מחידושי תורתו כדי לפרסמם בירחוננו. וב"ה נעתר לבקשתי ומסר לי מאמר דלהלן. והנני להודות בזה להרה"ג הנ"ל על שהואיל בטובו להיות לנו לאורח כבוד. ושכמ"ה.

המשנה אומרת: "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו', הוא היה אומר עז פנים לגהינם וכו'". ההבדל בין הרישא (הוי עז וכו') לסיפא (עז פנים לגיהנם) הוא כנראה כל כך מובן מאליו, על כן לא טרח התנא להסביר לנו את ההבדל בין הציווי בעשה לבין לא תעשה. ואני הקטן חזיתי ראיתי בדברי המפרשים נ"ע, כי הציווי הוי עז כנמר משמעותו ההיפך מהאזהרה לא הביישן למד, כי כדי לעמוד על הבנת דברי רבו, צריך להעיז ולשאול פעם ושתים ולא יבוש מפני המלעיגים עליו. וכן הוא הדין בקיום המצוות, כי אם יבוש מפני המלעיגים עליו נמצא נמנע מלקיים מצות וכמו שכתב הרמ"א באו"ח סימן א' סעיף א' (וראה במשנה ברורה שם ס"ק ה' ובביאור הלכה שם). וזה כלשונו של הטור שם, וע"ש בדרישה אות ב' ובפרישה אות ה'.

ואולם עז פנים לגהינם, המתחצף נגד גדולים ממנו בחכמה או בשנים ומזלזל בדבריהם, לומר, אני ראיתי והבנתי מה שאחרים לא השיגו ולא ידעו - אף שיתכן והצדק עמו, הרי זה עז פנים וגורם לחילול שם שמים, ולכן דינו לגהינם, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. וק"ו כאשר הדן משער השערות ודן בסברות, אשר על פיהן נראה שדברי שכנגדו אינם, עד כמה שהסברות יהיו יפות ונראות נכונות, עליו להביא ראיה לסברתו בדקה מן הדקה, ולאו כל מוחא סביל דא.

כלפי מה דברים אלו נאמרים, בפרט בדורנו דור דעה שרבו גם רבו מחברי ספרים, מחדשי חידושים ולוקטי אמרים בהלכה ובדרש, חובשי בית המדרש, ואין בית המדרש בלא חידוש. אך בינותי ראיתי עד כמה קלע אל השערה אבי מורי עט"ר שליט"א, במשלו משל למה הדבר דומה, למלך שהיה בקי בקליעה למטרה ולא יחטיא, ובעוברו ליד בית אחד הכפריים ראה והנה כמה לוחות מטרה, ובכולם החץ נטוע בלב המטרה ממש, התפעל המלך ירד מסוסו הקיש בדלת ושאל את בעל הבית מי הוא זה אשר ידיו אומנו כל כך. השיבו בעל הבית, אני הוא. שאלו המלך עצה כיצד אומנו ידיו לדייק כל כך. השיבו בבת צחוק, אתה אדוני המלך קודם תצייר את העיגולים והמטרה, ולבסוף תשליך את החץ. אך אני קודם משליך את החץ, ואח"כ מצייר את המטרה... הפוסק צריך להיות מהסס וירא בטרם בואו לחרוץ דין, ובפרט בעניינים שיש בהם חשש הפסד ממון, כי התורה חסה על ממונם של ישראל, ובפרט לאחר שכבר הורה ובא חכם והביא סימוכין לדבריו ופסק את פסקו, אם אין כאן דבר מבוסס להורות בהיפך את אשר הורה החכם, אינו רשאי להורות ברבים לאסור את אשר התיר החכם אלא לשומעי לקחו בלבד, אא"כ פנה אל החכם והוכיחו בראיות נכוחות ולא השיב על דבריו כלל, אז יש בידו הכלים לצאת ללחום מלחמתה של תורה, ולאסור איסור או להתיר כפי ראות עיניו.

ובדורנו שנתמעטו הלבבות ורבו העוסקים בספרי קיצורים, וממעטים בהבנת מקור הדברים בראשונים ובאחרונים, ולדייק בדבריהם הדק היטב, עד ששכלו מתחדד לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, מרבים העם להביא שמועות, ובעוה"ר כל בר בי רב דחד יומא מעיז פנים ומחציף כלפי מורי הוראה שקטנם עבה ממתניהם, כמה יחרד הלב על מי שלא הגיע להוראה ומורה כי רבים חללים הפילה, ואינם בושים לעמוד ולצפצף בקול גדול על ה' ועל משיחו בטענות שוא ומדוחים כי הרב הפוסק והמכשיר - אינו יודע, או אף הגדילו חטאם באומרם הכל "פוליטיקה".

כאן המקום להסביר את ההבדל שיש בין בד"צ המעניק הכשר למהדרין, לרבנות שמעניקה הכשר רגיל. ראשי התיבות בד"צ הוא בית דין צדק, דהיינו שיש תלמידי חכמים, מורי הוראה, העומדים בראש הבד"צ, וההנחיות באות מהם קטון כגדול, ובכל ענין חדש שלא היה לעיניהם עד כה, יושבים ודנים, וכשצריך אף מבקרים ורואים את הענין מקרוב, ורק ענין חלק שאין בו עיקולי ופשורי וללא ספיקות ומחלוקות כלל ועיקר, מעניקים לו הכשר שהוא אליבא דכו"ע. ועל זה היה דוה לבו של אאמו"ר מרן הראש"ל שליט"א, שאנו הספרדים אין לנו על מי להישען, ובני אשכנז יוצאים ביד רמ"א ואינם חוששים לדברי מרן, הן ביין, הן בבישולי עכו"ם, ולאחרונה אף בבשר בקר. ואין מי שישים לבו לברר וללבן דברים לאמיתם. ואשר על כן הורה מרן אאמו"ר להקים את בד"ץ "בית יוסף" שהוא חש לקימחיה דמרן ה"בית יוסף" בכל דקדוק והלכה ללא יוצא מן הכלל. והוראתו המפורשת של מרן אאמו"ר שליט"א בכל הזדמנות להקפיד אף על הוראות הרמ"א, וכמו כלל שלמדנו מיחזקאל הנביא כנז' בחולין (לז:) שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. ופירש"י, שנולד בה ספק והוצרך לשאול לחכם להתירו. (וע"ש במהרש"א בח"א, והיוצא מדבריו, שבהמה זו כשרה, אלא שהואיל והשואל עלה במחשבה לפניו שהוא אסור, נחשב כפיגול, היינו פסול מחשבה.) וב"ה אכשור דרא, ורבים מבקשי ה' המה המדקדקים בקלה כבחמורה, הרוצים להביא טרף לביתם ללא פקפוק וחשש כלל ועיקר. לעומתם ברוך יאמרו, ההכשרים היוצאים מטעם הרבנות די בכל אתר ואתר, פעמים הרבה שההכרח לא יגונה, ומקילים במקום שיש להם על מה שיסמוכו, והאופנים הם רבים בכל ענין וענין, החל מחומרי הגלם ועד עניני שבת ותולעים, וכפי הכלל שלמדנו (חולין י:) עד אחד נאמן באיסורין, שהממונה על הכשרות בכל רבנות, וממנו לכל באי כוחו הממונים להשגיח בכל מפעל אולם ומסעדה וכדו', כי על פי ההלכה המיוסדת מדורי דורות יורו את אשר יורו, אשר עליהם ניתן לסמוך לספק את צרכיהם של רבים מעם הארץ המתייהדים, המבקשים כשרות כהלכה על פי מסורת ישראל סבא. וכאן אף כאן הנסיון של המחזיק ברסן ההנהגה והיראת שמים שבו ומסירותו לזיכוי הרבים, הן הם יורו על שיפורים רבים וגילויים מעניינים לתת לאיש כדרכיו, ולעשות כרצון איש ואיש.

ועד כמה סייעתא דשמיא יש לכל מורי הוראה שעליו מוטלת האחריות, יש בגמרא בכתובות (ס:) אמר אביי, האי מילתא דאמרו רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לא משום דמיחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא למימרא, דהא אנא הוה גמירנא ליה להא דרב ושמואל אפילו הכי לא מסתייעא מילתא למימר. וע"ש בתוס' ד"ה אפילו, ובגירסת תוס' רי"ד. (וראה בעירובין (סב:) והלאה, אריכות רבה) והכסף משנה (פ"ה מהלכות ת"ת ה"ב) הוסיף לבאר, שאביי נטל רשות מרבו להורות דאל"כ הרי אסור וחייב מיתה, ואפ"ה אסיק דאפילו ביעתא בכותחא לא יורה היינו משום אפקירותא, ומשנטל רשות ליכא אפקירותא (ועיין בתד"ה כי, ובסנהדרין (ה:) תוד"ה אלא) והשתא אסיק, דלא הוי טעמא אלא משום דלא מסתייעא מילתא, וא"כ אפילו בנטל רשות אסור. ובהגהות מיימוניות (שם אות ג') האריך עוד בדבר. וסיים: שכל פסק שאדם רואה בפירוש בספר מספרי הגאונים יכול להורת אפילו בימי רבו, ואפילו תלמיד גמור, רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו ולא ידמה מילתא למילתא מדעת עצמו. וידוע ומפורסם המעשה בהגאון ר' יחזקאל לנדא בעל הנודע ביהודה, שכאשר התמנה לרבה של פראג, נתאספו כמה מחריפי וגדולי התלמידים שבעיר, והמציאו שאלה מסובכת בעוף, וכשהציגו את השאלה לפני הגאון הנודע ביהודה, ניסה לומר מותר, ומיד סתרו את דבריו. חזר בו ואסר, ושוב סתרו את דבריו. ועל כל נסיון לדון, מיד היה בפיהם מענה. השתררה דממה הביט הרב סביבו ופתח פיו בחכמה: הלא תאמרו לי חריפי וגדולי פראג, איך צבור שלם סומך על אחד בהלכה הנוגעת ליסודות התורה, הרי שגיאות מי יבין ומדוע אין חוששים שיטעה בדבר הלכה ויכשיל את הרבים. והמשיך והשיב על שאלתו, הרב שתורתו אומנותו זכות הרבים מסייעתו ומן השמים מכוונים אותו לאמיתה של תורה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא בדימוי מילתא למילתא, ולהורות להלכה ולמעשה. אך כ"ז הוא במעשה שבמציאות שאלה אמיתית, אבל אם לא היתה שאלה מן המציאות כלל והחריפים ובקיאים בדו שאלה זו מליבם, הרי אין חשש שיכשלו מי מציבור היראים ושלמים, אין כאן זכות הרבים שמסייעתו, ומן השמים לא מסייעים אותו, ויכול הוא לטעות ולשגות כאחד האדם (שרי המאה ח"ד עמוד 35).

עד כאן לא דיברנו אלא להבין בין דין לדין ובין נגע לנגע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. אולם להחמיר במקום שאמרו להקל, רשאי להחמיר לעצמו בצינעא, אך לא לאחרים – כהוראה הלכה למעשה – ובפרהסיא, אלא אם היה מוחזק כחסידא קדישא ופרישא, דאי לאו הכי חשיב יוהרא. וראה מה שהאריך בזה בפתח הדביר סימן א' אות ח', ובסיום דבריו כתב, ואם מיסב על השולחן רבו או גדול הדור, או דאיכא למיחש שיסובב מחלוקת ע"י פרסום חסידותו, חייב לאכול אע"ג דלא ס"ל. ובפני רבו או גדול הדור חייב עונש דהוי מזלזל בכבודם, דמשוי להו ככותאי ח"ו וכמ"ש הרדב"ז ז"ל (ח"א סימן תצ"ט) והרב גינת ורדים ז"ל. ואם הוא בפני גדולים וחשובים ממנו שאינן רבותיו, הותר לו לעשות חסידותו בפניהם גם אם לא יוכל להסתיר מעשיו בתנאי גמור שלא יגיס ליבו ושלא יגיע להם שום בזיון ואפילו זלזול קל ח"ו. עכ"ד וע"ע שם. וראה מה שהעלה החסיד בעל פלא יועץ רבי אליעזר פאפו (אות ח') במאמר חסידות. אמנם לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן, ואם בכל מילי כתיב והצנע לכת עם אלוקיך, עאכ"ו במילי דחסידותא שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול. ויש לך אדם שחושב לעשות מצוה וחסידות, ויחנו בחסרות, ומיחזי כיהורא וכו', ומה טוב ומה נעים לקיים מאמר נעים זמירות ישראל: אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי. וזהו כלל גדול בכל מילי דחסידות ויראת שמים, שבפעם שיוכל לקיים דבר טוב יקיים, והדבר שיכול לעשות יעשה ואינן מעכבות זו את זו, ובזה יקבל שכר טוב על אשר לא עשה מפני סיבה כאילו עשה. עכ"ד. והרדב"ז הנז' (בסימן תצ"ט) כתב לענין החצילים "ואני נזהר ממנו אע"פ שאיני מורה בהם איסור", וראה בדברי החיד"א בברכ"י יו"ד סימן רצ"ד אות ד', דהיינו אף בחומרות צריך שיהיה להם יסוד לחומרא ולא כל חשש שהעלה מי שיהיה - וכאן העלה כן הרדב"ז – נחשבת לחומרא שראוי לחסידים לנהוג כן, לכן האריך החיד"א להורות שאף החסידים נהגו בו היתר.

עוד רגע אדבר, שאף אם המצא ימצא מאן דחשיב כולי האי, הנושא ונותן בעומקם של הדברים, ורואה עצמו שוה בידיעותיו ובחכמתו לחכם שאתו הוא חלוק, ובדעותיו לא יחפוץ, השמר ישמר וירא לנפשו מאד לדבר בו נכבדות בענוה ובדרך ארץ. צא וראה בתלמידי רבי עקיבא שהאירו את העולם בתורתם וכשמתו היה העולם שמם, כנז' במס' יבמות (סב:) וכולם מתו "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", לא ח"ו שביזו זה לזה, אלא רק לא נהגו כבוד, ולא נשא להם הקב"ה פנים, וכולם מתו באסכרא. כיעו"ש במהרש"א שהוא מדה כנגד מדה. ולכאורה מה ראתה הגמ' לציין באופן מיוחד וכולם מתו מפסח ועד עצרת. ועוד, למה מתו בימים אלו שהם ימי הכנה לקבלת התורה חג השבועות, הרי אפשר לגלגל חובה ליום חייב. וראיתי בביאור של רב נסים גאון בערובין (יג:), שכתב, תלמיד אחד היה לרבי מאיר וסומכוס שמו שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה מ"ח טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה מ"ח טעמי טהרה. ע"כ. והיוצא מדבריהם, שאותו תלמיד הגיע כמעט לדרגתו של משה רבינו, שמשה הגיע למ"ט שערי בינה, ואילו סומכוס הגיע למ"ח. וידוע שרבי עקיבא הגיע לדרגתו של משה רבינו, וזאת בזכות מה שראתה בו רחל אשתו שהיה צניע ומעלי (כתובות סב:) ותלמיד תלמידו היה סומכוס שהגיע לשער מ"ח. וכשלומדים לפני ר"ע עשרים וארבע שנים ורואים את מידותיו הנעלות ולא לומדים ממעשיו, הם אינם ראויים להיות בני תורה ומחללים שם שמים. וכעין מה שפירשו רבותינו על הפסוק ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה. ושאלה הגמ' (ברכות לג:) אטו יראת שמים מלתא זוטרתא היא?! עונה הגמ', אין, לגבי משה מלתא זוטרתא היא. והשאלה מפורסמת, וכי הפסוק מדבר על משה בלבד או לכלל ישראל. א"כ מה משיבה הגמ' לגבי משה. ומסבירים, שהמלה לגבי פירושה מול, דהיינו היושבים ליד משה לא יכולים שלא לקבל יראת שמים ממשה, וממילא עבורם מילתא זוטרתא היא. וכך הוא גם לענין המידות לסובבים את ר"ע, וכשהם לא למדו מרבם ר"ע המיתם הקב"ה מפסח ועד עצרת שאז מתכוננים לקבל תורה, ואם הם אינם ראויים כי אין בהם מידות טובות, איך הם יגיעו ליום קבלת התורה. וזוהי גם הסיבה מדוע אנו מתאבלים על תלמידי ר"ע ולא על תלמידי חכמים אחרים שנפטרו, כי את המידות הטובות גם אנו זקוקים לשפר לקראת מתן תורה ע"י שננהג כבוד זל"ז, ונדע ללמוד וללמד לשמור ולעשות לשם שמים.

על כן איש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו להיות מתלמידי חכמים המחדדים זה לזה בהלכה (תענית ז.) שכל כוונתם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ומיני ומינך תסתיים שמעתתא. וכמו שפירש הרמב"ם במשנה בסוף מסכת מכות (כג:) על המשנה רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו', מעיקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא וכו'". וכשנרצה להבין מהו לשמה מאהבה נלמד מהלל שנאמר עליו בגמ' (ערובין יג:) א"ר אבא אמר שמואל, שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כב"ה. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובים (ופרש"י, סבלנין) היו, ושונין דבריהם ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם, וכו'. ללמדך, שכל המשפיל את עצמו הקב"ה מגביהו. וכל המגביה עצמו, הקב"ה משפילו. כל המחזר על הגדולה, גדולה בורחת ממנו. וכל הבורח מן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו. וכל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו. וכל הנדחה מפני השעה, שעה עומדת לו. ע"כ. ואם היינו צריכים עדיין הסבר, מהו לנהוג כבוד זה לזה? באה סוגיא זו והאירה את עינינו.

וכאן המקום להעיר אוזן כיצד נהגו גדולי ישראל מהדור הקודם באבי מורי עט"ר שליט"א עוד בהיותו צעיר לימים, לא גמרו עליו את ההלל. עיני ראו ולא זר, כיצד נהגו בו כבוד גדול, המורה וראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל, והגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, והגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל. והאחרון הגדיל, שפעם בהיות מרן אאמו"ר שליט"א הרב הראשי לישראל היו באירוע ביחד, וכשיצאו הציע מרן אאמו"ר שליט"א להגרב"צ אבא שאול זצ"ל שיסע יחד אתו לירושלים, והגאון זצ"ל סירב בתוקף. ולאחר שמרן אאמו"ר שליט"א נסע, שאלו אחד התלמידים מדוע סירב כבודו להתלוות אל הרב. ענהו הגאון זצ"ל, אני בטוח שבירושלים היה הרב לוקח אותי לביתי. ושוב שאל התלמיד, ומה בכך! סך הכל חמש דקות. ענהו הגאון זצ"ל, אתה יודע מה הם חמש דקות של חכם עובדיה. המורה ראש הישיבה היה יוצא לקראתו ולבסוף מלווהו כברת דרך שזהו כבודה של תורה. ובכל פעם שאאמו"ר נכנס, היה עומד מפניו מלא קומתו ואינו יושב עד שאאמו"ר שליט"א ישב. וכשפעם אחד מתלמידי הישיבה הוציא לאור ספר, וביקש את הסכמתו של המורה, התחמק ממנו ואמר לו, שאין דרכו להעניק הסכמות. מיד הקשה ואיך לחכם עובדיה נתת?! הביט עליו המורה בתמיהה: אתה משוה את עצמך לחכם עובדיה! ולא יסף. וכהנה רבים מגדולי ירושלים האשכנזים שידעו והכירו את ערכו הרם, כרבה של ירושלים הגאון הרב צבי פסח פרנק זצ"ל שמרן אאמו"ר הרבה להתייעץ עמו בענייני הלכה, ולא פעם היה צריך להכנס אל הרב והתור גדול לפני ביתו, והרב זצ"ל הורה לאשתו, שתכניס קודם כל את הרב הצעיר. וכששאלה פעם, והלא הרבה ממתינים בחוץ? ענה לה בהחלטיות, אם הרב הזה יבוא גם בשתים בלילה תעירי אותי, אין דומה לו בדור שלנו.

וכך נהגו בו הגאון הרב בנגיס זצ"ל, הגאון הרב שפירא זצ"ל, הגאון הרב אפשטיין זצ"ל, והגאון הרב יונגרייז זצ"ל, ואלו הרבנים הכירו אותו דוקא מפאת היותו חלוק בדעותיו מהם, שכל הנהגתם היתה רק ע"פ דעת הרמ"א, הן בענייני מקוואות, הן בענייני כשרות, שבת והיין והבשר, ובכל אלו הודו לו אלא שלא שינו ממנהגם. אך הקילו לספרדים במקום שרצו לשנות ממה שהם הורו, שיעשו ע"פ הוראותיו של אאמו"ר שליט"א. והגיעו הדברים שהציעו לו להיות גאב"ד לעדת הספרדים מטעם העדה החרדית, וכמה חיזר אחריו רבה של פתח תקוה הגאון רבי ראובן כץ זצ"ל, וכמה העריך והגדיל שבחו הגאון הרב בצמ"ח עוזיאל זצ"ל שמינה אותו בגיל עשרים ושש לחבר ביה"ד הספרדי בירושלים (תש"ו), וכעבור שנה המליץ עליו בהתייעצות עם המורה ראש הישיבה רבי עזרא עטייה זצ"ל להיות אב"ד במצרים, וכשחזר מיד מינו אותו לדיין והכריזו עליו במועצת הרבנות הראשית לישראל כגדול בתורה. ועיני ראו את יחסו החם של הרב הראשי לישראל הגאון הרב הרצוג זצ"ל שבכניסתו אליו, היה קם מפניו מלא קומתו אף שישבו שם תלמידי חכמים רבים. ואף הגאון ר' יצחק נסים ז"ל כשהיה נכנס אליו אאמו"ר שליט"א, היה מקפיד לתת לו לומר דברי תורה. וכשפעם ניסה אאמו"ר להתחמק, אמר לו הגר"י נסים: חמש דקות של דדברי תורה שלך, הם שעה של כל אחד מהיושבים כאן. ואף התקיפים ביותר שהיו בקרב גדולי התורה, היו באים ונוטלים ממנו עצה בהלכה, ומהם: הגאון הרב ז'ולטי זצ"ל רבה של ירושלים. וכמה חיבה הראה לו הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, ואף בעת חרון אף כשיהום הסער מסביב, המשיך להשתתף עמו בשמחות ואף להתכתב בהלכה. ומי יראה את כל אלה ולא יחרד לבו בבואו אל הקודש להרהיב עוז ולזלזל בקוצו של יו"ד, אשר כמה עמל וטורח ושבעה נקיים ונפה אחר נפה בדקה מן הדקה, צלל במים אדירים ועלה ונסתפג בלבו לב הארי. בוא ונראה, איך זקן ויושב בישיבה רבה של ירושלים הגאון רבי שלום משאש (שליט"א) [זצ"ל], אשר גם בעת שחולק על דעת אאמו"ר שליט"א בהלכה וטעמו ונימוקו עמו, כמה דרך ארץ וענוה יוצאים מקסתו, ופעמים הגאון הרש"מ מסיים כתיבתו בעניינים חמורים ביותר, "אם יסכים אתי גאון דורנו מרן הראש"ל שליט"א", וכל הגדול מחברו יודעו ומכירו כפל כפלים.

וברוב ענוותו כל הבא ליטול ממנו הסכמה על ספר, מקבל ברכה הסכמה ועידוד ואף אם הוא חלש מאוד. ופעם שאלתיו אני הקטן, והרי פלוני חולק עליך בכל ספרו ומדוע נתת לו הסכמה? והשיב לי, וכי לי יש בעלות על התורה? שיכתוב, והבוחר יבחר. ופעם אחרת הסביר לי, "כל אלו שיש להם יכולת כתיבה אם מעט ואם הרבה, צריך לעודד אותם, ואחד מאלף יצא מורה הוראה, והיה זה שכרי". ואף שלפעמים משתמשים באותה הסכמה בניגוד לדעתו, חוטא אחד לא יאבד טובה מרובה.

תוכן העניינים

וקנה לך חבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה