אור ברסלב
וקנה לך חבר חלק ב - דרך הלימוד, חידושי תנ''ך וש''ס › חידושי תנ''ך

וקנה לך חבר

חלק ב - דרך הלימוד, חידושי תנ''ך וש''ס · חידושי תנ''ך

דרך הלימוד הישרה מכתבם של גדולי ישראל

סימן קנא - חידושי שמואל ותהילים

מאת הרב משיח קאמרי / מחוברת אדר תשס"ב (שנה ב') סי' מט

בשמואל א' (פ"א יד - טו) נאמר: "ויאמר אליה עלי עד מתי תשכרין. ותען חנה ותאמר, לא אדני" ובברכות (לא.) אמר עולא ואיתימא ר' יוסי בר רבי חנינא, אמרה ליה, לא אדון אתה בדבר זה ולא רוח הקודש שורה עליך, שאתה חושדני בדבר זה. ויש לשאול כמה שאלות על שיחת עלי וחנה הנ"ל. א) למה מן השמים יצא הדבר שעלי הכהן הגדול טעה "ויחשבה לשיכורה" ולא דן אותה לכף זכות, וגלגלו על ידי זה שתעליבו חנה ותאמר לו "לא אדון אתה זה ולא רוח הקודש שורה עליך". ב) למה לא נענתה חנה בתפילתה רק באותו יום שנעלבה ע"י עלי וחשבה לשיכורה, ומעז יצא מתוק שבירכה ונפקדה, ולא ע"י תפילותיה שקודם לכן?

ונלע"ד לתרץ, כי מה שלא נענתה חנה עד היום מפני שלא פנתה לגדול הדור שיתפלל עליה. וראיה לכך שלא פנתה עד היום, שהרי עלי הכהן לא הכירה וחשבה לשיכורה, ואם היה מכירה היה יודע בה שהיא מרת נפש. וא"כ נמצא שהיתה צריכה חנה לפנות ולבקש מגדול הדור שיתפלל עליה. משל למה הדבר דומה, לאדם שצריך לברר דבר בענין תשלום בעיריה. ובמקום לפנות לפקיד הממונה על כך פונה הוא לראש העיריה עצמו, שיברר לו בענין הנ"ל. הנה בודאי שבאופן כזה ראש העיריה לא יענה לבקשתו, מפני שזוהי פגיעה בכבודו כראש העיר, וגם בכבוד הפקיד, כי אמר יאמר ראש העיריה: וכי בשביל מה מיניתי פקידים? ועוד, אם בכל בעיה קטנה יפנו אלי, א"כ במה מעלתי גדולה על שאר הפקידים. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות כעין זה בנידוננו, לא נענתה חנה ע"ה עד עתה כדי ללמדנו שראוי ונכון לפנות גם לגדולי הדור כדי שיתפללו עליו אל השי"ת, ובזכותם ישמע האל ויענם, ויתקדש שם שמים על ידם. (וכמובן שאין אנו באים ח"ו להפחית או לגרוע מחשיבות כל אדם ואדם בתפילתו אל השם "ישירות" שכן אנו אומרים בתפילה כי אתה (הקב"ה) שומע תפלת כל פה)

ומה ששאלנו מדוע מן השמים גלגלו שעלי הכהן יראה באורים ותומים אותיות - ש כ ר ה - ולא יקראם כראוי - כ ש ר ה - וע"י זה נגרם שיעלב ע"י חנה, אפשר לומר, כיון שחנה היתה עולה למשכן כל שנה ושנה ועלי הכהן מן הסתם ראה אותה בוכה כמה וכמה פעמים שהרי אלקנה אישה היה אדם חשוב אשר היה מעלה כל שנה אנשים לרגל בזמן שעם ישראל לא היו עולים, בודאי היה מכירו. ואל תשיבני שמחמת גודל המקום אולי לא הכירו, מפני שגודל המשכן לא היה כגודל בית ראשון. וא"כ מן הסתם ידוע ידע כי חנה מרת נפש וכל שנה היתה בוכה ולא אוכלת, ולא שאל עליה מה יש לה וכיוצא אולי יוכל להתפלל עליה ולהושיעה. ולכן מן השמים גלגלו שיטעה בדבר חנה ותאמר לו: "לא אדון אתה בדבר" ואז נתכפר על זה. נמצא שעלי במה שאמר לה "עד מתי תשתכרין" נתכפר לה מה שלא פנתה לגדול הדור שיתפלל עליה. ובמה שחנה ענתה לו "לא אדוני" נתכפר לו על שלא התייחס אליה ולא התעניין בצרתה עד כה, וצריך אדם לנהוג להשתדל לסייע ולעזור לכל אחד כמ"ש בגמ' כתובות (יז.) לעולם תהא אדם דעתו של אדם מעורבת עם הבריות ופרש"י, לעשות לאיש ואיש כרצונו. ויה"ר שנזכה להיות ממכבדי התורה ולומדיה ותהא דעתנו מעורבת עם הבריות שנוכל לעשות לאיש ואיש כרצונו.

אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא ז): "הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי". פרש"י, הן בעון חוללתי - ואיך לא אחטא ועיקר יצירתי ע"י תשמיש הוא, שכמה עוונות באים על ידו. עכ"ל. נראה לפי זה שהפסוק כפל הענין במילים שונות שהרי גם בסוף הפסוק שאמר "ובחטא יחמתני אמי", והיינו כשנתחממה אמי כשנעברה בי היה בחטא. וכ"כ במצודות דוד, שכפל הענין במילים שונות. ולע"ד נראה לפרש הפסוק בדרך דרש כדי ליישב הכפילות, וזה עפ"י מה שיש לבאר שטענת דוד המלך ע"ה בפסוק היא, שכל מה שחטא היה חטא קודם לו שגרר לו לחטוא, כלומר, שעבירה ראשונה גרמה לעבירה השניה כמו שאמרו ז"ל עבירה גוררת עבירה. וע"ז בא וטען דוד המלך "ובחטא יחמתני אמי" שבעון תשמיש אמי הושרש בי וגרם לי לחטוא. אבל הרגיש שתשאל עליו שאלה נוקבת שאם אתה בא מצד עבירה גוררת עבירה, א"כ אדם הראשון ע"ה שהוא יציר כפיו יתברך מי גרם לו לחטוא?! ואם בכל זאת הוא חטא, ודאי שאין טענתך טענה. ולזה הקדים דוד המלך ואמר: "הן בעון חוללתי" המילה "הן" היא רמז לאדם הראשון שכן אמרו בשבת (לא:) שביונית קורין לאחת "הן" (ואחת הרי היא כמו אחד והיינו ראשון כמו היום יום אחד בשבת) וזהו שאמר דהע"ה אדם הראשון שהיה יחיד בעולם ששמו מעיד עליו אדם "הראשון" אם תשאל למה חטא זהו "בעון חוללתי" פירוש, הקב"ה ברא את האדם עפר מן האדמה (הנקראית גם "חול" וחוללתי מלשון חול) ובעון החול שהוא מה שהקב"ה בתחילה קרא לאדמה "יבשה" ולבסוף קראה "ארץ". והטעם מפני שבתחילה קרא לה "יבשה" שהיא בגימטריא 317 ולאחר מכאן הוציא ממנה 26 (שם הוי"ה ב"ה) והיה הנותר 291 שזהו בגימטריא "ארץ" ובזה שיצא מן היבשה שם ה' נתגבר בארץ כח הרע ולכן מרדה בו יתברך. וכמו שנאמר: ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למיני אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן" והארץ לא הוציאה אלא פרי שנאמר: "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי וגו'" ואילו "עץ פרי" לא הוציאה. נמצא שאדם הראשון חטא מכח האדמה שנברא ממנה ולכן גם שחטא אדם הראשון נתקללה האדם בעבורו כיון שהיא הגורם לחטאו. ולכן הקדים דוד המלך ואמר: "הן בעון חוללתי" ובזה נבין יותר למה הקדים דוד המלך לומר "הן בעון חוללתי" ור"ל שאף אדם הראשון (הרמוז ב"הן") בעון חוללתי (נברא מן החול שנעשה בו עבירה) ומה שאמר כן בלשון יחיד על עצמו מפני מה שכתוב בספרים הקדושים שדוד המלך קיבל שבעים שנות חייו מאדם הראשון א"כ הרי הוא כמוהו ולזה אמר "חוללתי" ומעתה אומר דוד, גם אני "בחטא יחמתני אמי" וכמו שפרש"י הנ"ל שאיך לא אחטא ועיקר יצירתי ע"י תשמיש הוא שכמה עוונות באים על ידו.

וגם אני שמעתי בשם אחד הגדולים על מאמר חז"ל: "עבירה גוררת עבירה" שאדם שעשה עבירה צריך לדאוג מעבירה שתגרר בעקבות העבירה שעשה יותר ממה שצריך לדאוג מהעבירה שעבר כבר. וכן להיפך גבי מצוה שאמרו חז"ל מצוה גוררת מצוה, צריך האדם לשמוח במצוה שתבוא לידו בעקבות המצוה שעשה יותר ממה שזכה לעשות את המצוה הראשונה.

[[[סימן העשוי לידרס

בגמ' ב"מ (כב.) איתא, סימן העשוי לידרס, רבה אמר, לא הוי סימן ורבא אמר, הוי סימן. ופסקו הפוסקים כרבא שסימן העשוי לידרס הוי סימן. וראיתי להגרי"ח זצ"ל בספרו בן יהוידע בחי' לב"מ (ולא זכור לי כעת מקומו) כתב, לדמות קבלת פושעי ישראל בתשובה לענין השבת אבידה. כיעו"ש. ולפי דרכו נלע"ד לפרש מאמר הנ"ל בדרך דרש, שכל יהודי יש עליו סימנים של יהדות (ברית המילה, ציצית, תפילין, שבת, טהרת המשפחה ועוד) וכל עוד שיש על היהודי סימנים הללו, הקב"ה ישתבח שמו לא מתייאש ממנו ומחזקו ומעמידו ומסייע לו (שאלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו) ומורה לו דרך התשובה והיראה. ואפי' אם היהודי הוריד עדיו מעליו ופרק מעליו עול תורה ומצוות הנ"ל, נשאר בו עדיין סימן של יהדות קבוע בו, ווהוא ברית המילה שחקוקה בבשרו, שהוא סימן יהודי מובהק. ברם דא עקא, שזהו סימן העשוי לידרס ח"ו כגון במושך ערלתו או בבא על הנכרית. וע"ז נחלקו רבה ורבא אם בכה"ג הוי סימן שאין הקב"ה ישתבח שמו מתייאש ממנו או דלמא לא הוי סימן כיון דעשוי לידרס, ותשובתו קשה. וע"ז נפסק להלכה כרבא דהוי סימן, שאין הקב"ה עוזב שום יהודי שלא ידח ממנו נדח, ומראה לו דרכי התשובה והיראה ואז נשמתו חוזרת אליו בקדושה וטהרה. והרבה דרכים למקום, וכמו ששמעתי בשם הגרי"ח זצ"ל שכתב לפרש מ"ש בגמ' ב"מ (ל:) דאמר רבה, הכישה חייב בה. ופרש"י, הכישה, זה שאינה לפי כבודו אם הכישה הכאה אחת להשיבה נתחייב בה לאהדוריה הואיל והתחיל. ופירש הגאון הנ"ל, על דרך משל, שהקב"ה הוא הזקן ואינה לפי כבודו לעסוק בנשמה שחטאה להחזירה טהורה לבעליה. ולכן צריך להבין היאך בכל זאת הקב"ה מחזיר לאדם נשמתו שהיא אבידתו שאבדה לו ע"י שנטמאה בעוונות. ומתרץ הגאון עפ"י דברי הגמ' הנ"ל, שבהיות והקב"ה הכה באדם הכאה אחת והם היסורים שנתן לו, והאדם מן הסתם נזדעזע מהם, נעשה הקב"ה כביכול חייב מן הדין להתעסק בנשמה האבודה להשיבה אל הבעלים. [כל הדברים הנ"ל מריש ועד כען עלו ברעיוני בשיעור היומי שאנו לומדים עם הבחורים]

סימן קנב - ביאור מזמור ב' בתהילים (פירוש צעקת הדל)

מאת ר' אורי אישי / מחוברת אלול תשס"א (שנה א') סי' פא

א לָמָּה רָגְשׁוּ התקבצו גוֹיִם וּלְאֻמִּים במטרה להילחם בנו? והלוא יֶהְגּוּ- חושבים הם מחשבות רִיק שלא יעזרום ולא יועילום: ולמה ב יִתְיַצְּבוּ יעמדו בעצה אחת מַלְכֵי-אֶרֶץ גוג ומגוג וְרוֹזְנִים והשרים אשר איתם? כי נוֹסְדוּ- המתיקו סוד להלחם יָחַד כולם כאחד עַל-יְהוָה וְעַל- מְשִׁיחוֹ כשילחמו במלך המשיח, הרי זה כאילו נועצו להלחם בהשם אשר מְשָחוֹ: ומה היא מחשבתם? ג נְנַתְּקָה נעתיק ממקומם [נקרע ונסיר מעלינו] אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ את קשרי רצועות העול וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ ונרחיק מעלינו עֲבתֵימוֹ החבלים החזקים, שסובבו אותנו בהם: אבל ד יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם הקב"ה יִשְׂחָק לעצתם אֲדנָי יִלְעַג- לָמוֹ ישימם לשחוק וללעג: ה אָז כשישמע דברי גאוותם יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ אליהם בְאַפּוֹ בהנהגת מידת כעס, שתחת ידיו, וּבַחֲרוֹנוֹ [מגזירת ח"ר – לשון חֹם] ימטיר אש וגפרית עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר איתו יְבַהֲלֵמוֹ יבהילם לנוס על נפשם לכל עבר [כמו "ויבהילו להביא את המן (אסתר ו, יד)] ו"חרונו" ו"אפו" הם יהיו דבריו עמהם: כי אמר השם: איך יחשבו הם לעקור מלכות בית דוד ו וַאֲנִי בעוד שאני נָסַכְתִּי סכתי משחתי והמלכתי מַלְכִּי מיניתי מלך המשיח לעבודתי, בהפקידי אותו עַל-צִיּוֹן על כלל ארץ ישראל, ועל זירוז העבודה ב הַר-קָדְשִׁי בבית המקדש [אשר על הר המוריה]: ז ואמר מלך המשיח אֲסַפְּרָה אֶל חֹק דברי אלה הינם חוק, שחוקק יְהוָה כי אָמַר אֵלַי בְּנִי [בכורי ישראל] אַתָּה [המלך נחשב ככל העם] אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ חביב אתה בעיני, כבן לאב ביום הולדו: ואחר שמנהג האב להנחיל לבנו, על כן אמר ח שְׁאַל אם רק תבקש מִמֶּנִּי כי אז מיד וְאֶתְּנָה אתן נכסי כל ה גוֹיִם ויהיו נכסיהם נַחֲלָתֶךָ נתונים לך וַאֲחֻזָּתְךָ ושלטון ידך יפשוט עד אַפְסֵי- קצוי כל ה אָרֶץ: ואם יתנגדו הגוים לממשלתך עליהם ט תְּרעֵם [תשברם] תשבור התנגדותם בְּשֵׁבֶט [במקל של] בַּרְזֶל ביד קשה [בחרב] כִּכְלִי כחרס פגום שיצא מתחת ידי ה יוֹצֵר [היוצר כלי חרס נקרא יוצר [רד"ק]] תְּנַפְּצֵם תשברם [באופן שיתפזרו שבריהם]: י עוד אמר מלך המשיח וְעַתָּה אחר שנודע לכם כל זאת אתם ה מְלָכִים שנקבצתם להלחם בי הַשְׂכִּילוּ ודעו, כי אין בכם יכולת לבטל מעשה האל, ואת צוויו עלי להיות מלך. ואם הייתם עד כה במחשבה רעה הִוָּסְרוּ קחו מוסר ואל תהיו שׁפְטֵי אָרֶץ ואל תגביהו עצמכם למעלה ממדרגת שופט כל הארץ: רצו במה שהוא רוצה ו יא עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּיִרְאָה קבלו עול מלכות משיחו וְגִילוּ ושמחו על חיים שניתנו לכם, ותהא שמחתכם בִּרְעָדָה ברתת ובפחד [פן ינטלו מכם חייכם]: יב נַשְּׁקוּ- ידו של בַר לבב [נשקו ידי וקבלו מרותי עליכם, כי אותי השם בחר להיות עליון על כל בשר] פֶּן- יֶאֱנַף פן יקצוף ויחרה אף השם בכם וְתֹאבְדוּ מ דֶרֶךְ החיים כִּי- בעת אשר יִבְעַר יחרה כִּמְעַט רגע מועט אַפּוֹ בכם, מיד תאבדו. מאידך, אם תחסו בצל דבר השם ולא תמרדו בו, תהיו גם אתם נכללים בגדר אַשְׁרֵי כָּל-חוֹסֵי בוֹ: "כל" – לרבות עמי נכר החוסים בהשם.

עיקר מחלוקתם של רבותינו, המפרשים, ע"ה בביאורי התיבות נעוצה בקביעת יסוד התיבה שלפניהם, אשר אותה הם באים לבאר. דוגמא לדבר היא התיבה נָסַכְתִּי, מן הפס' תהילים ב ו: וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל-צִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי. כי הנה חכם פלוני יבין, כי יסוד תיבת נָסַכְתִּי הוא נ"ס, כך יש לקרוא יסוד התיבה: נו"ן סמ"ך, מן נס"ס וכיון שאותיות נו"ן וסמ"ך, בהצטרפן לתיבה בפני עצמה – "נס" מדברות בעמוד גבוה, עליו קושרים דגל יִמָּצֵא לנכון לבאר כי נסכתי ענינו הגבהה ורוממות. כמו נוססתי. וכן תרגם יונתן על אתר: וַאֲנָא רַבִּיתִי מַלְכִּי. אבל רש"י ורד"ק ואבן עזרא והמצודות הבינו שהלשון לשון נסיכות! מן נס"כ. ויש חכם שיבין, כי יסוד תיבת נָסַכְתִּי הוא ס"כ. מן סכ"כ. מלשון משיחה. ואכן כך הבין המלבי"ם, בכתבו על אתר: "שהוא הנמשח מאתי למשול עַל-צִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי". ואם תשאל את מלבי"ם, ע"ה מפני מה הניס מלפניו את היסוד נ"ס, ובחר ביסוד ס"כ, יאמר לך, כי נו"ן של נסכתי אינה מן היסוד, כי היא נופלת. שהרי אפשר לומר סכתי, בלא נו"ן. אם כן, אין הנו"ן מן המניין. וכשתשאל את רבותינו, שבחרו בנו"ן כיסוד לתיבה, מפני מה בחרו בה, יאמרו שבדוקא לא אמר דוד 'סכתי', כי לא התכוין ליסוד ס"כ, אלא ביקש לומר דבר שעניינו הגבהה ורוממות, על כן בחר בתיבה נָסַכְתִּי, לומר לך שיסוד התיבה נ"ס.

ויש עוד מקום להרחיב ולבאר החילוק בין לשון התרגום לבין לשון רש"י וסיעתו, אך אין כוונתי, אלא להראות מה הכריח את כל אחד מרבותינו, המפרשים, לפרש כפי שפירש. ואם המעיין בדבר אלה הבין, כי כל אחד מהמפרשים ראה לנגד עיניו שתי אותיות יסוד, ועליהן בנה את ביאורו לתיבה, בכך השגתי מבוקשי, וכבר אין אני צריך להביא דוגמאות נוספות, גם כי רבות הן הדוגמאות לכך.

אמנם החשוב לי ביותר הוא, להציג לפניך שיטה, בה תוכל אתה בעצמך להכריע מהו יסוד התיבה שלפניך, וע"י כך יתבארו ויתלבנו לעיניך הכתובים. כך הוא בלימוד התנ"ך והמשנה והגמרא והמדרשים, ובכל ספר.

הנה, על דרך כלל, דרך מציאת יסוד התיבה קלה ומהירה, יותר מאשר בדוגמא שלהלן. אלא שבהבאת דוגמא שיש עמה קושי, אוכל לפתוח בפניך כמה וכמה פתחים, בהם ניתן לגשת אל התיבה ולפרקה לגורמיה, ולעמוד על היסוד בה.

הבה נאחז בתיבה נָסַכְתִּי, שכבר עסקנו בה, וננסה יחדיו להבין עניינה.

כבר למדנו כי יסוד התיבה, אפשר שהוא נ"ס ואפשר שהוא ס"כ. הבה נבחן בעצמנו את שני היסודות הנזכרים, ונראה אלו תיבות מצטרפות לכל אחד משני היסודות, כי ע"י זו הדרך יקל עלינו לשייך את תיבת נָסַכְתִּי אל אחת משתי קבוצות המילים, שעניינן תואם.

נברור תחילה תיבות, אשר אינן נבנות על היסוד נ"ס –

תיבת נסב, כמו בראש' יט ד: נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת אינה מיסוד נ"ס, אלא מיסוד ס"ב, שעניינו סיבוב. תיבת נסוג, כמו ישע' נ ה: אָחוֹר לֹא נְסוּגתִי מיסוד ס"ג וכ"כ ר' אבן עזרא על תהל' עח נז, ועניינה נסיגה ובריחה. [כן על פס' תהי' נג ד: כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחו, פי' במצודת דוד: "כל העם חזרו לאחור ופרשו מדרך הטוב", כו'. ע"ש. נמצא שביאר סָג מלשון נסיגה, דהיינו חזרה לאחור. כן תיבת סוּגָה כמו משלי ז ג: סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, הואיל רש"י ביאר עניינה על אתר בזוה"ל: גדורה ומסוייגת בגדר שושנים. די לה בגדר קל, ואין אחד מכם פורץ בו ליכנס". ע"כ. והדבר ברור כי ההולך בדרך, ובא לפני גדר, הריהו נסוג והולך סביב לה. כי זה עניינו של סייג, שהוא סוגר את שבתוכו, ע"י שמקיפו מכל רוחותיו, ומונע הוא בעד חדירת מסיגי גבול. וע"י ביאור ענין סייג, נתבאר גם עניין תיבת סגר, כמו שמות יד ג: סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. ר"ל מנע מהם המדבר אפשרות נסיגה ובריחה מפנינו דברי פרעה] תיבת נסד, כמו תהל' ב' ב: נוֹסְדוּ-יָחַד, גם היא אינה מיסוד נ"ס, אלא מיסוד ס"ד, כמו דבר' לב כב: מוֹסְדֵי הָרִים. תיבת נסע מיסוד ס"ע. תיבת נוסף מיסוד ס"פ. נסת, כמו ש"ב כד א: וַיָּסֶת אֶת-דָּוִד, מיסוד ס"ת.

עד כאן בירור התיבות שאינן מיסוד נ"ס.

תיבת נסה, כמו דבר' ו' טז: לֹא תְנַסּוּ אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה, מיסוד נ"ס. כן תיבת נסס, כמו תהל' ס ו: נֵּס לְהִתְנוֹסֵס, מיסוד נ"ס. עד כאן תיבות מיסוד נ"ס.

אם היה מי שעקב אחר רשימת התיבות, ראה כי עברתי, לפי סדר אל"ף בי"ת, על כל התיבות המצטרפות ליסוד נ"ס, וביררתי עניינן.

[אמנם על תיבת סגן, כמו ירמ' נא כג: וְנִפַּצְתִּי בְךָ פַּחוֹת וּסְגָנִים, דילגתי, כי קשה היה לי להגדיר שם תואר זה, וכן נתקשה במ. ציון בביאורה המדוייק של התיבה, בכתבו בביאור לס' ישע' מא כה וכן בביאורו לס' דניאל ח' מח: "מן שררה", "ענין שררה". ועל אף הקושי שבהגדרה המדוייקת, תורה שלמדתי באף למדתני, כי גם תיבה זו מיסוד ס"ג ומלשון סגי. כמו, בדברי רבותינו ברכ' נח ע"א, סגי נהור. והכח לקבוע מסמרות ניתן במתנה להמתייגע].

אחרי שזנחנו את התיבות, שאינן קשורת עם היסוד נ"ס, ננסה לרקום חוט מקשר בין התיבות הללו "נסה", "נסס". צירופי האותיות האחרונים בלא ספק, עניינם הגבהה ורוממות.

והנה, ניסוך המים והיין על גבי המזבח כמו במד' טו ה: וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין, הרי הוא שפיכת הנוזל ע"ג המזבח. ועל כן קרויה פעולה זו בשם ניסוך, על שם פעולת הרמת הנוזל קודם שפיכתו. כי אי אפשר לשופכו על גבי דבר, אם לא קודם לכן ירימוהו וינשאוהו, מעל פני הדבר שעליו שופכים. וכיון שנסיכות עניינה שליטה והנהגה, והמנהיג הוא המורם מעם, נמצא שאותיות נו"ן סמ"ך, בסדר הזה, הן אותיות היסוד של התיבה נָסַכְתִּי.

כעת נמנה תיבות, הנבנות על היסוד ס"כ –

תיבת "סכך" [כמו סֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפּרֶת שמות כה כ וכמו כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכּוֹ תהל' כז ה, וכמו סַכּוֹתָה לְראשִׁי תהל' קמ ח] תיבת "מסך [כמו וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאהֶל שמות כו לו] תיבת "סכר" [כמו וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנת תְּהוֹם בראש' ח' ב], תיבת "סכן" [וכמו וּתְהִי-לוֹ סֹכֶנֶת מ"א א ב], תיבת "סכל" [כמו הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאד ש"א כו כא].

כעת נבחן התיבות הנבנות על היסוד ס"כ –

סוככים – לשון כיסוי ראה רש"י מ"א ו' כג. כן סֻכּוֹ, סַכּוֹתָה, מָסָךְ, וַיִּסָּכְרוּ, סֹכֶנֶת [שמכסה וחופפת עליו בחם גופה]. הִסְכַּלְתִּי [עקב הסתרת החכמה]. אחר בחינת התיבות הללו, נמצא שכולן עומדות על יסוד ס"כ ועניינן כיסוי, או הסתרה תחת כיסוי. ואכן, כל כיסוי מסתיר את שתחתיו.

והנה, אם תיבת נָסַכְתִּי עניינה שפיכה, ואין לה כל עניין עם כיסוי דבר, הרי נוכל לקבוע בוודאות, כי אין התיבה מיסוד ס"כ.

אלא שעל כרחנו עלינו להודות, כי שפיכת גוף על גבי גוף אחר, יש בה משום כיסויו של הגוף שניסכנו עליו. ואם תאמר כי גוף שקוף אינו מכסה את הגוף אשר תחתיו, הנה, גם אם הגוף העליון הוא שקוף כמים וכשמן, והגוף התחתון נראה בעדו, על כל פנים, הגוף העליון מכסה, בגופו, את התחתון, כי הוא יושב עליו. ורמז לדבר הוא שאמר דוד תהל' קלג ב: כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל-הָראשׁ ירֵד עַל-הַזָּקָן זְקַן אַהֲרן שֶׁיּרֵד עַל-פִּי מִדּוֹתָיו. נמצא שגוף השמן, הנמשח על ראש הכהן, מכסה בגופו דהיינו בגוף השמן את ראש הכהן, ויורד על זקנו, ומכסה, בדרכו למטה, כל דבר שהוא נוטף עליו. ואם כי רק מכסהו, אבל אינו מסתירו [כי הגוף התחתון עדיין נראה מבעד לגוף העליון, השקוף, אשר עליו] יש לנו פה רחב לומר, כי תיבת נסכתי מיסוד ס"כ. שהרי פסוק מפורש בתוה"ק מעיד, כי שם מכסה נופל על נוזל, שנא' שמות טו י: נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם! [ים כידוע, הוא אוצר מים נוזלים].

בוא וראה, כי אחר שנפלו עליהם מי הים כמכסה, עדיין ניתן היה לראות את גופות המצריים, מעט מתחת לפני המים, ורק אח"כ צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת, ולא ניתן היה לראותם עוד במים האדירים. הרי לך כי שֵם מכסה ניתן למים, גם כשנראו גופות המצריים מתחתיו. ומה לי מים, מה לי שמן?!

עד כאן הראנו לדעת, כי תיבת נָסַכְתִּי יש לה פנים לכאן ולכאן. כי אפשר לומר שיסוד התיבה נ"ס, ואפשר לומר כי יסודה הוא ס"כ. ופשוט שלא לחינם בחר דוד להשתמש בתיבה זו דוקא, לרמוז בתיבה אחת שני העניינים גם יחד, אשר שניהם מצטרפים לומר דבר אחד. שהרי - הגבהת ורוממות המלך [עפ"י יסוד נ"ס] נעשתה ע"י משיחתו [עפ"י יסוד ס"כ].

וכזו היא שירה, וכזה הוא דרכה לומר עניינים ארוכים במילים ספורות ולרמז על עניינים שונים בתיבה אחת.

ויחד עם זאת, מצד האמת, אין תיבה אחת עומדת על שני יסודות, ועלינו להכריע, על פי קנה מדה כלשהו, לאיזה יסוד, מן השניים, נוטה התיבה יותר, לשם כך, עלינו לחפש בתנ"ך תיבות אחרות, שעניינן ניסוך, או נסיכות, ולבחון את עניינן, בהתאם לנושא שהן משתתפות בו, כך, מן הבחינה התכנית, העניינית, נוכל, אולי, לקבוע לאיזה יסוד, מן שני היסודות הנזכרים, שייכת התיבה נסכתי.

אמנם, על פי כלל אשר בידי, אותו למדתי מהתבוננות ממושכת בתיבות לשוה"ק, אשר נכון הוא גבי רוב התיבות בלשוננו, שתי האותיות הראשונות המרכיבות את שורש התיבה [המורכב משלוש אותיות], הוא הוא יסוד התיבה [המורכב משתי אותיות]. כך, למשל, שורש חל"ל יסודו ח"ל [כי אות למ"ד כפולה נופלת]. ושורש בנ"ה יסודו ב"נ [כי אות ה"א נופלת]. אם כן, במחשבה ראשונה, שורש נס"ך יסודו נ"ס, [לפי שיותר מצוי, שיסוד תיבה ימצֵא על דרך סידור האותיות, אשר בה, מאשר יופיע בה בהיפוך אותיות, ושתי האותיות הראשונות, הן הן, עפ"י רוב, יסודה של תיבה. אלא אם כן אחת מהן היא מאותיות הנופלות. כגון מאותיות אהו"י, שהן בד"כ מן הנופלות. וכמש"כ מהר"ל, ע"ה בספר גור אריה על בראש' ד' א. ע"ש. וע"ע בפי' רד"ק, ע"ה על דה"א א ז].

אלא שיש להתבונן ולהכריע אם הנו"ן של נס"ך, אינה נופלת בתיבה, דוגמת נו"ן של נג"ר, שהיא נופלת, כי יסוד נג"ר הוא ג"ר, לא נ"ג, כי נג"ר מלשון גרירה ונסירה, ובלשון חכמים שבת משנה יז מְגֵרָה – מסור קטן. וכן נו"ן של נש"ב נופלת, ויסוד נש"ב הוא ש"ב.

לתשומח הלב - אם אמנם כל אות מאותיות הא"ב היא יסוד לכל התיבות הפותחות באותה אות, [כמו שהוכחתי באריכות בהקדמתי לקונטרס "לשון לימודים"]. הרי לא יתכן לומר על תיבת "רשת", למשל, שהיא מיסוד ש"ת ומלשון תשתית, כי בכך אמרנו שהשי"ן היא היסוד הראשון לתיבת "רשת", וזה אי אפשר לומר, כי אין הרי"ש ד"רשת" נופלת, ואם נאמר כן, גם נסתור את הנחת היסוד, שכל אות היא יסוד לתיבות הפותחות בה, אם כן, על כרחנו, אות רי"ש היא יסוד בתיבת "רשת", לפי ש"רשת" היא תיבה הפותחת ברי"ש, ואין הרי"ש מאותיות השורש הנופלות בה, על כן, תיבה זו, "רשת", הפרושה לרגלינו, יסודה הוא ר"ש. גם אם בעניינו לא נמצא כל קשר רעיוני בין תיבת "רש" לבין תיבת "רשת"]! ועל דעתי העניה. נראה לומר, כי "רשת" מלשון "רש", לפי שדברים הניתנים אל תוכה, הולכים ונופלים בעד החללים אשר בה, על כן שמה: "רשת", על שם דלותה ועניה,

ולענ"ד, היות שהנו"ן בה נופלת. גם תיבת נסכתי, משורש נס"ך. מיסוד ס"כ, היא! והלשון - לשון ניסוך ושפיכה! ומה שנושאת התיבה עמה כוונת: נסיכות ורוממות, הוא מצד תכונת הנו"ן אשר בה, המצטרפת בצד יסוד התיבה, ומעניקה לתיבה משהו ממגוון המשמעויות, הכלולה בה, אך לא מצד שהנו"ן שייכת ליסוד התיבה, כי נופלת היא, ואינה מן היסוד בה,

סיכומו של דבר - תיבת נָסַכְתִּי מיסוד ס"כ, ומשמעותה שפיכה, כמו במדב' טו ה: וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין. נמצא ביאור הפסוק תהיל' ב' ו: וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל-צִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי – אני סכתיו ומשחתיו, ומניתיו כמלך משיח לעבודתי, בהפקידי אותו עַל-צִיּוֹן, על כלל ארץ ישראל, ועל זירוז העבודה בהַר-קָדְשִׁי בבית המקדש [אשר על הר המוריה].

אמר העורך: הנה הה"כ נר"ו הנ"ל זכה לפני מספר שנים להוציא לאור עולם את סידורו "צעקת הדל" אשר רבים וכן שלמים התחילו לשים לבם להבנת התפילה בזכות סידורו הנ"ל. יישר כוחו וחילו לאורייתא. והנה כעת הוא נר"ו יושב וכותב על הנייר ועל הדפתרא ביאור לספר תהילים. וכשביקשתיו שישלח לי מאמר להדפיסו בירחוננו, שלח אלי להדפסה את ביאורו למזמור ב', וביקש להדפיסו כמות שהוא, בלי שנוי ותמורה. ומ"מ אני אומר, שכל מי שיש לו איזו הארה או הערה ישלחנה ישירות אל הה"כ נר"ו אשר כתובתו היא: רחוב חזון איש 13/8 ביתר עלית 99879.

נ"ב. את הדברים הנ"ל כתבתי בזמנו אבל כעת (שלהי תשס"ו) כבר יצא לאור ספר תהילים צעקת הדל הנ"ל בשלימותו ומי שמעוניין יפנה אל המחבר הנ"ל.

סימן קנג - חידושי משלי

מאת הרב יצחק וקיים / מחוברת אדר תשס"ב (שנה ב') סי' נ'

ראיתי לנכון להציג כאן חידושים שנתחדשו לי בס"ד בקוראי בספר משלי ביום חג השבועות אשתקד, בתוספת נופך כעת בשעת הדפסה. ויה"ר שיהיו לנחת רוח לפניו.

פרק יח פסוק ט - גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית. רגילים אנשים לחשוב שהמושג "משחית" הוא אדם שהורס או שובר "בידיו" והיינו בקום ועשה. אבל אין הדבר כן, כי תורתנו הקדושה מלמדת אותנו שגם רפיון בעבודה, הגורם להפחתה בייצור, זהו סוג של השחתה. ואדם שמתרפה במלאכתו חבר הוא לאיש משחית, כלומר, לאדם שבפועל משחית בקום ועשה. לדוגמא: יש אדם שבאמצע העבודה משוחח עם פלוני ואלמוני שיחות פרטיות, ולפעמים זה נעשה גם בטלפון של העבודה, ופעמים שעושים בזמן העבודה עבודות פרטיות או שמאחרים לעבודה ונותנים לאחר להדפיס את הכרטיס בזמן וכיוצ"ב שהוא בודאי גזל גמור. וזו עצת היצר הרע האומר לאדם טענות שוא כגון: "בעל הבית אינו מקפיד" או "מסתמא הוא מוחל" או "יש לי משכורת קבועה" (בשכיר) ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה דגם דבר זה חבר לאיש משחית. ולכאורה יש לדקדק, שהרי רבותינו אמרו, אתין וגמין מרבין, וא"כ מה בא לרבות שלמה המלך בתיבת "גם" שפתח בו את הפסוק. ונלע"ד בס"ד דפעמים מתרפה אדם במלאכתו מחמת שראה אדם אחר שמתרפה ולמד ממנו. בפרט אם הוא אדם חשוב וירא ה' מרבים שהכל למדים ממנו. וגם לזה שלמדו ממנו קורא עליו שלמה: חבר הוא לאיש משחית, שהוא השורש והמקור.

וכמו שיש דברים כאלה בענייני העוה"ז, כן שייכים הדברים ביתר שאת ויתר עז בענייני העוה"ב [שיש בו גם יצה"ר המשכנע כל אדם להפילו בעניינים אלה] אדם שמתרפה בעבודת ה' הוא חבר לאיש משחית, ודייק הפסוק לומר "מלאכתו" והיינו מלאכת שמים שזהו עיקר מלאכתו של אדם בעוה"ז, וזו המטרה העיקרית שבשבילה בא אדם לעולם. וכמו שאמר התנא באבות "היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים ובעל הבית דוחק". וכאשר אדם מתרפה בעבודת ה' זה גורם שיש פחות שפע לעם ישראל ובעוה"ר באים צרות רבות ורעות ב"מ. וכיוצ"ב ראיתי בס' אור דניאל (עמוד רכו) שכתב בשם הרב יעקב שכנזי שליט"א בספרו קול יעקב שדקדק על הפסוק "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". מדוע לא סיים הפסוק וכאשר "יוריד" משה ידו שהוא היפך מתיבת "ירים". ותירץ עפ"י מה שאמרו בחגיגה (טו.) ששאל אחר את ר"מ: מה פירוש הפסוק "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז (איוב כח) והשיב לו, דברי תורה קשים לקנותן כזהב ונוחין לאבדן ככלי זכוכית ופרש"י, שכלי זכוכית א"צ לשברם כדי שישברו אלא די שעוזב אחיזתו מהם. וזה רמז לדברי תורה שב"היסח הדעת" מספיק לאדם כדי שישכחם. וזה רומזת התורה שלאבד רכוש התורה א"צ להוריד ידים אלא אפי' אם רק יניח ידו ברפיון, וגבר עמלק מזרע עשו המשכח הלימוד ח"ו. עכת"ד. וכן אמרו רבותינו על הפסוק "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" שעמלק בא מפני שרפו ידיהם מן התורה, שפסקו ללמוד לא נאמר, אלא שרפו ידיהם כי די בזה בשביל שיבוא עמלק ח"ו וכעין זה דרשו על הפסוק הקול קול יעקב וגו' שתיבת הקול הראשונה נכתבה בס"ת "הקל" חסר וא"ו לרמוז כשקל קול יעקב והיינו כשקולו של יעקב שעוסק תורה פוחת, אזי ידים ידי עשו שולטות על שונאיהם של ישראל. ולפ"ז אפשר לפרש "חבר הוא לאיש משחית" ר"ל לשונאי ישראל שבאים להשחית כרם ישראל. וזהו ע"י שמתרפה האדם במלאכת שמים מפני שהוא מגדיל כח הס"מ כידוע.

ומאידך, זה לעומת זה עשה האלקים, אם האדם מתחזק בתורה ויראת שמים מרחיק מעל ישראל כל שונאי ישראל ומקרב את הגאולה וכמו שכתב הגר"י צדקה בספרו קול יהודה בפ' יתרו על הפסוק "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני" שהדבר ידוע שבאו מרפידים ומה בא הפסוק ללמדנו באומרו ויסעו מרפידים. ותירץ בשם הרב אור החיים כיון שנסעו מרפיון ידים זכו להגיע למדבר סיני והיינו לתורה שקבלוה מסיני. כי כאשר יש רפיון לא יוכלו לקבל את התורה, כי היא דורשת עוז ותעצומות. וכך היה עמנו בימי מלחמת העולם השניה כשהגרמנים ימ"ש התקרבו לא"י והרב הצדיק סלמאן מוצפי פעל ועשה תפילות רבות וצעקות וסליחות, והלך לקברי אבות. וברוך ה' נושענו מהגרמנים ימ"ש, והראו לו בחלום את הפסוק "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים" וביארו לו, כי הרפיון בתורה מעכב את הגאולה שהרי הלכתם לקברי אבות ולא נעניתם לגאולה השלימה. ע"כ. וזהו שדרשו חז"ל על הפסוק אם בחוקתי תלכו וגו' שתהיו "עמלים" בתורה משמע שאם לא כן אין לנו זכות מספיק כדי לקבל את השפע שהבטיחה תורה.

נמצינו למדים מהאמור כי תיבת "גם" באה לרבות אדם שמתרפא במלאכת שמים וממנו לומדים אחרים שגם הוא אח לבעל משחית, כגון אם הוא מתבטל או מאחר לסדרי הלימוד או מפטפט באמצע הלימוד, וממנו יראו וכן יעשו ח"ו. וע"כ צריך כל אדם להזהר שלא יהא גורם לרפיון ח"ו. וכיוצא בזה שמעתי מהגר"י סופר שליט"א על מאמר רבותינו, שאדם עתיד ליתן "דין וחשבון", שפירשו בשם הגר"א, ש"דין" הוא על העבירה שעשה. ו"חשבון" הוא על מה שהיה יכול לעשות מצוות באותו זמן. והוסיף עוד, שיש מתרצים שדין על העבירה שעשה וחשבון על מה שלמדו ממנו אחרים וכן עשו.

ואפשר עוד לומר, דהפסוק בא ללמד שאם אדם יכול ללמוד דברים עמוקים יותר כגון גמרא בעיון וכדומה ועוסק כל היום בדברים קלים כגון בקריאת תהילים ולימוד מוסר (שצריך עכ"פ מעט כקב חומטן לכור תבואה) אזי הוא בגדר מתרפה במלאכתו וממילא חבר הוא לאיש משחית. ובדרך כלל אדם יודע ערכו ומעלתו במה יוכל לעסוק וללמוד, [ואם אינו ברור לו, יעשה שאלת חכם] וזה מדוקדק בפסוק "במלאכתו" מלאכתו הראויה לו. ע"כ צריכים אנחנו לנצל כל רגע ורגע לעסוק במלאכת שמים ובפרט שבכך יכול להכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות ואם עשה עבירה ח"ו והכריע לכף חובה הרי הוא חבר לאיש משחית שהוא השטן הוא מלאך המות השם יצילנו.

פרק יח פסוק טז - מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו. נ"ל לפרש בס"ד שבא שלמה המלך ללמדנו כי אע"פ שבהשקפה ראשונה נראה שאדם הנותן, הרי הוא ממעט מממונו, ועל כן אין כדאי לו לתת, מ"מ תורתנו הקדושה מלמדת אותנו, שאינו כן, ולא זו בלבד שאין ממונו מתמעט אלא אדרבא כשאדם נותן מממונו, הקב"ה מרחיב לו. וכמו שרמזו דורשי רשומות על הפסוק ונתנו איש כופר נפשו וגו' שתיבת ונתנו נקראת ישר והפוך, לרמוז לנו, שאדם הנותן הוא מקבל כנגד זה מהקב"ה. וגדולה מזו אמרו, אדם שנותן, למעשה הוא לוקח לעצמו כמו שאמרו על הפסוק ויקחו לי תרומה שהיה צ"ל ויתנו לי תרומה אלא בא לומר שהנותן למעשה הוא לוקח לעצמו. ויש לומר דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר שהרי עפ"י התורה הקדושה, אדם צריך לתת הלואה לחבירו ללא ריבית, אע"פ שלמראה עיניו נראה שירד ערך כספו, ע"ז אומר שלמה בחכמתו, הנתינה שאתה נותן לא רק שלא תפסיד ממנה אלא גם תרויח מן הדבר הזה. וכעין זה אמרו גבי מעשר כספים בגמ' תענית (ט.) אמר רבי יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר. כלומר, הנתינה גורמת לעושר. ואע"פ שזהו נגד השכל הפשוט, ע"ז כבר אמרו בדרך צחות במקום שנגמר ההגיון, שם מתחילה האמונה. ואמרו ז"ל שמלוה לעני כביכול מלוה לשם יתברך שנאמר מלוה ה' חונן דל. וא"כ, נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך שהוא מקור הברכה. ומה שסיים הפסוק: ולפני גדולים ינחנו. ר"ל, שאחר שירחיב לו הקב"ה א"כ יצא שמו, וזה יגרום שהוא יגיע לפני גדולים ויכבדו אותו על מעשיו הטובים ועזרתו לזולת.

א"נ אפשר לפרש פסוק זה על התורה הקדושה, ור"ל, שלפעמים יש אברכים בני עליה שזכו להסתופף בחצרות בית ה', וספגו הרבה תורה ויראת שמים במשך שנים רבות. ופעמים שפונים אליהם ומציעים להם לפתוח שיעור תורה לזכות את הרבים הצמאים לדבר ה'. והם דוחים את ההצעה על הסף, באמרם, היום קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית דוחק. כלומר, יש לנו הרבה ללמוד ומתי נספיק וכדומה. ועל כן בא שלמה המלך ומגלה לנו סוד גדול שאע"פ שבהשקפה ראשונה נראה שהשיעור יגביל אותו שלא יוכל ללמוד הרבה. אבל באמת אין זה נכון כלל, כי כשאדם נותן לאחרים ממה שזוכה ללמד הוא לומד בעצמו הרבה מאוד, ודבר זה ירחיב לו, וכמו שאמרו ז"ל ומתלמידי יותר מכולם. וכמה טעמים לזה:

א. אדם שצריך ללמד חייב ללמוד את הדברים יותר לעומק עם כל פרטיהם לבאר כל חמיר'א, ולהתייחס לכל המסתעף מן הנלמד. נמצא שהוא לומד טוב יותר ובהיקף רחב יותר מאשר היה לומד בעצמו.

ב. ופעמים שמלמד בשיעור נושא שלא היה לומד אותו אם היה לומד לבדו.

ג. במסגרת השיעור שואלי'ם הלכו בו בדברים שלא נרגש בהם בלימוד העצמי שלו כלל. ובזכות זה עומד ומעיין או שואל רב גדול בענין ההוא, ומתבררים לו דברים שלא ידע ולא היה יודע כלל אם לא נשאל על זה.

ד. והמעלה הגדולה מן הכל – שהוא לומד לשמור על זמנו ולנצלו היטב כי לשיעור צריך הכנה דרב'ה. וממילא דבר זה מרחיב לו זכויותיו לעוה"ב.

ופעם שמעתי מהגר"י סופר שליט"א כי כשם שאדם מפריש מעשר כספים כמו כן צריך להפריש מעשר זמן. וכבר נודע מעלת זיכוי הרבים שאין ערוך אליה. וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. ואחת הזכיות להנצל ביום הדין הוא כאשר אדם שותף בזיכוי הרבים, כי לא יקל בעת משקל זכות הציבור שצריך לו, ודנים אותו לכף זכות. וזכורני ששמעתי ממרן הראש"ל נר"ו בשיעורו בקבוע במוצש"ק בלוין שסיפר על אחד מגדולי מחזירי התשובה בדורנו, שהיתה לו הצעה לתת שיעור באיזה מקום, וזמן הנסיעה לשם הוא כחצי שעה, וחשב לסרב לה כי זהו ביטול זמן. ובא ושאל אותי על זה, וגערתי בו. מה הספק שיש לך! סע כל יום ותתן שיעור. עכ"ד.

ומה שסיים הפסוק ולפני גדולים ינחנו. ר"ל, שלבסוף אותו אברך יעלה ויבוא ויגיע למעלות נפלאות בתורה וירא"ש, והיה שמו כשם הגדולים אשר בארץ. ואפשר לומר שהרעיון הנ"ל רמוז גם בפ' חוקת (כז יח –יט) וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות וגו' כלומר, אדם שזכה ללמוד תורה שנתנה במדבר, ויודע להתנהג בענוה ובשפלות ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, והולך ומלמדה לאחרים, והוא גם במצב שיודע לדבר ולהשפיע ונותן לאחרים לקרבם לאביהם שבשמים אז ה' מרחיב לו, והוא ממתנה נחליאל - נוחל ומקבל חלק מהקב"ה בין ברוחניות בין בגשמיות, וממילא משם יעלה "במות" לדרגה שלפני גדולים ינחנו, והם הם גדולי התורה והיראה. אך בזאת צריך להזהר שלא יתגאה בעצמו כמו שאמרו חז"ל ואל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. והשם יתברך יזכנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות אכי"ר.

תוכן העניינים

וקנה לך חבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה