אור ברסלב
וקנה לך חבר חלק ב - דרך הלימוד, חידושי תנ''ך וש''ס › חידושי ש''ס

וקנה לך חבר

חלק ב - דרך הלימוד, חידושי תנ''ך וש''ס · חידושי ש''ס

חידושי תנ''ך

סימן קנד - אין הבור מתמלא מחולייתו

מאת ר' גלעד רצון / מחוברת תמוז תשס"א (שנה א') סי' סא

ברכות דף ג' ע"ב תוד"ה ואין וכו' פירש"י אם יחפור ויחזיר עפרו, לא יהיה מלא. ותימה, דאין הנדון דומה לראיה, שהרי לא היה אומר להם אלא ליטול מן העשירים וליתן לעניים. ואם היה מצוה ליטול מן העניים ולחזור וליתן להם, אז היה דומה למשל וכו' עכ"ל. וראיתי בחידושי גאונים שבגליון עין יעקב (שם) שכתב בשם ספר עין אליהו ליישב קושיית התוס' הנ"ל ע"פ מה שאמרו בגמ' בב"ב (י.) וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע, אם אלוקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם. א"ל, כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. ע"כ. הנה לפ"ז שה' נטל חלק של עניים ונתן חלקם לעשירים ולכן המשל ע"ז אמר אין הבור מתמלא מחולייתו ר"ל, שחופר בור ועושה במקום אחד גבוה ומחסר מהבור. כן הנמשל שה' נטל וחיסר מהעניים ונתן חלקם לעשירים ואף אם אח"כ יחזירו העשירים להעניים חלקם אין הבור מתמלא מחולייתו. ע"כ דברי הרב עין אליהו. ולפי פירושו יוצא, כי מ"ש רש"י "העוקר חוליא מבור כרוי" נמשל לחלקם של העניים הנמצא אצל העשירים ע"י שהקב"ה לקחו מן העניים ונתנו לעשירים. ומ"ש רש"י "וחוזר ומשליכו לתוכו" נמשל למה שאמר להם דהע"ה לקחת מן העשירים ולתת לעניים. וקצת קשה על זה, א"כ מה הלשון אומרת העוקר חוליא מבור כרוי וחוזר ומשליכה לתוכו וכו' משמע שמי שעשה את פעולת העקירה הוא זה שחוזר ומשליכה לבור.

ואע"פ שיש ליישב פירושו הנ"ל מ"מ אמרתי לתרץ בדרך אחרת, ותחילה אקדים מאי דאיתא ביומא (פד:) תינוק שנפל לבור עוקר חוליא ומעלהו וכו' אע"ג דמתקן דרגא. ופרש"י, עוקר חוליא, כדי להשפיל שפת הבור ויהא נוח להכנס. עכ"ל. ולפ"ז יש לתרץ קושיית התוס' הנ"ל שזהו המשל לפרש"י הבור (זהו עם ישראל) העוקר חוליא מבור (ר"ל, עוקר חוליא משפת הבור. וזהו מה שאמר להם דהע"ה לקחת מן העשירים הנמצאים למעלה) וחוזר ומשליכו לתוכו (ר"ל, שיתנו ממה שיש להם לעניים הנמצאים למטה מבחינה כלכלית), אינו מתמלא בכך (מפני שאי אפשר לבור להתמלאות באופן זה מבלי להביא עפר ממקום אחר) ועל פי זה המשל דומה לנמשל, כי "עקירת חולית הבור" היא מן העשירים "והשלכתה אל תחתית הבור" היא נתינת העשירים לעניים.

וראיתי להרב גביע כסף נר"ו בחי' לברכות (שם) שכתב, כי רש"י ז"ל דימה העשירים לבור כרוי שכבר חסר ממנו ויישב עפ"ז תמיהת תוס' כיעו"ש. ובמחכ"ת אין דבריו נראים, שאם כדבריו מה הפרש יש בין בור שמילאוהו לבור חסר, והלא אפילו אם נמלא את הבור (והם העשירים בנמשל) כל פעם שיקחו ממנו יהיה הבור חסר. לכן נראה יותר, שהבור הוא משל לכללות עם ישראל וכמ"ש בעניותין לעיל.

סימן קנה - שמא יגרום החטא

מאת ר' ראובן יעל / מחוברת אדר תשס"א (שנה א') סי' כ

ברכות דף ד' ע"א דרבי יעקב בר אידי רמי, כתיב, הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך. וכתיב, ויירא יעקב מאוד. אמר, שמא יגרום החטא. וקשה לי, והלא בגמ' להלן דף ז' ע"א א"ר משום רבי יוסי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפי' על תנאי לא חזר בו וכו'. וא"כ, היאך אנו אומרים שהחטא גורם לביטול ההבטחה והלא אין הקב"ה חוזר בו מהבטחה טובה שיצאה מפיו? וכבר ראיתי להמפרשים ז"ל שעמדו בזה וכל אחד לדרכו פנה. ומהם: הרמב"ן, והרא"ם, והרב גור אריה, והרב באר בשדה ועוד, בפירושם על התורה על הפסוק בפ' וישלח (פרק ל"ב פסוק ח) וירא יעקב מאוד ויצר לו. ואמרתי אף אני חלקי בס"ד ליישב קושיא זו על פי מה ששנינו במשנה בסוף מסכת עוקצין (פ"ג מי"ב), לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר, ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. נמצא שכל ברכה אין לה קיום ע"י סגולות או קמיעים ואפי' ע"י ברכתו יתברך, אלא ע"י שיהיה לה כלי המחזיקה והוא "השלום" והיינו לחיות בשלום עם כל אחד. ולכן פחד יעקב אבינו בחיר שבאבות, שמא יגרום החטא, ואיזה חטא? אותו ריב שהיה לו עם לבן הארמי כמו שנאמר ויחר ליעקב וירב בלבן (בראשית לא לו). ואע"פ שאמר הנביא, "אין שלום אמר ה' לרשעים", מ"מ, אף שאין אתה דורש בשלומם מ"מ אין לריב אתם. וכבר אמרו רז"ל לקמן דף ח' ע"א שאין להתגרות ברשעים בעולם הזה אלא רק צדיק גמור, ובענייני שמים, וברשע שאין השעה משחקת לו. ולא ידע יעקב אם היה ראוי לריב בעת ההיא. ואם תקשה לך ממה שהבטיח הקב"ה לדוד המלך כמו שנאמר במלכים א' (פ"ב פסוק ד) "אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת וגו' לאמר לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל" ומצינו שלאחר בנו שלמה נכרת ממנו כסא ישראל, בימי רחבעם נכדו. והלא אין דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי וחזר בו? הנה כבר נרגש בזה המלבי"ם (שם) ותירץ, דשאני התם שהקדים הקב"ה התנאי למאמר כאילו אמר אם ישמרו בניך את דרכם וגו' אז לאמר לא יכרת לך איש, ר"ל אחר שיתקיים התנאי אז יהיה אמירה, בענין שאם לא יתקיים התנאי, לא אמר כלל ולא יצאה מדה טובה זו מפיו. ע"ש. ומכאן ילמד אדם כמה יש לו להתרחק הרחק כמטחוי קשת מן הכעס. עד שאמרו בגמ' (פסחים סו:) אמר רבי מני בר פטיש כל שכועס אפי' פוסקים עליו גדולה מן השמים מורידין אותו. מנלן, מאליאב. כיעו"ש. ויקיים האדם בעצמו מה ששנינו בעדיות (פ"ה מ"ו) "מוטב לי להקרא שוטה כל ימי ולא להעשות רשע שעה אחת לפני המקום". ויה"ר שנזכה להיות מן הנעלבין ואין עולבין שעליהם נאמר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" כמאמר רבותינו ביומא (כג.).

סימן קנו - חידושי מס' ברכות

מאת ר' רונן בזרגנוב / מחוברת ניסן תשס"א (שנה א') סי' לא

ברכות דף ה' ע"ב תניא, רשב"י אומר שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין. אלו הן: תורה, ארץ ישראל, ועולם הבא. תורה מנין , שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. א"י, דכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך, וכתיב בתריה, כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה. עוה"ב, דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. ע"כ. ויש לדקדק, למה אמר מתנות "טובות" וכי יש מתנות שאינם טובות? ועוד, הואיל וכל מה שעושה הקב"ה לטוב עושה, וכמו שאמרו להלן (ס:) תנא משמיה דר"ע, לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. א"כ מעתה ודאי שכל מתנה שנותן הקב"ה לטובה ולא לרעה ח"ו כי מפי עליון לא תצא הרעות. ונלע"ד כי כוונת רשב"י שאמר מתנות "טובות" היינו מתנות שנקראו בשם "טוב". על התורה שנקראת טוב כמו שאמרו בגמ' לעיל בסמוך ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח "טוב" נתתי לכם תורתי אל תעזובו. ועל ארץ ישראל, שנאמר (דברים ח) כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה. ועל עולם הבא, כמו שמצינו דדרש רב חייא בר אמי משמיה דעולא לקמן (ח.) על הפסוק, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, "וטוב לך" בעולם הבא.

ועוד יש לשאול על מאמר רשב"י הנ"ל, על מה נסובו דבריו, אם מדבר על כל יהודי ויהודי בעתיד שלא זוכה לשלשה מתנות הנ"ל אלא ע"י יסורין, א"כ היה צ"ל שלש מתנות טובות "יתן" הקב"ה לישראל וכולן "לא יתנם" אלא ע"י יסורין. ואם נפרש שרשב"י אמר כן בלשון עבר מפני שלכל יהודי ויהודי יש לו את חלקו המיועד לו, ויקבלם ע"י יסורין, א"כ היה לו לרשב"י לומר, שלש מתנות טובות "ייעד" וכו' אבל מלשון "נתן" משמע שכבר קיבל את חלקו ואין זה ייעוד בלבד. ולכן נלע"ד שכוונת רשב"י שאמר נתן הקב"ה ל"ישראל" ר"ל, ליעקב אבינו שנקרא "ישראל" כמפורש בתורה. ור"ל שזכה לשלש מתנות הנ"ל ע"י שלשה יסורין עיקריים בחייו. ואלו הן: צרת עשו, צרת לבן, צרת יוסף. עשו – שבגללו עבר יעקב יסורין של גלות והיה דואג וירא, ובאותה תקופה זכה ולמד תורה י"ד שנים בבית שם ועבר (עיין מגילה יז.) לבן – שהתייסר יעקב אבינו ברמאותו, וזיכהו הקב"ה לאחר מכן להגיע לא"י לשלום. יוסף – עבר יעקב אבינו שלא ראה את בנו מחמד עינו כ"ב שנים, והיה מצטער ובוכה. והיה זה מפני שביקש יעקב אבינו לישב בשלוה, אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז? והיינו שאי אפשר לזכות גם לשניהם יחד מבלי להפסיד אחד מהם. ולכן, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף. וע"י זה יזכה לעולם שכולו טוב. ובזה יתפרש יפה מה שאמר יעקב אבינו (בראשית מב לו) כשחשש על בנימין, "על"י היו כולנה" שרמז בזה כי כבר קיבל בעוה"ז את היסורין על שלשת המתנות הנ"ל. וגם יומתק בזה מאמר רשב"י שהוסיף תיבת "וכולן" שהיא לכאורה מיותרת. ולפי האמור, נראה שרמז בזה לדברי יעקב אבינו שקרא לשלש מתנות הנ"ל בלשון "כולנה". ואף שדברי רשב"י הוא על יעקב אבינו וכמדובר, מ"מ מעשה אבות סימן לבנים, ובאמת כל יהודי צריך לדעת שאין זוכים למתנות הנ"ל אלא ע"י יסורין. ולכן לא הביא רשב"י ראיות דוקא מן הנאמר על יעקב אבינו.

דף ח ע"א על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. אמר רבי חנינא, "לעת מצוא" זו אשה. שנאמר, מצא אשה מצא טוב וכו' מוצא דכתיב מוצא אני מר ממות את האשה וגו'. נראה שבאמת אפשר ללמוד שלעת "מצוא" זו אשה גם מן המקרא של "מוצא" אני מר ממות וגו' ששניהם משרש אחד "מצא" אלא שהגמרא העדיפה ללמוד מן הפסוק "מצא אשה מצא טוב" כי ודאי זוהי משאלת לבו של כל חסיד המתפלל אל ה' שיזכה לאשת חיל אשר עליה נאמר מצא אשה מצא טוב. ולא מי שנאמר עליה מוצא אני מר ממות וגו'. ועוד יש טעם בדבר, כי דנין מצא ממצא (והגם שהניקוד שונה מ"מ שניהם אותם אותיות), ואין דנים מצא ממוצא במקום שאפשר ללמוד ממה שדומה לו יותר וכמבואר בגמ' יומא (ב:). ומ"מ צריך האדם להתפלל שיזמן לו את האשה המיועדת לו כשיצטרך לכך, ואע"פ שאיננה טובה כל כך (ואין כוונתי לאשה רעה וכיוצ"ב שעליה אמרו חז"ל צרעת לבעלה), מפני שצריך לקיים מצות ה' יתברך מצות פו"ר ולגדל בנים לתורה ולתעודה, וגם שמצילתו מן החטא כמו שאמר רבי חייא ביבמות (סג.) דיינו שמגדלות את בנינו לתורה ומצילות אותנו מן החטא. וע"ע בברכות (י.) מה שהוכיח ישעיה את חזקיהו המלך. ע"ש.

דף י ע"א מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף וכו' מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. ולכאורה הדברים סותרים, שבתחילה אמר שהנשמה מלאה את הגוף, ואח"כ אומר שהנשמה יושבת בחדרי חדרים (והוא מוח האדם). ונראה ליישב, כי לעולם הנשמה יושבת במוח אלא שמשם היא מאירה לכל הגוף כמו שהמנורה עם פתילה דולקת שנמצאת במקום מסויים, והיא מאירה את כל המקום שסביבותיה. וזהו שדקדקו חז"ל בלשונם ואמרו שהנשמה "מלאה" בכל הגוף, ומאידך גיסא אמרו, "יושבת" בחדרי חדרים מפני שנתכוונו אל האמור. ופשוט.

סימן קנז - חידושי מסכת ברכות

מאת ר' יעקב מזרחי / מחוברת אייר תשס"א (שנה א') סי' מא

דף כ"ז ע"ב תוד"ה והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום. פירוש, כשאר בני אדם שאינו אומר שלום עליך רבי. והיינו דאמרינן (ב"ק עג:) כדי שאילת תלמיד לרב. א"נ, ההוא לכתחילה קאמר ובתלמיד חבר דשרי ככל הני דלקמן. עכ"ל. פירוש לפירושם, כי ממה שאמרו בגמ' שהנותן שלום וכו' גורם לשכינה שתסתלק מישראל, משמע שאסור לתלמיד לתת שלום לרבו. וקשה, הלא בגמ' ב"ק (עג:) דנה הגמ' מהו שיעור תוך כדי דיבור, ואמרו, ששיעורו הוא כדי שאילת תלמיד לרב "שלום עליך רבי" הרי שרשאי תלמיד לשאול בשלום רבו?! ולכן פירשו התוספות, כי מה ששנינו בברייתא כאן, והנותן שלום וכו' גורם לשכינה שתסתלק, היינו כשנותן לרבו שלום כשאר כל אדם שאינו אומר "שלום עליך רבי", אבל בב"ק שאמרו כדי שאילת תלמיד לרב היינו שאומר לו "שלום עליך רבי" כמבואר בגמ' (שם). [אגב יש לבאר, כי "כדי שאילת תלמיד לרבו" היינו אפי' להחזיר לו שלום בלשון "שלום עליך רבי". וכמו שכתבו הרב עוד יוסף חי, והרב לשון הזהב.]

אולם מה שסיימו התוספות בזה"ל: א"נ, ההוא לכתחילה קאמר ובתלמיד חבר וכו' צריך ביאור מה כוונתם בזה. ועוד יש לדקדק, מה חסרון מצאו בתירוצם הראשון עד שהוצרכו לתירוץ השני. והנה הגר"ח בן עטר בס' חפץ ה' כתב וז"ל: אי נמי אפילו בכה"ג [שלום עליך רבי] אסור תלמיד לרב בכל גוונא בין בשאלה בין בתשובה כדקתני בברייתא דתרוויהו אסירי הנותן והמחזיר. עכ"ל. נראה שהבין הרב ז"ל דקשה היה לתוס' מה שחילקו בתירוצם הראשון בין שלום עליך שאסור לבין שלום עליך רבי שמותר, וכי בגלל שחיסר תיבת "רבי" יגרום לשכינה שתסתלק?! ולכן פירשו בדרך אחרת, דלעולם אין תלמיד שואל בשלום רבו, והגמ' בב"ק מיירי בתלמיד חבר.

והנה מהרש"א ז"ל הקשה על תירוצם השני של התוספות בזה"ל: לכאורה לפי התירוץ השני דאיירי ההוא בתלמיד חבר לא בעי למימר הכי אלא שלום עליך וא"כ למה נקט כדי שאילת תלמיד לרב דהיינו תלמיד חבר הא שאר כל אינשי נמי הכי קאמרי. עכ"ל. ומה שתירץ הרב ז"ל לקושייתו הלזו, כבר תמהו עליו הרב פרחי כהונה ועוד, ומעתה הדרא קושיית מהרש"א לדוכתה. וא"ת שתלמיד חבר מחוייב לתת כבוד לרב יותר משאר אנשי העולם, זה אינו, שהרי מדברי הגמ' בסוגיין מוכח שאין תלמיד חבר צריך לפנות לרב בלשון כבוד כמו "מר" או "רבי" וכן מתבאר גם מדברי התוספות בנדה (יד:) ע"ש.

וראיתי להרב חפץ ה' שנתקשה ג"כ בתירוץ השני שכתבו התוספות וכ' וז"ל: ש"מ דתלמיד חבר לא מחויב לומר מורי ורבי והיכי קאמר בב"ק דקאמר תלמיד חבר לרב, רבי ומורי. ולזה כתבו התוס' ז"ל ההוא לכתחילה מצוה מהמובחר קאמר דיאמר תלמיד חבר שלום עליך רבי. ואם אמר שלום עליך, אה"נ דאין אסור אלא דלכתחילה יאמר לו רבי. עכ"ל. וקצרה בינתי מלהבין אמרי קדוש, שהרי התוספות בנדה הנ"ל הוכיחו מזה שלא אמר רבי שהוא תלמיד חבר ובזקנותו היה, וכן בן עזאי לר"ע לא אמר ליה "מר". ולומר שהתנאים הנ"ל לא נהגו בכבוד הראוי לרבם לכתחילה, קשה הוא בעיני. שהרי גדולי הדור היו כל הנ"ל ואם הם לא נהגו בכל הכבוד הראוי, ילמדו אחרים מהם להקל ראש יותר. אלא ודאי שתלמיד חבר אין צריך לומר לרב "שלום עליך רבי" אפי' לכתחילה.

עוד ראיתי להרה"ג ר' גדעון עטייה בספרו גביע הכסף הנד"מ בחי' לברכות (שם) שכ' כי התוס' ניידי מפירושא קמא משום דברי תוספות הרא"ש שהביא משם הירושלמי דמשמע דתלמיד אינו נותן שלום לרבו כלל, ולכאורה זה נגד הגמ' בב"ק דמשמע דמותר לכתחילה לתת שלום לרבו. ולזה כתבו, ההיא דבב"ק איירי בתלמיד חבר. אולם נראה דוחק לפרש הכי דהא לא הזכירו דברי הירושלמי. עכ"ל.

ומעתה הואיל וראינו שהתוספות בב"ק (שם) לא כתבו תירוצם השני שכתבו כאן. ועוד, שלא מצאנו סיבה אמיתית לומר ששאלת תלמיד לרב, היינו דוקא בתלמיד חבר. ולפרש דברי התוס' על פי הירושלמי שלא הזכירוהו כלל, כמו זר נחשב. ולולי דמסתפינא אמינא כי דברי התוספות הם רק עד תיבת "לרב" ומתיבת "א"נ וכו'" הוא דברי תלמיד אחר שכתבו בגליון והכניסוהו המדפיסים בתוך התוספות.

סימן קנח - מקום שבעלי תשובה עומדים

מאת ה"ה י. עקביאן / מחוברת אב תשס"ב (שנה ב') סי' צז

בברכות (לד:) איתא א"ר חייא בר אבא אמר ריו"ח כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלקים זולתך (ישעיה סד) ופליגא דר' אבהו דאמר רבי אבהו במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (שם נז) לרחוק ברישא והדר לקרוב. וריו"ח אמר לך מאי רחוק שהיה רחוק מדבר עבירה. ע"כ. נראה שדברי ר' אבהו אמורים בבעלי תשובה שחזרו מאהבה שעבירותיהם נהפכו להם לזכויות כדאיתא ביומא (פו:) אבל אם חזר בתשובה מיראה שאין עבירותיו נהפכים לזכויות אלא לשגגות, לא דיבר עליהם ר' אבהו, מפני שצדיקים גמורים גדולים מהם. והטעם בזה מפני שאדם עובר עבירה היצה"ר ממריצו לעשותו בחשק גדול ובשמחה וכשחוזר בתשובה מאהבה ונהפכים לו מעשיו הנ"ל לזכויות, נחשב לו כאילו עשה זכויות אלו בחשק ובשמחה וזה מעלתו יותר מצדיק גמור שאינו עושה מצוותיו בשמחה ובחשק גדול כזה, משא"כ כששב מיראה שאין עבירותיו נהפכים לזכויות, א"כ אין לו מעלה כלל יותר מצדיק גמור ואדרבא מעלת הצדיק גדולה שלא טעם טעם חטא. ושו"ר להרב אהבת איתן (בברכות שם) שכתב וז"ל: ונראה דלא קאמר ר' אבהו דבעל תשובה עדיף אלא בעושה תשובה מאהבה דקיי"ל בשלהי יומא (שם) דזדונות נעשו כזכויות אבל בשב מיראה אמר התם דזדונות נעשו לו כשגגות וא"כ אין סברא לומר שיהא בעל תשובה כזה עדיף מצדיק גמור, ובהא מודה ר' אבהו. וראיה לזה דר' אבהו גופיה אמר במדרש רבה בראשית פ"ב מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים שנאמר והארץ היתה תוהו ובוהו אבל אינו יודע באיזו מהן חפץ כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ופי' היפ"ת דכוונת המדרש לומר דצדיק גמור עדיף מבעל תשובה. וזה דעת ר' יוחנן אבל ר' אבהו פליג הכא וס"ל דבעל תשובה עדיף. אלא דהתם במדרש בשב מיראה איירי, תדע, שהרי מייתי שם מקרא דוהארץ היתה תוהו ובוהו ובספר הזוהר פירש הך קרא על העובדין מיראת העונש עכ"ל. וכן מתבאר מדברי הרב עיון יעקב ז"ל שכתב וז"ל: אפשר משום דס"ל כמ"ד גדולה תשובה שזדונות נעשים לו כזכויות ותשובה עושה כולה ואין צריך לגלגל לתקן את אשר עיות ולא כמ"ד תשובה עושה מחצה עכ"ל. הא קמן דמיירי בשב מאהבה שזדונות נעשים לו כזכויות. וכן מוכח מדברי הרב חסד לאברהם (אזולאי) מעין ד' נהר ל"ט בד"ה בסוד התשובה.

וכן ראיתי למרן החיד"א בספרו פני דוד (פ' שמיני אות ו') ואפשר במה שאמרו ז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינן עומדים ופירשו המפרשים כי הטעם הוא דהצדיק ברוב צדקתו לא מצי עביד אלא רמ"ח מצוות עשה ואף אלו רבות מהם אפשר דלא לקיימינהו במעשה שתלויות בזמן או במקרה מחודש או תלויות באחרים וכיוצא כנודע אבל בעל תשובה מלבד קיום רמ"ח מצוות עשה שבזה יד החכם והבעל תשובה שוה ונוסף גם הוא בעל תשובה דיש לו שס"ה מצוות עשה אחרות שיש לו לבדו יתירות על הצדיק כי כל העבירות שעשה בעודו רשע נחשבים לו כזכויות ולכן גדלה מעלתו יותר מאוד עכ"ל. אתה הראת לדעת שפשוט לו למרן החיד"א שדברי הגמרא בברכות הנ"ל אמורים בבעל תשובה ששב מאהבה.

אולם מצאתי להרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ז ה"ד) שכתב וז"ל: ואל ידמה לבעל תשובה שהוא מורחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאלו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם חטא ופירש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים, מקום שבעלי תשובה עומדים בו אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשין יצרן יותר מהן עכ"ל. הרי מוכח מדברי הרמב"ם שאפי' בעל תשובה ששב מיראה הדברים אמורים, שהרי נתן טעם לדבריו מפני שהן כובשין יצרן יותר מהם. ולפי טעם זה, אין לחלק בין שב מאהבה לשב מיראה. וע"ע מ"ש בזה מרן הראש"ל בספרו מאור ישראל ח"א בחידושיו לברכות (שם).

ונראה מדברי הרמב"ם הנ"ל שתפס כר' אבהו וכמ"ש הר"י קאפח ז"ל על הרמב"ם (שם) שכתב וז"ל: כתב הכנה"ג ועוד פסק כר' אבהו במקום ר' יוחנן וכבר ביררתי במאמר מקיף דרבנו נקיט בידיה כלל שכללו הגאונים שנאמר בשם רס"ג והביאו ר' שמואל בן חפני בכללי הש"ס שלו שכל מקום שאמרו בש"ס ופליגא יצא הנפלג מהלכה וא"כ יצא ריו"ח מהלכה. ע"כ. וכ"כ בלשון כעין זה בעל מעשה רוקח. ע"ש. וכן ראיתי בס' חסידים (סי' ס') שכתב כדברי הרמב"ם הנ"ל. ע"ש. וכתב עליו מרן החיד"א בפירושו ברית עולם וזת"ד: כ"כ הרמב"ם ונמשך אחריו הרא"ם בתשובה ח"א סי' פ"ו דקיי"ל כר' אבהו. ומהרש"א באגדתיה רוח אחרת אתו דהא דבע"ת עדיפי לר' אבהו היינו במי שחטא במחשבה ע"ש. ומסתברא כדברי הרמב"ם ורבינו דחטא במעשה ועדיף מצדיקים שטעם טעם חטא ופירש וכ"נ דעת רבינו מהרח"ו בנועם מוסריו ע"כ. אכן יש להוסיף, שכדי לזכות להיות בעל תשובה אמיתי, צריך שיהיו בו מעלות שכתבם הרמב"ם (שם פ"ז ה"ח) שבעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר אם חרפו אותן הכסילים במעשיהן הראשונים ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להן, אלא שומעין ושמחים ויודעים שזה זכות להם ע"כ. והשי"ת יזכני שיהיה חלקי בחלקם של בעלי תשובה מאהבה.

סימן קנט - חידושי ברכות (פרק כיצד מברכין)

מאת הרב חיים יפה/מחוברת טבת-שבט תשס"ג (שנה ג') סי' כה.

דף לז ע"א כמעשה קדירה ולא כמעשה קדירה, כמעשה קדירה שמברכין עליו תחילה וסוף ולא כמעשה קדירה דאילו מעשה קדירה בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ואילו הכא בתחילה מברך עליו שהכל נהיה בדברו ולבסוף בורא נפשות רבות וכו' ראיתי להרב פני יהושע שהקשה על זה, למה לא תירץ הש"ס דהברייתא דהביאו לפניו פת אורז וכו' רבן גמליאל היא דבהדיא איתא בברייתא לקמן בסמוך דר' יהודה אומר בשם ר"ג כל שאינו לא משבעת המינים ולא מן דגן כגון פת אורז ודוחן ר"ג אומר ברכה אחת מעין שלש וחכמים אומרים ולא כלום. ולרבן גמליאל ודאי מברך במ"מ בתחילה, והניח בצ"ע. כיעו"ש. וחברים מקשיבים הי"ו הקשו עליו, דאי אפשר לומר דברייתא ר"ג היא דהא קתני בה בהדיא, הביאו לפניו פת אורז ודוחן מברך עליו "כמעשה קדירה" ולר"ג מעשה קדירה מברך עליו המוציא וברכת המזון כדאמרינן בגמ' לקמן השתא אכותבות ואדייסא אמר ר"ג ג' ברכות וכו'.

עוד ראיתי בספר גביע הכסף (עמוד קו) ד"ה כמעשה קדירה דמברכין עליו תחילה וסוף וכו' וז"ל: עיין לברכת יעקב דהקשה דהרי כבר אמרה הברייתא דמברכין עליו תחילה וסוף. ומה צורך יש עוד לברייתא להמשיך ולומר כמעשה קדירה. ועוד, מה חידוש בפת אורז ודוחן דצריך לברך עליו תחילה וסוף הרי על כל דבר צריך לברך עליו תחילה וסוף ונראה דאה"נ היה אפשר להקשות הכי אלא דעדיפא מינה פריך במסקנא ע"כ. ובמחילה רבה מהדרת גאונו נראה שלא ירדו לסוף דעתו של המתרץ, והפנ"י פירש דעיקר רבותא דברייתא דבפת אורז ודוחן מברך תחילה וסוף כמעשה קדירה לא אתי אלא לאפוקי דלא נימא מברכין עלייהו המוציא וברכת המזון ע"כ. וא"כ הצעת הדברים כך הוא, כמעשה קדירה ולא כפת דמברכין המוציא וברכת המזון ולא כמעשה קדירה דאילו מעשה קדירה מברך בב"מ וברכה אחת מעין שלש ואילו הכא מברך שהכל ובנ"ר. וברור.

רש"י בד"ה קפץ ובירך, לאחריהן. עכ"ל. נראה שבא ללמדנו שלא נפרש שבירך "לפניהם" והקשו החברים והלא דבר זה פשוט בברייתא דקתני מעשה בר"ג והזקנים שהיו מסובין בעליה ביריחו והביאו לפניהם כותבות "ואכלו" ונתן ר"ג רשות לר"ע לברך. קפץ ובירך ברכה אחת מעין שלש וכו' וא"כ אם כבר "אכלו" ודאי בירך ר"ע לאחריהן. ותירץ ידי"ן ר' אוהד רודננקו הי"ו שלא אמרו בברייתא שאכלו אלא ר"ג והזקנים וא"כ כשנתן ר"ג לר"ע רשות לברך ומש"ה הוה ס"ד דקפץ ובירך ברכה "לפניהם" ולכן פירש רש"י דלאו הכי הוא אלא שבירך ר"ע "לאחריהן". ודפח"ח. וראיתי בס' גביע הכסף בחי' לברכות (שם) שכתב, איכא למידק מאי קמ"ל וכי ס"ד לפניהן ואפשר דנקט לסיים המשפט ולא נתכוין לפרש ע"כ. ולפמ"ש הכל ניחא.

סימן קס - חי' ברכות

מאת ה"ה א. רומנו / מחוברת אב תשס"א (שנה א') סי' עב

דף לח ע"ב בפרש"י ד"ה דרש רב חסדא, כך. משום רבינו, רב. ולהלן כתב בד"ה דרש רב נחמן, כך. משום רבינו, שמואל. עכ"ל. כדי להבין אמרי בינה של רש"י צריך אני להעתיק לשון הגמ' (שם): דרש רב חסדא משום רבינו, ומנו רב, שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה. ורבותינו היורדין מארץ ישראל ומנו עולא משמיה דר' יוחנן אמר, שלקות מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו. ואני אומר, כל שתחילתו בורא פרי האדמה, שלקו שהכל נהיה בדברו. וכל שתחילתו שהכל נהיה בדברו, שלקו בורא פרי האדמה. דרש רב נחמן משום רבינו ומנו שמואל, שלקות מברכין בפ"א. וחברינו היורדין מארץ ישראל ומנו עולא משמיה דר' יוחנן אמר, שלקות מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו. ואני אומר, במחלוקת שנויה דתניא יוצאין וכו'. ומעתה יש לדקדק על דברי רש"י הנ"ל בשני מקומות שהוסיף תיבת "כך", מה בא ללמדנו?! ועוד, אפי' נשמר גבי רב חסדא מאיזו טעות כל שהיא, למה חזר ופירש כן גם להלן גבי רב נחמן?!

עוד יש לדקדק על מה שכתב רש"י להוסיף תיבת "רב" או "שמואל" כי אם לפני רש"י ז"ל היתה הגירסא בגמרא כמו שלפנינו, א"כ מה בא להשמיענו והלא הדברים מפורשים בגמרא ברישא "ומנו רב" ובסיפא "ומנו שמואל". ואם נפשך לומר שלא היו לפניו בגמרא תיבות הללו, א"כ מנין לו שרבינו הראשון זהו "רב", ואם ידוע לו שבכל מקום שנאמר רבינו היינו "רב" א"כ מנין לו שרבינו השני זהו "שמואל" אולי רבינו הקדוש הוא כמו שמצינו שפרש"י ביבמות (מה.) ד"ה רבינו. וע"ע בהגהות הב"ח סוכה (לג.)

ונראה לבאר דברי רש"י שהוסיף תיבת "כך" עפ"י מה שראיתי להרב גדעון עטיה בסוף ספרו גביע הכסף ח"א שכתב בשם רבו הגרב"צ אבא שאול זצ"ל שפעמים רש"י ז"ל מוסיף תיבה כדי להשלים המשפט הנראה כחסר אע"פ שהדבר פשוט מצד עצמו. ושבספרו עצי הגפן (סי' כב) האריך לחזק ולקיים כלל זה ע"ש. ולפי יסוד זה, נראה פשוט שרש"י בא להשלים המשפט. וכן ראיתי להרב גביע הכסף נר"ו עצמו בחי' לברכות (שם) שכתב לפרש כן דברי רש"י הנ"ל לחד תירוצא. אולם שוב בינותי שאין זה מספיק, כי מלבד שיסוד הנ"ל שכתב הרב הנ"ל בשם הגרב"צ אבא שאול, רבים לוחמים עליו וכמו שיראה המעיין בספרו עצי הגפן (שם). עוד בה, שאין כלל זה שייך לכאן מפני שלא חסר המשפט כלום. וגם מצאנו בהרבה מקומות שאמרו בגמ' דרש רב פלוני ולא פירש"י שם כלום. לכן נלע"ד לפרש דברי רש"י ז"ל שבא לתקן את הקורא שלא יטעה לפרש בגמרא שרב חסדא דרש את כל הדברים שאמר בשם רב, משום שזהו פשט מאמר הגמרא שאמרה "דרש רב חסדא משום רבינו" וזה לא יתכן, שאם כן היאך רב קורא לעולא בשם "רבותינו", וע"ז תיקן רש"י הלשון בהוספת תיבת "כך" ללמדנו שתיבת "משום רבינו" זהו לשון רב חסדא בדרשתו. וכאילו עשה רש"י ז"ל נקודותיים אחר תיבת דרש רב חסדא. ומה שחזר רש"י וכתב כן גם בד"ה דרש ר"נ "כך" משום שבדרשתו של רב נחמן כתוב על עולא "וחברינו", והייתי אומר שכאן אפשר לפרש הלשון כפשוטו שדורש את הדרשה משום רבינו שמואל, ובאמת שאין זה נכון, משום שא"כ קשה דלאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה דברישא קאמר שמואל שמברך על שלקות בורא פרי האדמה ובסיפא קאמר, "ואני אומר במחלוקת שנויה" ולכן הוצרך רש"י לחזור ולהוסיף תיבת "כך" גם כאן. וכן ראיתי להגאון ר' אברהם כהן מג'רבא בספרו ברכת אברהם ח"א בחי' לברכות (שם) שכתב לפרש דברי רש"י הנ"ל כאמור אלא שקצרה, ואני בעניותין הרחבתי הדברים בס"ד.

וראיתי להרב גביע הכסף (שם) שתירץ עוד שבא רש"י לשלול שלא נפרש שדרשתו של רב חסדא מתחילה מתיבת "ואני אומר" דא"כ תיקשי דהוה ליה למימר אמר רב חסדא אמר רב לכן כתב רש"י "כך" והיינו שמכאן מתחילה דרשתו דהביא פלוגתייהו נמי בתור דרשה ע"ש. אולם לע"ד לא יעלה על לב לטעות ולפרש שדרשתו מתחילה מתיבת "ואני אומר" שא"כ מי אמר את הדברים שנאמרו בינתיים?! ועוד קשה, שא"כ לשם מה חזר רש"י להלן לפרש כן גבי רב נחמן. והנלע"ד כתבתי.

ומעתה הבוא נבוא ליישב קושייתנו השנית הנ"ל אודות מה שכתב רש"י ז"ל משום רבינו רב או שמואל. וראשית, יש לברר אם לרש"י ז"ל היתה הגירסא בגמ' כמו שלפנינו או לא. ונראה יותר שלרש"י לא היה לפניו בגמ' תיבות "ומנו רב" "ומנו שמואל" ולכן הוצרך לפרש דרבינו דקאמר רב חסדא היינו "רב" שכן רב חסדא היה תלמידו כמבואר בשבת (י:) ובביצה (כה.) בפרש"י שם. ובאמת שברוב המקומות שאמרו בגמ' "רבינו" היינו רב עיין ברכות (ל:), ראש השנה (יט:), סוכה (לג. ובדף לה.), נדה (מט:), בכורות (מה.), ובביצה (שם). ועי' בהגהות הב"ח (שם). ולפי זה נצטרך לומר שגם בהמשך הגמרא בדרשתו של רב נחמן גרס רש"י בגמ' כך, "דרש רב נחמן משום רבינו" ולא גרס תיבות "ומנו שמואל", ולכן הוצרך רש"י לכתוב דרבינו הכא היינו שמואל ולמד כן ממה שאמרו בגמ' עירובין (טז:) דרש ר"נ משום רבינו שמואל, וכן בפסחים (מ.) איתא, אמר רב הונא ברבי יהודה אמר רב נחמן אמר שמואל, ונודע שכל מקום שמוזכר בש"ס אמר פלוני אמר פלוני, זהו תלמיד שאומר דברים בשם רבו. וע"ע בשבת (נז:), כתובות (ו.), יומא (פג.), ובבא בתרא (סה.) ובפירוש רשב"ם (שם) בד"ה הלכתא כוותין. וכן מסתבר שרב נחמן יכנה את שמואל בשם "רבינו" מפני שרב נחמן היה ראש ישיבה בנהרדעא כמו שכתב רש"י בקידושין (ע.) ד"ה מבעי לך למיזל. ושמואל מקום מושבו ג"כ היה בנהרדעא שהיה ראש ישיבת נהרדעא לפני ר"נ וכמ"ש רש"י בשבת (קטז:) ובגיטין (ו.) בד"ה מכי אתא רב לבבל, ובחולין (מה:) ברש"י ד"ה אמרה לשמעתא דרב , ובמגילה (כב.) בד"ה והא איכא שמואל, ובד"ה שלא בפניו לא עביד ליה וכו'. לא כן רב שהיה בסורא, ומטעם זה פירש רש"י שכוונת רב נחמן שאמר רבינו היינו לשמואל. [רוב המקורות שהזכרתי בקטע האחרון לקחתי מספר סדר הדורות בערך הרבנים הנזכרים]

ואם נפשך לומר שרש"י ז"ל היתה לפניו הגירסא בגמ' כמו שהיא לפנינו, נצטרך לומר שהוקשה לרש"י ז"ל מדוע רב חסדא ורב נחמן כשדורשים בבית מדרש, צריכין לומר בתוך דרשתם "ומנו רב" או "ומנו שמואל" וכי לא מספיק שיאמרו ומשום רבינו רב שלקות וכו' לכן כתב רש"י משם רבינו והכוונה לרב, אע"פ שכתוב בגמרא מנו רב רצונו של רש"י לאמר דלא גרסינן מנו, אלא בעלי הגמרא הכניסו את זה בתוך הגמרא ואע"פ שקצת קשה מדוע רש"י לא כתב ה"ג ואולי י"ל שרש"י אומר ה"ג דוקא כשיש לו שני גרסאות ואחת מהן נכונה משא"כ הכא דזאת הגירסא שלו, רק שקשה לו על המילה "מנו". ודו"ק.

וראיתי להגאון ר' אליעזר פאפו בספרו חודש האביב בחי' לברכות (שם) שעמד בזה, ופירש בכוונת רש"י שבא לאפוקי דלא נפרש דסתמא דתלמודא [רב אשי או רבינא] קאמר "ומנו רב", דא"כ מאן פליג לן דהך רבינו הוא רב, ואידך הוא שמואל לכן מפרש דרב חסדא ורב נחמן פירשו בדבריהם ומנו רבינו. עכ"ד. ולא זכיתי להבין כוונתו במה שכתב דא"כ מאן פליג לן דהך רבינו הוא רב ואידך שמואל, וכי מסדרי הגמרא לא ידעו שרב חסדא תלמידו של רב ורב נחמן תלמידו של שמואל?! ועוד, שכבר הארכתי לעיל להוכיח שר"ח תלמידו של רב ור"נ תלמידו של שמואל. ועוד, אם ר"ח בעצמו אמר "ומנו רב" לא היה לו לומר תיבת "ומנו" אלא לומר "משום רבינו רב". ומה שכתב הרב ז"ל ליישב שבאמת ר"ח אמר משום רבינו רב וכו' ולא אמר תיבת "ומנו" בדרשתו, הוא דוחק.

ואסיים בדברי הרב חכמת שלמה שכתב על דברי רש"י בד"ה דרש, שכל דברי רש"י מד"ה דרש עד ד"ה "ואני אומר" ועד בכלל, הכל דיבור אחד, נראה לומר, כי מה שהכריחו לומר שהכל דיבור אחד מכח הקושיות שהצעתי בתחילת דברי, וכוונתו של המהרש"ל לומר לנו, שכוונת רש"י לומר לנו איך דרש רב חסדא לכן רש"י כתב כך, כלומר, כך הוא דרש משום רבינו רב, ולא גרסינן "מנו". ולפ"ד מתורץ כל קושיותינו הנ"ל בזה. ודוק היטב.

הערות על הנ"ל

שנדפסו במכתבים למערכת שבחוברת תשרי תשס"ב (שנה ב')

בס"ד ז' מנ"א יה"ל בב"א התשס"א

לכבוד מערכת הירחון "וקנה לך חבר" שלום וכט"ס!

יישר כחכם על הירחון הנפלא המעודד רבים להגדיל תורה ולהאדירה. יה"ר שתעלו מעלה מעלה בעבודת קודש זו.

ראיתי בירחון אב תשס"א (סי' עב) במאמרו של ר' איתן רומנו שליט"א שכתב לבאר דברי רש"י בברכות לח ע"ב שכ' דרש ר"ח, כך. משום רבינו, רב. וכן מ"ש דרש ר"נ, כך. משום רבינו, שמואל. עכ"ל רש"י וביאר שכוונתו לתקן את הקורא שלא יטעה לפרש בגמ' שר"ח דרש את כל דבריו משום רב (וגם אם מ"ש ורבותינו וכו' עכת"ד בקיצור. ולענ"ד רש"י בא לתקן שלא יטעה הקורא שהגמ' אומרת דרש ר"ח משום רבינו: שלקות מברכים עליהם בפה"א. [עד כאן מה שדרש ר"ח משום רבינו] ואח"כ ממשיכה הגמ' מעצמה [ולא משום ר"ח] ואומרת ורבותינו וכו' ומנו עולא וכו' חלקו על ר"ח משום רבינו. ולכן כתב רש"י דר"ח דרש כך: [ומפרש והולך, מה דרש?] "משום רבינו רב שלקות מברך עליהם בפה"א ומשום רבותינו וכו' ואני אומר וכו' כל זה דרשת ר"ח. ומבאר רש"י שתורף דברי ר"ח לומר שיש מחלוקת בענין והוא מכריע. ולכן כתב מהרש"ל שהכל דיבור אחד (מד"ה דרש עד סד"ה ואני) כיון שרש"י לא הסתפק במילת "כך" אלא ביאר בדיוק מה הוא "כך" וכך שכתב רש"י הוא הקדמה לדיבורים הבאים שבהם הביא את דרשתו של ר"ח במלואה.

ולכן גם כתב רש"י משום רבינו, רב. אע"פ שהגמרא פירשה את זה כיון שמצטט את דרשתו של רב חסדא בתוספת מילים לביאור באמצע הדרשה שתהיה כוונת ר"ח מובנת לקורא לכך הוצרך רש"י להזכיר מי הוא רבינו (שאם לא היה מזכירו לא היה מובן שלכאורה רבינו ורבותינו זה היינו הך, ואיך אמר שחלוקים הם) וע"ז העתיק בקיצור את מ"ש בגמ' ומנו רב. וכל אלו הדברים האמורים בר"ח כן הוא ג"כ כוונת רש"י בדברי ר"נ שכ' כדברים האלה. וגם שם כתב מהרש"ל שהכל דיבור אחד כיעו"ש. והוכרח רש"י לפרש כן משום שאל"כ מי אמר "ואני אומר וכו'" הרי דברי ר"ח נסתיימו לפני כן. ועוד, א"כ למה הגמרא קראה לעולא פעם בשם רבותינו ופעם בשם חבירנו. ולמה לא הזכירתו בשם סתם בשם עולא כדרכה בכל מקום. ולמה חזרה על דברי עולא פעמיים. אע"כ שהכל מדרשתו של ר"ח ובפעם השניה מדרשתו של ר"נ.

ויה"ר שהשי"ת יאיר עינינו בתורתו ויגאלנו גאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

ביקרא דאורייתא

ע"ה אליהו סעאדה ס"ט

ישיבת כסא רחמים תכב"ץ

סימן קסא - חידושי מס' ברכות (לח – מ)

מאת ה"ה מ. מזרחי / מחוברת אב תשס"ב (שנה ב') סי' צו

דף לח ע"א רש"י ד"ה והוא שאכלן וכו' חצי כיכר של שמונה ביצים, דהוי חציו ארבע ביצים וכו' עכ"ל. ונ"ל לומר דרש"י הוצרך לפרש מהו החצי של שמונה ביצים אע"פ שדבר פשוט הוא, שלא נטעה לחשוב שהככר של שמונה ביצים הוא החצי, והשלם הוא ששה עשר. כלומר כך היינו טועים: "חצי כיכר" שחציו הוא "שמונה ביצים", לכן רש"י הוסיף "דהוי חציו ארבע ביצים" כדי שנבין על נכון. וק"ל.

תוספות ד"ה והא תנן וכו' וא"כ כל דבר שיש בו מחמשת המינים ואינו עשוי לסעוד כי אם לשתות כגון שכר וכיוצ"ב מברך שהכל, ע"כ. וקשה לי מדוע משקה השתיתא העשויה מחמשת המינים ירדה פלאים מברכת בורא מיני מזונות, שהרי כל שיש בו הוא, לברכת שהכל, והא סילקא כשבישלו ושותה את מימיו מברך ב"פ האדמה כדלקמן (לט.), וק"ו בשתיה מחמשת המינים דכל שיש בו הוא. ולפחות לא יגרע מקמח קליות דמברך עליו אדמה כסילקא דמברך ברכת עצמו? ותירץ הראשל"ץ דכיוון שקמח שהכל הוא, מברך שהכל על השתיה דנשאר בברכתו ע"כ. וקשה לי על תירוצו דהא בדף לז. התוס' בד"ה הכוסס את החיטה, פסקו התם דעל קמח חיטים מברך אדמה כר' יהודה [לשיטת תוס' קמח חיטים הוא חיטים קלויות כמו שכתבו בדף לו. בד"ה קמחא דחיטי וכן שתיתא עשוי מחיטים קלויות כדפרש"י הכא] ואין לומר דשאני הכא הואיל ושתיתא לרפואה עבדי ליה לכן גרע בברכה, דזה אינו, דהרי אניגרון נמי עשוי לרפואה ובכ"ז מברך על השמן זית כברכתו בורא פרי העץ כמש"כ בגמרא דף לו. ואף שיש לחלק ולומר דשאני אניגרון דיש רגילות לשתותו לכן נשאר בברכתו, אך שתיתא כיוון דאין רגילות לשתותו גרע בברכה, מ"מ נראה בהדיא דאין זה הטעם של התוס' כדאמרו טעמם דמשום דלשתיא עבידא ולא משום שאין רגילות לשתותו. (ואח"כ ראיתי להבית יוסף סימן רד ס"ק ט' ד"ה "מצאתי כתוב בשם הר"א" דדחה פירוש זה בגמ' כמ"ש בס"ד). א"כ הדרא קושיא לדוכתא, מנין לתוספות דשתיה יורדת מברכת בורא מיני מזונות לשהכל? והקרוב אלי לומר דשאני מי סילקא דהתם לשתיה עבידא לכן נשאר בברכתו, אך כיוון שקמח גרע מתכליתו של פת והפך לשתיה לכן יברך שהכל, כדמצינו מחלוקת ר"נ ור"י (דף לו.) גבי קמחא דחיטי דהתם נחלקו על קמחא דחיטי שעתיד להיות עילויא, מיהא כשעושה ממנו שתיה לכ"ע יברך שהכל. וזה מה שאמרו תוס' ואינו עשוי לסעוד, כלומר דאין לו עילויא אחרינא בפת. וכן ראיתי להרב ברכת אברהם שכך תירץ, ויגל לבי.

דף לח ע"ב תוס' ד"ה משכחת ליה בתומי וכרתי וכו' ונראים הדברים שכל וכו' נראה לי לומר שכוונתם שיש דבר שעיקר אכילתו הוא בחיותו אך נאכל בשופי גם כשהוא מבושל ויש דבר שעיקר אכילתו כשהוא מבושל אך נאכל גם כשהוא חי, ולכן כפלו לשונם "שכל דבר שהוא כ"כ טוב מבושל כמו חי [שעיקר אכילתו כשהוא חי ונאכל גם מבושל כמו שהוא חי] וחי כמו מבושל [שעיקר אכילתו לאחר בישול אך גם בחיותו נאכל] כמו מיני קטניות [שעיקר אכילתן בבישול אך נאכלות חיות כגון הכוסס את החיטה וכו'] וכן תפוחים [הנאכלים חיים בעיקר] וכו' שכ"כ "שווין" כלומר אף שעיקר אכילתן במצב האחד, עדיין הם שווין במצב השני. וזה מה שסיימו על היין המבושל ששווה כמו יין חי.

דף ל"ט ע"א תוס' ד"ה בצר ליה שיעוריה וכו' ברוך שם כבוד וכו' ע"כ. נלע"ד לפרש שהתיקון שיעשה באמירה זו, אם בירך ברכה לבטלה, הוא כאילו אמר- מה שבירכתי לאו דוקא על הפרי שלא נמצא בידי, אלא אני כעת משבח את המלך הגדול שמלכותו קיימת לעולם ועד, וגילה למפרע שבירכתו הראשונה היתה שבח בעלמא ואין נחשב לו לברכה לבטלה כיון שלא בירך אלא שיבח.

דף מ' ע"א אמר רבא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד, ע"כ. יש לעמוד מדוע רבא השתמש בלשון בוצע ולא בלשון מברך, דלשון מברך מדוקדק יותר, שהרי תפקידו לברך ולא לבצוע? ואפשר לומר לענ"ד דרבא רצה לחדש דאף אם המברך בירך, ויש מי שיוצא ידי חובה בברכה זו, ולפני השומע עדיין לא הביאו מלח או לפתן, לא יבצע השומע (במקרה שמונח לפני כל אחד מן המסובין פת), עד אשר יביאו לפני השומע מלח ולפתן, ואף שיש לפני המברך מלח או לפתן.

שם מלח או לפתן וכו'. כתבו התוס' (ד"ה הבא מלח) בשם המדרש כי מלח רומז למלח ברית, ועוד כתב בשה"מ פ' עקב שמלח אותיות לחם (ע"ש כוונות בזה). והנה ראינו כי התורה נמשלה ללחם כדכתיב "לכו לחמו בלחמי". וכוונת משל זו לומר לנו מה באמצעות הלחם יש לאדם כח ללחום עם אויביו אף עם התורה יש לאדם כוחות ללחום עם יצרו. וכיוון שע"י האכילה יכול האדם להכניע הס"א והרבה קליפות בשעת האכילה (כמבואר ביסוד ושורש העבודה שער ז' באורך). וזהו בדיוק ג"כ עבודת הקורבנות, להכניע הקליפות (כמבואר שם) ולהוציא ניצוצות קדושה, לכן אנו מביאים מלח שהוא אותיות לחם, בכדי שנזכור שזוהי שעת מלחמה כמו שכתוב בזוה"ק "שעת אכילה שעת מלחמה" כי זוהי השעה להכניע הקליפות, כיון שהמלח מזכיר את מלח הברית כדי שתהיה האכילה ממש דומיא דקורבנות, דהיינו להכניע הקליפות. ולכן אמרה הגמ' בהמשך לאחר כל אכילתך אכול מלח כלומר שתעשה בשעת האכילה את עבודת המלח ברית באותו אופן שהיה בקורבנות – להוציא ניצוצי קדושה. או שר"ל אחר כל אכילתך אכול מלח אותיות לחם אחר כל אכילתך אכול מלחמה של תורה כדי שיהיה הבירור שלם כמש"כ הבא"ח פ' בהר/בחוקותי בפתיחה, שע"י דיבור של דברי תורה בשעת הסעודה נעשה בירור שלם, וכך ע"י התורה המשולה ללחם יתגבר האדם על הס"א בעזה"י.

שם מלח או ליפתן ס"ת: נוח, ר"ל שע"י המלח או הלפתן נוח לאכול הפת לכן צריך לאכול עמהן כיוון שכך ראוי לברך על הפת.

שם. "ואמר רבא בר שמואל משמיה דר' חייא, אין מי רגלים כלים אלא בישיבה, אמר רב כהנא ובעפר תיחוח – אפילו בעמידה, ואי ליכא עפר תיחוח יעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון" ע"כ. נ"ל לבאר בדרך הרמז – אין מי רגלים [לשון מרגלים] כלים [היינו אין בעלי לשון הרע שהם כמו המרגלים שנשלחו לתור את הארץ בדור המדבר שהוציאו דיבה על הארץ, ר"ל אין הם כלים] אלא בישיבה [ר"ל ע"י שישבו ויעסקו בתורה, וילמדו הלכות לשון הרע וידעו כיצד להזהר מהעוון החמור הזה], ואם יש עפר תיחוח [היינו אם האדם משים עצמו כעפר ויש בו ענוה] אפילו בעמידה [אותיות דמעה, אזי הקב"ה ודאי יקבל תפילתו להנצל מעוון זה כי שערי דמעה לא ננעלו], ואי ליכא עפר [ר"ל שהאדם הוא גאוותן ובודאי מדבר סרה בלא משים, שכידוע העון הזה נמשך הרבה ממידת הגאווה, אז אדם כזה] עומד במקום גבוה [גבהות הרוח] ומשתין [ר"ל מזלזל] במקום מדרון [ר"ל בענוים, ואין לו תקנה אלא לשים עצמו כעפר וללמוד את התורה הקדושה].

מדרון – אותיות מד-רון, דהיינו כמות מדידה של רון [שמחה] לרמז שכל מי שמשפיל עצמו כמדרון, תמיד תהיה לו מד מה של רון, כלומר שמחה, כיון שהשם אוהב ענוים.

דף מ' ע"ב בנימין רעיא וכו' נ"ל לומר דרב כר' יוסי ס"ל, ומקשה הגמ' מאי קמ"ל, דהרי לא ראינו שר' יוסי חולק על המשנה בסוטה שברהמ"ז נאמרת בכל לשון, ומתרץ רב – דס"ד אמינא שיאמרה ר' יוסי דוקא כי היכי דתקינו בלשון הקודש אבל בריך רחמנא מאריה לא, קמ"ל. ומה שר' יוסי מחלק בין ברכה ראשונה של נהנין שלא יצא אם שינה מהנוסח שקבעו חכמים, לבין ברהמ"ז שיצא אם שינה, נלע"ד דכיון שהתירה התורה לאומרה בכל לשון ממילא התירה התורה לשנות אף את הנוסח, אך גבי ברכות הנהנין שחז"ל תיקנוה שאף בלשון אחרת לא נאמרת, ה"נ דלא יצא בנוסח אחר. וראה כסף משנה שפירש דגבי מה נאה פת זו לא יצא כיוון ששינה לגמרי ממטבע שטבעו חכמים, אך גבי בריך רחמנא מריה, יש דימוי מעט בתוכן לברכת המזון.

סימן קסב - חידושי ברכות (מא:)

מאת ר' גילעד רצון/ מחוברת שבט תשס"ב (שנה ב') סי' מג

הנה נא זכיתי בס"ד לערוך ולסדר קצת מהחידושים שעלו בלימוד החברים הי"ו עם מו"ר הרה"ג ר' אהרן מאזוז שליט"א, ויה"ר שלא תצא תקלה תחת ידי, וזה החלי בעזר צורי וגואלי.

דף מא ע"ב איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים וכו' נראה דנקט תאנים וענבים לרבותא דאע"פ שברכתם האחרונה היא ברכה מפורטת, ברכת המזון פוטרתן וכ"ש שאר פירות שברכתם האחרונה בורא נפשות שהיא ברכה כוללת שברכת המזון פוטרתן.

שם שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין. יש לדקדק, והלא גם תמרים שאוכלים אותם בתוך הסעודה מברכים עליהם לפניהם ולא לאחריהם כיון שהם מזינים עיין דף יב ע"א. וי"ל, שמה שאמר רב ששת שמברכים עליו לפניו ולא לאחריו ר"ל שאין מברכים לאחריו את ברכתו השייכת לו. ואכן, בהמ"ז היא הברכה השייכת בתמרים כיון שתמרים מזינים אלא שחכמים לא הצריכו לברך עליהם בהמ"ז כיון שאינם חשובים כל כך. ועל פי הבא'ר, יתיישבו דברי רש"י שפירש דרב ששת מיירי בפת הבאה בכסנין שהביאוה לאחר הסעודה. ולא פירש כפשט הסוגיא דמיירי בפת הבאה בכסנין שהביאוה בתוך הסעודה. ולפי האמור ניחא, שהרי הברכה האחרונה השייכת בפת הבאה בכסנין היא בהמ"ז. וא"כ נמצא שבתוך הסעודה מברכים על הפת הבאה בכסנין גם ברכה לאחריה. א"נ אפשר דלרש"י ז"ל אין מברכים על פת הבאה בכסנין ברכה ראשונה באמצע הסעודה וכדעת הרשב"א בחי'. ע"ש.

תוד"ה הלכתא וכו' ולא נהירא דא"כ מתני' היא וכו' עכ"ל. ואפשר ליישב פרש"י, דרב פפא נקט לה לרישא אגב אמצעיתא וסיפא דיש בהם חידוש. ובזה כלל כל ההלכות בדין זה ושו"ר להרשב"א בחי' שתירץ כן. א"נ י"ל, דאי ממתני' הו"א דאין לברך על הטפל אלא כשאינו בא אלא להפיג טעמו של העיקר ואין אדם חפץ בטעמו של הטפל אבל אם בדעתו לאכול את הטפל כדי ליהנות מטעמו צריך לברך עליו אע"פ שהוא טפל ללחם, כיון שנפטר מחמת הסעודה. א"נ, מה שכתב רש"י שדברים הבאים מחמת הסעודה הם דברים שבאו ללפת את הפת, ר"ל, שכל שהביאו אותם ללפת את הפת אפילו אוכלם בפני עצמם אין צריך לברך עליהם. וכן מוכח מרש"י בספר הפרדס שכתב דברים הבאים מחמת סעודה כגון דייסא ושאר מינים אע"ג דאינשי אכלי בהו ריפתא בטלה דעתייהו אצל כל אדם וכו' ע"ש. ובודאי שאין הכוונה שאף שמלפת בה את הפת טעונה ברכה, שהרי בכה"ג ודאי פת פוטרתה דלא גרע ממלפת את הפת בפירות שאין דרך ללפת בהם את הפת. אלא ר"ל כנז' שאף שיש מלפתים בה את הפת לא חשיבא בכלל דברים הבאים ללפת את הפת ולא מפטרי בברכת הפת. ולכן דין זה אי אפשר ללומדו מהמשנה. ושו"ר לתר"י שיישבו דברי רש"י כעין זה ע"ש.

רש"י בד"ה הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה ולא ללפת את הפת וכו' אלא לפעמים שבא למתק את פיו בתוך הסעודה בפירות. עכ"ל. ראיתי מקשים על פרש"י, והלא אם התאנים והענבים באים למתק את פיו א"כ הוו להו טפלה מידי דהוה אמליח ופת, ומדוע אינם נפטרים בברכת הפת. ע"כ. ונראה שאין כוונת רש"י ז"ל שהביאו את התאנים והענבים מחמת הדברים המלוחים שאכלו בסעודה להעביר מליחותם אלא שהביאו אותם להנאת עצמם בשביל למתק את פיו ואף שהנאה זו נגרמת לו מחמת שאכל קודם לכן תבשיל שמן וכיוצ"ב. והכי דייק לישניה דרש"י שכתב "לפעמים" ומשמע שאינו מוכרח שיביאם בסעודה וכן מדוייק גם מלשון הגמרא שאמר "הביאו לפניהם" ומשמע שאינם חלק מהסעודה אלא שהובאו באקראי.

בד"ה מברך לפניהם דלאו טפלה נינהו עכ"ל. יל"ד והלא כבר כתב רש"י ז"ל בד"ה שלפניו "ולא ללפת את הפת", ללמדנו שאינם טפלים לפת. ונראה דלעיל הוא הסביר שאין מדובר בטפלה שבאה ללפת את הפת כמו פת ומליח שבאה להפיג טעם העיקר אלא בפירות שבאו למתק את פיו. אבל כאן בא ללמדנו שדבר שבא למתק את פיו בתוך הסעודה, אינו נחשב כטפל. ושלא נאמר דכיון דחזינן דאין פטורין ברכה אחריהן ע"כ דחשיבי טפלה ונתקשה דא"כ למה טעונים ברכה לפניהם. ולזה הקדים דלאו טפלה נינהו. וגבי ברכה אחרונה פירש דברכת המזון פוטרתן, כלומר, ולאו משום דהוו טפלה ומברך על העיקר ופוטר את הטפלה.

בד"ה בין לפניהם בין לאחריהם דלא פטר אלא מידי דזיין והני לא זייני. עכ"ל. וקשה, והרי לעיל דף לה ע"ב אסקינן בגמ' שכל דבר זיין חוץ ממים ומלח וכמ"ש רש"י (שם בד"ה ואמר רב הונא) וצריך לדחוק ולומר דמ"ש רש"י "דהני לא זייני" היינו שאינם נקראים "מזון". ולא נחית לחלק בין הלשונות שאין זה ענין סוגייתנו.

בד"ה פת הבאה בכסנין וכו' לאחר אכילה ובהמ"ז וכו'. עכ"ל. לכאורה, אפשר לומר שמה שאמר רב ששת "חוץ מפת הבאה בכסנין", ר"ל חוץ מפת הבאה בכסנין שאוכלים אותה בתוך הסעודה ואינה טעונה ברכה לאחריה, ומה שכתב רש"י "לאחר אכילה ובהמ"ז", ר"ל, שכך היתה הדרך לאכול את הפת הבאה בכסנין. אבל זה דוחק בכוונתו. ועוד, מנין לרש"י שגם אם אוכלים את הפת הבאה בכסנין שלא בתוך הסעודה היא אינה טעונה ברכה לאחריה, ולכן צ"ל שלפי רש"י, מה שאמר רב ששת "חוץ מפת הבאה בכסנין" ר"ל שנאכלת שלא בתוך הסעודה ואינה טעונה ברכה לאחריה.

בא"ד ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט לא הטעינוה ברכה מעין ג'. עכ"ל. אין לפרש הטעם שלא הטעינוה ברכה מפני שבאכילתה לא מגיעים לשיעור כזית מהקמח (כמו ופלים), דא"כ קשה, מה הוצרך לדמותו לאורז, והרי זה דין פשוט שאם אין שיעור אין לו ברכה אחרונה. ואם מצד שאכל כזית מן התערובת או משאר מינים א"כ עדיין אין קושיא זו מובנת דודאי לא שייך בזה על המחיה ועוד, דמה הראיה מפת אורז ודוחן, והרי הסיבה שלא מברכים ברכה אחרונה על פת אורז ודוחן היא מפני שאין חשיבות לפת הזו, אבל פת הבאה בכסנין אפשר שהיא חשובה אלא שלא אוכלים ממנה שיעור כזית. ודוחק לומר שלא נתכוין רש"י רק ללמוד משם שמצינו דבר שברכתו הראשונה מזונות ואעפ"כ אין ברכתו האחרונה על המחיה ואה"נ שכל אחד מטעם שונה. אלא נראה שכוונת רש"י לומר שבהיות והדרך לאכול ממנה דבר מועט לכן אין חשיבות לפת זו. ושו"ר כעין זה לתר"י ע"ש.

בד"ה אין טעונין ברכה דהוו להו טפלה הלכך כל מידי וכו' עכ"ל. צריך ביאור מה בא רש"י ללמדנו במה שכתב הלכך כל מידי וכו' ונראה שאפשר לטעות שדברים הבאים מחמת הסעודה הינם דברים שבדרך כלל רגילים לבוא מחמת הסעודה אבל פירות שהביאום לליפתן טעונים ברכה כיון שאינם רגילים לבוא מחמת הסעודה, וזה סותר מ"ש רש"י למעלה (ד"ה הביאו לפניהם) שפירות שהביאום ללפתן לכו"ע אין טעונים ברכה לפניהם ע"ש. לכן הדגיש שכל דבר הטפל לסעודה בין מזון בין פירות נפטר בברכת הלחם. ומה שכתב רש"י לקמן בד"ה דברים "הרגילין" לבוא אחר הסעודה, מכלל דרישא מיירי בדברים שאין רגילים ללפת בהם את הפת. נראה ברור שאין זו גירסת רש"י בגמרא, אלא שרש"י הוסיף את המילה "הרגילין" ליתר ביאור, וגירסתו היתה כמו גירסת הגמרא שלנו. וסיוע לדברינו תמצא ברש"י בחולין (קיא:) בד"ה תאנים וענבים שהעתיק לשון הגמרא בברכות כמו שנמצא לפנינו וז"ל שם: וקיימא לן דברים הבאים לאחר הסעודה כלומר שרגילים לבוא לאחר הסעודה. עכ"ל. והרי הוא כמבוא'ר.

בד"ה דגורם ברכה לעצמו וכו' ואע"פ שלא צריכים לשתייתו. עכ"ל. מה רש"י רוצה לומר בדבריו אלה. צריך להקדים ולומר שחכמים לא הטעינו לברך על הטפל מטעם שאין רצון לאוכלו אלא מסיבה צדדית כמו שכתב רש"י בדף מא. בד"ה שהיה צנון עיקר וז"ל: שבשבילו התחילה האכילה ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון. עכ"ל. וא"כ הוא הדין ביין שבא מחמת הסעודה, שכיון שהביא את היין לשרות אכילה שבמעיו ואינו בא אלא בגלל הסעודה, הדין נותן שיחשב כטפל לפת ויפטר בברכתה. אמנם כיון שמצאנו שאע"פ שאין צריך לשתייתו של היין כמו בדין קידוש, מ"מ מברכים עליו נמצא שהיין אינו מאבד את ברכתו מפני סיבה זו שא"צ לשתייתו לכן צריך לברך גם על יין שבא מחמת הסעודה.

[המשך המאמר מחוברת אלול תשס"ב (שנה ב') סי' קה]

דף מא ע"ב תוד"ה אלא פת הבאה בכיסנין וכו' דאין טעון ברכה לאחריו רק בורא נפשות רבות וכו' שקדים הרבה עכ"ל. כל זה אינו פירוש התוספות שהרי לקמן פרשו דהגמרא מיירי בפת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה קודם בהמ"ז דאין טעון ברכה לאחריו דפטר ליה בהמ"ז, ומשמע שאינה טעונה ברכה כלל ואפילו בורא נפשות רבות. וכן אין לומר שאלו דברי רש"י שהרי לאחר מכן כתבו ופי' רש"י וכו' ומשמע שדברי רש"י מתחילים רק לאחר מכן. וצ"ע.

בא"ד דאמרינן לעיל כל שיש בו מחמשת המינים צריך ברכה מעין שלש וכו'. נראה שלא קשה על רש"י לפי גרסת הגמרא שלנו שאומרת כל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו בורא מיני מזונות ואיתמר וכו', שכן הגמרא לא אמרה מהי הברכה האחרונה על דבר שיש בו מחמשת המינים. ודוחק לומר, שהיה פשוט לתוספות שכיון שמברכים עליו בורא מיני מזונות ה"ה שמברכים עליו ברכה מעין שלש, זה אינו, שהרי כתבו "דאמרינן לעיל" כל שיש וכו' ומשמע שהעתיקו גירסת הגמרא שהיתה לפניהם.

בא"ד דהוי דבר מועט וכו' פי' אין אוכלים ממנה הרבה ע"פ רוב, וכיון שאין לה חשיבות, בהמ"ז פוטרת אותה אפילו שאכל ממנה כזית.

תוד"ה הלכתא דברים הבאים וכו' דהא לא אשכחן שיברך עליו בענין זה וכו'. ממה שכתבו התוספות דהא "לא אשכחן" שיברך עליו ולא כתבו דהא "ודאי" לא יברך עליו, נראה שכוונת תוספות שלא מצאנו שום דין בגמרא שיין נפטר ע"י שרייתו בפת וקשה לתוספות, שהרי ממה שאמרה הגמרא יין נמי נפטריה פת משמע שישנו דין בגמרא שיין לא נפטר מברכה ע"י שרייתו בפת שקדם לקושיית הגמרא, ומקשים תוספות היכן מצאנו בגמרא דין זה.

בא"ד ושאר כל פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת וכו' דכיון דלאו משום לפתן אתו וכו'. משמע לכאורה שרק אם באו הפירות משום לפתן יפטרו בברכת הפת. וקשה, שהרי פסקו התוספות לעיל בסמוך שאם אכל את הפירות מחמת הסעודה, נפטרו בברכת הפת ואפילו שלא ליפת בהן את הפת. וי"ל דלאו דווקא ליפת בהן את הפת, ומה שכתבו התוספות דלאו משום לפתן אתו, משום שרצו לרמוז שאם אכן ליפת את הפירות בפת, יפטרו בברכת הפת. ואע"פ שמשנה מפורשת היא דמברך על העיקר ופוטר את הטפילה, ולכאורה אין צורך לחדש דין זה, כמו שהקשו תוספות על רש"י בתחילת הדיבור, מ"מ אפשר לחלק, שפת פוטרת דברים שמלפתים בהם את הפת רק כאשר הם באים מחמת הפת, אבל דברים הבאים שלא מחמת הפת לא יפטרו בברכת הפת ואפילו ליפת בהם את הפת.

תוד"ה לאחר הסעודה וכו' ולא גרסי' דברים הבאים וכו'. יש לדקדק, מאי אולמיה דתוספות לדחות גרסת דברים הבאים לאחר הסעודה. י"ל שלפי גרסה זו יצא לנו שרב פפא שנה פעמיים את אותה הלכה, שהרי לפי פירוש תוספות אין הבדל בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה לבין דברים הרגילים לבוא לאחר הסעודה. וא"ת שר' פפא חידש שתי הלכות שונות, שדין דברים הרגילים לבוא לאחר הסעודה מיירי כשהביאם לאחר הסעודה, ודין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה מיירי כשהביאם בתוך הסעודה, יצא לנו שרב פפא החסיר מאיתנו דין דברים הבאים מחמת הסעודה לאחר הסעודה, אבל לפי גרסת תוספות רב פפא לא החסיר שום הלכה.

ובאמת שגם לפי פירוש רש"י בגמרא יוצא לנו שרב פפא החסיר מאתנו הלכה אחת, והיא, דברים הבאים מחמת הסעודה לאחר הסעודה. וי"ל שלרש"י אין הבדל בין תוך הסעודה לבין לאחר הסעודה, ומה שאמר רב פפא "תוך הסעודה" לאפוקי שאכלם בלא סעודה כלל, א"נ, מה שאמר רב פפא "תוך הסעודה" בדברים הבאים שלא מחמת הסעודה, אין כוונתו לזמן אכילתם אלא לסוג האוכל דהיינו שבא למזון ושובע, ור"ל שדברים הבאים שלא מחמת הסעודה נפטרים מברכה אחרונה בליפות הפת דווקא אם הביאום למזון ושובע, ומה שאמר רש"י "תוך הסעודה" גם בדברים הבאים מחמת הסעודה, ולכאורה זה מיותר שהרי ודאי באים למזון ושובע, י"ל שאמר כן אגב דברים הבאים שלא מחמת הסעודה. אלא שלפי זה קצת קשה, שהרי רש"י כתב וז"ל: דברים הרגילים לבא לאחר הסעודה. כגון פירות "אפילו הביאן בתוך הסעודה" שלא מחמת ליפתן. עכ"ל. וממה שלא אמר שאין חילוק בין תוך הסעודה לבין אחר הסעודה אלא בדין זה, משמע שבשאר הדינים יש חילוק בין תוך הסעודה לבין אחר הסעודה, ומה שכתב רש"י "תוך הסעודה" בא לאפוקי לאחר הסעודה. עוד יש לתרץ, שרב פפא לא נחית כלל לפסוק הלכה לגבי דברים המובאים לאחר הסעודה שהרי בא להכריע לגבי מחלוקת האמוראים בדין דברים המובאים בתוך הסעודה.

תוד"ה אי הכי וכו' ומיהו אומר ר"ת דבשאר משקין וכו'. ממה שכתבו התוספות "ומיהו" משמע שר"ת חולק בדין מים ושאר משקים על פירוש תוספות הראשון ועל רשב"א, וקשה שהרי תוספות ורשב"א לא איירי כלל בדין מים שאר משקים. ואפשר לומר בדוחק שהיה פשוט לתוספות ורשב"א שמים ושאר משקים לא נפטרים מברכה כששותים אותם בתוך הסעודה ולכן לא נצרכו לחדש דין זה אלא רק דין יין בתוך הסעודה, ור"ת חלק על התוספות בדין שהיה פשוט להם, דהיינו דין שאר משקים בתוך הסעודה, אלא שמצאנו בתוספות ר' יהודה החסיד שבמקום "ומיהו" כתב "ומכאן", ונראה יותר מחוור כגירסא זו.

סימן קסג - חידושי ברכות (פרק שלשה שאכלו)

מאת הרב יצחק וקיים / מחוברת טבת-שבט תשס"ג (שנה ג') סי' כו

דף מה ע"א רש"י ד"ה מנא הני מילי דשלשה ראויים לברכת צירוף עכ"ל. ר"ל דלא תימא דשאלת הגמרא מנין לומדים ששלשה שאכלו מצטרפים לזימון, שלזה אין ראיה מהפסוק כלל.

שם בגמ' אמר רב אסי דאמר קרא גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו. ור' אבהו אמר מהכא כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. עיין להגרי"ח בספרו בן יהוידע מ"ש לבאר לנו הטעם שהקדימה הגמ' הראיה של רב אסי שהיא מספר תהילים לראית ר' אבהו שהיא מן התורה כיעו"ש. ולי נראה בס"ד שמהפסוק בתורה אין ראיה כ"כ לצירוף "בשלשה" שהרי נאמר "כי שם ה' אקרא" ואין הזכרת שם ה' אלא בעשרה. אבל מן הפסוק בתהילים שלא נאמר שמזכיר שם ה' אלא "גדלו לה' אתי" יש ללמוד לזימון בשלשה שאין בו הזכרת שם ה'. ור' אבהו לא ניח"ל בראיה שהביא רב אסי מפני שמהפסוק בתהילים גדלו לה' אתי, משמע שמה שאומר המזמן, כך עונים לו המסובים בדיוק מבלי להוסיף על דברי המזמן. אבל הפסוק כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו. משמע שהמזמן אומר למסובים שיגדילו ויוסיפו על דבריו, וכך אנו נוהגים באמת בזימון שהמזמן אומר: "נברך שאכלנו משלו" ועונים המסובים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו הגדול תמיד חיינו". א"נ מראיה דרב אסי משמע שהכל נעשה באותו זמן. ואין כאן קריאה של המזמן וענייתם של המסובים משא"כ מקרא דכי שם ה' אקרא וגו' שפיר משמע דיש כאן קריאה וענייה.

שם אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן המברך. ואם אין המתרגם יכול להגביה קולו ולשוותו למברך, אזי על המברך להנמיך קולו כנגד המתרגם כמו ששנינו מפורש בברייתא שבסמוך. ומה שלא הזכיר כן ר' שמעון בן פזי הוא מפני שבדרך כלל המתרגם הוא בעל קול גבוה מפני שמטרתו להעביר את דברי הרב לציבור וצריך שישמעו דבריו כל הציבור.

שם תנן שלשה שאכלו וכו' שלשה אין שנים לא! התם חובה הכא רשות. לכאורה יש לדקדק, ודקארי לה מאי קארי לה, והא קתני מתני' שלשה שאכלו כאחת "חייבין" והכא אם "רצו" לזמן מזמנין קאמר. וצ"ל שהמקשה סבר דהא דקתני במתני' "חייבין" ר"ל שבשלשה יש "היתר" לזמן, ובפחות אין היתר כלל, על דרך שאומרים אם אכל כזית פת "חייב" בברכת המזון, אין ללמוד מכאן שבפחות מכזית רשאי לברך ברכת המזון, ואדרבא יש בזה ברכה לבטלה. והמתרץ השיב לו, כי "חייבין" היינו שיש חיוב ואין להפטר ממנו אבל בשניים תלוי ברצונם ואם ירצו הרשות בידו. [לע"ד לא תירץ הה"כ נר"ו קושייתו, כי עדיין י"ל מנין לו למקשה לפרש כן ולהקשות. אבל האמת הוא דמקשה פריך הכי, אם בשנים רשאים לזמן, למה לא השמיענו התנא שאפשר לזמן אפי' בשנים. ותירץ לו התרצן, שלא שונה התנא רק מה שהוא חובה. יגאל כהן ס"ט]

רש"י בד"ה שלשה אין שנים לא. ה"פ דמדקתני אין רשאין ליחלק משמע וכו' עכ"ל. ר"ל שאין ראיית הגמרא ממאי דקתני רישא שלשה וכו' חייבין משום דזהו בדיוק כמו הראיה הקודמת שנדחתה. וע"ז פירש שהראיה היא מדקתני סיפא אין רשאין ליחלק וכו ע"כ דשלשה מזמנין ולא שנים אפי' אם רצו דאי אמרת וכו' וכמ"ש רש"י ז"ל.

בגמרא ת"ש השמש שהיה משמש על השנים וכו' אל יפלא בעיניך לשון משמש "על" שתפס התנא והול"ל "לפני" או "את" שכן מצאנו כיוצ"ב בתוה"ק פ' וירא (פרק יח ח) גבי אברהם אבינו שנאמר בו "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" ותרגם אונקלוס והוא משמש עליהון וכו'. ורשב"ם (שם) פירש, כשאיש יושב ואחד עומד קוראו עומד עליו וכן ואראה את ה' יושב על כסא שרפים "ממעל לו" וגו' ע"ש. וזהו עפ"י מה שהיה נהוג בזמנם שהיו יושבים ע"ג קרקע ולא על כסאות, שאז העומד נראה יותר כעומד על גביהם. וכעין זה איתא במגילה (כ.) אמר ר' יהודה קטן הייתי וקראתיה למעלה מר' טרפון וזקנים, והסביר מרן הגר"מ מאזוז שליט"א בספרו סנסן ליאיר בחי' למגילה (שם) [וע"ע שם בחידושיו להרמב"ם פ"ב ה"ז], שפירש שהכוונה היא שרבי יהודה היה עומד ור' טרפון היה יושב וכאילו הוא למעלה. ומה שאמרו משמש על שנים וכו' ר"ל שאם יש יותר שבלעדיו יש כבר זימון בודאי רשאי אף הוא לענות עמהם אבל אם אין זימון אא"כ נצרף גם את השמש, יש לומר שאין לצרפו הואיל ואינו קבוע קמ"ל שמצטרף ואפי' לשנים והטעם מפני שדרכו בכך. ומה שאמרו "אע"פ שלא נתנו לו רשות" אין ר"ל שלא נתנו לו רשות לאכול עמהם שא"כ ודאי אין לו רשות לאכול עמהם כלל וכ"ש שלא להצטרף לזימון אלא ר"ל שלא גילו דעתם ולא אמרו דבר משא"כ בסיפא שנתנו לו רשות.

דף מה ע"ב תסתיים דרב אמר אם רצו לזמן אין מזמנין דאמר רב דמי וכו' שאני התם דאקבעו להו בחובה ע"כ. ואע"ג דכבר משני לעיל דקבעו להו בחובה מעיקרא זהו דוקא כשעדיין נמצאים שלשה שאינם רשאים ליחלק מטעם זה אבל אם כבר נתפרדה חבילה ויצא אחד מהם, אם היה אפשר לזמן בשנים לא היה צריך לטרוח כ"כ לקרוא לו אלא ודאי שאי אפשר לזמן בשנים.

[המשך המאמר מחוברת סיון-אלול (תשס"ד) סי' נח]

דף מה ע"ב גופא אמר רב דימי בר יוסף שלשה שאכלו כאחת וכו' אמר מר זוטרא ולא אמרן אלא בשלשה אבל בעשרה עד דנייתי. ר"ל אע"פ שהסברא נותנת שגם בעשרה אם יצא אחד לשוק די בזה שיקראו לו ויענה כמו שאמר אביי כי ענין הזימון הוא שיענו על דברי המברך. וע"כ בא מר זוטרא ואמר, שבעשרה כיון שמזכיר שם שמים "לאו אורח ארעא להזכירו בפחות מעשרה" ואע"פ שעונה עמהם מ"מ זה נראה כעניית עראי וכאחד שרוצה להתפטר ולברוח וזה אינו ראוי בהזכרת שם שמים.

שם אתו לקמיה דמרימר אמר להם ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם. יל"ד "זימון" מאן דכר שמיה וכי השואלים עלה בדעתם שיצאו ידי זימון, והלא ברור להם שלא יצאו ידי זימון שכן לא זימנו? וצ"ל דאצטריך למימר הכי מפני שרצה לסיים ע"ז וכי תימרו ניהדר וכו' שלא יחשבו שיש תקנה לזמן למפרע.

רש"י בד"ה דאיכא אדם גדול שהגדול מברך כדפסקינן לקמן הלכתא עכ"ל. ורצונו לומר, שאל תתמה על החפץ, מנין להם שאם אין גדול כל אחד מברך לעצמו, לזה כתב, "כדפסקינן הלכתא לקמן". והטעם לזה מפני שהזימון נלמד מהפסוק גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו כלומר יש לגדל את ה' וזה צריך ע"י אדם גדול שקרוב לה' שיודע לכוין להוציאם בברהמ"ז כראוי (כפי שהיה נהוג בזמן התלמוד וכן נהוג עד היום אצל אחינו התימנים הע"י) ודרך העולם לזמן ולכבד את האדם הגדול. ויותר נראה הטעם דומיא דקרא שאמר משה רבינו (גדול שבישראל) לבני ישראל "כי שם ה' אקרא (אני משה) הבו גודל (בני ישראל) לאלוקינו". ופשוט.

רש"י בד"ה בא ומצאן אחד מן השוק ומצא שלשה שהיו מזמנין עכ"ל. ולכאורה מפירש"י נראה דדוקא אם בא מן השוק אבל אדם שנמצא עם שלשה והם אוכלים והוא לא אוכל עמהם לא עונה על זימון, ובודאי שזה אינו, שהרי אין סברא לחלק בזה ואדרבא זה שנמצא אתם ולא אכל לחם יש יותר סברא לומר בזה שיענה מאשר אחד שבא מן השוק אלא שרש"י כתב כך, כיון שלשון הגמרא בא "ומצאן" ומציאה היא באקראי ובהיסח הדעת. ואדם הנמצא עם האוכלים מן הסתם יאכל אתם או שיפצירו בו שיאכל עמהם. ולעד"נ שכוונת רש"י לומר דבא ומצאן וכו' לא קאי אדלעיל דאמרינן שלשה שאכלו כאחד "ויצא אחד מהם לשוק" וקוראין לו ומזמנין עליו, וקאמר הכא "דבא ומצאן" אחד שיצא לשוק הנ"ל ומצאן כשהם מברכים, דז"א, דהיאך בירכו בלעדיו והלא שנים היו. לזה פירש דהכא לא קאי אדלעיל אלא באחד מן השוק שמצא שלשה שהיו מזמנים.

בגמרא אביי עני ליה בקלא כי היכי דלשמעו פועלים וליקומו דהטוב והמטיב לאו דאורייתא. רב אשי עני בלחישא כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב ע"כ. נראה דאביי ס"ל דגזל בעה"ב חמור מאוד וכיון דהטוב והמטיב דרבנן, רבנן מוחלים על כבודם במקום גזל דאורייתא וע"כ ענה בקול כדרך עניית שאר האמנים. ורב אשי ענה בלחש כדי שלא יזלזלו בה ויאמרו שאיננה ברכה חשובה כ"כ ח"ו ויבואו לבטלה גם כשאין צורך כ"כ. ולא חשש לגזל בעה"ב כיון שכל פועל אחראי למעשיו וצריך שתהיה יראת ה' בלבו לקום בזמן ולחזור לעבודה אחרי בונה ירושלים.

סימן קסד - חידושי שבת

מאת הרב חגי הלוי / מחוברת סיון תשס"א (שנה א') סי' מה

דף ל"ו ע"ב תוד"ה כירה וכו' נראה לר"י דקש היינו זנבות השיבולין שנשאר בשדה הנקרא אשטובל"א. ותבן, הוא הנקצר עם השיבולת וכו'. עכ"ל. נראה פשוט שהוקשה להתוספות מה הפרש יש בין קש לגבבא. ולכן כתבו דקש היינו וכו' ותבן הוא וכו'. ומשמע מדבריהם, דתבן הנקצר עם השיבולת הוא גבבא דקתני במתני'. וכן מתבאר מדברי מהרש"א שאחר שפירש דברי רש"י כתב וז"ל: ולדברי התוס' יהיה בהיפוך. עכ"ל. וכ"כ מהר"ם בהדיא, שצ"ל דלפי סברת התוס' גבבא היינו מה שנקצר עם השיבולין. ע"ש. [ודע כי מה שכתב מהר"ם בדיבור שאחר זה בסוף דבריו וז"ל: אבל שם תבן ס"ל להגמרא דלא נקרא אלא מה שבתלוש וכו'. ע"כ. נראה ברור בכוונתו, שאחר שיישב לשון רש"י שכתב, קש - זנבות השיבולין, שהוא לכאורה נגד הגמרא בפרק השואל, כעת בא ליישב מה שפרש"י שגבבא הוא הנשאר בשדה, שהוא ג"כ לכאורה נגד הגמרא (שם), דתבן לעולם הוא תלוש. ולכן כתב, דשם תבן לעולם הוא תלוש, משא"כ שם גבבא דנקט במתניתין יכול להתפרש כדבר הנשאר בשדה ונגבב משם. וזה ברור. והוצרכתי לכך, כי ראיתי להרב גביע הכסף נר"ו שכתב על דברי מהר"ם הנ"ל: אולם אכתי מתבן לא יישב כלום. ע"כ. ואחר המחילה רבה, זה אינו, וכדכתיבנא.]

אולם חזי הוית למרן ראש הישיבה הנאמ"ן נר"ו בחידושיו לפרק כירה שנדפסו בספר דמות הכסא (ח"א עמו' קסב) שרוח אחרת עמו בזה, וס"ל שרש"י והתוספות לא פליגי כלל. שכתב וז"ל שם: ונראה דלשון גיבוב שייך בין בתלוש בין במחובר, דהא מקושש עצים תרגם אונקלוס מגבב אעין. ופליגי תנאי לקמן דף צו ע"ב אי תולש הוה או מעמר הוה ע"ש. והיא עצמה מחלוקת רש"י ותוספות כאן בפירוש גבבא. ומיהו בעיקר מה שהבינו מהרש"א ומהר"ם דרש"י והתוס' פליגי, לפום קושטא נלע"ד דלא פליגי כלל, וכפי הנראה מפרש"י לקמן דף ק"ן ע"ב שפירש ג"כ "קש זנבות השיבולין" ומוכח בסוגיא דהתם דהיינו הקש שנשאר בשדה, ואף כאן רש"י מפרש כן. וגבבא לדעת רש"י היינו כל מיני קיסמים ועצים נשארים בשדה ולאו דוקא קש ושיבולין. ואשטובל"א הוא שם כללי למיני דברים הנשארים בשדה. והתוס' שכתבו כן גבי קש היינו לאפוקי תבן. וכן משמע בהר"ן שתפס לשון רש"י בקש וגבבא בדיוק אלא שהוסיף גבי קש זנבות השיבולים "הנשארים בשדה לאחר קצירה" וסיים: והכי מוכח לקמן בפרק שואל ע"ש. ועפ"ז אין צריך להגיה בתוספות בהמשך דבריהם "כדפרישית" כפי שהגיה הרש"ש ע"ש אלא כנדפס לפנינו כדפירש רש"י וכוונתם לפירוש רש"י בב"מ דף ק"ג ע"ב שכתב בעינא דתיתבן ארעאי שישארו בה מן הקשים ע"ש. שאין מחלוקת בין רש"י להתוס' כלל בפירוש קש וגבבא. (גם לשון רש"י "זנבות השיבולים" משמע הנשארים בשדה, מדלא נקט ראש השיבולת) עכ"ל מרן ראש הישיבה נר"ו.

אולם אחר העיון בדברי קודשו ואחר הקיד'ה חמש מאות נראה לפי קוצר דעתי, שהעיקר כדברי מהרש"א ומהר"ם הנ"ל שרש"י והתוספות פליגי בפירוש קש וגבבא. ואפרש שיחתי בס"ד. דהנה מה שכתב, ונראה דלשון גיבוב שייך בין בתלוש ובין במחובר דהא מקושש עצים תרגם אונקלוס מגבב אעין ופליגי תנאי וכו' ע"כ. אחר המחילה, המעיין בגמ' שם יראה שאין מחלוקת תנאים בזה, אלא דבמתניתא תנא תולש הוה, ורב אחא בר יעקב (שהוא אמורא שחי בזמן אביי. עי' קידושין כ"ט ע"ב) ס"ל מעמר הוה. ולעולם י"ל דאונקלוס שתרגם מגבב אעין ס"ל כתנא דמתניתא דמקושש תולש הוה ולכן תרגם מה שתרגם, כיון דמגבב שייך במחובר ולא בתלוש. ואין ראיה דמגבב שייך בין בתלוש בין במחובר. ועוד, דלפי דברי הרב נר"ו יש לומר דלשון מגבב שייך נמי במעביר חפץ ד' אמות ברשות הרבים, דהא התם אמר רב יהודה אמר שמואל דמקושש מעביר ד"א ברה"ר הוה, ופליג אתנא דמתניתא ורב אחא, וזה ודאי אינו. לכן נראה, שמה שתרגם אונקלוס מגבב כוונתו היתה רק לדבר אחד ולא לשנים.

ומה שכתב, שרש"י לקמן (קנ:) פירש ג"כ קש זנבות השיבולים ומוכח בסוגיא דהתם דהיינו הקש הנשאר בשדה, ואף כאן רש"י מפרש כן. ע"כ. לע"ד דוחק הוא, דהא רש"י כתב בד"ה גבבא דהוא אשטובל"א, ומשמע דקש לאו היינו אשטובל"א, דאל"כ הו"ל לכתוב קש וגבבא בדיבור אחד, ולפרש דקש הוא חלק מהאשטובל"א. ואין ראיה מלקמן (קנ:), דהתם מוכח דקש הוא הנשאר בשדה משא"כ כאן דעל כרחנו יש חילוק בין קש לגבבא, ולכן פירש דקש הוא התלוש.

ומה שכתב, וכן משמע בהר"ן שתפס לשון רש"י בדיוק וכו' לענ"ד י"ל דס"ל להר"ן כר"י ולא כרש"י ולכן כתב "דקש היינו זנבות הנשארים בשדה לאחר קצירה" והוא כמעט מילה במילה כלשון שכתבו התוס' בשם ר"י. ועדיף לומר כן, מאשר לומר שהר"ן העתיק לשון רש"י והוסיף עליו ארבעה תיבות. ושו"ר להר"ן המיוחס להריטב"א שכתב בהדיא וז"ל: קש - פירשו בתוספות, דהיינו זנבות השיבולים הנשארים בשדה לאחר קצירה וכו'. עכ"ל. ומוכח דס"ל כר"י ולא כרש"י.

ומה שכתב, וכוונתם לפירוש רש"י בב"מ שכתב וכו' ע"כ. ק"ק דלפ"ז הול"ל כדפירש רש"י התם. ועוד, דהלא גם התוס' פירשו שם מהו תבן ומהו קש וא"כ אמאי שבקו דבריהם והביאו ראיה מפרש"י שם. ולכן נראה לע"ד יותר כמו שכתב הרש"ש, שט"ס נזדקרה כאן. וכ"כ מהר"ם בנעט בחידושיו. ע"ש. וכן משמע בתוספות הרא"ש שהביא כל דיבור זה בשם ר"י כיעו"ש. ומסתברא שהיה כתוב בתוס' וכדפרשי' ומדפיס טעה וחשב שזהו ר"ת של כדפירש רש"י.

ומה שכתב, גם לשון רש"י "זנבות השיבולים" משמע הנשארים בשדה מדלא נקט ראש השיבולת ע"כ. יש לומר, שלא היה יכול לכתוב "ראש השיבולת" שהרי כתב מהרש"א דמלשון הפסוק באיוב (כד, כד) משמע דראש השיבולת הוא חלק העליון בלבד. ודוק.

ומה שכתב, בסוף דבריו (שלא העתקתי לעיל), ואולי באו לבאר הטעם דנקט התנא הכא בקש ובגבבא, ולקמן בריש פרק במה טומנין נקט לא בתבן וכו' ע"כ. הנה כן כתב הרב שבת של מי, דאתא ר"י לפרש למה נקט במתניתין קש לחודיה ולא תבן כבשאר מקומות. אך לע"ד גם זה מן הדחק הוא, שא"כ היה להם לכתוב בתחילת דבריהם, ומאי דלא נקט הכא תבן וכו' או לכל הפחות לרמוז ברמ'ז ברומ'ז על האר'ש דכוונתם ליישב אמאי לא נקט הכא תבן, ובפרט שפשט לשונם לא מורה כן.

היוצא מכל האמור, שיש מחלוקת בין רש"י לתוספות בפירוש קש ותבן, וכדעת מהרש"א ומהר"ם ז"ל.

הערות על הנ"ל

שנדפסו במכתבים למערכת שבחוברת אב תשס"ה (שנה א')

אמר העורך האחראי: בין חתימה למסירה הגיע לידי מכתב ובו תשובה ארוכה מאר"ש על כל קוץ וקוץ מדברי ידי"ן ר' חגי הלוי שליט"א שנדפסו בגליון סיון תשס"א סי' מ"ה, והדברים עברו את שבט ביקורתו של מרן ראש הישיבה הנאמ"ן שליט"א, מפאת חשיבותם שיש ללמוד מהם הרבה עיון שלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, אמרתי להעתיקם כמות שהם. וזה לשון הרב המשיג נר"ו:

בס"ד יום שלישי י"ט תמוז יה"ל התשס"א לסדר הנני נותן לו את בריתי שלום, יומא דהילולא דהגרב"צ אבא שאול זצוק"ל.

יעלה ויבוא לקראת מעלת ותהילת המערכת הנכבדה של הירחון החשוב "וקנה לך חבר"

בעוברי בין בתרי ירחונכם היקר סיון תשס"א ראה ראיתי בסי' מ"ה מש"כ הרה"ג ר' חגי הלוי נר"ו להשיג על דברי מו"ר ועט"ר מרן ראש הישיבה הנאמ"ן נר"ו. ולע"ד יש לי להשיב על כל דבריו. [והדברים היו למראה עיניו של מו"ר הנ"ל והגיה אותם והוסיף עליהם תוספת נופך מרובה]. ועתה אבוא להשיב על דבריו אחת לאחת וזה החלי בעזר צורי וגואלי.

א. ראשית, מה שהעיר בתחילה שאין זה מחלוקת תנאים ממש אלא מחלוקת תנא ואמורא, אמת הוא. אבל בעצם הערתו דאין ראיה דמגבב שייך בין בתלוש ובין במחובר, די"ל דאונקלוס שתרגם "מגבב אעין" ס"ל כתנא דמתניתא דמקושש תולש הוה. עכת"ד. לא הבנתי, מה זה תלוי אם זו מחלוקת תנאים או אמוראים, שגם אם יהיה מחלוקת תנאים נאמר דאונקלוס ס"ל כחד תנא. אבל כוונת מוה"ר ברורה דאונקלוס מתרגם את המילה "מקושש" מגבב, וכל הפירושים שנופלים בתיבת מקושש בלה"ק, נופלים בתיבת מגבב בארמית. ואדרבא לדברי הה"כ נר"ו קשה טובא היכי פליג רב אחא בר יעקב אמתניתא ואאונקלוס שקיבל תרגום שלו מפי ר"א ור"י כדאיתא במגילה דף ג' ע"א (ויש מי שכתב שתרגום אונקלוס הלכה למשה מסיני) אלא ודאי שתיבת מגבב משמע בין בתלוש בין במחובר. ומה שהעיר עוד דלדברי מוה"ר נר"ו צ"ל דמגבב שייך נמי במעביר חפץ ד"א ברה"ר, דהא התם אמר ר"י אמר שמואל דמקושש מעביר חפץ ד"א ברה"ר עכת"ד. דבריו תמוהים, ד"מגבב" לכו"ע פירושו מלקט עצים וכיוצ"ב, ורק נחלקו תנא דמתניתא וראב"י ורב יהודה משום מה נתחייב המקושש אי משום מעמר או תולש או משום מעביר ד"א ברה"ר אבל ודאי שמקושש הוא ענין ליקוט לפי התרגום או בתלוש או במחובר. וז"פ.

ב. ומה שהעיר בשנית עמ"ש מוה"ר נר"ו דהתוס' ורש"י לא פליגי כפי שנראה מפרש"י לקמן דף ק"נ ע"ב שפירש ג"כ קש זנבות השבולים ומוכח בסוגיא התם דהיינו הקש שנשאר בשדה וכו' ואישטובל"א הוא שם כללי למיני דברים הנשארים בשדה והתוס' שכתבו כן הוא לאפוקי תבן. עכ"ד מוה"ר. וכתב ע"ד הה"כ נר"ו, דדוחק הוא, דהא כתב בד"ה גבבא, דהוא אישטובל"א ומשמע דקש לאו היינו אישטובל"א דאל"כ הו"ל לכתוב קש וגבבא בדיבור אחד ולפרש דקש הוא חלק מהאישטובל"א עכ"ד הה"כ. הנה מש"כ בראשית דבריו ש"מרש"י" שכתב דגבבא היינו אישטובל"א משמע דקש לאו היינו אישטובל"א. זה אינו, דקש היינו שם פרטי, כלומר, זנבות השבולים יש להם בפ"ע דהיינו "קש" משא"כ "גבבא" שהוא שם כללי, כלומר, כל דבר הנאסף מן השדה נקרא גבבא וא"כ זה כולל גם זנבות השבולים שהם נאספים מן השדה אלא שיש להם גם שם פרטי והוא "קש" וזה מ"ש רש"י בתחילה: קש, היינו זנבות השבולים (שם פרטי) וגבבא הוא שם כללי לדבר הנאסף מן השדה, ושוב תרגם מילת גבבא ללשון לע"ז אישטובל"א [ועוד פשוט דרש"י אינו צריך לבאר מלת קש שהיא חלק מהאישטובל"א דזיל קרי בי רב הוא, יאכלמו כקש, לקושש קש, ולא בא רש"י ללמדנו צרפתית. ורק מילת גבבא שלא נמצאת בתנ"ך הוצרך ללועזה בלע"ז. הערת מוה"ר נר"ו.] וכוונת מוה"ר ליישב בזה את הסתירה בין התוספות שתרגמו כן על קש לרש"י שתרגם כן על גבבא, לשיטתיה דלא פליגי. וסיים מוה"ר: דמה שתרגמו תוס' הוא לאפוקי מתבן שהוא הנרתיק של החטה עצמה שאינו נאסף מן השדה ככל הקיסמים והעצים ולפיכך יצא מכלל גבבא (ובלע"ז אישטובל"א). ומה שסיים הה"כ דאין ראיה מלקמן דף ק"נ דהתם מוכח דקש הוא הנשאר בשדה משא"כ כאן דע"כ יש חילוק בין קש לגבבא ולכן פירש דקש הוא התלוש. עכ"ד. דבריו תמוהים דאטו משום דיש חילוק בין קש לגבבא מוכרח רש"י לפרש דקש הוא התלוש ודלמא איפכא דקש הוא המחובר וגבבא הוא התלוש ואדרבא לשון גיבוב שייך שפיר בתלוש כמו מגבב מן החצר ומדליק (ביצה דל"ד ע"א) ופרש"י מגבב קיסמים דקים דקין וקשין מן החצר ומדליק בהם. וכן עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו (יומא דע"ו ע"א) אלא ודאי מסתברא דרש"י לא יסתור דבריו ממקום למקום, וגם כאן דעתו לפרש קש מחובר כדברי מוה"ר.

תוכן העניינים

וקנה לך חבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה