ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל ט
בדין שליחות בעה"מ
בו יבואר דהך כללא דכיילו התוס' בב"מ פ' א"נ (ע"א) דבעינן שיהא הזוכה שלוחו של בעח"מ ליתא לרוב הפוסקים, ופלפול עצום במחלוקת רש"י ור"ת בשליחות דכותי לחומרא, ובדין קנין דרבנן אי מועיל לדאורייתא ויבואר בו שאלה בדין פרה מבכרת שמכר לכותי ע"י שליח ומשך הכותי הפרה וקודם שמסר השליח הכסף לבעה"פ ילדה בכור אי הוה בקדושת בכור:
פרט א
נשאלתי מרב אחד. באחד שהיה לו פרה מבכרת ומכר לכותי ע"י שליח והיה קנין משיכה אלא דצריך לזה גם קנין כסף כמבואר בשו"ע יו"ד ורמ"א (סי' ש"כ) וקודם שמסר השליח הכסף לבעל הפרה ילדה זכר ובעינן למימר דהשליח זכה לבעל הפרה. ולמ"ש תוס' בב"מ (ע"ב) דכל זוכה צריך שיהא שלוחו של בעה"מ והיכא דבעה"מ כותי שאין לו שליחות לא מהני א"כ לא היה כאן קנין והוה בכור והאריך הרב הנ"ל ת הט"ז והש"ך (בסי' ש"כ) אי בדיעבד סמכינן אר"ת דס"ל דמשיכה קונה בכותי וזה אשר השבתי לו:
ע"ד אשר שאל בעובדא דפרה מבכרת כו' והאריך פר"מ נ"י אי בדיעבד סמכינן אר"ת כדעת ט"ז ואחוי לן חורפא בזה בדברים נכונים. הנה לפענד"נ דהכא בנידו"ד א"צ לזה כלל. דשפיר הוה כאן קנין כסף ג"כ אפי' לדעת תוס'. ומתחלה נברר שי' תוס' וראשונים שם בסוגיא וממילא רוחא שמעתתא. התם גרסינן ת"ר מלוה אדם מעותיו של כותי מדעת הכותי אבל לא מדעת הישראל כו' ואם העמידו אצל כותי מותר וכן כותי שלוה מעות מישראל כו' ומצאו ישראל אחר וא"ל תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור. ועי"ש בכל הסוגיא עד קמ"ל עכ"ל הסוגיא. והתוס' שם בד"ה בשלמא סיפא לחומרא וז"ל תימא אמאי לא הוי מדינא אם העמידו אצל ישראל כו' שהרי נעשה ישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מן הכותי וי"ל שאפי' יוכל לזכות לחבירו במציאה כו' דנהי אם הי' הכותי מפקירן כו' אבל עכשיו שלא הפקירם אלא בא לזכות מעותיו למלוה ע"י זה הלוה אין לו כח לזכות שא"כ היה הישראל המקבל שלוחו של כותי לזכות במעותיו של ישראל כו' יעוי"ש היטיב:
ובחי' מהריב"ן שם הקשה דהא ביאור ד' התוס' הוא במ"ש דנעשה הישראל השני שלוחו של ראשון היינו דמעצמו ממילא נעשה שלוחו ע"י זכי' שזוכה עבורו דקיי"ל דזכין לאדם שלא בפניו וזכות הוא לו לקבל חובו מן הכותי וע"ז כתבו דזה א"א בנותן כותי שכל זוכה צריך שיהיה שלוחו של בעה"מ ונותן כותי לא מהני דלית ליה שליחות. א"כ קשה על הטור ביו"ד (סי' קסט) שפסק בסי' הנ"ל כר"ת בתוס' שם ד"ה כגון שנשא ונתן ביד דאין שליחות לכותי אפי' לחומרא ואפ"ה פסק שם דאם אמר הישראל השני שבשליחות הראשון קבלם מהכותי אסור גם לר"ת ופי' הב"י לא שווייה ישראל הראשון שליח להשני אפ"ה זכין לו שלא מדעתו. א"כ האיך פסק נגד סברת התוס'. דכיון דהכותי אינו מפקיר אין הישראל השני יכול לזכות כי אם מטעם שליחות בעה"מ. וכיון דאין שליחות לכותי אפי' לחומרא אין כאן שליחות בעה"מ. ודאי דאם עשה הראשון שליח לשני א"כ הוה הכותי כמו שנותן לראשון דשלוחו שא"כ. אבל בלא עשהו רק מעצמו עושה ורוצה לזכות בו שלא מדעתו לא אמרי' הכי אלא במפקיר וסיים עלה בצ"ע:
גם הב"י והב"ח הקשו על הטור שם שכ' ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כר"ת וכתב הב"י וז"ל ולא ידעתי מנ"ל לרבינו דסובר הרא"ש הכי שהרי בפסקיו הביא שני הדיעות ולא הכריע כו' ועיי"ש:
עוד קשה על הרמב"ם ז"ל דפסק (פ"ה ממלו"ל) דאם העמידו אצל ישראל דסיפא אעפ"י שנתן הכותי המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן ה"ז מן התורה. ותמהו עליו הראשונים ז"ל דהא באמת אפי' למסקנת רש"י דיש שליחות לחומרא לא עדיף מאבק דרבנן דאם עבר מלוה וגבה דאין מוציאין מידו שהרי מה"ת א"ש לכותי רק מדרבנן החמירו ואיך כתב שהוא דאורייתא ועיי"ש בכ"מ ובמ"מ מה שהביאו בשם הר"ן והריטב"א ונדחקו להולמו:
[ובהשקפה ראשונה אמרתי לתרץ דעת הרמב"ם דאזיל בשי' רש"י דסיפא לחומרא. אך אינו חומרא ע"ד סייג אלא דמספק מחמרינן דלמא יש שליחות לכותי מה"ת וכר"א שם בגמ' וא"כ הוא ספק מה"ת. ואף דשי' הרמב"ם דמה"ת כל ספק לקולא כנודע. ועי' כרו"פ ופר"ח (סי' ק"י). אך המהרי"ט ופר"ח חילקו בדבר והובא בס' בית יצחק בשער הספיקות דכל ספק העומד להתברר אף להרמב"ם לחומרא מה"ת. ולפי ד' הש"ך בחו"מ (סי' כ"ה סקכ"ה) דתפיסה מהני בתיקו שהוא ספיקא דדינא אם אסרה תורה זאת או לא. וביאר טעמו בתו"כ (סי' ז') דבספק בכור אינו דבר התלוי בטעמא ולא בחכמה וא"א להתברר וכן בתרי ותרי א"א להתברר הספק. אבל בספק תיקו הדבר תלוי בסברא וא"כ הא נמי לכאורה להא דמי' ואפשר להתברר ע"י יודעים איזה דרשה מוכרחת אם יש שליחות לכותי או לא. וא"כ לפי חילוק מהרי"ט כאן הרמב"ם מודה דמה"ת לחומרא וע"כ פסק דהוה מה"ת. אך בב"י דחה חילוק זה דמהרי"ט. וגם בס' או"ת דחה דתיקו לא מקרי עומ"ל]:
גם יש להתעורר על ד' רש"י שם שכ' אהא דרישא דאם העמידו אצל הכותי מותר אע"פ שהישראל נותנו לחבירו במצות כותי מותר. דמי דחקו לזה לפרש דמיירי שהיה במצות המלוה הכותי ואמאי לא נימא דהוה בסתמא וישראל המקבל נעשה שלוחו של כותי לקבל חובו מיד הישראל מטעם זכי' דזכין לאדם שלב"פ ומש"ה מותר וע"ז יהא קו' הש"ס אלא רישא אמאי שרי כיון דא"ש לכותי כו' ועוד שלחזק הרבותא שרצה רש"י למימר אעפ"י שיש סברא לומר שלא יהיה מותר אעפ"כ מותר אינו צריך אלא מ"ש שהישראל נותן לחבירו דאעפ"כ מ"מ מותר. משום דהמלוה האמיתי הוא הכותי. אבל מ"ש במצות הכותי זה אין שייך כלל אל הרבותא. דאדרבה זהו סברא שנמשך מזה שיהיה מותר. וע"כ כל הרואה יראה שהיה לרש"י איזו הכרח לפרש הסוגיא דמיירי במצות המלוה וברישא שהמלוה כותי מותר וכן עד"ז בסיפא שהמלוה ישראל היה במצות הישראל המלוה ומש"ה אסור אבל שלא בציווי הישראל היה מותר וד"ז צ"ב:
תו קשיא לי בד' רש"י שם בסוף הסוגיא גבי:
הא דאמר רב אשי שם בסוף הסוגיא לחד לישנא כי אמרי' א"ש לכותי ה"מ אינהו לדידן אבל אנן לדידהו הוינן שליח. ופירש"י דהשתא רישא כיון דהוינן להו שליח מש"ה שרי דהוה ריבית דכותי וסיפא לחומרא ע"כ. וקשה דלפ"ז יקשה השתא קו' התוס' בד"ה בשלמא דהא הישראל הלוה החדש המקבל מיד הכותי זוכה לישראל המלוה והוה מדינא ואין לומר השתא כמש"ש התוס' דאי הכי הוה המקבל שלוחו של כותי לזכות עבור הישראל וכיון דא"ש לכותי לא מצי זכי עבור הישראל. ז"א דהא השתא קיימינן דאנן לדידהו הוינן שליח. וא"כ שפיר מצי זכי ישראל המקבל עבור הישראל והוה מדינא ואמאי פירש"י שהוא חומרא וראיתי לבאר וליישב כ"ז ולבוא אל הביאור נקדים סוגיא דב"מ (ט) וכמו שיבואר:
פרט ב
בב"מ (ט) גרסינן תנן התם מי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון אמר עולא אמר ריב"ל מחלוקת מעשיר לעני דר"א סבר מגו דאי בעי מפקיר נכסי' והוה עני כו' ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחברי' ורבנן סברי חד מגו אמרי' תרי מגו לא אמרי' אבל מעני לעני ד"ה זכה לו דמגו כו' א"ל ר"נ לעולא ולימא מר מעני לעני מחלוקת כו'. וכתבו תוס' בד"ה ולימא מר מעני לעני מחלוקת ויחלוקו בתופס לבע"ח במקום שח"ל ולא מטעם מגו דהא רב חסדא דאמר כמו ר"נ בסמוך דממל"ח לק"ח אית ליה בפ"ק דגיטין דפליגי בתופס לבע"ח ולא מטעם מגו כו' ע"כ. והקשה שם הפ"י וז"ל והא דלא מייתי ראיה לדבריהם ממאי דאמר ר"נ עצמו בסמוך דטעמא דממל"ח דלק"ח הוא משום דתופס לבע"ח במשח"ל ל"ק. ותי' משום דודאי מאן דס"ל דלא קנה איצטריך לטעמא דתופס לבע"ח דאל"כ נהי דלא אמרי' מגו כו' מ"מ אמאי לא זכה מטעם דזכין לאדם שלב"פ אע"כ משום תופס לבע"ח. אבל כאן עיקר כונת תוס' דלמ"ד ק"ח לא תימא מטעם מגו אלא אפי' היכא דליכא מגו נמי קנה כמו תופס לבע"ח דס"ל ג"כ קנה משום דזכין לאדם שלב"פ כו' אלא דלפי"ז אין ראייתם מוכרחת דר"נ דהכא מצי סבר שפיר כדמסיק ר"פ שם דטעמא דר"א דאמר זכה היינו משום מגו ואיהו ס"ל כרבנן דל"ל מגו ואפ"ה איצטריך לקמן לטעמא דתופס לבע"ח דאל"כ יהא קונה מטעם זכין כו' עכ"ל הפ"י:
ולפענ"ד נראה דכ"ז אינו וד' התוס' מיושבים שפיר. דהנה בפ' א"נ (ע"ב) כתבו התוס' דא"א לישראל לזכות לישראל מיד כותי דכל זוכה צריך שיהא שלוחו של בעה"מ וא"ש לכותי ודוקא אם הפקירן כותי יכול לזכות. ולכאורה יש להבין דאמאי מהני בהפקר כיון דבכל זוכה בעי בעה"מ והכא ליכא בעה"מ. והיה נראה לומר דהיכא דאיכא בעה"מ ואינו בר שליחות גרע. אבל מד' הנ"י בפ"ק דב"מ מבואר דז"א וטעמא אחרינא איכא בהא. שכתב שם גבי חצר המשתמרת וז"ל וחצר המשתמרת דלא בעינן עומד בצדו צריכא טעמא דלאו משום יד הוא כו' דהא אינו עומד בצידו וגם לא משום שליחות כו' דא"א לזכות לחבירו משום שליחות אא"כ הוא שלוחו של בעה"מ ובמציאה ליכא בעה"מ שיהא זה שלוחו ולא שייך למימר בחצר כדאמרי' גבי מציאה דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ע"כ. שמעינן מהא דלסברא זו דבעינן שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ הא דזכי במציאה הוא משום מגו וה"ט דתוס' פא"נ שכ' דבהפקירן מהני והוא משום מגו:
והשתא לפ"ז ליכא למימר כמ"ש פ"י. דמ"ד דל"ק איצטריך לטעם דתופס לבע"ח דאל"כ נהי דלא אמרי' מגו מ"מ נימא זכין לאדם שלב"פ. דז"א דלשי' תוס' עצמן לא מוכח כלל. דהא כיון דלא אמרי' מגו ממילא ל"ק דבמציאה ליכא בעה"מ. גם מ"ש פ"י דלפי"ז אין ראייתם מוכרחת די"ל דר"נ מוקי דפליגי במגו וס"ל כרבנן דל"א מגו ואיצטריך לטעמא דתופס דאל"כ נימא זכין דז"א וכמ"ש. אמנם נראה דתוס' הרגישו דאיך קאמר ר"נ דנימא מעני לעני מחלוקת דהא ז"א. דא"כ ע"כ חכמים דר"א ס"ל דלא אמרי' מגו א"כ ר"נ בסמוך דס"ל דממל"ח לק"ח והוא כרבנן לא זכה פלוני עני ויתננו לעני הנמצא ראשון ושפיר פוסק ר"נ כרבים. מיהו אמאי איצטריך לטעמא דתופס. דהא במציאה כיון דלא אמרי' מגו וליכא בעה"מ פשיטא דלא זכי. ותי' דר"נ ס"ל באמת דפלוגתייהו דר"א ורבנן לאו במגו קמפלגי. דכו"ע ס"ל דאמרי' מגו אלא דפליגי בתופס לבע"ח. כדמוקי ר"ח להדיא פלוגתייהו בתופס לבע"ח והשתא לא שייך להק' כמו שהק' פ"י דאמאי לא מייתי ראיה מר"נ בסמוך דהא עיקר מה שהרגישו הוא מר"נ וכמ"ש אלא שיישבו זה דבאמת י"ל דס"ל לר"נ דפליגי בתופס כדמצינו לר"ח דמוקי להדיא פלוגתייהו בתופס לבע"ח וזה פשוט:
ובזה נבוא ליישב שי' רש"י בפ' א"נ ממה שהקשינו עליו לעיל (פ"א) יעוי"ש. דלהמבואר ע"כ מאן דמוקי פלוגתייהו דר"א ורבנן לר"נ דפליגי במגו נשאר קו' תוס' הנ"ל. דא"כ אמאי איצטריך ר"נ לטעמא דתופס דהא במציאה כיון דליכא בעה"מ שיהא זה שלוחו לזכות עבור חבירו ומגו נמי לרבנן לא אמרי' מש"ה שפיר ל"ק. א"כ לפ"ז הא רש"י פי' שם בב"מ (ע) להדיא בהא דא"ל ר"נ לעולא ונימא מר מעני לעני מחלוקת דפליגי במגו. א"כ עכצ"ל דס"ל לרש"י דא"צ שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ. ושפיר איצטריך ר"נ לטעמא דתופס לבע"ח דאל"כ אע"ג דלא אמרי' מגו נימא זכין כו' כמ"ש פ"י:
ולפ"ז מדוקדק ג"כ מ"ש רש"י לבאר הא דפ' א"נ (ע"א) הא דהעמידו כו' דמיירי במצות המלוה. משום דכיון דס"ל לרש"י דיש זכי' מיד נותן כותי נשאר קו' תוס' שם בד"ה בשלמא דזכי ישראל לישראל מיד כותי והוי מדינא. ולכן פי' הסוגיא דמיירי במצות המלוה. והוא עפמ"ש תוס' בגיטין (ס"ו) ד"ה הא בהא דאמרי' שם אי כתובו כתב ידן כתב הגט כשר ופריך הא מילי ל"מ לשליח. והקשה בתוס' דהא לר"מ אפי' מצאו באשפה כשר ומאי איכפת לן במילי ותי' דכיון דצוה לכתוב מודה ר"מ שצריכין לעשות צווי שלו ע"כ. הרי מבואר מד' תוס' דאפי' במקום דלא בעי שליחות מ"מ היכא דקפיד שיהא בשליחות בעינן שיהא בזה דיני שליחות וכה"ג מבואר בתוס' קדושין (כג) בד"ה מהו בהא דבעי בגמ' שם אי עבד יכול לעשות שליח לקבל גט מיד רבו הקשה בתוס' דמי גרע משטר ע"י אחרים בתורת זכות וכתבו דמגרע גרע כיון דקפיד אשליחות ע"כ. אלמא דהיכי דמצי למהוי בלא שליחות כגון כתיבה לר"מ או שיכול להיות בזכי' כהא דעבד מ"מ אם נחית לשליחות קפיד דוקא לשליחות ושלא יהיה בזכיה ובעינן בזה דיני שליחות וכיון דהלוה לאו בר שליחות לא מהני. ועוד דהוה כמו צוח מעיקרא על הזכיה שאינו רוצה בזכיה דלא זכינן בע"כ כמבואר בב"ב (קלח) יעוי"ש וזמש"כ רש"י במצות המלוה ברישא שצוה שיהא הלוה שלוחו. וכן בסיפא צוה שיהא הכותי הלוה שלוחו ומש"ה אינו אלא מחומרא:
ועפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשינו על פירש"י בסוף הסוגיא לרב אשי דסיפא לחומרא. דלמאי דקיימינן השתא דאנן לדידהו הוינן שליח נשאר קו' תוס' בד"ה בשלמא דהוה מדינא שישראל שני זוכה מיד כותי עבור ישראל ראשון וליכא למימר כתי' תוס' שם דהא אנן לדידהו הוינן שליח. ולפמ"ש מיושב דכיון דצוה המלוה ללוה שיתנם ללוה החדש. קפיד לשליחות ואינו חפץ בזכיה שוב אין זוכין עבורו ואין כאן אלא משום שליחות הכותי הלוה שצוהו המלוה דהוה אינהו לדידן ואם הוא אסור אינו אלא משום חומרא:
ואיכא לעיונא תו בהא. בשלמא לתוס' הוה שליחות לחומרא וזכי מיד כותי לישראל. אבל לרש"י דהלוה הוה השליח והמעות אינם פקדון אצלו רק מלוה דלהוצאה ניתנה במה הוי של ישראל ע"י שליחות זה. דהא כמו דמבואר שי' רש"י ברמ"א ביו"ד (סי' ק"ס) דע"י שליח ישראל מותר ועיי"ש בש"ך ומל"מ (פ"י ממלו"ל) וטעמא כיון דאשלד"ע אין המלוה אלא השליח והשליח אינו עובר שאין המעות שלו. הרי דמי שמלוה מעות שאינן שלו אינו איסור. ה"נ כשהשליח מלוה מעות שלו איך עובר המצוה:
ויש לה"ר מהא דקדושין (ז) גבי הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין ע"כ ופירש"י והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו עכ"ל. הרי דאי לאו ילפותא דע"כ לא הוה שלוחו כמותו לקדשה בממון שאינו של המקדש וה"ה בנידו"ד דאין הממון של המצוה והמשלח לא מהני שליחות. וכן לענין קנית קרקע בחו"מ (סי' קצ) בהילך מנה ויהא שדך מכור לפלוני קנה והוא שלוחו של קונה כמבואר ברמ"א שם וטעמא הוא דוקא משום ע"כ כמבואר בסמ"ע שם. הן אמת שבחי' הריטב"א שם מבואר שאינו שלוחו והיינו דאתי עלה מדין ע"כ. ובמקו"א הארכתי בד' ריטב"א אלו ואכ"מ. מיהו למה שפירש"י שם צ"ע. דהא מבואר דבכה"ג לא שייך שליחות:
ונראה דהא מבואר בחו"מ (סי' קכא) באמר המלוה ללוה שלח לי ע"י פלוני. נפטר הלוה מחובו ואפי' לא א"ל שלח והפטר כמש"ש בסמ"ע וש"ך ולשי' רש"י דמיירי שצוה המלוה ללוה לתת לזה הרי יצא לוה מאחריות והוה על המלוה. ומבואר ביו"ד (סי' ק"ס) דבאחריות הישראל אסור ואע"ג דשם בט"ז (סקל"ב) ובש"ך (סקע"ג) הובא בשם ריב"ש דהוה מדינא והכא בסיפא איירינן דאינו אלא מחומרא. אך כבר הוכיח באמת בס' שע"מ בשער דעה (סי' קסט) דדעת רוה"פ דלא הוה אלא דרבנן יעוי"ש. אלא דלפ"ז צ"ב ברישא דהא מבואר שם ביו"ד דבאחריות כותי מותר א"כ לפרש"י דמיירי בצוה המלוה ללוה לתת לזה איך פריך אמאי שרי דהא שפיר שרי. וי"ל דכיון דלקולא אין של"ע וא"כ אין הישראל הלוה שלוחו של כותי המלוה המצוה. דמי למאי דס"ל לרש"י דמותר ע"י שליח ישראל כמבואר ברמ"א ביו"ד (סי' ק"ס) משום דאשלד"ע ואע"ג דהוי המעות של המשלח. וה"נ אע"ג דמשום אחריות הוי כמו שהם של כותי המשלח מ"מ כיון דאין שליחות אין הכותי המלוה אלא הישראל וזה פשוט. עוד ראיתי לעמוד על דברי תוס' שם בד"ה כגון שנשא ונתן ביד ואח"כ נבוא לעמק הלכה זו:
פרט ג
כתבו התוס' בד"ה כגון שנשא ונתן ביד וז"ל אומר ר"ת דהשתא תו לא אמרי' דסיפא לחומרא כדהוה אמרינן מעיקרא אלא מיירי נמי כגון שנשא ונתן הישראל ביד וקמ"ל דלאו אדעתא דכותי גמר ומקני ליה כו' עכ"ל ולכאורה הוא תמוה מאוד דהשתא לסברת ר"ת דא"ש אפי' לחומרא. איך יהיה הפירוש בגמ' בהא דקאמר מה"ד כותי אדעתא דישראל גמר ומקני ליה קמ"ל דלא דהא מלשון התוס' דמסיים בסיפא וקמ"ל דלאו אדעתי' דכותי גמר ומקני ליה משמע דגם ברישא קמ"ל ע"ד זה דכותי לאו אדעתא דישראל גמר ומקני. ומשמע דאי באמת מכוין כותי אדעתא דישראל הוי שלוחו דישראל ואסור. אלא דלפי האמת מותר. משום דלפי האמת לא אמרי' דכותי מכוין אדעתא דישראל אלא לדעת עצמו וזה תמוה דהא זהו היפך סברת ר"ת דס"ל דאפי' לחומרא נמי א"ש לכותי א"כ אפי' אם כותי מכוין אדעתא דישראל לא מצי למיהוי שלוחו. ובלא לשון התוס' הנ"ל שפיר יש לכוין כונת הש"ס לשי' ר"ת עד"ז. דסד"א דכיון דמסתמא כותי כי עביד ודאי דאדעתא דישראל עביד וס"ד למימר דאע"ג דא"ש לכותי מ"מ לחומרא יש שליחות קמ"ל דאף אי כותי עביד אדעתא דישראל שרי משום דאפי' לחומרא א"ש לכותי. אבל לפי לשון התוס' קשה כנ"ל. וביותר תיקשי לן סיפא לפי לשון זה שכתבו תוס' דקמ"ל דישראל לאו אדעתי' דכותי נשא ונתן אלא לדעת עצמו. ומשמע דאי באמת עביד אדעתא דכותי הוה שלוחו דכותי ושרי. וזה תמוה דלכו"ע לקולא א"ש לכותי:
שוב ראיתי בחי' מהרמ"ל שם שעמד אהא דסיפא לפי שי' ר"ת להק' על הס"ד. דהוה ס"ד למימר דהישראל כשנוטל מכותי ונתנו לישראל שני אדעתיה דכותי הוא נותנו ומקני ליה לישתרי והא א"ש לכותי ואיך הוה ס"ד דנעשה ישראל ראשון שלוחו של כותי לקולא דיהא מותר בשביל זה עכ"ד. והנה קו' זו על הס"ד לפענ"ד לק"מ די"ל דאי לאו דאשמועינן דאסור הוה טעינן למימר כדר"א בסמוך דאנן לדידהו הוינן שליח וא"כ הוה ישראל שלוחו דכותי ומותר קמ"ל דלא כר"א דאף דישראל ודאי דאדעתיה דכותי גמר ומקנה מ"מ ליכא שליחות בכותי כלל אפי' אנן לדידהו לא. אמנם אנן שפיר מקשינן על לשון התוס' דאמר דקמ"ל דלא אמרי' דישראל אדעתיה דכותי גמר ומקנה ומש"ה אסור ומשמע דאי באמת מכוין הישראל לדעת הכותי ס"ל לר"פ דמוקי בשנו"נ ביד דהוה שלוחו של כותי ושרי וזה קשה למימר דמסקנת ר"פ הכי הוה. דהא ר"א דוקא מוקי נה באופן דאנן לדידהו הוינן שליח חבל ר"פ דמוקי בשנו"נ ביד ע"כ דלא ס"ל כר"א מדלא מוקים לה כאוקימתא דר"א:
ולכן נראה בביאור דברי התוס'. דבאמת לשון התוס' מדוקדק מאוד. דא"א לומר כמ"ש דהוה ס"ד כיון דישראל אדעתיה דכותי גמר ומקנה יהא מותר כדר"א דאנן לדידהו הוינן שליח וקמ"ל דלא כר"א דאפי' אנן לדידהו לא הוינן שליח ומש"ה אסור. דע"ז באמת קשה. דבאמת אי הישראל אדעתי דכותי גמר ומקנה אין סברא שיהא אסור. כיון שהוא בעצמו אינו מכוין לזכות בהמעות שיהא שלו והם מעות הכותי אע"ג דהישראל אינו שליח הכותי מ"מ אין ישראל כאן אלא דעביד מעשה קוף בעלמא ולכן שרי דאין כאן איסור דהא הישראל לא הלוה אלא מעות הכותי והך לוה החדש כאלו מקוף קבלם. ולא דמי למ"ש לעיל (פ"ב) לרש"י בפירושא דרישא דכיון שצוה הכותי ללוה שימסור לישראל הרי אחריות המעות על הכותי ומ"מ אסור כדפריך בגמ' אלא רישא אמאי שרי. דהתם שאני דכותי לא נתן המעות רק הישראל נותן מכיסו הוה של ישראל. אבל הכא הא הישראל אינו נותן מכיסו רק הכותי וישראל מקבלם אדעתיה דנותן כותי והוא אינו מכוין לזכות שיהיו שלו אין סברא שיהא אסור דהא אינו אלא כאילו הכותי הניחם ע"ג קוף והלוה לקחם מע"ג קוף. ומה"ט נמי אי אפשר ללמוד גם ברישא כמ"ש לעיל. דהוה ס"ד דכיון דכותי ודאי דעביד אדעתיה דישראל הוה ס"ד דלחומרא יש שליחות קמ"ל דאף דאדעתיה דישראל גמר ומקנה מ"מ מותר משום דבאמת א"ש לכותי אפי' לחומרא דאי אפשר לומר כן שיהא מותר אי כותי אדעתיה דישראל גמר ומקנה. דהא הישראל לא נתן המעות וכותי לא כיון שיהיו המעות שלו ולא עשה כאן אלא מעשה קוף בעלמא. דאע"ג דאין שליחות אפי' לחומרא מ"מ לא גרע מקוף והוה מעות ישראל בריבית אלא שנתן לו ע"י קוף ואמאי שרי. ומפני הכרח זה נשמר הר"ת בתוס' ודקדק בלשונו דקמ"ל דלאו אדעתיה דכותי גמר ומקני. והא דברישא הוה ס"ד דכותי אדעתיה דישראל גמר ויהיב. פי' וכיון שכן א"כ לא כיון הכותי כלל לזכות בהמעות שיהא ההלואה מצידו. רק שישראל הלוה ע"י קוף. ולפי"ז הוה ס"ד דאסור קמ"ל דכותי כי עביד אדעתיה דנפשיה עביד. וכן בסיפא הוא להיפך דישראל אדעתיה דכותי עביד והוה ישראל כאן כמו קוף וס"ד דשרי קמ"ל דישראל אדעתיה דנפשיה עביד ואסור וא"ש וז"ב:
ועפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשה במרדכי בשם גדול א' על שי' ר"ת מתוספתא דכותי שמינהו ישראל סנטר או אפוטרופוס כו' שהובא בתוס' שם ד"ה כגון בשם ירושלמי, וברא"ש פא"נ (סי' נ"ו) הביא תוספתא ישראל שאמר לכותי הילך שכרך כו' יעוי"ש בכ"ז. ועי' בפלפלא חריפתא שם (אות ב') שכתב דמזה קושי' לר"ת דס"ל דא"ש לכותי אפי' לחומרא. אמנם לפמ"ש מיושב ד"ז שפיר. דהא למה שנתבאר אין אסור לר"ת אלא היכא דאדעתא דנפשיה עביד. אבל אם עביד על דעת מי שהמעות שלו אפי' נו"נ ביד כל שבעה"מ כותי מותר. א"כ י"ל דמה דמבואר שם בתוספתא דאסור אינו מטעם דיש שליחות לחומרא דז"א. רק דטעמא הוא משום דלא עדיף ממה שמבואר בש"ס דנו"נ הכותי בידו מיד ישראל ונתן לישראל ועכ"ז אינו מותר אלא אי כותי אדעתא דנפשיה עביד אבל אי עביד אדעתא דישראל אין הכותי הכא אלא עושה מעשה קוף בעלמא וכיון דכותי מלוה לדעת הישראל הוה כמו שישראל מגיע לישראל ע"י קוף. דהא באיסור זה לא בעי נתינה מיד ליד כמו בגיטין וקדושין דהתם טלי גיטיך וקדושיך מעג"ק לא מהני וכן מבואר בחוו"ד (סי' קסט סק"ח) בשם תשו' הרא"ש להדיא ומש"ה אסור:
ועם המבוחר י"ל בהא דמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קסט סכ"א) מעותיו של ישראל שהיו מופקדים ביד כותי כו' אם הם באחריות ישראל אסור ובאחריות כותי מותר יעוי"ש. י"ל הטעם דבאחריות הכותי אז עביד אדעתא דנפשיה ומש"ה מותר. אבל באחריות ישראל אז עביד כותי אדעתיה דישראל ולא עביד כותי אלא מעשה קוף ולפיכך אסור. ועפ"ז יש לכוין דשפיר כתב הריב"ש שהובא לעיל (פ"ב) דס"ל דבאחריות ישראל הוה מן התורה. דהכא לאו משום חומרא כמו שטענו האחרונים אלא מדינא:
אך לפ"ז יש להתעורר על דעת רש"י שפי' שם באוקימתא דנו"נ ביד דמה"ד כותי אדעתיה דישראל גמר ומקנה ומחמרינן כדמחמרינן בסיפא ע"כ. והא לפמ"ש כל היכא דכותי אדעתא דישראל קעביד הוה כותי כמו קוף ואסור מדינא:
מיהו י"ל דרש"י לשיטתיה שפיר פי' כן. שבמרדכי הובא תשו' רש"י וז"ל דשרי לישראל למימר לחברי' ישראל לך ולוה לי מעות מישראל כו' דלא אסרה תורה אלא הבאה מיד לוה למלוה וגם השליח לא עשה איסור דלאו דידיה הוא ואי משום ששא"כ הא קיי"ל אשלד"ע כו' ע"כ. והובא ברמ"א יו"ד (סי' ק"ס). ומ"ש דלא אסרה תורה אלא מיד ליד אין הכונה שע"י קוף לא מהני דז"א כמבואר בחו"ד (סי' ק"ס סק"ח) יעוי"ש. אלא דביאורו הוא כמ"ש המל"מ (פ"ה ממלו"ל) דכיון דנתבטל השליחות משום אשלד"ע הוי זה כמו הא דאמר רבא בפא"נ (סט) דשרי למימר הילך ד' זוזי והלוה לפלוני זוזי דלא אסרה תורה אלא אם בא מיד לוה למלוה. וה"נ דהוי הכא השליח הלוה. שהוא לוה מן המלוה. כיון שנתבטל שליחות משלחו. וכשחוזר ונותן ללוה הוה כאלו הוא מלוהו והשליח אינו עובר דהוא אינו לוקח אלא בחושבו שההלואה היה למשלחו. והלוה אינו נותן אלא למי שהלוה לשלוחו. ודמי להא דרבא. דה"נ הלוה נותן לשם המלוה עבור שלוה מעות להשליח עכ"ד. נמצא לפי"ז לשי' רש"י דסיפא לחומרא ויש שליחות לכותי לחומרא. א"כ כותי שנו"נ ביד אדעתא דישראל גרע משליח ישראל. דבשליח ישראל אשלד"ע ובטל השליחות והוי זה ממש דהא דרבא שהלוה נותן שכר למלוה עבור שהלוה לשליח. דהשליח לוה של המלוה והלוה הוא לוה של השליח. אבל בכותי דאינו עבירה לא שייך זה כמ"ש ש"ך (שם סקכ"ב) ובמל"מ שם. ואי יש שליחות הוה אה דישראל ממש ע"י שלוחו כמותו ואסור. אלא דמ"מ הא אין שליחות לכותי מיהו כיון דלשי' רש"י קיי"ל דלחומרא יש שליחות מש"ה שפיר כ' רש"י דאי כותי אדעתא דישראל עביד הוה מחמירין כדמחמירין בסיפא:
וממוצא הדברים אנו למדין דשי' רש"י דלא כתוס' שם דס"ל דזוכה צריך שיהא שלוחו של בעה"מ דרש"י ע"כ לא ס"ל הכי וכמ"ש לעיל (פ"ב). והנה כדי ליישב יתר התמיהות שהבאנו לעיל (פ"א) נבוא לבאר שי' הרי"ף המובא בשו"ע חו"מ (סי' קכ"ו ספ"ב) דמעמ"ש קונה אף בכותי מה שקשה עליו מסוגיין ומזה היתה לבאר:
פרט ד
כתב הטור בחו"מ (סי' קכ"ו) דשי' הרי"ף הוא דמעמ"ש קונה בכותי ועיי"ש בש"ך (סקצ"ו) שמבואר דלשי' זו גם בכותי מקבל קני במעמ"ש ע"כ. ובס' שע"מ בשער דעה (סי' קס"ט) הק' לשי' הרי"ף דמאי פריך הש"ס בפא"נ בהא דהעמידו אצל הכותי מותר אלא רישא אמאי שרי דהא א"ש לכותי וכן בסיפא אם העמידו אצל ישראל אסור דאמאי אסור דהא א"ש לכותי ומאי קושי' דהא לשי' הרי"ף מעמ"ש קונה בכותי. וא"כ דלמא הא דאמר ואם העמידו כו' מיירי במעמ"ש. דהא מוכח מש"ס דהתם דקאמר זכי מדרבנן אית לי' דאם קונה בתקנת חכמים מהני לענין איסור דאורייתא והוה של כותי ולכן שרי וכן מוכח מדין מכירת שטרות ביו"ד (סי' קע"ג) יעוי"ש והוא מהרי"ף והרמב"ם אף דאינהו ס"ל בכ"מ דמכירת שטרות דרבנן מהפקר ב"ד הפקר כו' יעוי"ש. וכבר קדמו בקו' זו בס' או"ת (סי' קכ"ו) והאו"ת והשע"מ שניהם לד"א נתכונו לישב ד"ז עפ"י ד' מהר"ם אלשקר שהובא בש"ך (סי' קכ"ו סק"ו) שאם המחהו לתת למקבל שיקנה סחורה עבורו לא קנה במעמ"ש דלא שייך מעמ"ש אלא כשהנותן מסלק עצמו לגמרי מן המעות אבל כשמצוה ליתנם לאחר ליקח עבורו סחורה ועדיין לא נסתלק מן המעות לא שייך מעמ"ש כו' ע"כ. וא"כ ה"ה שהמחהו בהלואה כה"ג דלא נסתלק מזה הנותן לא שייך מעמ"ש עכ"ד אמנם בקצוה"ח כ' על ד' הש"ך (סי' קכו סק"ד) וז"ל ומיהו משמע דהיינו דוקא שיקנה לו סחורה דעדיין יש כח לראשון בו ולא הוה אלא שלוחו. אבל אם המחהו שיתן לו מעותיו בהלואה כיון דמלוה להוצאה ניתנה ה"ז כמתנה וצריך ליתן למי שהמחה עכ"ל. ולפי ד' הקצוה"ח אין מקום לישוב האו"ת והשע"מ הנ"ל אך בנתיה"מ שם כתב לדעת האו"ת דעיקר מעמ"ש לא נתקנה אלא לטובת המקבל ולתקנתו. אבל שיקנה הנותן שיעבוד גופו ונכסים דמקבל בשביל זה לא נתקנה מעמ"ש עכ"ל והנה אחרי שמוע כל דבריהם עכ"ז אכתי לא מתרצא לפענ"ד. דאיכא לאוקמא בשנתן ישראל ראשון לשני המעות בפקדון ושוב אח"כ המחהו במעמ"ש להכותי המלוה עבור חובו משו"ה שרי ברישא. וה"נ בסיפא שנתן הכותי הלוה המעות בפקדון להישראל השני וא"ל תנהו לישראל המלוה עבור חובו וזהו בשביל תקנת המקבל ולא בשביל שיקנה הנותן שיעבוד גופו ונכסיו של המקבל:
ולכן נראה לי בישוב קו' זו דבאמת מ"ש בשע"מ להנחה מוחלטת דקנין דרבנן כמו מעמ"ש קונה לענין דאורייתא לדידי נראה דתלי' באשלי רברבא. וכבר הלכו בו רבותינו האחרונים ארוכות וקצרות ולאו מלתא דפסיקא היא לכו"ע והוא מחלוקת הרי"ו וב"י באה"ע (סי' כח) גבי הי' לו חוב אצל אחרים ואמר לה הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה במעמ"ש שדעת הרי"ו דא"מ אלא מדרבנן והב"י ס"ל דהויא מקודשת מה"ת ועיי"ש (סעי' יג) וב"ש שם (סק"ו ול"ה) וכבר עמלו בונים בו למצוא יסוד נאמן ונכון בזה אם דרבנן מועיל לדאורייתא או לא וכל אחד בונה מגדלים בזה פונה פנים לכל צד. אשר ממש לא הניחו דבר קטן ודבר גדול בזה ואין הכרעה בדבר ואנן מה נענו בתרייהו. הן עי' מחנא"פ ה' מכירה (סי' ב') ומל"מ בה' תרומות (פ"ז) ושם בה' מכירה (פ"ג) וטעה"מ ה' נדרים (פ"ג) ובס' שערי תורה (כלל ה' פ"ב) ושו"ת ברית אברהם חחו"מ (סי' י') ושו"ת חכ"צ (סי' ק"נ) ובשמים ראש (סי' קנ"ז) ובית אפרים חחו"מ (סי' ח') ושו"ת זכרון (סי' מז) ובנחלת עזריאל חולין (קז) ובארצוה"ח (סי' יג) ובנין עולם חיו"ד (סי' ו') וחת"ס חיו"ד (סי' שי"ד) ועוד כמה אחרונים שדברו בזה ומה שהביא בשע"מ ראי' מש"ס ב"מ שם בפא"נ דקאמר זכי' מדרבנן מיהא אית לי' לכותי והוא נפ"מ לדין דאורייתא שם גם בזה אין הכרעה מוחלטת דתלי' בגי' הספרים דאית ספרים דל"ג מדרבנן כמבואר בתוס' כתובות (יא) ד"ה מטבילין וכ"כ התוס' בר"פ ב"ס (סח) יעוי"ש. גם מה שהביא ממכירת שטרות בשו"ע יו"ד (סי' קע"ג ס"ד) ולשי' הרי"ף מכירת שטרות דרבנן ג"ז לא ברירא וכבר חשף הש"ך זרוע עוזו בחו"מ (ריש סי' ס"ו) להוכיח דגם להרי"ף מכירת שטרות מה"ת:
איברא דמפני כ"ז נראה לומר לחומר הקו' הנ"ל דהרי"ף ס"ל דדיני התורה אינם נמשכים אחר דרבנן וראיה לזה מהא דכתב הרמב"ן בשם תשובת הרי"ף שהובא בב"ש (סי' כח סקנ"ב) ושם (סי' מ"ב סקי"ט) דהמקדש בפסו"ע דרבנן א"ח לקדושין משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני' והשתא למאי בעי להך טעמא אי ס"ל דכיון דפסולים מדרבנן הוה כמו שפסולים מה"ת. א"ו דס"ל דאי לאו משום דכל המקדש כו' היו קדושין מה"ת כיון דמה"ת העדים כשרים אע"ג דמדרבנן פסולים. וא"כ להרי"ף לשיטתי' לק"מ קו' שע"מ הנ"ל. דגם קנין מעמ"ש דרבנן לא מהני לענין דאורייתא ושפיר אמרי' שם בגמ' בשלמא סיפא לחומרא דאיך שיהיה בין במעמ"ש בין ע"י זכיה הכל הוא עכ"פ דרבנן אלא רישא דלקולא אמאי דאפי' מיירי במעמ"ש. מיהו כיון דדרבנן הוא איך נפקע עי"ז איסור דאורייתא:
ואין לדחות ולמימר דאה"נ דרי"ף ס"ל דאי לא הוו קדושין מדרבנן לא הוו קדושין מה"ת משום דכל ענינים דאורייתא נמשכים אחר דרבנן. רק משום דבהא מלתא דפסו"ע דרבנן לענין קדושין איכא נמי טעמא בלא"ה משום דכל המקדש כו' נקיט מלתא דפשיטא יותר אמנם נראה דז"א וז"ל הריטב"א בחי' למס' ע"ז (ס"ז) דכל איסורא דתלי בממון כיון דבממון הפקר ב"ד הפקר אפי' באיסורא נמי אדרבנן מוקמינן לה והוה נמי דאורייתא ואב לכולן המקדש באיסוה"נ דרבנן א"ח לקדושין ואפי' להצריכה גט. וליכא למימר משום דאפקיעו רבנן לקדושין מיני' כדאמרי' בעלמא דא"כ הוה מפרש לה תלמודא התם אלא טעמא דמלתא שאף מה"ת אינה מקודשת שהתורה אמרה שיתן לה המקדש ש"פ בשעת קדושין והרי לא נתן לה כו' עכ"ד. והנה הריטב"א הוא מהסוברים דדרבנן מועיל לדאורייתא כמבואר בדבריו מיהו נלמוד ממנו דאי הוה טעמא דוקא משום דכל המקדש כו' הוה מפרש לה תלמודא ומדלא מפרש ש"מ דסמיך אטעם שהוא כולל יותר בכל מקום אפי' שלא בקדושין והוא משום דדאורייתא נמשך אחר דרבנן ומיני' שמעינן נמי להרי"ף דאי ס"ל דכל עניני דאורייתא תמיד נמשכים אחר דרבנן אפי' שלא בקדושין בודאי הוה שתיק הרי"ף גבי קדושין מלפרש טעמא דכל המקדש כו' והוה סמיך או דהוה אמר טעם שהוא יותר כולל אפי' שלא בקדושין. ומדקא מפרש טעמא משום דכל המקדש כו' משמע דס"ל דאי לאו טעמא דכל המקדש כו' באמת דאורייתא אינו נמשך אחרי דרבנן מיהו נראה דבהא דאיסוה"נ דא"ח לקדושין גם הרי"ף מודה דא"צ לטעם דכל המקדש כו' ומשו"ה לא מפרש תלמודא דהכא טעמא אחרינא איכא דהאשה אינה מקודשת אלא היכא שהגיע לה כסף או הנאה כנודע וכיון דאינה יכולה ליהנות מזה יהיה איך שיהיה מאיזה סבה שהוא ואפי' אסרוהו חכמים לא גרע מסבה דעלמא באופן שא"י ליהנות מד"ז א"מ אפי' מה"ת ובמקו"א הארכתי בסברא זו קצת להשוות דיעות הראשונים ז"ל בזה ואכמ"ל ועפ"י סברא י"ל גם דעת הריטב"א דדרבנן אינו מועיל לדאורייתא ובמקדש באיסוה"נ דרבנן שאני וכמו"ש. ועי' לעיל (כלל ג' פ"ו):
והר"ן בגיטין (סד) מבאר שם פלוגתת רש"י ותוס' שם בהא דרב יהודא ס"ל דקטן זוכה לאחרים ושמואל ס"ל אינו זוכה לאחרים דלרש"י מחלוקת רב יהודא ושמואל הוא אם זוכה לאחרים מדרבנן ולתוס' פליגי בדאורייתא וכ' שם הר"ן דדעת הרי"ף כרש"י ובשו"ת חת"ס חיו"ד (סי' שי"ד) מדייק דרש"י ורי"ף ס"ל דדרבנן מועיל לדאורייתא דאל"כ אדמקשה לשמואל מהא דשתופי מבואות שם הא גם לר"י קשי' דס"ל דאינו זוכה מה"ת אלא מדרבנן א"כ אמאי זכי לענין עירוב מבוי כו' עכ"ל ולפמ"ש לעיל דדעת הרי"ף דדרבנן אינו מועיל לדאורייתא לכאורה תיקשי לן הא אך באמת ד' החת"ס תמוהין דבפשיטות י"ל דלתרווייהו פריך כדאיתא כה"ג בכמה דוכתי ומשני דשתו"מ דרבנן ולר"י ניחא דהוה דרבנן בדרבנן ולשמואל ניחא כמו"ש הפ"י שם דבדרבנן לא בעי קנין כלל יעוי"ש והנה בזה נבוא לעמוד על שי' ר"ת אי ס"ל הך סברא שכ' תוס' בפא"נ (ע"א) דבעינן בזוכה שיהא שלוחו של בעה"מ:
פרט ה
כתב השו"ע בחו"מ (סוס"י קכ"ו) לענין מעמ"ש דבכותי לוה או נפקד או מקבל ליתא להך תקנה דמעמ"ש דלא עדיף מזכי' והא א"ש לכותי רק אם הנותן כותי וא"ל לישראל הלוה או הנפקד תנהו לפלוני ישראל זכה הישראל מטעם הפקעה והוא דעת ר"ת בפ"ק דגיטין (יג) ד"ה במעמ"ש וכ' עוד שם ואפי' אם חזר הכותי ואנס להלוה או הנפקד מ"מ כבר קנה המקבל הישראל וחייב ליתן לו והוא מהרא"ש פ"ק דגיטין שכ' כן בשם ר"ת ור"י והש"ך שם (סקצ"ט) הרבה לתמוה במה זכה הישראל באופן דאף דאנס ממנו יהי' מחויב הלוה הישראל ליתן למקבל דהא לסברא זו לא עדיף מעמ"ש מזכי' גמורה וכמו"ש הטור והרא"ש עצמם וכיון דאין זכי' לכותי לא מצי ישראל לזכות לישראל מבעה"מ כותי. ולא אמרו דנותן כותי יכול ליתן במעמ"ש אלא לענין חזרה דאין הנותן יכול לחזור בו או דאין הלוה או הנפקד רשאי למסור הדבר ליד המלוה והוא מטעם הפקעה כמו"ש תוס' אבל לא לענין אם אנס ממנו הכותי דבמה יתחייב לפרוע להישראל עיי"ש שהאריך בזה. והנה אין הדברים אמורים אלא לשי' תוס' פא"נ דהזוכה צריך להיות שלוחו של בעה"מ אבל אם נאמר דגם בזכי' זוכה ישראל לישראל מיד נותן כותי סרה תמיהת הש"ך בזה דהא לשי' זו כל היכא דאיכא למקני ע"י זכי' קני במעמ"ש אך כ"ד ש"ך מבואר בתוס' גיטין שם דז"ל תוס' אומר ר"ת דלא תיקנו מעמ"ש בכותי כו' כיון דאפי' א"ל זכה לא קנה כיון דאין זכיה לכותי כו' ואם הנותן כותי נראה דקנה דכמו ממונו של ישראל הפקיעו במעמ"ש כ"ש של כותי ע"כ ומדאיצטריכו לטעמא דהפקעה מוכח דזכיה ליכא בכה"ג דאל"כ הא בפשיטות ודאי דקנה מעמ"ש כיון דאיכא זכי' הכא:
אמנם לפי"ז יסתער לנו קו' האו"ת ושע"מ המובא לעיל (פ"ד) דמאי פריך שם בפא"נ אלא רישא אמאי שרי וכן סיפא אמרי' לחומרא הא לשי' רי"ף דמעמ"ש קונה בכותי בפשיטות י"ל דהוה במעמ"ש. וישבנו שם קו' זו עפ"י שהוכחנו דהרי"ף ס"ל דדרבנן אינו מועיל לדאורייתא ומשו"ה מעמ"ש דרבנן לא מהני לדאורייתא ופריך הש"ס שפיר יעוי"ש אך לר"ת ור"י יש לברר דשבה קו' זו למקומה די"ל דאינהו ס"ל דדרבנן מועיל למידי דאורייתא וכמו שיבואר:
התוס' בב"מ (מו) ד"ה וניקנינהו ניהלי' אג"ק כתבו וז"ל וקשה וליקני לי' המעות בהודאה כמו גבי איסור גיורא בב"ב (קמ"ט) והניחו ד"ז בקושי' ובב"ק (קד) בתוס' ד"ה אגב משמע דס"ל להתוס' דקנין אודיתא הוא דרבנן ולפי"ז יש ליישב קושייתם לכאורה דלענין פדיית מעש"ש דמה"ת לא מהני קנין דרבנן א"ו דס"ל דמהני ובאמת יש לתוס' הוכחה ע"ז מש"ס דהתם בב"מ דפריך וניקנינהו ניהלי' אג"ק ובב"ק (יב) בתוד"ה אנא כתבו דקנין אג"ק הוא דרבנן מוכח מזה דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא אמנם סוף דבריהם שם בב"ק (קד) מראה פנים לכאורה דקנין דרבנן מהני למידי דאורייתא יעוי"ש אמנם לד' פ"י שם מיושב זה יעוי"ש. ועוי"ל עפימ"ש בטעה"מ (פ"ג ממכירה) לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן יעוי"ש א"כ י"ל דבב"ק הק' אהא דקאמר בש"ס דלית לי' קרקע דליקני לי' באודיתא. ואח"כ יקנה לו המעות אג"ק שהודה לו הוי תרי דרבנן ובזה ס"ל לתוס' דלא מהני להפקיע דאורייתא אך בב"מ הק' על המעות שיקנה לו באודיתא שהוא חד דרבנן שפיר הניחו בקושי' משום דס"ל דקנין דרבנן מועיל לדאורייתא.
עוד כתבו התוס' בע"ז (סג) גבי בא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה ואמר לה בטלה זה דאסור ופריך והא מחסרא משיכה וכ' שם התוס' דאפי' לר"י דמעות קונה ד"ת הכא גבי אתנן לא קנה כיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונה ואוקמה אמשיכה הפקיעו גם ממנה ע"כ הרי דמשום תקנתא דרבנן מפקיעין אתנן דאורייתא ועיי"ש בתוס' שסוף דבריהם לכאורה מורה היפך זה. אמנם יעוין בחי' מהרש"ל שם שביאר הדבר היטיב. והוא ממש כד' תוס' בב"מ (מג) ד"ה מאי בסוה"ד במש"ש ועוי"ל. אשר בדבריהם שם מיושב היטיב ועי' מחנא"פ (ה' מכירה סי' ב') שכ' וז"ל ושמעתי ממורי ז"ל שהיה אומר שגם מד' תוס' פ' לולב הגזול (ל"א) ד"ה שינוי נראה דס"ל דאע"ג דלא קנאו אלא מדרבנן יוצא י"ח מה"ת ואע"ג דבתחלת דבריהם לא הבינו כן מ"מ אח"כ חזרו בהן כמבואר להמעיין שם בדבריהם ועי' פסחים (כט) בתוס' ד"ה אין פודין כו' שכ' שם בשם ר"י דאין פודין מדרבנן וכ' שם וז"ל ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שויא מידי ע"כ. ועוד יש לה"ר מהא דחולין (מא) דפריך אמ"ד דאדם אוסר דשא"ש מהא דשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דחייב שלשה חטאות דאמאי חייב אשחוטי חוץ כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך הו"ל כמחתך בעפר בעלמא ולמ"ד דאין אדם אוסר דשא"ש ניחא דחטאת לאו דידי' והשתא הא הא דאדם אוסר דשא"ש ילפינן לה במס' ע"ז (נ"ד) מכלי המקדש שאסרום חזקי' וסייעתו וכ' התוס' שם (נב) דרק מדרבנן אסר חזקי' ולפי"ז מאי פריך הש"ס משוחט ת בחוץ לע"ז אטו משום דאסור מדרבנן לא מחייב עלה משום שחו"ח הא מה"ת אינו אסור ועכצ"ל דס"ל לתוס' דמשום דרבנן י"ל לדאורייתא:
ועכ"פ מבואר דשי' תוס' דדרבנן מועיל לדאורייתא. וסתם תוס' עפ"י רוב הוא ר"ת או ר"י כנודע. ובפסחים (כט) מבואר כן בשם ר"י להדי' ולפמ"ש בתוס' גיטין (יג) ורא"ש שם דבנותן כותי שייך מעמ"ש בשם ר"ת ור"י יעוי"ש לפי"ז קשה עכ"פ דמאי קאמר בפא"נ שם בשלמא סיפא לחומרא דהא הוא מדינא שנתן כותי הלוה המעות לישראל שני בפקדון ושוב א"ל תנהו לישראל ראשון בחובו. והכא לא שייך תי' האו"ת ושע"מ בישוב שי' רי"ף עפ"י ד' ר"מ אלשקר דבמעמ"ש בעינן שיהא הנותן מסולק לגמרי מן המעות כמובא לעיל (פ"ד) דה"נ מסולק הכותי מן המעות ואפי' לדעת הש"ך (סוס"י קכ"ו) דלא אמרו ר"ת ור"י דבנותן כותי שייך מעמ"ש אלא לענין חזרה שלא יוכל הכותי הנותן לחזור בו וגם הישראל השני שקיבלם אינו רשאי לחזור וליתן לכותי אלא מחויב ליתן לישראל המלוה בכל שעה שיבקש ממנו אבל לא לענין אם אנס ממנו הכותי וכמו"ש לעיל (פ"ד) בשם הש"ך. עכ"ז הא עכ"פ כ"ז דלא אנס הכותי מחויב ליתן לישראל המלוה בכל שעה שיבקש ממנו וקנה ישראל ראשון עכ"פ לענין זה שלא יחזור בו הכותי הנותן וגם מי שהמעות בידו לא יחזור בו ומסולק הממחה הכותי הנותן מן המעות א"כ הך שהמעות אצלו כשעושה טובה לישראל ראשון הוא עבור המתנת המעות שאינו מבקש ממנו ליתנם לו והוי מדינא וא"כ אף דלא זכי לי' בזכי' כמו"ש תוס' משום דבעינן שיהא שלוחו של בעה"מ מ"מ דלמא מיירי בכה"ג וקני במעמ"ש ומדלא ניחא להש"ס לאוקמה בהכי מוכח ע"כ דהיכי דזכי' ליכא לא מהני ג"כ במעמ"ש אפי' לענין הפקעה לענין חזרה:
והשתא קשה על ר"ת ור"י דס"ל דבנותן כותי אע"ג דלא שייך זכי' מ"מ קני משום מעמ"ש מטעם הפקעה. והא מש"ס שם מוכח דגם לענין הפקעה ואפי' לענין חזרה ג"כ לא מהני היכי דלא מהני זכיה והכא ליכא לתרץ כמו"ש לשי' רי"ף לעיל (פ"ד) דמעמ"ש דרבנן לא מהני לדאורייתא דהא הר"י בודאי ע"כ ס"ל דמהני לדאורייתא כמבואר להדי' כן בפסחים (כט) בשם ר"י וגם מסתמא בעינן למימר דר"ת ס"ל כסתם תוס' כל דלא מצינו להדי' דפליג:
אך אי נימא דהר"ת ור"י ס"ל דא"צ בזוכה שיהא שלוחו של בעה"מ א"ש הכל דמשו"ה מהני מעמ"ש בנותן כותי משום דבכה"ג מהני זכי' והא דלא מוקי ש"ס בהכי לק"מ דהא בלא"ה קשה לשי' זו קו' תוס' שם ד"ה בשלמא דסיפא הוה מדינא משום זכיה ועכצ"ל כמו"ש לעיל (פ"ב) בישוב שי' רש"י דמשמע להש"ס דמיירי בצוה המלוה ללוה שלו שיתן ללוה החדש דהכי משמע בהא דאמר ואם העמידו כו' שלא רצה ליתן מעצמו בלא ציווי המלוה עד שהעמידו כו' וצוה לו וכבר הוכחתי שם דכל שצוה קפיד שיהיה בשליחותו ושלא יהיה בזכי' ומשו"ה לא הוה הכא מדינא משום זכיה יעוי"ש. א"כ כיון דע"כ מוכח מהא דאמר בגמ' דסיפא לחומרא דמשמע לש"ס דמיירי בצוה וקפיד שלא יהיה בזכי' א"כ ממילא לשי' ר"ת ור"י דס"ל דלא תיקנו מעמ"ש היכא דלא מצי קני בזכי' י"ל דגם היכא דלא מצי קני בזכי' מטעם דקפיד. דעכ"פ השתא ליבא קנין ע"י זכי' גם ע"י מעמ"ש דנותן לא מהני ומשו"ה לא מוקים הש"ס אלא דע"כ סיפא לאו מדינא אלא מחומרא:
והא דצריכו תוס' שם בגיטין (יג) בנותן כותי טעמא דהפקעה. י"ל משום דאמרי' בב"ק (צו) וכי תקנתא לכותי עבדינן והרגישו תוס' דאיך שייך בנותן כותי תקנה דמעמ"ש וע"ז כתבו לתרץ דהא דלא עבדינן תקנתא לכותי הוא נגד טובת ישראל אבל שיקנה הישראל כמו שהפקיעו ממון ישראל ה"נ הפקיעו ממון הכותי וכה"ג כ' בס' מקו"ח (סי' תמ"ח סק"ה):
אמור מעתה דלפי"ז לק"מ מה שהק' ש"ך (סוס"י קכ"ו) על סברת הרא"ש לשי' ר"ת ור"י בזה דאפי' אנס הכותי הנותן מחויב הלוה לתת למקבל שהק' ש"ך במאי זכי ישראל אפי' באנס כיון דבזכי' לא מצי זכי אלא מטעם הפקעה וזה אינו אלא לענין חזרה דלפמ"ש אית הכא זכי' וקני מעמ"ש קנין גמור כמו מעמ"ש בישראל:
פרט ו
ואחרי אשר הוכחנו בעז"ה דגם ר"ת ס"ל כרש"י וא"צ שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ נבוא ליישב קו' מהריב"ן על הטור שהובא לעיל (פ"א) שהטור פסק דאפי' לחומרא א"ש לכותי כר"ת וכתב ג"כ דאפי' לר"ת אם אמר הישראל השני שבשליחות הראשון מקבלם מן הכותי אסור וכ' הב"י דאפי' לא שוייה ראשון שליח לשני אלא שמכוין לזכות עבור ראשון בתורת זכין לאדם שלב"פ. ותמוה דאיך זוכה מבעה"מ הכותי לפמ"ש הטור כר"ת דאפי' לחומרא א"ש לכותי. ולפי מ"ש מיושב דהא הר"ת ס"ל דא"צ שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ ומצי זכי לישראל חברי' מיד כותי. אך כ"ז באופן דלא ציוהו ישראל לכותי לתת אותן ביד הישראל דאם ציוהו קפיד שלא יהיה בזכי' ולא זכי ליה בע"כ וכמו"ש לעיל (פ"ה). ועפי"ז מדוקדקים היטיב ד' העור וז"ל ואם העמידו אצל ישראל ואמר ישראל לכותי ליתנם לשני פירש"י שהכותי נעשה שלוחו של ראשון ליתנם לשני ואסור ור"ת פי' כיון שאין שליחות לכותי לא נעשה שליח הישראל ושרי ע"כ ולכאורה תמוה דלאיזה צורך כתב הך ואמר ישראל כו' א"ו דרצונו דדוקא בזה באם צוה דהוי קפידא שלא יהיה בזכי' בזה פליגי רש"י ור"ת דלרש"י יש שליחות לחומרא ולר"ת אפי' לחומרא נמי לא משא"כ בלא צוה כו' כו"ע מודו דנעשה שני שלוחו של ראשון לזכות מיד כותי ובזה תרווייהו מודים דמדינא אסור אלא דעכ"פ צריך שיהא ישראל השני מכוין לזכות עבור הישראל המלוה דאל"כ אין כאן זכי' ולכן כתב דאם אמר השני שבשליחות הראשון מקבלם מכותי אסור:
ונראה לפענ"ד שדעת הרא"ש ג"כ דהזוכה ח"צ שיהא שלוחו של בעה"מ חדא מהא דמעמ"ש שפסק כר"ת שם בפ"ק דגיטין דבמקום דזכי' לא מהני גם מעמ"ש לא מהני והוא בלוה ונפקד או מקבל כותי ומ"מ בנותן כותי קנה והוא שי' ר"ת ור"י וכבר הוכחנו דלשי' זו ע"כ היכא דזכי' לא מהני גם מעמ"ש לא מהני ואם מהני בנותן כותי ע"כ משום דמהני זכי' ומשום דלא בעי בעה"מ בזכיה. ועוד דהא כתב הנ"י בפ"ק דמציעא גבי חצר המשתמרת דלא בעינן עומד בצד שדהו דליכא למימר משום שליחות דהא כתב הרנב"ר דאי אפשר לזכות לבירו אא"כ שלוחו של בעה"מ ובמציאה ליכא בעה"מ שיהא זה שלוחו כו' וכתב שם דאיכא למימר דכל שהיא משתמרת למי שהיא זכות לו בידו הוא כו' ויד אריכתא הוא משא"כ לענין גיטין עכ"ד. והרא"ש כ' להדיא שם דחצר המשתמרת דלא בעיא עומד בצד שדהו הוא מטעם שליחות שכ' שם (סי' לא) הלכך מועיל במציאה ומתנה חצר המשתמרת אפי' אינו עומד בצד שדהו דזכין לאדם שלא בפניו מטעם שליחות עכ"ד. ומבואר דס"ל דא"צ שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ. ולפי"ז גם להרא"ש אם אמר השני שבשליחות הראשון מקבלם אסור מדינא:
ובזה אולי נוכל לתת פתרון לד' הטור במה שעמדו עליו הב"י והב"ח ביו"ד (סי' קס"ט) במ"ש הטור ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כר"ת שהק' דבאמת לא מצינו בשום מקום הכרעתו של הרא"ש כר"ת דבפסקיו הביא שני הדיעות ולא הכריע אך למ"ש אולי י"ל דאין כונת הטור להא דשליחות לכותי לחומרא או לקולא או כרש"י או כר"ת אלא כונתו הוא להך דינא שכ' בשם ר"ת דאם אומר השני שבשליחות אסור מדינא. והנך תיבות ומסקנת א"א כו' שינוי הסופרים הוא ואכ"מ. וצ"ל אחר שהביא בשם ר"ת שאם אמר השני כו' דגם דעת הרא"ש הוא כן ומ"ש ומסקנת כו' לאו דמסיק כן בהדי'. רק לומר שכן צ"ל דדעתו ג"כ כר"ת בדין זה:
ועפי"ז נראה לבאר ד' הרמב"ם (בפ"ה ממלו"ל) התמוהים ועמדו עליו הראשונים שכ' ואם העמידו אצל ישראל אעפ"י שנתן הכותי המעות בידו הוא ומדעת ישראל נתן ה"ז מדינא ותמהו דאפי' לשי' רש"י עכ"פ אינו אלא חומרא דהא מה"ת לכו"ע א"ש לכותי אמנם אם נאמר דס"ל להרמב"ם דא"צ שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ א"ש ודבריו מבוארים ומתוקנים שפוסק ממש כשי' רש"י דאם העמידו סתם אצל הישראל אז באמת נעשה הישראל השני שלוחו של ראשון לקבל מן הכותי ולזכות עבורו ואף דבעה"מ כותי מ"מ זכי דא"צ שיהא שלוחו של בעה"מ. אך אם צוה ישראל ראשון לכותי הלוה לתת לישראל שני אז ודאי קפיד דוקא על שליחות כותי וגילה דעתו שאינו חפץ בזכיה ואז ודאי דלא זכי ליה ישראל וכמו"ש לעיל (פ"ב) לשי' רש"י. ואז תליה בהא אי יש שליחות לכותי לחומרא או לא ובזה מדוקדקים דבריו שכ' הואיל ומדעת הישראל נתן כלומר דרק מדעתו נתן שידע מזה והיה באותו מעמד אבל לא צוה שיהא הכותי שלוחו אז זכי ישראל שני עבור הראשון והוי מדינא ולכן כתב דהוה מה"ת ואה"נ דאם צוה הישראל לכותי כו' וכדפירש"י אז ודאי אינו אלא חומרא וזה נכון:
ומעתה הדרן לקמייתא לענין שאילתין במי שמכר פרתו מבכרת לכותי ע"י שליח כו' כמבואר לעיל (פ"א) שחשש פר"מ שילדה הפרה קודם שמסר השליח הכסף לבעל הפרה ואתינן עלה לדין זכי' וכ' תוס' בפ' א"נ דלא מצי ישראל לזכות לחבירו מיד כותי וא"כ אין כאן קנין כסף. אך לפמ"ש מבואר דכל הני רבוותא פליגי וס"ל דא"צ שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ. הלא הם רש"י ור"ת ור"י והרא"ש והטור והרמב"ם וכ"ה דעת הריטב"א הובא בש"מ לב"מ (ע"א) יעוי"ש וכ"ה דעת רמב"ן דהנה בתוס' ב"מ (ט') הק' דר"י ס"ל דתופס לבע"ח במשח"ל ל"ק ומגביה מציאה ס"ל דקנה וה"נ חב לאחריני בזכייתו ותי' דמציאה דקני משום מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ע"כ ובנ"י פ"ק דמציעא כתב גבי חצר משתמרת דלא בעינן עומד בצד שדהו ליכא למימר משום שליחות דבעינן בזוכה שיהא שלוחו של בעה"מ והכא ליכא בעה"מ גבי מציאה דליזכי לי' חצירו ומגביה מציאה לחבירו שאני דקני משום מגו כו' אבל בחצר הא לא שייך מגו דזכי לנפשי' כו' ע"כ. והריטב"א בחי' לב"מ (ט) הק' ג"כ קו' התוס' מר"י אדר"מ ותי' וז"ל והנכון דס"ל לר"י דמגביה מציאה לא הוי חוב לאחרים כיון שלא זכה בו אדם דמי שאינו מוצא מציצה לאו חוב הוא כו' אבל בבע"ח כו' ונכסיו משועבדים לו חוב הוא לו ולפיכך קיי"ל התם דלא קנה וכ"כ הרמב"ן ז"ל עכ"ד והשתא לפימ"ש הנ"י הנ"ל תיקשי דנהי דלאו חוב הוא מ"מ כיון דלאו מטעם מגו כמו"ש תוס' מדאיצטריך הריטב"א לומר משום דלאו חוב הוא. א"כ אמאי קני במציאה דהא ליכא בעה"מ. בשלמא לתוס' א"ש כמו"ש נ"י שהוא משום מגו אבל להריטב"א ורמב"ן דלאו משום מגו תיקשי כנ"ל א"ו דס"ל דא"צ שיהא שלוחו של בעה"מ ומשו"ה א"צ ג"כ לטעמא דמגו ולפי"ז בנידו"ד שפיר יש לסמוך על הט"ז (סי' ש"כ ביו"ד) שכ' דבדיעבד יש לסמוך על ר"ת דס"ל דמשיכה קונה בכותי דבלא"ה יש לסמוך בדיעבד על כל הני רבוותא דס"ל דא"צ שיהיה הזוכה שלוחו של בעה"מ ויש כאן קנין כסף ג"כ ועוד נראה דבנידו"ד איכא הכא קנין כסף גם לתוס' פ' א"נ וכמו שיבואר.
פרט ז
בהא דס"ל לתוס' פ' א"נ (ע"א) דבעינן שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ. נראה דלא ס"ל הכי אלא בזכיה שלא מדעתו אבל כששוי' מקבל שליח בפירוש שיהא זוכה לו בקבלתו שפיר מהני גם לתוס' פ' א"נ בנותן כותי וכן משמע באחרונים עי' ש"ך יו"ד (סי' קס"ט סקט"ו) והמתבאר משם הוא כן דלר"ת אין שליחות לכותי אפי' לחומרא ומוקמינן לה אדינא ולא וכי ישראל לישראל מיד נותן כותי משום דבעינן בזוכה שיהא שלוחו של בעה"מ ואין שליחות לכותי. וע"ז כתב הטור דאפי' לר"ת יש מקום שיהא אסור אם אומר הישראל שבשליחות הראשון מקבלם. וביאר הב"ח ד' הטור דהכונה באם הישראל המלוה עשהו שליח להלוה החדש עבורו אז הוי שלוחו של הישראל הראשון ולא בעי בזה בעה"מ ודלא כב"י שהביא ראיה מתלמידי רשב"א דאפי' לא אמר המלוה ללוה קבלם בשבילי אסור מדינא אם אומר השני שבשליחות הראשון כיון לקבלם זהו תוכן ד' הש"ך שם. ועי' בפ"י בסוגי' זו הבין ג"כ כוונת הב"ח והש"ך כמו"ש. הן אמת דלפמ"ש לעיל (פ"ו) בדעת הטור עולה בשי' אחת עם מ"ש ב"י בשם תלמידי רשב"א דא"צ שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ. אמנם אך לפי מה שלמד הב"ח בכונת הטור מ"מ עולה דאף לסברא זו דבעי שליחות שעה"מ עכ"ז אם עשהו מקבל לזוכה שליח מהני והש"ך הסכים לד' הב"ח ועי' בב"י שהביא עוד סברא בשם הרשב"א בשם רבם היפך זה וז"ל הב"י בסיום דבריו שם משמע מזה דאפי' שווייה ראשון שליח לשני שרי משום דבעי שליחות בעה"מ ע"כ אמנם המעיין היטיב שם יראה דאינו מוכרח לפרש כן ד' הרשב"א שם בשם רבם. ואדרבה מצינו דעת הרשב"א להדי' דס"ל דאי שווייה מקבל שליח מהני אף בלא שליחות בעה"מ. שבחי' לקדושין (כ"ג) בהא דאיבעי להו עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו כתב הוא וז"ל וא"ת וכי מגרע גרע כי יהיב ליה אדון מדעתיה דעבד ע"י אחרים דהא לרשב"א בשטר ע"י אחרים ס"ל. לא קשי' דה"פ בדשווייה עבד שליח לקבל גיטו ואמר ליה אדון הא לך כמו שאמר דאי אמרת לא משוי שליח אינו גט דהא האדון לא מזכי ליה גט מדעתו אלא כמו שאומר העבד ושליחותי' לאו כלום ע"כ. הרי מבואר דאי הוה שלוחו של עבד אף דלא הוה שלוחו של אדון שפיר זכי וכן מבואר שם בתוס' רי"ד להדי' עיי"ש ועי' בנימוק"י פ' א"נ שם הביא בשם הרנב"ר בישראל שאמר לישראל לוה לי מן הכותי כו' אם אחריות הכותי על הלוה מותר. ובמרדכי שם מבואר וז"ל אם אמר ראובן לשמעון היה שלוחי ולוה לי מן הכותי מעות כו' ששמעון שלוחו של ראובן ולא של כותי כו' והובא בטור (סי' קס"ט) ומבואר להדי' דיש שליחות כשישראל זוכה לישראל מיד כותי בששווייה שליח ועי' במהרשד"ם חיו"ד (סי' ס"ו) ובשו"ת דברי ריבות (סי' של"א) ועי' במל"מ (פ"ד מה' בכורות) שהביא שם בא' שמכר פרתו מבכרת ע"י שליח שמינה שליח ע"ז והלך לעשות שליחותו ואיננו ובתוך כך ילדה אם לסמוך על חזקת שליח עו"ש יעוי"ש שבכל דבריו שם לא העיר דאיך יזכה השליח עבורו מיד הכותי את הכסף ומבואר דכששווייה שליח לית כאן בית מיחוש דודאי זכה בקבלתו מיד הכותי:
ויש לה"ר מגיטין (סז) דההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו אזל ואמר לה הילך גיטך אמרה ליה ליהוי בידך ופירש"י ותהיה אתה שלוחי לקבלה ואתי עלה הש"ס משום חזרה דשליחות אצל הבעל ומשו"ה לא מהני וקשה דתיפוק ליה דהא לא ידע הבעל משליחות קבלה דידה ולא דמי לשליח קבלה דאשה שבא אצל הבעל ומוסר הבעל לו הגט דאז במסירתו נעשה שלוחו דבעל הממון ומהני דהוה מדעתי' דבעל אבל שלא בפניו ולא ידע הבעל איך מהני ש"ק דידה והוא לא הוה שלוחו של בעה"מ. ומזה נראה דלהסוברים דבעי שליחות בעה"מ אין זה אלא בזכי' שלא בפניו אבל בעשהו מקבל שליח מהני וכן יש לה"ר דבשו"ע חו"מ (סי' קכ"ו ס"כ) מבואר דבמעמ"ש לא מהני ע"י שליח הנותן אבל לשליח המקבל מהני מעמ"ש והוא מהרא"ש סופ"ק דגיטין וטעמו מבואר שם דמעמ"ש הוא הלכתא בלא טעמא והבו דלא לוסיף עלה וזה לא שייך אלא לענין שליח הנותן שהוא לענין הפקעת ממון אמרי' הבו דלא לוסיף עלה אבל לענין זכיית המקבל הא ודאי דלא שייך זה דשלוחו שא"כ וכיון דאין זכיה אלא אם הוא שלוחו של הנותן ושלוחו של הנותן לא מצי לקנות במעמ"ש וכיון דשייך לומר גבי שלוחו של נותן הבו דלא לוסיף עלה א"כ ליכא שליחות מבעה"מ ולית כאן זכיה ג"כ ואמאי מהני בשליח המקבל. והיה ראוי לומר דדין זה מקורו מהרא"ש דבאמת ס"ל דא"צ שיהא שלוחו של בעה"מ כמו"ש לעיל (פ"ו) שכ"ה דעת הרא"ש אמנם בש"ך שם (סקפ"ב) כתב דדין זה ליכא מאן דפליג בי' א"כ אם נאמר דאתי גם לשי' תוס' פ' א"נ עכצ"ל דבשווייה שליח להדי' שאני וכו"ע מודו דזכי ליה בקבלתו:
ובזה מיושב ג"כ מה שראיתי לאיזה מאחרוני זמנינו שתמהו על מנהגנו במכירת חמץ דאיך אנו עושין הב"ד שלוחים למכור את החמץ דהא לתוס' בפ' א"נ (ע"א) לא מצו הב"ד לזכות הכסף לישראל מיד כותי בקבלתם וראיתי למי שכתב דמטעם ערב אתינן עלה מהא דתן מנה לפלוני ותהא שדי קנוי' לך מדין ערב והוה כמו שאמרו הבע"ב לכותי שיתן הכסף עפ"י ציווים להב"ד עכ"ד ולא ידעתי מהיכן יצא לו דערב משתעבד בלי שום דיבור ואמירה ובתן מנה לפלוני הא משתעבד עצמו באמירה זו וגם הא עיקר ערבות מן אנכי אערבנו והתם דיבור הוה ובר מן דין לא אבין מה ענין ערבות לכותי דלפי הנראה אין לכותי דין ערבות מה"ת ויעוין ב"ב (קע"ג) רשב"ם ד"ה גמר ומשתעבד וז"ל ושליחותי' דערב קעביד מלוה כאילו הוא עצמו הלוה ע"כ. והא א"ש לכותי לא אנן לדידהו ולא אינהו לדידן ואם יש מקום לומר ערבות בכותי אולי הוא מדרבנן ומטעם הפקעה וכמו"ש תוס' בגיטין (יג) גבי מעמ"ש וזהו אם הכותי הערב ונהי דישראל לישראל נעשה ערב בשביל כותי כמו בע"ז (סג) תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסי ושם בתוס' ד"ה אבל. אבל דכותי ישתעבד לישראל או ישראל לכותי בערב זה לא שמענו כיון דאין הכותי עושה שליח ולא נעשה שליח ודאי דאינו ענין לדיני ערב לכותי בפ' א"נ גבי ריבית דהתם מצד דכותי גובה מן הערב שלא עפ"י דינינו באלמות וא"כ אין הלוה לוה של כותי ואפי' למאי דמוקי שם בשקיבל עליו לדין בדיני ישראל היינו שלא לילך בתר ערבא אבל גוף החיוב אינו מן התורה אלא דגובה לפי דיניהם ועי' בחו"מ (סי' קע"ז ס"ח) ובאה"ג שם. שוב מצאתי במח"א בדיני ריבית (סי' מ"ב ממלו"ל) שהביא ג"כ שכבר עמדו בזה הראשונים אי מתחייב ישראל לכותי בערב ותלי' אי שליחות שייך בכותי לחומרא או לא א"כ אף מאן דס"ל דשייך ערבות הוא לחומרא וכהסוברים דיש שליחות לכותי לחומרא. אבל לא לקולא להפקיע איסור חמץ דלקולא לכו"ע א"ש לכותי אמנם לפמ"ש דהיכי דמקבל שווייה שליח מצי ישראל למזכי לישראל מיד כותי אפי' לתוס' בפ' א"נ א"ש הא דמכירת חמץ דאנו עושים להב"ד שלוחים שיזכו לנו מיד כותי. ובר מן דין לא אדע תמיהתם בזה דהא במכירת חמץ אנו מקנין ג"כ בק"ס להב"ד כל חמצינו והם מוכרים לכותי ולא בעי הכא שום שליחות כלל ותדע דהא נהגו להקנות בק"ס ואי דאין אנו עושים אותם אלא שלוחים הא עשיית שליח לא בעי לא קנין ולא עדים כמבואר בחו"מ (סי' קפ"ב). מיהו אכתי איכא לעיונא בהא וכמו שיתבאר:
פרט ח
גרסינן בירושלמי (פ"ד דמעש"ש) שיש חילוק בין מתנה לגט דאף לרבי דס"ל דתן כזכי בגט אין זה אלא בגט אבל במתנה מודה דלא מהני ומה בין גט למתנה דבמתנה אי אפשר לעשות שליח על דבר שאינו שלו ותמן בגט שאני דהתורה זיכתה לה ע"כ. והובא ירושלמי זה במחנא"פ ה' שלוחין (סי' ד) וכתב דמוכח מזה דהירושלמי ס"ל דבעי שליחות בעה"מ. ואם כן הא מוכח דאפי' בעשהו שליח דהא אמר דלא מהני במתנה לעשות שליח לקבל דבר שאינו שלו. עוד יש להק' מד' הרמב"ן שהובא בר"ן גיטין ר"פ התקבל וז"ל ומיהו קושטא דמלתא דגט אע"פ שעשאתו האשה שליח לקבלה הולד לאו כזכי דומיא דמתנה והיינו דאמר אביי בפ' השולח נקטינן שליח מתנה ה"ה כשליח הגט למאי נפ"מ להולך לאו כזכי ובודאי דאפי' בעשאתו שליח קאמר דאי לא היכי קאמר דהולך לאו כזכי אפי' הוה כזכי לא מהני א"ו דאפי' בעשאתו שליח לקבלה כו' ע"כ. וכיון דמהא דכ' הירושלמי דבמתנה דהולך לאו כזכי א"י לעשות שליח לקבל כ' המחנא"פ דמוכח דס"ל דבעי שליחות בעה"מ א"כ ממילא ה"נ מוכח כן מהרמב"ן ואפי' עשאו שליח לקבל ג"כ לא מהני כל שלא אמר בעה"מ זכה שהוא שליחות. עוד יש להקשות מהא דמבואר בשו"ע חו"מ (סי' קכ"ה ס"ה) וז"ל בד"א דהולך כזכי כו' אבל במתנה לא הוה כזכי אפי' עשה שליח לקבל וא"ל הנותן הולך לו לא הוה כזכי. הרי מבואר דאי הרך לאו כזכי דליכא שליחות מבעה"מ אפי' עשהו שליח לא מהני:
ונראה ליישב דהנה בגיטין (יא) במתני' דתן גט זה לעבדי רצה לחזור א"י לחזור ופריך בגמ' ש"מ התופס לבע"ח במשח"ל קנה והקשה בתוס' בשם ר"י דאפי' נימא דתופס לבע"ח קנה מ"מ קשה דהתם השליח התופס הוא שלוחו וקונה אפי' בע"כ משום שהוא חייב והוה כאילו תפס בעצמו אבל הכא אפי' העבד בעצמו אינו יכול לעכב האדון מלחזור בו אילו הי' נותן לו הגט ע"ד שלא ישתחרר בקבלה זו שהרי אינו חייב לשחררו ותי' דעבד נמי עבד לי' ניחא דנפשיה וחשיב כקצת חוב ואעפ"כ כיון שאין האדון חייב לו כלום חשיב ליה חב לאחרים ע"כ. והר"ן כתב ול"נ שהדברים כפשטן שהשליח עושה עצמו שליח קבלה עבור העבד והרי הוא כאלו עשהו עבד שליח כו' ע"כ. והנה מדברי ר"ן מוכח דס"ל דיכול השליח לזכות אף שאינו שלוחו של בעה"מ דהא הכא השליח עושה עצמו שליח קבלה אף שלא עשהו האדון שליח לזכות וכן הוכיח מד' ר"ן אלו במחנא"פ בה' שלוחין (סי' ד') דס"ל דלא בעי שליחות בעה"מ והק' דהא בחי' הר"ן ונ"י בפ"ק דמציעא מבואר גבי חצר המשתמרת לענין מציאה דאי לאו משום דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה לא מצי זכי משום דבעי' שיהא שלוחו של בעה"מ והכא ליכא בעה"מ וה"נ תיקשי להר"ן דגיטין מירושלמי הנ"ל יעוי"ש. ובס' דברי משפט (סי' קפ"ב) כ' ליישב דדוקא בשחרור עבד ס"ל לר"ן דלא בעי שליחות בעה"מ דהוי כמו שליח קבלה בגט דלא בעי שליחות מהבעל כמבואר בירושלמי שהתורה זיכתה לה ובשחרור ילפינן לה לה מאשה כו' ע"כ. ולא אבין דהא בירושלמי מבואר דאי גם במתנה הוי תן כזכי יכול אדם לעשות שליח לקבל מתנה אלא דלא אמרי' דתן כזכי לר' אלא בגט מש"ה אמר בירושלמי דטעמיה משום דגט שאני שהתורה זיכתה לה מיהו לר' נתן דפליג עליה דר' וס"ל דגם בגט תן לאו כזכי גם בגט לא אמרי' שהתורה זיכתה לה ואע"ג שעשאתו שליח לקבלה וכמ"ש הרמב"ן בר"פ התקבל כמ"ש הר"ן שם בשמו והובא לעיל. ולא מהני להתגרש עד שיבא לידה. א"כ הא דברי הר"ן שם בגיטין מתבארים שם לס"ד דש"ס שם דס"ל דתן לאו כזכי ולסברא דתן לאו כזכי גם הירושלמי ס"ל דלא זכי עד דאתי ליד מקבל ואכתי אמאי מהני הא דשליח עושה עצמו שליח קבלה:
ולכן נלפענ"ד דהא דמהני לשון זכה או אי תן והולך הוה כזכי לאו משום דאז הוי לשון שליחות מן בעה"מ אלא שהוא לשון של נתינת רשות ומהני. והוא עפמ"ש הקצוה"ח (סי' ק"ה) בעיקר טעמא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דנהי דזכיה מטעם שליחות מ"מ שליחות עדיף מזכיה לענין זה דשליחות מהני אף לחובתו מיהו היכא דאיכא זכות לאדם אמרה תורה שיהא כאלו עשאו שליח ולא אמרה אלא בזכות שהוא זכות מכל צד אבל זכיה לזה וחוב לזה אין זה זכיה שאמרה תורה ולא מהני כיון שלא עשאו שליח יעוי"ש. ועפי"ז י"ל דהא מוכח בגמ' דגיטין (י"א) דזה מקרי חב לאחרים במה שהאדון לא יהיה יכול לחזור בו דפריך אמתני' לימא דש"מ דתופס לבע"ח במקום שח"ל קנה וכן מבואר שם ברש"י ור"ן להדיא ומש"ה כתב הר"ן דלא מהני הא דשליח עושה עצמו ש"ק דעבד לזכות אלא אי תופס לבע"ח במקום שח"ל קנה וגם חב לזה וזוכה לזה הוה זכיה שאמרה תורה אבל לפי האמת דל"ק ומשום דסבירא לן דזכיה שאמרה תורה אינו אלא אם הוא זכות מכל צד לא מהני. מיהו כ"ז לס"ד דש"ס שם דתן לא הוי כזכי א"כ לא נתן רשות להשליח שיזכה אבל באמר זכה הרי נתן רשות וכל שנותן רשות שוב לא איכפת לן במה שהאדון לא יוכל לחזור בו למימר דהוי זכות לזה וחוב לזה דהא גם בחוב גמור כל שגילה דעתו מקודם שרוצה בזה עושין לו עבורו שלא בפניו. דהנה בירושלמי שהובא בנ"י פ' האשה שלום ור"ן בגיטין ר"פ התקבל והטור באה"ע (סי' ק"מ) ס"ל דאפי' צווחת להתגרש ובא אחד וקיבל גט מבעלה בשבילה מ"מ אינה מגורשת דחוב הוא לה דטב למיתב טן דו כו' דחיישינן שמא בשעה שקיבל הגט נתחרטה כבר מרצונה הראשון ועי' תוס' גיטין (יא) ד"ה בגיטי נשים ושם (לב) תוד"ה והולך דלא מצאו שם אופן שיהא מהני זכיה בגט ודחקו שם בזה וטעמא משום דשמא בשעת הזכיה נתחרטה ועי' בתוס' ב"ק (ק"י) ד"ה אדעתא דהכי ועי' מרדכי יבמות (סי' ל) ולדעת העיטור שהובא בטור אה"ע (סי' ק"מ) וכן דעת רש"י הובא בהג"א סופ"ק דגיטין דאי צווחת מעיקרא להתגרש מהני לזכות עבורה גט הוא מטעמא דאמרי' דלא נתחרטה והיא עומדת בחזקתה ברצונה כמו שאמרה מעיקרא אך לא קיי"ל כהעיטור ורש"י בזה אלא דחיישינן שמא נתחרטה וכהירושלמי הנ"ל וכ"ה בשו"ע אה"ע סי' הנ"ל ואחרונים אבל בעשתה ש"ק כיון דעשתה מעשה רב למנות שליח לקבל אמרי' דלא נתחרטה כמ"ש הפ"י בגיטין (סג) ובית מאיר (סי' ק"מ) יעוי"ש. אמנם אי ידעינן ברור דעומדת ברצונה מהני אף דרצון אינו שליחות וה"נ באומר זכה שהוא נתינת רשות אף דלאו שליחות הוא מ"מ שוב לא הוי זה חב לזה והוי זכיה שאמרה תורה. ועי' בחו"מ (סי' קכ"ה ס"ה) ובסמ"ע וש"ך שם דמש"ה הולך ותן לאו כזכי דבמתנה בעינן לשון מבורר:
והשתא לפ"ז א"ש שי' הר"ן דאע"ג דס"ל דזוכה א"צ שיהא לשון מינוי שליחות מבעה"מ מ"מ רשות מבעה"מ שיזכה הזוכה עבור המקבל ודאי בעינן דאל"כ הוי זה זכיה שאינה מכל צד דהוי זכות לזה וחוב לזה ומשו"ה ס"ל דבמציאה גבי חצר המשתמרת דחב בזה לאחריני וליכא נתינת רשות מהנך אחריני מש"ה לא מצי זכי אלא מטעמא דמגו. ומ"ש שם דבעי שליחות מבעה"מ לאו שליחות ממש קאמר אלא נתינת רשות כלשון זכה. ונפ"מ דהיכא דאיכא בעה"מ רק שהוא כוחי ונותן רשות מהני דלא בעי בזה שליחות אלא נתינת רשות כי היכי דלא תיהוי זכות לזה וחב לזה שאינה זכי' שאמרה תורה. ודלא כתוס' פא"נ. מיהו הכא גבי תן שחרור לעבדי אע"ג דלס"ד דש"ס שם תן לא הוה כזכי מ"מ הא שם כתב הר"ן לסברא דתופס לבע"ח במשח"ל קנה וסבירא לן דגם זכות לזה וחב לזה הוי זכיה שאמרה תורה משא"כ לפי האמת:
ולפי"ז א"ש הא דירושלמי (פ"ד דמעש"ש) דלא כמו שהבין במחנא"פ שם דס"ל דבעינן שליחות מבעה"מ דלפמ"ש אינו מוכרח כלל. אלא דטעמא הוא שאינו יכול לזכות במידי דזכי לזה וחב לזה אם לא דהך דחב נותן לו רשות לזכות מיהו אם עשאו המקבל שליח מהני דהשתא לאו משום זכיה שאמרה תורה זכי למקבל כאילו כבר בא ליד המקבל אלא מתורת שליחות ומהני אע"ג דלא נתן רשות הך דחב. והא דמבואר בירושלמי ורמב"ן ושו"ע הנ"ל דגם בעשאו שליח לא מהני היינו טעמא דלשון תן הוי לשון עקירה וקפידא כמ"ש הרמב"ם (פ"ו מגירושין) אבל אם אמר הולך לה עקר שליחות הקבלה והוי שליח הולכה. וה"ה בתן אי לאו כזכי הוי עקירה וקפידא שלא יהיה קבלת השליח כקבלת המקבל ולא יזכה המקבל עד דאתי לידיה. וזמש"ש בירושלמי הטעם דבמתנה אין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ותלי בדעת מי שהוא שלו וכיון דקפיד לא מהני אבל בגט כיון דהתורה זיכתה לה הוה שלה ובזה ס"ל לרבי דאע"ג דבעלמא כשאומר לשון תן והולך הוי עקירה וקפידא מ"מ בגט כיון שהוא יודע שהתורה זיכתה לה אין כונתו גם בלשון תן והולך אלא לזכה ואם דעתו לעקירה צ"ל בפירוש אי אפשי שתקבל לה כמבואר בגיטין (סג):
פרט ט
ואשכחנא פתרי עפ"י המבואר למצוא יסוד לסברא זו שכתב תוס' בפ' א"נ דבעינן בזוכה שליחות בעה"מ. דמאי טעמייהו דהתוס' בזה. ונלפענ"ד שהוא משום לתא דתופס לבע"ח במשח"ל דקיי"ל דלא קנה דהנה באמת דברי התוס' בלא"ה תמוהים לכאורה דאיך כתבו הכא גבי הלואה דאין הלוה יכול לזכות לבע"ח שלו אא"כ היה בשליחות הלוה והא קיי"ל דתופס לבע"ח במקום שלא חב לאחרים דקנה אפי' בע"כ של לוה ואי דמיירי בגונא דלא קנה כמבואר בחו"מ (סי' ק"ה) כגון דאית ליה נכסי ודלא מפסיד נכסי וכה"ג מ"מ קשה דאיך אמר בגמ' בפשיטות דסיפא לחומרא דלמא מיירי סיפא בגונא דתופס לבע"ח קנה והוה ריבית דדינא. ועוד דנראה דבלוה כותי ודאי דא"צ לכל הני מילי דמבואר בחו"מ דבלוה כותי הוה כמציל מידו ותמיד הוה זכות למלוה וכשעמדתי בזה מצאתי אח"כ בס' בית מאיר ליו"ד (סי' קסט) שעמד בזה והניח בקושיא יעוי"ש:
ולפענ"ד נראה ליישב זה עפמ"ש בקצוה"ח (סי' ק"ה) דאף דזכיה משום שליחות מ"מ שליחות עדיף דהוי גם לחוב אבל זכיה הוא גזה"כ דמהני ולא אמרה תורה אלא בשהוא זכיה מכל צד אבל זוכה לזה וחב לזה אין זה זכיה שאמרה תורה משא"כ שליחות דהוי גם לחוב אין נפ"מ בזה. והנה כבר נתבאר לעיל בהא דתן שחרור זה לעבדי בגיטין (יא) מהגמ' שם ורש"י ור"ן דהא דלא יוכל האדון לחזור הוי זה חב לאדון. ועפ"ז נלפענ"ד דבאמת גם בתופס לבע"ח במקום דליכא בע"ח אחרים מ"מ הוי זה חב ללוה דאע"ג דלוה הוא חייב ומשועבד למלוה מ"מ אי לאו הך תופס הי' משתמש במעות ומרויח ועכשיו א"י לחזור בו כמבואר בגיטין (יד) ומש"ה הוי זה עכ"פ מידי דלאו זכיה מכל צד ויש על זכיה זו שם זכיה לזה וחב לזה. ומש"ה באמת גם בתופס לבע"ח הא דקיי"ל דקנה היינו שאסור לו להחזיר ללוה ותופס אותו למשכון עבור הבע"ח והוי כמציל מן הארי ומתורת השבת אבידה הוא דהא מיירי באופן דלית ליה ללוה נכסי אחריני והוא גברא דמפסיד נכסי אבל לא נעשה הממון של המלוה בתפיסתו ועדיין לא יצאו מרשות הלוה אלא שתופס שיהא למלוה ממה ליגבות אלא דבמקום שיש בע"ח אחרים אומרים לו לתופס לאו כל כמינך להזיק שיעבודינו ותפיסתך לכולנו בשוה משא"כ בליכא בע"ח אחרים ולוה לית ליה למימר לאו כל כמינך דהא מחויב הוא לפרוע שפיר תפיס. שוב מצאתי בס' דברי חיים חחו"מ בדיני ג"מ וגב"ח (סי' ז) שכתב כן וז"ל דהתפיסה אינו רק למשכון והגוף הדבר שתפס אינו שייך עדיין למלוה ויכול הלוה לסלק אח"כ במעות ולא מהני בחייב גם לאחרים דכמו שהוא רוצה לזכות עבור המלוה הזה כדי שיהיה בידו ממה לגבות חובו כן האחרים יכולים לגבות מזה כיון דגוף הדבר שתפס עדיין אינו נקנה להמלוה לחלוטין ע"כ. שוב ראיתי בנתיה"מ (סי' ק"ה) שכ' וז"ל וגם בתפיסה של התופס לא יצא מרשות הלוה לגמרי דהא הרשות ביד הלוה עדיין לסלק בזוזי אחר רק שתופס לאלם השיעבוד ע"כ. אך לא כתבו טעם דאמאי באמת לא קנה המלוה לחלוטין בתפיסת התופס ולמ"ש א"ש. ולפ"ז לענין ריבית דבעינן שיהא של מלוה לחלוטין שפיר כתבו תוס' דלא זכי ולא ק' מתופס לבע"ח במקום דלא חב לאחרים דקנה ומיושב קו' הבי"מ הנ"ל:
ולפ"ז י"ל בטעם מחלוקת רש"י ותוס' בפ' א"נ שם לפמ"ש לעיל (פ"ב) דרש"י פליג וס"ל דיכול לזכות אף בלא שליחות בעה"מ. דבהא דחב לזה וזוכה לזה דלא הוה זכיה שאמרה תורה. נראה דאם הך דחוב לו נותן רשות י"ל דתו לא הוי זה חב ונשתקע ממנו שם חוב ויש עליו שם זכיה מכל צד וכ"כ לעיל (פ"ח) דה"ט דבאומר בעה"מ זכה לפלוני דמהני. דזכה הוי לשון של נתינת רשות שיזכה הזוכה בקבלתו כאילו קיבל המקבל ויכול לזכות דהוי זה זכיה מכל צד. וה"נ ס"ל לרש"י דא"צ מבעה"מ אלא נתינת רשות וזה מהני גם בכותי. אבל התוס' י"ל דס"ל דמ"מ אכתי לא נשתקע ממנו שם חוב אלא דמקרי שנעשה החוב ברשות המתחייב ולא מהני בתורת זכיה דלא זכיה שאמרה תורה הוא שיהא הדבר זכיה מכל צד. והכא הוא חוב לזה אצל כל אדם אלא שהוא נותן רשות לעשות לו חוב זה. מיהו כיון דאף שנותן רשות מ"מ לא נשתקע מזה שם חוב לא מהני בזכיה ובעינן שליחות להדיא דמהני גם בחוב. וס"ל להתוס' דלשון זכה הוא לשון שליחות ולאו נתינת רשות לבד ומש"ה מהני בכל בעה"מ שאומר זכה. ומש"ה היכא דבעה"מ כותי לא מהני וזה נכון:
והשתא ע"פ האמור נתבצר חומת דברינו לעיל שכתבנו דבעשהו מקבל שליח גם להתוס' זוכה אע"ג דבעה"מ כותי. דהא עיקר מה דבעי שליחות מבעה"מ הוא משום דבזכייתו חב לבעה"מ שלא יוכל לחזור הוי זה זכיה דחב לזה וזוכה לזה דאין זה זכיה דאמרה תורה ומש"ה לא זכי ליה למקבל ע"י קבלתו בתורת זכיה. מיהו היכא דא"צ לקניית תורת זכיה אלא שהוא שליח כמותו של המקבל שעשהו שליח ושליחות מהני גם בחוב שהרי כשקיבל הזוכה הוי כמו שקיבל המקבל בעצמו דשלוחו כמותו וזוכה בתורת שליחות מש"ה מהני גם לתוס'. והא דפליגי תוס' על רש"י בב"מ (י) וס"ל דגם בעשהו נושה שליח לתפוס ל"ק בתופס לבע"ח במשח"ל התם ה"ט כמבואר בירושלמי המובא לעיל דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו וזהו דוקא בשתפס שלא בהרשאת מי שהממון שלו אבל אם הרשה מי שהממון שלו שיזכה הזוכה בקבלתו למקבל ע"י כח השליחות שעשהו שליח מהני. דהא לא אמר הירושלמי זה שם אלא משום דתן הוה עקירה וביטול שמבטל שליחות דמקבל א"כ אינו נותן רשות וס"ל לתוס' דגם בהלואה מקרי ממון שאינו שלו דהא לאו פקדון היא אצלו ומנוה להוצאה ניתנה אלא שיש לו שיעבוד על נכסיו משא"כ בשנותן רשות דמהני שליחות המקבל וכמ"ש:
ולפ"ז בנידו"ד לענין שאילתון דלפמ"ש י"ל כיון דרוב הפוסקים ס"ל דיכול לזכות אף דליכא שליחות מבעה"מ וכ"כ ג"כ החכ"צ שבט"ז חו"מ (סי' קס"ג) וכ"כ בשו"ת חכ"צ (סי' קס"ד) והכי ס"ל למופלא שבסנהדרין הגאון בעל נוב"י בקמא בחאה"ע (סי' עב) ובחחו"מ שם (סי' ל) יעוי"ש. וכן מתבאר מד' האו"ת (סי' ק"ה) בביאור ד' הרי"ו שם וכן מוכח מתשו' מ"ב שהובא במג"א (סי' תמ"ח סק"ד) דכותי לכותי זוכה מיד ישראל ואם כתוס' פא"נ כיון דבעינן שליחות בעה"מ איך הוה כותי שלוחו של הישראל בעה"מ. ובמקו"א הוכחתי שכ"ה דעת רי"ו שהובא בסמ"ע (סי' קה). ופשיטא דבדיעבד יש לסמוך על כל הני רבוותא לצרף עכ"פ לדעת הט"ז (סי' ש"כ) דבדיעבד קיי"ל כר"ת דמשיכה קונה בכותי. ועוד דבעשהו שליח גם התוס' מודה וכמו שהוכחתי לעיל ואיכא גם קנין כסף והנלפענ"ד כתבתי: