ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל ו · פרט ז
יש לתת טעם לדעת התוס' בקדושין (פ) ובנדה (יח) דכיון דלשי' הש"מ מתפרשת הסוגיא דרוב מטפחין ברווחא טפי. והרוב הוא בפשטות רוב גמור ונתיישבו בזה קו' תוס' שם וכמבואר לעיל (פ"ה) א"כ אמאי נדחקו כ"כ לפרש ברוב שאינו ממש. ולכאורה מכריח זה למימר דהתוס' לא ס"ל כהש"מ ואזלי לשי' עצמן בב"מ (ו) שהק' בקפץ אחד מן המנוין לתוכן דליבטל ההוא דקפץ ברובא ולא תי' כמו שתי' הש"מ שם דרוב נמי ספק ונתמעט מעשירי ודאי ולא ספק ומשמע מזה דלא ס"ל כהש"מ. ועכ"ז י"ל דאין זה מוכרח די"ל דס"ל ג"כ סברא דהש"מ והא שלא תי' כהש"מ גבי קפץ כו' י"ל דהא חזינן התם שהניחו תימא זו בלי ישוב. וכתב בכללי הפוסקים מהכנה"ג (סי' כ') בשם פליטת בית יהודא דכללא הוא מהקדמונים שבכ"מ שכתבו התוס' תימא ואינו מתרץ ואינו כותב בסוף דבריו וצ"ע אז התירוץ ברור ע"כ. א"כ י"ל דהתירוץ הוא כמ"ש הש"מ שם:
אך מה שלא פי' הסוגיא עפ"י שי' הש"מ י"ל דביומא (פה) פליגי רב ושמואל לענין פיקוח נפש. דשמואל ס"ל דא"ה בפיקו"נ אחה"ר ורב ס"ל דהולכין בפיקו"נ אחה"ר. ולכאורה במאי פליגי בזה. וי"ל דשם אמרי' מנין לפיקו"נ שדוחה שבת כו' ומייתי כמה תנאי דילפי מקראי. ומסיק אשכחן ודאי ספק מנלן ואמר שמואל מוחי בהם ולא שימות בהם יעוי"ש. והשתא לפ"ז הא גם בפיקו"נ מיעטה תורה בפי' להספק והוה כמו עשירי ודאי ולא ספק. ומיבעי לן למימר דנתמעט גם הרוב לשי' הש"מ בב"מ. ומזה י"ל דה"ט דשמואל דס"ל דא"ה בפיקו"נ אחה"ר. אמנם רב פליג על שי' הש"מ. ואנן קיי"ל כשמואל כדפסק הרי"ף שם וכמ"ש הר"ן שם אך הרמב"ם (פ"ב משבת) פסק דלא כשמואל. ומביא בכ"מ שם שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל ע"ז דטעמו משום דרב וריו"ח שם ביומא דס"ל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין פליגי אדשמואל עיי"ש בכ"מ. ולפ"ז ע"כ דריו"ח לית ליה כהש"מ. וא"כ א"א לפרש סוגיא דרוב מטפחין עפ"י שי' הש"מ דלא א"ש שי' כ"י שם:
מיהו לשי' רש"י והריטב"א דמפרשים הסוגיא ברוב גמור ועפ"י שי' הש"מ וכמ"ש לעיל (פ"ה) י"ל דס"ל כשי' הרי"ף שם דריו"ח ושמואל בחדא שיטה קיימי וכמ"ש הר"ן שם דתליא בפי' הסוגיא ועי' במ"מ (פ"ב משבת) שם. ועוי"ל דכבר ביארנו לעיל בכלל דין ספק מילה בשבת. דלאידך תנאי דנפק"ל פיקו"נ דדחי שבת מקראי אחריני דלא כשמואל נפק"ל ספק מהיכי דנפק"ל ודאי. ותליא זה אי הותרה או דחויה דלסברא דהותרה כיון דידעינן דודאי פיקוח נפש דוחה שבת ממילא דין הספק כדין הודאי יעוי"ש באורך קצת. ועל פי זה י"ל דכולי עלמא ס"ל כשי' הש"מ. אלא דרב וריו"ח לא ס"ל כשמואל דנפק"ל ספק מוחי בהם כו' אלא כאידך תנאי בזה. וא"כ הא דספק פיקו"נ דדחי שבת לאו מדמיעטה התורה את הספק בפירוש נפק"ל. ואנן לא אמרי' אלא היכא דטרחה תורה למעט את הספק בפי' דאז נתמעט גם הרוב אבל היכא דליכא מיעוט בפי' לא:
ועוד אפ"ל לדעת התוס' דס"ל דמהא דר"ג בסוטה (כט) ליכא קו' כלל להשמ"ק דגם התם ליכא מיעוט בפי'. די"ל דסברא זו לא נאמרה אלא היכא דבא הכתוב להורות דין הספק עצמו איך יהי' דינו אם לקולא או לחומרא. משא"כ בהא דר"ג בסוטה עיקר קרח דוהבשר כו' לא בא להורות על עצם דין הספק דהא ספק טומאה עצמה מסוטה ילפינן לה כמבואר בהדיא שם בסוטה (כח) ומה סוטה כו' ולא אתי הך רומיא דר"ג דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק יאכל וסיפא והבשר אשר יהיה טהור הא ספק טמא אלא לגלות על פרטי הדין בזה. וכמש"ש דאי מסוטה הו"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע צריכא הא דרב גידל. א"כ מוכח להדיא דלעיקר דין הספק לא בעינן בזה קרא כלל דהא מסוטה ידעינן זה. רק דהו"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע. ע"ז אתי קרא למימר דלא בעינן רק דעת נוגע. והשתא כיון דעיקר קרא לא אתי לעיקר דין הספק בזה ל"ד להא דהש"מ. דלא אמר הש"מ אלא היכא דעיקר מה דטרח קרא ואתי הוא להורות דין הספק עצמו. ולולא שהשמיענו לא הוה ידעינן מסברא מאיזה טעם שיהיה כמו שהאריכו בכה"ג האחרונים. ועי' ברמב"ח בס' תוס' יוה"כ ביומא (עה) לענין עשירי ודאי ולא ספק. ובפר"ח יו"ד (סי' ק"י) ומהרי"ט חיו"ד (סי' א') וש"ש (ש"א פ"א) ובסו"ס כפו"ת להרמב"ח לענין ממזר ודאי ולא ספק, והר"ן סופ"ק דקדושין לענין ספק ערלה. ובטורי אבן לחגיגה (ד) לענין טומטום. שחקרו בזה דאמאי איצטריך קרא לדין הספק יעוי"ש. ועכ"פ איך שיהיה עיקר הקרא אתי להורות גוף דין הספק עצמו. אבל בהא דר"ג לא איצטריך לדין הספק עצמו דידעינן זה מסוטה ועיקר דטרח קרא הוא למימר דהך ספק דגמרינן מסוטה לא בעי רק דעת נוגע. וקרוב לומר דאי לאו מסוטה הו"א דכאן טרח קרא להורות דין הספק עצמו ואז גם רוב בכלל. ע"ז אתי ילפותא דסוטה וגלי דלא בעינן הא דר"ג רק לפרטי הדין דלא בעי רק דעת נוגע. וא"כ דוקא ספק ולא רוב. והא דלא עביד התם צריכותא מזה כדאמר התם ואי מדר"ג כו' לק"מ דכבר הביא ג"כ בס' גו"ר (כלל ז) עוד כמה אופנים שהיה יכול לעשות צריכותא (וחדא מתרי תלת טעמי נקט: