ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל יב
בדין ספק בן קיימא
בו יבואר פלפול גדול בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בשבת (קלה) דכל שלא שהא ל' יום באדם אי נפל הוה או דמחשבינן ליה לב"ק. ולהוכיח דלרוב פוסקים עכ"פ מדאורייתא הוה ב"ק ורק מדרבנן החמירו. ובו תשובה בדין תינוק שמת תוך ל' יום וגמרו שו"צ אי קוברין אותו ביוט"ב ע"י ישראל כמת גדול וישוב לד' רש"י בב"ק (י"א) ורי"ף פראד"מ ובח"ב (בה' מילה) התמוהים מאוד. ולבאר דכשם שנחלקו רשב"ג ורבנן במת תוך ל' יום ה"ה בחי עדיין כל שלא עברו עליו ל' יום:
פרט א
נשאלתי מרב אחד. בעובדא שנתהוה בענין ספק נפלים וז"ל ועתה אשאל מאת פר"מ הגנ"י בד"ת למעשה שביום ב' דיו"ט העבר מת בעירנו תינוק שהיה כמו ג' ימים אחר המילה. ולא היה באפשר לעשות קבורתו ע"י עממין והוריתי לקברו ע"י ישראלים כמבואר בשו"ע או"ח (סי' תקכ"ו). ונחלק עלי רב א' לומר שטעיתי בהוראה זו. שהרי המג"א חולק שם על השו"ע וסותר הראיה שהביא הב"י לדין זה בבד"ה. וכ' המג"א שהוא ספק נפל. גם תפס עלי משי' רש"י בב"ק (י"א) גבי הא דבכור שנטרף קודם ל' יום דא"פ אותו. דמבואר שם דשי' רש"י דטעמא דקרא דופדויו מב"ח תפדה הוא מטעם ספק נפל. ובמת קודם ל' יום הוא ספק מה"ת אי בן קיימא הוא וכמבואר שם בתוס' שכ"ה שי' רש"י גם מד' הרי"ף פראד"מ גבי הא דרשב"ג שם דמייתי קרא דופדויו כו' דכל שלא שהא ל' יום ספיקא הוה. שכ' הרי"ף שם להדיא דהוה ספיקא דאורייתא ולחומרא א"כ מהראוי לחוש לשי' רש"י והרי"ף. ולדעתי הבל יפצה פיהו. דרש"י ורי"ף שכ' זה. הוא לדברי ר' שמעון בן גמליאל דמייתי מקרא דופדויו כו'. אבל לפי מה דקיי"ל להלכה באשת כהן דאינה חולצת כמבואר בטור ושו"ע אה"ע (סי' קס"ד) בזה כרבנן דרשב"ג. ולא קיי"ל כרשב"ג אלא באשת ישראל ולכתחילה. וכמבואר בתוס' שבת (קל"ו) וברי"ף ביבמות פ' החולץ. ודאי דנקטינן דאינו ספק של תורה. ואף דמג"א סתר ראייתו של הב"י מהא דמהלינן בשבת מ"מ הדין אמת לפי מה דקיי"ל להלכה. דלא מחמרינן למיפסק כרשב"ג אלא באשת ישראל. ומשום דליכא פסידא כמבואר ברי"ף פ' החולץ. אבל הכא דאיכא משום בל תלין מה"ת. לא עבדינן זו דאין זה חומרא אלא קולא להקל באיסור בל תלין כו' עכ"ל הרב במכתבו אלי. וזה אשר השבתי לו:
ע"ד שאלתו אם יש לסמוך על פסק השו"ע (סי' תקכ"ו) לקבור תינוק שמת תוך ל' יום ביו"ט ב' של גליות ע"י ישראל כו' שהורה פר"מ נ"י כפסק השו"ע. ונחלק עליו רב א' מפני השגת מג"א כו'. וגם משי' רש"י בב"ק (י"א) ורי"ף פראד"מ. וכ' פר"מ נ"י דרש"י ורי"ף כתבו זה לרשב"ג אבל אנן להלכה קיי"ל דאין זה רק מדרבנן. מדקיי"ל דאם א"כ היא דא"ח ועבדינן כרבנן. הנה כזה ממש כ' הגאון בשו"ת מהרי"מ (סי' ב') דאפי' נימא דרשב"ג מה"ת קאמר שהוא ספק נפל. מ"מ לדידן אין נפ"מ בזה. דקיי"ל דא"כ א"ח ומוכח דהא דעבדינן כרשב"ג באשת ישראל אינו אלא חומרא. והנה אף שבשו"ת משכנות יעקב שדא בה נרגא והובא בשו"ת עמודי אור (סי' צ"ו) שדעת המשכ"י דהוה ספק נפל מה"ת אף לדידן כל שלא שהא ל' יום. והא דא"כ דא"ח. טעמא דמלתא משום דגדול כח הדיעבד דלא מהדרינן עובדא הנעשה כרבנן. אבל לדינא קיי"ל כרשב"ג דס"ל דהוה ספק נפל מה"ת. עכ"ז לא משמע כן בראשונים ואחרונים ורוה"פ הסכימו דרשב"ג עצמו מדרבנן קאמר. ומה"ת גם לרשב"ג אזלינן בתר רובא. ועכ"פ בהא כו"ע ל"פ ולית מאן דאמר דלדידן לדינא הוא ספק מה"ת. וכו"ע ס"ל דעכ"פ לדידן קיי"ל לדינא דאין זה אלא חומרא מדרבנן. וליתא לד' המשכ"י הנ"ל. והמעיין בתוס' יבמות (לו) ונדה (מד) יראה דגם לרשב"ג הוא מדרבנן. וכ"מ מד' התוס' בבכורות (כ) ויבמות (קי"ט) ובחולין (י"א) שאינו אלא גזירת חכמים,. וכ"כ הרא"ש פ' החולץ (סי' ה') ובפ' ראד"מ כ' הרא"ש דכרבנן קיי"ל אפי' לקולא יעוי"ש. וכן הוכיח בשו"ת מהרי"מ (סי' ב') שכ"ה דעת תוס' ורא"ש ורמב"ם וכ"ה דעת הגר"א ז"ל באה"ע (סי' קנ"ב ס"ק י"ב) להדיא לדעת הרמב"ם וכן יש להוכיח מרמב"ם (סופ"א מנחלות) יעו"ש. ועי' שו"ת משיבת נפש (סי' ע"ז ט"ז) שהעלה דגם רשב"ג בעצמו מה שהחמיר לא החמיר אלא לכתחלה. ובדיעבד כגון בא"כ שמת הולד תוך ל' יום גם לרשב"ג א"ח. ואף דמד' הרי"ף בפ' החולץ לכאורה לא משמע כן. עכ"ז ביאר שם שיש לפרש דברי הרי"ף שם ג"כ עד"ז יעוי"ש. ועי' שו"ת חת"ס חי"ד (סי' י"ז) שכ' דלרשב"ג עצמו אינו אלא חומרא דרבנן. וכ' עוד בחיו"ד שם (סי' רצ"ד) דקיי"ל דאינו אלא חומרא. וכ"כ בחאה"ע (סי' ס"ט וסי' ע') וכ"כ בס' דברי חיים חיו"ד (סי' ב') ובחי' הגרע"א ליו"ד (סי' ט"ו) ועי' בשו"ת הגרע"א (סי' צח) ובמהרי"ט חאה"ע ח"ב (סי' ט"ו) ועשו"ת ב"ח החדשות (סי' ח') וכ"כ בשו"ת עמו"א (סי' צ"ו) ושו"ת מהר"מ מינץ (סי' ה') ועי' בנוב"ת חאה"ע (סי' יט) שכתב ג"כ דהא דרשב"ג לענין אדם קודם ל' יום שהוא מדרבנן:
[הגה"ה אך מש"ש הגאון נוב"י דח' ימים דבהמה הוא מה"ת וה"ר מר"ה (ו) דפריך בע"מ מי מצי אכיל לי'. ומוכח דהא דלא אכלינן תוך ח' הוא מה"ת. דאל"כ קשה וכי בשביל חומרת חכמים נתיר למנות מיום ח' במה שאסור מה"ת לאחר שנתנו משעה שנולד. ומסיק דבבהמה אסור משום ספק מה"ת משום מיעוטא דנפלים לחזקת א"ז דנפל לא מהני לי' שחיטה והוה פלגא ופלגא וניחא להרמב"ם דס"ל דספיקות מותר מה"ת דהכא איכא חזקה דא"ז עכ"ד. וכ"ז דחוק לחלק לרשב"ג בין אדם לבהמה. ומ"ש מהא דר"ה כבר כתבו האחרונים לדחות עפמ"ש הטו"א שם בר"ה להוכיח מהא דפריך בע"מ מי מצי אכיל לי'. דהא דבכור נאכל תוך שנתו הוא דרבנן. וכ"מ בירושלמי (פ"ק דר"ה) וכ"כ ט"ז ולבוש ופרישה ביו"ד (סי' ש"ו):
איברא שראיתי למהרי"ט אלגזי ברפ"ד דבקורות שהוכיח מהרמב"ם (פ"א דבכורות) דמה שבכור נאכל תוך שנתו הוא מה"ת ולפי"ז חוזר ונראה ראי' של הנוב"י מהא דר"ה להרמב"ם ועכ"ז י"ל דכבר נודע מה שחקרו אחרונים אי מידי דרבנן יפעול לדאורייתא. עי' מל"מ (פ"א מנע"ב) ושעה"מ וטעה"מ (פ"ג ממכירה) ובשו"ת טב"ש ח"ב (סי' נ"ה). ועשו"ת ברית אברהם חחו"מ (סי' י' אות ג') ושו"ת זכרון יוסף (סי' מ"ז) ובשמים ראש (סי' קנ"ז) ושו"ת ב"א חחו"מ (סי' ח') והארכנו קצת בזה במקו"א. והנה אי נימא דבאמת דיד התורה נמשכים אחר דרבנן לק"מ קו' הנוב"י מהא דר"ה. ופי' בטב חאה"ע (סי' נ"ד) בפלפולו עם הגאון ר' סענדר שם בדעת הרמב"ם (פ"ז מאישות) באומר הרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ לך יבמיך. דמבואר שם להנוב"י. דאין דרבנן מועיל לדאורייתא. אך לפמ"ש הגאון מוהר"ם שם בדעת הרמב"ם ס"ל לרמב"ם דדרבנן מועיל לדאורייתא. ונראה דדבריו נכונים. וכבר נפק דק ואשכח בס' ארצות החיים (סי' י"ג) י"א מקומות ברמב"ם. שדבריו ברור מללו. דדרבנן מועיל לדאורייתא. והשתא לפי"ז מיושב קו' נוב"י מהא דר"ה גם לדעת הרמב"ם:
ומ"ש בנוב"י שם דאסור מה"ת משום סמוך מיעוט נפלים לחזקת אינה זבוחה והוה פלגא ופלגא. יעוין בחו"ד (סי' ק"י) ושו"ת חת"ס חיו"ד (סי' כ"ה כ"ו) ושו"ת ברית אברהם (סי' כ"ב) ושו"ת רעק"א (סי' קצ"ח) ושו"ת משיבת נפש (סי' מ"ח) ובית מאיר ליו"ד (סי' כ"ג) וכולם ד"א אמרו. דדוקא במעשה השחיטה גופה שמא שהא ושמא דרס. בזה מוקמינן אחזקת א"ז משא"כ במידי דמעשה השחיטה היה כהוגן. רק שהוא דבר דלא מהני ליה שחיטה כגון ניקב הושט בזה לא שייך לאוקמא אחזקת א"ז. א"כ ה"נ בספק נפלים. דשחי' עצמה היה כהוגן רק דאי נפל הוא לא מהני לי' שחיטה אין דנין בזה חזקת א"ז]:
איברא דבעיקר שי' רש"י בב"ק (י"א) ורי"ף פראד"מ. נלפענ"ד דיש לפרש דבריהם באופן דס"ל כהסכמות הפוסקים ועפמ"ש האחרונים דלרשב"ג עצמו א"כ אינו אלא דרבנן וכמו שיבואר:
פרט ב
גרסינן בב"ק (יא) אר"א בכור שנטרף אין פודין אותו וכן תני רמב"ח ממשמע שנא' פדה תפדה יכול אפי' נטרף קודם ל' יום ת"ל אך חלק ע"כ. וכ' רש"י וז"ל נטרף נהרג ובמת מעצמו לא איצטריך דהא כתיב ופדויו מב"ח תפדה אבל נהרג איצטריכא ליה דלא אמרי' אילו לא מיקטל הוה חי וליפרקיה קמ"ל ע"כ. וכ' התוס' פ"ה שנהרג ובמת מעצמו כו' משמע קצת דאי קים לן דכ"ח וחי הוה חייב לפדותו וקשה דבפ' יש בכור כו' א"ו דגזה"כ הוא דאפי' קים לן דכ"ח צריך ל' יום כו' ע"כ. ומדכתבו בקושייתם משמע קצת כו' משמע דרצונם דאין הכרח כ"כ לפרש ד' רש"י דטעמא דקרא משום ספק נפל באופן דבקים לן דכ"ח פודין קודם ל'. ולכן נראה די"ל דבאמת גם רש"י ע"כ ס"ל דגזה"כ הוא ואפי' בקים לן דכ"ח א"פ קודם ל' יום ועיקר ד' רש"י סובבים לענין לפדותו אחר ל' יום אע"ג דליתיה לבן שהוא דבר הנפדה בשעת הפדיון. והוא עפ"י המבואר בבכורות (נ"א) מת לאחר ל' אע"פ שלא נתן יתן מנלן אר"ל אתיא ערך ערך מעירוכין יעוי"ש מיהו הך ערכך גבי ופדויו מב"ח כתיב. אבל קודם ל' דלאו ב"ח לא ילפינן מהכא אך אי לא אך חלק הו"א לריבויי מפדה תפדה גם מת קודם ל' דחל החיוב ותו לא פקע ומחויב לפדותו אחר ל'. קמ"ל אך חלק דז"א ופדה תפדה אתי לגוסס כמבואר בנ"י בסוגין. ומ"ש רש"י בזה לחלק בין מת לנהרג ה"פ דהוקשה לו דאמאי נקט הש"ס נטרף ולא מת סתם. ולכן כ' דמש"ה נקט הש"ס נטרף. משום דלמת מעצמו א"צ לאך חלק. דמקרא דופדויו מב"ח נפק"ל דא"פ אותו. דהא ודאי כיון דכבר מת קודם ל' יום לאו בן חודש הוא. ומ"מ בנהרג אי לאו אך חלק הו"א דפדה תפדה אתא לרבויי דפודין אותו ביום ל"א אע"ג דליתיה בשעת הפדיון. וכי תימא מאי ראית למעט מת מעצמו ולרבות נהרג. ע"ז אתי רש"י לפרש. דהיה בדעת הך ס"ד למימר דמת גרע מנהרג. דהא ודאי דסתם ולד מיחשיב ב"ק מכח רוב דרוב ולדות ב"ק הם. מיהו זהו בחי או בנהרג דהמיתה בא לו ממקום אחר וכמ"ש רש"י בשבת (קל"ה) יעוי"ש אבל מת מעצמו י"ל דריעותא דמיתה מפיק ליה מרוב. ומש"ה קראי הוו מוכחי ליה הכי להך ס"ד לחלק בין מת לנהרג. ולא מתרצו קראי בלא"ה. דמפדה תפדה מרבינן אע"ג דליתיה א"כ הך מיעוטא דממעטינן מב"ח במאי מוקמינן ליה. ומש"ה עכצ"ל ולחלק דמת מעצמו לאו מרובא הוא ומש"ה לא פדינן ליה דדלמא לאו ב"ק הוא. דהא ודאי דלא איצטריך למעט מי שהפילתו אמו או בן ח' חדשים. דכה"ג ודאי דלאו בני חיובא נינהו כלל. דחיובא ודאי בלידה עכ"פ תליא ובן ח' חדשים הוא נפל גמור כמבואר ביבמות (פ) ועי"ש בחי' הרשב"א ומש"ה מוקמינן מיעוטא למת מעצמו. דבר מן דין דליתי' בשעת פדיון. יש לחוש שמא לאו ב"ק הוא. אבל נהרג דבחזקת ב"ק הוא רק דליתיה בשעת פדיון ע"ז אתי פדה תפדה לרבויי. כ"ז היה סובר הס"ד אי לאו אך חלק וכה"ג אי' בכ"מ בש"ס היכא דאיכא ריבויא ואיכא נמי מיעוטא דמוקמינן מיעוטא לחדא מלתא וריבויא למלתא אחריתא ופריך הש"ס ומאי ראית ומשני מסתברא כו' כהא דיבמות (כ) אי הכי חייבי לאוין נמי הא רבי רחמנא יבמתו ומאי ראית מסתברא כו' ושם (ע"ד) ואיפוך אנא מסתברא תרומה עדיפא שכן כו' ובב"ק (כד) מסתברא קאי בראיות ממעט ראיות ובשבועות (לד) מסתברא ממעילה הו"ל למילף שכן כו':
אמור מעתה דלפי"ז יש לדחות מה שרצה פר"מ נ"י ומי שחולק עליו להוכיח דשי' רש"י דקודם ל' יום הוא ספק ב"ק מה"ת וכמובא לעיל (פ"א) וכן ראיתי לקצת אחרונים שרצו לומר כן. דלפימ"ש י"ל דכ"ז כתב רש"י לפי דעת הס"ד. דלהס"ד ע"כ קראי הכי מוכחי ליה ולא מתרצו בלא"ה. אבל למסקנא דאך חלק. ופדה תפדה לגוסס כמ"ש נימוק"י בסוגין. שוב א"צ לחלק בין מת לנהרג וכל הולדות הם בחזקת ב"ק מכח רוב ואפי' מת מעצמו אמרי' דמת כשאר הבריאים. וכהסכמת הפוסקים המבואר לעיל. ומעתה נבוא לבאר דעת הרי"ף:
פרט ג
כתב הרי"ף בשבת פראד"מ וז"ל תני' רשב"ג אומר כו' הא לא שהא ספיקא הוה. לגבי אשת אח דמחייבי כריתות הוא אחמירו ביה רבנן ולא נייבם אשת אח מספיקא דכל ספד"א לחומרא כו' עכ"ל. וע"ז נתלו איזה אחרונים לדון דס"ל לרי"ף דסתם ולדות הוו ספק מה"ת עכ"פ לרשב"ג. והנה לבד מה שאינו מוכרח די"ל דה"ק דאיסור זה אם הוא נפל פוגע בחיסור תורה מש"ה חששו לו חכמים כיון שהאיסור בעצם הוא איסור של תורה משא"כ במידי דעיקרו מדרבנן. וכה"ג מבואר בעירובין (פו) וסוכה (טז) ע"כ לא אמר ר"י אלא בסוכה דאיסור עשה אבל שבת דאיסור סקילה לא. ועיי"ש בפירש"י והכונה דמצד עצם האיסור הוא חמיר טפי. אע"ג דעכשיו אנו דנין עליו לענין דרבנן. אך בר מן דין אנכי תמה איך לא הרגישו דד' רי"ף תמוהים בלא"ה. במ"ש דגבי אשת אח דמחייבי כריתות כו'. דהא באמת מה שאנו דנין עליו הוא לענין איסור יבמה לשוק שאינו אלא איסור לאו. דהא לענין שתהא אסורה להתייבם. גם לרבנן אסורה. דלדידהו הוה ב"ק מכח הרוב. ורשב"ג דפליג אינו אלא דמחמיר במה דרבנן מקילין ע"פ הרוב שתהא מותרת לשוק. ואתי רשב"ג למימר דספק הוא דדלמא הוא נפל ואסורה לשוק. א"כ אין זה רק חייבי לאוין. שוב ראיתי אח"כ שהגאון דב"ח חיו"ד (סי' ב') עמד בזה והניח ד' רי"ף הללו בלי יישוב:
ולכן נראה בהקדם ד' בה"ג (ה' מילה) וז"ל ת"ר כו' בן ח' אין מחללין את השבת ספק ב"ח א"מ ואפי' שהא כ"ט יום ה"ז נפל כו' ובן ח' דאמרי' לא משכחת לה אלא כו' בעל ופירש הא לא"ה מהלינן בשבת משום ממ"נ אם חי שפיר ואי מת מחתך בבשר יעוי"ש. אח"כ מייתי הא דשבת (קל"ו) אתמר מת תוך ל' יום ועמדה ונתקדשה אמר רבינא אם אשת ישראל היא חולצת ואם א"כ א"ח. ורב שרבי אמר אפי' לכהן חולצת. והלכה כרבינא דאמר כל שלא שהא ל' יום נפל הוא וה"מ למשריא לאתתא לעלמא אבל אסורה לייבם דתני' רשב"ג כו' הא לא שהא ספיקא הוה לגבי אשת אח דח"כ כו' ככל לשון הרי"ף הנ"ל ממש עכ"ל ודבריו תמוהין טובא במ"ש דהלכה כרבינא דאמר כל שלא שהא ל' יום נפל הוא. דהא בהא כו"ע ס"ל הכי. ואדרבה איהו משוי ליה טפי ב"ק מרב שרבי' וס"ל בא"כ דא"ח. א"ו דט"ס הוא וצ"ל והלכה כרבינא עם נקודת ההפסק. והיינו במה דס"ל בא"כ דא"ח ודלא כרב שרבי'. וכ"ה שם בבה"ג (ה' יבו"ח) שמביא פלוגתא דרבינא ורב שרבי' ומסיים עלה והלכה כרבינא ותו לא. וה"נ הכא. ואח"כ הוא דיבור חדש. וצ"ל ודאמרי' אע"ג דחי כ"ע יום כו' וקאי אדלעיל אבן ח' דלשון זה כ' שם גבי בן ח' לעיל. דבענין ההוא נחית לפרש בן ח' בכל דבריו שם כאשר יראה הרואה. וכהא דאמר מקודם ובן ח' דאמרי' לא משכחת כו' הא לא"ה הוי סב"ט או סב"ז ומחללינן שבתא ומהלינן יעוי"ש. ומייתי באמצע פלוגתא דרבינא ור"ש בסתם ולדות וסיים לה דהלכה כרבינא ושוב חוזר לבן ח' למימר דכיון דאמרי' שהוא נפל סד"א דנייבם קמ"ל דאסור מדתני' רשב"ג כו' הא לא שהא ספיקא הוה. דהא עיקר פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן בזה הוא בבן ח' כמבואר בתוספתא דשבת (פט"ז) דלרבנן נפל גמור הוא ומותר לייבם ולרשב"ג הוה ספק דלמא אשתהי כמבואר ביבמות (פ) ומש"ה מהני ליה שהא ל' יום וחתרו הראשונים דמנ"ל לש"ס בשבת (קל"ו) דפליגי נמי בסתם ולדות להיפך דלרבנן ב"ק הוא ולרשב"ג ספיקא יעוין מזה בתוס' שבת (קלו) ויבמות (פ) ובחי' רשב"א שם באורך. ואי דמיירי בסתם ולדות א"צ בה"ג לכל האורך הזה במ"ש ודאמרי' אע"ג דחי כ"ט יום כו' ה"מ למשרי' כו' אבל אסור לייבם מדתני' רשב"ג כו' עד סוף לשונו שם דבפשיטות אסור לייבם לכו"ע דרוב ולדות ב"ק הם ומהיכי תיתי סד"א דנייבם. א"ו דקאי אבן ח' דלרבנן נפל ודאי ומייבם איצטריך לאשמועינן דלא נייבם מדרשב"ג דקיי"ל כותי' והא דאיצטריך לסיים דבאבילות לא אחמור רבנן. והא בבן ח' מה"ת לא מתאבל וגם לרבנן כיון דנפל הוא לא מתאבל. הא ל"ק דסד"א דלרשב"ג דמחמיר מדרבנן דלמא אשתהי וב"ק הוא לענין אבילות ג כ מחמיר קמ"ל דלא החמירו אלא היכא דהאיסור עצמו איסור תורה. ומשום דעיקר פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן בתוספתא דשבת (ט"ז) הוא בבן ח' כמפורש שם להדיא מש"ה מפרש ד' רשב"ג לענין בן ח'. והנה ד' רי"ף לקוחים אות באות מד' בה"ג. מתפרשין דבריו נמי בבן ח'. ושם ברי"ף אח"כ מייתי דהלכה כרשב"ג. ואח"כ מייתי עובדא דרב דימי לענין אבילות ופלוגתא דרבינא ורב שרבי' לאשמועינן דפליגי נמי בסתם ולדות. א"כ לפי"ז י"ל דבסתם ולדות ס"ל לבה"ג ורי"ף כרוה"פ שהוא חומרא דרבנן:
פרט ד
ואכתי יש להעיר בנידון דפר"מ נ"י. מה שלא העיר הוא ולא החולק עליו. והוא משי' הר' יונה שהובא בר"ן פראד"מ. דס"ל דבין לאביי ובין לרבא שם בשבת (קלו) במת מעצמו לכו"ע מת יעוי"ש. ושי' בה"ג שהובא ברמב"ן במלחמות ד' שם דגרסינן במילתי' דרבא מת ביום ל'. אבל תוך ל' גם בא"כ חולצת. ובתוס' יבמות (לו) כ' תוס' כן בשם רש"י. אך מ"מ אי משום הא לא איריא. די"ל ל דבאמת גם בה"ג והר' יונה מדרבנן קאמרי דמחמירין אף דיעבד. דטובא איכא גזירות חכמים שהחמירו אף דיעבד. והא לרשב"ג הסכימו הפוסקים דמדרבנן קאמר לה. ומ"מ מבואר בגמ' יבמות שם וברי"ף. דהא דבא"כ דקיי"ל דא"ח הוא משום דבכה"ג הוא דעבדינן כרבנן. וע"כ דלרשב"ג אף בדיעבד אסור אף דעיקר החומרא הוא דרבנן. וא"כ י"ל ג"כ בהא דאביי דפיהק ומת לכו"ע מת כמבואר שם בשבת. וס"ל לבה"ג דה"ה חלה ומת. היינו מדרבנן:
ומעתה נשוב לעיקר הדין בזה. הנה פר"מ נ"י כ' בזה דאע"פ שהמג"א דחה ראייתו של הב"י. מ"מ הדין אמת מהא דא"כ דא"ח ובאשת ישראל חולצת. דמוכח דלא קיי"ל כחומרא זו רק באשת ישראל ומשום דליכא פסידא. אבל במקום בל תלין ליתא לחומרא דאין זה חומרא אלא קולא לענין בל תלין ע"כ. ולפענ"ד קשה לסמוך על סברא זו. די"ל דבא"כ שפיר שבקינן לחומרא זו ומוקמינן אדאורייתא. ואף דעברינן אאיסור יבמה לשוק דרבנן. מ"מ י"ל דגדול כח הדיעבד וכמ"ש לעיל (פרט א') בשם המשכ"י. ואף שחלקו עליו כל האחרונים בעיקר הדין וכמ"ש לעיל. מ"מ עכ"פ לענין דרבנן ודאי די"ל כן. אבל איך נדון לדין דהכא ג"כ לענין קבורה ביו"ט. דגם הכא שבקינן לחומרא דנפלים ולמיקם אדאורייתא. לעבור איסור דיוט"ב לכתחלה ובקום ועשה. א"כ לא דמי כי אוכלא לדני:
ומ"ש דהוה קולא לענין ב"ת. הנה לפמ"ש הגאון חת"ס חאו"ח (סי' קמ"ה) וז"ל ואומר אני להתיר איסור מלאכה דמה"ת ביוט"ב לצורך מצוה א"א. שהרי בביצה (ו) בעי למימר היכא דלא אשתהי לא מחללינן יוט"ב. ונהי דלא קיי"ל הכי. דמשום דלענין מת כחול שוי' רבנן. דמשום כבוד הבריות וניוול המת שרי. מ"מ קשה תיפוק ליה משום מ"ע כי קבור תקברנו ביום ההוא ולאו דבל תלין. אע"כ משום מצוה דמה"ת לא דחי יוט"ב עכ"ל. וצ"ל לפי"ז דהא דנפלים אין קוברין ביוט"ב כמ"ש הטור באו"ח (סי' תקכ"ו) בשם רבוותא קמאי. הוא משום דבנפלים ליכא כבוד הבריות וניוול המת. וכעין מ"ש בחת"ס הנ"ל מצינו דוגמתו בפר"ח או"ח (סי' תמ"ו) שכ' שאסור לבער חמץ ביוט"ב ש"ג. משום דהעמידו דבריהם אף ביוט"ב שלא לבערו אף אם לא ביטלו משום דהוה בשוא"ת. ועי' מג"א (סי' תמ"ב סק"ב) ועוד במג"א (סי' תקפ"ו סקכ"ג) ועיקר הך מלתא דשבות במקום מצוה הוא ענין רחב והארכנו בזה במקו"א. ועי' מזה באורך בס' דברי חיים חאו"ח ה' יו"ט (סי' י') ובקונטרס מים חיים שם (סי' כ"ב) ובשו"ת בני"ע חאו"ח (סי' י"ב). והעיקר בזה דאין לנו לומר בשום מצוה דדחי לשבות דדבריהם רק היכי דהם עצמם גילו לנו בזה. ואין מדמין גזרות חכמים זל"ז כמ"ש המג"א (סי' ש"ה סקי"א) ובשו"ת הרשב"א (סי' תצ"ט) ועכ"פ משום ב"ת לא דחינן יוט"ב דרבנן. וכה"ג לענין אמירה לא"י ביוט"א דמה"ת וכמ"ש הרמ"א באו"ח (סי' רע"ב ס"ב) דרוה"פ ס"ל דאסור אמירה לא"י אפי' במקום מצוה:
ועפ"ז לא נהירא לי סברת פר"מ נ"י שכ' דהוה קולא לענין ב"ת דלפמ"ש הא אין החומרא דנפלים עושה הקולא בבל תלין. דהא גם בלא חששא דמיעו"נ ג"כ מקילינן ולא משגחינן על מצוה דב"ת משום חומר יוט"ב דדבריהם. דגם במת גדול דקברינן ליה ביוט"ב לאו משום ב"ת דחינן יוט"ב. רק משום כבוד הבריות וניוול המת. הא אי לאו הכי לא מקילינן ביוט"ב א"כ כל דאיכא למיחש שמא הוא נפל ואין כאן משום כבוד הבריות וניוול המת ודאי דחיישינן ולא מקילינן בחומר יוט"ב. וככ"פ לא שייך בזה משום קולא בב"ת. דאין החומרא דמיעו"נ עושה הקולא דהא בלא"ה מקילינן בזה וכמ"ש:
מיהו בעיקר הדין נלפענ"ד דיפה הורה פר"מ נ"י. וכפסק השו"ע אבל לא מטעמיה דמר מהא דא"כ דאדרבה מהא דא"כ הרגיש הב"י קצת סתירה לדין זה לכאורה ולכן תי' עפ"י סוגיא דשבת מהא דמהלינן כו'. ובזה יתיישב גם דחיות המג"א. וד' הב"י שרירין וקיימין וכאשר יבואר בעז"ה. דהב"י הרגיש דלכאורה יש לחוש לשי' ה"ר יונה ובה"ג שהובא ברמב"ן במלחמות ד' ובר"ן פראד"מ דס"ל דבחלה ומת לכו"ע מת יעו"ש. ואף די"ל דמדרבנן קאמרי מ"מ הא עכ"פ לדעת הני רבוותא חומר איסור דרבנן רביע עלי'. ואלמוה לאיסור זה דאפי' בא"כ חולצת לאפוקי אתתא מתותי בעלה. ואף דיש לחלק דהתם איסור תורה. והכא איסור דרבנן מ"מ י"ל דהיכא דבשל תורה החמירו אף דיעבד. אולי באיסור דרבנן עכ"פ לכתחלה נחמיר. ולכן הביא הב"י ראיה ברורה מהא דמהלינן בשבת וכמו שיבואר:
בהקדם ליישב דחיות המג"א מהב"י. וז"ל המג"א ול"נ דאין ראי' משם דהתם חי הוא משא"כ הכא דמת תוך ל' הוה ספק נפל כו'. ועוד דבשבת (קל"ה) כ' תוס' ובגמ' דמהלינן ממ"נ עכ"ל. והנה המעיין בגמ' שם בשבת ובשי' הראשונים שהובא בר"ן שם יראה. דלפי מה דנקטינן בזה לדינא. אין לחלק בין חי למת. ולכו"ע לרשב"ג נפל מן הגג הוא דין אחד עם חלה ומת. ונפל מן הגג הוא חי ממש דחזינן סיבתו ובא מבחוץ כמוש"ש רש"י שם בשבת יעוי"ש. ומ"מ יש היתר לרשב"ג משום ממ"נ. והא חזינן דאי לאו ממ"נ קשה לגמ' דאיך מהלינן לרשב"ג אלמא דחי דמי ממש למת לרשב"ג. ואי דגם תי' ממ"נ לא מהני אלא משום דחי עיקר חסר מן הספר. אך מה שהקשה מג"א דהתם משום ממ"נ יבואר דג"ז לק"מ:
דבהא דמשני בש"ס דמהלינן ממ"נ יש להעיר לכאורה דהא מ"מ אכתי איכא שבות דרבנן. כמ"ש הנ"י פ' הערל שהביא הך ממ"נ שכ' שם ואי נפל מחתך בבשר בעלמא הוא וליכא אלא שבות דרבנן ע"כ. וכ"מ בירושלמי פ' נושאין על האנוסה (ה"ז) דאמרי' שם אר"י בר בון ויאות ממ"נ בן ט' הוא ימול, בן ח' נעשה כמחתך בשר בעלמא כו'. מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך ע"כ. ונראה שאיסורו משום טלטול מוקצה הוא. ועי' יבמות (פ) בן שמונה ה"ה כאבן ואסור לטלטלו. ועי' רמ"א ביו"ד (סי' רס"ג) דאין לקבור נפלים ביו"ט דאסור לטלטלו. ועי' בנוב"ק חאו"ח (סי' ט"ז) ובשו"ת חת"ס חאו"ח (סי' קמ"ה) ובספר עיקרי דינים חאו"ח ס (סי' כ"ג אות א'). ועכ"פ כיון דאיכא שבות דרבנן. אמאי שרי הך שבות דהא כיון דספק מילה לא דחי שבת. יהי' מאיזה טעם או מגזה"כ בשבת (קל"ה) ערלתו ודאי ולא ספק. או מסברא כמ"ש התוס' שם והארכנו בזה לעיל בכלל ספק מילה בשבת. והא איכא טובא דרבנן דהעמידו גזירתם אפי' במקום מצוה של תורה וכמו שהבאנו לעיל. והר"ן בפ"ד דר"ה כ' גבי שופר דכל היכי דדאורייתא לא נדחה מפני המצוה. דרבנן ג"כ לא נדחה. והיכי דהעמידו דבריהם אין חילוק אי מלאכה דאורייתא ביומא דרבנן. או מלאכה דרבנן ביומא דאורייתא. וכ"מ בפר"ח או"ח (סי' תמ"ו) לענין שריפת חמץ ביוט"ב. ושם במג"א לענין טלטול מוקצה לטלטל החמץ ביו"ט דאורייתא ועכ"פ איכא לדון בזה טובא. ועכצ"ל דלפי המבואר לעיל לפמ"ש הפוסקים דהא דרשב"ג בסתם ולדות אינו אלא חומרא דרבנן בזה א"ש דלא החמירו אלא היכא דעביד איסור תורה. אבל אי אפי' נפל לא עביד אלא שבות דרבנן לא החמירו. וכ"מ בביצה (ל"ו) גבי ולא רוכבין יעוי"ש. ועי' רי"ט אלגזי (בפ"ד דבכורות) שהוכיח כן לרמב"ם. והביא כן בשם ס' יבין שמועה:
וזהו מה שמביא הב"י ראיה ממילה. דלא החמירו חומרא זו דנפלים היכא דאפי' אי נפל הוא לא עביד אלא איסור דרבנן. ומלינן אף בקום ועשה ולכתחלה וה"נ לענין קבורת תינוק שמת תוך ל' יום ביוט"ב קוברין אותו ומחללין יו"טב אף לכתחלה דהא אין כאן אלא משום חומרת חכמים דלמא נפל הוא. והיכא דאפי' נפל הוא לא עביד אלא איסור דרבנן לא החמירו כלל וקם אדאורייתא וב"ק הוא מכח הרוב. ומיושב קו' המג"א ודברי הב"י נכונים:
והנה המעיין בנימוק"י פ' החולץ ובפ' הערל יראה דעתו דספק בן ט' שנגמרו סימניו לא קיי"ל כרשב"ג אפי' לכתחלה. ומש"ש בפ' הערל וה"מ דבעי תרתי בספק בן ט' אבל בן ח' סגי ליה בשהי' או בגמר סימנים הוא ט"ס. ורמז לזה הגר"א באה"ע (סי' קנו) וצ"ל איפכא כמובן לחוש:
ובשו"ת ב"ח החדשות (סי' ח') כתב דלרשב"ג עצמו לא אמר דקודם ל' נפל הוא רק בבן ח' ודאי שגמרו סימניו א"נ בסתם ולדות שלא גמרו סימניו. אבל בסתם ולדות שנגמרו שו"צ גם לרשב"ג הוא ב"ק יעו"ש. וכן מבואר בשו"ת חת"ס חאה"ע (סי' ע') דבגמרו שו"צ יש להקל לדינא. ועכ"פ לענין הלכה נראה דשפיר הורה מעכ"ת נ"י. ובחנם תפסו עליו בזה. דהא כבר הראינו לדעת דד' הב"י כנים וברורים. והרמ"א דשתיק ליה ולא הגיה לחלוק כדרכו ש"מ דהכי ס"ל. וכ"מ מהד"מ שהובא במג"א שם (סק"ה) ודאי דהכי נקטינן. וכ"פ בשו"ת ב"ח החדשות שם דעכ"פ ביו"טב ודאי דקוברין אותו כמת גדול. וכ"מ בטב"י קמא חאו"ח (סי' ט"ז) וכ"כ בספר עיקרי דינים (סי' כ"ג אות אי) בשם שו"ת דבר משה (סי' ל"ג) ושו"ת מטה אשר דכל שגמרו סימניו ומת תוך ל' קוברין אותו כגדול ביוט"א ע"י עממין וביוט"ב ע"י ישראל ולית כאן בית מיחוש והנלפענ"ד כתבתי:
פרט ה
אמנם אח"ז רב ראיתי בס' העמק שאלה להגאון הגדול מו"ה נפתלי צבי יהודא ברלין נ"י האבד"ק וולאזין שהאריך קצת בענין זה בשאילתא (קס"ז סקי"ז) וכ' שם באיזה יסודות דלא כהאחרונים הנ"ל ודלא כמו"ש. ואחר העיון נלפענ"ד כמו"ש. לכן ראיתי לעורר על דבריו שם. הנה החליט דדעת בה"ג ורי"ף דעל כל פנים לר' שמעון בן גמליאל ספק מן התורה מהא דכ' דגבי א"א דח"כ אחמור רבנן דלא נייבם. ואי דאינו אלא חומרא הא מה"ת אסור לייבם. א"ו דהוה ספק מה"ת וספק דאורייתא מדרבנן לחומרא כשי' רמב"ם כנודע עכ"ד. הנה אכתי אין מיושב מה שהוציאו דין דאסור לייבם מרשב"ג דמשוי לי' ספיקא. דהא לרבנן דב"ק הוא כ"ש דלא נייבם. והכי הול"ל דלענין יבמה לשוק דשרו רבנן אהני לן טעמא דרשב"ג דמשוי לי' ספיקא דלא תינסיב ולכן נלענ"ד כמ"ש לעיל דקאי אבן ח' יעוי"ש היטיב (פ"ג) א"כ י"ל דבסתם ולדות ס"ל כרוה"פ דאינו אלא חומרא. עוד כ' שם להוכיח מדברי רש"י בנדה (מ"ד) דתנן תינוק בן יום א' מטמא בזיבה כו' וה"ה לאביו כחתן שלם וקאמר בגמ' כחתן שלם לענין אבילות מתני' דלא כרשב"ג כו' ופירש"י דקאי אכולה מתני' דמשוי לי' לבן יום א' ב"ק. הרי דלרשב"ג ספק מה"ת אפי' בדיני תורה דמיירי במתני' עכ"ד. ולפענד"נ דשפיר כ' רש"י דלאו דוקא אאבילות. דה"ה דמצי קאי הקו' גם אהא דפוטר מן היבום ומאכיל בתרומה דנקטינן לי' לב"ק אפי' לקולא. וכן לענין טומאה היכא דמדרבנן אינו טמא אין שורפין תרומה וקדשים. וכ"כ בס' שושה"ע (כלל ט"ו) בביאור ד' רש"י בקדושין (פ') יעוי"ש. ומתני' משמע סתמא דשורפין. וכן בהא דהורגו חייב. לפמ"ש בשו"ת מהרי"ם (סי' ב') ובשו"ת עמו"א (סי' צ"ו) דאי מדרבנן חוששין לנפל לא קטלינן יעוי"ש פריך נמי דאמאי חייב:
עוד יצא לחדש דבחי גמור שעדיין לא מת ב"ק הוא גם לרשב"ג ואע"ג דפריך בשבת (קלו) מימהל היכי מהלינן. מ"מ למאי דקיי"ל כאביי דמסיק שם מחלוקת כשאכלו ארי כו' ולא אמר כשהוא חי משמע דס"ל דבחי גם לרשב"ג ב"ק ודוקא מת ואפי' ע"י ארי עכ"פ המיתה הוי ריעותא אבל חי לא. וכ' עוד ואל תתמה בנפל מן הגג מאי נפ"מ הא אנו רואין סיבת מיתתו וה"ה כחי לפנינו. הא ל"ק דכיב"ז מצינו בתוס' ע"ז (ל) ד"ה פי תאנה אין בו משום גילוי שהק' מחולין (ט) ראה ציפור מנקר בתאנה חוששין שמא במקום נקב נקב ותי' שאני התם דאיכא ריעותא דניקורא ע"כ והרי אנו רואין סיבת הניקור מציפור מ"מ הוי ריעותא. ה"נ אחר שנולד בו ריעותא דמיתה יהיה מאיזה סבה חוששין שמא מתחלה נפל הי' עכ"ד. ולדעתי הקלושה אינו דומה. דבשלמא אם לא ראינוהו קודם שהגיע אליו הארי אם הי' חי ואנו מספקין אם מיתה זו חידש הארי או שכבר קודם שהגיע הארי הי' מת זה הוי דומה ממש לראה ציפור מנקר. דמיירי שלא ראה קודם הציפור אם הוה שלם מניקור. וכמו בא זאב ונטל ב"מ והחזירן נקובים שג"כ לא ראינו קודם הזאב אם היה שלם ואנו דנין על נקב זה אם חידשו הזאב או שכבר היה קודם הזאב. ובזה אמרי' שם דבריאה ל"ח שמא במקום נקב נקב ותלינן בזאב. ובציפור חוששין דחמירא סכנתא מאיסורא כדאמרי' שם בחולין (ט) יעוי"ש. אבל הכא בראינו שהארי חידש המיתה מה שייך בזה ריעותא. ובזה ה"ה כחי לפנינו. ועוד דאפי' לא ראינו קודם הארי נמי תלינן בארי באיסורא כמו בריאה. וכל שלא נדע ברור שמת מעצמו אין זה ריעותא להסתפק שמא נפל. גם מ"ש הגאון דאמאי לא אמר אביי בשבת (קלו) מחלוקת בחי נלפענ"ד דנחית לרבותא. דסד"א דוקא חי שיש להמתין ולברר עד שיהא אחר ל' בזה חייש למיעו"נ שלא לסמוך על הרוב. ואע"ג שכבר הוכחתי לעיל (כ"ז פ"ו) דלהמתין אין אומרים כלל זה דא"ס על הרוב במקום דאיכא לברורי יעו"ש. עכ"ז י"ל דרשב"ג ס"ל דהכא דמיעו"נ מיעוט המצוי כמ"ש תוס' בנדה (מ"ד) חיישינן לברורי אפי' להמתין. אבל באכלו ארי דמת לא קמ"ל דגם בשכבר מת וליכא לברורי. עוד כ' שם לפמ"ש רש"י בריש ב"ק בד"ה כתיב. דאדם אית לי' מזלא שאינו נוח להמיתו. ומזה כ' שם בהעמק שאלה מדאירע לו סיבה קרוב לומר שהי' נפל בלי מזלא עכ"ד. ותמוה שהרי רש"י כ' שם להדיא שאינו עלול להמיתו בדחיפת קרן מועט אבל בנגיחה בכח ובתחיבת קרן בגוף לא אמרי' זה יעוי"ש וה"נ באכלו ארי ונפל מן הגג. ועמ"ש לעיל (ריש פ"ו):
והנה בבה"ג (ה' מילה) גרסי' וז"ל ובן ח' דאמרי' דאסור לטלטלו דוקא דנסיב אתתא ומית בעל או בעל פעם ראשון ופירש ומניא ח' חדשים. אבל מיסמך עלוי טבילה דמני' ח' חדשים מטבילה לא. דאיכא נשי דמיעברי וחזיא דם ואיכא למימר דהאי בן ט' ואיכא דפסקא כמה יומי ולא מיעברא והדר מיעברא ואיכא למימר דהאי בן ז' הוא ומהלינן לי' בשבתא דאי חי שפיר מהיל ואי מת מחתך בבשר כדאמרי' בשבת (קלו) כו'. עכ"ד בה"ג. הרי מבואר דולד שנולד ח' חדשים מן הטבילה דאיכא למימר בן ט' הוא ואיכא למימר בן ז' ואיכא למימר בן ח'. וה"ז סתם ולד ממש לא מהלינן לי' בשבת אלא משום ממ"נ לבה"ג. ואי כהגאון העמ"ש דבחי ס"ל לבה"ג דגם לרשב"ג הוא ב"ק אמאי הוצרך בה"ג לטעמא דממ"נ. א"ו דחי ונפל מן הגג הוא דין אחד:
ובהגיע דברי אלה לפני הגאון נ"י כתב אלי בישוב דבריו וז"ל הדיוק מפירש"י בנדה יפה. דודאי קאי על כל המשנה גם על הא דנוחל ומנחיל ואי מדרבנן גם לרשב"ג נוחל ומנחיל כמ"ש הגר"א באו"ח (סי' של"א) דבד"מ מוקמינן אד"ת ע"כ. ואני אומר דע"כ אכולא מתני' לאו דוקא. דגם אם נפרש דלרשב"ג ספק מה"ת. מאי קשיא לי' מזוקק ליבום ופוסל מן התרומה דודאי זוקק ופוסל מספק א"ו דלאו דוקא ועיקר מ"ש רש"י דאכולא מתני' קאי הוא דלא נימא דוקא אאבילות אלא דמקשה גם מאידך דתני במתני' היכא דלרשב"ג הדין להיפך וז"ב. עוד כ' במכתבו וז"ל. ומה שהק' ממ"ש דדוקא מת ואפי' אכלו ארי אין בזה השגה. דמדאכלו ארי ואירע לו סבה יוצא מן הרוב חוששין שהוא נפל ויצא מרוב ולדות ומכש"כ באדם הוא ראיה שאין לו מזלא ע"כ. וכבר נתבאר לעיל דלענ"ד א"א לומר כן. עוד כ' וז"ל וע"ד שכ' בה"ג האי ממ"נ הרי מבואר יפה בזה"ל ואיכא דפסקא כמה יומי כו' ואיכא למימר האי בן ז' הוא ומהלינן משום ממ"נ הרי קאי על ספק ב"ז אבל ספק בן ט' גם לרשב"ג ב"ק הוא כיון דהוא חי [כונתו לחלק דבסב"ז לא אמרי' רוב ב"ק הם כמ"ש הק"נ בשבת פראד"מ עיי"ש] ע"כ. ולפענ"ד לשון בה"ג סובל כמ"ש. עוד כ' וז"ל וע"ד מש"כ מעכ"ת בפי' ד' בה"ג ורי"ף דמיירי בבן ח' ודאי איני מסכים. דא"כ האיך מסיים ולענין אבילות אקילו בה רבנן וע"ז מייתי עובדא דרב דימי וכ"ז לא שייך אלא בסתם ולד עכ"ל. והמעיין בדברינו לעיל (פ"ג) יראה שהרגשנו בזה וישבנו זה יעוי"ש:
תו כ' הגאון נ"י במכתבו אלי. הנה הב"י בבד"ה באה"ע (סי' קס"ו) יישב דעת הרמ"ה במת ולד תוך ל' יום ועבר וייבם לא תצא והוא תמוה דכיון דספד"א הוה לן למיזל הכא והכא לחומרא וכ' בבד"ה ליישב דמשמע לי' שזהו ספיקא דרבנן וכמ"ש הרמב"ם סופ"ב עכ"ל. ותמוה דהא מה"ת רוב ב"ק הם. אע"כ דמפרש הב"י מ"ש רמב"ם לענין א"כ דא"ח משום ספק דבריהם. היינו דספק תורה הוא ומדרבנן לחומרא. וכעין זה מפרש הר"ן בשבת (כג) לשון הש"ס ספק דבריהם לא בעי ברוכי יעוי"ש. ומש"ה ס"ל להרמ"ה דאם ייבם אין מוציאין משום דספד"א אינו אלא מדרבנן לחומרא. אמנם נראה יותר לפרש דברי רמב"ם כמ"ש הגר"א באה"ע (סי' קנ"ו) לפרש מ"ש הרמב"ם שהוא ספק דבריהם שהוא חומרא מדרבנן מדפסק (ספ"א מנחלות) דבן יום א' נוחל ומנחיל. ואי הוי פסק הרמב"ם שהוא ספק מה"ת האיך מוציאין מספק ממון מחזקת בעליהם אלא פסק הרמב"ם שהוא ספק מדרבנן. ולא שהרמב"ם חולק על רבותיו בה"ג ורי"ף אלא דס"ל דלא קיי"ל כרשב"ג אלא מדרבנן ומה"ת הלכה כחכמים וכיב"ז הוא בתוס' יבמות (קיט) ד"ה מחוורתא יעוי"ש מש"ה בירושה הלכה כחכמים. אך הראב"ד שהשיג ע"ז ס"ל דקיי"ל כרשב"ג לגמרי משו"ה הוה ספק דאורייתא ואין מוציאין. ולמדין מזה דגם דעת הראב"ד שהוא ספק מה"ת עכ"ל הגאון נ"י. הנה מ"ש ליישב ד' ב"י בביאור ד' הרמ"ה בזה דפח"ח וש"י. כי דעת הרמ"ה וביאור ב"י כבר צוחי עלי' בבי מדרשא ותמהו רבים באין פותר. א"כ דחיק ומוקים אנפשי' דע"כ ס"ל להרמ"ה דהוה ספק תורה וספד"א מותר מה"ת. אך מ"ש הגאון נ"י במחלוקת הרמב"ם וראב"ד (סופ"א דנחלות) א"צ לזה. דבפשיטות א"ש ד' רמב"ם דבד"מ לא אזלינן בתר דרבנן גם לרשב"ג. אך נלפענ"ד לבאר עפימ"ש לעיל (כ"ו פ"ח) דלרשב"ג הוי מיעוט נפלים מיעוט המצוי כמ"ש תוס' ביבמות (לו) ונדה (מד) ולרבנן הוי מיעוד"מ כמ"ש הגהמ"ר בכתובות פ' אלמנה ונ"י ר"פ האשה בתרא ביבמות יעוי"ש ומש"ה גם בממון הולכין אחר רוב ב"ק ועי' מ"ש לעיל (כ"ז פ"ד) דטעמא דא"ה בממון אחה"ר משום סמל"ח מיהו במיעוד"מ לא אמרי' זה כמ"ש רא"ש פ"ק דחולין (סי' טז) ולפ"ז בפשיטות מיושב ג"כ מה שהק' הגאון נ"י במכתבו והובא לעיל דרש"י בנדה (מד) דמפרש אכולא מתני' פריך דלא כרשב"ג ואי רשב"ג לא מחמיר אלא מדרבנן שפיר מודה דבד"מ מוקמינן אדאורייתא. ומאי פריך לרשב"ג מנוחל ומנחיל ולפמ"ש א"ש. דלרשב"ג הא א"ה בממון אחה"ר. אך לרבנן דס"ל דהוה מיעוד"מ גם בממון הולכין אחר רוב זה. א"כ י"ל דראב"ד בפשיטות פוסק כרשב"ג. ורמב"ם ס"ל דמה"ת הלכה כחכמים וכמ"ש הגאון נ"י. ועמ"ש שם (כ"ו פ"ח וכ"ז פ"ד) ויתבשמו הדברים:
פה מקום אתי לתת זכרון וציון לנפש ידידי וידיד בית ישראל, הרב החריף, המשכיל ושלם, שלשלת היוחסין, צדיק וישר, אוהב עמו וחובב אדם, מעוז לדל ומחסר לנפשות עגומים, ליקרת רוחו וטוהר לבבו אין ערוך, הגביר המפורסם ר' צדוק בר זאב הלוי זללה"ה ראפפארט שנפטר ביום שישי לחודש תמוז תרל"ט ומ"כ בקאונא תנצב"ה. לאור באור החיים, אמן.
סוף הספר