ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל י
בדין שליחות דמילי
בו יבואר לחזק דעת מהרי"ט בח"א (פי' קכ"ז) דאינו יכול למנות שליח על מידי דמילי ולהצילו ממה שהקשה עליו המחנה אפרים בה' שלוחין (סי' ו') והבית מאיר (סי' ק"כ). ודרך חדש בענין שליח עושה שליח בפלפול נפלא בכמה מקומות בענין זה. ודברים נכונים בדין שליחות דחצר וחצירו ומתנתו באים כא'. ובדין חזקה דשימוש והכנסת כליו:
פרט א
כתב בשו"ת מהרי"ט בח"א (סי' קכ"ז) דאם אומר לשלוחו הקדש עבורי או תהיה שלוחי לאסור עלי דבר זה לא מהני דאין שליח למידי דלאו מעשה וכדאמרי' בגיטין (כ"ט) דמילי ל"מ לשליח. וכתב שם עוד ותו דדוקא בתרומה הוא דאתרבי שליחות מאתם גם אתם אבל להקדיש אין בו דין הקדש דמילי נינהו וקיי"ל דלא ממסרי לשליח ומיהו תרומה חשיבא מעשה דאף מחשבה דתרומה הוי מעשה דכתיב ונחשב כו' ע"כ. ועי' קדושין (נ"ט) תוד"ה מידי ורש"י ביצה (כ"ז) במשנה שם גבי שריפת קדשים טמאים ביו"ט. והנה אהא דמהרי"ט צוחי עלה בבי מדרשא. המחנה אפרים בה' שלוחין (סי' ו'). ובס' בית מאיר לאהע"ז (סי' ק"כ) ובנוב"ת חיו"ד (סי' קמ"ז) וכולן ד"א אמרו. דהא הא דאמרי' בגיטין (כ"ט) מילי ל"מ לשליח היינו לומר דכל שלא מסר לו חפץ כמו גט אלא דברים אין בכחו למסור דברים אלו לשליח אחר. אבל כל שאומר לשלוחו להקדיש או לאסור מה מסירה שייך כאן דשלוחו שא"כ ע"כ. והראו לרש"י גיטין שם ד"ה רבא אמר ושם (ס"ו) ד"ה אי נימא יעוי"ש. וז"ל רש"י אמר לשנים כתבו גט לאשתי דהכא מילי מסר להו ואין חוזרין ונמסרין לסופר ע"כ. והנה אם כי אין מכאן קושי' על המהרי"ט לומר דמוכח מהש"ס דלשליח ראשון ממסרי מילי כדמוכח בגמרא דלשליח ראשון ממסר כתיבת הגט. ז"א דהא מעשה הכתיבה לאו מילי נינהו דכתיבה אין לך מעשה גדול מזה ולאו בכה"ג אמר מהרי"ט דלא ממסרי. דדוקא במידי דלאו מעשה כמו הקדש עבורי אמר דאין בזה שליחות. וכעין זר מצינו בנדרים (ע"ב) גבי כל נדרים שתהא אשתי נודרת כו' כ' שם הרא"ש ונ"י בשם הריטב"א דאין עושין שליח על השמיעה יעוי"ש. אך מ"מ תמוה מה שהביא מהרי"ט ראי' מהא דמילי ל"מ לשליח. דמיירי שם במידי אחרינא. והוא דכל שלא מסר בידם חפץ כמו במוסר גט להוליך לאשתו. רק מסר להם דברים שמינה אותם שלוחים על הכתיבה. וכ"ז ניתן שיעשו בעצמם ולא שימסרו הדברים לשליח אחר. ודוקא במסר בידם חפץ דהיינו גט יש בכחם למסור הגט לשליח אחר. ואין משם ראיה כלל על מידי דלאו מעשה שלא יהיה שייך בזה דין דשלוחו שא"כ:
ולפענ"ד נראין ד' מהרי"ט ברורין ומאירין ושפיר מייתי משם ראיה וכמו שיבואר. דהא באמת בלא"ה קשה דמה טעם יש בזה דשליח על כתיבה אינו עושה שליח אחר. דכיון דאמרה תורה דשלוחו שא"כ ומה"ט שלוחו הכותב כמו שהוא כותב וגם על מילי עושה שליח וכדס"ל להגאונים הנ"ל. וע"ז אמרה תורה דהך שליח שאמרתי לך דשלוחו כמותו עושה שליח אחר כדמייתי לה בר"פ הא"מ מושלח ושלחה. א"כ מה מקור יש לזה דחילקו בזה דהך ושלח ושלחה לא מיירי אלא בשליח דחפץ וגט ומה טעם יש בזה. וזה עצמו צריך טעם דאמאי אין דברים נמסרים לשליח אחר כשם שמסרם הבעל לשליח ראשון וכבר אמרה תורה דשליח עו"ש ואין אחר זה כלום. ומצאתי אח"כ שהרגיש בזה בס' טיב קדושין (סי' ל"ה) ונדחק בזה. שוב ראיתי אח"כ שקו' זו רמוזה במרדכי בגיטין סו"פ התקבל:
הן אמת דלשי' הסוברים דלא בעי שליחות בכתיבה יעוין בתוס' גיטין (כ"ב) תוד"ה הא ועירובין (י"ג) תוד"ה אבל ובמרדכי ביבמות סו"פ ר"ג. וברא"ש ור"ן שם בגיטין ובשו"ע אהע"ז (ריש סי' קכ"ג) ואחרונים שם. ולהסוברים כן ודאי דהך ושלח דגבי גירושין דנפק"ל מיניה שליחות לא מיירי בכתיבה אלא בכה"ג דמסירת הגט דבעי שליחות. א"כ לפ"ז הא דאמרי' דשליח דכתיבה אין מוסר שליחותו לאחר אין זה סותר למ"ש תורה דאותו שליח שאמרתי לך עו"ש כיון דלא מיירי בשליח דכתיבה אלא במידי דבעי שליחות. מ"מ קשה דכבר עמד בזה הר"ן בפ' המביא גט לשי' זו דלא בעי שליחות לכתיבה ואף שהכותב אינו שלוחו ג"כ מהני א"כ קשה דמשמע בכמה דוכתי דבעי שליחות דבפ' מי שאחזו (ע"ב) אמרי' צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו. ובפ' התקבל אמרי' ההיא דהוו קרו לה נפאתא וכתבו טפאתא וא"ר צריך לחזור לומר להם כתבו ואמרי' נמי גבי כתיבת הגט מילי נינהו ולא ממסרן לשליח אלמא דבעי שליחות. ותי' שם הר"ן דכל הני לאו משום שליחות אלא משום דבעינן לשמה וכל שלא נכתב בצואת הבעל לא הוה לשמה. וכתב הר"ן בפ' התקבל בסוגיא דאומר אמרו דאי מילי ממסרן השומע מפי השליח כשומע מפי הבעל יעו"ש. א"כ בזה קשה בלא"ה דאי דלא כמהרי"ט א"כ אמאי באמת לא ממסרן בכתיבה. דכיון דיכול למנות שליח על מילי. אמאי לא הוו הנך דברים שאומר השליח כמו שאומר הבעל והוה לשמה. דהא יכול להיות שליח זה במקום הבעל על אמירת דברים אלו לסופר:
ועוד להסוברים דשליח קבלה דאשה אינו יכול לעשות ש"ק במקומו כמבואר בר"ן בפ' התקבל בסוגיא דאומר אמרו בשם רמב"ן וכ"כ רוב פוסקים וכ"ה בשו"ע אה"ע (סי' קמא) והובא כן במ"מ בשם רמב"ן ורשב"א. והשתא הא טעם ד"ז הוא משום דגם זה הוא בכלל מ"ש מילי לא נמסרין לשליח שני כמבואר בדברי הפוסקים והא ש"ק דידה ודאי הוא בכלל שליחות וע"ז אמרה תורה דשליח עו"ש. א"כ מהיכי תיתי נחלק בזה דש"ק דאשה לא הוי בכלל שליח עו"ש בלי שום הכרח לזה ומה שורש דבר יש לזה:
ולכן האמת יורה דרכו. דהא דאמרי' מילי ל"מ לשליח הוא עצמו הא דמהרי"ט שאין עושה שליח על דברים כמו הקדש עבורי וכה"ג. ומה"ט למ"ד דלא בעי שליחות לכתיבה ומ"מ בעינן שישמע דברי ציווי הבעל שיהא לשמה לא הוה מה ששומע מפי השליח כשומע מפי הבעל. דדוקא אי מילי ממסרן לשליח ויכול להיות שלוחו כמותו על דברים כמ"ש הר"ן. אבל השתא דאין שליח למילי לא מהני. ולשי' הסוברים דבעי שליחות בכתיבה נמי לא ממסרן באומר אמרו מה"ת דהשליח האומר לסופר אינו יכול להיות שליח על מילי. והא דאומר לשנים כתבו גט ואמרו לאחרים דאמרי' בגמ' דמילי ל"מ ומפרש רש"י דדברים ל"מ לשליח שני הוא ג"כ הך דמהרי"ט עצמו וביאור הדברים יבואר בפרט שיבא בעז"ה:
פרט ב
גרסי' בגיטין (כט) אמר רב אשי אם מת ראשון בטלו כולם מר בר"א אמר הא דאבא דקטנותא היא. אילו מת הבעל מידי מששא אית בהו בכולהו אלא איתי' לבעל איתנהו לכולהו ליתי' לבעל ליתנהו לכולהו ע"כ. ולשי' הטור ודעימי' באה"ע (ריש סי' קכ"א) דבעשה הבעל שליח כשהי' בריא ובשעה שעשה השליח שליחותו נשתטה הבעל הרי מעשיו בטלים מן התורה. ומבואר באחרונים משום הא דאמרי' בנזיר (י"א) דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שלוחא נמי לא משוי ועי' בתוס' שם. ועי' פר"ח ותורת גיטין סי' הנ"ל. ובעינן שיהא בכח המשלח לעשות המעשה גם בשעת גמר המעשה שהשליח עושה. והשתא כשמת ראשון היכי מצי שני עביד. וכי עדיף כשמת המשלח מאילו נשתטה ועכצ"ל דלמסקנא דמר בר"א דאף כשמת ראשון מצי שני עביד כ"ז שהבעל חי. דעכצ"ל דהך שני הוי שלוחו של בעל ולא שלוחו דראשון. וראשון לא עמד בזה במקום הבעל להיות שלוחו אלא על מינוי שליחות השני שיהא השני שלוחו של בעל והי' להבעל למנותו לשליח. והי' בזה הראשון שלוחו של בעל במקומו על מינוי דשני שיהא שני שלוחו דבעל וכבר עבד ראשון שליחותו וא"צ לי' כלום עכשיו:
מיהו לשי' הרמב"ם המובא שם באהע"ז (סי' קכ"א) ובאחרונים שם דלא בעינן שיהא המשלח שפוי ובריא אלא בשעת מינוי השליחות ותו לא. א"כ לפי"ז אין ראי' לכאורה. די"ל דאע"ג דשני הוה שלוחו דראשון מ"מ שפיר עביד במת ראשון. עכ"ז נראה דעכצ"ל כן גם להרמב"ם דהך שני לא הוה שלוחו דראשון אלא של בעל וכמו"ש. דהנה בלא"ה קשה על שי' הרמב"ם ממתני' דגיטין (יג) בתנו גט לאשתי לא יתנו לאחר מיתה. וכ' תוס' דאפי' מינהו לשליח בחייו ג"כ לא מהני שיהא קם תחת משלחו ומ"ש מיתת הבעל מנשתטה וכן הק' בקצוה"ח (סי' קפ"ח) והובא קו' זו בשו"ת חת"ס חאה"ע ח"ב (סי' ד') ותי' דשאני היכא דמית בעל דאין על מה לחול דלא הוית אז אשה גרושה מאישה ואין כאן זיקת אישות. ובס' בית מאיר חאה"ע (סי' קכ"א) הביא ג"כ להק' על שי' זו ממתני' דתנו גט הנ"ל. וכ' שם וז"ל ואין לומר דשאני מיתה דקודם שהגיע גט לידה יצתה מזיקתו במיתה ואיך יחולו הקדושין דז"א דהא לנ"מ זו דלא יתננו לאח"מ דהיינו כדי לפוטרה מיבום עדיין זיקת בעלה מכח קדושין עליה והכי מוכח מסוגי' דגיטין (כט) דאמר מר בר"א אלו מת הבעל כו' וקשה היכי מוכח מכח בעל קאתו דלמא הטעם כיון דמת כבר יצתה ממנו במיתה א"ו כנ"ל דמזיקת יבום מוכח דמכח בעל קאתו אף בשעת נתינה ומפני שמת ופסק כחו דאיהו לא מצי מגרש אף נפסק כח שלוחו ואף שקבלו בחייו וכתוס' שם וממילא ה"ה נשתטה כו' ונשאר בקו' יעוי"ש. מיהו להקצוה"ח ותשו' חת"ס דלא ס"ל דעדיין זיקת אישות עלה משום יבום תיקשי עכ"פ על הוכחה דמר בר"א:
איברא דלפענ"ד נראה דלא הי' צריך הבי"מ להשאיר ד"ז בצ"ע. ועיקר קו' זו מיושבת שפיר לפענ"ד. דנהי דלמאן דס"ל דבעינן שלא יהא הבעל המשלח נשתטה בשעת גמר המעשה שעושה השליח ודאי דכ"ש מת מנשתטה. אבל לסברא דלא בעינן שיהא המשלח שפוי אלא בשעה שמינהו ותו לא לא מוכח כלל דמהני אף במת המשלח בשעה שהשליח עושה. דלסברא זו נמי אף דמהני בנשתטה בשעה שהשליח עושה. מיהו חי עכ"פ בעינן שיהא המשלח אז. שיהא ראוי למינוי שליחות וזמ"ש תוס' שם בגיטין (יג) דסד"א דכיון שכבר מינהו שפיר קם תחת משלחו אף במת המשלח קמ"ל דלא יתנו לאח"מ. דבעינן שיהא ראוי למנותו לשליח אז בשעה שעושה השליח המעשה מיהו אם חי וראוי למינוי שוב לא איכפת לן שנשתטה. ועי' קצוה"ח (סי' קפ"ב) הביא דעת תוס' רי"ד דגוף השליח לא נעשה כגוף המשלח רק דמעשה השליח הוה כמעשה המשלח ומשו"ה לא מהני שליחות על הנחת תפילין וציצית דנהי דהמעשה נעשה אבל על גופו לא הניח תפילין וציצית יעוי"ש. ועי' בס' תפא"י בגיטין (פ"ד) שכ' דמחלוקת ראשונים הוא יעוי"ש. וכ' דבזה פליגי הטור והרמב"ם באה"ע (סי' קכ"א) דהטור ס"ל דגוף השליח לאו כגוף המשלח ומשו"ה בנשתטה משלח לא מהני. והרמב"ם ס"ל דגוף השליח כגוף המשלח וכיון דשליח לא נשתטה מהני. ועפי"ז י"ל דבעינן עכ"פ שיהא גוף המשלח בעולם בשעה שעושה השליח דאז אמרי' דגוף השליח כגוף המשלח אבל במת ליכא למימר דהוה כגוף המשלח בשעת עשייתו דהא מת וליכא גוף המשלח ולפענד"נ דעכצ"ל כן. דהא עכ"פ בין ר"א ובין מר בר"א ס"ל דבעינן שיהא משלח חי. אלא דלר"א בעינן שליח ראשון חי ולמר בר"א בעינן בעל חי. ואע"ג דלא בעינן שפוי בשעה שעושה השליח המעשה. אלא עכצ"ל כמו"ש. ועכ"פ לפי"ז דלכו"ע בעינן שיהא משלח חי גם להרמב"ם ממילא מוכח דלמסקנא דמר בר"א הוי שני שלוחו של בעל דאל"כ איך מהני במת ראשון:
אך להקצוה"ח והחת"ס הנ"ל דלא ס"ל דהוי זיקת בעל משום יבום. עכ"פ קשה הוכחת מר בר"א וכמו שהק' בבית מאיר הנ"ל. ולכן נראה דהוכחת מר בר"א הוא להוכיח דהך שני הוי שלוחו של בעל ולא של ראשון. דס"ל למר בר"א שאין יכול איש לעשות שליח שיהא שלוחו של עצמו אלא אם הממנה הוא בעל המעשה. אבל אם הממנה אינו בעל המעשה אלא שליח דבעל המעשה אין בכחו למנות שליח שיהא של עצמו אלא שיהא שלוחו של בעל המעשה. והוא עמד בזה במקום בעל המעשה למנות להך שני שיהא שליח ממונה של בעל המעשה, ומוכיח מהא דמית בעל דלית מששא כו' דע"כ הך ראשון אינו בעל המעשה. דבשלמא אי נימא כס"ד דתוס' גיטין (יג) שם דמהני אף במת הבעל משום דכבר קם תחת משלחו ואע"ג דפקע זיקת בעל. ועכצ"ל משום דגוף השליח נעשה כגוף המשלח לגמרי אף במת המשלח. והוה כאילו השליח עצמו בעל המעשה. ואז הי' מקום לומר ג"כ שהשני שלוחו של ראשון אבל השתא שאינו כן. וכיון דמי שאינו בעל המעשה אינו יכול למנות שליח שיהא של עצמו. עכצ"ל שהוא שלוחו דבעל. ושוב לא איכפת לן אף דמת ראשון:
ועכ"פ מבואר מכ"ז דהשני הוה שלוחו דבעל ולא של ראשון. וכ"כ להדי' במל"מ (פ"ו מגירושין) לענין עושה שליח לגרש לאחר ל' יום שיכול שליח זה לעשות שני. דלא שייך לומר גבי' כל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי אף לאח"ז משום דכולהו מכח בעל קאתו ואפי' מת ראשון שליחות השני קיים דמקרי שליח דבעל והא בעל יכול לגרש השתא כו' ע"כ. ובקצוה"ח (סי' קפ"ח) הביא מסדר הגט דמהר"י מינץ דשליח ראשון מצי לבטל שליח שני דמוכח מזה דהוי שלוחו דראשון דאל"כ איך מצי לבטל שליח הבעל ע"כ. והנה במל"מ שם באמת מסתפק בדין זה. ובס' יד המלך (פ"ו מגירושין) כתב בפשיטות דכיון דהוה שלוחו דבעל משו"ה א"י ראשון לבטל שליח שני. וכ"כ להדי' בס' גט מקושר בס"ג שלישי (אות כ"ה) דא"י לבטל. והנה בס' תורת גיטין בחי' לאה"ע (סי' קמא) כ' דכיון דמבואר שם (סעי' מב) דאם מת שליח שני יכול שליח ראשון ליטלו מיורשיו של שני ויוליכנו ומוכח דלא נגמר שליחות הראשון וכיון דהא דעשה השני לשליח דיבור הוא אתי דיבור ומבטל דיבור ע"כ וכ"כ הט"ז (סי' קמ"א סקכ"ו) ונראה דאפי' למ"ש הט"ז ותו"ג לאו משום דהשני שלוחו דראשון ולא של בעל דז"א וכמו"ש. אלא דטעמא הוא דכ"ז שלא נמסר הגט ליד האשה ולא נגמר הדבר ודאי דרצון הבעל ששליח ראשון שמינהו בעצמו יותר טוב לו וניחא לי' שימסור הגט להאשה. אלא דמ"מ הרשה לו שבאם לא ירצה בעצמו יכול למנות שני. מיהו כ"ז שלא נמסר להאשה ודאי דניחא להבעל בראשון יותר מבשני. והוה זה כמו מי שממנה לכתחלה שני שלוחים ומי שעושה השליחות הוא שלוחו וכמבואר בתשו' הרשב"א שהובא בב"י (סי' קמ"א) דאם עשתה שליח וחזרה ועשתה שליח ואפי' עשרה זא"ז או בבת אחת כל שהגיע גט ליד אחד מהן מגורשת ע"כ. וה"נ הראשון והשני כ"ז שלא נמסר הגט שניהם שלוחי הבעל. וכ"ז שלא מסר השני עומד שליחות דראשון למסור ומשו"ה במת שני מוסר הראשון את הגט להאשה. מיהו טפי ניחא לי' בראשון. אלא דמ"מ הרשה לו למנות שליח שני אם לא ירצה בעצמו. אך רצון הבעל שיהא תלוי ברצון ראשון כ"ז שלא נמסר הגט לבטל את השני ולמסור בעצמו. וכיון דחזר הראשון ומבטל לשני ורוצה למסור בעצמו שוב יש כאן קפידת הבעל אם ימסור השני. ובמקום קפידא ודאי שאינו גט. עי' רש"י גיטין (כט) ד"ה בזיון ושם (כד) תוד"ה וכי מטית. ושם (ס"ו) תוד"ה הא. ועירובין (יג) תוד"ה אבל בסוה"ד ושו"ע אה"ע (סי' קמא סמ"ה). ועי' שו"ת מהרי"מ (סי' ל"ח) דדעתו ג"כ דהוה שני שליח בעל וא"י ראשון לבטלו:
והשתא לפי"ז דשני הוי שלוחו דבעל. א"כ הי' הראשון בזה שליח דמילי. דאותו המינוי ודברים שהי' לבעל לאמר לשני שממנהו שיהא שלוחו הי' בזה הראשון שלוחו דבעל במקומו על דברים אלו א"כ באומר לשנים כתבו ואמרו לאחרים הוו הראשונים שלוחים על מילי כמו באומר לשלוחו הקדש וע"ז אמרי' בגמ' דלא מהני משום דמילי ל"מ לשליח. והוא כשי' מהרי"ט דלא מהני למנות שליח על מילי כמו להקדיש וכה"ג. וזמ"ש מילי ל"מ לשליח ולא אמרי' מילי ל"מ משליח לשליח. א"ו דהרצון בזה דעל מידי דמילי שאינו מוסר חפץ לא שייך ע"ז מינוי שליחות. אמנם זהו דוקא בשליח לכתיבה ושליח קבלה דאשה דבזה נמצא שהראשון הוא שליח על דברים. אבל בשליח דמסירת חפץ שמוסר הגט שפיר הוה שליח דמעשה. ולא מיבעי לשי' הסוברים דבהגעת הגט לשליח הולכה בעינן שליחות. והוא ברמ"א באה"ע (סי' קמ"א) והוא דעת בה"ג שהובא בר"ן וברא"ש סופ"ב דגיטין (סי' כ"ט) ומבואר הטעם בס' מכתב מאלי' שער שליחות (סי' י"ג) דאם שולח הגט לשליח הולכה ע"י כותי וקוף הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע. ובעינן מסירה. דגט מבעל לאשה ע"י שליחות. אלא אפי' להסוברים דהגעת הגט לשליח הולכה לא בעי שליחות ואפי' ע"י כותי וקוף מהני והובא ג"כ בשו"ע אה"ע (סי' קמ"א). מ"מ כיון דאי לא מסר לי' הגט אין כאן שליחות כלל. דהא עיקר מה שממנהו לשליח הוא למסור הגט. משו"ה הוי שליחות דראשון שעומד במקום הבעל על מינוי דשני שליחות דמעשה שהוא מסירת חפץ. כיון דאי לא מסר לי' אין כאן שליחות. וכה"ג כ' בשו"ת חת"ס בחיו"ד (סי' שכ"א) לענין הפרשת תרומה ע"י שליח יעוי"ש. וא"כ ראייתו דמהרי"ט מהא דמילי ל"מ לשליח נכונה וברורה:
פרט ג
ראיתי בס' בית מאיר בחאה"ע (סי' ק"כ) שהק' על המהרי"ט מהא דהפרת נדרים ילפינן בנדרים (עב) וב"מ (צ"ו) דלא מהני ע"י שליח דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו ולא השליח. ואי כמהרי"ט למה לי קרא נימא מילי ל"מ לשליח א"ו דלשליח ראשון מהני במילי. אמנם קו' זו תמוה דהא שפיר י"ל בהיפך דמהכא ילפינן זה לכל התו"כ. דהא מבואר בש"ס בכ"מ דהיכי דגילתה התורה דבר חדש בחד מקום הוא לימוד לכל התו"כ אם לא במקום שיש ב"כ הבכ"א דא"מ. עי' קדושין (כד) ושם (מב) ונכתוב רחמנא בתרומה ונגמור מיני'. וכן שם (מג) בסוגי' דמעילה וטו"מ. ועי' חולין (קי"ג) גבי לא תבשל דפריך וניליף מיני'. ועי' פסחים (כ"ו) ושבועות (כ"ו) ועוד מקומות בש"ס כן דקאמר וניליף מיני'. ונראה דבהכי פליגי בזה שם בגיטין (כט) אביי ורבא בטעמא דאמר לשנים כתבו דאין מוסרין שליחותן לאחרים. דאביי סבר משום בזיון דבעל ורבא ס"ל משום דמילי ל"מ לשליח. דמבואר בתוס' יבמות (ג) ד"ה טעמא וכן שם (י') כ' התוס' דהיכי דאיצטריך קרא לגופי' דקרא הוא נגד הסברא אז הוא לימוד לכל התו"כ. והיכא דהסברא הוא כמו הקרא אז הוא מיעוט דדוקא הכא אבל בעלמא לא יעו"ש היטיב. ולפי"ז י"ל דבהכי פליגי. דרבא ס"ל דאין שליחות למילי דלאו מעשה דילפינן מהפרת נדרים דאיצטריך לגופי' דבאמת מצד הסברא אין לחלק בזה. ואביי ס"ל דמן הסברא באמת יש לחלק. דבשליחות דמילי לא נתפס מינוי שליחות והוה הא דהפרת נדרים מיעוטא. ועי' בר"ן סופ"ק דקדושין בשם הרמב"ן דמהא דשריא תורה ספק ממזר ילפינן דספד"א לקולא מה"ת. וכ"כ הר"ן בתשו' (סי' נ"א) ודחו הרשב"א והר"ן דאדרבה מיעוטא הוא דדוקא ספק ממזר שרי הא שאר ספד"א לחומרא מה"ת. ועי' בסו"ס כפו"ת ובפר"ח ביו"ד (סי' ק"י) ומהרי"ט חיו"ד (סי' א'). שוב מצאתי בשו"ת חת"ס (סי' שכ"א) שכ' בפשיטות כן וז"ל ואפשר לומר דילפינן זה מהפרת נדרים דכתיב אישה יפירנו ולא השליח כו' ומה"ט נמי אין מתירין בחרטה ע"י שליח להרמב"ם. ועי' בשו"ע יו"ד (סי' רכ"ח) ובט"ז שם (סק"כ). אך לפי"ז יש להבין הא דפריך שם בנדרים (עב) דאמאי בעי להא דאישה יפירנו ולא השליח והא בלא"ה לא שמיע לי'. וכ' הרא"ש שם דסברת המקשה דשמיעה דמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות. ובנ"י בשם הריטב"א כתב דאין עושין שליח על שמיעה. והשתא לפי סברת המקשה דאף דעושין שליח על הפרה מ"מ על שמיעה לא מהני צריך להבין דמ"ש שמיעה מדיבור. ועכצ"ל דס"ל למקשה דשמיעה גרע מדיבור. ובס' שושה"ע (כלל כ"ג) כתב שלא הבין מ"ש הרא"ש דמידי דממילא אינו נעשה בשליחות. ולהמבואר יש לפרש דרצונו דמשום דשמיעה הוה ממילא ואפי' בלא דיבור גרע ממילי. מיהו עכ"פ למסקנא דלא נעשה שליח להפרה משום הא דאישה יפירנו ולא השליח הוא ילפותא לכל התו"כ דאין עושין שליח על מילי:
עוד הק' בס' בית מאיר שם דאיך עושין שליח על ביטול הגט. והוא תמוה דהיכן מצינו דעושין שליח על ביטול הגט. ומ"ש בר"פ השולח (לב) או ששלח אצלה שליח ואמר לה גט שנתתי לך בטל הוא היינו שהשליח מודיע לה שהבעל ביטל הגט ולא שהשליח עומד במקום הבעל על הביטול וזה פשוט:
ובמחא"פ בה' שלוחין (סי' ו') הק' על מהרי"ט מהא דתמורה (י') דבעי רמב"ח מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה אמר רבא א"כ מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי כו' ע"כ. הרי דיכולין לעשות שליח על הקדש שהוא מילי ודלא כמהרי"ט. וראיתי ג"כ בשו"ת חת"ס חאו"ח (סי' קט"ו) שהביא קו' זו בשם גאון אחד יעוי"ש. והנה ביותר יקשה לפמ"ש לעיל דהא דאמרי' בגמ' מילי ל"מ לשליח הוא עצמו הא דמהרי"ט שאין עושין שליח על מילי כמו הקדש ושאר מילי שהוא בדברים בעלמא. וא"כ הא רבא בגיטין (כט) איהו הוא דסובר דמילי ל"מ לשליח. ואיהו הוא דקאמר בתמורה שם דשוו שליח לאקדושי. אמנם לפענד"נ ליישב. דהא לפמ"ש לעיל הוה הך מלתא אי שייך שליחות במילי פלוגתא דאביי ורבא ור"מ ור"י בגיטין (ס"ו) יעוי"ש. א"כ י"ל דהא אמר שם בתמורה ועוד דאמר ר"נ אר"ה תנא קרבנו כו' יעוי"ש. דמוכח מזה ג"כ דמתכפר עושה תמורה, ולכן י"ל דרבא פשיט מעיקרא למ"ד דשייך שליחות במילי. ואפשר דידע רבא דרמב"ח ס"ל הכי. והדר קאמר דגם לפי האמת דקיי"ל דלא שייך שליחות במילי עכ"ז מוכח דמתכפר עושה תמורה מהא דר"נ אר"ה. ומבואר מזה ג"כ דשפיר פסק מהרי"ט לדינא כרבא דקיי"ל כותי' נגד אביי וכמו"ש:
פרט ד
בגיטין (כט) פליגי אביי ורבא בטעמא דאמר לשנים כתבו גט לאשתי ואמרו לאחרים דלא מהני דאביי סבר משום בזיון דבעל. ורבא ס"ל משום דמילי ל"מ לשליח וקאמר מאי בינייהו שליח מתנה כה"ג שאמר לשנים כתבו מתנה לפלוני ואמרו לאחרים לאביי דמשום בזיון דבעל הכא לא קפיד. ולרבא דמשום מילי ל"מ גבי מתנה הוא ג"כ מילי ע"כ. וסוגי' זו צ"ב ויש כאן מקום עיון. דיש לחקור בהך דרשא דר"פ הא"מ דדרשינן גבי גירושין דשליח עו"ש מושלח ושלחה אם הוא דוקא בגירושין או בכל התו"כ. ולפענד"נ דע"כ אינו אלא בגירושין ולא בשאר דוכתי. ואפי' לדעת הרשב"ץ שהובא בב"י באה"ע (סי' קמ"א) דגם בקדושין שליח עו"ש. וגם לדעת הקדוש מרדוש שהובא במרדכי בפ' הא"מ דבקדושין לא מהני שליח עו"ש הוא משום דחשיב לי' מילי הא. לא"ה גם בקדושין שליח עו"ש. אמנם זהו דוקא בקדושין דאתקיש לגרושין מויצאה והיתה דלכל מילי איתקוש כמבואר בש"ס ר"פ הא"מ הא בשאר דוכתי אין שליח עו"ש. וטעמא דידי הוא כמו שיבואר:
הן אמת שראיתי להגאון חת"ס בחיו"ד (סי' שכ"א) שנמלט מעטו שם במרוצת דבריו. וכ' שם וז"ל והנה בכל התורה שלוחו שא"כ ושליח עו"ש ע"כ. ואף שלא הרחיב שם הדיבור בפרט זה דשליח עו"ש. ולא להא נחדת שם ואין נפ"מ בזה לעיקר דבריו שם. אבל מ"מ כתב כן. והוא באמת תמוה בעיני מאין לקח לו זה שגם בכל התו"כ שליח עו"ש. דהא גם עצם השליחות בכל התו"כ הוא במה מצינו מבינייהו דגירושין וקדשים ואינך ובגירושין וקדשים לא נמצא גילוי על שליח עו"ש. והא מצד הסברא לא הוה ידעינן דשליח עו"ש אי לאו דגילתה תורה ע"ז. ואי דנימא דניליף מגירושין לשאר דוכתי הא גם בעצם השליחות אמרי' בגמ' שם וניליף מיני'. ודחי מה לגירושין שכן ישנו בע"כ. ואתינן עלה במה מצינו מבינייהו דגירושין וקדשים ואינך. א"כ אין לנו ללמוד אלא מה שנמצא בקדשים ואינך דהיינו על עצם השליחות. ולא לשליח דעו"ש שלא נמצא גילוי ע"ז בקדשים ואינך:
ולכאורה יש לראות הא פלוגתא דתנאי בכ"מ הוא אי דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא. וקיי"ל כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא כמו"ש התוי"ט להדי' בנזיר (פ"ט). וכ"פ הרמב"ם בהא דיבמות (ע"ח) דממזר איסורו איסור עולם ואחד זכרים ואחד נקבות. והוא משום דון מינה ואוקי באתרא. ופסק כן הרמב"ם (בפט"ו מא"ב) וכן בשבועות (לא) פסק הרמב"ם כחכמים דר"מ דבין מפי עצמו ובין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בב"ד (בפ"ט דשבועות) ובגמ' שם מוקי דטעמא דחכמים משום דון מינה ואוקי באתרא וכן בב"ק (כ"ה) במפץ במת דטמא טומאת שבעה. והוא כמ"ד דון מינה ואוקי באתרי'. ופסק כן הרמב"ם (פכ"ג מכלים). ועי' מנחות (ס"ב) דרבינא דבתרא הוא מוקי שם אוקימתא דכו"ע ס"ל דון מינה ואוקי באתרא. אמנם בהך דזבחים (צ"ח) ומנחות (ק"ז) בפלוגתא דר' ורבנן דהאומר הרי עלי שמן לא יפחות מלוג ור' סבר שלשה לוגין וטעמא דר' משום דון מינה ואוקי באתרא. ושם פסק הרמב"ם כרבנן כמו"ש (פי"ג מעה"ק) כבר תמה שם הלח"מ והתוי"ט במנחות (פי"ג מ"ה) ובברה"ז שם יישב קו' זו:
והנה הא ודאי דהך פלוגתא אי דון מינה ומינה או אוקי באתרי' הוא בכל דבר. הן בג"ש או בהיקש ובבנין אב ומה מצינו. ועי' זבחים (צ"א) ברש"י ד"ה דון מינה כו' כתב להדי' בין בג"ש ובין בהיקש ובחולין (קכ) בד"ה בדון כו' כ' דהך לימוד הוא בין בנ"ש ובין בבנין אב. ועי' זבחים (נ) ברש"י שם שכ' להדי' דבנין אב נקרא מה מצינו. ועי' תו"כ ריש ברייתא די"ג מידות עם ביאור עזרת כהנים כ' שם הגאון וז"ל שהדין שאנו באים ללמוד כתיב בחד קרא וילפינן מיני' לעלמא ואין חילוק בזו אי ילפינן חדא מחדא או חדא מתרתי דאפי' ילפינן חדא מתרתי במה מצינו בנין אב הוא וכתוב אחד שאין אנו עושין אב אלא מא' מהם ואידך לא איצטריך אלא לגלויי דלא תימא מה לזה שכן יש בו חומר כך וכך או קולא כך וכך משו"ה אתי אידך לגלויי דלאו בהכי תלי' אלא בהצד השוה שבהן אבל בתר דגלי אידך דלא ניתלי טעמא בהכי הדר עבדינן בנין אב מכתוב אחד. ובנין מב"כ הוא דבחדא מנהון לא כתיבא לכולא מלתא רק פלגא בכתוב זה ואידך פלגא בכתוב אחר כו' ע"כ. והשתא הא ה"נ הוי בנין אב מכתוב א'. דיכולין ללמוד מחדא ואידך אתי לגלויי דלא נימא מה לגירושין שכן ישנן בע"כ או שכן ישנן חול וכן דלא נימא מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח וכיון דקיי"ל דון מינה ואוקי באתרא אין ללמוד אלא עצם השליחות ולא לשליח עי"ש:
איברא דהמעיין בש"ס בכ"מ דמיירי בהא דדון מינה ואוקי באתרי' יראה לכאורה דלא שייך לאוקמא באתרא אלא שיש לימוד ע"ז במקומו. כמו בזבחים שם אוקי באתרא כנסכים מה נסכים ג' לוגין אף שמן ג' לוגין. וכן ביבמות שם אוקי באתרא וכפירש"י שם בדמעיקרא עד עשרה דורות אחד זכרים ואחד נקבות ובב"ק שם אוקי באתרא דיש מה מצינו משאר כלים דטומאתן שבעה אף טומאת שבעה. משא"כ הכא הא ליכא ילפותא ממקו"א או במקומו דאין שליח עו"ש. וא"כ לא שייך הכא אוקי באתרא. אלא בהיפך דילפינן לכולא מלתא. ואף לשליח עו"ש. כיון דכבר גילה לנו קדשים ואינך דלא נימא הפירכא דמה לגירושין שכן ישנו בע"כ. שוב ממילא ילפינן מגירושין בבנין אב לכולא מלתא:
אמנם לאחר העיון נראה דהך מלתא בדותא היא דהמעיין בהש"ס בכל מה הצד ויוכיח שתמיד מוכיח הכתוב השני דלא נימא הפירכא הוא על כל הדבר דילפינן מבנין אב. אבל הכא אין מוכיח קדשים דלא נימא הפירכא דמה לגירושין שכן ישנו בע"כ אלא לעצם השליחות. משום דבקדשים לא כתיב אלא הא דשלוחו שא"כ. וע"ז מוכיח קרא דקדשים דלא נימא הפירכא דמה לגירושין כו'. אבל להא דבעינן למילף מגירושין דשליח עו"ש שפיר פרכינן מה לגירושין דע"ז ליכא גילוי משום מקום דלא נימא הפירכא והא שפיר י"ל דגילתה תורה בקדשים ואינך דלא נימא הפירכא רק לענין עצם השליחות. אבל לענין שליח עו"ש שפיר אמרי' פירכא זו. דאל"כ הי' לתורה לגלות בקדשים ואינך ג"כ דשליח עו"ש. והשתא הדרינן לקמייתא דאי בכל התורה שליח עו"ש לישתוק קרא מגירושין. ואין לומר דגירושין הוה בנין אב לדעלמא. ז"א דפרכינן מה לגירושין כו' ולכן הברור דהא דמהני שליח דשליח הוא דוקא בגירושין ולא בעלמא:
ועפי"ז ק"ל בהא דאמר בסוגיין דא"ב דאביי ורבא שליח מתנה דלאביי דמשום בזיון דבעל הכא לא קפיד ולרבא דמשום מילי ל"מ גם גבי מתנה הוה מילי. דהא שליח מתנה שאינו בגירושין אין שליח עו"ש. אפי' בשליח דמסירת חפץ דלאו מילי א"כ רבא מאי קמ"ל דמשום מילי לא מהני. דהא אפי' במסירת חפץ נמי לא מהני. ואביי אע"ג דס"ל דמילי ממסרן מ"מ הא שלא בגירושין לא מהני שליח דשליח. ואיך מהני באומר להם כתבו ואמרו לאחרים:
פרט ה
עוד יש מקום עיון בזה בהא דב"ב (פה) ברשות המופקדים עד שיקבל עליו כו' וכיון שקיבל הנפקד שיקנה חצירו ללוקח במקח שהוא קונה ממוכר נקנה ללוקח. ומבואר שם ברא"ש (סי' ט"ז) דטעמא הוא דהא הך נפקד יכול לזכות לאחרים וחצירו כידו. וכ"כ הטור בחו"מ (סי' ר') וכ"כ בנימוק"י שם בפ' הספינה. ועי' סמ"ע (סי' רמ"ג סק"ו) שכ' דחצירו דזוכה זכה למקבל מיד. ועי' ש"ך חו"מ (סי' קכ"ה סקל"א) שכ' דהחצר קינה ללוקח בדיבור בעלמא כשאמר המוכר לנפקד זכה לפלוני והנפקד אמר יזכה לו חצירי ע"כ. והא הך נפקד הוא שליח הלוקח כשזוכה עבורו. וחצר דנפקד הוא שלוחו דנפקד דחצר דגברא מתורת שליחות הוא כמבואר בגמ' ב"מ (י') וראשונים שם. ולהמבואר לעיל (פ"ד) דשליח לא מהני אלא גבי גירושין ולא בעלמא א"כ אמאי מהני הכא:
ובקצוה"ח (סי' רמ"ד) עמד בהא דרשות המופקדים כו' דקיי"ל דאין שליח קבלה דאשה עושה ש"ק משום דמילי נ"מ לשליח. והכא דהנפקד הוי שליח קבלה לזכות עבור הלוקח וזוכה חצירו דיפקד ע"כ. וכבר קדמו בקו' זו במחנא"פ ה' קנין חצר (סי' א'). וכעין זה הק' האחרונים ג"כ על הטור ושו"ע אה"ע (סי' ק"מ ס"ג) דחצר דש"ק דאשה קונה לה הגט וחצר דשליח מתורת שליחות הוא. ודעת האחרונים הנ"ל הוא לומר בהא דרשות המופקדים דאתאן לדעת הסוברים דחצר דגברא נמי משום יד ולא משום שליחות דזכי' לאו שליחות הוא ובהא דכ' הטור ושו"ע באה"ע הוא ג"כ משום דשליח האשה הוא כאשה לכל דבר דחצר דאתתא ודאי משום יד כמבואר בב"מ (י') גם חצר שלוחה הוה ידו אע"ג דגברא הוא. והוא דחוק וכבר הרגיש המחנא"פ בעצמו שם. דהא הרא"ש ס"ל בפ"ק דב"מ דחצר מטעם שליחות הוא ופסק להא דרשות המופקדים כו'. ואין לומר נמי כמוש"ש במחנא"פ דהא דברשות המופקדים מיירי בעומד בצדו. דבכה"ג להרא"ש ג"כ הוא משום יד כמו"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ (סי' ל"א) ז"א דהא מבואר מד' הרא"ש פ"ק דגיטין (סי' י"ז) דמפרש הא דרשות המופקדים אע"ג שאינו עומד בצידו. שהוכיח שם דמעמ"ש קונה בע"כ. דאל"כ אין צריך למעמ"ש כיון שקיבל הנפקד כמו בב"ב (פ"ה) ברשות המופקדים דהא לא שכיח שיפקיד פקדונו ביד אחר כו' ע"כ. והשתא דאי הא דרשות המופקדים מיירי בעומד בצידו. א"כ דלמא תקנו מעמ"ש להיכא דאין הנפקד עומד בצד חצירו ששם מונח הפקדון. אע"כ דהא דרשות. המופקדים מהני אפי' בלא עומד בצידו. ועוד דאכתי לא מתיישב הא דמבואר בגיטין (ס"ה) בקטנה דאביה יכול לעשות שליח לקבל גיטה. ואביה עצמו אינו אלא שלוחה וכהא דאמרי' שם בגיטין (כא) שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ ע"כ. וכן שם (סב) איש הוה שליח לקבלה שכן אב מקבל כו' ע"כ. ובזה הא ודאי דאין עולה מ"ש ליישב גבי חצר:
וגם בהא דחצר דש"ק דאשה דחוק ג"כ לומר דכשליח הוה ממש כאשה וחצירו משום יד כמו חצר דאשה דהא חזינן דאינו כאשה ממש. דהיא עושה ש"ק ושלוחה לא וה"נ אף דחצר דאתתא משום יד. מ"מ חצר שלוחה כיון דגברא הוא מי נתן לו כח יד. ועי' בס' מכתב מאלי' שער ו' (סי' ז') וביש"ש גיטין (פ"ו סי' א'). שוב ראיתי בס' בית מאיר באהע"ז (סי' ק"מ) שעמד בהא דש"ק דאשה דחצר דש"ק מהני ולא הוה מילי. וכתב ליישב דהא עיקר הטעם דש"ק שאינו עושה ש"ק הוא משום דאין כח בדברים להיות נמסרים לאחר. וכמו"ש כן להדי' רש"י בגיטין (כט) וזה לא שייך אלא למה שצריך למסור המילי לאחר אין בכחם להיות נמסרים אבל חצירו דמעצמו הוא שלוחו בע"כ שפיר עביד שליחותו כו' ע"כ. והנה בזה יתיישב ג"כ הך דרשות המופקדים. דלא דמי לכל ש"ק שאינו עושה ש"ק. דהכא א"צ לעשייתו. דבע"כ מעצמו הוא שלוחו. ועפי"ז יש ליישב גם הא דאביה דקטנה. די"ל ג"כ דדוקא דברים הנמסרים לשליח ראשון והיו צריכין להיות נמסרים עפ"י רצון המשלח זה לא ממסר לשני. אבל הכא א"צ אבי' למסירתה דבע"כ הוה שליח ובזה מצי מסר. ועי' פ"י בגיטין (סד) ושו"ת שיבת ציון (סי' פ"ו) שיישבו דאיך אב שלוחה כיון דמשלח לא מצי עביד כמבואר בנזיר (יא) ותוס' שם. וגם הא קטנה אינה עושה שליח. אמנם להמבואר לעיל דבעלמא לא מהני שליח דשליח רק בגט וקדושין דאתקיש לגט מויצאה והיתה. אכתי אינו מיושב. דנהי דמה דמעצמו הוא שלוחו הוא כמו עשהו שליח במסירת חפץ ולא הוה מילי. מ"מ הא גם בשליח דחפץ לא מהני שליח דשליח אלא גבי גט. ואכתי אמאי מהני בהא דרשות המופקדים דהא דעשתה תורה חצר לשליח הא לא עדיף משליח ממונה בפירוש. רק דחידוש התורה הוא שהוא שלוחו כאילו מינהו לשליח. מיהו היכא דגם שליח לא מועיל לא:
פרט ו
איברא דיש ליישב הא דברשות המופקדים כו' עפ"י שי' הרשב"ם שם שכ' וז"ל עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד לייחד לו רשות ללוקח לקנות הפירות באשר הוא שם כו' ע"כ ומשמע שמשאיל נפקד ללוקח המקום ושוב הוה חצירו דלוקח וקנה לו וכ"כ להדי' בש"מ שם יעוי"ש ולשי' זו א"ש דלאו משום שליח דשליח הוא אמנם שי' הרשב"ם והש"מ בזה באמת תמוה וצ"ב. דנהי דנימא דמשאיל לו מ"מ האי בעי קנין כסף או בחזקה כמו"ש תוס' בב"ב (פה) בד"ה כגון שהיה בעלה מוכר קלתות וז"ל וא"ת נהי דמשאילה מ"מ הא בעי חזקה כו' ותירץ ריב"א דאע"ג דאין המקום קנוי לה כו' ע"כ וכ"כ שם הרא"ש (סי' ט"ו) וכן מבואר בתוספות בכורות (יח) ד"ה אקנויי יעוי"ש שכ' אהא דאמרי' לר"ט דאקנויי אקני ליה מקום בחצירו שיקנה הכהן הרועה הבכור. וכתבו משום דאנן סהדי דגמר ומקנה משום דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה כדאמרי' בגמ' א"נ משום דהרועה פותח ונועל כו' ואי דממילא בדברים קנוי לשואל אמאי איצטריכו לכל זה וכן מבואר בחו"מ (סי' קצ"ה) ובש"ך שם דשכירות או שאלה בעינן לזה שיקנה בא' מדרכי הקנאות. וכן מוכח מהא דר"ג וזקנים בב"מ (י) דאמרי' שם ומקומו מושכר לו שקיבלו שכר זה מזה וכ' שם תוס' משום שצריך להשאיל ולהשכיר בקנין. וכ"כ תוס' בעירובין (ל) ד"ה לא ידענא יעוי"ש. א"כ הכא בדברים בעלמא בלא קנין לא הויא מושאלת ללוקח שוב ראיתי בשו"ת מהרי"ק בח"א (סי' ס"ה) שהק' כן על הרשב"ם בב"ב שם דבמה קנה המפקיד רשות הנפקד כיון דבעינן כסף או חזקה יעוי"ש:
אמנם ראיתי במחנא"פ בה' שכירות (סי' א') שהעלה והביא מכמה סוגיות דחצר שאולה דעיקרה לשימוש כל שנשתמש בו והכניס פירותיו או בהמתו או כליו זהו חזקתו וכדאמרי' בשביל של כרמים בב"ק (ק) דכיון דדרכו בהילוך קונה בהילוך אע"ג דשאר קרקע א"ק בהילוך וכ"כ בקצוה"ח (סי' קפט) דגם הראב"ד דפליג על הרמב"ם וס"ל דאכילת פירות לא הוה חזקה ה"מ בקונה קרקע לחלוטין אבל שאלה ושכירות דעיקרו לשימוש קונה בשימוש וכ"כ עוד (סי' קנג) דה"ט דהוצאת זיזין ומרזב ומזחילה דלאלתר הוה חזקה וא"י לחזור בו עוד דכיון דעיקרו בשימוש חזקתו בשימוש יעוי"ש ויש לה"ר כהקצוה"ח דגם הראב"ד מודה בכה"ג דהריטב"א בקדושין (כב) כתב להדיא כדעת הראב"ד יעוי"ש ושם (כה) גבי פיל לר"ש כ' להדיא דבשאלה מהני בלא קנין דנעל וגדר אלא כיון שנשתמש הרי שאולה לו ובזה שקטה קצת התימא לשי' הרשב"ם והש"מ דשפיר הוה חזקה כשמשאיל הנפקד ללוקח בהנחת פירותיו וכליו ושוב קונה לו חצירו והוי חצירו ומקחו באין כא' כדאמרי' בגיטין (עז) גבי אשה ועבד:
ומ"מ אכתי לא מיחוור דהא הש"ך בחו"מ (סי' קצ"ח סק"ז) ס"ל דבעינן קדם חצירו לקנין מטלטלי אבל ביחד לא וכ"כ עוד (סי' רב סק"ג) ובקצוה"ח (סי' קצ"ח סק"ב) כתב שכן מצא בש"מ לב"מ (כ"ו) ובהג"א שם כד' ש"ך ובנוב"י חאו"ח (סי' ס"ב) כ' לחלק להש"ך דבאם אינו מקנה לו הקרקע לחלוטין רק כדי לקנות המטלטלין מודה הש"ך. וזה תמוה דהא שם (בסי' קצח) מיירי דא"ק רק המטלטלין ומ"מ גם שם כ' הש"ך דבעינן חצירו קדם מיהו אי משום הא לא איריא דכבר דחו האחרונים ד' ש"ך והרבו להשיב מכמה סוגיות. עי' קצוה"ח ונתיה"מ (סי' ר"ב) שהק' מהא דר"ג וזקנים בב"מ (יא) דלא קדם חצירו למתנתו ומהני ועי' פ"י בקדושין (כז) ומחנא"פ ה' קנין חצר (סי' י"ד) ובנוב"י חאו"ח (סי' ס"ב) והכי מסיק בשו"ת חת"ס חחו"מ (סי' ס"ו) והוכיח שם מהרא"ש והטור ביו"ד (סי' רכ) מיהו צריך ליישב הא דר"ג וזקנים שקיבלו שכר זה מזה ואמאי לא השאיל ע"י תשמיש הפירות וחצירו ומתנתו באין כא'. וכן בגיטין (עז) דאמר ניקנייה ניהלה לההוא דוכתא דמותיב בי' גט ותיחוד כו' דאמאי בעי חזקה אחרת:
וראיתי בנתיה"מ (סי' קצ"ב) שעמד ליישב הא דב"מ וגיטין מהא דב"ק (מ"ח) דבהכניס שורו ברשות הוי חצר השותפים ומזה מייתי מחנא"פ שם דע"כ משום דאקנייה מקום וחזקתו בהכנסת בהמתו וכ' בנתיה"מ דהיכא דא"צ לקנות גוף הקרקע אלא שיעבוד לתשמיש כהא דכ' המ"מ (פ"ח משכנים) במי גשמים או נעיצת קורות ומזחילה דכשנשתמש בפניו ושותק הוי חזקה וכ' המ"מ שהוא מחילת השיעבודים. ובזה מהני חזקת תשמיש שיהא משועבד. אבל אינו חצירו לקנות לו מציאה ומקח דלזה צריך שיהא קונה גוף הקרקע וגוף הקרקע א"ק שיהא חצירו לקנות לו מקח אלא בנעל וגדר ומשו"ה בגיטין וב"מ מיירי לקנות מקח וגט משו"ה בעי קנין דנעל וגדר משא"כ בב"ק דא"צ לקנות הגוף רק כיון שיש לו רשות להשתמש שוב לאו חצר הניזק הוא כו' עכ"ד ולא אבין דהא רש"י פי' שם בב"ק בד"ה הויא דוכתא אקני לי' בגוה והוה חצר הניזק ע"כ אלמא דלענין ובער בשדה אחר לא מהני נתינת רשות לבד ובעינן שיהא קנוי לו וכ"ת דאין זה אלא הקנאת שיעבוד לתשמיש ז"א דהא מבואר ברמב"ם (פ"ה משכינים) דהעמדת בהמה בחצר חבירו אפי' עשה מחיצה אין זה אלא שאלה ולא החזיק לעולם כמו גבי נזיקין דסולם ומרזב וא"ת החזיק אין לך אדם משאיל מקום לחבירו ודין שאלה סתם מבואר ברמב"ם (פ"א משו"פ) ושו"ע חו"מ (סי' שמ"א) דמחזירו בכל עת שירצה וכיון דנחתו בעלים לשאלה ושאלה יש בו קה"ג דהא מודה גם הנתיה"מ בשאלה שנעל וגדר דקנה הגוף וע"כ דאין החזקה עושה הקה"ג רק דעת ורצון הבעלים שמכרו ונתנו ושאלו תדע דאי החזיק שלא עפ"י רצון הבעלים לאו כלום וע"כ דשם שאלה יש בו קה"ג וכיון דבהעמדת פירות נחתו בעלים לשאלה כמו"ש הרמב"ם אלא דבעי לזה חזקה שלא יוכלו הבעלים לחזור בם א"כ אי הכנסת פירותיו לאו חזקה להיות מושאל קה"ג גם שיעבוד אין כאן דהא לא נחתו בעלים לשיעבוד. וע"כ דהך הקנאת מקום דכ' רש"י הוא לתורת שאלה. ול"ד לנזקין דמרזב וסולם דכיון שהוא לעולם אין בו קה"ג אלא שעבוד דאין אדם מוחל קה"ג לעולם אלא דרך שאלה שבכל שעה שירצה מחזירו:
ויש לה"ר מהא דגיטין (לז) אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע כו' אר"י אפי' השאילו מקום לתנור וכיריים ופריך מדתני הלל א"כ פרוזבול אלא על עציץ נקוב נקוב אין שאין נקוב לא והאיכא מקומו כו' ופירש"י דהא מקומו שלו או השאילוהו לו ע"כ ואיך מקשה כ"כ בפשיטות וכי לא סגי בלא"ה שכל השואל אין מכניס כליו מסתמא עד שינעול ויגדור. ודלמא מיירי דלא עשה חזקה דנעל וגדר ולא קני ליה קה"ג ובפרוזבול הא בעינן עכ"פ שיהא לו קרקע קנוי לו קה"ג לכה"פ בדרך שאלה א"ו דהעמדת העציץ הוה חזקתו ומהני לקה"ג כמו נעל וגדר וכהא דמייתי מחנא"פ ראי' משביל ש"כ דדרך שימושו בהילוך קונה בהילוך. ושם בנתה"מ דחי לה וז"ל ולא נהירא דע"כ אין הטעם בשביל ש"כ כמחנא"פ דהא בצחיח סלע אף דלא עבידא אלא למשטח בה פירי אפ"ה א"ק להראב"ד והטעם דבשביל ש"כ קונה בהילוך משום דגופו נהנה מהן כמו"ש מ"ב שהובא בט"ז עכ"ד ולק"מ דס"ל לראב"ד דהיכא דקונה לחלוטין וברשותו גם לחפור בורות ולאבד הקרקע ולמכור אע"ג דעיקר תשמישו הוא לפירות וחזקתו בתשמיש ופירות. מ"מ בעינן דתשמיש זה יהא בו שגופו נהנה כמו הילוך דשביל ש"כ. ובשטיחת פירות בצחיח סלע דאין גופו נהנה לא מיהו מדקונה בשביל ש"כ בתשמיש דהילוך לחלוטין אף דבשאר שדה א"ק אע"ג דגופו נהנה מוכח דמשום דעיקרו בתשמיש שאני א"כ כ"ש בשאלה דאין רשות להשואל אלא תשמיש דקני בתשמיש קה"ג משום דעיקר שאלתו הוא לתשמיש ופירות:
ולפי"ז בע"כ אנו צריכין לחלק כמו"ש קצוה"ח (סי' קפ"ט) וכן כ' שם (סי' ר"ב) דדוקא כהא דר"ג וזקנים שעל ידי הקנין שקיבלו שכר זמ"ז נעשית חצירו דזוכה לקנות המטלטלין כאחד עם עשיית החצר שנעשה חצירו בזה מהני חצירו ומתנתו באים כא'. אבל היכא דאין עושה קנין אחר שיהא נעשה חצירו רק משום תשמיש המטלטלין והם עצמם אינם שלו אלא ע"י קנין חצר ועדיין אין החצר שלו דמי לכותב שטר מתנה ונותנו בחצירו ואומר לו זכה בחצר ובשער דאיך יזכה בשטר ע"י החצר דאין החצר שלו אלא ע"י השטר ועדיין לא בא לידו והא דגיטין (עד) גבי אשה ועבד שאני כמו"ש בקצוה"ח יעוי"ש א"כ לפי"ז קשה לשי' הרשב"ם והש"מ בהא דרשות המופקדים דנהי דתשמיש הוה חזקה בשאלה זהו דוקא במכניס פירות שלו לחצר חבירו המושאל לו קני בחזקה זו אבל הכא איך יקנה הפירות ע"י החצר ואינו שלו אלא ע"י הפירות שאינם שלו:
ולכן נראה להסביר שי' זו. דבלא"ה יש לעמוד על שי' הרא"ש דבב"ב שם (סי' ט"ו) כתב גבי כליו של לוקח ברשות מוכר דקני בדא"ל זיל קני וכ' הרא"ש דאקני ליה מקום וכ"ת מאי קמ"ל פשיטא דהוי כליו של לוקח ברשות לוקח י"ל דאע"ג דלא הוה שאלה אלא בחזקה קמ"ל דלענין קנית הכלי ברשות מוכר מהני גם נתינת רשות ולא בעי חזקה אלא בקונה גוף הקרקע עכ"ד. ומוכח דס"ל דהנחת כליו לא הוה חזקה ובפ"ק דפסחים (סי' ד') כ' הרא"ש אהא דשי' הגאונים דאין המפקיד עובר ע"ח דבעינן ביתך וליכא וכ' הרא"ש דכיון דהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' והא ודאי דביתך דקרא לא מהני נתינת רשות או שיעבוד בעלמא דסו"ס לאו ביתו הוא וע"כ דקני בחזקה דהנחת פירות:
ונראה ליישב דהתוס' שם בב"ב (פ"ה) אהא דמשני כגון שהיה בעלה מוכר קלתות הק' דנהי דנותן רשות ומשאילה מ"מ הא בעי חזקה ותי' ריב"א דאע"ג דאין המקום קנוי לה מ"מ הכא גם נתינת רשות מהני ע"כ והנה לעיל בד"ה כליו כתבו דעיקר הספק במה דבעי אי כליו של לוקח קני ברשות מוכר הוא דשמא משאיל לו מוכר מקום או לא ולכאורה תמוה לפמ"ש הרמב"ם (פ"ה משכנים) דמעמיד בהמתו וכליו בחצר חבירו ושותק בודאי הוה דרך שאלה ולכה"פ עכ"פ נתינת רשות ודאי מיהת הוי. א"כ כיון דלוקח מכניס הכלי בפני המוכר אמאי לא הוה בזה אפי' נתינת רשות אמנם בזה צ"ל דבסתמא כל דלא אמר זיל קני מיבעי לן דשמא אין המוכר נותן אפי' רשות שיהא מקרי רשותו דלוקח למיקני ליה כליו דאז שוב אין המוכר יכול לחזור בו דאפי' בשאלה גמורה כתב הריטב"א בב"מ (עז) דאין קונה לו אלא נגד אחרים אבל לא נגד המשאיל ולחובתו בע"כ יעוי"ש מיהו ק"ל דאמאי דחיק לאוקמא במוכר קלתות וכמו"ש רשב"ם שם ורש"י בגיטין (עח) שיש לו בית מיוחד לכך ולא קפיד דאמאי צריך לכל זה. דאי למימרא דכיון דהכי הוא יש כאן נתינת רשות הא בפשיטות א"ש בלא מוכר קלתות וקפיד דכיון דהעמידה קלתה ושתיק הוי לכה"פ נתינת רשות וכשזרק גט לקלתה שפיר קני לה קלתה. ונ"ל דמצינו בחזקה דבעינן שיהא מוכיח מתוכו דכ' הרמב"ם והובא בחו"מ (סי' קצב) דנעל לבד לא הוי חזקה אא"כ פתחו אח"כ וכ' בב"י הטעם דנעל לבד אינו נראה לשם קנין אלא נעל בבקשת בעה"ב שיהא משומר מה שבתוכו אבל אם חזר ופתחו נראה וניכר שנעל משום החזקה ע"כ וברא"ש פ' חז"ה (סי' נט) כ' על ד' הרשב"ם שכ' דנעל לבד לא מהני דהוי כמבריח ארי דאמרי' שם (נג) דלא מהני. וכ' הרא"ש וז"ל ולא דמי נעילת דנת למבריח ארי משום שהוא מחויב להציל ממון חבירו אבל כשנועל הדלת בפני כל אדם ומונע הכל מליכנס לבית מוכחא מלתא שהבית שלו וקני בנעילה לחודא כו' ע"כ. ואי דטעמא משום לידע האמת ולענין הכחשה נימא שיברר או ישבע שלשם חזקה עשה ותיהוי חזקה דהא הוא לתועלת הקרקע והבית א"ו דבעינן שיהא מוכח מעצמו שלא נצטרך לבירור וכהא דכ' תוס' בגיטין (כד) דלר"מ דאמר ע"ח כרתי בעינן מוכח מתוכו וגם לר"א היכא דליכא ע"מ אלא ע"ח בעינן מוכח מתוכו כמבואר בב"ש (סי' קל"א סק"ג) משום דדבר הכורת וגומר המעשה צריך שיהא מבורר מעצמו ואפי' אם יש לנו לידע האמת ע"י עדים וכה"ג כמבואר בתוס' שם ובפוסקים ובדאיכא ע"מ לר"א שהע"מ הם הכורתים והגומרים א"צ שוב מוכח בגט דהע"מ להם מבורר והוא הכורת וה"נ בחזקה שהוא הגומר הקנין צריך שיהא מוכח מעצמו שהוא חזקה:
ולפי"ז נראה דבנעל וגדר הוי מוכח דהוה חזקה עפ"י הקנאת הבעלים וכמו גבי נזיקין דמרזב וכה"ג דמדשתק מוכח דמחל ה"נ א"א רואה שמחזיקין בפניו ושתק ומדשתק הקנה כמו"ש רשב"ם בב"ב (נב) ד"ה ה"ק וסמ"ע (ריש סי' קצ"ב) מיהו בתשמיש פירות היכא דהוי חזקה כגון בשאלה ושכירות לא הוה מוכח אלא היכא דקפיד ומדנשתמש בפניו ושתק מוכח שהקנה לו והוה חזקתו מוכחת. משא"כ היכא דלא קפיד כגון במוכר קלתות לא מוכחא דהוה חזקה אלא משום דלא קפיד ולא הוה אלא נתינת רשות. דהא גם אם אינו אלא נתינת רשות שפיר שתק כשנשתמש דהא עיקר הרשות הוא להשימוש ואפי' אם מודה שכיון להקנות מ"מ לאו חזקה דלא מוכח מתוכו ומעצמו ויכול אח"כ לחזור משא"כ בנעל וגדר מוכח דהקנה. דאי רק נתינת רשות לשימוש לא שתק כשנעל וגדר. ולפי"ז י"ל דאי בלא מוכר קלתות הוה שימוש חזקה דבכה"ג קפדי ומדשתק השאיל לו וחזקתו מוכחת והוי כליו של לוקח ברשות לוקח ומאי קמ"ל פשיטא וכקו' הרא"ש גבי א"ל זיל קני ומשו"ה מוקי במוכר קלתות ובכה"ג לאו חזקה היא בשימוש וקמ"ל דאף דלא הוה אלא נתינת רשות מהני לענין כליו כמו"ש תוס' והרא"ש משא"כ במוכר איבעי לן וכמו"ש לעיל דשמא אפי' רשות אין רוצה ליתן לו כדי שיוכל מוכר לחזור בו וא"ש דעת הרא"ש דבא"ל זיל קני א"כ גלי שרוצה במקח והוי נתינת רשות מיהו חזקה לא הוה למימר דהשאיל לו המקום וכמו"ש רמב"ם (פ"ה משכנים) דהעמיד לפניו בהמתו או כליו הוה שאלה. דלא מוכח כלל דכמו שלוקח ליקח כן מוכר למכור וצריך גם מוכר הכלי למדוד לתוכו ומשו"ה שתיק ולא קפיד אבל בפ"ק דפסחים דהנפקד א"צ כלל להנחת הפירות אלא מפקיד. א"כ מוכח מדשתיק ש"מ השאיל לו וחזקתו בשימוש וא"ש:
והשתא לפי"ז י"ל לשי' הרשב"ם והש"מ דא"צ לחלק בזה כהקצוה"ח דמשו"ה היו צריכין גבי ר"ג וזקנים חזקה אחרת ולא מהני חזקה דהנחת הפירות משום דאכתי אין הפירות שלו ע"י חצר וחצר אינו שלו אלא ע"י הפירות ובכה"ג לא אמרי' מתנתו וחצירו באים כא' כדאמרי' בכה"ג גבי אשה ועבד בגיטין (ע"ז) דהתם שאני מטעם שכ' הקצוה"ח שם דז"א דאינהו ס"ל דאין לחלק בזה וכן משמע מסחימת ד' האחרונים אלא דטעמא הוא דדוקא היכא דמכניס פירות שלו לחצר חבירו וקפדי בזה אינשי א"כ מדשתק מוכח חזקתו לכל רואה דע"כ בודאי השאיל לו המקום דאל"כ איך בא זה להשתמש בשל חבירו ושותק משא"כ היכא דהמקום והפירות דחד לא מוכח כלל דהוי חזקה כיון שהפירות הם של בעל החצר הא דשתק משום דפירות שלו וחצר שלו וכאן הוא מקומם של הפירות ולית כאן סברא דקפידא. ובזה א"ש ג"כ הא דגיטין (עז) דהצריך קנין דנעל וגדר דהתם הוי גט וחצר דחד וא"ש נמי הא דבכורות (יח) שכ' תוס' משום דפעמים הרועה פותח ונועל דהתם נמי הבהמות הם של בעל החצר ולא מוכח חזקת תשמיש. וא"ש ג"כ מה דמשמע מתוס' ב"ב (פה) גבי מוכר קלתות דבשאלה בעי חזקה ולא סגי בתשמיש דהתם לא מוכח וכדכתיבנא לעיל. וא"ש שי' הרשב"ם והש"מ דהתם מוכחא דמשעה שנסתלק המפקיד וכלתה שאילתו כמבואר בשו"ע חו"מ (סי' שמ"ג) יש לבעלים להקפיד לפנות המקום לעצמו כיון שאין הפירות שלו ומדשתק מוכח דנתרצה להשאיל ללוקח כמו שהיה משאיל למפקיד והוה חזקה מוכחת מיהו צ"ע בהא דקדושין (ח) גבי בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו שפירשו שם הרשב"א והר"ן דשאיל לה מקום וקני לה חצירה למנה דקדושין והתם הוה חצר ומנה דחד וזה קשה גם למה שחילק הקצוה"ח דבכה"ג דחצר אינו שלה רק ע"י תשמיש המנה ומנה אין שלה רק ע"י חצר דלא אמרי' בכה"ג חצירה ומתנתה באין כא'. אך י"ל דהא כתבו שם דמשום דמהדר לקדשה אקני לה ושאיל מקום בחצר י"ל דהוא משום דלפעמים יש לקנות אף בלא קנין וחזקה היכא דשיערו חכמים שהקנה לו בלב גמור ואנן סהדי דהקנה לה וכה"ג כ' הרשב"א בב"ק (קב) לענין כסות אשתו ובניו דמשום אנן סהדי קני בלא שום קנין אפי' להפקיע מן הקדש יעוי"ש. וכה"ג כ' תוס' בבכורות (יח) בתי' קמא דאף בלא קנין גמר ומשעבד נפשי' והיינו מטעמא דאמר שם דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה משו"ה אנן סהדי דגמר ומקנה בלב שלם וכ"ה בב"ב (פח) ת"ר לוקח ירק מן השוק גמר בלבו כו' אלא דלפי"ז צ"ע גבי ר"ג וזקנים דמשום שלא יאכלו טבל בביתו או משום קיום המצוה נימא אנן סהדי כו':
פרט ז
מיהו כ"ז א"ש הא דרשות המופקדים לשי' הש"מ והרשב"ם דקני לוקח משום חצר מושאלת לו. ולאו משום דשליח שליח הוא אבל לשי' הרא"ש והטור ועוד פוסקים דמפרשי הא דרשות המופקדים דחצר זוכה לנפקד ונפקד עצמו הוא שלוחו דלוקח א"כ קשה למה שהוכחנו לעיל (פ"ד) דשליח דשליח לא מהני בעלמא שלא בגירושין יעוי"ש א"כ אכתי צריך ליישב זה גם צריך ליישב סוגי' דגיטין (כט) גבי שליח מתנה וכמו"ש לעיל יעוי"ש:
ונראה ליישב הא דשליח מתנה דלפי מה שנתבאר לעיל (פ"ב) דשליח ראשון שעושה שני הוה שני שלוחו של בעל ולא של ראשון והך ראשון עומד במקום הבעל על מינוי שליחות דשני שהוא מילי ול"מ לשליח כמו באומר לשלוחו הקדש עבורי וכשי' מהרי"ט יעוי"ש. והא דאמרה תורה דשליח עו"ש הוא בשליח דמסירת חפץ. א"כ לפי"ז עיקר הא דאשמועינן קרא דושלח ושלחה ששליח עו"ש לכאורה אינו מובן דהא לית כאן אלא שליח אחד והוא הראשון שעמד במקום הבעל למנות את השני וממילא כיון שעשה שליחותו הוה שליח שליח הבעל כמו שמינהו הבעל למסור הגט להאשה אמנם עיקר הדבר הוא דהא לא צוה הבעל להראשון שיעשה עבורו שליח למסור הגט ליד האשה אלא לראשון שליח במקומו על מסירת הגט להאשה ותו לא. והראשון מוסר הגט להשני וממנהו עבור הבעל מעצמו וסד"א דלא מהני משום דשליחות זה למנות את השני עשה זה מעצמו שלא בצווי הבעל ובכה"ג אינו שלוחו דבעל על מינוי דשני וע"ז אתי קרא וגזה"כ דמהני ולפי"ז היכא דצוה הבעל לראשון וממנהו לשליח גם על המינוי דשני במקומו א"צ לקרא דושלח ושלחה ולית כאן לתא דשליח עו"ש. דלא הוה אלא שליח אחד ככל שלוחים דעלמא:
ולפי"ז הא דפליגי אביי ורבא באומר לשנים כתבו גט ואמרו לאחרים דלרבא לא מהני משום דמילי ל"מ ולאביי משום בזיון דבעל. שביארנו לעיל (פ"ג) דפליגי בהא דמהרי"ט אי עושין שליח על מילי כמו הקדש עבורי וכה"ג. ע"כ דאותו מחלוקת עצמו שייך גם במתנה כה"ג היכא דליכא למיפסל משום דאין שליח עו"ש בעלמא וכגון שצוה להנך דאמר להם כתבו שאם לא תרצו בעצמיכם לכתוב המתנה תעשו שנים אחרים שלוחים במקומי. א"כ י"ל דהש"ס דאמר מ"ב א"ב שליח מתנה לא מעייל נפשי' בהא דשליח עושה שליח ולא נחית להא כלל. רק דרוצה למצוא נפ"מ לדינא בין אביי ורבא כיון דבגט אין נפ"מ ושפיר קאמר דהנפ"מ בשליח מתנה ודבר זה א"צ לאשמועינן דמיירי באופן שצוה אותם על מינוי שליחות האחרונים דפשיטא הוא דאי לא"ה הא בעלמא אין שליח עושה שליח. רק דקאמר דבכה"ג בשליח מתנה ובדליכא פסול משום שליח עו"ש כמו בגט מהני לאביי דהכא ליכא משום בזיון דבעל:
ולפי המבואר לק"מ מה שהק' האחרונים מחצר דש"ק דאשה וחצר דרשות המופקדים בב"ב (פ"ה) דהא אין ש"ק עושה ש"ק משום דהוה מילי ומילי ל"מ לשליח וכמו"ש קושייתם לעיל (פ"ה). דלפמ"ש לא קרב זה אל זה. דהא דש"ק אין עושה שליח קבלה הוא משום דכיון דהשני אינו אלא שלוחו דבעל א"כ אם היה ראשון שליח על מינוי שליחות דשני הוי זה שליח דמילי שהוא שליח לדברים ולא מהני. משא"כ בחצר דש"ק הא ע"כ הך חצר לאו שלוחו דבעל המעשה דלאו חצר דידי' הוא ולא הוה הש"ק שליח על מינוי אלא דמ"מ יש להקשות מטעם אחר. דהא לא אמרה תורה אלא דחצר דגברא הוה כמו שליח ממונה מיהו ע"כ היכא דשליח ממונה ג"כ לא מהני ודאי דלא מהני בחצר א"כ בשליח. שעושה שליח דלא מהני אלא משום דשני הוה שלוחו של בעל המעשה וכמו"ש לעיל (פ"ב) אבל אי הוה שלוחו דשליח לא מהני א"כ בחצר דע"כ הוא שלוחו דשליח אמאי מהני ולכן נראה דמה שהשני אינו אלא שלוחו דבעל המעשה לאו משום דלא מהני אם יהיה שלוחו דשליח דבאמת גם שלוחו דשליח מהני אלא דלא משכחת לה כלל שלוחו דשליח. דדוקא מי שהוא בעל המעשה יש בכחו לעשות שליח שיהא כמותו אבל מי שאינו בעל המעשה אלא שליח אין בכחו לעשות שליח כמותו אלא שממנהו לשני שיהא שליח הבעל ובעל המעשה יכול לעשות שליח כמותו בין ע"י עצמו בין ע"י שלוחו כל דהוי שליחות דמסירת חפץ דלא הוי מילי ואפי' בלא צווי הבעל על שליחות זה למנות את השני שלא עשהו לראשון אלא שהוא עצמו ימסור הגט מ"מ מהני מושלח ושלחה דמצי עביד א"כ שפיר י"ל דדוקא מי שצריך להיות ממונה ממשלחו זה א"י להיות כמותו אלא כמותו של בעל המעשה. דכיון שהוא עצמו בעל המעשה יש בכחו להוריק כחו לאחר שיהא כמותו ע"י מינוי פיו ולא השליח וזה דוקא היכא שצריך למינוי פה אבל חצר א"צ למינוי פה דהתורה עשאתו כמותו של בעל החצר והתורה יש לה כח זה ושפיר מהני משום שליח דשליח וממילא מיושב מה שהקשינו מהא דהך דרשא דושלח ושליח דשליח עו"ש לא מהני בעלמא ואמאי מהני בחצר דש"ק ורשות המופקדים דלפמ"ש הא דושלח ושלחה הוא ענין אחר ולא שייך בזה ושליח שהוא באמת כמותו דשליח מהני וכמו"ש:
פרט ח
כתב המרדכי בפ' האיש מקדש בשם הקדוש מרדוש דהעושה שליח לקדש ומסר לו הטבעת לקדש אפי' איתניס בדרך אינו יכול לעשות שליח אחר משום דמילי נינהו ולא ממסרן לשליח ואע"ג דגבי גט קיי"ל שליח עושה שליח משום מסירת הגט וה"נ מסירת הטבעת ל"ד דאשה מתגרשת בע"כ ומיד כשהגיע הגע ליד השליח הרי הוא כאילו מתגרשת כו' שהרי השליח יכול לגרשה בע"כ כו' אבל שליח של קדושין אם לא תאבה האשה אינה מתקדשת הלכך הו"ל מילי ע"כ. ובקצוה"ח (סי' רמ"ד סק"ב) הביא ראיה לזה מהא דגיטין (כט) דההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר שליח לא ידענא לה אמר זיל מסריה לאב"מ דאיהו ידע לה אזל ולא אשכח לאב"מ וקאמר הש"ס דלא מצי למשוי שליח אחר שימסרנו לאב"מ והק' הפ"י למה לא יוכל לעשות שליח אחר וכי מפני שלא ניתן לגירושין למסור ליד האשה לא יוכל למנות שליח אחר. ולהקדוש מרדוש ניחא דשמא לא ירצה אב"מ ומש"ה הוה מילי אף במוסר חפץ ול"מ לשליח עכ"ד. ולפענד"נ דאכתי קו' הפ"י לא מתרצא כלל בהא דהקדוש מרדוש גבי קדושין. דדוקא גבי קדושין דלכמה רבוותא בעינן ג"כ נתינה מיד המקדש לידה וטלי קדושיך מעג"ק לא מהני. וכן הוא דעת הריב"ל (ח"ב סי' לג) מהיקש דויצאה והיתה. ועי' ביאור הגר"א באה"ע (סי' ל"ב סק"ט) ועי' בב"ש (סי' כ"ז סק"ג) ועוד שם בב"ש (סי' ל' סק"א) מביא בשם הש"ך דהוי ס"ק משום דלא הוה נתינה מידו לידה. ועי' בשו"ת חת"ס שכתב להדיא בחו"מ (סי' קצט) דגם בקדושין הן בקדושי כסף הן בקדושי שטר טלי קדושין מעג"ק ל"מ ובס' קהלת יעקב להגאון מליסא בה' קדושין (סי' ל) מביא בשם שו"ת מהרי"ל (סי' ע"ח) להלכה דבעינן נתינה מידו לידה ול"ד לאדבר עליך לשלטון דהתם הוא המהנה לה ע"כ והיינו דההנאה באה ממנו לגופה דבקדושין גם הנאה בעלמא הוה קדושין כמבואר בגמ' קדושין (ז) ולא גרע מתן לכלבי דמקודשת כמבואר שם בקדושין (ח) ובשו"ע אה"ע (סי' ל' סי"א) וכ' בח"מ שם אע"פ שלא בא לידה דמאחר שיש לה הנאה שהכלב שלה אכל הוי כאילו בא לידה והשתא כיון דבקדושין בעינן מידו לידה ואם מקדש ע"י שליח ודאי דבעינן בזה דיני שליחות וכיון דהוה מילי לדעת הקדוש לא מהני משא"כ בהא דאב"מ הא מבואר בשו"ע אה"ע (סי' קמ"א סל"ה) דההגעה ליד שליח הולכה לא בעי בזה שליחות ואף ע"י א"י וקוף יכול לשלוח. וכ"ה ברא"ש סופ"ב דגיטין. וכן הביא הר"ן בפ' התקבל בשם רמב"ן דבאומר אמרו מהני ולא הוה מילי משום דיכול לעשות שליח שלא בפניו והאומר לו אינו אלא מעשה קוף וכיון דהכא עשהו הבעל שליח לאב"מ שלא בפניו מה איכפת לן במילי כיון דלא בעי דיני שליחות. ובכן ד' הש"ס בעצמותן תמוה וד' הקצוה"ח אינו מספיק:
ובריטב"א בחי' שם מביא בשם ר' פנחס הלוי וז"ל דהכי קא מקשה להו איך יאמר בפניהם בפ"נ ובפ"נ הא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ובזה לא האמינו החכמים ודוקא בשליח שניתן לגירושין האמינו חכמים את השליח ואפי' אשכח לאב"מ לא היה נאמן כו' ע"כ. מיהו מפירש"י והר"ן מבואר דלא ס"ל כהר"פ. וז"ל רש"י שם בד"ה והא שליח כו' השליח הזה לא נעשה לגרשה אלא למסור לאב"מ הלכך לאו במקום בעל קאי למוסרו לאחר ע"כ וז"ל הר"ן כיון שהשליח לא ניתן לגירושין הוא אין לו לשנות כלל ממה שאמר הבעל אלא צריד שיתן הוא עצמו לשליח הולכה ע"כ ומבואר דס"ל דאע"ג דלא ניתן לגירושין מ"מ לאב"מ מצי מסר וזה דלא כהר"פ דלטעם הר"פ גם לאב"מ לא מסר ואין לומר עפ"י דקדוק ד' הר"ן שכ' אין לו לשנות כו דמשום קפידת הבעל נגעו בה ושינוי דעתו וכמבואר בסוגיא שם דגם בהולך גט זה לאשתי א"י לעשות שליח אחר רק בחלה וכ"פ הרי"ף ורא"ש שם והיינו דבחלה אין הבעל מקפיד ובלא חלה מקפיד ועיי"ש בתוס' ד"ה רשב"ג. ומש"ה אף דהוי כאן מעשה קוף מ"מ היכא דשייך קפידא לא מהני וכמו אל תגרשה בימין אלא בשמאל המבואר שם. וכן למ"ד משום בזיון דבעל שייך נמי במעשה קוף דיש קפידא שדוקא הוא ימסור ולא אחר. דז"א דממ"נ אי הא דלא אשכחי' לאב"מ הוי כמו אונס דחלה א"כ אין כאן קפידא. ואי לא הוה כמו אונס מה תלי' זה בלא ניתן לגירושין דהא אפילו בגירושין נמי:
ועוד דאפי' נימא להשקיט קצת הסער הזה ולמימר דהכא הבעל לא עשאו לאב"מ שליח שלא בפניו אלא שציוה לשליח שהוא יעשה שליח לאב"מ להולכה. אשר בזה יתיישב ג"כ קו' הק"נ בסו"פ התקבל אהא דכתב הרא"ש שם (סי' כ) דאשה יכולה למנות שליח קבלה שלא בפני' וכתב הרא"ש ונ"ל דאפי' באיש ג"כ יכול לעשות שליח שלא בפניו. והק' הק"נ וז"ל ותמיהא לי טובא דהא ש"ס ערוכה היא בפ' כ"ה והביאו רבינו שם (סי' ט) בעובדא דא"ל זיל יהביה לאב"מ דאיהו ידע לה כו' הרי לפניך שהבעל יכול למנות שליח לגרש שלא בפניו. ולפמ"ש מיושבין ד' הרא"ש דמשם אין ראי' כלל דשם מינה הבעל שליח זה לשליח שהוא יעשה לאב"מ שליח הולכה ושלוחו שא"כ. והוי אב"מ ששומע קולו של השליח כשומע קולו של הבעל וכמ"ש הר"ן בפ' התקבל בסוגיא דאומר אמרו ולא מוכח מזה דאיש יכול לעשות שליח הולכה שלא בפניו. ועפ"ז יש מקום לומר דטעמא דאין עושה שליח אחר למסור לאב"מ הוא מטעמא דהקדוש מרדוש וכמ"ש קצוה"ח. דהא כיון דהכי הוא הא ודאי דבעי בזה דיני שליחות:
ועכ"ז אכתי אין זה מספיק לפרש כן הש"ס לדיעה שני' שהובא ברמ"א באה"ע (סי' ל"ה) דגם במוליך כסף קדושין שליח עושה שליח אחר דלא כהקדוש ועוד דבאמת עיקר סברת הקדוש בלא"ה תמוה דאיך יהא נקרא מסירת חפץ מילי דהא מילי לא הוי אלא דברים וכמ"ש רש"י והמפרשים בגיטין (כט) ושם (ס"ו) דהא מסירת חפץ הוא מעשה בידים ואיך הוא סברא דמשום דשמא לא יצא המעשה לפעולת אדם דשמא לא יאבה מי שנשתלחו לו יתחלף שמו משם מעשה לשם מילי ודברים. ועכ"פ צריך להבין מ"ש שליח דלאו לגירושין משליח לגירושין דהכא כבר ריבתה תורה מושלח ושלחה שהשליח עו"ש:
ולכן הנכון בזה לפענ"ד דמיירי באמת דהבעל לא עשאו לאב"מ שליח שלא בפניו אלא שמינהו ע"י זה השליח שעמד שליח זה במקומו על מינוי דאב"מ ועפי"ז יובן היטיב לפמ"ש לעיל דהא דרבי קרא דשליח עו"ש אינו אלא בגירושין דוקא ולא בעלמא כמו שהוכחנו לעיל (פ"ד). עוד נתבאר לעיל דכל שליח שעושה שליח הוי שני שלוחו דבעל ולא דראשון. דשליח אין בכחו למנות שליח שיהא כמותו אלא כמותו של בעל המעשה שהוא משלחו. ומבואר כבר לעיל שזהו עצמו מ"ש בש"ס מילי ל"מ לשליח גבי אמר לשנים כתבו גט ואמרו לאחרים. דהוא למימרא כשי' המהרי"ט שהובא לעיל (פ"א) דכשממנהו לשני בשם הבעל שיהא שלוחו דבעל נמצא דשליח ראשון לא היה שליח אלא על דברים שהוא דברי מינוי שמינהו ראשון לשני שיהא כאלו הבעל מינהו לשני ואין שליחות לדברים דלאו מעשה רמו לומר לשלוחו הקדש עבורי דלא מהני. אבל בשליח הולכת הגט כשממנהו לשני בשם הבעל שיהא שלוחו דבעל מוסר לו אז הגט. ואם לא ימסור לו אין כאן שום שליחות ומש"ה כיון דעיקר השליחות הוא המסירה את הגט ולפיכך כשעומד ראשון במקום בעל אינו עומד אלא על מעשה והוא מסירת הגט. אלא דאכתי ק' דהא לא צוהו הבעל למנות את השני והוא מינהו מדעתו עבור הבעל ואיך נעשה ראשון שליח שלא מדעת הבעל. וממילא לא הוי שני שלוחו דבעל כלל. אך זה ניחא וכבר כתבתי לעיל דע"ז אתי ילפותא דושלח ושלחה דשליח על מסירת הגט יהיה יכול לעשות שליח שני שיהא שני שליח הבעל אף שלא מדעת הבעל אלא מעצמו ומדעתו יעוי"ש לעיל מ"ש בזה:
והשתא עפ"ז א"ש דדוקא בשליח לגרשה ולמסור לה הגט שפיר עושה שליח שני אפי' מדעתו ולא ציוהו בעל ע"ז למנות השני משום דריבתה תורה מושלח ושלחה. אבל שליח זה שעשאו שליח למנות את אב"מ לשליח הולכה ולמסור לאב"מ הגט נהי דלאו מילי הוא דהא מסירת הגט הוה מעשה עכ"ז כיון דאינו שליח לגרש אלא למנות את אב"מ אין זה שליח לגירושין ובשליח דלאו לגירושין כשממנהו לאב"מ שפיר עביד. דהא ציוהו הבעל ע"ז. אבל איך יעשה שליח שני למנות אב"מ ולמסור לו הגט. דהך שני לא הוי שליח הבעל. כיון דעשהו ראשון מעצמו ומדעתו בלא ציווי הבעל. וזהו מה שנלפענ"ד עיקר בטעמא דשליח דלא ניתן לגירושין אינו עושה שליח שני. משום דלימוד דושלח ושלחה שמלמד דשלא עפ"י ציווי הבעל הוה כמו שהיה בציוויו אין זה אלא בשליח לגרש ולא בשלוחין דעלמא ושליח למנות אב"מ לשליח אע"ג דאב"מ הוא שליח לגרש עכ"ז הראשון נקרא שליח דעלמא שלא לגרש. והוא אינו עושה שני שלא בציווי הבעל. והמעיין בתוס' גיטין (כד) ד"ה וכי מטית ובר"ן בשמעתין יראה שמכוון כדברינו וז"ל הר"ן ולאו למימרא דשליח שלא ניתן לגירושין לא מצי משוי שליח דהא אמרי' בסו"פ המביא תניינא דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה כו' אלא שאין לו לשנות ממה שאמר הבעל וצריך למסור בעצמו לאב"מ ע"כ. והיינו כמ"ש דבפ' המביא תניינא הוא בציווי הבעל וזה מהני גם בשלוחין דעלמא אף שאינו שליח לגרש. אבל גבי אב"מ כשממנהו לשני הוי שלא בציווי הבעל אלא מדעתו וזה לא מהני אלא בשליח לגרש ולא בעלמא:
ובעיקר סברת הקדוש מרדוש נלפענ"ד שעולה שפיר עפ"י שי' מהרי"ט דהא דאמרי' בגמרא מילי ל"מ היינו דעל מילי דלאו מעשה אינו נופל מינוי שליחות דהנה גם בשליח מסירת הגט שעושה שליח שני הא לכאורה ג"כ הוי הך ראשון שליח על מינוי שליחות דשני שהמינוי הוא מילי. מ"מ כבר כתבנו לעיל (פ"ב) דבצירוף מסירת הגט לא הוה מילי. דאל"כ הא כל שליח הולכה יש דברים ומילי שהיא שומעת ממנו כשומעת מפי הבעל שהוא צריך לומר במקום הבעל ה"ז גיטך וכה"ג כמבואר בשו"ע אה"ע (סי' קל"ו) ולדעת כמה פוסקים בנתן בשתיקה הוה פסול דאורייתא ועומד במקום הבעל והוא שלוחו על מילי ועכצ"ל דאגב שליחות מעשה המסירה הוי שליח על האמירה. וכה"ג כתב בחת"ס חיו"ד (סי' שכ"א) לענין שליח על הרמת תרומה דהוי עיקרו במחשבה ולא הוה מילי משום דיש עיקר גדול להענין והוא ההפרשה ומש"ה בצרפם יחד הוה מעשה ועפ"ז י"ל דגם הקדוש ס"ל דשליח שעושה שני הוי ראשון שליח למילי שהוא מינוי דשני. אלא דבשליחות הולכת הגט כשעושה שני לא מיחשיב מילי משום דמצרפינן מסירתו הגט להשני ולא הוה מילי. אמנם ס"ל להקדוש דבקדושין דאולי לא תאבה האשה ולא הוה גמר מעשה לא חשיב צירוף למינוי השליחות והוה מילי. ומ"מ יש לחלק מהא דאב"מ דהוא עצמו ממנה לאב"מ ומוסר לו הגט ואולי לא ירצה אב"מ ואיך יכול הבעל למנותו לשליח על מינוי שליחות דאב"מ משום צירוף הגט דלא ליהוי מילי. די"ל דהקדוש ס"ל לחלק. דבקדושין אם לא תאבה הרי בטלו הקדושין מאשה זו. משא"כ באב"מ אטו אם לא יאבה אב"מ מי בטל גיטא ואין חסר לזה אלא שליח אחר והגט בתוקפו וכדאמרי' בגיטין (ל"ב) נהי דבטלי' לשליחותיה דשליח גיטא גופי' מי קא בטל ומש"ה מיחשיב שפיר צירוף מסירת הגט גבי אב"מ דהוי מעשה ולא מילי גם להקדוש: