ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל ד · פרט ב
ראוי לעמוד על עיקר טעמא דעד שתאכלנו כו' דאמאי באמת אסור. דמאי האי דיל"מ. הא עכ"פ עכשיו נמי כבר התירה תורה ואין אח"ז כלום. ולפי הנראה הוא משום לתא דא"מ אי' לכתחלה כמבואר בתרומות (פ"ה) וביצה (ד) וטושו"ע יו"ד (סי' צ"ט) וביאור הדברים הוא עפימ"ש הרי"ף בפג"ה לענין פת שאפאו עם הצלי דאסור לאכול בכותח. דאע"ג דריחא לאו מלתא מ"מ כיון דאפשר לאכול עם בשר אי שרית לי' למיכל בכותחא אשתכח כמאן דשרית לי' לאטוויי בשר שחוטה עם בשר נבילה לכתחלה ולוי שצלאו קאמר דיעבד ולא לכתחלה ע"כ. מבואר מזה דהיכי דאפשר בדרך היתר לגמרי בענין אחר הוי אז דיעבד כמו לכתחלה. וכה"ג מבואר ביו"ד ברמ"א (סי' צ"ו) לענין צנון שחתכו בסכין של איסור ועי"ש בט"ז וש"ך. וכן הוא ג"כ ביו"ד וברמ"א (סי' קי"ב) לענין פת פלטר א"י כו'. ועי' פר"ח יו"ד (סי' ק"י) שמביא בשם רא"מ דספד"ר או ס"ס בשל תורה לא שרי אלא דיעבד אבל לכתחלה אסור ע"כ. וכ"כ המרדכי ביבמות פ' החולץ בשם רבינו ברוך דה"ט דאוסרין לכתחלה ספק אחות חלוצתו משום דספד"ר אסור לכתחלה. ועיו"ד (סי' קכ"ב) לענין כלי א"י שבישלו בו דשרי משום ס"ס כמבואר באחרונים שם. ומ"מ הכלי עצמו בודאי אין מתירין לבשל בו לכתחלה. ובס' בית מאיר ליו"ד (סי' ק"י) ה"ר לדעת הרא"מ מר"ה (כט) דטומטום אינו מוציא אפי' מינו בשופר אע"ג דהוה ס"ס שמא השומע נקבה ושמא המשמיע ג"כ זכר. וכ' דה"ט לפי שבקל יכול לשמוע מזכר. וכ' שם עוד דמה"ט אין להתיר קידושי ספק ע"י ס"ס לכתחלה מדאפשר בגט. ועי' ריטב"א לסוכה (ל"ה) גבי אתרוג של עיהנ"ד. ועפי"ז נראה דלפי מאי דקיי"ל דא"מ אי' לכתחלה ולרוה"פ גם באיסור דרבנן א"מ כמבואר ברמ"א ביו"ד (סי' צ"ט) ומה"ט אסור לעשות ספק דרבנן בידים. משו"ה גם הסומך על מה שכבר נתערב או על מה שכבר נעשה ספק דרבנן ממילא במקום דאפשר בלא"ה הוי כמו שמערב בידים וזהו מה שנראה בטעמא דעד שתאכלנו כו' דכיון, שיש לו מתירין הרי אפשר לו בלא"ה הוי זה לכתחלה וכמו"ש הרי"ף גבי פת עם הצלי. והוי כמערב בידים וכעושה מאיסור דרבנן ספד"ר כדי להקל וה"ט דאפי' בדרבנן דשיל"מ ל"ב ואפי' ספד"ר כמבואר בשמעתא קמייתא דביצה:
איברא דאכתי לא נהירא דנהי דמה שיל"מ הוה כמו לכתחלה. מ"מ סו"ס נהי דהוה לכתחלה הא אין עושה שום איסור דהאיסור דא"מ לכתחלה הוא שלא לעשות מעשה שיתבטל האיסור. אבל בשכבר נתערב ממילא או שנעשה ממילא ספד"ר ולא הוא עשה זה מאי האי דהוי לכתחלה כיון דבאמת אין עושה שום איסור ול"ד למ"ש הרי"ף בפג"ה גבי פת עם הצלי דמשום דשרי למיכלי' בבישרא אי שרית למיכל בכותחא הוי כמו צולה לכתחלה בשר שחוטה עם בשר נבילה התם שפיר כ' הרי"ף כן. דהא מיירי באין בו כדי ביטול ומיירי גם כשהבשר שחוטה מועט ובשר נבילה מרובה. אלא דפליגי רב ולוי אי ריחא מלתא היא כפליטה או לא. וה"נ בפת מיירי נמי כשהפת מועט והצלי מרובה. וכשאוכל עם כותח הוי זה ממש מערב בשר עם חלב בידים. דבאין בו כדי ביטול הוי כמו שהאיסור בעין ומערבו בהיתר ואוסרו. אלא דאי מיחשיב הא דכבר נאפה הפת לדיעבד. הא שרי לוי דיעבד דבדיעבד ריחא לאו מלתא ואין כאן איסור מעולם כלל. אמנם השתא דמשום דאפשר עם בשר מיחשיב זה לכתחלה. ממילא הוי זה מערב בשר בחלב בידים לאכול בשר בחלב. דלכתחלה ס"ל ללוי דריחא מלתא הוא משו"ה שפיר כ' הרי"ף דכיון דהוי זה לכתחלה ממילא הא דאוכלו עם כותח הוי זה אוכל בשר בחלב. ממש וכמאן דשרית לי' לאטוויי שחוטה עם נבילה לכתחלה וכה"ג י"ל ג"כ בהא דיו"ד (צ"ו) בצנון שחתכו בסכין של איסור ובפת פלטר בסי' (קי"ב) דכיון דלכתחלה קיי"ל כסברא האוסרת א"כ היכי דאפשר בלא"ה הוי זה לכתחלה וקיי"ל כסברא האוסרת ולסברא האוסרת עושה איסור יעוי"ש. אבל בהא דדשיל"מ הא אין עושה איסור אף דהוי זה לכתחלה:
ובעיקר דברי הרא"מ הנ"ל ובמרדכי בשם רבינו ברוך דספד"ר אסור לכתחלה באמת לא ידענו טעם ברור בזה דליכא למימר דהוי כמו שעושה מאיסור דרבנן ספד"ר כדי להקל שזה אסור משום דגם בדרבנן א"מ אי' לכתחלה וכמו"ש לעיל. ומשו"ה באפשר בלא"ה אין להקל גם במעורב ונעשה מעצמו ספד"ר. מ"מ טעמא בעי דמאי האי דהוה לכתחלה מ"מ סו"ס אין עושה איסור. ואולי משום דאמרי' דהם אסרו האיסור והם התירו הספק ולא התירו אלא בלא אפשר ודיעבד וכך הוא בקבלה לר"ב במרדכי הנ"ל. מיהו הפר"ח (סי' ק"י) חולק ע"ז בפשיטות וכ' ולא נהירא דהא בכל דוכתין מקילין בחד ספק דרבנן או בתרי ספיקות בדאורייתא לכתחלה ע"כ. וגם בדין זה דספק אחות חלוצתו שכ' המרדכי בשם ר"ב דטעמא דאסור משום דספד"ר אסור לכתחלה חולק ע"ז הרמב"ן והובא דעתו בהמ"מ (פ"ח מיבום) וכ' להדי' דטעמא דאוסרין וכן אוסרין ספק אחות זקוקתו אע"ג דכל ספד"ר מתירין אף לכתחלה היינו משום דנעשה בה מעשה פרסום בב"ד יעוי"ש שהאריך קצת בזה. וכ"כ הה"מ (פ"ה מתענית) לענין ביהש"מ של ע"ב דאסור דאע"ג דספק דרבנן הוא ושרי להקל לכתחלה לאכול בו מ"מ בהך ספד"ר אסרו יעוי"ש הרי איכא דיעות החולקי' ואם נאמר דמשום דספד"ר אסור לכתחלה משו"ה דשיל"מ דהוי נמי לכתחלה משו"ה גם ספד"ר אסור בדשיל"מ. א"כ יקשה לדעת המתירין ספד"ר לכתחלה אמאי אסור ספד"ר בדשיל"מ. ואם נאמר דבהכי גופי' פליגי ר"א וסוגי' דמעיקרא בביצה (ג) דלסוגי' דמעיקרא ספד"ר מותר בדשיל"מ משום דס"ל כהרמב"ן והמ"מ ור"א דאוסר ס"ל כהמרדכי בשם ר"ב אמנם כ"ז דוחק וביותר דהרמב"ן עצמו בשבת בפ' השואל ס"ל להדי' דספד"ר אסור בדשיל"מ יעוי"ש. גם לא א"ש לפי מה שיתבאר בעז"ה לקמן (פי"א) דספד"ר דמעשה ומציאות באמת לכו"ע מותר בדשיל"מ. וספק דאתחזק איסורא לכו"ע אסור. ופליגי במילי אחריני יעוי"ש בכמה הוכחות לזה:
ולכן נראה שהוא גזירה דרבנן דלא ליתי לערב בידים ובדשאל"מ שיהא הדבר אסור לעולם לא רצו לגזור גם דיעבד. רק בדשיל"מ שיכול לאכול הדבר עצמו בהיתר והוי לכתחלה גזרו משום מערב בידים. אפס דבזה איכא לעיונא. הנה הר"ן בפג"ה בסוגיא דזרוע בשילה הביא דעת התוס' דהא דא"מ אי' לכתחלה אינו אלא מדרבנן. ודעת הראב"ד שהוא מה"ת יעוי"ש ובשו"ת נובי' תניינא חיו"ד (סי' מ"ה) כ' דע"כ לא כ' הר"ן דלהתוס' אינו אלא מדרבנן. אלא דוקא בפליטת הטעם דומיא דזרוע בשילה דמיירי מיני' שם משום דבזה א"צ לאח"ר להטות. כיון דמיירי ביותר מס' ותיפוק לי' דליכא טעמא כלל ולית כאן איסור כלל. אבל לבטל יבש ביבש והוא בעין ובאיסורו עומד ואם יבא אלי' ויאמר שזה האיסור יהא נשאר באיסורו לעולם אלא דאתינן עלה להתיר משום גזה"כ דאח"ר להטות מפני שאין מכירו לא התירה התורה לבטלו לכתחלה. דאיך אפשר שדבר שאפי' אחר ביטול אם יוכר יהא אסור והאיך יבטלו לכתחלה הרי עתה מכירו עכ"ד. ובחי' הרשב"א ורמב"ן בפג"ה (צ"ח) מבואר דבלח יותר מס' הוה לא טעמו ולא ממשו שאז נאבד הממש שנבלל בכל ואינו בעולם כלל יעוי"ש. וכ"כ הכ"מ (בפ"א מאה"ט) בשם הר"י קורקוס יעוי"ש. והשתא לפי"ז קשה בשלמא להראב"ד דהוה מה"ת שפיר גזרו אטו מערב בידים שהוא מה"ת אבל לשי' תוס' דבלח ופליטת טעם גם מערב בידים הוא מדרבנן. ועכצ"ל שהוא גזירה אטו מערב בידים דיבש דגם לתוס' הוא מה"ת. א"כ מ"ט אסרו דשיל"מ בלח ופליטת הטעם דהא ליכא למגזר אטו מערב בידים שאינו אלא גזירה דרבנן אטו מערב ביבש:
אך י"ל כמו בביצה (ג) כולה חדא גזירה. ופירש"י לא שתהא זו גזירה דלא ליתי לידי פירות הנושרין אלא כשנמנו וגזרו על פירות הנושרין אף ביצה הי' במשמע ואע"ג דלית בה משום תלישה מיהו מכלל גזרת חכמים הוא שאף היא פרי הנושר ע"כ. יוכן ביבמות גבי שניות פריך היא גופה גזירה כו' ומשני כולהו בני אבא רבא ואמא רבתא קרו להו יעוי"ש וה"נ הכא. אמנם ז"א דדוקא בכה"ג דביצה י"ל דכמו פיה"נ גזרו שמא יעלה באינן ויתלוש ה"נ גזרו ביצה שמא יעלה באילן ויתלוש. דאותו דמיון שיש לפיה"נ עם תלישת האדם מן האילן ששניהם הוא פרי הנעקר ממקום חיבורו ה"נ ביצה שאף היא פרי הנושר. ומשו"ה אצ"ל דגזרו ביצה אטו פיה"נ ופיה"נ שמא יתלוש. אלא דביצה גזרו ג"כ שמא יתלוש כמו דגזרו פיה"נ שמא יתלוש. משום דפירות הנושרין וביצה ופרי הנתלש ע"י האדם שלשתן יש להם דמיון אחד במה דעכ"פ כולהו נעקרו ממקום חיבורין. וה"נ הא דיבמות דאמרי' כולהו בני אבא רבא כו'. אבל הכא מעורב ממילא בלח אין לו שום דמיון למערב בידים ביבש דבשלמא מעורב ממילא ביבש אטו מערב בידים ביבש שניהם דומים במה שבשניהם סומך הוא לכתחלה על גזה"כ דאח"ר להטות אע"ג שבזה חלוקים שזה בידים וזה ממילא. וכן בלח דומה מעורב ממילא עם מערב בידים במה שבשניהם סומך על מה שנאבד האיסור ואינו בעולם אבל מעורב ממילא בלח עם מערב בידים ביבש אין לו שום דמיון כלל שזה ממילא ואינו בעולם וזה בידים וישנו בעולם אלא שגזה"כ הוא. א"כ ע"כ דדשיל"מ בלח שהוא ממילא גזרו אטו מערב בידים בלח וזה עצמו הוא דרבנן:
[הגה"ה וביבמות (כ"ט) דאמרי' לר"ש דשני אחיות בזיקה דאסורות מה"ת. היתה אחת מהן אסורה עליו איסור מצוה חולצות ולא מתייבמות. דאיסו"מ חולצת משום איסו"מ דעלמא ואחותה גזירה משום דידה ע"כ. ונשאלתי ע"ז ממופלג אחד דהוי גזלג"ז ולא פריך היא גופא גזירה כו' כדפריך בכ"ד והשבתי דכה"ג מצינו לתוס' חולין (יב) ובכורות (כ) דגזרו בהמה קודם ח' ימים אטו אכלו ארי באדם שגזרו משום שמא יאמרו שפיהק ומת ויבא לידי לעז יעוי"ש וכ' הטעם משום דאי לא הא לא קיימא הא. ותמוה דכל גזלג"ז נמי אי הוה גזרינן ע"כ טעמא דגזרו משום דאי לא הא ל"ק הא. אמנם ביאור דבריהם דבכל גזלג"ז או לא הא לא הוי אלא ספק דלמא ל"ק הא. כהא דשבת (יא) ועירובין (צ"ט) דגזרו הושטת ראש בכרמלית משום שמא יוציא כלי והוצאת כלי בכרמלית הוא גזירה שמא יוציא מרה"י לרה"ר דהוה מה"ת. דאם נתיר הושטת ראש לאו ברי הוא שיתירו גם הוצאת כלי. דבקל יש לחלק דהושטת ראש לאו שם הוצאה מרשות הוא. וכה"ג בקל יש לחלק בכל גזלג"ז דמייתי ש"ס למעיין והוו תרי שמא דל"ח כמו דל"ח לס"ס. אבל שחיטה דבהמה קודם ח' ימים אין לחלק כלל מאכלו ארי באדם דתרווייהו הוי ריעותא מבחוץ כמו"ש רש"י בשבת (קלו) ואי לא הא ודאי ל"ק הא דודאי יתירו גם הא וליכא אלא חד שמא. וה"נ בהא דיבמות (כ"ט) שאין שום סברא לחלק בין אחותה לדידה. ואם אחותה לא חלצה ודאי יתירו האיסו"מ. דאיסו"מ מורה יותר מאחותה על קלישת הזיקה]:
ואשכחנא פתרי עפ"י כל המבוחר מה דנטה הר"ן מטעמא דעד שתאכלנו כו' לחדש טעמא דדה"פ ודה"ש. דהא מבואר דבלח ופליטת טעם לא שייך טעמא דעד שתאכלנו כו' למגזר אטו מערב בידים משו"ה אתי עלה מטעמא דמב"מ. ובזה סרה מהר קו' נוב"ת חיו"ד (סי' נ"ג) המובא לעיל (פ"א) שהק' דלטעם הר"ן אמאי ל"ב ביבש דהא לר"י עצמו בטל ביבש כמו"ש תוס' ביבמות (פ"ב) ולהמבואר א"ש דהא גם הר"ן ס"ל טעמא דעד שתאכלנו כו' דלא איצטריך לטעמא דמב"מ אלא ללח ופליטת הטעם וכמו"ש לעיל. אבל ביבש שפיר ל"ב משום עד שתאכלנו כו' משום לתא דא"מ איסור לכתחלה: