חלק ג - כללי הכתב והמכתב, חכמה ומוסר · סימן קעט - כח הדמיון באדם
מאת ה"ה מ. מזרחי / מחוברת ניסן תשס"א (שנה א') סי' לב
שמואל מהלך בדרך, ומולו ניצב כר של דשא ענק, אשר אורכו ורוחבו משתרע לעשרות קילומטרים. הוא מריח את ריח טוהר האויר, ומתבונן על הפרחים היפים ועל הפרפרים. אך לפתע הפקיד בבנק אומר לו: "כן אדוני". מיד הוא מתעורר מן הדמיון, ורואה שהוא נמצא בעצם בתל אביב בתור לבנק, והדרך מכאן לכר דשא ענק, רחוקה. כי הכל היה דמיון.
הדמיון הוא הכח החזק והקובע ביותר במערכת האדם בעולם, הוא זה שקובע עולמו הפנימי של האדם אם יהיה שמח או עצוב, עשיר או עני, בעל גאוה או עניו. כח הדמיון הוא המביאו ליד כעס או לרוגע, הוא הדוחף אותנו לרדוף ולהשיג הישגים גבוהים יותר, והוא הגורם לנו להתייאש מרדיפות. נמצא כי כח זה הוא הקובע את מהות האדם בעולם הגדול בכלל, ובעולמו הקטן הפנימי בפרט, שכידוע האדם הוא "עולם קטן". נתן הקב"ה לאדם כח להשתמש בדמיונו כפי רצונו, ורצונו נקבע על פי דמיונו.
המשנה באבות (פרק ד' מ"א) אומרת: "איזהו עשיר? השמח בחלקו", מאמר זה בא ללמד אותנו שהעשירות אינה מצב כספי הנקבע לפי ריחוקו מקו העוני, אלא היא נקבעת לפי סיפוקו האישי של האדם במה שיש לו. ולכן אמר שלמה המלך במשלי (יז, א) "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב". אדם הרואה אצל חברו הצלחה כספית גבוהה משלו אף שגם הוא במצב אמיד, לעולם לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ישיג תאוותו, ועד אז חייו חיי צער ותמרורים, אך אותו עני השלו ומרוצה מפתו החרבה, חי חיי רוגע וחייו מתנהלים על מי מנוחות, למרות גלי החיים האדירים. אותו כח דמיון הוא המצייר לאדם שהוא היחיד בעולם ומסתיר ממנו מומי עצמו ויתרונות חבריו, ונגלה בפניו מומי חבריו ויתרונות עצמו. הדמיון הוא הכח המוציא מכל קנה מידה, כל מעשה קטן שנעשה לא כרצונו, ומביאו לידי כעס. וגם הוא הגורם לו לחוש את ההנאה אם היה לו אמצעים כספיים מרובים, וממריצו לרדוף אחר הכסף.
כח זה כמו שאמרנו, הוא הקובע את מידותיו של האדם, וכן את מדת יראת ה' שבו, ואף את קצב ההבנה שלו בלימוד. ונלע"ד שמטעם זה כשהזכיר משה רבנו לעם ישראל את מעמד הר סיני, השתמש בציורים מרהיבים, כמו שנאמר (דברים ה, יט): "את הדברים האלה דיבר ה' אל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף" כדי לעורר את כח הדמיון של עם ישראל, כיון שזה מה שיגרום להם להתעורר יותר ליראת שמים. וכמו כן מטעם הנ"ל ציותה התורה הקדושה את כל אחד ואחד מעם ישראל לזכור את יציאת מצרים בכל יום, ובהשקפה ראשונה הדבר תמוה, היאך אפשר לאחר אלפי שנים לזכור מעמד שלא נוכחתי בו בפועל [על פי הפשט כוונתי], ומדוע יש לי צורך לזכור בכל יום שאבותי יצאו ממצרים? אלא כיון שע"י שאפתח את אותו מעמד בשכלי ורעיוני עד שאגיע לאותו הרגשה שכאילו ממש אני הוא זה שהייתי שם, ואגיע להתפעלות הנפש ממעשי ה' האדירים של יציאת מצרים, כך תפעל אותה הזכירה להגיע אל התכלית הרצויה – יראת שמים.
ואם כן נתבאר שעל ידי הדמיון, אשנה רצונותי מרע לטוב, שהרי הדמיון מביא לידי יראת שמים, ואבוא מרצון לעשות ככל העולה על רוחי לרצון לעשות את רצון ה', אשר לו השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. והרצון ליראת שמים גורם לאדם להשתמש בכח הבחירה להפעיל דמיונו כדי להטות רצונו, ולהוסיף עוד יראת שמים. ולכן אמר התנא (אבות פ"ד מ"ב) "מצוה גוררת מצוה".
גם דע כי אחת הדרכים שנהגו בהם בני אדם כדי לנוח מזרם החיים האדירים בכלל, ובתקופה הנוכחית בפרט – הוא פשוט להתעלם מן הבעיות ולחיות בדמיונות. אולם כל בר דעת המתבונן היטב יודע שזה הענין הוא פתרון עלוב ומסכן וילדותי, אך להפתעתנו אם נעמיק בשיחה עם אנשי העולם, נמצא שכולם בנו לעצמם מציאות מדומה אישית כל אחד לפי דרגת חוליו. למעט יחידי סגולה והם הצדיקים, שהשתחררו ממאסר זה של בניית עולם חדש דמיוני. ואפרש שיחותי בהרחבה:
רבותינו ז"ל בברכות (יז.) קראו ליצר הרע – "שאור שבעיסה", השאור הוא השמרים המתפיחים את העיסה, דהיינו בצק. וביאור הענין הוא, שכמו שהשאור מתפיח את העיסה, כך היצר הרע מתפיח בדמיון האדם איזה מאורע או תאווה מסוימת, ולהגדילו ברעיונו ומראה לו כאילו יש משהו בדבר, ועל יד כך מפיל את האדם ברשתו. ולדוגמא, מצאנו בגמ' שבת (קנו.) שדרשו חז"ל על פסוק "כי הוא אמר ויהי" זו אשה, תנא – אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם, והכל רצין אחריה. ע"כ. מדברי הגמ' מובן כי לולא אמירתו של ה' יתברך שהגבר ימשך לאשה, מצד ההגיון היה ראוי שיתרחק ממנה, אם כן מהו הכח שהטביע השם יתברך בנו הגורם לנו בכל זאת להשליך מאתנו כל צל של הגיון, ולהיות נמשך כל כך אחר אשה עד שאמרו ז"ל שעריות נפשו של אדם מחמדתן. אכן דבר זה יובן ע"פ מה שמספרת הגמרא ביומא (סט:) כי בימי נחמיה ביטלו חכמים את היצר של ע"ז, וכשראו שזוהי עת רצון ביקשו לבטל אף את היצר של עריות. וכן היה. אלא שראו אחר כן שהעולם פסק מלעסוק בפריה ורביה, ולכן הסתפקו מה לעשות, מפני שאם יהרגוהו לא יהיה קיום לעולם כי לא תהו בראה, ומצד שני, אי אפשר לדרוש שיהא שולט באדם ליזקק לאשתו ולא לאחרת. כיון שאין נותנים משמים חצי דבר, כלומר, שיתבטל חצי כוחו של יצר העבירה. לכן כחלו את עיניו (נתנו בעיניו כעין איפור) והועיל הדבר שהיצר כבר לא רואה והשפעתו על האדם נתמעט שלא ימשך לקרובותיו כל כך. מכאן מבואר לנו שהיצר הרע, השיאור שבעיסה, הוא שגורם לנו בדמיוננו להתפיח את המציאות מעבר לכל קנה מידה, ולרדוף אחר הנאות מדומות כגון עבודה זרה שכל כולה מעשה תעתועים, כי היצר מתעתע בנו כאילו יש בזה ממש, ובעצם הכל רק דמיון, וכי יעלה על הדעת כי בפסל יש בו ממש?! ולכן כשביטלו את היצר של עבודה זרה ממילא נתבטל כח המדמה, ואין כיום משיכה לעבודה זרה. ומזה נלמד גם לענין האשה, כי הכח הגורם לנו להמשך אחר אשה, הוא הדמיון החזק שאדם מפתח לעצמו.
וצריך לבאר, מה הקשר בין מה שכחלו עיניו של היצר, להחלשת כח התאוה שבאדם? והביאור הוא, כי יש לדמות את היצה"ר לאחר שכחלו את עיניו, לאדם שצריך משקפים לראות מקרוב, אך מרחוק הוא רואה מצויין, נמצא, כי עיניו שולטות על מה שרחוק ממנו. כן היצר הרע, כיוון שפגמו ראייתו, עיניו שולטות כעת רק מרחוק, ואפשר שלזה רמזו חז"ל שאמרו (סוטה ח.): "אין היצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות", שפשוטו "עיניו" מדבר על האדם הרואה, ולפי דרכנו נפרש כי "עיניו" היינו של היצר, ורצונו לומר, שאין היצה"ר שולט אלא במה שהוא רואה, דהיינו את הרחוק לו, אותם נשים שלא קרובות לאדם, אולם הקרובות לאדם כיון שאין עיניו של היצר רואות אותן כל כך, אין הוא שולט בהן.
ועוד ראינו בדברי הגמ' ביומא שם, כמה גדול כחו של היצר הרע, שהרי אם היו מבטלים את כחו, היה העולם כולו, לרבות החיות והצמחים, פוסקים מפריה ורביה. ומכל שכן בני האדם השכליים, שודאי היו מסתכלים על הדבר בעיני שכלם ולא על ידי דמיונם.
היוצא לנו מכל זה, שה' נתן רשות ליצה"ר להבעיר את אש התשוקה באדם על ידי דימיונו, כדי שיהיה לעולם קיום. ויסוד זה מבאר רש"י במסכת סוכה (נב:) על הפסוק "מפנק מנוער עבדו וכו'" (משלי כט): עבדו – יצה"ר הוא עבדו של אדם, שאם רצה הרי הוא מסור בידו שנא' ואתה תמשול בו. ע"כ. ולזה אנו מתפללים וכוף את יצרנו להשתעבד לך. וכמו כל המידות כגון אכזריות קנאה וכו' אין הם מידות רעות, אלא הם נקראות מידות מלשון כמות, וביד האדם לבחור את הכמות הנכונה במקום המתאים, כי השם ית' מחייב אכזריות - לעמלק, ומחייב קנאה אך שתהיה קנאת סופרים. וכן על זה הדרך, אך אם יפריז במידה וישתמש בהם במקומות לא טובים, אזי הם נהפכו לרעות. והיצה"ר נועד בעצם לשמשנו, אך אם ניתן לו שליטה מלאה אז נהפך הוא לרע, ואם משתמשים בו במידה נכונה נהפך לעבד. וכן אמרו חז"ל במסכת סוטה (מז.) שעם היצר הרע צריך להתנהג ביחס של שמאל דוחה וימין מקרבת, כלומר שאף את היצר הרע, הכוח המדמה, צריך לקרב אך במידה הראויה. וכן מבואר לנו יסוד זה מהגמ' יומא הנ"ל שסיפרה שהיה בימי נחמיה רעיון לבטל את חצי כוחו של יצר העבירה היינו שיזדקק רק לאשתו, כלומר שאם היצר לא יהיה במלוא תוקפו אלא רק בחצי כוחו זו היא המידה הראויה לעולם, וזוהי התכלית הנרצית.
ורבים וכן ירבו רעיונות נפלאים הכתובים בספרים ואף אלו שהאדם הקטן לבדו ממציא רעיונות ודמיונות יפים אשר יביאהו אל קירבת ה'. וכן רבים וכן ירבו עצות משמחות כיצד להינצל מהדימיונות הרעים. אך על האדם לבדוק אם דמיונותיו ורעיוניו הטובים המה או לא. והדרך לבדוק אם דמיונותיו הם מצד התפחת היצר או לא היא מבחן האמת. כלומר להתבונן בעיני השכל על אותו ענין ולבחונו על פי שכלו.
בעלמא דשיקרא בו אנו חיים חיבים אנו להשתמש במידת האמת לחשוף את השקר – הוא הדמיון, ונראה שזה מה שרמזו חז"ל בגמ' יומא הנ"ל כשביקשו רחמים לבטל את היצר הרע של ע"ז נשלח להם פתק מן השמיים ובו כתוב – אמת. והביאור הוא שבכדי לבטל את היצר צריך להתדבק במידת האמת, ונטע הקב"ה בלבות בני האדם יותר נטייה להתבונן על האמת במה שקשור ליצר הרע של ע"ז ובכך ביטלו. וכן אם היו מבקשים לבטל את היצר של עבירה היו פשוט רואים את האמת בדבר ולא דרך דמיון – "חמת מלא צואה פיה מלא דם". (שבת קנו:). ועל כן על האדם מוטלת חובה לבדוק מעשיו בטרם יבצעם, והיה הפועל אשר יעמוד במבחן כור האמת וישאר טהור כשהיה, הוא הפועל אשר יעשה.
חכמים גילו לנו כי כשאדם עושה עבירה הוא עושה כעין מחיצה בינו לבין הקב"ה, וכן אמרו חז"ל (יומא לט.) "עבירה מטמטמת לבו של אדם", ופי' רש"י – "אוטמת וסותמת מכל חכמה", ע"כ. ונראה לבאר כי אותו טמטום שבלב האדם הוא הגברת הכוח המדמה שבאדם, וממילא טח מראות עיניו מלהשכיל ולהרגיש קרבת השם, כי מה שרואה הוא פרי דימיונותיו וממילא אטום הוא מכל חכמת אמת, היא התורה. חכמי המוסר גילו לנו שאדם רואה בעיניו רק מה שליבו חפץ, ולכן נאמר כי כשאדם עושה עבירה ממילא פועל בו יותר הכוח המדמה ועל ידי זה מתרחק רצונו מן הטוב האמיתי והוא קרבת השם, כי אמרנו כבר בתחילת המאמר כי הדמיון הוא שקובע את רצונות האדם, וכיוון שיש בו יותר כוח מדמה רצונו נהפך לרע, ועל ידי שהרצון נהפך לרע ממילא כל מבטו על העולם נעשה אחר, כי אמרנו שהעין מבחינה רק במה שמענין את האדם, ואדם שרצונו רע ראיתו שונה מאדם שרצונו טוב, וכיוון שמבטו ניזון ממראות הגורעים יראת שמיים ממילא יראתו מתרופפת וקל לו להיכשל בעבירה, ושוב הכוח המדמה שבו מתגבר וחוזר חלילה, ואל זה כיוונו במשנה (אבות פ"ד מ"ב) "עבירה גוררת עבירה".
ועל פי ביאורנו זה נבוא לבאר את הגמ' בחגיגה (יב.) – "וירא אלוקים את האור כי טוב" – ראהו שאינו כדאי להשתמש בו והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא. ע"כ. ופירש הבעל שם טוב כי הזמן שהתכוונה הגמ' הוא כעת לאחר ששת ימי בראשית, שאותו אור הוא אור התורה ובעזרתו אפשר לראות מסוף העולם ועד סופו. וביאור המאמר הוא כיוון שהצדיק הפריש עצמו מכל דבר עבירה, ונדבק במידת האמת ממילא מתבטל כוח המדמה אצלו, כי אמרנו שהגברת כוח המדמה נעשה ע"י העבירות והצדיק פרש מאלו, וכיוון שאינו מושפע מדמיונותיו לרעה, ממילא רצונו הוא טוב, וביארנו שמבט האדם על העולם הוא על פי רצונו וכיוון שרצונו הוא טוב, מה שהוא רואה בעולם, זה הטוב, והטוב הזה הוא אור התורה, והוא רואה את העולם ללא שום מסך של דמיון המפריד בינו לבין הקב"ה. כי הדימיונות הם שיוצרים את המחיצה שמסתירה מאיתנו את האמת בעולם, והאור גנוז מאחורי מחיצת הדמיונות, אך לצדיק אין מחיצה כזו לכן רואה הוא את האור. כלומר אנו חיים בעלמא דשקרא ומה שאנו רואים בעצם אינו קיים, רק מי שחי ללא השפעה שלילית מדמיונו, ומדובר על דרגה גבוהה מאוד שרק מעטים בעולם הם שהגיעו לכך, רק הם רואים את העולם כפי שהוא באמת. על כן מבואר שאדם שלא דבוק במידת האמת, הוא חי בעולם של דמיון ולכך התכוונו בתחילת המאמר שאם נפתח בשיחה עם אנשי העולם נמצא כי הם חיים בעולם של דימיונות.
הגמרא בסוכה (נב.) מספרת כי לעתיד לבוא, הקב"ה ישחוט את היצר הרע בפני הצדיקים והרשעים. שחיטת היצר פירוש – ביטול כוחו. לצדיקים הוא נדמה אז כהר גבוה ולרשעים הוא נדמה כחוט השערה, ושניהם בוכים, הצדיקים בוכים – "כיצד יכלנו לכבוש הר גבוה כזה", והרשעים בוכים – "כיצד לא יכלנו לכבוש את חוט השערה הזה". והדבר מבואר לפי עניננו, מכיוון שהרשעים היו מושפעים מהכח המדמה וראו את הדמיון שבעולם ממילא כשיתבטל כוח היצר יראו את האמת, ויתפלאו כיצד השאור שבעיסה (הוא היצר הרע) התפיח להם שערה קטנה עד שנראה להם כהר גבוה בעולם הזה. ואילו הצדיקים הרואים את האמת שבעצם תאוות העולם הם שערות קטנות שאין בהם ממש, ודאי שמצליחים להתגבר על תאוותם, כיוון שהאדם החי באמונה גבוהה של שכר ועונש, או אהבת ה' בוערת בו, לא יתן ליצרו לשלוט בו, ואף הדברים הקשים נראים כחוט השערה, וכשיתבטל כוחו של היצר הרע ממילא ירגישו את הרגשת פריקת העול הכבד של היצר ויבינו כי בעצם היה זה הר גבוה ויתפלאו כיצד יכלו לכבוש הר גבוה כזה.
ועוד אפשר לפרש כי היצה"ר מראה לרשעים בדמיונם את כל מצוות התורה כמה מרובים הם ונראה להם כהר גבוה, ולעתיד לבוא יראו שבעצם היה עליהם לכבוש בכל פעם רק חוט שערה קטן. ואילו הצדיקים יראו לעתיד כי בעצם היה עליהם עול כבד של מלכות שמים אך מרוב אהבתם לשם ית' אינם מרגישים בעול בעולם הזה ולעתיד לבוא יראו כי זה היה הר גבוה.
נאמר "כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו" (דברים כא י). ופירשו חכמי המוסר שהפסוק מדבר על היצר הרע, שהוא האויב, ואומרת לנו התורה, "ושבית שביו", כלומר, שעלינו ללמוד מהיצר כיצד הוא לוקח לנו שבויים – המצוות, ובאותם תכסיסים להשתמש נגדו ולדעת כיצד להישמר ממנו, ולהבחין היכן הוא מתגבר על האדם ביותר. וגילו החכמים כי עיקר הפרעת היצר הוא בעסק התורה, וטעם הענין ידוע, שהרי הקב"ה אמר "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה ותבלין" (קידושין ל:) וכיון שהתורה היא תרופתו, שם הוא ילחם ביותר. ומה שנבחרה התורה דוקא להיות תרופתו של יצה"ר, הוא מפני ששם עיקר ההתמודדות עם הכח המדמה, שאז בדיוק הוא מוצא עצמו בהתקפת דמיונות, (ראה בס' עלי שור ח"א עמו' כג שכתב בתוך דבריו וז"ל: וזוהי ההתנגשות הרצינית ביותר בין האמת והשקר של האדם, אשר דוקא בפותחו את הגמ' כמה דמיונות תוקפים אותו וכו'). וממילא כיון שבזמן לימוד התורה עיקר ההתמודדות, שם אפשר לכופו ביותר. והמשילה הגמ' את התורה לתבלין, לומר שכמו שהתבלין נותן טעם בקדירה, והוא אשר מאפשר לנו את האכילה באופן הטוב ביותר, כן התורה מלמדת אותנו כיצד לכוף את היצר הרע שבקרבנו שיהיה לנו לעבד. לכן הקב"ה רוצה מאתנו שנעסוק בתורה, כי האור שבה מחזיר למוטב כמו שביארנו, כי אז יוכל לכוף את היצר – היינו הדמיונות שבו, וע"י זה יזכה לראות את האור הגנוז, כל אחד לפי דרגתו.
ויהי רצון שהקב"ה יזכנו לכוף יצרנו לעבודתו, ולהתדבק במידת האמת, אכי"ר.