אור ברסלב
וקנה לך חבר חלק ג - כללי הכתב והמכתב, חכמה ומוסר › סימן קפד - ענוה גדולה מכולן (ע"ז כ:)

וקנה לך חבר

חלק ג - כללי הכתב והמכתב, חכמה ומוסר · סימן קפד - ענוה גדולה מכולן (ע"ז כ:)

סימן קפג - מנפלאות התורה

מאת הרב איתן כרמי/מחוברת סיון תשס"א (שנה א') סי' מו

לעשות רצון מורי ורבי חפצתי, ואע"פ שהתמהמהתי ולא אצתי, כי אני עם עצמי בלבי נועצתי, כי ודאי שאיני ראוי ואיני כדאי. אך היות שתמיד דחפתי לזה את תלמידי, ועודני ממשיך לדחוף גם היום את ידידי. על כן אמרתי, הנה באתי גם אני במגילת ספר, מהני מילי מעלייתא אמרי שפר, ואכתוב קצת על ענוה. ואתהלכה ברחב'ה, לכבוד השם ובאהבה.

אמרה תורה (דברים יג ה) "אחרי ה' אלקיכם תלכו", ואמרו חז"ל (סוטה יד.) וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר (דברים ד כד) "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא"?! אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים וכו', אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים וכו', אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים וכו', אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים וכו' אף אתה קבור מתים. ע"כ. ובשבת (קלג:) למד אבא שאול מצוה זו ממאי דכתיב (שמות טו ב) "זה אלי ואנוהו", ועל זה אמר, הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום. ופירש רש"י (שם ד"ה הוי), ולשון אנוהו – אני והוא, אעשה עצמי כמותו, לידבק בדרכיו. עכ"ל. ועיין בפני משה על הירושלמי (פאה ריש פ"א ד"ה אדמה לו), ובתנא דבי אליהו רבה (סוף פכ"ו) דשם דרשו מצוה זו, ממאי דכתיב בדברים (כח ט) "והלכת בדרכיו". הצד השוה שבכולם שצריך לידמות לקוננו.

והיא מצות עשה מהתורה לילך בדרכיו, וכבר מנאוה כל מוני המצות, הלכות גדולות (מצוה לב), ובספר המצות לרמב"ם (מצוה ח), ובסמ"ג (עשין ז), וביראים (סימן תח [ד]), ובסמ"ק (מצוה מז), ובחינוך (תרח), ורבינו שלמה ן' גבירול באזהרותיו (מצוה ד) וע"ש לרשב"ץ בזוהר הרקיע (עמ' 9), ובקרית ספר (הלכות דעות פ"א). וע"ע בשאילתות (בראשית שאילתא ג), ובחרדים (פ"ט, אות יח) ואכמ"ל. אך זה אומר, דכתבו בחידושים וביאורים שבסוף ספר חרדים (עמ' רפז) מסברא דנפשייהו, ושוב הביאו כן מספר צביון העמודים על הסמ"ק (מצוה מו), כי עצם תיקון עצמו במידותיו יתברך באופן שאם יבוא לידו יקיימנה, זה עצמו קיום המצוה, אף שלא בא לידי מעשה כלל. ע"ש.

ועיין בס' ראשית חכמה (שער הענוה פ"א אות יד) שכתב, ושמעתי בשם הגאונים, על מה שאמרו בגמרא ראש השנה (יז:), מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור, והראהו למשה ואמר לו, כל זמן שישראל יעשו לפני כסדר הזה, אני מוחל להם. ע"כ. והדבר קשה, שהרי אנו רואים כמה פעמים אנו מזכירים י"ג מידות ואין נענים, אלא מפרשים הגאונים, כי כוונת "יעשו לפני כסדר הזה", אין הכוונה על עטיפת הטלית בלבד, אלא שיעשו סדר המידות שלימד הקב"ה למשה, שהוא (שמות לד ו) "אל רחום וחנון", דהיינו מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום וכו' וכן לכל י"ג מידות. עכ"ל הרב ראשית חכמה בקוצר. [וזהו כעין מה שפירשו תלמידי רבינו יונה בברכות (בדפי הרי"ף ב' ע"ב ד"ה איזהו) ע"ש].

ועלה על לב לומר בפשיטות, מכיון שהוא יתפאר ויתעלה עניו כדאיתא במגילה (לא.), כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים וכו' ע"ש. ובבראשית רבה (פרק מח, אות א), מה ענוה שהרבה הקב"ה על אברהם, שהיה יושב והשכינה עומדת. וע"ע רש"י על התורה (בראשית א כו), ענוותנותו של הקב"ה למדנו מכאן. ע"ש. וע"ע בתנחומא (כי תשא טו), יש עניו מן הקדוש ברוך הוא? וכו'. עש"ב. וע"ע בראשית חכמה (ריש שער הענוה). וכן אמרו בתנא דבי אליהו (זוטא ד'), שנו חכמים, הוי עניו לכל אדם, ולאנשי ביתך יותר מכל אדם, ומנין זה, תדע לך שכן הוא, צא ולמד מן הקב"ה, שהיה עלוב ועניו לעמו בכל מקום, ולא הלך עמהם כדרכיהם, ולא שפט אותם כעונותיהם, אלא היה להם במידת ענוה שלו. ע"ש. וע"ע בתומר דבורה לרמ"ק (ריש פ"א, וריש פ"ב).

אם כן, כל ההולך בדרכיו ומתנהג בענוה, מקיים מצות עשה מהתורה כמו כל שאר מידותיו יתברך, ואם הוא מתנהג בגאוה עובר על מצוה זו, חוץ ממה שעובר על מצות לא תעשה פרטית שבגאוה, לשיטת הסמ"ג (לאוין סד), [וע"ש דפסק כרב נחמן], והיראים (סימן שס [יא]), והסמ"ק (מצוה כב), דהם ז"ל מנאוה למצות לא תעשה, והיא מוצא'ת מהפסוק (דברים ח', יא') "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך". ואע"פ ששאר מוני התרי"ג לא מנאוה, אין מכאן ראיה שהם אינם סוברים שהיא מצות לא תעשה, רק שהם סוברים שהיא אינה חלק מהשס"ה לא תעשה. ועיין בזה באורך בהקדמה על החרדים מה שכתבו המו"ל (עמו' ד' ד"ה עוד בענין). ואכמ"ל.

ומצאתי און לי בדברי הרמב"ם בידו החזקה (הלכות דעות פ"א), שבהלכה ד' כתב, "הדרך הישרה מדה בינונית וכו'" וסיים: "כל אדם שדעותיו דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם". ואח"כ בהלכה ה' כתב, "ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר, ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה, או לצד זה, נקרא חסיד. כיצד? מי שיתרחק מגובה הלב עד קצה האחרון, ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד, וזו היא מדת חסידות וכו'. ועל דרך זה שאר כל הדעות. וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית וכו', וזהו לפנים משורת הדין. ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר (דברים כח ט ) "והלכת בדרכיו". עכ"ל הטהור. ונראה פשוט מדבריו, שהמצוה לילך בדרכיו כוללת בתוכה את כל מידותיו יתברך, ואע"פ שאינן כתובות בהדיא בציווי. כלומר, כל מידה שנמצא שה' יתברך מתנהג בה, אשר הם כולם רק לטוב, נצטוינו ללכת בה בכל יכלתנו.

ושוב מצאתי שכן כתב מרן החיד"א במפורש בכסא רחמים שלו (אדר"נ ריש פכ"ד, בפירוש), והביאו בעבד המלך (דברים כח ט) וז"ל: והמידות הטובות נכללות בעשין ובלאוין ובמצות והלכת בדרכיו. עכ"ל. וע"ש דעל הענוה דיבר. וע"ע לחפץ חיים (בפתיחה, עשין יד), שכתב שהמדבר לשון הרע עובר ג"כ על מצות עשה "והלכת בדרכיו", ועל מה שאמרו חז"ל, מה הוא רחום וכו' כתב בהדיא "וכיוצא בזה בשאר מידות טובות, כמו שמבואר ברמב"ם בהלכות דעות" ע"ש. והוא כדכתיבנא. ושו"ר דכ"כ בהדיא רבנו בחיי בספרו כד הקמח (סוף ערך "ענוה") וז"ל: וידוע כי מידת הענוה מדרכי השם יתברך היא, ואנחנו מקבלי התורה נצטוינו שנלך בדרכי השם יתברך, שנאמר "והלכת בדרכיו", ע"כ. וע"ע בספר חסידים (סי' קפב).

והנה, מידה כשמה כן היא, כלומר, שצריך לקחתה במידה מסויימת, וכמבואר ברמב"ם בידו החזקה (שם) בכל שאר המידות. אולם במידת הענוה, ידועה מחלוקת האמוראים בגמרא סוטה (ה.) דדעת רבא שתלמיד חכם צריך שיהיה בו קצת גאוה, ודעת רב נחמן בר יצחק שאסור שיהיה בו אפילו מקצתה ע"ש. והנה ברמב"ם (שם פ"א הלכה ה') כתב, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם, וזו היא מידת חכמה. ובפרק ב' (הלכה ג') כתב, שאסור לנהוג במידה בינונית במידה הענוה, אלא צריך שיהיה עניו מאד. ע"ש בלחם משנה (פ"א, הלכה ד' ) שעמד בקושיא זו, ותירץ, שבכל המידות צריך לילך בדרך הבינוני, חוץ מב' מידות גאוה וכעס, שצריך להרחיק עד הקצה האחרון, אבל לא ממש לקצה האחרון, יעו"ש באורך ובטוב טעם. והסכים עמו הרב טורי אבן על הרמב"ם (ריש הלכות דיעות). וכ"כ הפרי מגדים באשל אברהם (או"ח ריש סי' קנו), דמה שכתב הרמב"ם, וגאוה וכעס יתרחק "עד קצה האחרון", ולא עד בכלל, רק קרוב לה ע"ש. [וע"ע לנמוקי מהרא"י על הרמב"ם (שם פ"ב) בתירוצו קושיית הלחם משנה, דמשמע דלענין פעולה, אמר שינהיג עצמו בדרך הבינוני, לכעוס על דבר שראוי לכעוס, כדי שלא יעשו פעם אחרת, וכדי ליסרם. וע"ע בספר בן ידיד על הרמב"ם (שם פ"א הלכה ד'), וב"אבן האזל", וב"משאת בני קהת" וב"שפת המלך" (שם פ"ב)].

איברא, דיש לחקור שיטת הרמב"ם בזה, אי פסק כרבא או כרב נחמן בר יצחק. ומקור הספק, ממאי דכתב הרב (שם פ"ב הלכה ג') "ועוד אמרו, בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה". ע"כ. דבלשונו הטהור נראה ששילב את שתי הדעות, שהרי ענין השמתא (נידוי) אמרו רבא שם בזה"ל: "בשמתא דאית ביה, ובשמתא דלית ביה", ולא הזכיר רבא ענין מקצתה. ומאידך רב נחמן אמר לשון "לא מקצתה" שם בזה"ל: "לא מינה ולא מקצתה", ולא הזכיר ר"נ שמתא כלל. ובהגהות מימוניות (שם ריש פ"ב), ובמגדל עוז (שם), כתבו בפשיטות שהרמב"ם פסק כרב נחמן, ודייקו כן ממאי דכתב "ואפילו מקצתה" ע"ש. וראיתי בספר גושפנקא דמלכא על הרמב"ם (שם), דממאי דלא הזכיר רב נחמן ענין שמתא כלל, כתב, דהרמב"ם פסק כרב בענין שמתא למאן דאית ביה, וממאי דהזכיר הרמב"ם ענין "מקצתה", מוכח שפסק גם כרב נחמן בר יצחק. והמגיה שם בספר העיר על המחבר, שגם רב נחמן בר יצחק סבירא ליה, דקאי בשמתא אפילו מאן דאית ביה מקצתא ע"ש. ומרן בכסף משנה (שם) לא גילה דעתו כמאן פסק הרמב"ם. והפרי מגדים הנ"ל דעתו שהרמב"ם פסק כרבא, ולא יהיה כמת שאין מרגיש, ולא כהגהות מיימוניות דמדבריהם משמע שהרמב"ם פסק כרב נחמן. ע"ש. ומהלחם משנה הנ"ל משמע דס"ל דהרמב"ם פסק כרבא, דאי לאו הכי, אפילו מקצתה היה אסור שיהיה בו, והוא ז"ל סובר, דלא עד הקצה האחרון ממש, וכדלעיל. וכ"מ מהנימוקי מהרא"י. ולע"ד נראה שלשון הרמב"ם אין בו הכרע.

וע"ע ברבינו בחיי על אבות, שאחר שכתב בפרק ב' (משנה א') וז"ל: וכן הגאות שהיא בקצה הראשון, והשפלות בקצה האחרון, ראוי לו שיתנהג בדרך הממוצע הנקרא ענוה, לפי שעם הקצה הראשון יתגאה על הבריות וישנאוהו הכל וכו', ועם הקצה האחרון ישפיל עצמו יותר מדאי עד שיתנבל ויהיה מרמס לכל וכו'. עכ"ל. ואח"כ (פ"ד מ"ד) כתב, אבל במידת הגאות הזהירנו להתרחק ממנה הרבה, ואין ראוי לנו שנעמוד במיצוע וכו', ואילו היה אדם עומד על המיצוע שהוא הענווה, יש להתפחד פן יתקרב לגבול הגאוה שהיא תועבת ה', ומטעם זה אמר: מאד מאד הוי שפל רוח, כלומר, התקרב לצד השפלות וצא מן המיצוע שהוא הענוה וכו', וזה שכפל "מאד מאד", שתתרחק עוד מן המיצוע ותטה לצד השפלות, לא שתעמוד בקצה האחרון של שפלות, כי יהיה מרמס לכל כף רגל, ולא יהיו לו מעלות כלל, עכ"ל הטהור. ומבוארים דבריו כדרך שתירצו את דברי הרמב"ם, ודוק דכרבא סבירא ליה. ולפי דבריו יוצא, שגם מה שאמר רבי לויטס איש יבנה, מאד מאד הוי שפל רוח, זה לא בלי מצרים, כלומר, לא עד בכלל, אלא כרבא. [וזהו לא כמו שכתב רבינו יוסף ן' נחמיאש (תלמיד הרא"ש) באבות (שם), דהא דרבי לויטס אתיא כמאן שאסור שיהיה בתלמיד חכם שום דבר ממנה ע"ש.].

ואנכי הרואה להמאירי בסוטה (ד' ע"ב ד"ה ויש), דנראה מדבריו בעליל דכרבא סבירא ליה, וז"ל: ויש מידה אחרת שלישית, נקראת יקרת רוח, והיא ראויה לתלמיד חכם עצמו שלא להיותו מרמס להדיוטות וכו', ועל זו אמרו תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה שבשמינית וכו', ומתוך כך אמרו, "בשמתא דאית ביה, ובשמתא דלית ביה". ועיין לו עוד בחיבור התשובה אשר לו במאמר א' (פ"ה, מעמ' 135 ואילך) באורך. [וראיתי בספר "באהלי צדיקים (עמ' 117) שכתב בשם הרבי מלעלוב, שאמנם חז"ל אמרו שהקב"ה נתן את התורה על הר סיני הנמוך, כדי שנלמד ממנו את מידת הענוה, אם כן, היה ראוי שהתורה תנתן בעמק או בבקעה? אלא, בא הכתוב ללמדנו שגם לענוה יש גבול, והאדם צריך להיות איזה שהוא הר, ולא לתת את עצמו מרמס לאחרים. ע"כ].

המורם מהאמור, שיש פנים לכאן ולכאן במידת הענוה, וכדאים הם רבינו מנחם המאירי ורבינו בחיי וסיעתם, לסמוך עליהם ואפילו שלא בשעת הדחק, ויגבה לבו בדרכי ה', בעיתות הנצרכות. וכל ערום יעשה בדעת, לדעת "מה" זוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כי "מה" זה כל האדם, ודעה קנית "מה" חסרת, ודעה חסרת "מה" קנית, ו"מה" יתן ו"מה" יוסיף לו לאדם, שמונה שבשמינית שבגאוה. אך לפעמים לכבוד ה' ובאהבה, מתורתינו התמימה המשיבה, יראה הודה וגם זיוה, ועת וזמן לכל, בכל מכל כל, להתפאר בעמינו ובמשולה למים, ובלבד שיכוין את לבו לשמים. [ובענין שמונה שבשמינית, עיין לרש"י (שם), ולמאירי (שם) בשם הגאונים, ובגליוני הש"ס (שם ה.) לרבינו יוסף ענגיל, וע"ע למהרש"א (שם) בדרך צחות, ולגר"א בדברי אליהו (שם), ובעיון יעקב (שם), ובענף יוסף על העין יעקב (שם) בשם היערות דבש, ובשם ספר "עיר בנימין" ועוד דברים נפלאים ע"ש].

והיות וזכיתי בס"ד להיות איש עט'י, ולכתוב ולעשות גם אני לביתי, אכתוב לכבוד ה' הרועה אותי, באופן כללי ופרטי, ממה שאספתי באמתחתי, לזיכוי הרבים שהיא תכליתי. יסודות חשובים על ענוה, לאברכי הכולל ולתלמידי הישיבה, לכבוד יום מתן תורה שנתנה ונתקבלה באהבה, היות וקורבנה ומנחת הודה לה' מאד ערבה.

א. בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענוים ביותר. רמב"ם (הלכות תשובה, סוף פ"ז).

ב. אל יאמר אדם, מה לי לעשות להתגבר על הגאוה, אחרי שמטבעי כן הוא, שהרי האדם מוכרח בשכלו להתגבר על טבעו, וזה כל חובת האיש הישראלי. ואמרו חכמים (ברכות ה.), לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. ערוך השולחן (או"ח סי' קנו סעיף ה').

ג. אל תתן אל לבך מה ידברו ממך אחרים, כי זה שורש פורה נזקים וחבלות לנפש. ואמר הפילוסוף: רוב הצרות באות לאדם שרוצה להיות נכבד בעיני אחרים. וזה הבל גדול, כי מה יתן לאדם אם אלף אנשים מכבדיו, או אם ידברו רע עליו ויבזו עליו, ותכלית מידת הענוה להגיע למידת הנשתון. מרן החיד"א (ציפורן שמיר אות מג). ואם ישבחוהו, מה יתרון לאדם? היום כאן מחר בקבר, היום חי ומחר רימה ותולעה, בכל המעלות זו היא המשובחת – הענוה. ספר חסידים (סימן נג).

ד. ירגיל האדם במחשבתו לראות בבזיונו, ויאמר "עם היות שבני אדם אינם יודעים את גריעותי, וכי אני איני מכיר בעצמי שאני נבזה בכך וכך", ויחשוב עוד על עוונותיו תמיד. תומר דבורה (פ"ב).

ה. במקום שיש גדולה וכבוד ירחיק עצמו, ואל יעמוד אדם במקום שמשבחים אותו, שאי אפשר שלא יהנה בו. ספר חסידים (סימן טו).

ו. שלושה אינם נודעים אלא בשלושה דברים: העניו – בשעת כעסו, והגיבור – במלחמה, והאוהב – בשעת הצורך. שם (סימן קפד).

ז. וצריך שיקדים שם חברו לשמו, כמו שהיו עושים בית שמאי ובית הלל, שהיה כל אחד מזכיר טעמו של חברו קודם טעמו, כאשר הוא מספר שניהם, ואף בדברי העולם. שם (סי' טו).

ח. וכשיושב בישיבה ויודע קושיא ותירוץ טוב, אל יקפוץ לאומרו עד שיראה שלא ישימו על לב, אז יפתח פיו. שם.

ט. כשהוא שומע שחבירו מדבר דבר אחד, והוא יודע אותו כמו כן, אל יקפוץ ואל יכנס בדברי חברו לומר "ידעתיו", אלא ישתוק וישמענו, כי פעמים רבות יהיה אשר ישמע בדבר טעם אשר לא שמע. וגם מה הנאה יש לו להתפאר בדבר לאמר: גם כמוך ידעתיו. שם.

י. כל מה שאדם יכול למעט בכבודו כדי להגדיל כבוד יראי ה', צריך לעשות, שנאמר (תהילים טו' ד') "נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד". שם . [עיין בשבת (לד.)].

יא. ואל יהנה מענותנותו, שלא ישתבח בענוה שלו, שנאמר (משלי כז', ב') "יהללך זר, ולא פיך". ואם רוצה לשבח עצמו לתלמידיו ולחברו כדי שילמד מדרכיו, יכול הוא לשבח את עצמו. שם.

יב. כל זכיות שאדם עושה ואין בהם ענוה – כמו תבשיל בלא מלח. וכל ענוה שאין בה יראת שמים – כמאכל בלא תבלין. שם.

יג. בכל מקום דע את בוראך, ואפילו במקום שאסור להרהר בדברי תורה, דבהיותך בבית המרחץ או בית הכסא, זכור טומאתך, כמה טומאה יוצאה ממך וסרוחה, ובזה כל אדם יתפוש בענוה. שם (סימן תקמה).

יד. שני אנשים שמדברים בדברי תורה, ועוד אחד יושב שם ויודע לשאת ולתת עמהם, והם אינם צריכים לו, כי הם בעצמם ידברו ויטענו כל מה שזה רוצה לומר – ישתוק אותו אחד ויקבל שכר, מפני שלבו אומר לישא וליתן עמהם, כדי שידעו שהוא יודע, שלא יחשדוהו שהוא אינו יודע. ואם יודע דבר מה לחדש להם, ישא ויתן עמהם. שם (סימן תתקסא).

טו. ואמר רבינו יוסף גיקטילי"א עליו השלום, כי האיש אשר ידבנו לבו, לתקן מידותיו ולישר דרכיו ומעשיו, ולרדוף אחר הענוה בתכלית השלמות, להיות עלוב ולא יעלוב, שומע חרפתו ולא ישיב, מיד תשרה עליו השכינה, ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם, כי רוח אלקים תלמדנו. ראשית חכמה (שער הענוה פ"ג אות יא).

טז. ראוי שתדע ותזהר, מלעשות ולנהוג איזה מילי דחסידותא בפני רבים שאינם נוהגים כן. ועל זה נאמר (מיכה ו ח) "והצנע לכת עם אלקיך", כי מלבד שעל פי הדין אסור, אף אם רק מיחזי כיוהרא, אבל עוד תחוש שימצא היצר מקום, להכניס בלבבך "תועבת ה'" היא הגאוה, מינה או מקצתה. או שיורה לך היתר שתחשבהו לשם שמים, "ממני יראו וכן יעשו", אלא אם כן זה דבר שאתה מוחזק ומפורסם בפרישות וחסידות, הוא מותר. אבל צריך לעשות "חשבון נפש", אם הוא על צד האמת בלי שום רמיה. מנחת שמואל (מאמר דרך הישר אות יג).

יז. מי שהלך למקום שאין מכירים אותו, והם סוברים שהוא שנה הרבה, ומכבדים אותו ביותר, צריך לומר להם לא שניתי כל כך הרבה. רבינו שמשון (סוף שביעית).

יח. אם באים לנסות אדם אם יודע מסכת פלונית, ולא על מנת לשאול דין או הוראה, מותר לשנות ולומר לא למדתי את זה, ומידת ענוה היא. רש"י ותוספות בבא מציעא (כ"ג ע"ב ד"ה במסכת). ועל זה אמרו חז"ל (דרך ארץ זוטא, פ"ג), למד לשונך לומר איני יודע. רבינו חננאל (בבא מציעא שם).

ונסיים בסגולה שכתב מרן החיד"א זצ"ל בסוף ספרו כף אחת בזה"ל: סגולה אמיתית לכל ענין, הוא להיות עניו באמת מלב ומנפש, וליתן צדקה כפי מיסת ידו, ולעסוק בתורה לשמה. וסימנך (משלי יט כא), "עצ"ת ה' היא תקום", עצ"ת ראשי תיבות: ענוה צדקה תורה – "היא תקום", השם ברחמיו יזכנו להכיר מיעוט ערכנו ושפל מצבנו, ולעסוק בתורתו תורת חיים. עכ"ל.

תוכן העניינים

וקנה לך חבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה