אור ברסלב
ונגש הכהן כלל ט › פרט ג

ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

כלל ט · פרט ג

פרט ב

כתבו התוס' בד"ה כגון שנשא ונתן ביד וז"ל אומר ר"ת דהשתא תו לא אמרי' דסיפא לחומרא כדהוה אמרינן מעיקרא אלא מיירי נמי כגון שנשא ונתן הישראל ביד וקמ"ל דלאו אדעתא דכותי גמר ומקני ליה כו' עכ"ל ולכאורה הוא תמוה מאוד דהשתא לסברת ר"ת דא"ש אפי' לחומרא. איך יהיה הפירוש בגמ' בהא דקאמר מה"ד כותי אדעתא דישראל גמר ומקני ליה קמ"ל דלא דהא מלשון התוס' דמסיים בסיפא וקמ"ל דלאו אדעתי' דכותי גמר ומקני ליה משמע דגם ברישא קמ"ל ע"ד זה דכותי לאו אדעתא דישראל גמר ומקני. ומשמע דאי באמת מכוין כותי אדעתא דישראל הוי שלוחו דישראל ואסור. אלא דלפי האמת מותר. משום דלפי האמת לא אמרי' דכותי מכוין אדעתא דישראל אלא לדעת עצמו וזה תמוה דהא זהו היפך סברת ר"ת דס"ל דאפי' לחומרא נמי א"ש לכותי א"כ אפי' אם כותי מכוין אדעתא דישראל לא מצי למיהוי שלוחו. ובלא לשון התוס' הנ"ל שפיר יש לכוין כונת הש"ס לשי' ר"ת עד"ז. דסד"א דכיון דמסתמא כותי כי עביד ודאי דאדעתא דישראל עביד וס"ד למימר דאע"ג דא"ש לכותי מ"מ לחומרא יש שליחות קמ"ל דאף אי כותי עביד אדעתא דישראל שרי משום דאפי' לחומרא א"ש לכותי. אבל לפי לשון התוס' קשה כנ"ל. וביותר תיקשי לן סיפא לפי לשון זה שכתבו תוס' דקמ"ל דישראל לאו אדעתי' דכותי נשא ונתן אלא לדעת עצמו. ומשמע דאי באמת עביד אדעתא דכותי הוה שלוחו דכותי ושרי. וזה תמוה דלכו"ע לקולא א"ש לכותי:

שוב ראיתי בחי' מהרמ"ל שם שעמד אהא דסיפא לפי שי' ר"ת להק' על הס"ד. דהוה ס"ד למימר דהישראל כשנוטל מכותי ונתנו לישראל שני אדעתיה דכותי הוא נותנו ומקני ליה לישתרי והא א"ש לכותי ואיך הוה ס"ד דנעשה ישראל ראשון שלוחו של כותי לקולא דיהא מותר בשביל זה עכ"ד. והנה קו' זו על הס"ד לפענ"ד לק"מ די"ל דאי לאו דאשמועינן דאסור הוה טעינן למימר כדר"א בסמוך דאנן לדידהו הוינן שליח וא"כ הוה ישראל שלוחו דכותי ומותר קמ"ל דלא כר"א דאף דישראל ודאי דאדעתיה דכותי גמר ומקנה מ"מ ליכא שליחות בכותי כלל אפי' אנן לדידהו לא. אמנם אנן שפיר מקשינן על לשון התוס' דאמר דקמ"ל דלא אמרי' דישראל אדעתיה דכותי גמר ומקנה ומש"ה אסור ומשמע דאי באמת מכוין הישראל לדעת הכותי ס"ל לר"פ דמוקי בשנו"נ ביד דהוה שלוחו של כותי ושרי וזה קשה למימר דמסקנת ר"פ הכי הוה. דהא ר"א דוקא מוקי נה באופן דאנן לדידהו הוינן שליח חבל ר"פ דמוקי בשנו"נ ביד ע"כ דלא ס"ל כר"א מדלא מוקים לה כאוקימתא דר"א:

ולכן נראה בביאור דברי התוס'. דבאמת לשון התוס' מדוקדק מאוד. דא"א לומר כמ"ש דהוה ס"ד כיון דישראל אדעתיה דכותי גמר ומקנה יהא מותר כדר"א דאנן לדידהו הוינן שליח וקמ"ל דלא כר"א דאפי' אנן לדידהו לא הוינן שליח ומש"ה אסור. דע"ז באמת קשה. דבאמת אי הישראל אדעתי דכותי גמר ומקנה אין סברא שיהא אסור. כיון שהוא בעצמו אינו מכוין לזכות בהמעות שיהא שלו והם מעות הכותי אע"ג דהישראל אינו שליח הכותי מ"מ אין ישראל כאן אלא דעביד מעשה קוף בעלמא ולכן שרי דאין כאן איסור דהא הישראל לא הלוה אלא מעות הכותי והך לוה החדש כאלו מקוף קבלם. ולא דמי למ"ש לעיל (פ"ב) לרש"י בפירושא דרישא דכיון שצוה הכותי ללוה שימסור לישראל הרי אחריות המעות על הכותי ומ"מ אסור כדפריך בגמ' אלא רישא אמאי שרי. דהתם שאני דכותי לא נתן המעות רק הישראל נותן מכיסו הוה של ישראל. אבל הכא הא הישראל אינו נותן מכיסו רק הכותי וישראל מקבלם אדעתיה דנותן כותי והוא אינו מכוין לזכות שיהיו שלו אין סברא שיהא אסור דהא אינו אלא כאילו הכותי הניחם ע"ג קוף והלוה לקחם מע"ג קוף. ומה"ט נמי אי אפשר ללמוד גם ברישא כמ"ש לעיל. דהוה ס"ד דכיון דכותי ודאי דעביד אדעתיה דישראל הוה ס"ד דלחומרא יש שליחות קמ"ל דאף דאדעתיה דישראל גמר ומקנה מ"מ מותר משום דבאמת א"ש לכותי אפי' לחומרא דאי אפשר לומר כן שיהא מותר אי כותי אדעתיה דישראל גמר ומקנה. דהא הישראל לא נתן המעות וכותי לא כיון שיהיו המעות שלו ולא עשה כאן אלא מעשה קוף בעלמא. דאע"ג דאין שליחות אפי' לחומרא מ"מ לא גרע מקוף והוה מעות ישראל בריבית אלא שנתן לו ע"י קוף ואמאי שרי. ומפני הכרח זה נשמר הר"ת בתוס' ודקדק בלשונו דקמ"ל דלאו אדעתיה דכותי גמר ומקני. והא דברישא הוה ס"ד דכותי אדעתיה דישראל גמר ויהיב. פי' וכיון שכן א"כ לא כיון הכותי כלל לזכות בהמעות שיהא ההלואה מצידו. רק שישראל הלוה ע"י קוף. ולפי"ז הוה ס"ד דאסור קמ"ל דכותי כי עביד אדעתיה דנפשיה עביד. וכן בסיפא הוא להיפך דישראל אדעתיה דכותי עביד והוה ישראל כאן כמו קוף וס"ד דשרי קמ"ל דישראל אדעתיה דנפשיה עביד ואסור וא"ש וז"ב:

ועפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשה במרדכי בשם גדול א' על שי' ר"ת מתוספתא דכותי שמינהו ישראל סנטר או אפוטרופוס כו' שהובא בתוס' שם ד"ה כגון בשם ירושלמי, וברא"ש פא"נ (סי' נ"ו) הביא תוספתא ישראל שאמר לכותי הילך שכרך כו' יעוי"ש בכ"ז. ועי' בפלפלא חריפתא שם (אות ב') שכתב דמזה קושי' לר"ת דס"ל דא"ש לכותי אפי' לחומרא. אמנם לפמ"ש מיושב ד"ז שפיר. דהא למה שנתבאר אין אסור לר"ת אלא היכא דאדעתא דנפשיה עביד. אבל אם עביד על דעת מי שהמעות שלו אפי' נו"נ ביד כל שבעה"מ כותי מותר. א"כ י"ל דמה דמבואר שם בתוספתא דאסור אינו מטעם דיש שליחות לחומרא דז"א. רק דטעמא הוא משום דלא עדיף ממה שמבואר בש"ס דנו"נ הכותי בידו מיד ישראל ונתן לישראל ועכ"ז אינו מותר אלא אי כותי אדעתא דנפשיה עביד אבל אי עביד אדעתא דישראל אין הכותי הכא אלא עושה מעשה קוף בעלמא וכיון דכותי מלוה לדעת הישראל הוה כמו שישראל מגיע לישראל ע"י קוף. דהא באיסור זה לא בעי נתינה מיד ליד כמו בגיטין וקדושין דהתם טלי גיטיך וקדושיך מעג"ק לא מהני וכן מבואר בחוו"ד (סי' קסט סק"ח) בשם תשו' הרא"ש להדיא ומש"ה אסור:

ועם המבוחר י"ל בהא דמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קסט סכ"א) מעותיו של ישראל שהיו מופקדים ביד כותי כו' אם הם באחריות ישראל אסור ובאחריות כותי מותר יעוי"ש. י"ל הטעם דבאחריות הכותי אז עביד אדעתא דנפשיה ומש"ה מותר. אבל באחריות ישראל אז עביד כותי אדעתיה דישראל ולא עביד כותי אלא מעשה קוף ולפיכך אסור. ועפ"ז יש לכוין דשפיר כתב הריב"ש שהובא לעיל (פ"ב) דס"ל דבאחריות ישראל הוה מן התורה. דהכא לאו משום חומרא כמו שטענו האחרונים אלא מדינא:

אך לפ"ז יש להתעורר על דעת רש"י שפי' שם באוקימתא דנו"נ ביד דמה"ד כותי אדעתיה דישראל גמר ומקנה ומחמרינן כדמחמרינן בסיפא ע"כ. והא לפמ"ש כל היכא דכותי אדעתא דישראל קעביד הוה כותי כמו קוף ואסור מדינא:

מיהו י"ל דרש"י לשיטתיה שפיר פי' כן. שבמרדכי הובא תשו' רש"י וז"ל דשרי לישראל למימר לחברי' ישראל לך ולוה לי מעות מישראל כו' דלא אסרה תורה אלא הבאה מיד לוה למלוה וגם השליח לא עשה איסור דלאו דידיה הוא ואי משום ששא"כ הא קיי"ל אשלד"ע כו' ע"כ. והובא ברמ"א יו"ד (סי' ק"ס). ומ"ש דלא אסרה תורה אלא מיד ליד אין הכונה שע"י קוף לא מהני דז"א כמבואר בחו"ד (סי' ק"ס סק"ח) יעוי"ש. אלא דביאורו הוא כמ"ש המל"מ (פ"ה ממלו"ל) דכיון דנתבטל השליחות משום אשלד"ע הוי זה כמו הא דאמר רבא בפא"נ (סט) דשרי למימר הילך ד' זוזי והלוה לפלוני זוזי דלא אסרה תורה אלא אם בא מיד לוה למלוה. וה"נ דהוי הכא השליח הלוה. שהוא לוה מן המלוה. כיון שנתבטל שליחות משלחו. וכשחוזר ונותן ללוה הוה כאלו הוא מלוהו והשליח אינו עובר דהוא אינו לוקח אלא בחושבו שההלואה היה למשלחו. והלוה אינו נותן אלא למי שהלוה לשלוחו. ודמי להא דרבא. דה"נ הלוה נותן לשם המלוה עבור שלוה מעות להשליח עכ"ד. נמצא לפי"ז לשי' רש"י דסיפא לחומרא ויש שליחות לכותי לחומרא. א"כ כותי שנו"נ ביד אדעתא דישראל גרע משליח ישראל. דבשליח ישראל אשלד"ע ובטל השליחות והוי זה ממש דהא דרבא שהלוה נותן שכר למלוה עבור שהלוה לשליח. דהשליח לוה של המלוה והלוה הוא לוה של השליח. אבל בכותי דאינו עבירה לא שייך זה כמ"ש ש"ך (שם סקכ"ב) ובמל"מ שם. ואי יש שליחות הוה אה דישראל ממש ע"י שלוחו כמותו ואסור. אלא דמ"מ הא אין שליחות לכותי מיהו כיון דלשי' רש"י קיי"ל דלחומרא יש שליחות מש"ה שפיר כ' רש"י דאי כותי אדעתא דישראל עביד הוה מחמירין כדמחמירין בסיפא:

וממוצא הדברים אנו למדין דשי' רש"י דלא כתוס' שם דס"ל דזוכה צריך שיהא שלוחו של בעה"מ דרש"י ע"כ לא ס"ל הכי וכמ"ש לעיל (פ"ב). והנה כדי ליישב יתר התמיהות שהבאנו לעיל (פ"א) נבוא לבאר שי' הרי"ף המובא בשו"ע חו"מ (סי' קכ"ו ספ"ב) דמעמ"ש קונה אף בכותי מה שקשה עליו מסוגיין ומזה היתה לבאר:

תוכן העניינים

ונגש הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה