אור ברסלב

ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

כלל ח

כלל ז

בדין חזקה

בו יבואר פלפול עצום במחלוקת התוס' עם רבינו יונה והרשב"א לענין גבינות שנעשו מבהמה טריפה בחולין (יא) והובא בר"ן שם בפ"ק ובח' רשב"א שם ובספק השקול בטריפות אי מוקמינן אחזקה. ובדין דמשעה שנולד הספק לא מוקמינן אחזקה ובדין שאין דנין הנגררת רק מדבר שבו נולד הספק וביאור סוגיא דמומין בכתובות (עה) ולבאר דעת המהרי"ט בחחו"מ (סי' כ') דחוקה"ג עדיף מחזקה דדינא כמו טומאה וטהרה וחזקת איסור:

פרט א

ראיתי להעתיק בזה מ"ש לחכם אחד מה ששאלני במכתבו בדין חזקה וז"ל ואגלה לפני כבוד כו' את האצור בלבבי. מה שאיני מבין דברי התוספות בדין חזקה שהרי כתבו התוס' בכתובות (כג) לענין חזקת פנויה. דמשעה שזרק לה קדושין ספק קרוב לה אתרע חזקתה. וכה"ג ראיתי להתוס' בחולין (ט) ד"ה התם שם שכתבו לענין ספק טומאה ברה"י דילפינן מסוטה לטמא. וז"ל וא"ת ומסוטה היכי מצי למילף לה ונסתרה אית לה חזקת טהרה. וי"ל דכיון דקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה עכ"ל. ועפ"ז איני מבין מ"ש תוס' שם בחולין (מג) בסוגיא דישב קוץ בושט ולא ידעינן אם נקב משני צדדין שכתב התוס' דמוקמינן אחזקת כשרות דבהמה יעוי"ש. וקשה לי לחלק בין זריקת הקדושין ספק קרוב לה או סתירת הסוטה וספק אם נתחדש שם טומאה דבכל זה בטלה חזקה לישב קוץ בושט וספק אם גמר להטריף דלפענ"ד אין שום חילוק בזה כלל. ולא מצאתי עדיין פשר בזה כו' עכ"ל וזה אשר השבתי לו אז:

גיה"ק הגיעני כו' וע"ד אשר עמד נבוך כו' הנה לפענד"נ דאין בזה מקום סתירה כלל בד' התוס' הללו. הן אמת דהכין הוא עיקרה דחזקה דמשעה שנתחדש דבר שעל ידו באנו להסתפק אם נסתלקה החזקה ודאי הוא דלא מוקמינן אחזקה וד"ז הוא פשוט שכ"כ כמה מרבוותא קמאי ובתראי דאפי' מה"ת נמי לא מוקמינן אחזקה ועשו"ת מהרי"ט בחי' שעל הרי"ף לקדושין גבי נתן הוא ואמרה היא שהביא שם דברי התוס' בכתובות (כג) הנ"ל וכתב דאע"פ שתפסו בלשונם שם לשון לכתחלה אין הכוונה שהוא חומרא מדרבנן בעלמא אלא הכי קאמרי לית לן למימר מדאורייתא להתירה לכתחלה ועיי"ש שביאר הדבר באופן דמ"ש תוס' דאתרע חז"פ הוא דאתרע מה"ת ובס' אבני מלואים (סי' כג סקי"ח) תמה על מהרי"ע וכתב דמעולם לא שמענו חילוק מה"ת בין לכתחלה ודיעבד אך בס' ידות נדרים (סי' רל"ה) יישב דברי מהרי"ט בביאור נכון. ועי' במל"מ (בפכ"ה מטו"מ) שהביא בשם הריטב"א לענין שלי' בבית הבית טמא משום דרוב שליות יש להם ולד. והקשה הריטב"א דאמאי לא נימא סמוך מיעוטא לחזקת טהרה דבית ותי' דכיון דשליא ודאי בא לבית אתרע חזקה דלא אמרינן אוקמא אחזקה אלא כגון ספק נגע:

אבל ודאי נגע כיון דנעשה מעשה הראוי להסתפק לא מוקמינן אחזקה וכן מבואר בחי' ריטב"א בחי' לחולין (פו) ועי' בב"ש (סי' י"ז סק"א) שכתב ואם זרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה הוה ספק מגורשת ולא אמרינן אוקמא אחזקת א"א ועי' בס' קהלת יעקב על ה' אישות להגאון בעל נתיה"מ שעמד על דברי הב"ש מש"ס יבמות (לא) דאמרינן שם דאם נתגרשה ספק גירושין מוקמינן לה מה"ת בחזקת א"א וצרתה מותרת לשוק מה"ת וכתב שם וז"ל ולכן נראה דכל היכא דאתייליד ריעותא לפנינו לא מוקמינן אחזקה כמו"ש תוס' בכתובות (כג) אך ביבמות שם אזלינן בתר החזקה כיון דהריעותא בהערוה ולא בדידה כדאמרינן בחולין (ט) סכין אתרעי בהמה לא אתרעי כו' עכ"ל ובשו"ת נוב"י קמא בחאה"ע (סי' לא) עמד בדברי התוס' בפסחים (צא) גבי מפקח את הגל שכתבו דלכן לא מוקמינן אחזקה במפקח את הגל דכיון שמצאוהו מת אית לן למימר דמתחלתו הוא מת דכל הטומאות כשעמ"צ. והוא תמוה שהרי כ' התוס' בנדה (ב) ד"ה מעל"ע ושם (ד) ד"ה שכל דשעמ"צ אינו אלא לקדשים ומדרבנן וכ"כ התוס' בעירובין (לג) וסו"פ המדיר. ואיך מביא הך מפקח את הגל חולין בעזרה דחייב פ"ש משום הך סברא דשעמ"צ וכתב שם הגאון דמשעה שנולד הספק בטלה חזקה הקדומה ועי' מ"ש בזה הגאון מהר"ש לנדא בנו של הנוב"י בנוב"י מהד"ת חיו"ד (סי' ר"ח) שכסברת אביו גבי מפקח את הגל כתב מהרי"ט (סי' יא) בשם רבו. ויעוין בחי' הרשב"א בנדה (ב) שכתב לחלק גם כן כמו"ש הריטב"א המובא לעיל בין מגע ודאי לספק מגע דבמגע ודאי לא מוקמינן אחזקה:

מיהו מ"ש תוס' בחולין (מג) בסוגיא דישב קוץ התם שפיר כתבו דהבהמה כשירה דהתם לאו משום חזקה מכשרינן לה אלא משום רובא דרוב בהמות כשרות הן תדע דהא לית לה לבהמה חזקה דכשרות כמו"ש תוס' בחולין (יא) בד"ה אתי' מפ"א דהוה חזקה שלא נתבררה בשעתה ולא הויא חזקה יעוי"ש ועיין בספר בינת אדם שער רו"ח (סי' י"ד) והשתא הא דישב קוץ בושט באמת דמי' ממש לזריקת הקדושין לפנוי'. רק דכלל זה אינו אלא בחזקה ולא ברובא וטעמא דמלתא נלפענ"ד דתליא בעיקר הלימודים מהיכא דנפק"ל רובא וחזקה דחזקה ילפינן מבית המנוגע שהנחנו את הנגע שלם ואמרינן גם עכשיו עדיין הוא שלם מסתמא כמו שהנחנוהו ולא נשתנית החזקה מסתמא וכדאמרינן בחולין (י) ודלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא. וממילא זהו דוקא בסתמא שלא נולד עד עכשיו שום מעשה שראוי להסתפק שמא נחסר הנגע דחזקה אינו משמש אלא אם הדבר הוא סתמא כמו בשעה שהנחנו אותו בשעה שהוחזק אבל אם נתחדש על הדבר מעשה חדש שלא היה בו בשעה שהחזקנוהו הא לדבר זה לא הוחזק מתחלה דלא הוחזק אלא לסתמא אמנם כל זה בחזקה אבל ברובא דמסנהדרין ילפינן לה הא התם כבר נתחדש המעשה שע"י אנו מסתפקין אם נתפוס צד הרוב או המיעוט דהא נתחדש מושב הסנהדרין ויש לפנינו מיעוט שאומרים להיפך מן הרוב ואנו מסתפקין איך נגמור הדבר ואמרה תורה שנתפוס כהרוב. א"כ עיקר דין הרוב הוא כשאנו דנין על המעשה שנתחדשה דנתפוס צד הרוב ומשו"ה בישב קוץ בושט שפיר מוקמינן ארובא. וז"ב לפענ"ד בעיקר דין הרוב והחזקה:

פרט ב

כתבו התוס' בחולין (יא) ובנדה (ב) שאם עשו גבינות מבהמה ואח"כ שחטוה ונמצאת טריפה שהגבינות אסורות ולא אמרינן דמוקמינן לבהמה אחזקת כשרות ובשעה שנחלבה כשירה היתה משום דלית לה לבהמה חזקה מבוררת בשעתה דבשעה שנולדה לא ידעינן אם נולדה כשירה או טריפה רק אח"כ כשחיתה יב"ח חזינן למפרע שנולדה כשירה וכה"ג אינו חזקה עכת"ד. והר"ן שם בסוגיא דרובא הביא בשם הר"ש ורבינו יונה להכשיר הגבינות דאע"ג דחזקה עצמית מבוררת ליכא מ"מ הוה חזקה מחמת רובא דרוב בהמות כשרות הן עכ"ד וכ"כ בחי' הרשב"א וכ"כ הרא"ש שם והנה שי' תוס' צ"ב וכי לית להו רוב בהמות כשרות הן ונשחטה הותרה וכדס"ל גבי ישב קוץ בושט בחולין (מג) יעוי"ש בתוס' וכמו בחזקה אם היתה מבוררת הו"א השתא הוא דנטרפה ובשעה שנחלבה כשירה היתה. ה"נ ברובא ג"כ נימא הכי דבשעה שנחלבה היתה מן הרוב ואין לומר דתוס' ס"ל דכיון שאנו רואים שהבהמה יש לה טריפות הרי חזינן שאינה מן הרוב וכן ראיתי למי שכ' כן ז"א לפענ"ד דמהיכן חזינן שבשעה שנחלבה לא היתה מן הרוב וכמו בחזקה אם היה מבוררת מכשרינן משום דאע"ג דטריפות לפנינו מאחרינן לה להטריפות מכח החזקה. ה"ל מאחרינן לה להטריפות מכח רובא ובישב קוץ בושט דגרע שכבר התחיל הטורף אלא שלא נדע אם גמר כמו"ש הרשב"א בחי' לחולין (מו) מ"מ אמרינן שהיא מן הרוב כמו"ש תוס' בחולין (מג) כ"ש הכא דעל שעת החליבה אין לנו שום התחלה דטורף ועדיף ממש"ש הרשב"א לענין סירכא תלויה יעוי"ש ועכ"פ נ"ב לדעת התוספת דמ"ש חזקה בזה מרובא. והרי הר"ש ורבינו יונה והרשב"א והרא"ש ור"ן באמת ס"ל הכי דבשעה שנחלבה אמרינן שהיתה מן הרוב אע"ג דהשתא טריפות לפנינו והוה ממש כמו חזקה וא"כ צ"ב במאי פליגי התוס' בזה:

ונראה דאפשר לומר בזה ע"פ מה שהבאתי לעיל בכלל דין רובא שיטת הש"מ בב"מ (ז) בשם הרא"ש דרוב הוא ג"כ ספק אלא שגזה"כ הוא שהפכה תורה את האיסור להיתר ומשום הכי כל היכא דמיעטה תורה בפי' את הספק גם רוב נתמעט יעוי"ש ועי' מש"ש בשם הפ"י בקדושין (עג) דהא דאמרינן שם ממזר ודאי א"ר ולא ספק דנתמעט אפי' רוב פסולים דשרי לבא בקהל וכתבתי שם שדברי פ"י עולים לפי שיטת הש"מ. שוב ראיתי בהגהות הגאון ר"ב פרענקיל לס' שב שמעתתא (ש"א פ"א) שהביא דברי פ"י וכתב ג"כ שדבריו עולים ע"פ שיטת הש"מ הנ"ל והנה הרשב"א כתב להדיא בחי' לקדושין שם דרוב פסולים אינו בכלל ספק ממזר דמיעטתה תורה א"כ משמע דלא ס"ל כהש"מ. ועי' בס' דב"ח חיו"ד (סי' ו') שהוכיח מדברי הרשב"א בחולין (יא) דע"כ לא ס"ל כהש"מ הנ"ל אלא דרוב הוה בירור ודאי ולא ספק יעוי"ש ולפענד"נ דעפ"ז י"ל דבהא פליגי גם כן התוס' והרשב"א בענין ביטול חד בתרי ביבש המובא ביו"ד (סי' קט) וברמ"א שם דהרא"ש ותוס' ס"ל דמותר לאכול כולן ביחד. דאע"ג דודאי אוכל איסור מכל מקום התירה תורה זה וגזה"כ הוא שנהפך האי' להיתר אבל דעת הרשב"א דלא נהפך להיתר. ומשו"ה אסור לאכול ביחד. רק שאוכל אחד אחד. ועכ"א שאוכל אמרי' דמרובא פריש. והוה רוב המברר עכ"א שאוכל דהיתר הוא יעוי"ש. ולהמבואר י"ל דהרא"ש ותוס' דפליגי בזה עם הרשב"א לשי' אזלי. דלהרשב"א דס"ל דרוב הוה בירור ודאי והיתר הרוב הוא משום בירור ודאי. משו"ה ביבש חד בתרי לאכול ביחד שמבורר להיפך דודאי אוכל איסור משו"ה אסור. משא"כ להרא"ש דס"ל דכל רוב אינו בירור ודאי ממש אלא גזה"כ הוא דשרי אע"ג דספק הוא. משו"ה אמרי' גם ביבש שנתבטל חד בתרי. דאע"ג דאיכא איסור ודאי הכא באוכל ביחד מ"מ גזה"כ הוא שנהפך להיתר. דהא עיקר דין הרוב נמי הוא גזה"כ שנהפך להיתר:

ולפי"ז י"ל ג"כ דכיון דבהא דיבש שנתבטל חד בתרי ס"ל להתוס' כהרא"ש דאוכלן ביחד משום דנהפך להיתר כמובא שם בהגהת רמ"א כן בשם התוס'. וכ"מ בתוס' מנחות (כב) ד"ה והן בולעות יעוי"ש במ"ש דמה שנתבטל כמאן דליתי'. ועי' בתוס' חולין (ק') ד"ה ברי' שאני. א"כ י"ל דגם התוס' ס"ל כשי' הש"מ בשם הרא"ש דרוב עצמו הוא ספק אלא שגזה"כ הוא שנהפך להיתר באיסורין ואע"ג דשם בב"מ (ו) מקשו תוס' קו' הש"מ שם ולא תי' כהש"מ מ"מ אין ראי' מזה דע"כ לא ס"ל כהש"מ וכמו"ש לעיל בכלל דין רובא (פרט ז') יעוי"ש:

ועפי"ז נבוא אל הביאור. בהקדם עוד חקירה אחת בזה דהנה לפי שי' הש"מ והרא"ש והתוס' דרוב הוא ג"כ ספק וראוי להיות אסור ככל הספיקות. ועי' בכרו"פ (סי' ק"י) שהוכיח דהתוס' ס"ל כהסוברים דספד"א לחומרא מה"ת. אלא שגזה"כ הוא ברוב שהפכה תורה את האיסור להיתר. א"כ לפי"ז הוה דין הרוב כמו חידוש המובא בש"ס בכ"מ דאין לך בו אלא חידושו. וכהא דחולין (קח) ופסחים (מד) לענין בב"ח דחידוש הוא דאי תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי. ודוקא דרך בישול אסרה תורה. והוה חידוש משום דמתנגד לדעלמא. דבכל האיסורים אין נפ"מ. ותלוי העיקר אם בלוע הטעם עפ"י טבע. אם ע"י כבישה או בישול ושם בפסחים בעי למימר דבב"ח חידוש הוא מטעם דכ"א בפ"ע היתר הוא ודחי דאיכא כלאים ושוב אינו מתנגד ולאו חידוש הוא. ובנזיר (לז) אמרי' גיעולי נכרים חידוש הוא דאף נטל"פ אסור ובכ"מ נטל"פ מותר. ובב"מ (סא) דאי כתב רחמנא לאו בריבית משום דחידוש הוא. ובכתובות (לד) חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם. ושם (מה) שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא. ובסנהדרין (כז) עד זומם חידוש הוא דבכ"מ תרי ותרי הוה ספק והכא לא. ובמו"ק (ח) דחידוש הוא דהא עצים ואבנים בעלמא לא מטמאו והכא מטמאו. ובבכורות (ו) בהמה טהורה חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב ועי' מג"א (סי' רט"ז סק"ג). ובתמורה (יג) תמורת שמו חידוש הוא ואל"ב א"ח. ועי' בר"ן בפג"ה מש"ש לענין קבוע דחידוש הוא ואל"ב א"ח. ובש"ך יו"ד (סי' ק"י סקי"ד). ועי' בשעה"מ (בפ"א מע"ז) לענין תקרובת ע"ז דחידוש הוא דחמיר יותר מע"ז עצמה ומשו"ה אל"ב א"ח ולא נאסר רק בתערובות כעין פנים. ועכ"פ ענין חידוש הוא שמתנגד למקום אחר. וה"נ ברוב להסוברים שהוא ספק וגזה"כ הוא שנהפך להיתר א"כ הוא חידוש שמתנגד לכל הספיקות דאסורין מה"ת. אבל להסוברים דרוב אינו ספק א"כ אינו מתנגד למקו"א. רק שהוא דין בפ"ע ככל דיני התורה שנתפוס צד הרוב לברר על הדבר ומשום הכי אינו חידוש ולא אמרינן בי' אל"ב א"ח:

ומעתה י"ל יסוד בפלוגתת התוס' והרשב"א ורבינו יונה גבי גבינות. דהנה התוס' בחולין (י) ד"ה ודילמא הק' דנהי דמבית המנוגע ילפינן חזקה. מ"מ מנלן היכא דאתרע כגון שנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה כו' ותי' דבבית המנוגע ג"כ נמצא הנגע חסר לאחר שבעה כו' ע"כ יעוי"ש. ועפי"ז י"ל דתוס' ס"ל דרוב הוה ספק וממילא הוי זה חידוש ואל"ב א"ח. ומשו"ה לית לן היתר זה שהפכתו תורה להיתר אלא בדלא איתרע אבל באתרע לא. דהא חזינן דאי לאו דגם בבית המנוגע חסר הנגע לאחר שבעה לא הוה מוקמינן אחזקה אלא בדלא איתרע. משום דלשי' זו דרוב הוה ספק ע"כ גם חזקה לא עדיפא מרוב לענין זה. וחזקה ג"כ הוה ספק וגזה"ר הוא דנוקים אחזקה שהפכה תורה את האיסור להיתר דהא רוב עדיף מחזקה ואין סברא שיהא תורת ודאי גרוע מתורת ספק. ועי' בשו"ת חמדת שלמה (סי' כ"ט) שהביא בשם פי' המשניות בנזיר דחזקה לא הוה בירור אלא גזה"כ. א"ו דגם חזקה ע"כ הוא ספק ואל"ב א"ח. וכיון דבחידוש לא נתפוס רק הפחות. משו"ה דוקא לא אתרע. אי הוה בית המנוגע דמיניה ילפינן חזקה בדלא אתרע. אלא דהשתא לפי מה שתי'. גם בבית המנוגע אתרע. דחסר הנגע בסוף שבעה. משו"ה מהני חזקה אע"ג דאתרע. ומשו"ה שפיר כתבו תוס' גבי גבינות. דאי הוה לבהמה חזקה מבוררת היו מכשירין הגבינות אע"ג דאתרע. אבל השתא דליכא חזקה רק רובא. לא מהני היכא דאתרע. דהא רובא דסנהדרין דמני' ילפינן רובא. הא לא אתרע רוב דסנהדרין. וכיון דרוב הוא חידוש ואל"ב א"ח. משו"ה דוקא בלח אתרע אבל באתרע לא. אבל להרשב"א ודעימי' דרוב לאו ספק אלא בירור ודאי ולאו חידוש הוא ולא אמרי' גביה אל"ב א"ח. רק דהעיקר בזה דתלוי אם יש כאן לברר ע"י הרוב איך הוא הדבר. ולפיכך אע"ג דהשתא אתרע. עכ"ז יש לנו לברר ע"י רוב על זמן שנחלבה שכשירה היתה והשתא הוא דנטרפה. ומשו"ה מכשירין הר' יונה והרשב"א הגבינות מכח רובא:

פרט ג

ראיתי להאחרונים דנקטו הכא חומרי מתנייתא שהרי הר"ן בפ"ק דחולין הביא בשם הר' יונה דכל ספק השקול בטריפות דאתייליד ריעותא הוא לחומרא ולא מוקמינן אחזקה בין בריעותא ברורה כגון נשבר הרגל וגף וספק קודם שחי' ספק לאח"ש. בין בריעותא מחיים שאינה ברורה כגון הא דשגרונא בחולין (נא) ספק שגרונא ספק איפסק חוט השדרה אם לא היכא דמוכח או שכיח להיתירא טפי מאיסורא יעוי"ש. וכ"כ הרשב"א בחי' שם בפ"ק דחולין. ועמדו בזה דלפי"ז נראה שיטותיהם מחולפות מהיפך להיפך. דכבר נודע ג"כ מה שהביאו האחרונים דשי' התוס' דספק השקול לקולא מהא דכ' תוס' בחולין (מג) גבי ישב קוץ בושט דאמרי' נשחטה הותרה וכ"כ התוס' ביבמות (ל). והשתא קשה דהתוס' דס"ל דספק השקול לקולא אוסרין הגבינות בנמצאת הבהמה טריפה ולא מוקמינן אחזק"כ דבשעה שנחלבה כשירה היתה. והר' יונה והרשב"א דס"ל דספק השקול לחומרא מתירין הגבינות. והאריכו בזה איש איש לפי דרכו. יעוין בכרו"פ ותבו"ש (סי' נ') ופר"ח יו"ד (סי' כ"ט) ובס' דב"ח חיו"ד (סי' י') ובס' דר"ח בפתיחה (אות י') ועי' בס' בית מאיר לאה"ע (סי' ו') מש"ש בזה:

איברא דלפי מה שנתבאר לעיל (פרט ב') א"ש. דשם נתבאר דלהתוס' דוקא בחזקה דגלי קרא דמוקמינן אחזקה אע"ג דאתרע. משו"ה מהני חזקה גם באתרע. משא"כ ברובא דלא גלי. א"כ לא מהני אלא בדלא אתרע אבל באתרע לא מהני רובא למימר דהשתא אתרע. דרוב חידוש הוא ואל"ב א"ח יעוי"ש. ולפי"ז י"ל דס"ל להתוס' דלא מקרי אתרע רובא אלא היכא דהשתא עכ"פ הבהמה טריפה בודאי אלא דאנו דנין מתי נטרפה. בזה אמרי' כיון דהשתא עכ"פ טריפה בודאי. הוי זה ריעותא ולא מוקמינן להבהמה ארובא בשעה שנחלבה ומחזקינן להשריפות למפרע. אבל היכא דהוה ספק אם יצתה מהרוב כלל ושמא לא נטרפה כלל. כגון נשבר הגף ורגל ספק קודם שחי' ספק לאח"ש. או כגון ישב קוץ בושט ולא נדע אם גמר להטריף דבזה יש כאן ספק אם יצתה הבהמה כלל מרוב. זה לא מקרי אתרע רובא לענין זה תדע דגבי הא דגבינות לא כתבו זה התוס' אלא לענין הא דגבינות ובשידוע שנטרפה מחיים. ואמאי לא ציירו זה בבהמה עצמה למימר דכיון דלית לן למימר חזקה משום שלא נתבררה בשעתה משו"ה בנמצא נקב בריאה וכה"ג ולא ידעינן אם קודם שחי' או לאח"ש משו"ה הבהמה טריפה. אע"כ דס"ל להתוס' דבכה"ג לא מקרי אתרע רובא ומוקמינן ארובא. דבכל כה"ג דנתחדש מעשה שע"י באנו להסתפק אם דבר זה מן הרוב או מן המיעוט זהו עצמו דין הרוב דנפק"ל מסנהדרין. שנתחדש מושב הסנהדרין ואנו מסתפקין איזה צד נתפוס. ואמרה תורה שנתפוס צד הרוב וכמו"ש לעיל (פרט א') באורך קצת:

והשתא לפי"ז נראה לומר לשי' התוס' דדוקא באתרע רובא לא מוקמינן ארובא כהא דגבינות דהטריפות ברור מחיים. אבל בכה"ג דישב קוץ בושט דהוה ספק ע"ז גופיה אם יצתה מהרוב שפיר כתבו בחולין (מג) דאמרי' נשחטה הותרה ומוקמינן ארובא. אבל הרשב"א והר' יונה ס"ל דגם ברובא דאתרע השתא מוקמינן ארובא כמו בחזקה דחזקה קמייתא עדיפא מדהשתא. ה"נ ברובא אמרי' דעד עכשיו היתה מן הרוב ומטעם דס"ל דרוב לאו חידוש וכמו"ש לעיל (פרט ב') יעוי"ש. ומשו"ה מכשירין הגבינות. והא דס"ל דספק השקול בטריפות לחומרא זה עצמו אינו אלא דרבנן כמו"ש הפר"ח יו"ד (סי' כ"ט וסי' ק"י) ובפרמ"ג יו"ד בפתי' לטריפות. והא דלא החמירו גם בגבינות עכ"פ מדרבנן. בזה י"ל דלא החמירו אלא בגוף הבהמה שבו הריעותא אבל גבינות לא אתרעאו. וזה לפי תי' א' שבתוס' חולין (י) ד"ה סכין דדוקא היכא דשייך חסר ואתא כמו במקוה הוה ריעותא דמקוה כמו שהיתה באדם וכלים. משא"כ בטריפות לא שייך טריף ואתאי כמו"ש במרדכי פא"ט יעו"ש. א"נ י"ל דדוקא כמו מקוה דאדם וכלים יש להם חזקת טומאה המסייע לריעותא. בזה רמינן ריעותא דמקוה אאדם וכלים. וכן חזקת איסור דבהמה מסייע לריעותא דסכין וכל כה"ג. משא"כ בגבינות דעכ"פ לא הוחזקו באיסור משו"ה לא ראו חכמים להחמיר. ועוד יש לחלק בכמה גוני:

ובעיקר מ"ש בשי' התוס' דס"ל דרוב וחזקה חידוש הוא ואל"ב א"ח ודוקא לא אתרע אבל אתרע לא. ובחזקה דגלי קרא גלי וברובא דלא גלי לא. אכתי איכא לעיונא בהא. דכיון דרו"ע מחזקה אמאי לא ניליף רוב מחזקה לענין זה בק"ו. והי' נראה לומר עפ"י מה שנסתפק הגאון פרמ"ג בס' גו"ר (כלל נ"ב) בהא דאמרי' מחידוש לא ילפינן אי ילפינן בק"ו מחידוש יעוי"ש שהאריך קצת בזה. ולפי"ז נאמר דהתוס' ס"ל בפשיטות דלא ילפינן מחידוש בק"ו. אבל ז"א דהא הק' תוס' בחולין (יא) אהא דאמרי' מנה"מ דאזלינן ב"ר דניליף בק"ו מחזקה דהא רו"ע מחזקה ותי' דלראב"י בעי דלא קים ליה חזקה מקרא ועוד תי' דלמ"ש ר"ח דהא דרו"ע מחזקה עצמו ילפינן זה מפ"א א"ש כו' ע"כ. עכ"פ מבואר דס"ל דילפינן בק"ו רוב מחזקה אי לאו הא דתירצו ע"ז. ומה שנראה לפענ"ד בזה הוא. דהנה לתי' א' בתוס' שם דלראב"י בעי דלא קים ליה חזקה מקרא אלא מהלל"מ כמוש"ש במהרש"א. א"כ לפי"ז מיושב גם לדידן כמובן. אך לתי' ב' למ"ש ר"ח אכתי תיקשי לן. ובזה י"ל לשי' ר"ח דבאמת מצד הסברא רוב לית ביה עדיפותא כלל מחזקה רק דגזה"כ הוא מפ"א דכל היכא דאיכא רוב נגד חזקה אע"ג דמצד הסברא כח שניהם שוה מ"מ גזה"כ הוא דנקטינן כהרוב. ויש לה"ר לזה דבקדושין (פ) אמרי' תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין כו' מ"ט דר"מ קסבר רוב תינוקת מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה בחזקת טהרה עומדת סמל"ח ואתרע רובא וחכמים ס"ל מיעוטא כמאן דליתא ורו"ח רו"ע ע"כ. והשתא ל"ל להש"ס להאריך כ"כ בטעמא לר"מ נימא בפשיטות דפליגי בהא דלרבנן רו"ח רו"ע ור"מ ס"ל דלא עדיף והוה פלגא בדשאבד"ל דטהור אע"כ דגם ר"מ ע"כ ס"ל דרו"ע מחזקה ולפי"ז יש לתמוה דר"מ חייש למיעוטא ובחזקה לא מצינו בשום מקום דלא ליזיל ר"מ בתר חזקה עכ"פ מדרבנן. ואח"ז רב שעמדתי על החקירה בזה ראיתי להגאון בגו"ר (כלל ס"א) שעמד בזה וכתב דבאמת כמו דלא אזיל ר"מ בתר רובא ה"נ לא אזיל בתר חזקה ועוד כתב די"ל דלר"מ באמת רוב לא עדיף מחזקה כו' עכ"ד והוא תמיה דהא מבואר מש"ס קדושין הנ"ל דגם ר"מ ס"ל הא דרו"ע מחזקה. וגם לא מצינו בשום מקום דלא אזיל ר"מ בתר חזקה. א"ו דעכצ"ל דלשי' ר"ח א"ש. דלכו"ע גזה"כ הוא מפ"א דהיכא דאיכא חזקה נגד הרוב כפ"א דשבקינן לחזקה ונקטינן כהרוב אלא דלר"מ לא משכחת לה אלא דומיא דפ"א דהוה מצוה ולא אפשר דמודה בי' ר"מ דמיעוטא כמאן דליתא כדאמרי' בחולין (יא) בסוף סוגיא דרובא. משא"כ בכה"ג דרוב מטפחין דהוה אפשר וס"ל לר"מ דחיישינן למיעוטא אמרי' סמל"ח ומשו"ה איצטריך הש"ס בקדושין לטעמא דמיעוטא כמאן דאיתיה וסמל"ח. אבל כח רוב לחודיה וחזקה לחודה ליכא עדיפותא ברוב מחזקה. ואין לדון ק"ו בזה. והנה המעיין בתוס' שם גבי גבינות יראה דאזלי שם לשי' ר"ח ובזה א"ש שי' תוס' וכמו"ש:

פרט ד

כתב הר"ן בפ"ק דחולין בשם ה"ר יונה דכל ספק השקול בטריפות דאתייליד ריעותא לחומרא בין ספק מתי נשבר הגף ורגל אם קו"ש או נאח"ש. בין ספק מריעותא שנולד מחיים ולא ידעינן אם נעשה בענין המטריף כמו שגרונא כמבואר שם יעוי"ש וכ"כ הרשב"א בחי'. ויש כאן מקום עיון לבד מה שתמהו האחרונים דא"כ אמאי מתירין הגבינות בספק מתי נטרפה הבהמה כמובא לעיל (פרט ג'). בר מן דין תמה אנוכי להמתבאר מד' האחרונים שתפסו דס"ל להר"ן וה"ר יונה והרשב"א דספק השקול לא מוקמינן אחזקה. ובשו"ת פני"מ (ח"א סי' ט"ו) ה"ר לשי' זו מחולין (קל"ד) גבי חלה ספק נתגלגלה בגיותו ספק בגירותו דאמרי' שם דחייב בחלה משום ספק איסורא לחומרא. ופירש"י שם הלכך לא סמכינן אחזקה והפרמ"ג בפתי' לטריפות טרח לסתור ראי' זו ובס' בית מאיר לאה"ע (סי' ו') דחה ד' פרמ"ג יעוי"ש. ועכ"פ כנראה שפטו כולם דה"ר יונה ורשב"א מדין חזקה מיירו הכא ולא מרובא כהא דחלה גבי גר וזה תמוה. בשלמא כי הא דשגרונא דנתחדש מעשה שאנו. מסתפקין אם יצתה מן החזקה. וכן כה"ג דישב קוץ בושט ולא נדע אם גמר מב"צ. זה מסכים למ"ש לעיל (פרט א') בשם הפוסקים דמשעה שנתחדש המעשה בטלה חזקה הקדומה. דחזקה אינו משמש רק בסתמא כמו שהי' בשעה שנתחזק יעוי"ש. אבל בספק מתי נעשה הטריפות מהיכי תיתי לבטל עיקר דין החזקה דקיי"ל חזקה קמייתא עדיפא מדהשתא כמו"ש תוס' בחולין (י) ובנדה (ב) דילפינן מבית המנוגע אע"ג דנמצא חסר בסוף השבוע יעוי"ש. וכן מוכח בחי' הרשב"א ריש נדה ובחי' רמב"ן שם יעוי"ש. וכ"כ להדי' בחי' מהרי"ט לקדושין שעל הרי"ף גבי נתן הוא ואמרה היא יעוי"ש. וכן מבואר למעיין בד' הראשונים ואחרונים א החזקה דמאחרינן לחזקה קמייתא בכל מה שנוכל. ועי' בשו"ת בנין עולם חיו"ד (סי' א') באורך:

ועוד תמוה שהבינו מדבריהם לענין ספק בחזקה כדמיירו מהא דחלה גבי גר. דהא גבי טריפות ליכא חזקה דמעיקרא ממש דאינה מבוררת בשעתה כמו"ש תוס' בחולין (יא) ומוסכם זה לה"ר יונה כמו"ש הר"ן בפ"ק דחולין וכ"כ הרשב"א בחי' שם. רק דהוה רובא או חזקה מכח רוב דג"כ אין זה אלא כח רוב וכמו"ש בתה"ד (סי' ר"ז) בשם א"ז כמה חזקות דאתי מרוב ואין דנין בזה אלא רוב. וכ"כ הגאון בס' שושה"ע (כלל י"ב) יעוי"ש. ועי' בחי' הרשב"א בקדושין (סו) שכ' שם להדי' דהיכי דהחזקה לא בא אלא דאתחזק ע"י עד אחד אין זה דין חזקה אלא דין עד א' דבאה מחמתו וכ"כ הר"ן בכתובות (כו) וא"כ מאי שייטי הכא גבי טריפות לחזקה ממש כי הא דחלה גבי גר. מיהו צריך ביאור אף אי נימא דלענין רובא מיירי ה"ר יונה וסייעתו. וראו חכמים לחוש למיעוטו. כדמצינו באיזה מקומות דנטו רבנן לדר"מ לחוש למיעוט. כמו במיעוט נפלים גבי יבמה שלא יבואו להקל בערוה כמו"ש תוס' ביבמות (לו) ד"ה הא ובנדה (מד) ד"ה דקים. וכן בגיטין (ב) רוב בקיאין הן ורבנן הוא דהצרוך. ועי' ביצה (לה) רוב ע"ה מעשרין ורבנן החמירו. ועשו"ת חת"ס ח"ש (סי' י"א) בזה מ"מ תמוה דהיכא דראו חכמים לחוש למיעוטו מפני איזה טעם הא לא חילקו בי' בין אתייליד ריעותא או לא. וא"כ הכא אפי' נימא דהי' להם טעם לגזור ולהחמיר הכא מ"מ אמאי תלי זה באתייליד ריעותא. וכבר נתבאר לעיל (פרט ג') דכה"ג לא הוה ריעותא ברוב אלא אדרבה הוא עצמו דין דסנהדרין דילפינן מיני' רובא יעוי"ש משיש בזה:

ולכן נלפענ"ד דבחזקה ליכא למ"ד דלא ניזול בתר חזקה דחזקה קמייתא עדיפא מדהשתא אפי' מדרבנן והא דחולין (קלד) גבי חלה לק"מ דכבר הוכחנו לעיל בכלל א"ה בממון אחה"ר (פרט א') בהא דאמרי' שם פרה בח"פ קיימא קמה בח"ח קיימא דה"פ דכיון דפרה בח"פ נגד חזקת חי דמיבעי לן למימר דהשתא הוא דנרחטה לאחר שנתגייר משו"ה הוה ספק ככל חזקה נגד חזקה. וכיון דהוה חזקת ממון והממע"ה משו"ה לא אלים סברא דצדק משלך ותן לו דדריש התם נגד חזקת ממון אבל קמה דהך דגן שנשר מן הקוצרים הוא חיוב ודאי וספק נפטר דשמא כבר לקחוהו עניים איקליש חזקת ממון כהא דיודע אני שנתחייבתי לך אבל א"י אם פרעתיך בחו"מ (סי' ע"ה) דאין דנין חזק"מ וכיון דאין דנין חזק"מ מהני סברא דצדק משלך כו' יעוי"ש שהוכחנו זה שם בביאור נכון. וה"נ מקשה הש"ס מחלה. דהקמח הי' עליו חזקת פטור דיש לו חזקה דלכשיתגלגל עיסה יהא פטור דהא של נכרי הוא. מיהו איכא נמי חזקה לחיוב שהרי היתה מוחזקת בקמח ועדיין לא נתגלגלה בעיסה. ודין החזקה הוא דמאחרינן לחזקה בכל מה שנוכל. ובעינן למימר דהשתא נתגלגלה לאחר שנתגייר. וא"כ דומה ממש לפרה דמשום חזק"מ לא אמרי' סברא דצדק משלך כו' וה"נ אמאי חייב בחלה. ומשני דבחלה דעון מיתה הוא ספק איסור לחומרא אבל בפרה אינו אלא ממון לבד. ומשו"ה לא דמי ספיקא דפרה לספיקא דחלה. ומש"ש רש"י דמשו"ה לא סמכינן אחזקה. י"ל הכונה דבפרה סמכינן אחזקת פטור למיהוי ספיקא לפטור. אבל הכא לא מהני לן חזק"פ. דאע"ג דודאי הוה בחזק"פ והוה ספיקא. מ"מ גם ספק אסור הכא. וא"כ קו' הפני"מ הנ"ל מעיקרא לק"מ. מיהו הא דס"ל לה"ר יונה והרשב"א דבס' השקול בטריפות דאתייליד ריעותא לחומרא הוא למימרא דבכה"ג לא מוקמינן ארובא:

והא דס"ל הכא לחומרא ולא מוקמינן ארובא וגבי גבינות ס"ל להכשיר משום חזקה דאתי מרובא דרוב בהמות כשרות. נלפענ"ד בזה מלתא חדתא. וראש דבר נאמר דהא דס"ל לה"ר יונה ודעימי' דבאתייליד ריעותא בטריפות בספק השקול דאסור. מה"ת קאמרי דאסור. ודלא כהפר"ח ונמשכו אחריו האחרונים דאינו אלא דרבנן. מפני שבאמת לא מצאו בזה יסוד לאסור מה"ת. אבל לפענד"נ דטעמייהו דה"ר יונה ודעימי' הוא כמו שיבואר. הנה בסוגי' דחולין (יא) אמרי' מנה"מ דאזלינן ב"ר דאי מאח"ר להטות דסנהדרין. דלמא דוקא באיתי' לרובא קמן אבל ברדל"ק לא. ומייתי אמוראי כמה קראי דאזלינן ב"ר אפי' ברדל"ק ולבסוף פריך ר"כ דלמא דוקא בלא אפשר דא"א לקיים מצות התורה אם לא דנסמוך ארובא אבל אפשר לא יעוי"ש. וכ' רש"י דהא דסמכינן בבהמה דלא בדקינן י"ח טריפות הוא משום דנפק"ל מאח"ר להטות בין רדא"ק ובין רדל"ק דמאי שנא האי מהאי ואח"ר דסנהדרין הוה אפשר ע"כ יעוי"ש. ודבריו תמוהין דהא עיקר מה דטרחו הני אמוראי ואייתו כל הנך קראי הוא משום קו' הש"ס דמאח"ר להטות לית לן לאוכוחי אלא רדא"ק ואי מ"ש האי מהאי ומאח"ר נפק"ל גם רדל"ק א"צ לכל הטורח הזה. ולכן נראה דצ"ל דאי לאו הנך קראי ולית לן גילוי דעת התורה דשייך דין הרוב גם ברדל"ק שפיר אמרי' דדלמא הא דאח"ר להטות מיירי דוקא ברדא"ק ולא בל"ק. דדלמא הי' רצון התורה דניזיל ב"ר דוקא בא"ק ולא בל"ק. אבל השתא בתר דגלו לן קראי דשייך דין הרוב גם ברדל"ק הוי זה גילוי דעת אקרא דאח"ר להטות דמיירי גם ברדל"ק. והשתא הנך תרתי מילי הא דסנהדרין והנך קראי בא זה ולימד ע"ז דמה דלית לן לאוכוחי מהנך קראי כגון אפשר מוכחינן מאח"ר להטות. ומה דלית לן לאוכוחי מסנהדרין ואיכא לאוכוחי מהנך קראי שפיר מוכחינן. אבל מידי דלית לן לאוכוחי לא מסנהדרין ולא מקראי ודאי דלא אזלינן ב"ר מה"ת:

והשתא נלפענ"ד דבאמת כה"ג דבהמה י"ל דלא מצינן לאוכוחי כלל מסנהדרין. דהא חזינן דסוגיא דעלמא אזלא דלא מצינן למילף אלא הפחות דדמי ממש להך דמיני' ילפינן כדאמרי' בסוגי' דרובא ודלמא דוקא דא"ק ודלמא דוקא לא אפשר. ה"נ נימא דכה"ג דבהמה לא דמי לסנהדרין. דבסנהדרין הרוב מברר על הדבר מה הוא עכשיו. ובשעה שאנו דנין על הרוב אנו משתמשין עם הרוב לגמור המעשה. דרוב סנהדרין מברר על איש פלוני מה הוא עכשיו אם חייב או זכאי ומשתמשין עם הרוב עכשיו לחייבו או לזכותו כמו שאומרים הרוב אבל היכא דבשעה שאנו דנין על הרוב אין אנו יכולין להשתמש עם הרוב עכשיו. רק דמהני שנוכל להשתמש לעתיד לבא באיזה זמן. ובשעה שאנו משתמשין עם הרוב לעשות מעשה אין אנו דנין מה הוא עכשיו. אלא מה הי' בזמן הקודם. זה לא דמי להא דסנהדרין ולא ילפינן מיני'. והשתא בבהמה הא לאחר שחי' אין נפ"מ במעשה הטריפות דכל שלא נתחדש בחייה טריפות ודאי הוא דלאח"ש אין נפ"מ אם יתחדש או לא. א"כ הא כשאנו דנין בחייה מה היא עכשיו אם עריפה או כשירה. אם נתחדש בה מעשה הטריפות או לא. שאז יש בזה נפ"מ. הא אין אנו יכולין להשתמש אז עם הרוב לעשות מעשה לאכול הבשר. דהא אסורה משום אמ"ה או א"ז. מתי בא שימוש הרוב לאחר שחי':

ואז אין אנו דנין אלא דבחייה היתה מן הרוב ולא נטרפה. וכל כה"ג לא דמי לסנהדרין ולא ילפינן מיני'. אלא דמ"מ אמרי' בחולין (ט) נשחטה הותרה דאף דלא נפק"ל כה"ג מסנהדרין נפק"ל מהני קראי דמייתו אמוראי מעולה ופ"א דדמי ממש להא. מיהו הנך קראי הא מיירו בסתמא בלא נתחדש ריעותא. וא"כ באתייליד ריעותא בבהמה. דלא דמי להנך קראי ולא לסנהדרין לית לן למיזל ב"ר מה"ת. וזה מה שנלפענ"ד בשי' ה"ר יונה ודעימי' דס"ל דאתייליד ריעותא בטריפות אסור. דחזקה ליכא שלא נתבררה בשעתה ורובא נמי ליכא משו"ה אסור. והשתא לפי"ז א"ש הא דמכשירין הגבינות. דאע"ג דאתייליד ריעותא וספק שמא הי' בה ריעותא זו כבר בשעה שנחלבה ואתייליד ריעותא לא נפק"ל מהנך קראי. מ"מ הא כבר נתבאר דמ"מ נפק"ל מסנהדרין אע"ג דאתייליד ונתחדש ריעותא המביא להסתפק ומוקמינן ארובא. דהא גם בסנהדרין נתחדש מושב הסנהדרין המביא להסתפק איך נגמור הדבר וגומרין עפ"י הרוב. והא דגבינות הא באמת דומה לסנהדרין ממש. דבשעה שנחלבה אנו דנין אז מה היא הבהמה עכשיו להשתמש עכשיו לשתות החלב וגומרין אז הדבר ע"י הרוב. ואע"ג דעכשיו בשעה שאנו דנין על הגבינות הוא לאח"ש. ואז אין אנו דנין אלא מה היתה בחייה. מ"מ אין זה דין דלמפרע דהא כבר הי' השתמשות ודין הרוב בשעת חליבה לשתות החלב. ונתחזק החלב בחזקת היתר אז עפ"י דין הרוב ולא מפקינן להו לגבינות מחזקה זו. וזמש"ש הר"ן בשם הר"ש וה"ר יונה בטעם היתר הגבינות מטעם חזקה דאתי' מרובא. והוא מכוון ממש למ"ש וא"ש:

פרט ה

כתב השו"ע ביו"ד (סי' י"ח סי"ג) שחט בסכין בדוק ונאבד קודם שיבדקנו אחר שחי' ואח"כ נמצא פגום שחיטתו כשירה הואיל ויצא בהיתר וזה שנמצא פגום אימר שיבר בה עצמות ולאו אדעתי' דאוקי סכין אחזקתו ע"כ ומבואר בט"ז שם (סק"י) דעיקר הסברא בזה הוא אילו בא לשאול קודם שנולד ספק זה של עכשיו שנמצא פגום היינו מורין לו היתר. נמצא שהי' זמן להיתר לכן אמרי' דאע"ג דנמצא אח"כ והוא פגום כיון שאפשר שנפגם אחר שחי' וכבר הי' לו היתר אילו בא לשאול אין הספק אוסרו אח"כ עכ"ד. וכה"ג כ' ג"כ הש"ך שם (סקכ"ה):

ואיכא למידק לשי' ה"ר יונה והרשב"א שהובא בר"ן פ"ק דחולין דבנמצא הגף והרגל שבור לאחר שחי' דאסורה הבהמה ולא מוקמינן אחזקה. והכי קיי"ל באמת בכל ספק איסור דאיתייליד אח"ש שאנו אוסרין כגון בא זאב ונטל ב"מ והחזירן כשהן נקובים דכשירה משום דתלינן בזאב כמבואר בחולין (ט) וכ"ה בשו"ע יו"ד (סי' לו) מיהו דוקא דאיכא זאב לפנינו למתלי בי'. וכן תלינן נקב בידא דטבחא והיינו דוקא שיודעין בבירור שהעביר שם הטבח ידו בכח כמו"ש הט"ז שם (סק"ו) וכן בגף שבור ואיכא למיתלי כגון שדרסו על הגף או פרכס ונלחץ אל הקיר וכדומה כמבואר בט"ז יו"ד (סי' נז) בשם הר"ן ורש"ל. אבל בליכא לפנינו מידי למתלי בי' אסור ואע"ג שהוא ספק קו"ש ספק אח"ש ושמא נעשה הטריפות לאח"ש ע"י איזה דבר וסיבה דלא ידעינן לי'. והשתא בשלמא בריאה כשהיא לפנינו ולא נאבדה דאפי' בא לשאול היו מורין דצריך בדיקה ולא היינו מתירין בלא בדיקה בזה דמי ממש כמו שהסכין לפנינו דלא שייך אילו בא לשאול כו'. אבל בנאבדה דלרוב הפוסקים כשירה וכ"פ בתי' הרשב"א בפ"ק דחולין בהדי'. א"כ אמאי לא נימא דה"נ אילו בא לשאול היו מורין לו היתר ומשו"ה מותר אע"ג דליכא זאב לפנינו דאמרי' אימר נקבה זאב וכדומה או בידא דטבחא אע"ג דאין יודעין בבירור שהעביר שם ידו בכח. משום דאמרי' אימר נקבה יד הטבח ולאו אדעתי' כדאמרי' גבי סכין. וכן בשארי טריפיות דנמצא שבור הגף ורגל ונקב בדקין אפי' לא נאבדו נימא התם דמוקמינן אחזקה דאימר דרסו על הגף או לחצו בכותל ולאו אדעתי' משום הך סברא דיצא בהיתר ואילו בא לשאול אם מותר לאכול בלי בדיקה היו מורין לו היתר דהא אין בודקין י"ח טריפות. והתם גבי סכין עכ"פ כשהוא לפנינו אצרכוהו רבנן בדיקה. ומ"מ כשנאבד אלים כח היתר זה דאילו בא לשאול והיו מורין לו היתר דמהני להתיר אפי' נמצא אח"כ פגים כ"ש בטריפות דבהמה שקודם שנמצא הריעותא אפי' מדרבנן לא מחמירין לבדוק י"ח טריפות ודאי דאלים כח ההיתר דאילו בא לשאול כו' דלא אתי ריעותא דאשכחינן אח"כ ומרעי לי' להתירא דא ואמאי בעינן דוקא שידעינן בבירור שדרסו על הגף ונלחץ בכותל:

ובכרו"פ (סי' י"ח) הק' על הט"ז וש"ך הנ"ל מהא דחולין (מט) אינקבה ריאה במקום דממשמשא בי' ידא דטבחי תלינן דהא תלינן בזאב. וכ' רש"י דאמרי' בא זאב ונטל ב"מ והחזירן כשהן נקובים אין אומרים שמא במקום נקב נקב ע"כ. ולסברא הנ"ל קשה דמאי ראי' היא זו מהא דזאב דדוקא התם דנטל זאב והיו אבודין ויצא הדבר בהיתר אילו בא לשאול משו"ה תלינן בזאב. משא"כ כשהריאה לפנינו וליכא סברא דאילו בא לשאול לא תלינן בידא דטבחא עכ"ד. ולפענ"ד נראה ליישב זה לפמ"ש בחי' הרשב"א בפ"ק דחולין דלר"ח דקיי"ל כותי' בשיבר עצמות נאבד הסכין בלי בדיקה כשר דאל"כ ניחוש שמא במקום שבירת העצם כבר הי' פגום וא"כ במקום הנקב אין לו בדיקה א"ו דנאבד הסכין בלי בדיקה כשר. עוד כתב שם דנאבדה הריאה כשר וה"ר מהא דבא זאב כו' דתולין בזאב ולא אמרי' שמא במקום נקב נקב הוה דהא מקום זה אין לו בדיקה א"ו דנאבדה הריאה כשר יעוי"ש. ולפי"ז י"ל דבעיקר הדין אי תלינן בידא דטבחא הוה פשיטא לי' להש"ס נשי' ה"ר יונה והרשב"א דאף דס' השקול אסור מ"מ היכא דלהתירא איכא למתלי ולאיסורא ליכא מידי למתלי בי' מוקמינן בחזקת כשרות וכן להסוברים דס' השקול מותר דאי איכא מידי למתלי להתירא אז הוה שקול ושרי כמו"ש הפרמ"ג בפתי' לטריפות וזה ברירא להש"ס מצד הסברא. ועיקר מה דמיבעי לי' הוא דשמא נאבדה הריאה בלי בדיקה אסור ומקום נקב זה אין לו בדיקה וכיון שלא ראה שאותו מקום הי' שלם מנקב הוי זה נאבדה הריאה בלא בדיקה ופשיט לי' מבא זאב דל"ח שמא במקום. נקב נקב הוה ש"מ דנאבדה הריאה כשר וס"ל להש"ס דריאה בכלל ב"מ כמוש"ש בחי' הרשב"א שה"ר דנאבדה הריאה כשר מהא דל"ח שמא במקום נקב נקב דמקום זה אין לו בדיקה וריאה בכלל ב"מ יעוי"ש בחי' הרשב"א. ונתיישב בזה קו' הכרו"פ כמובן. מיהו צריך יישוב מה שהקשינו דבריאה שנאבדה ובבני מעיים ודקין אע"ג שלא נאבדו אמאי בעינן שידוע שבא זאב ושידוע שמשמש הטבח ידו בכח. הא אלו בא לשאול כו' ויצא בהיתר נימא אימור בא זאב וכדומה כמו גבי סכין ובעמדי בזה ראיתי שכבר נתקשה בזה הגר"ש קלוגר בתשו' הנוספות לס' טוב טעם ודעת שלו במהד"ב ונדחק שם בזה יעוי"ש:

ולפענ"ד נראה ליישב ד"ז בפשיטות. דהנה אמרי' בחולין בפ"ק שם והלכתא כר"ח בשיבר בו עצמות וכר"ה בלא שיבר עצמות. ועפי"ז י"ל דההלכתא לא ס"ל לפסוק כר"ה בלא שיבר עצמות אלא בשלא נאבד הסכין דליכא סברא דאילו בא לשאול כו'. אבל בנאבד ואיכא סברא דאילו בא לשאול כו' קיי"ל כר"ח לגמרי אפי' בלא שיבר עצמות. אמנם כ"ז גבי סכין דיש חזקת בדוקה דסכין דקודם השחיטה. וכבר כתבו התוס' שם (י') ד"ה ודילמא דבחזקה אע"ג דהשתא ריעותא לפנינו כגון סכין שנמצא פגום מ"מ מוקמינן אחזקה ואמרי' השתא הוא דאתרע. וכ' במהרש"א שם דמ"ש כגון סכין ונמצא פגום אתי' כר"ח ובמהרמ"ל שם רוצה לדחות פי' מהרש"א אבל המעיין יראה דאינו מוכרח דמ"מ יש קיום לפי' מהרש"א לפי תי' קמא שבתוס' חולין (י) בד"ה סכין דשאני מקוה דחסר ואתא יעוי"ש אבל בטריפות דכבר נתבאר לעיל דבאתייליד ריעותא אסור לשי' ה"ר יונה והרשב"א מה"ת. דחזקה ליכא שלא נתבררה ורובא נמי ליכא ומטעם שנתבאר לעיל (פ"ד) בזה גם ר"ח מודה דאסור. ומשו"ה לא מהני סברא דאילו בא לשאול כו'. דלא אמרי' סברא זו גבי סכין אלא משום דבנאבד הסכין קיי"ל כר"ח לגמרי אפי' בלא שיבר עצמות משום צירוף סברא דאילו בא לשאול כו'. אבל היכא דגם ר"ח מודה דאסור לא מהני סברא זו דאילו בא לשאול כו' וא"ש:

פרט ו

גרסינן בעירובין (לה) בעירב בתרומה ונטמאת ספק נטמאת ביהש"מ בשעת קניית עירוב. דר"מ ס"ל דלא הוה עירובו עירוב משום דר"מ ס"ל דתחומין דאורייתא וספד"א לחומרא. ופריך הש"ס דר"מ אדר"מ דתנן נגע בא' בלילה וא"י אם חי או מת ולמחר מצאו מת דר"מ מטהר וכ' רש"י דמשו"ה מטהר ר"מ דאמרי' אוקמי' אחזקה ואתמול חי הי' אלמא בספד"א ואיכא חזקה לקולא אזיל ר"מ בתר חזקה. וגבי תרומה נמי נימא דניזול בתר חזקה ומעיקרא כי אנחה התם טהורה היא עכ"ד ובתוס' הק' וא"ת מאי קושי' דר"מ אדר"מ דבמתני' הא דלא אוקמינן תרומה אחזקה לאו משום דהשתא היא טמאה אלא משום דאיכא חזקה כנגדה דמוקמינן לגברא בחזקת שלא עירב כו' ואי הוה אמרינן דחזקה שלא עירב לא חשיב הש"ס חזקה א"ש. ומיהו רש"י פי' לקמן דבמתני' גבי תרומה איכא חזקה דהעמד תרומה על חזקתה ואיכא נמי חזקה לחומרא דהעמד אדם על חזקת תחום ביתו כו' עכ"ד. ועיי"ש (לו) ברש"י ד"ה העמד טמא ע"ח:

והריטב"א בחי' שם כ' דחזקת תרומה שהיתה טהורה אלימא טובא ולית לן לאשגוחי בתר חזקת גברא שלא עירב. וכ' שם דהר"מ בר שניאור נתן טעם לזה שבכ"מ אין לנו לדון חזקה אלא מדבר שבו נולד הספק. וכן גבי מקוה אמרי' העמד אדם ע"ח שהי' טמא ולא אמרי' העמד טהרות ע"ח והטעם משום דכיון דודאי נגע פקע חזקה מיני' וכדאמרי' גבי שליא בבית ע"כ יעוי"ש. ובקדושין (עט) כ' הריטב"א דטעמא דשלי' בבית משום דרוב שליות יש להם ולד והא דלא אמרי' סמוך מיעוט דאין להם ולד לחזקת טהרה דבית כיון דהשליא ודאי היתה בבית הבית נגרר בתר השלי' ע"כ וסברא זו עצמה כ' הט"ז ביו"ד (סי' א') בשוחט שנבדק וא"י ה"ש באופן דהבשר אסור לא מוקמינן הכלים שנתבשל בו בשר זה אחזקת כשרותן וה"ר מגיטין (לא) בשם רש"י שם גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דאף הטהרות שיש להם חזקת טהרה כיון שנשתמשו באדם וכלים שטבלו במקוה זו טמאים שהכלים נגררים בתר אדם וכלים יעוי"ש. וכ"כ בשו"ת מים עמוקים (סי' כא) דבכ"מ דאמרי' העמד ע"ח לא אמרו אלא באותו דבר שבו נולד הספק ובס' גו"ר (כלל סב) ושושה"ע (כלל יב) הק' על הט"ז מד' התוס' בחולין (י) שהק' דאמאי מטמאין אדם שנכנס לבית המנוגע נימא אוקי גברא אחזקתו והרי חסר והוה תר"ל כמו במקוה והניחו בצ"ע. ובנדה (ב) תי' דשאני מקוה דחסר ואתא ע"כ. והשתא קשה אמאי לא אמרי' כיון דבית ודאי טמא דאוקי אחזקה ממילא האדם נגרר בתרה ע"כ יעוי"ש. ובס' דב"ח חיו"ד (סי' ז') הק' על הט"ז ממ"ש תוס' בחולין (יא) גבי פ"א דדנין חזקת טמא דאדם נגד חזקת כשרות דפרה. והא עיקר הספק הוא בפרה ואדם נגרר אח"ז ע"כ. והנה אחר כל החזיון הזה יש לתמוה דד' רש"י נראים כסותרים דבעירובין ס"ל דדנין חזקת תחום ביתו נגד חזקה דתרומה וזהו דלא כהר"מ בר שניאור והריטב"א הנ"ל. ובט"ז מביא ראי' לס' זו דריטב"א מרש"י דגיטין (לא) וכלפי לייא

ולפענ"ד נראה בפשר דבר זה. דהיכא דלא הוה תר"ל ודאי דלא משגחינן בחזקה הנגררת כגון במקוה כיון דודאי טבל אזדא חזקת טמא. ובבית המנוגע כיון דטימא הכהן את הבית והאדם ודאי בא אזדא חזקת טהרה. שהרי אמרה תורה שיטהר הטמא ע"י טבילת מקוה וכיון דאמרה תורה דנוקים כל דבר אחזקתו הרי זה כודאי. והרי טבל במקוה ודאית שיש בו מ' סאה וכן טהרת האדם יהא בטל אם יבא בבית טמא והרי הבית טמא עפ"י דין התורה שאמרה דנוקים אחזקה שהנגע שלם בשעת הסגר. ובזה לא אדע מה רצו מהט"ז דהתם נמי כיון דבשר של איסור שהוא אסור עפ"י דין התורה נתבשל בהכלי ודאי דאזדא חזקת כשרות מינה. דהא נתבשל בה בשר איסור שאסרה תורה. שאמרה דניזול בתר חזקה ותר"ל הוה ודאי לרבנן דר"ש בריש נדה וקדושין (עט) ושפיר ה"ר מרש"י גיטין (לא) דכיון דהאדם וכלים טמא עפ"י דין התורה מדין תר"ל ושמשו בטהרות ודאי דנטמאו הטהרות. והא דכ' תוס' בחולין (יא) גבי פ"א דדנין חזקת טמא נגד חזקת כשרות דפ"א. ומזה הק' הדב"ח הנ"ל להט"ז וכן הק' על הט"ז מד' תוס' הללו בשו"ת בני"ע חיו"ד (סי' א') וכן נתעוררו עוד איזה אחרונים. ובעיני יפלא מה החרדה כ"כ על הט"ז הא ד' התוס' בזה בלא"ה מוקשה גם בלא ד' הע"ז. דהא עכ"פ במקוה שנמדד מטהרין לטובל כל שלא חזינן ריעותא דחסר ואמרי' הרי טבל לפניך ואמאי לא נימא הכא הרי הזה לפניך כמו במקוה דה"נ אכתי ליכא ריעותא בפרה. אמנם יישוב ד"ז יבואר בעז"ה לקמן וייחדנו לזה מדור בפ"ע לקמן (פרט ט') יעוי"ש. אבל דין הט"ז הוא ברור כמו"ש:

מיהו כל זה בדליכא סיוע להך חזקה הנגררת. אבל היכא דאיכא סייעתא להך נגררת כמו הא דעירובין דהוה תר"ל חזקת אדם על תחום ביתו והרי נטמאת תרומה לפניך וכן בבית המנוגע. דהשתא חסר מסייע לחזקת טהרה דאדם וכן בהא דשלי' בבית דאיכא מיעוט דאין שליות לאסמוכי לחזקה דבית. בכל כה"ג שייך הך חקירה דהר"מ בר שניאור והריטב"א אי דיינינן חזקה נגררת. דבזה אפי' נחליט כדעת תוס' בנדה (ב) דלא שייך תר"ל אלא בחסר ואתא כמו במקוה. ובכל הני לא הוה חסר ואתא. עכ"ז נהי דתר"ל לא הוה שיהא בו דין ודאי בתורת חזקה גמורה בהך נגררת למידחי הך דבו נולד הספק לגמרי. מ"מ עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק ולא נדחי הך נגררת לגמרי כיון דע"כ איכא קצת סיוע לזה. אמנם בזה נלפענ"ד לדעת רש"י ותוס' בעירובין שם לחלק בזה. דבכה"ג דבית המנוגע דקודם שבא זה אל הבית כבר נשתמשנו עם החזקה בשעה שנולד הספק בשעת הסגר דלמא בציר לי' שיעורא ונשתמשנו כבר עם החזקה לענין הבית עצמו לקיים בו מצות הסגר לשבעה ימים קודם שבא זה אל הבית בזה אמרי' כיון דלא הוה תר"ל למיהוי ודאי משום דלאו חסר ואתאי הוא. נדחה הך נגררת שבאה אחר שכבר נשתמשנו עם החזקה לגמרי. שבזה דמי לטובל במקוה מוחזקת וכן בשלי' דכיון דכבר היינו דנין לענין השלי' עצמו אם יש בו ולד לענין השליא עצמה לענין מנין ימי טומאה וטהרה דהאשה כדאי' בב"ק (יא) ונשתמשנו עם החזקה להחזיק בולד מכח הרוב ובכל הני שלא באנו להשתמש עם החזקה מכח דין הנגררת דוקא דלבד דין הנגררת יש לנו לדון על דבר שבו נולד הספק עצמו. ולאותו דין כבר נשתמשנו עם החזקה בלא דין הנגררת בזה אין משגיחין בנגררת כלל אפי' למיהוי ספיקא כמו דלא מספקינן בטובל במקוה מוחזקת כ"ז שלא מצאנו ריעותא דחסר השתא משא"כ בכה"ג דתרומה לענין עירוב שלא נשתמשנו מעולם עם החזקה לצורך דין אחר רק בשעת קניית עירוב שאז נולד הספק ואז העמדנו התרומה על החזקה שהיא טהורה. ולא נולד שום ספק הכא שנצטרך להשתמש עם החזקה עד שנולד עסק העירוב בזה אמרי' כיון דאיכא סייעתא להנגררת דהרי טמאה לפניך אע"ג דלא הוה כמו חסר ואתא ולא הוי תר"ל ממש מ"מ עכ"פ לא דחינן להך נגררת לגמרי ומידי ספיקא לא נפיק ובזה יהי' מיושב כל מה שנסתבכו בזה האחרונים כמבואר למעיין וז"ב:

פרט ז

בכתובות בסוגיא דמומין (עה) אמרי' בגמ' כי לא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא היכא דאיכא חזקה דממונא. אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופה. דתניא אם בהרת קודם לשער לבן טמא שער לבן קודם לבהרת טהור ספק טמא ור' יהושע מטהר ע"כ. והק' שם בתוס' ד"ה ספק טמא וז"ל הק' ר"ת מ"ט דרבנן דאמרי טמא אמאי לא אזלינן בתר חזקה דהא אמרי' בפ"ק דחולין מנה"מ דאמור רבנן דאזלינן בתר חזקה ומייתו לה מקרא אומר ר"ת דהכא מיירי בנזקק לטומאה כו' ע"כ. ויש כאן מקום עיון לפענ"ד. דד' התוס' והסוגי' תמוה וצריך ביאור דכבר נתבאר לעיל (פרט א) בשם התוס' ועוד כמה מרבוותא שהניחו כלל בחזקות דחזקה אינו משמש אלא בסתמא דלא נתחדש מעשה המביא להסתפק אם נסתלק החזקה דאז מוקמינן בסתמא דלא נשתנית החזקה אבל אם נתחדש מעשה כגון זרק קדושין לפנוי' ספק קרוב לה אזי משעה שנולד הספק בטלה חזקה הקדומה כמו"ש תוס' בכתובות (כג) וכ"כ תוס' בחולין (י) לענין סוטה דמשעה שקינא לה ונסתרה בטלה חזקת טהרה וכ"כ נוב"י קמא בחאה"ע (סי' לא) לענין חזקת חי דמשעה שנפל הגל על האדם וספק אם הוא חי או מת לא מוקמינן אחזקה קמייתא. ועיי"ש לעיל באורך מזה והשתא הא כיון שנולד הבהרת והוא ספק טמא ספק טהור. דמי זה ממש לזריקת הקדושין ספק קרוב לה ולנפל גל על האדם ספק חי ספק מת וסתירת הסוטה ספק נטמאה או לא דאתרע חזקה הקדומה. וה"נ אתרע חזקה הקדומה:

איברא דנראה לחלק דהכא גבי בהרת לא דמי לסך כללא. דיש לדקדק לכאורה בלא"ה. דמה שייכות לחזקה"ג הכא דחזקה"ג דאמרי' בכ"מ הוא לומר שלא נעשה שינוי בגוף. כגון במומין דאמרי' שהגוף בחזקתו שהוא שלם ממומין וכה"ג. וה"נ אי מטעם חזקה"ג אתינן עלה. עכצ"ל דמוקמינן להגוף בחזקתו שהוא שלם מנגעים ואפי' נגע שאינו טמא אם נולד בו ג"כ הוא נגד החזקה. דהא החזקה הוא שהוא שלם מנגעים. וא"כ קשה כיון דבהרת לפנינו מה שייך חזקת הגוף. דהא קמן דאזדא לה חזקה. שהגוף אינו שלם ונולד בו נגע. יהי' מה שיהי' ואפי' אינו נגע טמא. עכ"פ אין כאן חזקה"ג בשלמא בסתמא ודאי דשייך לומר חזקה"ג שיהא טהור מטומאת נגעים. דכיון שהוא מוחזק לגוף שלם מנגעים ממילא אין בו נגע טמא ג"כ. אבל בנולד לפנינו בהרת הא קמן דאין כאן חזקה"ג. וכי תימא דאמרי' העמד הגוף ע"ח ולא נטמא. א"כ אין זה חזקה"ג אלא חזקת טהרה שיש לכל אדם. וחזקת טהרה וטומאה אין זה חזקה"ג. ואמאי קרינן לה חזקה"ג. ושם בתוד"ה אבל ובד"ה ספק טמא כתבו דלר"י חזקה"ג עדיף משאר חזקות כחזקת טומאה וכה"ג. ויעוי"ש מש"ש בשם ר"ת דהך דבהרת דפליגי בי' ר"י ורבנן מיירי בנזקק לטומאה דהוה חזקת טומאה כנגדה. ואפי"ה ס"ל לר"י דחזקה"ג עדיף ומשו"ה טהור. והשתא אמאי טהור דהא ע"כ חזקה"ג שהי' לו שהוא גוף שלם מנגעים לית לי' השתא דהא בהרת לפנינו. רק דאתינן עלה לומר שהוא בחזקת שאין לו נגע טמא. א"כ אין זה אלא חזקת טהרה ומחי עדיפותי' מחזקת טומאה שכנגדו:

ועוד יש לדקדק בלא"ה דאפי' לא הוה קשי' לן מהא דקרי לה חזקה"ג אע"ג דבהרת לפנינו. מ"מ קשה בלא"ה דהא ודאי דכל אדם יש לו חזקת טהרה כל היכא דלא אתרע. דהא אפי' היכא דלא שייך לדון מכח חזקה"ג שלא נעשה שינוי בגוף כטומאת נגעים רק משאר טומאות שאינם שינוי בגוף אלא אם נגע בטומאה או לא דנין חזקת טהרה דאדם וכלים כמבואר כש"ס בכ"מ והשתא לענין טומאת נגעים אע"ג דדנין חזקה"ג ג"כ. מ"מ חזקת טהרה דאית לי' בלא"ה להיכן הלכה ומאן מיני' והשתא קשה דאיך מוכיח הש"ס דאזיל ר"י בתר חזקה"ג אע"ג דאיכא חזקת טומאה כנגדו וכדמפרש ר"ת בנזקק לטומאה ומשו"ה גם לענין מומין דפנוי' אזיל ר"י בתר חזקה"ג אע"ג דאיכא חזק"פ כנגדו וכמו"ש תוס' בד"ה אבל. דהא י"ל דשאני גבי בהרת דאיכא חזקת טהרה ג"כ בהדי חזקה"ג. ומשו"ה אוקי חזקה בהדי חזקה ומוקמינן אחזקת הגוף אבל בחזקת הגוף לבד לא עדיף משאר חזקות:

וליישב כל התמיהות הנ"ל נראה לומר דקושטא הוא דכיון דבהרת לפנינו והוא ספק טמא ספק טהור. ודאי דדמי לזריקת קדושין לפנוי' ספק ק"ל. ולנפל הגל על האדם ספק חי ספ"מ דמשעה שנולד הספק בטלה חזקה הקדומה. מיהו הכא דאמרי' דבטלה חזקה לא בטלה אלא חזקה דטהרה דהוה לי' אבל לענין חזקה"ג לא שייך זה. וטעמא הוא דכיון דכללא הוא דמאחרינן לחזקה בכל מה שנוכל כמו בבית המנוגע דעכשיו הנגע חסר לפנינו דאמרי' השתא הוא דחסר ומאחרינן לחזקה שהי' שלם עד רגע אחרונה. משו"ה מע"ג דלידת הבהרת הוה שינוי בגוף בודאי. ולפי מה דחזינן הבהרת לפנינו בטלה חזקה"ג בודאי. עכ"ז אמרי' דעד השתא לא אתרעאי. ומאחרינן לחזקה"ג עד רגע אחרונה. וכיון דלבנונית השער אין זה שינוי בגוף כלל. רק שינוי שחוץ לגוף כמובן. והבהרת הוא שינוי בגוף ממש. ממילא כיון דבעינן למימר שהשינוי הי' ברגע אחרונה ממש. א"כ ממילא כבר קדמו לבנונית השער וטהור. משא"כ לענין חזקת טהרה דאין לו שייכות לשינוי בגוף. דאע"ג דנשתנה הגוף מ"מ כל ששינוי זה אין עושה טומאה עדיין הוא בטהרתו. א"כ לא שייך למימר דמאחרינן לבהרת עד רגע אחרונה. דמאי חזית דמאחרת לבהרת. אדרבה נימא דלבנונית השער הי' ברגע אחרונה. ודוקא לענין חזקת הגוף. דעיקרו הוא למימרא שהגוף לא נשתנה ולכן כיון שהבהרת הוא שינוי. והלבנונית אין זה שינוי בגוף למרע לחזקה ולסותרה. משו"ה עפ"י כח החזקה"ג עכצ"ל דהבהרת הי' ברגע אחרונה וקדמו הלבנונית אבל לענין חזקת טהרה מאי אולמא דבהרת טפי מלבנונית השער. וליכא הכא אלא דלפנינו התחדשות הבהרת שעושה ספק על האדם ספק טהור ספק טמא ובכל כה"ג בטלה חזקה קמייתא וזה נכון וברור בסברא ומיושב כל מה שהקשינו בעז"ה:

ועפי"ז יש ליישב קו' הגאון רעק"א בדו"ח שם שהק' על קו' התוס' דמקשו דאיך לא מוקמו רבנן אחזקה. וע"ז הק' בדו"ח דהא קיי"ל דספק טומאה ברה"י טמא אפי' במקום חזקה לטהר. ואי דמיירי ברה"ר בפשיטות הו"ל להק' בקיצור דאמאי טמא דספק טומאה ברה"ר טהור אפי' בליכא חזקה. והניח ד"ז בלי יישוב ולמ"ש אפ"ל דהא כתבו התוס' בריש נדה אהא דהק' דמ"ש בנדה דמוקמינן אחזקה ודי' שעתה והא ספק טומאה ילפינן מסוטה דטמא ברה"י אפי' במקום חזקה וכדאמרי' בגמ' גבי מקוה כו' ותי' דלמפרע לא ילפינן מסוטה לטמא משו"ה בטומאת מעל"ע מוקמינן אחזקה ועיי"ש במהרש"א ומהרמ"ל שטרחו ליישב דהא מקוה נמי למפרע הוא ועי' בס' סדרי טהרה בנדה (ה) על ד' רש"י שם בד"ה מכדי כו' שכ' דהתוס' ס"ל בהא דמחט שבורה או חלודה שנמצא ע"ג טהרות דמטהרינן כשעמ"צ דמייתי גמ' שם (ד) דאע"ג דמחט שבא ע"ג הטהרות ע"י אדם הוה כדשיבד"ל וכמו"ש בגמ' דנדה (ה) ודשיבד"ל ספיקו טמא ברה"י מ"מ כיון דבמחט הספק הוא על למפרע לא ילפינן מסוטה ע"כ. חזינן מזה דלאו דוקא כהא דאשה דהספק מתי נטמאת הוה למפרע דלא ילפינן מסוטה. אלא אפי' כמו מקוה ומחט דלאו מתי נטמא אלא דהטומאה תלי' בהא מתי חסר המקוה ומתי נשבר המחט נמי טומאה דלמפרע הוא ולא ילפינן מסוטה. א"כ י"ל דה"נ גבי בהרת דהספק הוא על הזמן מתי נולד אם קודם השער לבן או אח"כ הוי זה למפרע ואין למדין מסוטה:

פרט ח

כתב בשו"ת מהרי"ט ח"ב בחחו"מ (סי' כ') דחזקה"ג עדיף מחזקת טומאה וטהרה וחזקת איסור שאינם שינוי בגוף אלא חזקה דדינא והא דגבי מקוה שנמדד ונמצא חסר לא חשיב חזקת טמא נגד חזקת מקוה חי לאו דהרי חסר לפניך דהוה תר"ל הוא משום דחזקת המקוה הוה חזקה"ג והעמד טמא הוה חזקה דדינא ואינם שינוי בגוף ועשוי להשתנות כו' עכ"ל וכדבריו מבואר בתוס' כתובות (עה) ד"ה אבל ובד"ה ספק עמא דלר"י עדיף חזקה"ג מכל חזקות יעוי"ש והנה באו"ת בכללי תפיסה (סי' ק"כ) הק' דהא קיי"ל רו"ח רו"ע וקיי"ל דא"ה בממון אחה"ר ומ"מ ס"ל לר"ג ור"א דבחזקה"ג מוציאין ממון כמבואר בכתובות (יג) ובפ' המדיר (עה) עכ"ד. וראיתי להגאון בית יעקב בחי' לפ' המדיר שם ליישב זה עפ"י דברי מהרי"ט הנ"ל דחזקה"ג עדיף מכל חזקות דדינא ומשו"ה הא דרו"ח רו"ע לא עדיף אלא מחזקת יבום דהוה חזקה דדינא ולכן אמרי' ביבמות (קיט) לענין יבום דרו"ח רו"ע וכן בקדושין (פ) אמרי' רו"ח רו"ע דשם מיירי בחזקת טומאה אבל לגבי חזקה"ג לא נאמר כלל זה וי"ל דחזקה"ג עדיף גם מרוב דאע"ג דברובא א"מ ממון אבל בחזקה"ג שפיר מוציאין עכ"ד:

ולפענ"ד ד' הבי"ע בזה לא נהירא דהא התוס' בחולין בריש סוגי' דרובא הק' אהא דאמרי' מנה"מ דאזלינן ב"ר דכיון דידעינן חזקה מקרא כ"ש רובא דרו"ח רו"ע. והשתא מאי מקשו תוס' דהא קרא דחזקה בנגע דבית המנוגע הוה חזקה"ג ועדיף מרוב. ועכצ"ל דלהתוס' בפ' המדיר והמהרי"ט דחזקה"ג עדיף מכל חזקות בלא"ה קשה דמנלן חזקות דדינא דהא קרא מיירי בחזקה"ג ודלמא דוקא חזקה"ג ועכצ"ל דבאמת מצד הסברא אין נחלק בין חזקה"ג לשאר חזקות וכח כל החזקות אחד וכיון דבנגע מוקמינן אחזקה ממילא אית לן נמי לכל החזקות והא דאמרי' דחזקה"ג עדיף מכל חזקות דדינא. לאו מסברא אלא דהא גופי' גזה"כ הוא מדמטמאינן להאדם הבא אל הבית אע"ג דאית ליה חזקת טהרה גזה"כ הוא דהיכא דאיכא חזקה דדינא נגד חזקה"ג דשבקינן לחזקה דדינא ומוקמינן אחזקה"ג. ועכ"פ לפי"ז נסתר יישוב הנ"ל כמובן:

אך בעיקר קו' האו"ת כבר כתבנו בזה במקו"א בדרך פלפול. אמנם כעת נלענ"ד בדרך פשוט לפמ"ש הגאון גו"ר (כלל ס"א) דעיקר הא דקיי"ל דא"ה בממון אחה"ר הוא מדרבנן וטעמא דאע"ג דרבנן דר"מ לא חיישי למיעוטא מ"מ ס"ל דהיכא דאיכא חזקה נגד הרוב אמרי' סמל"ח מדרבנן כמבואר בנימוק"י ר"פ האשה בתרא ובתוס' שם וברא"ש פ"ק דחולין ובמהרש"א שם בחולין (יא) וכ"מ מרמב"ם (פ"ג מה' יבום) וכ"כ תוס' בב"ק (כז) דטעמא דא"ה בממון אחה"ר הוא משום סמל"ח ממון ואע"ג דמדרבנן הוא הפקר ב"ד הפקר ואין מוציאין מיד המוחזק עכת"ד הגו"ר ולפי"ז י"ל דלא רצו להפקיר אלא בדאיכא מיעוטא למסמך לחזקה דאז עדיף מחזקה לחוד ומדחה הרוב מדרבנן עכ"פ. אבל בחזקה דממון לחוד לא הפקירו כנלפענ"ד בזה:

פרט ט

כתבו התוס' בחולין (יא) בד"ה מנה"מ דרבינו חיים מפרש דהא דרו"ע מחזקה לא מסברא אלא מפ"א דאזלינן ב"ר אע"ג דאיכא חזקה נגד הרוב דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא עכ"ד ולכאורה תמוה דמ"מ מנלן דרוב עדיף כחו מחזקה דהא בחזקה נגד חזקה כה"ג דפרה כגון במקוה אע"ג דשקולין הן מ"מ אמרי' הרי טבל לפניך כל דליכא ריעותא השתא. כ"ז שלא נמצא עכשיו חסר וכן בנגע אי ליכא למימר הרי חסר לפניך טמא הבא אל הבית אע"ג דאית לי' חזקת טהרה משום דהרי בא אל בית שהוחזק בנגע שלם. וה"נ אע"ג דאית לי' לאדם חזקת טמא מ"מ הרי הזה לפניך במי חטאת. ולכן נראה דלפר"ח באמת אין כח רוב עדיף מחזקה לדון ק"ו דהיכא דחזקה מהני כ"ש רוב וכמובא לעיל (פ"ח) להק' כזה בשם או"ת. אלא דהיכא דאיכא חזקה נגד הרוב גזה"כ הוא דשבקינן לחזקה ונגמור הדבר עפ"י הרוב וזה דלא כמו שראיתי למי שכתב היפך זה וזה ברור:

אמנם יש לעיין שם בתוס' ד"ה אתי' מפ"א וז"ל וא"ת כיון דפרה בת שתים א"כ דלמא היינו משום דאוקמוה אחזקה שאינה טריפה למ"ד טא"ח. ומיהו כאן י"ל דאיכא חזקה אחרת כנגדה דהעמד טמא ע"ח אבל לקמן כו' וי"ל דחזקה שלא נתבררה כו' עכ"ל. וקשה דהא ה"נ אמרי' במקוה דהרי טבל לפניך כל דליכא ריעותא ואמאי לא נימא הכא הרי הזה לפניך. ולהמהרי"ט המובא לעיל (פ"ח) דטעמא דמקוה משום דחזקת הגוף עדיף מחזקת טמא דהוה חזקה דדינא. הא הכא נמי הוי חזקת כשרות דפרה חזקה"ג שלא נתחדש בו טריפות:

ונראה ליישב דהנה לכאורה בלא"ה יש להקשות על קו' התוס'. דהא עכצ"ל דקו' תוס' אזיל דלא כפי' ר"ח דהא דרו"ע מחזקה הוא מפ"א אלא שהוא מסברא וכדעת תי' קמא בתוס' לעיל ד"ה מנה"מ דאי לפי' ר"ח לא שייך מה שתירצו דיש כנגדה חזקת טמא דהא לפי' ר"ח צ"ל דחזקה דלא נתבררה לא הוי חזקה דאז מוכח שפיר מפ"א דרו"ע מחזקה. דאי ס"ל דהוה חזקה מעלי' א"כ דלמא משום דהוה חזקה עם הרוב עדיף מחזקה שכנגדו. והשתא לפי מה שתי' דמוכח דפ"א משום רובא דאי משום חזקה איכא חזקה כנגדה. א"כ לא מוכח כלל דרו"ע מחזקה מפ"א. א"ו דתוס' בקושייתם אזלי לפי הסברא דרו"ע מחזקה הוא מסברא. והשתא לפי"ז קשה טובא לפי מה שהק' לעיל דאי חזקה מקרא כ"ש רובא דעדיף מחזקה ותי' דע"כ חזקה לאו מקרא אלא מהלל"מ ואין דנין ק"ו מהלל"מ כמו"ש מהרש"א שם. א"כ מאי מקשה תוס' דדלמא משום חזקה אבל בתר רובא לא אזלינן והא כיון דאית לן חזקה מקרא כ"ש רובא דעדיף מינה:

אך צ"ל דהתוס' מקשים שפיר לפמ"ש דחזקה דמהני הוא מהלל"מ ולית לן חזקה מקרא כלל. רק דכונת קושייתם הוא דאיך מוכחינן רובא מפ"א דלמא משום דאיכא חזקה עם הרוב אבל רוב לחוד וחזקה לחוד לא ונתיישב להם זה. דליכא למימר הכי דחזקה דהכא ודאי דלאו מעליותא הוא כלל. דכמאן דליתא היא דהא איכא חזקה כנגדה ואוקי חזקה נגד חזקה וע"כ משים דמוקמינן ארובא. וליכא למימר דאדרבה חזקה שכנגדה כמאן דליתא דאמרי' הרי הזה לפניך כדאמרי' במקוה. דא"כ מוכח חזקה מקרא. ואנן השתא הא סבירא לן דחזקה לית לן מקרא אלא מהלל"מ. והא גופי' דאמרי' במקוה הרי טבל לפניך נגד חזקת טמא הוא או מהלל"מ או מקרא. ולפי"ז מיושב שפיר מה שהקשינו דנימא הכא הרי הזה לפניך דלהמבואר לק"מ וא"ש:

תוכן העניינים

ונגש הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה