אור ברסלב
ונגש הכהן כלל יא

ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

כלל יא

כלל י

בדין מזכה לחבירו

בו יבואר בדין מזכה לשוטה ע"י בן דעת, ואם שליח מתנה להוליך למקבל אם יכול לעשות שליח. ויבואר בו לענין אומדנא בדעת הנותן והמזכה דבעינן הוכחה ברורה ע"ז. ופלפול נכון בדין כל מלתא דלא מצי עביד השתא שלוחא נסי לא משוי. ובדין מחוסר דבר בין כתיבת הגט לנתינתו. גם פלפול בדין תופס לבע"ח במקום שח"ל וכמה דברים מחודשים כדין זה:

פרט א

כתב הרא"ש בפ"ב דכתובות (סי' י"ד) בשם הרמ"ה נכסים שנתנו לשוטה במתנה הויין ברשותו ואם הקנו אותן לו בקנין קנאם קנין גמור כו' אבל מתנה זכין לאדם שלא בפניו ואית ליה זכיה לשוטה מידי דהוי אקטן דאית ליה זכיה הואיל ואתי לכלל דעת גם זה היה עתים חלים כו' עכ"ל. ומשמע דדוקא עתים חלים אבל שוטה גמור אין זכין לו ע"י אחר. אבל הרמב"ם כתב (בפ"ד מזכי') המזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה. וכתב בב"י (סי' רמ"ג) בטעם הרמב"ם דאע"ג דאין לשוטה דעת והוי כשלא בפניו הא קיי"ל זכין לאדם שלא בפניו והה"מ הביא ראיה לדין השוטה ואין צריך עכ"ד. ובקצוה"ח (סי' רמ"ג סק"ו) כתב וז"ל ולדידי מספקא לי טובא דהא אמרי' בפ' א"נ (ע"א) קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכיה כותי דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה. וא"כ שוטה דלא אתי לכלל שליחות אינו דומה לקטן כלל וראוי לומר בו דאין לו זכיה. ואין לומר משום דאתי לכלל שליחות לכשישתפה דא"כ נכרי נמי לכשיתגייר א"ו מחוסר מעשה לא אתי לכלל כו' ודוקא קטן דאתי ממילא לכלל שליחות כו' עכ"ל:

והנה מלבד שאין דמיונו מוכרח לדמות שוטה לכותי דשניהם לא אתו ממילא אלא ע"י מעשה. דבאמת לא דמו דכותי לכשיתגייר הוה שפיר ע"י מעשה דהא אינו גר עד שימול ויטבול כמבואר ביבמות (מו) משא"כ שוטה דיכול להיות משתפה שלא ע"י מעשה רק ממילא וכ"כ בשו"ת חת"ס חאה"ע (סי' מ"ד) שיכול להתרפאות בלי שום סבה. אלא דמ"מ חלוק קטן משוטה דבקטן ברור הוא שיבא לשליחות כשגדל ממילא ובשוטה אינו בבירור לן שיתרפא בלי סבה אבל מ"מ אינו דומה לכותי דלאו ברור שיתגייר ואפי' יתגייר הוא ע"י מעשה. א"כ י"ל דעיקר מה דמחלק הש"ס בין קטן לכותי לאו משום דבקטן בבירור אתי לכלל דעת כו' אלא משום דמצי אתי ממילא בלי מעשה ובכותי צריך מעשה. ושוטה דנמי לאו מעשה אע"ג דלאו בבירור מקרי אתי לכלל כו'. ובר מן דין הנה מצינו לתוס' בגיטין (כב) דג"כ לא נראה להו לדמות שוטה לכותי לענין כריתות יעוי"ש שכ' בד"ה והא וז"ל דחרש ושוטה מיקרו בני כריתות לפי שכשישתפה החרש והשוטה בני כריתות נינהו כו' ובסוף דבריהם כתבו אבל קשה דמשמע דלא פסל כותי אלא משום דלדעתיה דנפשיה קא עביד ותיפוק ליה דלאו בני כריתות נינהו כו' הרי אע"ג דלא אמרי' בכותי דבן כריתות הוא לכשיתגייר מ"מ בשוטה אמרי' דבן כריתות הוא לכשישתפה. ומוכח דקפידא משום מעשה הוא. ודוחק לחלק בין כריתות לשליחות דבכריתות הוי הקפידא אי הוה ע"י מעשה ובשליחות הוה הקפידא אי אתי בבירור אי לא:

ולפענ"ד נראה עיקר החילוק בין קטן לכותי דאמרי' שם בפ' א"נ הוא. דקטן השתא נמי בר שליחות הוא אלא שחסר לו הדעת שהוא הכלי שצריך להשליחות וה"ז ישראל בר חיובא ובכלל אתם גם אתם הוא אלא דומה הוא לישראל שאין לו יד לקשור תפילין וליטול הלולב וכשישיג הכלי לשליחות שהוא הדעת הוא בר שליחות למפרע ומעיקרא מש"ה כיון דעכשיו בן ברית הוא אלא שחסר לו הדעת יש לו שליחות מדרבנן אבל כותי כשיתגייר הוא כקטן שנולד ואינו אותו שהי' מקודם וזהו עצמו מה שחילקו בתוס' גיטין שם בין שוטה לכותי לענין כריתות דשוטה בן כריתות הוא אלא שחסר לו הדעת והוא הכלי משא"כ כותי כקטן שנולד. וא"כ לפ"ז לפי הש"ס דפ' א"נ ותוס' דגיטין שוטה וקטן דמיין להדדי וא"ש נמי דאתיין דברי הרמב"ם כדברי תוס' פ' א"נ שם שכתבו להדיא דמזכה לכותי ע"י ישראל לא מהני ובשוטה ס"ל להרמב"ם דמזכין לו ע"י בן דעת ולמ"ש א"צ לומר דפליגי אלא דס"ל חדא שיטתא:

ובמחנא"פ ה' זכיה ומתנה (סי' ל"ב) כתב דלא אתי הרמב"ם מזכיית השוטה דנימא דתלי באתי לכלל דעת אלא משליחות הנותן אתי עלה דגבי מתנה אין זה הזוכה שלוחו של מקבל אלא שלוחו של נותן ע"כ. ודבריו תמוהין לי דאם יש סברא לומר בכל כה"ג דליכא שליחות למקבל דמהני הזכיה משום שליחות הנותן המזכה א"כ גם ישראל זוכה לכותי מיד ישראל והשתא קשה דמאי פריך בגמ' (פ' א"נ) אהא דאם העמידו אצל הכותי שרי כיון דאין הלוה יכול להיות שליח לכותי למסור לישראל והוה מעות דישראל בידו. הא שפיר שרי דישראל זוכה מיד ישראל עבור הכותי אעכצ"ל כמ"ש תוס' שם בד"ה בשלמא וז"ל דכיון דאין שליחות לכותי נמצא דישראל שני לא זכה בקבלתו מישראל הלוה עבור הכותי כו' ע"כ. ועוד דהנה התוס' שם כ' בפי' דסיפא דכל זוכה לאדם א"י לזכות אא"כ הוא שלוחו של בעה"מ והיכי דבעה"מ כותי לא מהני. אמנם רוב הראשונים והאחרונים פליגי וס"ל דיכול לזכות אף שאינו שלוחו של בעה"מ וכמו שביארתי באורך בכלל דין שליחות בעה"מ יעוי"ש. ונלפענ"ד להמתיק סברת רוב הפוסקים החולקים. דבאמת אי אפשר במציאות שיהא שלוחו של בעה"מ דהא כל שליחות הוא שהשליח עומד במקום משלחו ומה שעושה השליח הוא כאילו המשלח עושה. והנה בזכיית חפץ לחבירו יש בו שני ענינים. הא' יציאת החפץ מרשות מי שהיו שלו והב' הכנסת החפץ לרשות אחר. וניחזי אנן דהנה בהכנסת החפץ לרשות המקבל פשיטא דשלוחו של מקבל הוא ולא של המזכה דהא כיון דאי אפשר לאדם לזכות בשל עצמו לחבירו ובעינן מזכה ע"י אחר כמבואר בש"ס בכ"מ והוא דבר שא"צ לפנים ועי' גיטין (ל) במזכה ע"י אחר ובמעש"ש (פ"ה מ"ד) ושם בגיטין (סה) וכ"כ הרא"ש בב"ב פ' המוכר את הספינה גבי הא דרשות המופקדים להדיא וכ"כ הטור בחו"מ (סי' ר"ב) וא"כ הא קיי"ל כל מלתא דמשלח לא מצי עביד לא מצי משוי שלוחא כמבואר בנזיר (י"ב) וא"כ איך הוא במציאות שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ המזכה ודבר זה א"א לו בעצמו לעשותו:

אך יש מקום לומר לכאורה שיהא שליחות בעה"מ במציאות והוא על יציאת החפץ מרשותו מה שעליו לעשות לפי המבואר בנדרים (מג) דבמתנה לא מפיק לה נותן מרשותיה עד דאתי לרשות זוכה והיינו שאינו רוצה להיות מפיק לה מרשותיה עד דאתי לרשות זוכה. אבל אי בעי מפיק לה ובדיבור וכמו הפקר דנעשה בדיבור. ובזה לא מפיק לה איהו בעצמו ומפיק לה ע"י שלוחו הזוכה. אמנם הא נמי צריכא עיונא. דהא לא עדיף יציאת החפץ מרשותו ממילי וכבר הוכחתי לעיל בדין שליחות דמילי כהמהרי"ט דאין עושין שליח על מידי דלאו מעשה כמו באומר לשלוחו הקדש עבורי וכה"ג יעוי"ש באורך. וכל עיקרו של הוצאה מרשותו נעשה ע"י מחשבה ולא עדיף מהפקר. ועי' בב"י באו"ח (סי' תל"ד) ור"ן ריש פסחים. וא"כ אין במציאות כלל שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ. והיינו טעמא דהסוברים דא"צ שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ. אלא כמ"ש בכלל דין שליחות בעה"מ (פ"ח) דבעינן שיהא ברשותו של בעה"מ לזכות וא"צ שליחותו יעוי"ש:

ולשיטת התוס' בפ' א"נ צ"ל דס"ל כמ"ש הנוב"י תניינא בחאה"ע (סי' ע) דהא דאמרי' בנזיר (יב) דכל מלתא דלא מצי עביד שלוחא לא משוי הקפידא הוא שיהא השליח מצי עביד בשעת המינוי אבל המשלח אף דלא מצי עביד שפיר דמי רק שיהא בתורת אותו דבר יעוי"ש. אבל שי' זו באמת דחויה היא כנודע להמעיין באחרונים אלא נקטינן שיהא משלח מצי עביד. ועי' פר"ח באה"ע (סי' קכא) ותורת גיטין ובית מאיר שם. ועי' במקנה קדושין (כג) שכתב דלרשב"א דבעבד בשטר ע"י אחרים צ"ל דשטרו וזכיותיו באים כאחד דאל"כ כיון שאיהו לא מצי עביד לקבל איך יזכה מטעם שליחות עבורו ובחת"ס חאה"ע ח"ב (סי' מ"ג) כתב דלרשב"א צ"ל שהוא גזה"כ לה לה מאשה. ועי' בר"ן רפ"ב דקדושין בפלפולו אי זכיה מטעם שליחות או לא בסוה"ד שם. וגם צ"ל לשי' התוס' פא"נ דס"ל דהוי שלוחו על מילי והוא הוצאת החפץ מרשותו וגם זה נגד מה שהוכחתי בכלל דין שליחות דמילי דאין מינוי שליחות אלא למידי דהוי מעשה. ועי' בכלל דין שליחות בעה"מ שהוכחתי שם מדברי הרמב"ם (פ"ה ממלו"ל) דס"ל ג"כ דא"צ שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ. ואם טעמא הוא כמ"ש דא"א שיהא שלוחו של בעה"מ דלא מצי עביד והוי מילי א"כ ודאי שליכא למימר דטעמא דהרמב"ם דמזכין לשוטה ע"י ב"ד שהוא משום שליחות הנותן. ועונ"ל דגם לשי' תוס' פא"נ י"ל דלא אמרו זה אלא היכי דמקבל בר זכיה דעיקר הקנין בא ע"י זכיית הזוכה עבורו שהוא מתורת שליחות שהזוכה שלוחו של המקבל אלא דאינו נגמר אלא בצירוף שליחותו של בעה"מ ואגב שליחותיה דמקבל הוי נמי שלוחו של נותן משא"כ היכא דמקבל לאו בר זכיה ואין כאן אלא משום שליחותיה דנותן י"ל דגם לתוס' לא מהני:

ובעיקר דעת הרמב"ם בזה נלפענ"ד עפ"י מה שנודע מחלוקת הראשונים בזכיה אי מטעם שליחות הוא או קנין בפ"ע הביא זה רשב"א בחי' לקדושין רפ"ב (מ"ב) ובר"ן שם. ועי"ש דהנ"מ בזה דלמ"ד דזכי' משום שליחות דאנן סהדי דכיון שהוא טובתו וזכותו עשאו שליח אז אין לקטן זכיה מה"ת וגרסי' בב"מ (ע"א) דקטן דאתי לשליחות אית ליה זכיה מדרבנן. ולהסוברים דקנין בפ"ע הוא מאיש זוכה יש לקטן זכיה מה"ת דהא ילפינן מחלוקת הארץ ע"י יהושע והתם הוו קטנים. ולהסוברים דזכיה קנין בפ"ע הא דתלי בפא"נ שם זכיה בשליחות עי' בשו"ת בית דוד חחו"מ (סי' ט) שיישב זה והנה כבר הוכיח המהרי"ט חאה"ע (סי' מא) להרמב"ם דע"כ ס"ל דזכיה קנין בפ"ע הוא יעוי"ש. ולפ"ז א"ש בפשיטות דודאי המזכה לשוטה ע"י ב"ד זכי השוטה מה"ת כמו קטן דהא בחלוקת הארץ ע"י יהושע הוו נמי שוטים וחרשים. אמנם זהו דוקא בשוטה משא"כ כותי. אך הרא"ש דס"ל בפ"ב דכתובות דדוקא עתים חלים אבל שוטה דלאו עתים חלים לא זכי ע"י בן דעת לשיטתיה אזיל דס"ל כשי' התוס' בכ"מ דזכיה מטעם שליחות הוא ולא קנין בפ"ע כמ"ש הרא"ש כן בכמה דוכתי ומחלק באמת בין שוטה לקטן ושוטה דמי לכותי. אך לדעת התוס' דר"ל דזכיה משום שליחות אם נאמר דמחלקים בין שוטה לכותי כמ"ש תוס' בגיטין (כ"ב) עכצ"ל ולחלק כמש"ל.

פרט ב

כתב הקצוה"ח (סי' רמ"ד סק"ב) ואם עושה שליח להוליך מתנה לפלוני והשליח רוצה לעשות שליח במקומו נראה דאע"ג דשליח הולכה בגט עושה שליח ומשום דמוסר לו הגט לא הוה מילי מ"מ במתנה כה"ג לא מהני אע"ג דמוסר לו המתנה לפמ"ש המרדכי בקדושין בשם הקדוש מרדוש דשליח בקדושין אינו עושה שליח אחר דדוקא בגט דמגרש בע"כ אבל קדושין דמדעתה ושמא לא תאבה האשה מש"ה הוי זה מילי א"כ ה"ה במתנה כיון דאם לא רצה המקבל אינה מתנה הו"ל מילי אפי' מסר לו המתנה כו' עכ"ל ודבריו תמוהין דדוקא בגט וקדושין דבעינן נתינה מיד ליד וטלי מעג"ק לא מהני דגם בקדושין לא מהני טלי מעל גבי קרקע ועי' בב"ש (סי' ל' סק"א). וכמו שהוכחתי בכלל שליחות דמילי (פ"ח) יעוי"ש. משא"כ במתנה דלא בעינן כלל נתינה מיד ליד דאפי' הגיע לו המתנה ע"י קוף ברצון הנותן ג"כ מהני וכ"כ להדיא במחנא"פ בה' שלוחין (סי' ד') והתו"ג בחי' לגיטין (ט) וכ"מ בר"ן גיטין בפ"ק אמתני' דתן שטר שחרור זה לעבדי. וכיון דבמתנה לא בעי נתינה מיד ליד ואפי' ע"י קוף מהני לא בעי בהולכת המתנה להגיע למקבל שום דיני שליחות בזה ואף אי הוה מילי בכה"ג מ"מ מהני ודוקא באמר לשנים כתבו מתנה לפלוני שציוה שיכתבו שטר מתנה עבורו ויחתומו עבורו וזה ודאי לא מהני שלא בנותן המתנה ודאי בעי בזה שליחות ולכן מייתי הש"ס בגיטין (כט) פלוגתא דאביי ורבא לענין מילי:

והיה נראה ליישב דברי הקצוה"ח עפמ"ש התוס' בגיטין (ס"ו) ד"ה הא בהא דאמרי' שם ואי סבירא לן דהאי כתובו כתב ידן הוא הא כתב הגט כשר והאמר שמואל אמר רבי הלכה כר"י דאמר מילי ל"מ לשליח והק' בתוס' דהא לר"מ אפי' מצאו באשפה כשר ומאי איכפת לן במילי ותי' דכיון דציוה לכתוב מודה ר"מ שצריכין לעשות ציוויו ע"כ. ומבואר מד' התוס' דאף היכא דלא בעי שליחות כמו לר"מ בכתיבת הגע דאפי' מצאו באשפה כשר מ"מ היכא דהקפיד וציוה לכתוב הוי קפידא שיהא בו דיני שליחות ושוב לא מהני במילי. וה"נ במתנה דאע"ג דהגיע ע"י קוף ג"כ מהני מיהו היכא דציוה לשליח גרע דקפיד שיהא הקנין ע"י שליחות ולא בזכיה וכמ"ש תוס' בקדושין (כ"ג) בד"ה מהו בהא דבעי הש"ס שם אי עבד יכול לעשות שליח לקבל גט מיד רבו והק' בתוס' דמי גרע משטר ע"י אחרים בתורת זכות. ותי' דכיון דעשה שליח מגרע גרע ע"כ יעוי"ש. וה"נ כיון שעשה שליח אינו רוצה שיזכה המקבל ע"י קבלתו לידו בזכיה אלא ע"י שליחות ומש"ה בעינן בזה דיני שליחות וכמ"ש תוס' בגיטין שם דמשום דציוה אע"ג דמצאו באשפה כשר שפיר פריך בש"ס והא מילי ל"מ לשליח:

ויש לה"ר מתוס' דנזיר (יב) שהק' דאיך עושין שליח להפריש חלה דאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורי הא בשעה שהיא עושה שליח לא היתה יכולה בעצמה להפריש חלה מקמח זה שאינו בר חיובא דאין מפרישין חלה מקמח וקיי"ל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח יעוי"ש שנשארו בקושיא. והקשה בקצוה"ח (סי' רמ"ג) ובס' מרכבת המשנה (פ"ו מגירושין) לפמ"ש התה"ד (סי' קפ"ח) והובא בשו"ע יו"ד (סי' שכח) באשה בעלת הבית לשה לה משרתת שלה עיסה ואם תמתין על בעלת הבית להפריש חלתה תחמיץ ותתקלקל העיסה שרי למשרתת להפריש החלה משום זכין לאדם שלא בפניו כו' ע"כ. דלפי"ז לא מקשו תוס' מידי דאחר שנילוש ואם לא תפריש תחמיץ העיסה ותתקלקל שפיר מפרשת בתורת זכיה ושפיר הוה העיסה מתוקנת. א"ו דמשום דעשתה אותה שליח לא מהני זכיה וצריך שיהא בשליחות דוקא ושפיר הקשה התוס':

וכן יש להוכיח ממה דמבואר באה"ע (סי' ל"ה) דעת הקדוש מרדוש דשליח בקדושין א"י למנות שליח שני דהוה מילי ול"מ לשליח יעוי"ש. והקשה בס' טיב קדושין סי' הנ"ל דהא מבואר שם (ס"ד) דאם גילה דעתו שחפץ בפלונית והלך השדכן וקידשה לו מקודשת מתורת זכיה דזכין לאדם שלא בפניו. ולפ"ז בעושה שליח אחר בקדושין אע"ג דלא מהני מתורת שליחות מ"מ אמאי לא מהני מתורת זכיה. ולפמ"ש מיושב זה דהיכא דעשה שליח שאני דהוה קפידא שלא יהיה בזכיה אלא בשליחות ומשום דהוי מילי לא מהני:

איברא דכד מעיינינן בה שפיר חזינן דליתא להך כללא. דאדרבה בעינן למימר דדעת המשלח שיהיו מעשיו מועילים ע"פ דין ומאי איכפת לי' אם בזכיה או בשליחות כל שאין לנו הוכחה ע"ז דקפיד לשליחות. ואם רצה לשלוח מתנה או גט או שחרור לעבד והמקבל אינו כאן איך היה יכול לעשות אם לא לשלוח ע"י אחר. א"כ מה הוכחה היא זו ממה שציוה דקפיד לשליחות דוקא ואם לא קפיד מה יעשה. וגם בכל הענינים היכא דעבדינן עובדא אף שלא שמענו מפיו הוא דוקא היכא דהוה אומדנא גדולה ומוכחת. עי' תוס' כתובות (ע"ב) ד"ה על מנת. ובס' המקנה בחי' לאה"ע (סי' ל"ט) ועי' ב"ק (ק"י) גבי נתן את הכסף לאנשי משמר וב"ב (קמ"ו) בהלך בנו למדה"י ושמע שמת בנו ושם (קל"א) בכותב כל נכסיו לאשתו. ועי' תוס' קדושין (מ"ט) ד"ה דברים וכתובות (מ"ג) ד"ה שלא ושם (צ"ז) ד"ה זבין. ועי' ביו"ד (סי' רי"ח) וברמ"א שם (ס"א) ושם (סי' רכ"ח ס"א) ובאה"ע (סי' נ' ס"ה) ושו"ת חכ"צ (סי' מ"א) ושו"ת צ"צ (סי' צ"ה) ושו"ת פנימ"א (ח"א סי' א') ושו"ת מים רבים חיו"ד (סי' ס"א) ועו"מ ועי' בפלוגתא דאביי ורבא בגיטין (ל"ד) בגילוי דעתא בגיטא. ובכל הני הוה הוכחה גמורה ואומדנא טובה. אבל בלא הוכחה כמו בשולח מתנה ואין אומדנא ברורה ע"ז דהא לא היה לו ברירה אחרת רק לשלוח מהיכי תיתי לומר דקפיד דוקא לשליחות ולדיני שליחות. אך לפי"ז צריך ליישב כל הני ראיות שהובא לעיל דמשמע לכאורה דמשום שעשה שליחות קפיד לשליחות ולא מהני בזכיה. ולכן נלפענ"ד לבאר זה:

פרט ג

ונראה דמ"ש תוס' גבי עבד בקדושין (כג) דמשום דעשה שליח גרע ולא מהני זכיה כדין עבד בשטר ע"י אחרים. ביאור דבריהם הוא עפמ"ש הרשב"א שם בחי' שהקשה קו' התוס' דמאי בעי אי מהני שליח דעבד דמי גרע משטר ע"י אחרים בתורת זכות ותי' דמיירי באופן דא"ל האדון הא לך כמו שאמר העבד ולכן לא מהני כאן זכיה ע"י אחרים כיון דאין דעת האדון להקנות ולזכות לו השטר מדעתיה אלא כמו שאומר העבד ושליחותיה לאו כלום ע"כ. ולפ"ז י"ל דהתוס' ס"ל דסתמא נמי דעת האדון כמו שאומר העבד ושליחותיה לאו כלום מש"ה בעשה שליח גרע. גם י"ל דגם השליח אינו מכוין לזכות בתורת זיכוי שמזכה האדון אלא שמכוין לשליחות העבד. אבל העבד הרשהו בין לשליחות בין לזכיה רק שיהא משוחרר באופן המועיל מיהו כיון דלא אמר בפירוש אלא שליחות לא מכוין האדון והשליח המקבל הגט שחרור אלא למה שאמר העבד:

והא דכ' התוס' בגיטין (ס"ו) גבי אמרו לסופר דאפי' לר"מ דמצאו באשפה כשר מ"מ היכא דציוה בעינן דיני שליחות דכיון שציוה צריכין לעשות ציווי שלו. הנה דברי התוס' באמת בלא"ה תמוהים דהא כיון דבאמת לר"מ גם מצאו באשפה כשר רק שהבעל ציוה אותם והם עשו כמו שציוה שהוא ציוה שיאמרו לסופר וכן עשו מה צריך יותר ומה איכפת לן במילי. ואיך מוכח מציווי הזה דקפיד שיהא בו דיני שליחות. הא מה שצריך לעשות ציווי שלו הוא משום קפידא דבזיון דבעל כמ"ש לעיל (כ"ט) שלא יתפרסם שאינו כותבו ומיעוטא בפרסום עדיף ליה ובזה מצד הסברא הוא קפידא כמ"ש הט"ז וב"ש באה"ע (סי' קמ"א סמ"ה) יעוי"ש ואם משנים דעתו לא עשאן שלוחים גם לחתימה ונתינה כמ"ש רש"י בגיטין (כט) יעוי"ש אבל שיקפיד שיהא בשליחות ובדיני שליחות הא ע"ז לית לן שום סברא בזה אלא שצריך לעשות מה שציוה וכן עשו ומה צריך יותר:

ונראה דהנה בלא"ה תמוה לי באמר כתבו ותנו איך נעשו שלוחים על הנתינה הא בשעה שמינה אותם אכתי מחוסר כתיבה לפמ"ש תוס' בנזיר (י"ב) דאין יכול למנות שליח לומר לו לושי לי עיסה והפרש עבורי דכל מלתא דלא מצי עביד משלח השתא שלוחא נמי לא מצי משוי ואכתי מחסרא לישה. ואח"ז רב שעמדתי בזה מצאתי בס' דורש לציון דרוש יע"ל קג"ם ובהגהת הגאון בן המחבר שעמדו בזה וכ' בהג"ה שם ליישב דכתיבה אתחלתא דשליחות וכולה מדא שליחות ותחלת השליחות שהוא הכתיבה מצי למיעבד שוב גומר כל עסק השליחות גם בנתינת הגט ודומה לשולח לאשתו גט ברחוק מקום דאף דמחוסר מעשה הליכה למקום האשה מ"מ מצי משוי ול"ד לאשה שאומרת לחבירתה לושי לי עיסה לזה שייכות להפרשת חלה שהרי אפי' אשה אחרת יכולה ללוש ואין כאן עדיין אף התחלה מהשליחות עכת"ד שם. והנה במ"ש ודומה לשולח גט כו' איכא לעיונא דהא אמרי' בגיטין (כ"א) גבי מחובר יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. ומבואר בנזיר (מה) וגלח את כל שערו פתח אוהל מועד שיהיו דלתות פתח אוה"מ פתוח בשעה שמגלח וקאמר בגמרא או אינו אלא שיגלח בפתח אוה"מ ממש א"ר יצחק וגלח ונתן מי שאינו מחוסר אלא גילוח ונתינה יצא זה שמחוסר גילוח הבאה ונתינה שצריך להביא השער מפתח אוה"מ לעזרה אל תחת הדוד יעוי"ש. אלמא דהולכה והבאה מקרי מחוסר וא"כ תיקשי באמת מהבאת גט דאמאי לא פסול משום מחוסר הבאה. ואין לומר דשאני הבאה דכבר גילתה תורה דלא פסיל מושלחה שנעשה הגירושין ע"י שליח. נימא דמיירי באם האשה במקום האיש וקמ"ל דמהני ע"י אחר ובאופן דלא מחוסר הבאה. ועוד דא"כ בנזיר שם נמי נימא כבר גילתה תורה וגלח הנזיר פתח אוה"מ. אע"כ דבכה"ג הוי מחוסר וה"נ בהולכת הגט:

והיה ראוי לומר דלא מיקרי מחוסר אלא כשא"א בענין אחר כגון מחובר כמ"ש הרשב"א שם (כ"א) דאפי' כתב על המחובר ונותן הקרקע לה נמי פסול משום דבעינן ספר שהגט יהיה תלוש והביא זה מירושלמי יעוי"ש וע"כ צריך לקצצו הוה מחוסר משא"כ הולכה דאפשר שתבא האשה לכאן לקבל. אמנם ז"א דאכתי תיקשי מקרן של פרה דאמרי' שם מחוסר קציצה והתם אפשר לתת הפרה כמבואר במשנה שם. שוב ראיתי בחי' רמב"ן שם והובא בתורת גיטין שם (כא) שעמד בהא דקרן של פרה דל"ד למחובר דא"א אלא ע"י קציצה והקרן ש"פ יכול ליתן הפרה כולה ומסיק שם הרמב"ן דעכצ"ל משום דעכ"פ כיון דעכשיו כשאינו נותן הפרה א"א אלא בקציצה הוי מחוסר ע"כ. וטעמא דא"א בקרן ש"פ רק בקציצה כשאינו נותן לה כל הפרה מבואר בפ"י שם דאין זה כריתות יעוי"ש א"כ הדק"ל דאמאי בשולח גט לא הוי מחוסר הבאה:

אך נראה ליישב דבאמת הילוך לאו מחוסר מעשה הוא כלל וכ"כ תוס' ביבמות (צג) גבי ר' ינאי יעוי"ש במ"ש דמה לי מקום קרוב או מקום רחוק דמבואר דס"ל דהבאה לא הוה מחוסר לענין דבר שלב"ל וה"ה לענין דבעינן שלא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה דהילוך לאו מחוסר מעשה הוא. וי"ל משום דבעינן דוקא מעשה בגוף הגט כגון קציצה כמ"ש הר"ן בגיטין במתני' דהאשה כותבת את גטה דהקנאה דאשה לבעל אחר הכתיבה לאו מחוסר הוא דבעינן מעשה בגוף הגט. והא דנזיר (מ"ה) גבי תגלחת נזיר. י"ל דשאני דבר שבמקדש דאחשבי' קרא להילוך דהוי עבודה לגבי כהנים כמבואר בתוס' קדושין (לו) ד"ה הקבלות ועי' סוטה (יד) משו"ה כל דבר שבמקדש הוי הילוך חשוב כמעשה גם לענין מחוסר. ועי' זבחים (ק"ה) גבי פרים הנשרפים דיציאה הוה כמחוסר מעשה. ועוי"ל דקפידת התורה הי' שמצד הנותן לא יהיה מחוסר אלא נתינה והיינו וכתב ונתן דהך נותן דמיני' מיירי קרא יכתוב באופן שתיכף אחר הכתיבה יהיה נתינה והיינו בתלוש ונותן כל הפרה. אבל מחובר ואינו נותן אלא הקרן ש"פ הרי הנותן הביא לידי כך שיהיה מחוסר גם קציצה. וע"ז אמרה תורה שלא יביא לידי כך ושיכתוב על תלוש ונותן כל הפרה. וכן בסנהדרין (מ"ו) כי קבור יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה היינו שקאי על ב"ד הקוברים שלא יתלוהו על עץ נעוץ אלא תלוש ואם תלו בעץ נעוץ א"כ הם הביאו לידי כך שיהא מחוסר תלישה. אבל בהבאת הגט להאשה הרי המגרש מצידו ליכא מחוסר אם היתה האשה כאן. וא"כ עיקר המניעה מצד האשה דלאו עלה קאי ונתן. אמנם היכא שתמיד א"א אלא ע"י מחוסר כמו בחולין (פ"ט) גבי עפר עיהנ"ד דאין במציאות אלא בתלישה א"כ ודאי קשה איך אמרה תורה וקבצת ושרפת כיון דבשום פעם א"א אלא ע"י תלישה. וה"נ בהבאה דתגלחת נזיר:

ועכ"פ לפ"ז מבואר דבהבאת הגט עכצ"ל בלא"ה דלאו מחוסר הוא. א"כ מה שמביא בהמ"ח דורל"צ ראיה מהבאת הגט דלאו מחוסר הוא דה"נ כתיבת הגט לא הוי מחוסר לנתינה יש לדחות וכמ"ש לעיל דעכצ"ל בלא"ה דהילוך לאו מחוסר מעשה הוא כמ"ש תוס' ביבמות (צ"ג) ודבר שבמקדש שאני כמבואר לעיל. אבל כתיבה דודאי הוא מעשה הוה מחוסר כמו לישה דעיסה שכתב תוס' בנזיר (י"ב) דהוה למ"ע השתא. אמנם עיקר החילוק מ"ש דלישה אפשר באשה אחרת ג"כ מש"ה לא מיחשיב לישה אתחלתא דהפרשה למימר כולה חדא שליחות אבל כתיבה א"א בשליח אחר זה נכון. אבל אכתי אין זה מספיק לפענ"ד לשי' הסוברים דלא בעי שליחות בכתיבה כמ"ש תוס' בגיטין (כב) וראשונים שם ושו"ע אה"ע (סי' ק"כ) ואחרונים שם דהשתא לכאורה דמי ממש להא דלישה:

אך למ"ש תוס' בגיטין (ס"ו) דאפי' לר"מ דמצאו באשפה כשר מ"מ היכא דציוה צריכין לעשות ציוויו א"ש. דכיון דבגט צריך לעשות ציווי שלו ודוקא הם יאמרו לסופר אבל אינש אחרינא שמע ואמר לסופר פסול ונהי דהא דפסול הוא משום קפידא ואם ישנו לא עשאן שלוחים גם לחתימה ונתינה וכמ"ש רש"י בגיטין (כ"ט) ולא משום שליחות. מ"מ כיון דע"כ צריכין לעשות ציוויו מאיזה טעם שהוא כמו בנתינה שדוקא הם יתנו. ואף דבנתינה משום שליחות. מ"מ כיון דבהא דמו דדוקא הם מש"ה הוי כתיבה אתחלתא דשליחות דנתינה וכולא שליחות אריכתא היא. אמנם כ"ז בכתיבה דע"כ א"א באחר אלא אותן שציוה. משא"כ בלושי לי עיסה דהתם א"צ לעשות ציוויו. דדוקא בגט מסתמא הוה קפידא משום בזיון דבעל שלא ילעיזו עליו כמ"ש האחרונים באה"ע (סי' קמ"א ס"ה) מש"ה צריך לעשות ציוויו. אבל בלושי לי מה סברא יש בקפידא שלא תלוש אשה אחרת לומר אם לשה אשה אחרת לא עשהו שליח להפרשה דגם בגט אם אמר תגרש בימין וגירש בשמאל כשר עד שיפרש אל תגרש אלא בימין דבלא פירש ליכא סברא מסתמא לומר שיהא קפידא כמו דאיתא בשליח דכתיבת הגט כמ"ש האחרונים שם יעוי"ש. וה"נ באומר לושי תוכל גם אשה אחרת ללוש. וכיון דבלישה א"צ לעשות ציוויו לאו אתחלתא דהפרשה היא כלל:

ולפ"ז מבוארין ד' התוס' שכתב דאפי' לר"מ דמצאו באשפה כשר מ"מ בציוה שאני ופסול משום מילי. ורצונם דכיון דצריכין לעשות ציוויו ומהני לענין לא מצי עביד השתא משום דמיחשיב כולה חדא שליחות וכתיבה אתחלתא דשליחות דחתימה ונתינה מש"ה מה דפוסל פוסל נמי בתחלת השליחות ופריך הש"ס שפיר גם לר"מ. ומבואר דאין להוציא מד' תוס' הללו דכל ששלח שליח קפיד שיהא בדיני שליחות אפי' במקום דמהני עפ"י דין גם בלא דיני שליחות כמו במוליך מתנה דז"א. אלא כל דליכא הוכחה לזה אמרי' דמסתמא דעתיה שיהא נגמר ומתקיים הענין ע"פ דין וכיון דבמוליך מתנה לא בעי שליחות וע"פ דין נגמר הקנין בקבלת וזכיית המקבל מהני אף במילי ודלא כקצוה"ח שהובא לעיל (פ"ב) וד' תוס' בגיטין (ס"ו) הוא ענין אחר וכמ"ש:

והנה לפ"ז בהא דהפרשת חלה שפיר תמהו בקצוה"ח ומרכה"מ על התוס' נזיר (יב) דנימא דמהני משום זכיה בשעה שכבר נילוש ולא משום שליחותיה וכמו שהבאתי קושייתם לעיל (פ"ב) וליכא לתרץ כמש"ש דכיון שעשה שליח לא מהני בזכיה משום דקפיד דווקא לשליחות דז"א. דאף אם אין רצונו אלא שיהא מתוקן ע"פ דין אם ע"י זכיה או שליחות ג"כ הא ע"כ היה צריך לומר לושי והפרש. א"כ ליכא הוכחה דקפיד שיהא בשליחות דוקא ומצי למיהוי גם ע"י זכיה. אך אי משום קושייתם כבר תי' זה בשו"ת חת"ס אה"ע (ח"ר סי' י"א) יעוי"ש:

ובהא דאה"ע (סי' לה) לדעת הקדוש שהובא ברמ"א שם דאין שליח עו"ש בקדושין משום מילי ולא מהני משום זכיה כמו שהובא לעיל (פ"ב) לאו משום דכיון שעשה שליח אמרי' דהוה כאילו פירש שלא יהי' בזכיה אפי' היכא דליכא טעמא והוכחה לזה דז"א. דדוקא הכא דאיכא טעמא וסברא וכמו שיבואר. והוא עפמ"ש בנוב"ת חאה"ע (סי' קי"ב) דבקדושין יש נפ"מ דכיון דמדעתה וצריך לפייסה עד שתתרצה להתקדש לו ואין כל איש יודע לרצות ולפייס מש"ה כיון דייחד שליח קפיד דדוקא שלוחו שיודע בו שראוי לכך שיודע איך לפייסה ולפתותה אבל אחר לא עכת"ד יעוי"ש. והנה כעין סברא זו כתב התה"ד (סי' קפ"ח) בהא דמבואר בחולין (י"ב) באומר לשלוחו צא ותרום ושמע אינש אחרינא ותרם אין תרומתו תרומה אע"ג דגילה דעתו מתחלה דניחא ליה בהפרשה ולא מהני מתורת זכיה התם שאני דכיון דייחד שליח דעת הבעלים דשלוחו דוקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזה מדה רגיל בעה"ב כו' ע"כ:

פרט ד

כתב הסמ"ע סי' ק"ה סק"ב) בשם רי"ו בראובן ששלח לשמעון לקנות יין מן הכותי בחובו וכן עשה ומשכו על העגלה שלו וכשהביאו לעיר נתנו לשמעון שהיה חייב לו ג"כ שזכה שמעון ע"כ. ושם ברי"ו מבואר הטעם בזה חדא דאין שליחות לכותי ועוד דהו"ל תופס לבע"ח במקום שח"ל ואפי' עשאו שליח לא מהני ועוד דדלמא הלכה דלא קני משיכה מכותי ע"כ ויש לתמוה דנראה מדבריו שכ' שאין ראובן זוכה ע"י משיכתו של שליח משום דאיש לכותי ע"כ ס"ל כתוס' פ' א"נ (ע"א) דישראל לא מצי זכי לישראל חברי' מיד כותי כ"ז שלא הפקירן הכותי שצריך שיהיה הזוכה שלוחו של בעה"מ ואיש לכותי יעוי"ש. וכ"כ מחנא"פ בה' שלוחין (סי' כ"ג). אמנם ממ"ש בסוף דבריו דשמא משיכה אין קונה מכותי משמע להיפך דמשמע דאי משיכה קונה מכותי היה זוכה לראובן דלא כתוס' פא"נ וכ"כ התומים שם:

ובר מן הדין תמוה בעיני לפמ"ש בכלל שליחות בעה"מ דאפי לשי' תוס' פא"נ זהו דוקא בזכיה שלא מדעתו בזה ס"ל דלא זכי לחברי' אא"כ הוא שלוחו של בעה"מ אבל בעשהו שליח לזכות עבורו מיד כותי שפיר זכי יעוי"ש שהוכחנו זה שם בראיות נכוחות וא"כ לפי"ז הדק"ל דאין זה טעם כלל מ"ש ברישא דא"ש לכותי דהא הכא דעשה ראובן שליח זוכה לו השליח אפי' לתוס':

ונראה לפענ"ד דהרי"ו ס"ל כדעת רוה"פ דא"צ שליחותי' דבעה"מ והא דכ' דלא קנה ראובן משום דאין שליחות לכותי ביאור דבריו הוא עפ"י סוגי' דפ' א"נ (ע"א) דאמרי' שם בשלמא סיפא לחומרא ופירש"י שהיה הכותי שלוחו של ישראל שצוה אותו הישראל ליתנם לזה ואי יש שליחות לכותי מדינא אסור דשלוחו של אדם כמותו אלא דלפי האמת א"ש לכותי משו"ה אינו אסור אלא מדינא. והנה הא דלא זכי שני לראשון מיד כותי כקו' תוס' שם כבר ביאר בזה הריטב"א שם הובא בש"מ שם דשורת הדין דסיפא מותר דא"ש לכותי ולא נעשה כותי שלוחו של מלוה ישראל ועדיין המעות באחריות כותי כדמעיקרא כי אעפ"י שנתנם לישראל שני לא נפטר הכותי מן ישראל המלוה ואין דעתו של כותי לתת כלום לישראל זה אלא על דעת שיהיה פטור מישראל המלוה שלו וכיון דאינו נפטר ממנו הוה להו מעותיו שנתן לשני ברשות עצמו והכותי חייב לישראל כבתחלה וישראל זה חייב לתת מעותיו לכותי ואינו חייב לישראל כלום מיהו החמירו חכמים משום גזירה שחששו דזמנין דכותי יתן לישראל זה האחרון שיזכה לגמרי בשביל ראשון לא מפני שליחותו לבד שאמר ליתנם לו אלא אפי' בלא"ה נמי שפורע לבע"ח וסומך ובוטח על ישראל המלוה שיקבל בפרעונו ולא יבא עליו בעקיפין ובודאי דכותי שזיכה מעות לישראל ע"י ישראל זכה כו' עכ"ד שם. מבואר מזה שדעתו כמו"ש בכלל שליחות בעה"מ (פ"ח) דלהסוברים דלא בעי שליחות בעה"מ מ"מ רשותו בעינן שיאמר זכה שהוא נתינת רשות לזכות יעוי"ש. ומשו"ה כיון דא"ש לכותי ונתינתו לשני לא מיחשיב בשליחותו של ראשון ולא נפטר מחובו וע"מ כך שלא יהיה נפטר מראשון מחובו אינו נותן רשות לשני שיזכה עבור ראשון ומשו"ה לא הוה מדינא דכיון דאינו נותן רשות לא מצי זכי שני לראשון. ומבואר דאי הוה שליחות לכותי ואז נפטר הכותי מראשון נותן רשות לשני לזכות:

ועפי"ז נראה דהרי"ו אתי עלה דהך כותי הלוה אי יש שליחות לכותי נעשה שליח של ישראל המלוה שלא בפניו כמו"ש הרא"ש ור"ן בגיטין סו"פ התקבל גבי אומר אמרו וכ"כ הה"מ (פ"ג מגירושין) בשם בה"ג ורשב"א דעושה אדם שליח שלא בפניו והודיעו לכותי ע"י שליח זה שעשהו למסור חובו לזה ואי יש שליחות לכותי אז נפטר הכותי מחובו ונותן רשות לשליח לזכות עבור הישראל המלוה כמו"ש הריטב"א מיהו כיון דא"ש לכותי ואז לפי ד' הריטב"א לא נפטר מחובו ועל דעת כן שלא יפטר הכותי מחובו לא הרשהו לשליח לזכות לראובן ובזה א"ש מ"ש דל"ק ראובן משום דא"ש לכותי ודמי ממש להא דפ' א"נ:

מיהו יש לפרש בענין אחר וכמו"ש בכלל שליחות בעה"מ לדעת רש"י שם בפ' א"נ. דמשו"ה כתב רש"י שהיה במצות הישראל למימרא דכיון דבלא"ה כבר דברו הכותי הלוה עם הישראל שני למסור לו ההלואה רק שלא נתרצה הכותי לתת בלא ידיעת המלוה הישראל ורצונו ומשו"ה העמידו אצל המלוה והיה לו לראשון להרכין בראשו לכותי להראות לו שמרוצה ע"ז שיכנס השני תחת הכותי בחוב ההלואה וא"צ לצוות כלל ומדצוה קפיד שיהא על ידי שליחות הכותי הלוה שיהא שלוחו ולא בזכיית השני עבורו והוה כמו צוח על הזכיה דאין זוכין לו בע"כ וכבר כתבתי מזה לעיל ואי יש שליחות לכותי הוי כמו שלקח הישראל בידו המעות ונתן לשני דמה שעשה כותי הוא שלוחו אך כיון דא"ש אינו אלא חומרא:

אך לשי' זו ודאי דיש לחלק דין זה שמביא רי"ו מהא דפ' א"נ דדוקא התם דאיכא הוכחה ממה שצוה שלא הי' צריך לזה הוי זה הוכחה דקפיד שלא יהי' בזכי' אבל הכא לא מוכח כלל מהא דציוה. דהא הכא הי' מוכרח לצוות דאי לאו דצוה מנין הי' יודע הכותי הלוה שימסור היין לזה בפריעת חובו ובכה"ג לאו הוכחה הוא כלל כמו"ש מזה לעיל (פ"ד) וא"כ אע"ג דקיי"ל דא"ש לכותי שפיר זכה ראובן דלאו משליחותי' דכותי אלא מזכיית השליח. ומשו"ה כתב רי"ו דמ"מ לא זכה משום דהוה תופס לבע"ח במשח"ל או משום דמשיכה לא קני' מכותי וכמו"ש וא"ש:

פרט ה

הקצוה"ח (סי' ק"ה סק"ה) הק' בהך עובדא דהרי"ו שהובא לעיל שראובן שלח שליח לכותי לוה שלו שיתן לו יין בחובו ונתן ואח"כ נתן השליח לשמעון שהי' ג"כ הכותי חייב לו שזכה שמעון משום דתופס לבע"ח במשח"ל לא קנה ומשו"ה לא קנה השליח עבור ראובן. והק' בקצוה"ח דהא מבואר בשו"ע (שם סי' ק"ה) באמר הלוה זכה לפלוני זכה אפי' במקום שח"ל ותי' וז"ל אך נראה דכיון דאין שליחות וזכי' לכותי וכמבואר בפ' א"נ א"כ לא מצי להיות שלוחו של הלוה כותי והוי תופס לבע"ח במקום שח"ל אך מ"ש בשו"ע מיירי בלוה ישראל דהוה שלוחו של ישראל עכ"ד. וכבר נתבאר לעיל (פ"ה) דהרי"ו ע"כ ס"ל כרוה"פ דא"נ שיהא שלוחו של בעה"מ ומ"מ בעינן נתינת רשות מבעה"מ ונתינת רשות גם כותי מצי ליתן רשות. ולשי' זו לשון זכה הוא נתינת רשות כמו"ש בכלל שליחות בעה"מ (פ"ח) יעוי"ש. וגם בישראל לוה שאומר זכה נתבאר לעיל (פ"א) דא"א כלל שיהא הזוכה שלוחו לשי' זו דא"צ שליחות בעה"מ ויעוי"ש הטעם בזה וא"כ אין לשון זכה דאמר אלא נתינת רשות ואם מהני בתופס במשח"ל באומר הלוה זכה גם בכותי מהני א"כ הדק"ל דבהא דהרי"ו שהכותי נתן מדעתו בשביל ראובן אמאי זכה שמעון דהא בה"ג מהני גם בתופס לבע"ח במקום שח"ל. ואיך קאמר דמשו"ה לא זכה ראובן משום דהוי תופס לבע"ח במשח"ל:

ונראה ליישב דהנה באמת בדין זה דתפס מדעת הלוה דקנה אפי' במשח"ל והוא מהרמב"ם (פ"כ ממלו"ל) לא נתברר טעמו מה הוא החשיבות דלוה בעצמו שהרשה ומש"ש הה"מ הוא דחוק כמבואר באחרונים. ונראה לפענ"ד למצוא מקורו. דהנה בתוס' גיטין (יא) ד"ה התופס הק' דר' יוחנן ס"ל דתופס לבע"ח במשח"ל ל"ק ואיהו ס"ל דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ותי' דממל"ח ס"ל לר"י דמהני משום מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' עכת"ד וכ"כ התוס' בב"מ (י'). ומזה הוציאו הפוסקים דבהי' הלוה חייב גם לתופס דמהני תפיסתו אפי' במקום שח"ל משום דמגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ושורש הסברא הוא לפענ"ד עפימ"ש תוס' בגיטין (יב) ד"ה וכי שכתבו דמשו"ה לא חשיב חוב לעבד בזכיית השטר שחרור עבורו מה שפוסלין אותו מן התרומה אם עבד כהן הוא כיון דאפי' לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו בתרומה בענין אחר. ועיי"ש במהרש"א שכ' שסברא זו מקוימת היא אף למסקנא שם. וכ"כ הרשב"א שם בחי' להדי' סברא וז"ל כיון שהרב יכול לפסול באופן אחר לא קרי לי' חוב ומחייב שלא בפניו דמה לי עי"ז ומה לי באופן אחרי ע"כ. וה"ט נמי בהי' חייב גם לתופס ותפס לבע"ח אחרים דג"כ הא הי' יכול לעשות החוב בענין אחר לתפוס לעצמו דזה ודאי יש ברשותו ומש"ה גם בתפס לבע"ח אחר לא מקרי זה חב לאחרים:

ועפי"ז נראה די"ל דבתפס בהרשאת הלוה א"כ כיון דלא תפס בע"כ של לוה ואי לאו שהרשה לו הלוה וציוה לו לתפוס לא הי' תופס אין הוא התופס וחב לאחריני אלא הלוה בעצמו הוא החב להנך אחריני והלוה כיון שיכול ליתן מה שיש לו למי שירצה והי' יכול לעשות החוב להנך אחריני גם שלא ע"י תפיסה זו שנתן לזה לתפוס לבע"ח והי' יכול ליתן המעות במתנה למי שירצה מיקרי זה שהי' יכול החוב להיות נעשה גם שלא ע"י תפיסה זו משו"ה אין בתפיסה זו ג"כ משום חב לאחריני. שוב ראיתי בס' שער משפט (סי' קה) שכתב ממש כעין סברתי יעוי"ש. וכעין זה יעוין בנוב"ק חאה"ע (סי' ס"ב) במקדש ע"י שליח דלכאורה הוה תופס לבע"ח במקום שח"ל דאסרה אכו"ע ואם היא ערוה על השליח ולא שייך גביה מגו דאי בעי קידשה לנפשי'. והעלה דעכ"פ צ"ל כיון דהיא בעלת בחירה ל"ש חב לאחרים כיון דרצונה להתקדש לזה ע"כ:

והשתא כיון דדין זה דהרשה הלוה לתפוס דמהני גם בחב לאחרים טעמו משום מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי'. א"כ דין זה נפל ברבוותא. דהא דין זה מקושר עם הך דינא דהי' חייב גם לתופס דמצי תפיס גם בחב לאחרינא דמקור דין זה הוא מהא דהק' תוס' וראשונים בב"מ (י') ובגיטין (יא) דר"י ס"ל דתופס לבע"ח במשח"ל ל"ק וס"ל דממל"ח ק"ח ותי' דממל"ח קנה משום מגו אלמא דמגו מהני בתופס לבע"ח במקום שח"ל. אך הריטב"א בחי' לב"מ שם תי' קו' זו מר"י אדר"י באופן אחר דבמציאה לא הוי חב לאחרים דמי שאינו מוציא מציאה לאו חוב הוא אבל בבע"ח שנכסיו משועבדים לו חוב הוא לו ולפיכך קיי"ל התם דל"ק וכ' שם דכ"כ הרמב"ן ז"ל ונכון הוא ע"כ. ולפי"ז לדעת הרמב"ן והריטב"א י"ל דהיכי דחב לאחריני לא מהני מגו:

ובמ"ש יבואר ג"כ ד' שו"ת מהר"ם אלשיך (סי' ל"ז) שכ' לענין מזונות אלמנה דמהני תפיסת התופס מן היורשים. ובאה"ע (סי' צ"ג) בהג"ה כתב דלא מהני דהוה כתופס לבע"ח במשח"ל כיון שהיורשים היו כורעים על יד על יד ועכשיו גובה בבת אחת עיי"ש בח"מ וב"ש. ומוהר"ם אלשיך כתב בטעמא דלא אמרי' אלא במקום שחב לאחרים אבל גבי מזונות אין זה חוב דלא הוה אלא מניעת הריוח ליורשים שהיו נושאים ונותנים בממון זה. ובס' שע"מ (סי' ק"ה) הק' דהא לר"נ ור"ח בב"מ (י) הוה מציאה חב לאחרים והתם ג"כ מניעת הריוח הוא. ואפי' לר"י דקיי"ל כותי' דממל"ח ק"ח הוא מטעם מגו הא לא"ה מקרי כה"ג חב. ולפמ"ש הא דברי מהר"ם אלשיך הם ד' רמב"ן וריטב"א ויש לו תנאי דמסייעי לי'. וס"ל למוהר"ם אלשיך לענין פסק הלכה דיכולה האלמנה לומר קים לי כהרמב"ן והריטב"א ועי' בנתיה"מ בכללי תפיסה (אות כ') ובסו"ס ג"פ (כלל א') ושו"ת מהרי"ט ח"א (סי' קנ"א) וס' תק"כ (סי' ק"א אות ד') והנה לדעת הרמב"ן והריטב"א ומור"ם אלשיך י"ל דחב לאחרים ל"ק אפי' בחייב גם לתופס. וממילא דה"ה בנתן הלוה לתופס דמקורו מהא דחייב גם לתופס. ולכן כתב הרי"ו שיקנה ראובן בתפיסת השליח וע"ז כתב דהוה תופס לבע"ח במשח"ל. והדר קאמר דאפי' תימא דהלכה כפסק השו"ע בחו"מ (סי' ק"ה) שמא הלכה דמשיכה לא קנה בעובד כוכבים ומכל הני ספיקי דעת הרי"ו דאין מוציאין מיד שמעון וכן מסיק בקצוה"ח להלכה כן:

פרט ו

כתב המחנא"פ בה' שלוחין (סי' ד') לשי' הסוברים דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה הוא אפי' בעשהו שליח לתפוס. תיקשי מהא דגיטין (ס"ג) דההוא גברא דשדר לה גט לדביתהו אזל אשכחה דקא ליישה אמר לה הילך גיטך אמרה לי' ליהוי לי בידך ואיבעי להו שם אי מהני כה"ג משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל ולא הוה שליחות כה"ג. ותיפוק לי' דכה"ג לא מהני משום תופס לבע"ח במשח"ל דלא קנה ואפי' עשתה אותו שליח דהא מבואר בגיטין (יא) במתני' דתן שטר שחרור זה לעבדי אם בא לחזור אינו חוזר ואמר בגמ' ש"מ דתופס לבע"ח במשח"ל קנה ופירש"י ור"ן דחב לאדון שלא יוכל לחזור בו. וה"נ חב לבעל שלא יוכל לחזור בו ותי' דבכה"ג לא שייך לומר תופס לבע"ח במשח"ל כיון שהוא במקום האשה ובידו הוא למוסרו לה באותה שעה עכ"ד. והוא ממש כמו"ש לעיל (פ"ו) דכל שיכול החוב להיות שלא ע"י התפיסה לא חל על תפיסה זו שם חב לאחרים והוא מטעמא דמגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וכמוש"ש יעוי"ש:

אמנם נתקשיתי בזה דשם בגיטין (סג) איתא אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל לה גט מיד שליח בעלה ור' חנינא אמר דעושה שליח ואמרי' בגמ' מ"ט דרב איבעית אימא משום בזיון דבעל ואיבעי"א משום חצירה הבא לאחר מכאן. א"כ קשה הא ר' חנינא ס"ל דמהני וגם רב דס"ל דלא מהני הוא משום בזיון דבעל או משום חצירה הבא לאחר מכאן הא לא"ה לכו"ע מהני והא הכא אין שליח הולכה דידי' במקום האשה ואיך היא עושה ש"ק ותפיס ש"ק דידה וחב לבעל שלא יוכל לחזור בו. מיהו עכצ"ל בזה דלא רצה המחנא"פ להק' מזה די"ל דרב ור"ח ס"ל דתופס לבע"ח במשח"ל קנה אבל מעובדא דאיל ליהוי לי בידך פריך שפיר דאתא הך עובדא קמי' דר"נ כמבואר שם ואר"נ אם איתא לדר"ח דלא חיישינן לחצירה הבא לאחר מכאן עבדי בה עובדא ור"נ בעצמו ס"ל בפ"ק דב"מ (י') דתופס לבע"ח במשח"ל דל"ק ומשו"ה מקשה מזה שפיר. אך לפי"ז אין עולה תירוצו דמח"א לנכון שתי' שהי' יכול החוב להיות שלא ע"י התפיסה ולא הוי זה חב לאחרים דהי' במקום האשה. והא ע"כ סברא זו אינה אלא אי אמרי' דמגו מהני בתופס לבע"ח במקום שח"ל כמו שכתבתי בזה לעיל (פ"ו) והוא עפימ"ש תוס' בגיטין (יא) וב"מ (י) דמשו"ה ס"ל לר"י דממל"ח קנה חבירו אע"ג דס"ל דתופס לבע"ח במשח"ל ל"ק משום דמציאה שאני דאיכא מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי'. אמנם ר"נ דס"ל שם בב"מ (י') דממל"ח לא קנה חבירו משום דתופס לבע"ח במשח"ל לא קנה ולדידי' אפי' במקום מגו לא מהני בתופס לבע"ח במשח"ל א"כ לר"נ אינו מתורץ בזה מ"ש המחנ"א:

ונראה דיש לישב עפימ"ש מכבר בחי' לב"מ בפלוגתא דרש"י ותוס' שם אי מהני עשאו המלוה שליח לתפוס במקום שח"ל. שהק' התוס' על רש"י מכתובות (פד) מיימר בר חשו דהי' שליח ממונה ועכ"ז לא קנה שם משום תופס לבע"ח. והש"ך בחו"מ (סי' ק"ה סק"א) הרגיש דאמאי פירש"י זה בב"מ דאם עשאו המלוה שליח מצי תפיס ולא בגיטין ששם עיקרא דהך מלתא דתופס לבע"ח ובב"מ הובא זה אגב גררא. עוד יש להק' על רש"י מהא דפריך שם בב"מ רבא לר"נ מפועל דא"ל עשה עמי מלאכה היום דמציאתו לבעה"ב ולמ"ש רש"י דבעשהו שליח מהני בתופס אין קושי' כלל מפועל דהא התם עשאו שליח דא"ל עשה עמי מלאכה היום ובכלל זה מציאות. וכתבתי שיש לתרץ כל הנ"ל בחדא מחתא די"ל דרש"י לא פי' כן אלא דוקא לר"נ דס"ל דתופס לבע"ח לא קנה אפי' הי' חייב גם לתופס דהא ס"ל דגם במציאה לא קנה משום תופס לבע"ח במשח"ל אף דבמציאה איכא מגו. וע"ז כתב רש"י דלא ס"ל לר"נ דלא קנה אפי' הי' חייב גם לתופס אלא בלא שוייה הנושה שליח. אבל שוייה שליח גם לר"נ קנה ומשום דתרתי הוא דחייב גם לתופס ואיכא מגו וגם עשהו שליח. והשתא מובן קו' רבא לר"נ מפועל. דידע רבא דלר"נ דוקא בתרתי קנה היכא דאיכא מגו ושליח אבל בחדא לא ופריך מפועל דהתם חדא הוא דעשהו שליח במה שא"ל עשה עמי מלאכה היום. אבל מגו ליכא דהא נשכר הוא לבעה"ב ואינו רשאי למצוא לעצמו. ומ"מ קנה אפי' בחדא ומיושב ג"כ קו' התוס' מיימר בר חשו. דבאמת לדידן דקיי"ל כר' יוחנן שם דממל"ח קנה חבירו ותופס לבע"ח במקום שח"ל לא קנה כמבואר ברמב"ם (פט"ז מאבידה) ושם (פ"כ ממלו"ל) ובשו"ע חו"מ (סי' ק"ה) ושם (סי' רס"ט) ולפי"ז במקום דחייב גם לתופס ואיכא מגו קנה גם רש"י ס"ל דהיכא דליכא מגו דלא קנה גם בעשהו שליח לא קנה וכדמוכח מיימר בר חשו. רק לר"נ דס"ל דאפי' במקום מגו לא קנה ע"ז כ' רש"י דמ"מ בעשאו שליח ואיכא מגו גם ר"נ מודה. ומיושב ג"כ לפי"ז מה שהרגיש הש"ך דאמאי לא פירש"י זה שם בגיטין דשם עיקר מקומו. דלמ"ש מבואר דבעיקר מלתא בתופס לבע"ח במשח"ל היכא דליכא מגו לדידן דקיי"ל כר"י גם רש"י ס"ל דלא מהני עשהו שליח ולא פי' זה רק הכא אליבא דר"נ:

והשתא עפי"ז שפיר עולה כהוגן מה שיישב מח"א בהך עובדא דא"ל ליהוי לי בידך דהא שם יש תרתי דעשתה אותו שליח וגם איכא מגו כמו"ש המח"א דהשליח במקום האשה ויש מגו למסור ליד האשה ושיהי' החוב שלא ע"י התפיסה ובזה גם לר"נ מהני אפי' במקום שח"ל וכמו"ש. אמנם כ"ז כתבתי לשי' מח"א אבל לפענד"נ ליישב זה באופן אחר וכמו שיתבאר:

פרט ז

הרמ"א באה"ע כתב (בסי' ע"ז ס"ג) לענין מורדת דהוה ספיקא דדינא ואי תפסה לא מפקינן מינה דאם אביה תפס בשבילה מהני תפיסתו וכ' שם הח"מ וב"ש דזהו דוקא אם עדיין לא בא הנדוניא אצל הבעל ואביה הי' מוחזק מן הנדן דהנעלת לי' שנתחייב לחתנו מהני כאילו היא עצמה תפסה אבל אם הי' כבר אצל הבעל ותפס לא מהני דהוי תופס לבע"ח במשח"ל דל"ק דהכא חב לבעל ע"כ. ובנתיה"מ בכללי תפיסה שלו (סעי' כ"א) הוציא מזה דלא מהני תפיסה ע"י שליח בספיקא דדינא. וראיתי שמקשים ע"ז מגיטין (סג) דאמרי' שם למימרא דמספקא לי' לרב אי הולך כזכי דמי או לא והא איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריות ואם בא לחזור אינו חוזר ומשני התם ספק ממון לקולא כו' ופירש"י משום דהממע"ה והמוציא מחבירו ידו על התחתונה ומוכח מזה דתפיסה ע"י שליח מהני בספיקא דדינא ומשו"ה א"י לחזור וליטול מן השליח. וע"כ דטעמא הוא משום דכה"ג לא מקרי חב לאחרים אלא ספק חב. דשמא הולך כזכי ולא חב כלל. ומשו"ה יכול השליח לתפוס אף נגד הבעלים דיש להם חמ"ק. כן ראיתי מקשים וכתבו דיש לדחות דרב ס"ל דתופס לבע"ח במקום שח"ל קנה. אבל לדידן דקיי"ל דתופס לבע"ח במקום שח"ל ל"ק י"ל דגם בספק חב הוי חב לאחרים ולא מהני תפיסה ע"י שליח בספיקא דדינא:

ולפענד"נ דא"צ לזה ורב באמת ע"כ ס"ל דתופס לבע"ח במשח"ל ל"ק דהנה לעיל (יד) הק' הרא"ש בהא דאמר רב הולך מנה לפלוני שאני חייב לו חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ושמואל ס"ל מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר וטעם מחלקותם מוקי בגמ' דפליגי בהולך אי הוה כזכי ושמואל ס"ל דהולך לא הוה כזכי והק' הרא"ש דהא קיי"ל דתופס לבע"ח במקום שלא ח"ל לכו"ע קנה וא"כ אפי' אי תן לא הוה כזכי מ"מ הא גם בע"כ יכול לתפוס ותי' דגם בתופס יכול לומר לו או קבל אחריות עליך או תחזיר לי יעוי"ש והשתא נהי דלכו"ע תופס לבע"ח במקום שלא חב לאחרים קנה. היינו משום דלא חב בתפיסתו לשום אדם. דאע"ג דבהא דגיטין (יא) גבי תן שחרור זה לעבדי דאין האדון יכול לחזור בו ומשום תופס לבע"ח במקום שח"ל דלא קנה כמבואר שם וכ' הר"ן דאי קנה בחב לאחרים יכול השליח הולכה דאדון לעשות עצמו ש"ק דעבד אף דחב בזה לאדון שלא יוכל לחזור בו. הרי אף דלא חב אלא לאדון מקרי חב לאחרים. מ"מ בלוה שאני שהוא מחויב לפרוע חובו לא מקרי זה חב לבעה"מ שהוא הלוה במה שתופס לבע"ח. דלא מיקרי חב לאחרים אלא אם האחרים אינם מחויבים לקבל זה החוב. אבל כל לוה הא מחויב הוא לפרוע. אמנם כ"ז בכל תופס לבע"ח במקום שלא חב לאחרים. אבל בלוה שאמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אי הולך לאו כזכי שיכול לטעון לתופס קבל עליך אחריות ואם לאו תחזיר לי והתופס אינו רוצה. א"כ תפיסה זו הוי חב ללוה כמו באדון. דה"נ הא אינו מחויב לקבל זה החוב שיהא הוא חייב באחריות ולא התופס ולא יוכל לחזור בו. א"כ כיון דמסקינן דרב ספוקי מספקא לי' אם הולך כזכי או לא. ע"כ דס"ל לרב דאי הוה פשיטא לן דהולך לאו כזכי יכול לחזור בו והשתא אי ס"ל לרב דתופס לבע"ח במקום שח"ל קנה אמאי יכול לחזור בו הא דמי ממש להא דשטר שחרור דאדון. אע"כ מוכח דרב ס"ל דבחב לאחרים לא קנה:

איברא דעיקר הקו' שהקשו על האחרונים דס"ל דאביה א"י לתפוס משום דחב לבעל מהא דגיטין (סג) לק"מ לפענ"ד. דדוקא בהא דגיטין דמספקא לי' לרב אי הולך כזכי ואין מוציאין מן התופס התם שפיר הוה זה ספק חב. דהא אי תן כזכי לא הוה חב כלל. אבל התם גבי בעל וכן בכל מקום דהוה ספיקא דדינא ותופס ע"י שליח לא הוי ספק חב אלא ודאי חב. דהא בכל תופס בספיקא דדינא ע"י שליח הא גם המשלח לא יוכל לתפוס לכתחלה מן המוחזק מספק וא"כ בתפיס השליח אין זה ספק חב לאחרים כלל דאי כדין תפס כגון הא דאה"ע (סי' ע"ז ס"ג) ברמ"א שתפס אביה בשבילה דאם הדין עמה ה"ז כתופס מן הלוה לבע"ח במקום שאין בע"ח אחר דלא הוה זה חב מפני חובתו של לוה. ואם אין הדין עמה א"כ תפיסתו לאו כלום הוא ומה שייך בזה מ"ש הח"מ שם דחב לבעל. א"ו דהחוב הוי דאי לאו תפיסת אביה לא היתה יכולה להוציא מן הבעל עפ"י דין מספק ואין הבעל מחויב לפרוע לה מספק ומשו"ה הוי תפיסת אביה חב ודאי דהא אינו מחויב לקבל עליו חוב זה כמו שמחויב הלוה לפרוע לבע"ח ומשו"ה תופס לבע"ח וליכא בע"ח אחר קנה אבל הכא דמי להא דאדון דעבד. וכיון דהכי הוא כל תופס ע"י שליח בספיקא דדינא הוי זה חב ודאי. משא"כ בהא דהולך מנה לפלוני שאני חייב לו שהבע"ח בעצמו יכול לתפוס לכתחלה שהרי הוא חייב לו א"כ על עיקר התפיסה ליכא שם חב לאחריני רק. שהתופס אינו רוצה לקבל עליו אחריות ובזה אי הולך לאו כזכי יש לו רשות לחזור ואי הוה כזכי אינו חוזר פשיטא דאין מוציאין מהתופס מספק ואין ע"ז כלל שם תופס ע"י שליח בספיקא דדינא אלא ככל ספק ממון דעלמא שאין מוציאין מספק. ואע"ג דאי תן לאו כזכי הוה חב לאחרים מ"מ אין זה אלא ספק חב וז"ב:

והשתא לפי מה שנתבאר דרב ע"כ ס"ל דתופס לבע"ח במשח"ל לא קנה ק"ל לשי' הסוברים דבחב לאחרים לא קנה אפי' עשאו המלוה שליח כמבואר בב"מ (י') בתוס' וראשונים. מהא דאמרי' בגיטין (סג) דלרב אי לאו משום בזיון דבעל וחצירה הבאה לאחר מכאן יכולה אשה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה והא הוה חב לבעל שלא יוכל לחזור בו. והוא ממש כקו' מחנא"פ שהובא לעיל (פ"ז) שהק' מעובדא דאשכחה שליח הבעל דקא ליישה וא"ל ליהוי לי בידך ואמרי' שם דאי לא משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל מהני ואע"ג דחב לבעל ותי' דכיון שהאשה שם ויכול החוב לבא ע"י קבלת האשה לא הוי חב בקבלת השליח. מיהו בהא דרב דעושה האשה ש"ק לקבל מיד שליח בעלה לא שייך לתרץ כתי' המחנא"פ. וא"ל דרב ס"ל דבחב לאחרים קנה דהא נתבאר דע"כ ס"ל דל"ק:

ולכן הברור בעיני ליישב בזה הוא דע"כ לא אמרי' דמשום דבעה"מ לא יוכל לחזור בו הוי זה חב לאחרים אלא בכה"ג דאדון שנותן שטר שחרור לשליח עבור העבד דהוי הוכחה דקפיד ומשו"ה הוי חב לבעלים. דכיון דזכות הוא לעבד שיצא לחירות ויכול השליח לזכות בו אם הי' אומר לו האדון זכה והאדון לא אמר זכה אלא תן דלאו כזכי כמבואר שם בגמ'. מוכח מזה דקפיד שלא יזכה בקבלתו כדי שיוכל לחזור בו משו"ה אמרי' דאי עושה עצמו השליח ש"ק דעבד לזכות לו כמו"ש הר"ן שם הוי זה חב לבעלים כמו תופס לבע"ח במקום שיש לו בע"ח אחר וכן בנוה שאמר הולך אי הולך לאו כזכי והי' יכול לומר זכה מוכח דקפיד. משא"כ בגט דהוי חוב לאשה. בשלמא כשבא ש"ק דאשה לבעל ולא הי' צריך הבעל אלא למסור לו הגט ואומר לו הולך הוי זה קפידא ועקירה כמבואר בגיטין ר"פ התקבל וברמב"ם (פ"ו מגירושין) וכמו שהובא לעיל בכלל שליחות בעה"מ (פ"ח) ובזה יש הוכחה דחוב הוא לו אם יזכה בקבלתו. אבל בשולח גט לאשתו שהוא אינו ש"ק שלה דא"א לו לומר לו זכה וע"כ הי' צריך לומר לו הולך ותן אין מזה הוכחה כלל דקפיד וחוב הוא לו אם אח"כ תעשה אותו השליח הולכה לש"ק דידה או שתשלח ש"ק דידה לקבל משליח הולכה דבעל. דכיון דשולח גט מסתמא דעתו שיוגמר הדבר וימסור הגט או לה או לש"ק דידה באופן שתהא מגורשת ממנו וכעין מ"ש לעיל (פ"ד ופ"ה ופ"ו) יעוי"ש וזה ברור:

תוכן העניינים

ונגש הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה