חלק ב - דרך הלימוד, חידושי תנ''ך וש''ס · דרך הלימוד הישרה מכתבם של גדולי ישראל
[מחוברת תשרי- חשון תשס"ג (שנה ג') סי' א]
מאז הוקם ירחוננו (בשבט תשס"א) הבאנו במדור הנוכחי מידי חודש בחודשו מאמר אחר מאמר מרבותינו נ"ע ושיבלחט"א בשבח המגיע לכתבי'ם ובכללי הכתב והמכתב..והנה בעת'ה זו השנה השלישית לירחוננו, הגיע עת למוד דרך הלימוד מפי כתבם של גדולי ישראל לדורותיהם בכל מקומות מושבותיהם, ויכירו וידעו כל בני התורה את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.בלימוד תורתנו הקדושה. ונתחיל בדברי גדול האחרונים מהר"ל מפראג בספרו דרך החיים (פ"ו דאבות עמוד שה - שו) שאחר שהאריך לדבר במעלת החזרה והשינון בלימוד התורה שבזה תורתו משתמרת בקרבו וידע כל דין ודין מוצאו ומובאו, שוב כתב להתאונן על דרך הלימוד הנהוגה בזמנו. וממנו נקח, לדעת אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם בלימוד תורתנו הקדושה. וזה לשונו שם:
מאת המהר''ל מפראג
והאדם אשר הוא חכם כאשר יעלה על דעתו מנהגינו ראוי שישתומם על זה, איך הפליא ה' מכותינו ואבדה חכמת חכמינו כי היינו לאחור ולא לפנים. כי הראשונים התנאים והאמוראים והגאונים וכל האחרונים התחילו בסדר המסודר, ללמוד תחלה מקרא ואחר כך משנה ואחר כך תלמוד, ובדור הזה מתחילין בתלמוד שמחנכין הנער בן שש ושבע בתלמוד ולבסוף יעלה אל המשנה, ולא ללמוד רק שמחפשים בהלכות פסוקות כמו שאמרנו, והנה מתחילין בתלמוד ומסיימין משנה. היה להם לחשוב אחר שהתכלית שבאים אל מדה זאת, היה להם ללמוד תחלה המשנה והיה נשאר אצלם המשנה, עכשיו לא נשאר לא תלמוד ולא שום דין ולא שום הוראה רק ע"י חפוש. אמנם הסבה הגורמת הקלקול הגדול הזה הוא השקר בתחלה יוליד בסוף העיוות והקלקלה, וזה כי מתחילין לפלפל דברי הבאי בהלכה אשר יודעים כי פיהם לא כן ידבר ומגלין פנים בתורה אשר לא כן ויאמרו לחדודי בעינא. ואף כי דבר כזה ח"ו לא תהא בישראל לחדודי בדברי שקר לבלות הזמן בשקר והתורה היא תורת אמת איך יעלה על דעת אדם כזה, הלא ראוי שיקרע אדם לבבו ע"ז להפוך האמת על שקר ויאמר לחדודי בעינא. ויותר מזה כי אף דבריהם אינם כלל. שאם היה הפלפול שהוא פלפול הבאי ושקר מתדמה אל פלפול אמת, אפשר לומר כי יעלה בסוף מפלפול זה שאין בו ממש לפלפול אמת, אבל אין הדבר כך, כי אין דומה בשום דימוי כלל לא הקושיות ולא התירוצים, ואיך יחדד עצמו בפלפול כמו זה עד שידע לפלפל בפלפול אמת. אדרבה, הדעת נותן בהפך, זה שהוא מטפש ולא יחכים, כי הורגל בפלפול שאינו דומה לשום חכמה כלל, ואיך יהיה האחד למוד אל השני, ודבר זה עינינו רואות ולא אחר. ואם יאמר, דסוף סוף הוא חדוד ואף כי אינו דומה אל פלפול של אמת, אם כן יותר יש ללמוד אומנות נגרות ושאר אומנות או שחוק הידוע שבו חדוד חכמה ותחבולה ויחדד עצמו גם כן בזה, וזה היה יותר ראוי ממה שיגלה פנים בתורה שלא כהלכה והרה עמל וילד שקר. כי כאשר האדם מרגיל עצמו בשקר כמו שהוא דבר הזה שהוא יודע ומכוין לשקר, כל מעשיו נמשכים אחר השקר ומשקר הוא במעשים גם כן כי הורגל השקר על שפתו ואיך יוליד השקר דבר אמת. ובמ"ח דברים שמנו חכמים שהתורה נקנית בהם [שנינו] אוהב את המישרים שהוא הרחקה מן השקר ומעמיד את חבירו על האמת ומכ"ש שהוא יעמוד על האמת וכולם הם מדות טובות וישרות, אבל לעוות בדברי תורה כדי לחדד בפלפול ובחדוד שאינו דומה ואין לו שום פנים אל פלפול האמת, הנהיה דבר כזה! וקורא אני עליהם וגם אני נתתי להם וגו'.
ואתם התלמידים היקרים אשר נתן ה' לכם לב שומע ודעת לקבל, חילכם לאורייתא ולא תתנו חילכם לזרים ולדברי שקרים, ויעלה על דעתיכם אחריתכם כמה גדול שכר של בעלי תורה, ולמה תוציאו ימיכם בדברים כמו אלו, ולמה אתם יגעים בדברי ריק שאין על זה שכר. וכי יעלה על דעתיכם שעל זה קבול שכר ואתם ידעתם בעצמכם כי הם דברים שאין להם שכר, הלא יש לחוש על נפשיכם מפני עלבונה של תורה, ואל יבטיח אתכם יצרכם או המורה לכם כי טוב הוא דבר זה, כי בשוא מבטיח אתכם על זה, ומי יתן שלא יצא שכר המורה בהפסדו, והלואי שיהיה כך. וראיתי בנים אשר לבם כפתחו של אולם עד שראויים לקבל כל התורה ואחריתם נאבדו והיו כלא היו כשאר עמי הארץ, חי ה' צבאות אם אין ראוי לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף, וכמו שאמרו (שבת קה:) העומד על יציאת הנפש חייב לקרוע, ופי' רש"י ז"ל הטעם, שהיה בכחו ללמוד תורה עוד ועכשיו נתבטל במיתתו, כל שכן שיש כאן באלו בטול התורה והפסדה וראוי לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף. ומי שפורש עצמו מזה הדרך השקר ויכריע עצמו ואחרים עמו בדרך אמת וישר, עליו נאמר (ירמיה ט"ו) אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, והתורה מגינה עליו בעולם הזה ובעולם הבא. אחר כך מצאתי בדברי החסיד שחבר ספר המדות האריך מאד מאד בשער ת"ת גם כן לפרש חסרון הדור ומומו ומה שאין חוזרין על תלמודם, אך לא היה גם כן בדורו הקלקלה והמכשלה הגדולה הזאת לחדד בדבר שקר והתול. גם יעשו קושיא בדברי רש"י, קורין אותם "חסרון", חסרונם ומומם בם. אוי לאזנים שכך שומעים! ולא זכיתי בעונותי העצומים לראות דברי ספר החסיד שהוא היה מוציא אותי מן המכשול הזה שהיה תחת ידי יותר מכל, תהא צערי כפרתי ותקון עויי שהעויתי. ואם באנו לכתוב איך הדבר הזה הוא למכשול ולפוקה בדור הזה הלא לא יספיק לנו הזמן. אך בדברי זה אני בוטח כי הדבר אשר לא כן ואין לו רגלים ומכל שכן כי לא ינוח שבט השקר על גורל האמת היא תורת אמת שנתן לנו הש"י, הוא יהיה הסבה כי שפתי אמת תכון לעד ולנצח ויסור מעלינו ההופכים ללענה משפט והאומרים למר מתוק אמן.
[מחוברת כסלו תשס"ג (שנה ג') סי' יב]
מאת הגאון ר' ישעיה הורביץ (השל''ה)
מתוך דברי הגאון הקדוש ר' ישעיהו הורוויץ זצוק"ל הנודע בספרו הגדול והנכבד "שני לוחות הברית" (המפורסם ברבים בשם השל"ה הקדוש) מסכת שבועות (פרק נר מצוה אותיות יג – טז) המלמד אותנו דרך לימוד התלמידים, ומפיו לפידים יהלוכו על ביטול "בין הזמנים" וגם "ענין החילוקים" (פלפולים שאינם של אמת צרופה), ושמה שאמרו רבותינו ז"ל לשבח הפלפול אין כוונתם ז"ל אלא לפלפול של אמת. וזה אשר יכתוב ידו הגאון של"ה (שם).
(יג) ולמדתם את בניכם כסדר הזה, הנער כשיתחיל ללמוד מקרא לא יזוז עד גמר תורה נביאים כתובים היטב היטב. לא ידלוג מפרשה לפרשה של שבוע, רק זה אחר זה. ולא יזוז משום פסוקים עד שידע הנער פירוש המלה עם הפעולה והחיבור, דהיינו ביאור הפסוק, וגם חלק גדול מחכמת הדקדוק טוב ללמוד בעודו נער, שאז כתובים על לוח לבו והם לזכרון תמיד. אחר כך, משניות כולם מן שתא סדרא, שיהא שנונים על פה. ואח"כ התלמוד באורך וברוחב ופוסקים, ואז מלאה הארץ דעה. ועיקר הכולל הכל יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של "בין הזמנים", לא יזכר ולא יפקד, רק כל העתים שוים לטובה, יתנהגו במנהג אחד לתורה, כמו שנאמר (יהושע א' ח') והגית בו יומם ולילה.
(יד) וענין החילוקים יהיו בטלים ומבוטלים, ומי יתן שלא יהיו בעולם. ואף אם יאמר האומר שהוא מגיד קרוב לפשוטו ומגיד הרבה עניינים אמיתיים, מ"מ כשמעורב בו אפי' דבר אחד שאינו אמת אוסר במשהו. ומי יוכל לשער העון פלילי להפוך דברי אלקים תורת אמת. והנה שמעתי דבת קצת מחכמי הדור האומרים, באם לא עוד החלוק, מה גבר מגוברין? כי אז יקומו הרבה לתפוס ישיבה. על הדברים האלה ראוי לקרוע, להיות ממעט בכבוד שמים כדי להרבות כבודו. ועוד, מי יתן כל עם ה' נביאים כי אז יתרבו הדעות. והנה יש כת משוגעים האומרים, החילוק מחדד. האומר כן ראוי לנזיפה. חדא, אף אם היה כן, וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, קל וחומר חטא גדול ונורא כזה. ועוד, כשנעשה מחודד מה עושה בחידודו, הלא אין חידודו אלא שמבלה ימיו בדבר הזה ומדבר סרה על תורת אמת. ועוד, איך נעשו רבינו תם ור"י וכל בעלי תוספות מחודדים, רק על ידי לימוד תורת אמת ובקיאות מסכתות והתמדה וחוזרים תמיד וזמן בין הזמנים שווים, רק דבר זה הוא מצוה ובו ידבקון. ויהיה גם כן חידוד, דהיינו לתרץ בדרכים אמיתיים כל אוי"ש ברענג"ר וכל ניר"ן בערג"ר וכל רעגי"ר שפורגי"ר, וכן בתוספות לקשר כל וא"ת או תימה שהוא בלא זאת. דברים כאלה הם בכלל תורת אמת, והם ג"כ חידוד. בודאי מי שלומד דבר יום זמן ובין הזמנים גמרא פירוש תוספות עם כל הדקדוקים, ובפרט דקדוקי רש"י , כי בכל דיבור ודיבור של רש"י יש בו נסתרים עניינים מופלאים, כי חיבר החיבור שלו ברוח הקודש. צאו וראו ברש"י על התורה שהקורא סובר שהוא קל, ראו במזרחי ובכל מפרשי דבריו ותמצאו נפלאות, ורש"י על הגמרא גם כן הוא כולם מרועה אחד נתנו. ואחר כך יעיין בגמרא פירוש תוספות בקושיות ותירוצים, ואח"כ לתרץ כנזכר לעיל בדרכים אמיתיים. ודבר זה יהיה נוהג זמן ובין הזמנים, ולא יזכר ולא יפקד שם בין הזמנים ויעקר מן העולם. אז תהיה תורתנו תורת ה' תמימה. חבל על דאבדין מה שהוצאתי רוב ימי בחילוקים גדולים ונפלאים, חטאתי עויתי פשעתי. על כן באתי להזהיר הדורות הבאים, ובזה יתהפכו זדונותי לזכיות. יאמרו נא יראי ה' ויפרסמו כל הנ"ל בקרב כל ישראל לזכות את הרבים
(טו) והא דמשמע מדברי חז"ל שנוסף על לימוד התלמוד צריך להיות מפולפל, כדאיתא בחגיגה (יד.) כל משען לחם, אלו בעלי תלמוד. איש מלחמה, זה היודע לישא וליתן במלחמות של תורה. הרי הפלפול נוסף על התלמוד וכו' [ע"ש שהביא עוד ראיות מכמה מקומות בתלמוד שצריך ללמוד פלפול]
(טז) אמת הדבר טבא פלפלא חריפתא ובפרק במה מדליקין (לא.) אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין שואלין אותו, נשאת ונתת באמונה פלפלת בחכמה וכו' אבל כל זה נאמר על פלפול של אמת. ויכול אדם לחדש פלאי פלאות בכל הלכה והלכה מכח קושיות ותירוצים, ולפלפל עליהם ולמצוא דרכים איזה פשט האמת הן בתלמוד הן ברש"י ותוספות. וכמו שמפלפלים התוספות עם רש"י, כן נוכל להוסיף בפלפול לעיין ולתרץ הקושיות שהתוספות מקשים על רש"י, וכן שאר קושיות שהתוספות מקשים בסוגיא דשמעתתא. התורה נתנה לכל ישראל, כי כתר תורה מונח לכל, ואל יחשוב מה אני ומי אני הוא לעיין ולילך בגדולות ובנפלאות, כי הלומד לשם שמים ומייגע את עצמו בהלימוד אז יגעתי ומצאתי תאמין. וכל אלה הפלפולים אשר אורייתא הוא דמרתח ביה, הם מרכבה למדת המלכות שנקראת תורה שבעל פה שהיא מדת הדין. ודוקא בפלפול של אמת, אבל בפלפול של שקר דובר שקרים לא יכון. ובפרק קמא דעירובין (יג:) תנא, תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק"ן טעמים וזה לשון התוספות: תימה, מה חריפותא הוא לטהר את השרץ שהתורה טמאהו בהדיא. ואומר ר"ת וכו' ע"ש. הרי שהוקשה לתוספות דמה מעלה יש בפלפול שאינו של אמת, ודי בהערה זו.
[מחוברת טבת-שבט תשס"ג (שנה ג') סי' כא]
מאת הרב אורחות צדיקים
בס' אורחות צדיקים שער כ"ז (שער התורה) מדבר על מעלת לימוד התורה והחיזוק בה, ושוב כתב, השתלשלותה של תורה ממעמד הר סיני דור אחר דור והיאך נתמעטה בדורות האחרונים, ואז הוסיף וכתב לאמר:
ועוד בדור הזה נשתכחה תורה, מחמת כי הלומדים הללו סבורים לעשות כמו הראשונים להחזיק בפלפולים, אך אינם דומים לחכמי צרפת כלל וכלל! הלא לבם היה פתוח כאולם, ותורתם היתה אומנותם, והיו ממיתים עצמם עליה יומם ולילה, לכן השיגו וידעו בפלפולם. אבל עכשו אינם יודעים כן, אלא מבלבלים זה את זה, ומבטלין רוב היום ועוסקין באותו לימוד כחצי יום, והלימוד שלהם עראי דעראי והביטול קבע. אבל בימי חכמי התלמוד הלכו ללמוד עשר שנים ויותר, והיה למודם גדול בקביעות, שאם היה אחד מתעטש לא היו אומרים "אסותא" מפני ביטול בית המדרש. מזה הענין יש לדעת רוב קביעותם. ואמרינן בכתובות רב יוסף בריה דרבא שדריה אבוה לבי רב קמיה דרב יוסף. פסקו ליה שית שנין. כי הוה תלת שנין, מטא מעלי יומא דכיפורא, אמר: אזיל ואחזי לאנשי ביתי. שמע אבוה, שקל מנא נפק לאפיה אמר ליה: יונתך נזכרת? ואמרי לה: זוגתך נזכרת? אטרוד לא מור אפסיק ולא מור אפסיק. וראה והבן זה הענין, כמה היו דבקים בתורה, על כן זכו לרוח הקודש. וכן בארץ צרפת היו עוסקים בעסק גדול וזמן רב, והיו יושבים במקום אחד ללמוד כל התלמוד, והיו חוזרים תמיד, ולא פסקה תורה מפיהם, והיו עושים כמו מעשי הראשונים, כדאמרינן (ע"ז יט.): לעולם ליגרס איניש ואע"ג דמשכח, ואע"ג דלא ידע מאי קאמר. ואמרי (שבת סג.): מעיקרא ליגמר איניש והדר ליסבר וכל זה אינם עושים עתה, כי כל אחד רוצה ללמוד תוספות וכל חידושים וחידושי דחידושים קודם שידע צורת התלמוד, אם כן איך יצליחו, כיון שעושה להיפך ממה שאמרו חכמי התלמוד, כי כל מה שנאמר בתלמוד הכל אמת, ואין להשיב עליו או לשנותו, ולא להוסיף ולא לגרוע, ועל כן מרוב טורח הלימוד, העיון והפלפול, רבים פורשים מן הלימוד מרוב טורח השמועות והדקדוק שאומר על פה, כי אומרים: מה נוכל להבין סברות מבחוץ, הלואי שהיינו יודעים מה שבתוך הספרים. ואם היו לומדים בקביעות יומם ולילה, אז היו לומדים והיו בקיאים בתלמוד, והיו מתאוים ללמוד, כי היה להם לב להבין בקל, והיה אדם בא ללמוד לעולם, נים ולא נים תיר ולא תיר, והיו מוסיפים בכך יראת שמים שלימה, וגם היו מתרבים התלמידים והיו עוסקים תמיד בתורה, אבל עתה מרוב טורח השמועות נעשית להם ההלכה כמשא כבד, ולא יוכלו עוד להביט בה. ומתוך כך עוסקים בשגעון בליצנות, ומבלבלין ומבטלים ועוסקים במיני תחבולות ואין להם יראת שמים.
ואמרו בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פה.) רבי זירא יתיב בתענית מאה יום דלשתכח מיניה תלמודא דבבלי כי היכי דלא נטרדיה ואמרו בויקרא רבה (כה.) נכשל אדם בעבירה אחת ונתחייב מיתה לשמים, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד, יקרא שני דפין. או לשנות פרק פעם אחת, ישנה פעמים. או ללמוד פרק אחד, ילמד שני פרקים. אלמא רוב גירסא עיקר, כי אם היה הפלפול עיקר, לצעוק ולהרים קול חצי יום בדיבור אחד, אז היה לו לומר: אם מתחילה היה רגיל להקשות קושיא אחת, יקשה שתי קושיות. ובפרק האיש מקדש (קידושין נב:) אמרינן: כשמת רבי מאיר, אמר ר' יהודה: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, שקנתרנים הם. וכל זה שלא היה רוצה להתבטל מגירסתו, כי רבי מאיר היה חריף, ולא עמדו חבריו על סוף דעתו (עירובין נג.) ועוד התם אמר רבי יוחנן: לבן של ראשונים – כפתחו של אולם, ושל אחרונים – כפתחו של היכל ואנו – כמלא נקב מחט סדקית. ואמר אביי: ואנן כי סכתא בגודא לגמרא. ואמר רבא: ואנן כאצבע בקירא לסברא. ואמר רב אשי: ואנן כי אצבעתא בבירא לשכחה. ועכשו אנן עניי הדעת אין אנו יכולין לומר כאצבע, כי אם כאבן שיש לגמרא ולסברא. והא דאמר בפרק במה מדליקין (שבת לא.) אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין שואלין אותו: נשאת ונתת באמונה? פלפלת בחכמה? משמע שצריך אדם לפלפל זה לימוד הגמרא, שמקשינן משניות על הברייתות ומתרצינן להו. א"נ ע"י עסק והגיון בתורה תמיד נותן דעתו לדקדק ומוצא טעמו. אבל לישב כל היום לפטפט, פשיטא שלא לעשות כן.
וכן עתה רוב הלומדים מודים בעצמם שאין לומדים כהוגן, ויודעים שאינם לומדים בדרך הישר, כי מרוב טורח הפטפוטים שהם מפטפטים הם מתבטלים לגמרי, ולא ישיגו ללמוד לא תורה ולא נביאים וכתובים ולא אגדות, לא מדרשים ולא שום חכמה, מחמת רוב תחבולות שלהם. ודרשו רבותינו (אבות דר"נ כד, ו) על פסוק זה: על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב. "והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים, וגדר אבניו נהרסה" (משלי כד ל - לא) מי שאינו מחזיר תלמודו, מתחילה מחליף ראשי פרקים, סוף מחליף דברי חכמים, סוף שאומר על טמא טהור ועל טהור טמא, והרי הוא מחריב את העולם. אלמא, מי שאינו חוזר תלמודו לא יוכל להורות כדין, אלא טועה ברוב ההוראות. ואמרינן במדרש משלי (י.): אמר רבי ישמעאל: בוא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב"ה לדון כל העולם כולו בעמק יהושפט, וכיון שתלמיד חכם בא לפניו, אומר לו: כלום עסקת בתורה? אומר לו: הן! אומר לו הקב"ה הואיל והודית לפני, אמור לי מה קרית ומה שנית ומה שמעת בישיבה, מכאן אמרו: כל מה שקרא אדם, יתפוס בידו, שלא תשיגהו בושה וכלימה ליום הדין.
[מחוברת אדר א-ב תשס"ג (שנה ג') סי'לב]
מאת הגאון ר' יאיר בכרך (מח''ס חוות יאיר)
מהגאון הגדול ר' יאיר חיים בכרך זצ"ל בספרו שו"ת חוות יאיר (סי' קכד) שהאריך בזה כשנשאל ע"י אחד מנאמניו שיאמר לו סדר הלימוד הראוי לבנו מחמד עינו שזה עתה נכנס לעול מצוות. וזה לשונו שם [הכותרות בראשי הפרקים מאת המעתיק]:
[לימוד הדרוש]
ועל דבר בקשתך שאודיעך סדר לימוד בנך יחידך אשר אהבת היה לך להודיעני עתה איזה ספרים שכבר למד ובקיא בהם רק מפני שהודעת לי שדרש דרוש נאה אחשוב שכבר למד דברי אגדה כגון מדרש רבה וספר עין יעקב כאשר באמת הם יפים לבחורים כפרפראות לפני הסעודה וגם המה להוד והדר באזני השומעים ממנו איזה פשט או דרוש או בהיותו אצל הדרוש של גדול שנכנס תוך דבריו בקול ומודיע ידיעתו והשגתו והוא קצת תכלית שיצא לו שם למדן מופלג כולי האי ואולי ימצא אשה ימצא טוב הון ועושר אף כי לא זה הדרך ולא זו העיר וגדר למדן אמיתי אשר זה קנה חכמה ועלה ונתעלה עד שנקוה בו שיורה הוראות וחוקים טובים וישרים כישראל ונפשו מלאה בשר ויין גופי תורה.
[לימוד בחבורה ולא ביחיד]
ועל דבר סדר המדרגות דבר קשה הוא ליחיד אף שהוא עשיר מופלג להתנהג בו עם בנו אף אם ימצא לו למדן מופלג ומלמד לשם שמים וכו' הלא הצורך הגדול אל הלימוד דיבוק חברים כמ"ש מחברי יותר מרבותי ואין תקנה לזה רק אם יתאספו חמשה או ששה ב"ב יחד וישכרו מלמד לבניהם בתנאי שלא יוסיף עליהם ויתנו לו כדי סיפוקו כאלו היה לו מספר נערים כפול ואזי יועיל עצת ה' בסדר הלימוד.
[יש סדר והדרגה גם בלימוד התורה]
והנה קשה מאוד לקרב איזה לימודים ולרחק קצתן באשר כולם אהובים כולם ברורים כולם עומדים ברומו של עולם והכנות להמציא תכלית המבוקש שהוא השלמות שהוא שלמות הנפש וחלילה לי לומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה רק מצד שבכל חכמה עיקרו הסדר וההדרגה הנכונה הכא נמי בהשגת חכמת התורה.
[על לימוד הש"ס]
והנה ודאי תלמוד אין לך מדה טובה הימנה אכן הוא דרך רחוק מאוד מאוד כי אם ילמד עם גפ"ת הקבוע שם בלימוד הכללי עוד דף אחד מהש"ס והוא די ויותר אף לבחור חשוב אם יבקש שיתקיים בידו ויחרוך רמיה צידו ולא ילך קמא קמא ברוח. נמצא יבלה כמה שנים עד שיתקיימו בידו ארבע וחמש מסכתות גדולות.
[לימוד בהלכות מעשיות יותר]
ולימוד הטורים והסמ"ע ראיתי רבים מבחורים שוגים בזה ששומעים בכל יום שיעור מאלה ואינו תכלית כללי רק לדיני ממונות שהוא על צד הסברא והנכון קצה האחרון מן הלימוד וחלילה לי להקטין מעלות משפטי ה' כי חיות הנה וממקום קדוש יהלכו לא כמשפטי הגוים שהמה בנויים על שיקול הדעת ושכל האנושי כמ"ש החכם האמתי מהרי"מ בעל העקידה שפתים ישק רק שהיפוך הסדר הנכון הזה אינו רק משלשה פנים. הראשון, לפעמים הרב המגיד [ר"ל מגיד השיעור] בוחר בזה בשביל עצמו כדי ללמוד דיני ממונות אחת לאחת כי אפשר שהוא מילא כריסו בשאר החלקים. השני, מפני הגובה והגאון אשר יחשבו בהם יהיו בקיאים בדיני ממונות יצא טבעם תוך בני אדם וישאלו מהם עצה ויקבלו שכר ולפעמים יקבלו שכר ע"י שיהיו מורשים מבעלי דבר ולבסוף גם מבוררים ודיינים קבועים והרי גלוי שהוא לימוד שלא לשמה וגרע מיניה שתכליתו מצה ומריבה ערמה ותחבולות ולימוד טענות שוא להצדיק רשע ולהרשיע צדיק והיא לא תצלח. והשלישי, בחרו בדבר שיש בו פלפול ועומק כענין הרוצה להחכים ידרים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע וכו' והוא אמת רק שדבר בעתו מה טוב ואין ראוי למאס מי השילוח ההולכים לאט שיש בהם יפוי כח וזכות אי בעית אימא משום דתדיר שהוא חובות היום שראוי לדעת כל איש ישראל והוא חלק אורח חיים, ואחריו חלק יו"ד שג"כ מה טוב ומה נעים שידע להבין ולהורות בביתו דברים קלים שהם כביעתא בכותחא או אם יתרמי במקום שאין איש. ואי בעית אימא, משום דמקודש, שבשני חלקים אלו נכללים תילי תילי מצות חובות הגוף הנה ודקדוקיהן כפלי כפלים ממה שימצאו בחו"מ אף כי בכללם אין בהם חובת הידיעה המגיע חובת מעשה. והנה בדורותינו זה החלק המובחר והטוב חלק או"ח כשמו כן הוא יושב שכול וגלמוד אין איש שם על לב דוגמת מסכת מועד קטן שזכר בעל ספר חסידים.
[לימוד ספרי אמונה ועוד בענין הנז' בקטע הקודם ]
והנה בדורות הראשונים לפי מה ששמעתי היו שומעים ולומדים בבחרותם ספר העקידה, והעקרים, והכוזרי ודוגמתן, מפני שהיה כל מגמתן להשלמת נפשם שהוא האמונה בשרשי הדת לכן למדו ספרים המדברים וחוקרים בזה. ובזה יפה עושין דורות הללו שמתרחקים מאותן הלימודים כי טוב ויפה לנו ולבנינו להאמין האמונות המוטלים עלינו בלי חקירה והארכתי בזה במקום אחר. גם היו מקצתם לומדים מטעם הנ"ל ספר חובת הלבבות והוא מדבר ג"כ בחקירה בשער הראשון. ובשאר שערים מלא דעת ויראת ה' ועמ"ש בהקדמה על איש שלמד דיני גיטין וקידושין ולא ידע דבר מחובת הלבבות המוטל על כל איש ישראלי יע"ש ע"א בס' עיקרים מאמר א' ספ"ג כי שייך למבוקשינו פה כי גם חלק או"ח מוטל על כל איש ישראל לדעת לפחות כלליו ורוב פרטיו והרי זה המובחר ששנו רז"ל הלומד ע"מ לעשות ולקיים שמספיקין בידו וכו' וידוע שהרי כל לימוד הוא המעשה אף כי הלימוד בתורת ה' מצד עצמו עלה ונתעלה יותר מכל מעשה כדרז"ל על כל חפצים לא ישוו בה גם אגוני מגנא ואצולי מצלא ונמשלה לאור מה שאין כן המצוה מ"מ בלי ספק המביא לידי מעשה יש בו מעלה יתירה כפול ומכופל מלימוד אחר וכמ"ש גדול תלמוד שמביא לידי מעשה ומה שהקשו שם התוס' ומ"ש החסיד בעל של"ה וגם אני חידשתי בו דברים אשר אין כאן מקומן. והנה באיזה מקומות הקשו הש"ס הלכתא למשיחא ותמה הש"ס א"כ כל סדר קדשים וכו' משם מוכח ג"כ אפילו לא יתכן שיצא מצד הלימוד דבר למעשה בזה"ז מ"מ לא נמנע לימודו כ"ש אם יש תכלית ונפקותא שראוי ללומדו. זה אמת ויציב חלילה להניחו רק מה שנבחר דברים שמעט תכליתם מצד המעשה ונבחל בלימוד המוטל עלינו והוא ביאור חובתינו בכל יום ויום, חטאת הקהל הוא.
[לימוד חכמת הדקדוק]
[ולימוד חכמת הדקדוק מיעוטו יפה ומוכרח לכל בר דעת לדעת הכללים מיעוטו ומוכרח לכל בר דעת לדעת הכללים הן בכינויים יחיד ורבים זכר ונקבה עבר הוה ועתיד נוכח ונסתר מדבר בעדו ואותיות המשמשות ומקומן אבל לבלות ימיו בבניינים שונים שזכרו המדקדקים כולו שלא לצורך. וכן בנקודות דגש ורפה וכללותיהן מוטל על איש באשר אדם ונפש חיה כתרגומו לידע ואיך לא יבוש מי ששנה ולמד ולימד עד שהגיע להוראה יורה ידין, אם ישאלנו בסידור תפילה למה נשתנו נקודות ווין ונשבחך ונפארך במלאפום [שורוק] תהלה ותפארת בשוא. קדושה ומלכות במלאפום [שורוק]. וכן בווין של אמת ויציב, ויאלם ויסתגר כי לא ידע שקושי שני שוואים רצופים גרמו זה. וכן אותיות בומ"ף שאחרי הוי"ו. וכן בההי"ן החתי בפתח האמורי בחטף קמץ ולא ידע כי אותיות אחעה"ר גרמו זה שישתנה פתח לקמץ באותיות אע"ר על הרוב ובה"א חי"ת לסגול. וכן בשינוי שאר אותיות השימוש בנקודותיהן וכן בכללי דגש ורפי בג"ד כפ"ת. וכן בשואי"ן מ"ש בם דאל"כ הרי זה בור בברכו בציבור על הס"ת או לפני התיבה ברכו בשוא נח וצ"ל נע כי באה אחר תנועה גדולה. אמנם לידע כל סעיפים וסעיפי סעיפים והיוצאים מן הכללים אין לבלות הזמן בהם כי ידיעתם רבות המבוכה ומעט התועלת ויש שפירשו על זה מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי מנעו בניכם מן ההגיון]
[לימוד המשניות]
והנה לימוד המשניות הוא מובחר שירגיל אדם את בנו מעת שזכה לקרוא הלכה ברוב הש"ס שילמד עם רבו פרק אחד משניות ביום יום ובפרקים החמורים וארוכים חצי פרק וישגיח שיחזור תמיד עליהם בלי התרשלות ובלי ליאות ובקל יכול לקבל זה עם לימוד גפ"ת והוא תועלת ותכלית גדול לכל לימודיו אח"כ ומה גם עתה שזכינו לפירוש הרע"ב שהוא ש"ס ממש. והנה לפום ריהטא משמע ממשנה דאבות דתנן בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד, שלא יתחיל בן משכיל ללמוד ש"ס עד שיגמור ששה סדרי משנה ק"ו מדורות ראשונים שהיה לבם פתוח כפתחו של אולם. ואנן כנקב מחט סדקית. אבל אין זה מוכרח, רק בדורות ההם לא היו דברי המשנה בכתב והיה איסור לכותבם כ"ש שלא היה דפוס כי נתחדש קרוב לדורות הללו כשי"ן [ר"ל, שלש מאות] שנה לכן הוצרכו זמן רב ללימוד המשנה ומ"מ ודאי לא היו מתחילין ללמוד עמהם דיוקי המשניות ודקדוקיהן ומה שנתחדש מרמיותן ומשינוי לשונם עד שלמדו כל או רוב המשניות והכי מוכח מחמש שנים של מקרא שהיו לומדים כל התנ"ך עם בניהם לפני שיתחילו במשנה.
[ומלימוד המשניות מדבר במעלת לימוד הרי"ף והרא"ש]
וכך למד הגאון א"א זצלל"ה עמי בכל יום פרק משניות עם לימודי בבית רבי עד שהגעתי לכלל בחרות בקראי גפ"ת בכל הש"ס סמוך לביאתו לק"ק ווירמיש שהיה בסוף שנת ת"י היה לומד אתי ועם חברים בחורים מופלגים הרי"ף בקצת חידושיו והוא הדרך הטוב והישר המגיע לתכלית יותר מכל לימוד זולתו. וכן נהגו גדולי עולם הקדמונים וכך הגיד לי חמי הגאון מהר"ר זוסמן זצ"ל שנפטר בק"ק בולדא עיר ממלכתו שכך קיבל מרבותיו וכך כתב הוא והנהיג בנו הגאון מהר"ר איצק ז"ל אחריו ועלתה לו כי לא יכול להשלימו בקל בשלש שנים. ואם יתקיים בידו ויהיה בקיא בו הרי שערי חכמה של כל חלקי הטורים פתוח לפניו אחר שילמד ג"כ הרא"ש שהוא על הרי"ף כתוס' קצרים על הש"ס והן המה דברי הטורים עם מקורם מהש"ס ואין לימוד מוטעם ונכון מלימוד הרא"ש אחר שבידו הרי"ף. וברא"ש בש"ס שלי ציינתי ע"פ דפין שבש"ס שבאם אסתפק או אתקשה בדבר שאוכל לעיין בש"ס בלי כילוי זמן בחיפוש. וקבלתי שהגאון הישיש מהר"ר פנחס הורוויץ שהיה אב"ד בפולדא וסוף ימים אפילאנט בפראג מופלא ומופלג מאוד בהוראות ופסקים שהיה כל לימודו בהרא"ש ופסק אחריו כאילו ניתן מסיני ולא חש כלל אם הוא נגד הכרעת הגאון רמ"א ואמר כי גם הוא כדאי להכריע ואני הכרתיו בקטנותי כי הייתי עומד לפני מקום ישיבת א"א הגאון זצלל"ה שהיה סמוך לישיבתו סמוך לארון הקודש כותל דרומי בבית הכנסת ישן חדש נקרא.
[שלא ללמוד בדרך החילוקים ובחריפות של הבל]
ואם לי אתה ובקולי תשמע אל יבלה בנך (כצ"ל) זמנו בחילוקים ובחריפות של הבל אשר בעוה"ר נתפשט מה שלא מצינוהו כלל בדברי הקדמונים לא בגמרא ולא בתוספות עם שהיו עוקרי הרים (וכבר קראו תגר עליהם גדולי המחברים מהם בשל"ה ובנו בעל ווי העמודים הובא בס' דרך החכמה. גם בס' עמודי שש די"ב, ונשמת אדם ד"מ, תורת האשם רע"ג ורע"ד, אורח לחיים הוא מוהרר"א בעל עמודי שש הנז', עיין מאמר כ"ח כ"ט. ע"ע ס' אורחות צדיקים שער כ"ז וספר מ"מ דכ"ב ע"ב. ועל כולם דרוש זקני הגאון כמוהררל"פ שדרש בפוזנא שנת שנ"ג. ולא ראיתי וקריתי אדם שמספר בשבחן רק מהר"ר יצחק חיות בהקדמת ספריו פני יצחק ופחד יצחק, והקורא החילוק בילוק שכתב בהקדמת זהו ספר פני יצחק יעיד ויראה איך נשתבש רחמנא ליצלן ובמק"א תמהתי על מ"ש בס' זיקוקין דנורא בשבח הפלפול בהכאת ידים זו לזו [ע' ריש תשובה קנ"ב] וראוי לקרות הוי אוי ואבוי על מבחר הזמן שמבלין בזה לפעמים עד רובו של יום שהיינו יכולין ללמוד וללמד כמה דפין מש"ס ומפוסקים רק הרגל בנך לדקדק בגפ"ת הדק היטב היטב הדק בחסר יתור וחליף במקומו וממקום אחר וזהו חריפות של אמת שהורגלו והרגילו הקדמונים בעלי ש"ס ובעלי פירוש הש"ס אם לא תדע לך בעקבי הצאן צא ורעה את גדיותיך על משכנות הרועים. ומפני שכבר דברו בזה גדולי האחרונים וגם אנכי עפר ואפר הדל באלפי כתבתי בזה בקצת מקומות לא אאריך בזה רק לדעתי יכנסו דברי באזניך ואם תקשיב בקולי עם התפילה לנותן התורה וחכמה אז גם אתה גם בנך תצליחו בדרכיכם ותשכילו. כנפשיכם ונפש ד"ש הטרוד.
(וחתים) יאיר חיים בכרך. עכ"ל.
[מחוברת חוברת ניסן-אייר תשס"ד (שנה ד') סי' מא]
מאת הגאון ר' אלעזר פלקלס (מח''ס תשובה מאהבה)
מתוך כתבו של הגאון ר' אלעזר פלקלס זצ"ל (תלמיד הגאון המפורסם ר' יחזקאל לנדא זצ"ל מח"ס שו"ת נודע ביהודה, וראש המורים בעיר פראג) בפתיחת השער לספרו שו"ת תשובה מאהבה בו דרך קסת'ו בדברים חוצבי להבות על דרך הלימוד, ותמך דבריו בדברי ר"מ במשנה (ריש פ"ו דאבות) כל הלומד תורה לשמה וכו' וזה לשונו לשון הזהב וההדר'ת:
...אבל זה היגע בתורה למען שמו באהבה, נקרא ריע, אהוב, אוהב את המקום, כי הוא עוסק מאהבת השם יתברך ולא לעשות לעצמו שם, ואוהב את הבריות, ובריות אוהבין אותו, משמח את המקום, קב"ה שמח בתורתו וחדי בפלפוליה. ומשמח את הבריות, ומלבשתו ענוה שאינו חפץ להשתרר. וכיוצ"ב הנה שפתי לא אכלא מה שכתבתי בילדותי (בחיבורי) מילי דאבות אשר חברתי בהיותי בק"ק ג"ט.
אני הגבר ראה ראיתי שיש יתרון לעוסק בתורה לשמה על העוסק שלא לשמה, בכמה מעלות טובות כפולות ומכופלות. (וכל זה למדתי מתורתו של ר"מ הוא המבאר את הבאר הזאת, באר היטב. ומשתעי בלישנא דחוכמתא, כל העוסק בתורה לשמה וכו').
א) הלומד תורה משום כבוד המדומה שלא לשמה. אינו עוסק רק באותן סוגיות שיכול להראות פלפול של הבל לקשור חבל בחבל. ובמקומות שאינו יכול לומר לא חילק ולא בילק, אין לו לא נחלה ולא חלק. מה שאין כן זה העוסק בתורה לשמה, "זוכה לדברים הרבה". כי הוא זה לומד כל המסכתות כולן כסדרן, הלכות ואגדות.
ב) זה העוסק בפלפול של הבל. אינו אהוב ומקובל על פני תבל, כי חכמי ארץ ישראל, וספרד וארץ תוגרמא, לא שמיע להו ולא סבירא להו פלפול כזה, והמה גדולי חקקי לב, חריפים ובקיאים במקרא במשנה בגמרא ובפוסקים הראשונים והאחרונים, כנודע מספריהם הקדושים. גם בארצות האל, הרבה גדולים חקרי לב, דחו לימוד הזה בשתי ידים, והמה גאוני ארץ, ודבריהם בספריהם אהובים בעיני אלקים ואדם. ואם יפונו האנשים האלה, אשר אומרים הבה נבנה לנו עיר ומגדל פורח באויר, אל הארצות ההם, ולא יהיה להם המגדל הזה אשר לדעתם ראשו בשמים, לשם ולתפארת משא"כ זה העוסק בתורה לשמה "כל העולם כולו כדי הוא לו" כי הוא אהוב וחביב בעיני כל האדם, כלם נהנין ממנו עצה ופריו שוה לכל נפש, בכל עיר ועיר מדינה ומדינה.
ג) זה העוסק בבנין שוא (כצ"ל), ומהלך על כנפי רוח, מתנשא לכל לראש לאמר, אין חבירו אנוש כערכו, בחשבו אני ואפסי עוד, כי הלבשני חלוקא דרבנן. ולי לבדי מגיע כל חלוקת כבוד (כצ"ל) והדר כבוד חכמים ולא לזרים. אנא זכינא לסבי דבי אתונא, אנא בנינא ביתא באוירא, בי תחתים שנים ושלישים על כולו מגדול עוז שם ה' קב"ה חדי בפלפולי, עד שבגובה אפו כלם כאפס וכאין נגדו. ואיש אין בארץ שהוא רעהו, ואין דומה לו. ואף שנראה מבחוץ כעניו מאד, שמתחבר עם רעים. בקרבו רוח גבוה על כל גבוה, ואין חבירו מגיע לחצר כבוד, אינו מגיע לקרסולים במיא ורישיה בשמיא, לא משום דנפישי מיא אלא משום דרדיפי מיא דסילקי וחילקי. אבל זה העוסק לשמה ואינו מבקש גדולות ונפלאות זהו נקרא "ריע אהוב" עליו יש לסמוך שהוא ריע אהוב ונאמן בבריתו.
ד) זה הלומד על מנת לבנות בנין של שוא ותוהו, אינו לומד מאהבת השי"ת רק על מנת לעשות לו שם בארץ, כשם הגדולים שיש לו יד ושם. לסתור ולבנות ערים גדולות ובצורות בשמים ולא מאהבת בני אדם יושבי תבל, זולת כל ישעו וכל חפצו לפסוע פסיעה גסה, על ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל, ולהשתרר עליהם. ולאמר, כולכם חייבים בכבודי. ספרי מגדלים אשר בניתים. שיתו לבכם לחילי לאורייתא מחריפי דפומבדיתא משא"כ העוסק בתורה לשמה זהו "אוהב את המקום אוהב את הבריות" כי הוא עוסק בתורה מאהבת המקום ב"ה ואינו חפץ להתיהר על הבריות.
ה) זה העוסק בתורה שלא לשמה, אינו משמח את המקום בתורתו. אף שאמרו ז"ל קב"ה חדי בפלפולא דאורייתא, היינו פלפול של אמת, כמו שלמדום בארץ צבי ותוגרמא. וגם במדינות האלה, הרבה גאוני ארץ אדירי עם, אשר למדו על דרך ישרה שיבור לו האדם וכו'. גם בדור הזה יחידים שרידים אשר ה' קורא אליהם, תורת אמת בפיהם כנראה מספריהם הנאמנים והנחמדים. אבל המבלה בהבל מעשה חידודים מעשי אורג קורי עכביש על אבני אלגביש, ובעיניהם ראמות וגביש. בזאת התורה אין שמחה לפני הקב"ה. גם הבריות [אינם] ששים ושמחים בתורתו אחרי שכל יגיעותיו לבנות בשמים מעלותיו, מגדל גבוה למעלה מעשרים אמה דעינא לא שלטא, שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא, מעייל פילי בקופא דמחטא. ואינו עוסק בדיני תורה כלל, זולת בסוגיות שיכול ללמוד ק"ו מחטה, ומוחלפת השיטה. ואינו בקי אפי' בדיני חיובא דיומא תדיר ומקודש, בהלכות ק"ש ותפילה, לא מצאתי יד כביר, וברכת המזון לא גמיר ולא סביר, א"כ אנשים במה משמח, כי ישאל השואל: כיצד מברכין ברכת הנהנין, להנות ממנו עצה ותושיה או שאלה אחרת בין דין לדין ובין דם לדם, הוא משכיל וידום, כאלם לא יפתח פיו. משא"כ העוסק בתורה לשמה "משמח את המקום" בה רוכב ערבות שש ושמח בתורתו "ומשמח את הבריות" שמשיב לכל שואל כענין. איך להתנהג עפ"י התורה.
ו) זה הבונה בנין שוא ותפל בנין רעוע ויסוד נופל. חזון שוא ומקסם חילק פשט ויעף בילק ויעופף בארץ. ובין עפאים יתן קולו. תועפות הרים לו עוקר הרים ומשבר סלעים. וטוחן הלכות גדולות ובחורים טחון נראו, ויטחן עד אשר דק ומחוצפות יסגא על ראש הפסגה, והתברך בלבבו לאמר אל מי תדמיוני, את כל יקר ראתה עיני, וחבירי שור של סיני. ואינו נחשב בעיניו למאומה. הוא לבדו מושל בגאות הים ודורך על במותי ים התלמוד, ומבמות הגאה והגאון. כל פעל ה' למענהו. כל אלה לא נבראו אלא לשמשהו. ומי שאינו מכנה אותן בשם גאון וחריף, חרף עושהו. א"כ לימוד כזה מביאו לידי גסות הרוח יתירה. שמתהלל בחכמתו ועל ישראל גאותו משא"כ זה העוסק בתורה לשמה "מלבשתו ענוה" ועיין בסמוך.
ז) זה העוסק בתורה שלא לשמה אינו עוסק רק בשיטות, לפקוח עינים טרוטות, אשר לא ידעו בין ימין לשמאל לנטות ונכנס בו רוח שטות, ומזלזל בעלי מוסרי ואגדה, ומרגלא בפומיה לאמר לזולתו. מה לך אצל האגדה, כלך אצל נגעים ואהלות, לבנות פלטרין גדולות, במקום שאין מים ועפר. ובעבור זה הוא נעדר מכל מדות טובות שמנו חכמינו ז"ל ואין לו ידיעה בכל חכמה ומוסר השכל, משל ומליצה דברי חכמים כדרבונות, וכמשמרות נטועים בעלי האגדה ז"ל. ולא ידע סוג היראה מאהבה, ומדת הענוה והרחקת הגאוה. משא"כ העוסק בתורה לשמה "מלבשתו ענוה ויראה" אחרי שאינו אומר שמועה זו נאה ושמועה זו לא נאה, וערבין עליו דברי דודים כמו שאמרו ז"ל בחידות ובמראה. והולך בעקבותיהם עקב ענוה ויראת חטא כל הימים.
ח) אחרי שאינו בקי בדיני תורה לא בדינין קשיין ולא בדינין רפויין אשר יעשה אותם אדם וחי בהם. ואיך יוכל להיות צדיק בדרכיו ותמים במעשיו או להיות מתנהג בחסידות. אמרו ז"ל (אבות פ"ב מ"ה) "לא עם הארץ חסיד" כי החסיד עושה לפנים משורת הדין, ומקדש עצמו במותר לו אבל ע"ה שלא ידע הדין, איך יעשה לפנים משורת הדין. אבל זה העושה לשמה ובתורת ה' חפצו ובתורתו הוגה דעות בדין. מהן לאיסור ומהן להיתר מהן לחיוב ומהן לפטור "מכשרתו להיות צדיק וחסיד". אחי ורעי, הלימוד הזה גורם ביטול תורה ובזיון התורה. כי הרבה בחורי ישראל אשר יש להם לב להבין ולהשכיל היטב על דרך הטוב והישר, ואחרי שרואים שאינם בקיאים בפלפול המבולבל, לפזז ולכרכר עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון שוא והבל. מתיאשים עצמם מלמודם וחושבים שלא יגיעו אל מחוז חפץ ה' ומניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה לסחור בארץ על המחיה ועל הכלכלה. זולת בחורים יראי ה' והמה מעוטים העוסקים בתורה לשם שמים. ומיעוטא דמיעוטא דלא שכיחי מי שמשיא את בתו עם בחור טוב. ואינו משגיח לחקור ולדרוש אם הוא בחור כהלכה, בקי בהויות דאביי ורבא, אם יש סדר למשנתו. סדר המערכה משמיה דגמרא ושלחן ערוך. זולת אל זה יביטו אם נשמע קולו בבואו אל הקודש פנימה. ותעל צעקתו השמימה. אם הוא מקרקר קר. אף שעדיין לא הגיע לרועה בקר, ובין טוב לרע לא יבקר. ע"כ תפוג תורה ובחורי חמד אזלי ונדלדלו. ורוב הישיבות ברוב המקומות בטלות כי בחור בטוב טעם כעיקר דאורייתא קשוט אשר לא ידע לשבור הלכות החמורים לשבור שברים, ולעבור בין הגזרים, ולטחון אותם כמוסס נוסס, ולבנות את פתום ואת רעמסס, הוא לקלון ובוסס. כי החכמה אינה נחשבת מאומה, זולת כל הכבוד המדומה, הוא את המגערת ואת המהומה. ויתמהו מגערתו. והיא תהלתו.
ומה שהשתבחו רז"ל (שלהי ברכות והוריות) לרבה שהיה עוקר הרים, פירוש, שהיה מפרק קושיות שהיו דומין כהרים שאין אדם יכול לפרקן וכו' וכן פרש"י הנדפס אצל עין יעקב. אבל זה הבונה בנין של הבל בפלפולו, אינו עוקר הרים אלא יוצר הרים ובורא רוח שטות, ולדעתו (כצ"ל) יסודתו בהררי קודש. ואין לך ביטול זמן היקר יותר מזה, אחרי שעיניו תחזינה שכל דבריהם שרירים וקיימים עכ"ז לא ינוח ולא ישקוט עד שעושה המישור לעקוב, ומחליף טוב ברע ומתהלל בגובה אפו אין בית המדרש בלא חידוש, הוא ותמורתו קודש. מקום הניחו לי אבותי להתגדר להיות לי לשם חדש, ורבים שאינם יורדים לעומקא של הלכה ותוס' כלל, זולת אחר שגמר החילוק בקיצור וסתירה וממ"נ קשיא אחת מהנה, צועק בקול רם: זאת התורה אשר שם משה. אהובי אחי! שיתו לבכם, וכי יש בלוי זמן נכבד גדול כזה כמה הלכתא גבורתא איכא למשמע באילין יומין אשר אתם מפנין לבטלה, להגות למוד הבלבול הזה, למדו היטב דרשו מעל ספרן של הראשונים כבני מלאכים, זכו חולקיכן ללמוד לש"ש בדרך ישרה יבור לו האדם וכו' צאו בעקבותיהם של הראשונים והאחרונים, אשר היה כל תלמודם על מנת לשמור ולעשות להיות גולה עמוקות בדין. ידעתי כי יש גדולים וטובים אשר יאמרו, חלוקי ע"ד אמת וישר, עכ"ז אי אפשר לבלתי היות שם עירוב, וחילוק אסור מפני שערבונו עולה עמו. צאו וראו מ"ש זקני הגאון זצללה"ה (בסוף ספר עמוד שיש) וז"ל: ואף שגם אני למדתי החילוקים מ"מ אקוה לאל, שפלפולי היה קרוב לפשוטו וקרוב אל אמת. ופלפול כזה אין להרחיק כ"כ, כי יש תועלת מפלפול כזה. אבל מ"מ טוב שלא ללמדם כלל. כי כל אחד אומר האמת אתו, לכן טוב לבטלם מכל וכל. וכ"ש השקר המפורסם לכל רבים מן הגדולים עמודי הגולה, מסכימים ע"י לבטלו מכל וכל, כדי שנהיה כל הימים מתעסקים בתורת אמת וחוקים ישרים וטוב לנו. והאריך עוד ובקשת משם ומצאת את לבבו נאמן לפניך. ומה שמצינו פעמים רבות בתלמוד שהשתבחו בעלי פלפול, והוא אחד מן הדברים ששואלים את האדם ביום הדין פלפלת בחכמה. כ"ז לא נאמר אלא על פלפול של אמת כאשר הנהיגו רבותינו הקדושים בעלי התוספות ז"ל והנמשכים אחריהם. בלוחות הברית הבט ואל תפן ליצר הפלפול חלוקים (כצ"ל) של הבל (ע"ש במס' שבועות שלא דקפ"א א' דפוס פיורדא) כ"ז העתקתי אות באות מחבורי מילי דאבות והארכתי עוד בס"ד בדברים של טעם וסברא בניב שפה ברורה וה' יזכנו להוציאו לאורה במהרה.
ועוד רעה חולה ראיתי אני הגבר שתום העין והיא בעוה"ר צרעת ממארת. אנשים שאינם בקיאים בש"ס ופוסקים, יושבים אגודות ועוסקים בספר הזוהר וכתבי האר"י ז"ל. כבר הרעישו וגעשו הראשונים והאחרונים להפיל חומות, לעקור השתות, ולשרש היסודות עיין בהרמב"ן וכו' ועוד הרחיב פה האריך לשון הרב תשובה מאהבה (שם) כנגד הלומדים הלימוד הנ"ל בטרם קדמה להם ידיעת הש"ס והפוסקים כראוי. ע"ש באורך וברוחב ותרוה צמאונך.
[מחוברת סיון-אלול תשס"ד (שנה ד') סי' גן]
עוד מכתבם של ששה מגדולי רבני אשכנז
מפי כתבם של ששה מגדולי רבני אשכנז לדורותיהם שגילו דעתם הרחבה על דרך הלימוד בקצ'ר אמיץ, הלא המה: מהרש"א, הגאון רבי יהונתן אייבשיץ, הגאון שאגת אריה, הגאון מליסא, הגר"א. והגאון חזון איש זצוק"ל. ואין סדר למקרא אלא כפי המזדמן לפני. העורך.
מפי הגאון רבי שמואל אידלס זצ"ל
הנודע בחיבורו המפורסם על הש"ס ונקרא בפי כל "מהרש"א"
על מה שאמרו בגמ' (ב"מ פה.) ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשכח תלמודא בבלאה מיניה, כי היכי נטרידיה וכו' כ' מהרש"א בחידושי אגדות (שם) בזה"ל: שבני בבל אפשר שהיו מפלפלים דוגמת החילוקים שבדור הזה אשר כל מי שיודע לכוין על הצד היותר בפלפול של הבל, הרי זה משובח, וכל אחד מכוין לדחות דברי חבירו כדקרי להו מחבלים, שאין נוחין זה לזה בהלכה, וע"י כך לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, כדקרי להו נמי התם במחשכים הושיבני, והוא שאמר דלא נטרדיה, כי פלפול כזה מטריד את האדם מן האמת, ואין מגיעו לתכלית המבוקש. עכ"ל.
מפי הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל
מח"ס כרתי ופלתי, אורים ותומים ועוד.
בספר יערות דבש (ח"א דרוש ב) כתב בזה"ל: וא"כ אהבת ישראל שרשו מאהבת ה' אשר זהו חלקנו ומנת כוסנו אבל בעוונותינו הרבים גם אהבת ה' אינה שלימה אצלנו, כי איך אוהבים אותו בכל לב בעזבם שקידת תורתו ובהשגחה להרבות גדיים ותיישים, אוי לי אמי כי ילדתני, בראותי שפלת הדור בכל חלקי אירופא ממש, אין ישיבת לומדי תורה לשמה מומחים שוקדים על התורה בעומק הלכה של אמת אלא בעו"ה בפלפול של הבל מבלי הודה על האמת. אין דורש להבין דרכי התורה על בוריה. ואליכם אישים אקרא זכו לחולקיכון שעוסקים בתורה בתמידות מחיל אל חיל ילכו אבל כל למודכם, גמרא, משניות, מדרש, של"ה, ואין אחד נותן לב ללמוד או"ח על בוריו לדעת הלכות תפילין, ציצית, תפלה, ברכות, נט"י, ברהמ"ז, הלכות שבת והלכות יו"ט על בוריים. אשרי איש שימלט ולא ישגה בהן, כי בהן הלכות רבות והידיעה להמונים מעוטה, ובפרט דיני מוקצה מלאכות שבת יו"ט וחוה"מ ברכות הנהנין וכדומה. עכ"ל. וע"ע שם דרוש י"ג מ"ש בנחיצות לימוד הלכות שבת. וע"ע שם (ח"ב דרוש ה') שכתב, כי עיקר הלימוד צריך להיות בדברים השכיחים. כיעו"ש.
מפי הגאון רבי אריה ליב זצ"ל
הנודע למשגב בספרו שאגת אריה
הנה בהקדמתו לספר שאגת אריה כתב וז"ל: והנה ראוי לכל אדם לתור ולדרוש בחכמה עד מקום שיד שכלו מגעת והנה דרך זה אחזתיו מנעורי וגם עד זקנה ושיבה לא אעזבנה ולא ארפנה ללון בעומקה של הלכה. והנה כל מה שכתבתי מנעורי והיה רשום אצלי הוא ממה שחידשתי על גמרא פירש"י תוספות ופוסקים, כי זולת זה מה שפלפלתי לחדד את התלמידים או דרך דרוש לא העליתי על ספר כי את הכל ישא רוח ואין זה אלא הבל ורעות רוח אף שנזהרתי בכל מה דאפשר שיהיה עיקר הפלפול באמיתה של תורה מ"מ אי אפשר שלא יתערב בו דברים שאינן לאמיתה וכו' עכ"ל.
עוד כתב בספרו הנ"ל בחדשות (קונטרס חובת קרקע סי' ג') וז"ל: ואני אינני מכניס ראשי בפלפולים ודקדוקים כאלו שאין זו דרכה של תורה, ולא דרכו בהן רבותינו הגדולים והקדמונים, ורק דקדוקים קלושים שלימדו את עצמם בדורות האחרונים לחדד את התלמידים משנתמעטו הלבבות וננעלו שערי בינה, והרגילו עצמם בזה עד שההרגל נעשה טבע ומשתמשים בזה הדרך גם בפסקים ודינים, ומעתה בטל כבוד התורה, וכל איש חכם בעיניו מחבר חיבורים בתשובות ודינים, ובודאי שראוי לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף, התורה חוגרת שק עליהם והשם הטוב יכפר בעד. ע"כ.
מפי הגאון ר' יעקב אב"ד מליסא
מח"ס חוות דעת על שו"ע יו"ד
בסידורו "דרך החיים" (דקמ"ה סע"ג) אחר שהביא דברי הגאון ר' יהונתן אביישיץ בנחיצות לימוד הלכות שבת כתב וז"ל: ועל זה ידוו כל הדווים שכמה ת"ח מופלגים בתורה עוסקים בפלפול וחריפות, ואילו הלכות שבת אינם בקיאים, ובאים לידי חילול שבת, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. ע"כ.
ובצואתו לבני ביתו שנדפסה בסוף ספרו "דרך החיים" על שו"ע או"ח כתב (שם אות ב), אם תזכו ותהיו לומדים תקבעו לעצמכם שיעור פשוט בכל יום לא פחות מדף אחד גמרא כסדר הש"ס מלבד שיעור עיון ויהיה זה לחק ולא יעבור. ואם יהיה לאל ידכם לפלפל בח"ת [בחידושי תורה] תקבעו בכל יום שעה אחת ללמוד שיעור עיון כי עיקר השאלה הוא פלפלת בחכמה, והעיון שתלמוד יהיה אליבא דהלכתא לא בפלפול הנהוג בעוונותינו הרבים בדור הזה. עכ"ל. וע"ע שם שמזהיר ללמוד בכל יום מקרא,משנה, ודף או עמוד ש"ע או"ח. ובשבת ילמוד זוה"ק. וכל מה שילמד תיכף יחזור עליו שלא ישכחנו. ושיקרא בכל יום חמשה מזמורי תהילים עם ביאורם כי בזה מלהיב הלב לעבודת השי"ת ואין בו חשש שלא לשמה. ע"ש.
מפי הגאון ר' אליהו מוילנא (הגר"א)
כתוב בס' עליות אליהו (אות ע"ז ד"ל ע"ב) בשם הגאון מהר"ח מוולוז'ין, שסיפר כי הרב החריף מהר"ר צבי מסמיאטיץ תלמיד הגר"א היה נוהג דרך לימודו על דרך החריפות, וכשנדפס האורים ותומים להגאון ר' יהונתן אייבשיץ, היה שמח מאוד בפלפוליו החריפים, ולא זז מחבבו לפני הגר"א, א"ל הגאון בחר איזה חידוש מספר "אורים ותומים" והגד לפני, וכאשר הציע לפניו דבר חריף וטוב מה"תומים", ענהו הגר"א: אם באנו לפלפל כן הרי אפשר להוסיף כהנה וכהנה, והאריך לו במילי דחדודי במהירות רבה, עד שכמעט קצרה יד שכלו החריף להשיג הכל, וכה סיים רבינו הגר"א: כשלומדים באופן זה יוכל האדם לטעות בעצמו, לאחר שבכל יום ויום יוסיף חידוד על חידוד, ויוכל לחשוב כי הוא הולך וגדל, ויבוא לידי גסות הרוח להתגאות בחריפותו ולהעריך עצמו שהוא כדאי לדבר נגד המחברים הראשונים ז"ל, אבל כשלומדים תורה על דרך העיון האמתי כדרכם של הראשונים ז"ל אזי מתרגלים בכל יום להכיר פחיתות ערכנו נגד הראשונים ז"ל, כי מה שאנו מתיגעים זמן רב, מוצאים אחר כך שרש"י ושאר הראשונים ז"ל הרגישו בזה ותירצו לפי דרכם בקודש במילים קצרות. ע"כ. וע"ע בהקדמת בני הגר"א על חיבור אביהם על השו"ע. ישמע חכם ויוסף לקח.
מפי הגאון ר' אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל
"החזון איש"
בספרו אמונה ובטחון (פ"ג אות יח) שרטט וכתב דברים בענין חובת לימוד ההלכה ומתוך דבריו נראה בעליל איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם בלימוד התורה שבה יגיע האדם למדרגת ת"ח שעליה דברו חז"ל ואין בלתה. וזה לשונו (שם):
מן החיוב להאריך בחיוב לימוד ההלכה מפני מיעוט התלמידים בדורנו, והשרידים – מהנדחים לכל אפסים בים ההבלים של רוח עועים – מעטים וספורים המה, וממדת אהבה והחמלה לשקוד על השרידים היחידים האלה שלא ידח מהם נדח אבל להקושיים הטבעיים לקנות דברי תורה ולהוספת כשלון מצד השוטנים, רבה העזובה בבית המדרש פנימה, הגורם להתרשל מעיון ההלכה הדק היטב, ולכלות הזמן ברעיונות ומחשבות בדיות לב, ולחדש חידושים אין בהם ממה שנאמר למשה מסיני, אף שהן שיחות של יראת שמים ותיקון המידות, או חקר חיצוני בהלכה, אבל אינן מספיקות את התכלית המבוקש מהאדם עלי חלד, כל שאינן מתלוים עם ידיעת התורה הדינית וכמו שנתבאר לעיל, והנה אותן שמעמידין חכמתם על שיחות מוסריות, והגיונות חיצונות בהלכה, נכשלים להאמין כי זהו חובתו של אדם בעולמו, ובעיניהם כי כן התנהגו התנאים והאמוראים, וחלק ההלכה האמיתי היה אצלם עראי, ובאמת קשה להוציא טעות מושרשת מאז ומעורה מרוב הימים, ואמנם אין להתעלם שזה שקר מוחלט, ואין ספק שאם שמענו מבעלי השיחות שמשתבח בפלוני דגברא רבה הוא, הכונה בשיחות והגיונות מקסימות ומושכי לב, ואם כה היתה כונת רבא ב"ק (מ.) על ר"א ב"י, היה מן הראוי לשאלו מדרש ואגדה, וכשבא לפניו שאלו בהלכות, למדנו שהתפעלות הנפש של גברא רבא היינו בלימוד ההלכה וכו' והיה המנהג למנקט שוקא לצורבא מרבנן, וכשבאו לבחנו (ב"ב כב.) שאלו אותו הלכה, וכשמצאוהו שאינו משיב החליטוהו שאינו ת"ח, וכשעמדו לפני פטירתו של ר"א הגדול (אדר"נ פכ"ה) היו שואלין לו בטהרות בטמאות במקואות, ועוד הפליג שם ר"א לפני מותו בעונש ההתרשלות מלימוד ההלכות. סנהדרי גדולה שישבה בלשכת הגזית שזה מרכז התורה ע"פ התורה, והממרא על דבריהם במיתה, ועל פיהם יוצאין למלחמה, ועל פיהם מעמידים מלך- מה דרשו מהם? בקיאות בהלכה, בדיני איסור והיתר, בדיני ממונות, וביתר ההלכות כמבואר בר"מ (פ"ד מהלכות סנהדרין ה"ח) וכו'
עוד כתב (שם אות כג) והנה עומדת לפנינו השאלה מה דינו של ת"ח, ומה שמו דורש ממנו, מה הוא מהותו, ובמה כוחו גדול. והנה בדברים קצרים השכיל הרמ"א ז"ל יו"ד (סי' רמ"ג ס"ב) להציג את תמונתו המאירה בקרני הודה, וז"ל שם: שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב המקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים. [ע"כ]. מבואר דשם ת"ח היינו חכם גדול בהלכה היודע את עומק המשא ומתן של הלכה ע"פ המקובל בידינו מדור דור, ולמד רוב מקומות התלמוד, ואם אינו חכם בזה, אף שלמד ספרי הגדה וספרי יראה, אינו בכלל ת"ח, ואין הדין פוטרו מתשלומי מכס, אף שתורתו אומנותו, כמבואר ברמ"א שם. וגם שלמה המלך קראו הקב"ה חכם בשעה שתיקן עירובין ונט"י שהוסיף בתורה חכמת התורה הכלולה בהלכות עירובין ונט"י וכדאמרו (עירובין כא:) בשעה שתיקן שלמה עירובין ונט"י יצתה בת קול ואמרה, בני! אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. ואמרו (ע"ז לה.) ערבים עלי דברי דודיך [דברי סופרים, רש"י] יותר מיינה של תורה, והיינו שהוסיפו חכמים גזירות והעמידו הדברים בהלכות מרובות דקי העיון ועומק תבונות, וכנסת ישראל מתפארת בהן שהם ערבים עליה וכו'
עוד כתב (שם אות כז), ומה רב ההפסד של האנשים בימי הבינים של צבאם, אשר לו זכו להויות דאביי ורבא בילדותם, ואמנם זכו לדעת כי השבת בבית ה' כל ימי החיים הם החיים האמיתים תחת השמש, ומרוב מרצם והשתדלותם זכו לסדר חייהם בבית המדרש, ושם בבית המדרש יבלו זמנם לריק וכחם לבטלה, ולא ידעו חובת האדם על דרך האמת, ואת עמל התורה בהלכה יעזבו, ולא יחייבו את עצמם, ומרעה אל רעה יצאו להקל בכבוד תורת ההלכה פעם בלבם פעם בשפתם, והנטיה להגן על כבוד עצמם שלא תהיה העדרותם בהלכה להם לקלון, תאיץ בם לחפש מומין בחכמי התורה, ולפי קטן דעתם נדמה להם כי אמנם החכמים הם במדרגה התחתונה והם נמצאים ברום המעלה, כי טבע הגאוה לנוח בחיק כסילים, כי בחיק זה מנוחתה עריבה, ומה אפשר לתבוע מזה שלא טעם טעם חכמה מימיו. לזאת יתאמץ האדם להתרומם על כל אויביו ולחזק לבו ללימוד הלכה, ואל יסב אל היאוש – המשחית האכזרי וכו'.
ושם (סוף אות זך) סיים בלשון זה: חזק נא בן אדם חזק ולבוש אומץ, חגור מרץ, והוי שקוד ללמוד הלכה. עכ"ל. ישמע חכם ויוסף לקח.