ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל י · פרט ו
איברא דיש ליישב הא דברשות המופקדים כו' עפ"י שי' הרשב"ם שם שכ' וז"ל עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד לייחד לו רשות ללוקח לקנות הפירות באשר הוא שם כו' ע"כ ומשמע שמשאיל נפקד ללוקח המקום ושוב הוה חצירו דלוקח וקנה לו וכ"כ להדי' בש"מ שם יעוי"ש ולשי' זו א"ש דלאו משום שליח דשליח הוא אמנם שי' הרשב"ם והש"מ בזה באמת תמוה וצ"ב. דנהי דנימא דמשאיל לו מ"מ האי בעי קנין כסף או בחזקה כמו"ש תוס' בב"ב (פה) בד"ה כגון שהיה בעלה מוכר קלתות וז"ל וא"ת נהי דמשאילה מ"מ הא בעי חזקה כו' ותירץ ריב"א דאע"ג דאין המקום קנוי לה כו' ע"כ וכ"כ שם הרא"ש (סי' ט"ו) וכן מבואר בתוספות בכורות (יח) ד"ה אקנויי יעוי"ש שכ' אהא דאמרי' לר"ט דאקנויי אקני ליה מקום בחצירו שיקנה הכהן הרועה הבכור. וכתבו משום דאנן סהדי דגמר ומקנה משום דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה כדאמרי' בגמ' א"נ משום דהרועה פותח ונועל כו' ואי דממילא בדברים קנוי לשואל אמאי איצטריכו לכל זה וכן מבואר בחו"מ (סי' קצ"ה) ובש"ך שם דשכירות או שאלה בעינן לזה שיקנה בא' מדרכי הקנאות. וכן מוכח מהא דר"ג וזקנים בב"מ (י) דאמרי' שם ומקומו מושכר לו שקיבלו שכר זה מזה וכ' שם תוס' משום שצריך להשאיל ולהשכיר בקנין. וכ"כ תוס' בעירובין (ל) ד"ה לא ידענא יעוי"ש. א"כ הכא בדברים בעלמא בלא קנין לא הויא מושאלת ללוקח שוב ראיתי בשו"ת מהרי"ק בח"א (סי' ס"ה) שהק' כן על הרשב"ם בב"ב שם דבמה קנה המפקיד רשות הנפקד כיון דבעינן כסף או חזקה יעוי"ש:
אמנם ראיתי במחנא"פ בה' שכירות (סי' א') שהעלה והביא מכמה סוגיות דחצר שאולה דעיקרה לשימוש כל שנשתמש בו והכניס פירותיו או בהמתו או כליו זהו חזקתו וכדאמרי' בשביל של כרמים בב"ק (ק) דכיון דדרכו בהילוך קונה בהילוך אע"ג דשאר קרקע א"ק בהילוך וכ"כ בקצוה"ח (סי' קפט) דגם הראב"ד דפליג על הרמב"ם וס"ל דאכילת פירות לא הוה חזקה ה"מ בקונה קרקע לחלוטין אבל שאלה ושכירות דעיקרו לשימוש קונה בשימוש וכ"כ עוד (סי' קנג) דה"ט דהוצאת זיזין ומרזב ומזחילה דלאלתר הוה חזקה וא"י לחזור בו עוד דכיון דעיקרו בשימוש חזקתו בשימוש יעוי"ש ויש לה"ר כהקצוה"ח דגם הראב"ד מודה בכה"ג דהריטב"א בקדושין (כב) כתב להדיא כדעת הראב"ד יעוי"ש ושם (כה) גבי פיל לר"ש כ' להדיא דבשאלה מהני בלא קנין דנעל וגדר אלא כיון שנשתמש הרי שאולה לו ובזה שקטה קצת התימא לשי' הרשב"ם והש"מ דשפיר הוה חזקה כשמשאיל הנפקד ללוקח בהנחת פירותיו וכליו ושוב קונה לו חצירו והוי חצירו ומקחו באין כא' כדאמרי' בגיטין (עז) גבי אשה ועבד:
ומ"מ אכתי לא מיחוור דהא הש"ך בחו"מ (סי' קצ"ח סק"ז) ס"ל דבעינן קדם חצירו לקנין מטלטלי אבל ביחד לא וכ"כ עוד (סי' רב סק"ג) ובקצוה"ח (סי' קצ"ח סק"ב) כתב שכן מצא בש"מ לב"מ (כ"ו) ובהג"א שם כד' ש"ך ובנוב"י חאו"ח (סי' ס"ב) כ' לחלק להש"ך דבאם אינו מקנה לו הקרקע לחלוטין רק כדי לקנות המטלטלין מודה הש"ך. וזה תמוה דהא שם (בסי' קצח) מיירי דא"ק רק המטלטלין ומ"מ גם שם כ' הש"ך דבעינן חצירו קדם מיהו אי משום הא לא איריא דכבר דחו האחרונים ד' ש"ך והרבו להשיב מכמה סוגיות. עי' קצוה"ח ונתיה"מ (סי' ר"ב) שהק' מהא דר"ג וזקנים בב"מ (יא) דלא קדם חצירו למתנתו ומהני ועי' פ"י בקדושין (כז) ומחנא"פ ה' קנין חצר (סי' י"ד) ובנוב"י חאו"ח (סי' ס"ב) והכי מסיק בשו"ת חת"ס חחו"מ (סי' ס"ו) והוכיח שם מהרא"ש והטור ביו"ד (סי' רכ) מיהו צריך ליישב הא דר"ג וזקנים שקיבלו שכר זה מזה ואמאי לא השאיל ע"י תשמיש הפירות וחצירו ומתנתו באין כא'. וכן בגיטין (עז) דאמר ניקנייה ניהלה לההוא דוכתא דמותיב בי' גט ותיחוד כו' דאמאי בעי חזקה אחרת:
וראיתי בנתיה"מ (סי' קצ"ב) שעמד ליישב הא דב"מ וגיטין מהא דב"ק (מ"ח) דבהכניס שורו ברשות הוי חצר השותפים ומזה מייתי מחנא"פ שם דע"כ משום דאקנייה מקום וחזקתו בהכנסת בהמתו וכ' בנתיה"מ דהיכא דא"צ לקנות גוף הקרקע אלא שיעבוד לתשמיש כהא דכ' המ"מ (פ"ח משכנים) במי גשמים או נעיצת קורות ומזחילה דכשנשתמש בפניו ושותק הוי חזקה וכ' המ"מ שהוא מחילת השיעבודים. ובזה מהני חזקת תשמיש שיהא משועבד. אבל אינו חצירו לקנות לו מציאה ומקח דלזה צריך שיהא קונה גוף הקרקע וגוף הקרקע א"ק שיהא חצירו לקנות לו מקח אלא בנעל וגדר ומשו"ה בגיטין וב"מ מיירי לקנות מקח וגט משו"ה בעי קנין דנעל וגדר משא"כ בב"ק דא"צ לקנות הגוף רק כיון שיש לו רשות להשתמש שוב לאו חצר הניזק הוא כו' עכ"ד ולא אבין דהא רש"י פי' שם בב"ק בד"ה הויא דוכתא אקני לי' בגוה והוה חצר הניזק ע"כ אלמא דלענין ובער בשדה אחר לא מהני נתינת רשות לבד ובעינן שיהא קנוי לו וכ"ת דאין זה אלא הקנאת שיעבוד לתשמיש ז"א דהא מבואר ברמב"ם (פ"ה משכינים) דהעמדת בהמה בחצר חבירו אפי' עשה מחיצה אין זה אלא שאלה ולא החזיק לעולם כמו גבי נזיקין דסולם ומרזב וא"ת החזיק אין לך אדם משאיל מקום לחבירו ודין שאלה סתם מבואר ברמב"ם (פ"א משו"פ) ושו"ע חו"מ (סי' שמ"א) דמחזירו בכל עת שירצה וכיון דנחתו בעלים לשאלה ושאלה יש בו קה"ג דהא מודה גם הנתיה"מ בשאלה שנעל וגדר דקנה הגוף וע"כ דאין החזקה עושה הקה"ג רק דעת ורצון הבעלים שמכרו ונתנו ושאלו תדע דאי החזיק שלא עפ"י רצון הבעלים לאו כלום וע"כ דשם שאלה יש בו קה"ג וכיון דבהעמדת פירות נחתו בעלים לשאלה כמו"ש הרמב"ם אלא דבעי לזה חזקה שלא יוכלו הבעלים לחזור בם א"כ אי הכנסת פירותיו לאו חזקה להיות מושאל קה"ג גם שיעבוד אין כאן דהא לא נחתו בעלים לשיעבוד. וע"כ דהך הקנאת מקום דכ' רש"י הוא לתורת שאלה. ול"ד לנזקין דמרזב וסולם דכיון שהוא לעולם אין בו קה"ג אלא שעבוד דאין אדם מוחל קה"ג לעולם אלא דרך שאלה שבכל שעה שירצה מחזירו:
ויש לה"ר מהא דגיטין (לז) אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע כו' אר"י אפי' השאילו מקום לתנור וכיריים ופריך מדתני הלל א"כ פרוזבול אלא על עציץ נקוב נקוב אין שאין נקוב לא והאיכא מקומו כו' ופירש"י דהא מקומו שלו או השאילוהו לו ע"כ ואיך מקשה כ"כ בפשיטות וכי לא סגי בלא"ה שכל השואל אין מכניס כליו מסתמא עד שינעול ויגדור. ודלמא מיירי דלא עשה חזקה דנעל וגדר ולא קני ליה קה"ג ובפרוזבול הא בעינן עכ"פ שיהא לו קרקע קנוי לו קה"ג לכה"פ בדרך שאלה א"ו דהעמדת העציץ הוה חזקתו ומהני לקה"ג כמו נעל וגדר וכהא דמייתי מחנא"פ ראי' משביל ש"כ דדרך שימושו בהילוך קונה בהילוך. ושם בנתה"מ דחי לה וז"ל ולא נהירא דע"כ אין הטעם בשביל ש"כ כמחנא"פ דהא בצחיח סלע אף דלא עבידא אלא למשטח בה פירי אפ"ה א"ק להראב"ד והטעם דבשביל ש"כ קונה בהילוך משום דגופו נהנה מהן כמו"ש מ"ב שהובא בט"ז עכ"ד ולק"מ דס"ל לראב"ד דהיכא דקונה לחלוטין וברשותו גם לחפור בורות ולאבד הקרקע ולמכור אע"ג דעיקר תשמישו הוא לפירות וחזקתו בתשמיש ופירות. מ"מ בעינן דתשמיש זה יהא בו שגופו נהנה כמו הילוך דשביל ש"כ. ובשטיחת פירות בצחיח סלע דאין גופו נהנה לא מיהו מדקונה בשביל ש"כ בתשמיש דהילוך לחלוטין אף דבשאר שדה א"ק אע"ג דגופו נהנה מוכח דמשום דעיקרו בתשמיש שאני א"כ כ"ש בשאלה דאין רשות להשואל אלא תשמיש דקני בתשמיש קה"ג משום דעיקר שאלתו הוא לתשמיש ופירות:
ולפי"ז בע"כ אנו צריכין לחלק כמו"ש קצוה"ח (סי' קפ"ט) וכן כ' שם (סי' ר"ב) דדוקא כהא דר"ג וזקנים שעל ידי הקנין שקיבלו שכר זמ"ז נעשית חצירו דזוכה לקנות המטלטלין כאחד עם עשיית החצר שנעשה חצירו בזה מהני חצירו ומתנתו באים כא'. אבל היכא דאין עושה קנין אחר שיהא נעשה חצירו רק משום תשמיש המטלטלין והם עצמם אינם שלו אלא ע"י קנין חצר ועדיין אין החצר שלו דמי לכותב שטר מתנה ונותנו בחצירו ואומר לו זכה בחצר ובשער דאיך יזכה בשטר ע"י החצר דאין החצר שלו אלא ע"י השטר ועדיין לא בא לידו והא דגיטין (עד) גבי אשה ועבד שאני כמו"ש בקצוה"ח יעוי"ש א"כ לפי"ז קשה לשי' הרשב"ם והש"מ בהא דרשות המופקדים דנהי דתשמיש הוה חזקה בשאלה זהו דוקא במכניס פירות שלו לחצר חבירו המושאל לו קני בחזקה זו אבל הכא איך יקנה הפירות ע"י החצר ואינו שלו אלא ע"י הפירות שאינם שלו:
ולכן נראה להסביר שי' זו. דבלא"ה יש לעמוד על שי' הרא"ש דבב"ב שם (סי' ט"ו) כתב גבי כליו של לוקח ברשות מוכר דקני בדא"ל זיל קני וכ' הרא"ש דאקני ליה מקום וכ"ת מאי קמ"ל פשיטא דהוי כליו של לוקח ברשות לוקח י"ל דאע"ג דלא הוה שאלה אלא בחזקה קמ"ל דלענין קנית הכלי ברשות מוכר מהני גם נתינת רשות ולא בעי חזקה אלא בקונה גוף הקרקע עכ"ד. ומוכח דס"ל דהנחת כליו לא הוה חזקה ובפ"ק דפסחים (סי' ד') כ' הרא"ש אהא דשי' הגאונים דאין המפקיד עובר ע"ח דבעינן ביתך וליכא וכ' הרא"ש דכיון דהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' והא ודאי דביתך דקרא לא מהני נתינת רשות או שיעבוד בעלמא דסו"ס לאו ביתו הוא וע"כ דקני בחזקה דהנחת פירות:
ונראה ליישב דהתוס' שם בב"ב (פ"ה) אהא דמשני כגון שהיה בעלה מוכר קלתות הק' דנהי דנותן רשות ומשאילה מ"מ הא בעי חזקה ותי' ריב"א דאע"ג דאין המקום קנוי לה מ"מ הכא גם נתינת רשות מהני ע"כ והנה לעיל בד"ה כליו כתבו דעיקר הספק במה דבעי אי כליו של לוקח קני ברשות מוכר הוא דשמא משאיל לו מוכר מקום או לא ולכאורה תמוה לפמ"ש הרמב"ם (פ"ה משכנים) דמעמיד בהמתו וכליו בחצר חבירו ושותק בודאי הוה דרך שאלה ולכה"פ עכ"פ נתינת רשות ודאי מיהת הוי. א"כ כיון דלוקח מכניס הכלי בפני המוכר אמאי לא הוה בזה אפי' נתינת רשות אמנם בזה צ"ל דבסתמא כל דלא אמר זיל קני מיבעי לן דשמא אין המוכר נותן אפי' רשות שיהא מקרי רשותו דלוקח למיקני ליה כליו דאז שוב אין המוכר יכול לחזור בו דאפי' בשאלה גמורה כתב הריטב"א בב"מ (עז) דאין קונה לו אלא נגד אחרים אבל לא נגד המשאיל ולחובתו בע"כ יעוי"ש מיהו ק"ל דאמאי דחיק לאוקמא במוכר קלתות וכמו"ש רשב"ם שם ורש"י בגיטין (עח) שיש לו בית מיוחד לכך ולא קפיד דאמאי צריך לכל זה. דאי למימרא דכיון דהכי הוא יש כאן נתינת רשות הא בפשיטות א"ש בלא מוכר קלתות וקפיד דכיון דהעמידה קלתה ושתיק הוי לכה"פ נתינת רשות וכשזרק גט לקלתה שפיר קני לה קלתה. ונ"ל דמצינו בחזקה דבעינן שיהא מוכיח מתוכו דכ' הרמב"ם והובא בחו"מ (סי' קצב) דנעל לבד לא הוי חזקה אא"כ פתחו אח"כ וכ' בב"י הטעם דנעל לבד אינו נראה לשם קנין אלא נעל בבקשת בעה"ב שיהא משומר מה שבתוכו אבל אם חזר ופתחו נראה וניכר שנעל משום החזקה ע"כ וברא"ש פ' חז"ה (סי' נט) כ' על ד' הרשב"ם שכ' דנעל לבד לא מהני דהוי כמבריח ארי דאמרי' שם (נג) דלא מהני. וכ' הרא"ש וז"ל ולא דמי נעילת דנת למבריח ארי משום שהוא מחויב להציל ממון חבירו אבל כשנועל הדלת בפני כל אדם ומונע הכל מליכנס לבית מוכחא מלתא שהבית שלו וקני בנעילה לחודא כו' ע"כ. ואי דטעמא משום לידע האמת ולענין הכחשה נימא שיברר או ישבע שלשם חזקה עשה ותיהוי חזקה דהא הוא לתועלת הקרקע והבית א"ו דבעינן שיהא מוכח מעצמו שלא נצטרך לבירור וכהא דכ' תוס' בגיטין (כד) דלר"מ דאמר ע"ח כרתי בעינן מוכח מתוכו וגם לר"א היכא דליכא ע"מ אלא ע"ח בעינן מוכח מתוכו כמבואר בב"ש (סי' קל"א סק"ג) משום דדבר הכורת וגומר המעשה צריך שיהא מבורר מעצמו ואפי' אם יש לנו לידע האמת ע"י עדים וכה"ג כמבואר בתוס' שם ובפוסקים ובדאיכא ע"מ לר"א שהע"מ הם הכורתים והגומרים א"צ שוב מוכח בגט דהע"מ להם מבורר והוא הכורת וה"נ בחזקה שהוא הגומר הקנין צריך שיהא מוכח מעצמו שהוא חזקה:
ולפי"ז נראה דבנעל וגדר הוי מוכח דהוה חזקה עפ"י הקנאת הבעלים וכמו גבי נזיקין דמרזב וכה"ג דמדשתק מוכח דמחל ה"נ א"א רואה שמחזיקין בפניו ושתק ומדשתק הקנה כמו"ש רשב"ם בב"ב (נב) ד"ה ה"ק וסמ"ע (ריש סי' קצ"ב) מיהו בתשמיש פירות היכא דהוי חזקה כגון בשאלה ושכירות לא הוה מוכח אלא היכא דקפיד ומדנשתמש בפניו ושתק מוכח שהקנה לו והוה חזקתו מוכחת. משא"כ היכא דלא קפיד כגון במוכר קלתות לא מוכחא דהוה חזקה אלא משום דלא קפיד ולא הוה אלא נתינת רשות. דהא גם אם אינו אלא נתינת רשות שפיר שתק כשנשתמש דהא עיקר הרשות הוא להשימוש ואפי' אם מודה שכיון להקנות מ"מ לאו חזקה דלא מוכח מתוכו ומעצמו ויכול אח"כ לחזור משא"כ בנעל וגדר מוכח דהקנה. דאי רק נתינת רשות לשימוש לא שתק כשנעל וגדר. ולפי"ז י"ל דאי בלא מוכר קלתות הוה שימוש חזקה דבכה"ג קפדי ומדשתק השאיל לו וחזקתו מוכחת והוי כליו של לוקח ברשות לוקח ומאי קמ"ל פשיטא וכקו' הרא"ש גבי א"ל זיל קני ומשו"ה מוקי במוכר קלתות ובכה"ג לאו חזקה היא בשימוש וקמ"ל דאף דלא הוה אלא נתינת רשות מהני לענין כליו כמו"ש תוס' והרא"ש משא"כ במוכר איבעי לן וכמו"ש לעיל דשמא אפי' רשות אין רוצה ליתן לו כדי שיוכל מוכר לחזור בו וא"ש דעת הרא"ש דבא"ל זיל קני א"כ גלי שרוצה במקח והוי נתינת רשות מיהו חזקה לא הוה למימר דהשאיל לו המקום וכמו"ש רמב"ם (פ"ה משכנים) דהעמיד לפניו בהמתו או כליו הוה שאלה. דלא מוכח כלל דכמו שלוקח ליקח כן מוכר למכור וצריך גם מוכר הכלי למדוד לתוכו ומשו"ה שתיק ולא קפיד אבל בפ"ק דפסחים דהנפקד א"צ כלל להנחת הפירות אלא מפקיד. א"כ מוכח מדשתיק ש"מ השאיל לו וחזקתו בשימוש וא"ש:
והשתא לפי"ז י"ל לשי' הרשב"ם והש"מ דא"צ לחלק בזה כהקצוה"ח דמשו"ה היו צריכין גבי ר"ג וזקנים חזקה אחרת ולא מהני חזקה דהנחת הפירות משום דאכתי אין הפירות שלו ע"י חצר וחצר אינו שלו אלא ע"י הפירות ובכה"ג לא אמרי' מתנתו וחצירו באים כא' כדאמרי' בכה"ג גבי אשה ועבד בגיטין (ע"ז) דהתם שאני מטעם שכ' הקצוה"ח שם דז"א דאינהו ס"ל דאין לחלק בזה וכן משמע מסחימת ד' האחרונים אלא דטעמא הוא דדוקא היכא דמכניס פירות שלו לחצר חבירו וקפדי בזה אינשי א"כ מדשתק מוכח חזקתו לכל רואה דע"כ בודאי השאיל לו המקום דאל"כ איך בא זה להשתמש בשל חבירו ושותק משא"כ היכא דהמקום והפירות דחד לא מוכח כלל דהוי חזקה כיון שהפירות הם של בעל החצר הא דשתק משום דפירות שלו וחצר שלו וכאן הוא מקומם של הפירות ולית כאן סברא דקפידא. ובזה א"ש ג"כ הא דגיטין (עז) דהצריך קנין דנעל וגדר דהתם הוי גט וחצר דחד וא"ש נמי הא דבכורות (יח) שכ' תוס' משום דפעמים הרועה פותח ונועל דהתם נמי הבהמות הם של בעל החצר ולא מוכח חזקת תשמיש. וא"ש ג"כ מה דמשמע מתוס' ב"ב (פה) גבי מוכר קלתות דבשאלה בעי חזקה ולא סגי בתשמיש דהתם לא מוכח וכדכתיבנא לעיל. וא"ש שי' הרשב"ם והש"מ דהתם מוכחא דמשעה שנסתלק המפקיד וכלתה שאילתו כמבואר בשו"ע חו"מ (סי' שמ"ג) יש לבעלים להקפיד לפנות המקום לעצמו כיון שאין הפירות שלו ומדשתק מוכח דנתרצה להשאיל ללוקח כמו שהיה משאיל למפקיד והוה חזקה מוכחת מיהו צ"ע בהא דקדושין (ח) גבי בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו שפירשו שם הרשב"א והר"ן דשאיל לה מקום וקני לה חצירה למנה דקדושין והתם הוה חצר ומנה דחד וזה קשה גם למה שחילק הקצוה"ח דבכה"ג דחצר אינו שלה רק ע"י תשמיש המנה ומנה אין שלה רק ע"י חצר דלא אמרי' בכה"ג חצירה ומתנתה באין כא'. אך י"ל דהא כתבו שם דמשום דמהדר לקדשה אקני לה ושאיל מקום בחצר י"ל דהוא משום דלפעמים יש לקנות אף בלא קנין וחזקה היכא דשיערו חכמים שהקנה לו בלב גמור ואנן סהדי דהקנה לה וכה"ג כ' הרשב"א בב"ק (קב) לענין כסות אשתו ובניו דמשום אנן סהדי קני בלא שום קנין אפי' להפקיע מן הקדש יעוי"ש. וכה"ג כ' תוס' בבכורות (יח) בתי' קמא דאף בלא קנין גמר ומשעבד נפשי' והיינו מטעמא דאמר שם דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה משו"ה אנן סהדי דגמר ומקנה בלב שלם וכ"ה בב"ב (פח) ת"ר לוקח ירק מן השוק גמר בלבו כו' אלא דלפי"ז צ"ע גבי ר"ג וזקנים דמשום שלא יאכלו טבל בביתו או משום קיום המצוה נימא אנן סהדי כו':