אור ברסלב
ונגש הכהן כלל ט › פרט ט

ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

כלל ט · פרט ט

פרט ח

ואשכחנא פתרי עפ"י המבואר למצוא יסוד לסברא זו שכתב תוס' בפ' א"נ דבעינן בזוכה שליחות בעה"מ. דמאי טעמייהו דהתוס' בזה. ונלפענ"ד שהוא משום לתא דתופס לבע"ח במשח"ל דקיי"ל דלא קנה דהנה באמת דברי התוס' בלא"ה תמוהים לכאורה דאיך כתבו הכא גבי הלואה דאין הלוה יכול לזכות לבע"ח שלו אא"כ היה בשליחות הלוה והא קיי"ל דתופס לבע"ח במקום שלא חב לאחרים דקנה אפי' בע"כ של לוה ואי דמיירי בגונא דלא קנה כמבואר בחו"מ (סי' ק"ה) כגון דאית ליה נכסי ודלא מפסיד נכסי וכה"ג מ"מ קשה דאיך אמר בגמ' בפשיטות דסיפא לחומרא דלמא מיירי סיפא בגונא דתופס לבע"ח קנה והוה ריבית דדינא. ועוד דנראה דבלוה כותי ודאי דא"צ לכל הני מילי דמבואר בחו"מ דבלוה כותי הוה כמציל מידו ותמיד הוה זכות למלוה וכשעמדתי בזה מצאתי אח"כ בס' בית מאיר ליו"ד (סי' קסט) שעמד בזה והניח בקושיא יעוי"ש:

ולפענ"ד נראה ליישב זה עפמ"ש בקצוה"ח (סי' ק"ה) דאף דזכיה משום שליחות מ"מ שליחות עדיף דהוי גם לחוב אבל זכיה הוא גזה"כ דמהני ולא אמרה תורה אלא בשהוא זכיה מכל צד אבל זוכה לזה וחב לזה אין זה זכיה שאמרה תורה משא"כ שליחות דהוי גם לחוב אין נפ"מ בזה. והנה כבר נתבאר לעיל בהא דתן שחרור זה לעבדי בגיטין (יא) מהגמ' שם ורש"י ור"ן דהא דלא יוכל האדון לחזור הוי זה חב לאדון. ועפ"ז נלפענ"ד דבאמת גם בתופס לבע"ח במקום דליכא בע"ח אחרים מ"מ הוי זה חב ללוה דאע"ג דלוה הוא חייב ומשועבד למלוה מ"מ אי לאו הך תופס הי' משתמש במעות ומרויח ועכשיו א"י לחזור בו כמבואר בגיטין (יד) ומש"ה הוי זה עכ"פ מידי דלאו זכיה מכל צד ויש על זכיה זו שם זכיה לזה וחב לזה. ומש"ה באמת גם בתופס לבע"ח הא דקיי"ל דקנה היינו שאסור לו להחזיר ללוה ותופס אותו למשכון עבור הבע"ח והוי כמציל מן הארי ומתורת השבת אבידה הוא דהא מיירי באופן דלית ליה ללוה נכסי אחריני והוא גברא דמפסיד נכסי אבל לא נעשה הממון של המלוה בתפיסתו ועדיין לא יצאו מרשות הלוה אלא שתופס שיהא למלוה ממה ליגבות אלא דבמקום שיש בע"ח אחרים אומרים לו לתופס לאו כל כמינך להזיק שיעבודינו ותפיסתך לכולנו בשוה משא"כ בליכא בע"ח אחרים ולוה לית ליה למימר לאו כל כמינך דהא מחויב הוא לפרוע שפיר תפיס. שוב מצאתי בס' דברי חיים חחו"מ בדיני ג"מ וגב"ח (סי' ז) שכתב כן וז"ל דהתפיסה אינו רק למשכון והגוף הדבר שתפס אינו שייך עדיין למלוה ויכול הלוה לסלק אח"כ במעות ולא מהני בחייב גם לאחרים דכמו שהוא רוצה לזכות עבור המלוה הזה כדי שיהיה בידו ממה לגבות חובו כן האחרים יכולים לגבות מזה כיון דגוף הדבר שתפס עדיין אינו נקנה להמלוה לחלוטין ע"כ. שוב ראיתי בנתיה"מ (סי' ק"ה) שכ' וז"ל וגם בתפיסה של התופס לא יצא מרשות הלוה לגמרי דהא הרשות ביד הלוה עדיין לסלק בזוזי אחר רק שתופס לאלם השיעבוד ע"כ. אך לא כתבו טעם דאמאי באמת לא קנה המלוה לחלוטין בתפיסת התופס ולמ"ש א"ש. ולפ"ז לענין ריבית דבעינן שיהא של מלוה לחלוטין שפיר כתבו תוס' דלא זכי ולא ק' מתופס לבע"ח במקום דלא חב לאחרים דקנה ומיושב קו' הבי"מ הנ"ל:

ולפ"ז י"ל בטעם מחלוקת רש"י ותוס' בפ' א"נ שם לפמ"ש לעיל (פ"ב) דרש"י פליג וס"ל דיכול לזכות אף בלא שליחות בעה"מ. דבהא דחב לזה וזוכה לזה דלא הוה זכיה שאמרה תורה. נראה דאם הך דחוב לו נותן רשות י"ל דתו לא הוי זה חב ונשתקע ממנו שם חוב ויש עליו שם זכיה מכל צד וכ"כ לעיל (פ"ח) דה"ט דבאומר בעה"מ זכה לפלוני דמהני. דזכה הוי לשון של נתינת רשות שיזכה הזוכה בקבלתו כאילו קיבל המקבל ויכול לזכות דהוי זה זכיה מכל צד. וה"נ ס"ל לרש"י דא"צ מבעה"מ אלא נתינת רשות וזה מהני גם בכותי. אבל התוס' י"ל דס"ל דמ"מ אכתי לא נשתקע ממנו שם חוב אלא דמקרי שנעשה החוב ברשות המתחייב ולא מהני בתורת זכיה דלא זכיה שאמרה תורה הוא שיהא הדבר זכיה מכל צד. והכא הוא חוב לזה אצל כל אדם אלא שהוא נותן רשות לעשות לו חוב זה. מיהו כיון דאף שנותן רשות מ"מ לא נשתקע מזה שם חוב לא מהני בזכיה ובעינן שליחות להדיא דמהני גם בחוב. וס"ל להתוס' דלשון זכה הוא לשון שליחות ולאו נתינת רשות לבד ומש"ה מהני בכל בעה"מ שאומר זכה. ומש"ה היכא דבעה"מ כותי לא מהני וזה נכון:

והשתא ע"פ האמור נתבצר חומת דברינו לעיל שכתבנו דבעשהו מקבל שליח גם להתוס' זוכה אע"ג דבעה"מ כותי. דהא עיקר מה דבעי שליחות מבעה"מ הוא משום דבזכייתו חב לבעה"מ שלא יוכל לחזור הוי זה זכיה דחב לזה וזוכה לזה דאין זה זכיה דאמרה תורה ומש"ה לא זכי ליה למקבל ע"י קבלתו בתורת זכיה. מיהו היכא דא"צ לקניית תורת זכיה אלא שהוא שליח כמותו של המקבל שעשהו שליח ושליחות מהני גם בחוב שהרי כשקיבל הזוכה הוי כמו שקיבל המקבל בעצמו דשלוחו כמותו וזוכה בתורת שליחות מש"ה מהני גם לתוס'. והא דפליגי תוס' על רש"י בב"מ (י) וס"ל דגם בעשהו נושה שליח לתפוס ל"ק בתופס לבע"ח במשח"ל התם ה"ט כמבואר בירושלמי המובא לעיל דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו וזהו דוקא בשתפס שלא בהרשאת מי שהממון שלו אבל אם הרשה מי שהממון שלו שיזכה הזוכה בקבלתו למקבל ע"י כח השליחות שעשהו שליח מהני. דהא לא אמר הירושלמי זה שם אלא משום דתן הוה עקירה וביטול שמבטל שליחות דמקבל א"כ אינו נותן רשות וס"ל לתוס' דגם בהלואה מקרי ממון שאינו שלו דהא לאו פקדון היא אצלו ומנוה להוצאה ניתנה אלא שיש לו שיעבוד על נכסיו משא"כ בשנותן רשות דמהני שליחות המקבל וכמ"ש:

ולפ"ז בנידו"ד לענין שאילתון דלפמ"ש י"ל כיון דרוב הפוסקים ס"ל דיכול לזכות אף דליכא שליחות מבעה"מ וכ"כ ג"כ החכ"צ שבט"ז חו"מ (סי' קס"ג) וכ"כ בשו"ת חכ"צ (סי' קס"ד) והכי ס"ל למופלא שבסנהדרין הגאון בעל נוב"י בקמא בחאה"ע (סי' עב) ובחחו"מ שם (סי' ל) יעוי"ש. וכן מתבאר מד' האו"ת (סי' ק"ה) בביאור ד' הרי"ו שם וכן מוכח מתשו' מ"ב שהובא במג"א (סי' תמ"ח סק"ד) דכותי לכותי זוכה מיד ישראל ואם כתוס' פא"נ כיון דבעינן שליחות בעה"מ איך הוה כותי שלוחו של הישראל בעה"מ. ובמקו"א הוכחתי שכ"ה דעת רי"ו שהובא בסמ"ע (סי' קה). ופשיטא דבדיעבד יש לסמוך על כל הני רבוותא לצרף עכ"פ לדעת הט"ז (סי' ש"כ) דבדיעבד קיי"ל כר"ת דמשיכה קונה בכותי. ועוד דבעשהו שליח גם התוס' מודה וכמו שהוכחתי לעיל ואיכא גם קנין כסף והנלפענ"ד כתבתי:

תוכן העניינים

ונגש הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה