ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל ג · פרט ז
ראיתי להעתיק בזה תשו' אחת מה שהשבתי לרב אחד מה שמסתעף בענין זה מה שאנו עוסקין בכלל זה. וז"ל במכתבו אלי. זה לא כביר נסתפקתי בענין מאורע שנתהוה במקומי. בתינוק שנולד ביהש"מ אם מותר למולו ביוט"ב ש"ג. והנה מבואר דינו בשו"ע יו"ד (סי' רס"ו) שבשו"ע שם אוסר. והש"ך פוסק כהרמב"ם להקל. ובדגול מרבבה תמה על הב"י דהא הוה ס"ס ספק זמנו היום וספק שמא היום חול. שוב כ' ליישב דהוי דשיל"מ ולא מהני ס"ס. וראיתי בנוב"י בקמא חאו"ח (סי' ל') שכ' ג"כ כמ"ש בדג"מ אך לבסוף מסיק להקל מטעם ס"ס הנ"ל. ודשיל"מ לא הוה דחוזר לאיסורו כשיגיע שבת או יו"ט. והיה ראוי לסמוך על הכרעת הנוב"י. אך לאשר כי גם הנוב"י לא סמך להתיר רק על סמך הס"ס. ולולא הס"ס מסכים להחמיר. לכן יראתי להתיר מצד אחר מה שלא הביא הנוב"י. והוא דעת הרא"מ שהובא בפר"ח יו"ד (סי' ק"י) שאין סומכין על ס"ס לכתחלה. וכל קום ועשה ודאי דמקרי לכתחלה במקום שיש דרך אחר של היתר לגמרי כגון למולו ביום מחר ושוא"ת עדיף. ויעוין בתוס' בשבת (קלה) ד"ה ולא. ואף שהפר"ח חולק על הרא"מ אך ראיתי להגאון בית מאיר בחיו"ד (סי' ק"י) שהכריע כהרא"מ. וכ' מה"ע שלא להתיר קידושי ספק ע"י ס"ס שלא במקום עיגון. מדאפשר בגט. א"כ צ"ע טובא להקל בזה כו' עכ"ל הצריך לענינינו והאריך שם בזה. וזה אשר השבתי לו:
ע"ד שאלתו בתינוק כו' שלא רצה לסמוך על הכרעת הנוב"י מטעם ס"ס משום דא"ס על ס"ס לכתחלה. לפענד"נ דאי משום הא לא איריא. הנה בהא דמבואר בר"ה (כט) בטומטם שאינו מוציא אפי' מינו. וכן מבואר בשו"ע או"ח (סי' תרפ"ט) כבר הקשה הגאון טו"א והגרע"א בדו"ח דהא הוי ס"ס דשמא השומע נקיבה ואת"ל זכר שמא המשמיע ג"כ זכר ויישבו זה שם כל אחד לפי דרכו ומדלא יישבו בפשיטות שאין סומכין על ס"ס לכתחלה שבקל יוכל לשמוע מזכר. ע"כ דס"ל כהפר"ח. ועוד נראה דאף לדעת הרא"מ ובי"מ הנ"ל. עכ"ז בנידו"ד ודאי דלא שייך זה. אף דהן אמת כעין זה כ' הרי"ף בפג"ה לענין פת שאפאו עם הצלי דכיון דאפשר לאכלו בלא כותח אסור לאכלו בכותח והוה דשיל"מ דאפילו באלף לא בטל יעוי"ש. וכ"כ שם לענין ריחא מלתא כיון דשרי למיכלינהו בלא כותחא אי שרית למיכלינהו בכותחא הוי כמו דשרית למטוי בשר שחוטה בהדי נבילה לכתחלה ע"כ. מכ"ז נראה דכל היכי דאפשר בדרך היתר גמור בלי שום חשש. שאין סומכין על שום היתר דביטול וריחא וה"ה ס"ס וכדומה והוא מכח לתא דדשיל"מ. ועי' בש"ך יו"ד (סי' צ"ו סקט"ו) ולענין כלי עכו"ם שם (סי' קכ"ב ס"ו) ובש"ך שם. ושם (סי' קי"ב ס"ד). ומ"מ כל זה לא שייך רק שיש לפניו לעשות בדרך היתר לגמרי שאין בו שום חשש כלל. כגון בקדושי ספק שכ' הבי"מ דאפשר בגט. דבגט יצאנו מכל החששות בלי שום נדנוד. וכן לאכול הפת שאפאו עם הצלי בלא כותח. שהוא היתר גמור וכה"ג. אבל בנידו"ד לא שייך למימר שיש לנו דרך היתר למולו למחר ומש"ה אין סומכין השתא על ס"ס לכתחלה. דאם נמתין על מחר הא יש בזה נדנוד וחשש גדול. דשמא היום זמנו. ואנו מבטלין מצות יום השמיני שהוא מצותו מה"ת. ועי' בשו"ת כנס"י (סי' מ"ב) שכ' דמילה שלא בזמנה אף דהבן נקרא מהול. אבל נתבטל מכאן מצות יום השמיני שמוטל על האב למולו ביום השמיני דוקא. והארכתי בזה במקו"א ואכ"מ. וד' הדג"מ באמת תמוהין במ"ש שהוא דשיל"מ. דמה שייך דשיל"מ. דהא אם ימול למחר יעבור מצות יום השמיני שהוא מצותו מה"ת. ויתבטל בודאי. שוב ראיתי שבאמת תמהו עליו כן בס' כרם שלמה (סי' רס"ו) ובשו"ת חת"ס חיו"ד (סי' רנ"ב):
אך בגוף ס"ס זה לפענ"ד יש לפקפק בזה טובא מטעם אחר. והוא לפמ"ש הרמב"ם (פ"ח משגגות) דאם עשה מלאכה בע"ש ביהש"מ חייב אשם תלוי. ועיי"ש בלח"מ שכ' דזה הוי איקבע איסורא ואף שהתוס' בכריתות (י"ז) כתבו דדוקא במוצאי שבת איקבע איסורא דשבת כולי יומא. מ"מ הרמב"ם ס"ל דאף בע"ש הוי איקבע איסורא. וכמ"ש הפר"ח ביו"ד (סי' ק"י) דכיון דיום חול ויום שבת לפנינו דמי' לב"ח א' היתר וא' איסור דהימים קבועים. וא"כ לפ"ז בנולד ביהש"מ נמי דמי' לב"ח. דאי נולד ביום שלפניו ושייך ביהש"מ זה ליום שלפניו א"כ היום הוא תשיעי ואם הוא יו"ט או שבת אסור למול בו. דשלא בזמנו אינו דוחה לא שבת ולא יו"ט ואם ביהש"מ זה שייך ליום שלאחריו א"כ הוה שבת זה יום שמיני שהיא התירא למול היום. א"כ כיון שלפנינו שני ימים קבועים יום שלפניו ויום שלאחריו דמי' לב"ח ואיקבע איסורא. וכ"כ הכרו"פ (סי' ק"י) להדיא דנולד ביהש"מ הוי זה אתחזק איסורא. וכתבו האחרונים ביו"ד (סי' ק"י) דהיכי דספק אחד הוה אתחזק איסורא לא דיינינן בזה ס"ס דהוי כספק א' בגופו של איסור. עיי"ש בש"ך ופר"ח לענין חד בחד שנתערב. ואפי' באיסור דרבנן לא דיינינן ס"ס דהוה כגופו של איסור שנתערב. א"כ ספק ביהש"מ לא מצטרף לס' אחר למיהוי ס"ס:
ועוד נלפענ"ד דאפי' להתוס' בכריתות שכ' דדוקא בביהש"מ של מוצאי שבת חייב א"ת משום דאיקבע איסורא דשבת כולי יומא. מ"מ בנידו"ד חייב א"ת אפי' להתוס'. דיש לחקור באמת בהא דאיקבע איסורא דשבת בביהש"מ לדעת התוס'. דאיקבע איסורא לא שייך אלא או ב"ח. או חתיכה אחת שהיה לה חזקת איסור ואיתרע כגון נתגרשה ס' גירושין ס' קרוב לה ס' קרוב לו כמבואר בתוס' כתובות (כג) ד"ה תרוייהו אף דא"ח חטאת מחמת החזקה כיון דאיתרע. מ"מ חייב כמ"ש הרמב"ם (פ"ח משגגות) ועי' בס' ש"ש (ש"א פ"א) והשתא אם נאמר דהתוס' תופסין הא דאיקבע איסורא דביהש"מ. הוא מכח חתיכה אחת שהי' לה חזק"א ואתרע. וכפי שמראין פשטות דבריהם. הוא דבר שאין לו שחר. ורחוק לפענ"ד לפרש כן דבריהם. חדא שד' התוס' שם אין מורין כן. דעיקר דבריהם שם לצייר דמיון ב"ח וז"ל שם וגבי שבת ויום חול נמי מצינו למשכח ב"ח. כגון שעשה מלאכה ביהש"מ דספק יום או לילה כו' ע"כ. ותו דהא דחתיכה אחת שהיה לה חזק"א ואתרע דחייב א"ת הוא בחזקה גמורה. דאי לאו הא דאתרע הוי חזקה לענין חטאת. אבל הא דיום שבת הא אין איסורו אלא מכח חזקת היום. והוא חזקה העשויה להשתנות. דהא היום עומד לכך להשתנות ללילה וזמן ממילא קאתי. וכבר צוחו קמאי במ"ש תוס' יבמות (סח) ד"ה רישא לענין חזקת קטנות. דהוי חזקה שעשויה להשתנות כל רגע. עי' מהרי"ט (ח"א סי' י"א וסי' מ"א) ובפ"י קדושין בקו"א (ס"ד) ובט"ז יו"ד (סי' שצ"ז) ובס' שושה"ע (כלל י"ב). וכיון דבלא איתרע נמי לאו חזקה היא לענין חטאת. א"כ אף דאתרע מנלן למיחשבי' חזקה לענין א"ת. דהא לא דמי לחזקת א"א שנתגרשה ס' גירושין וכדומה. שוב ראיתי להגאון בס' נחל איתן (פ"ה משבת) לענין ביהש"מ דלא מהני חזקת יום דעשוי להשתנות וכבר בא השינוי. ויש להאריך עוד בזה והדברים עתיקים:
ולכן נלפענ"ד שהדבר כפשוטו. דאין זה בגדר דאתרע חזקה שהיה לו. רק דנגד חזקת יום יש חזקת לילה ג"כ. ולכן הוי ביהש"מ ס' מן היום ס' מן הלילה ואין זה אלא ב"ח ממש. האחת איסור והאחת היתר ונתערבו. וכמו שהיום מוחזק באיסור שבת כמו כן יש חזקת היתר שכשיגמור היום תתחיל הלילה שהוא היתר ונתערבו בביהש"מ. וב' חזקות אלו ממש איכא גם בביהש"מ של ע"ש. ועי' בט"ז יו"ד (סי' שצ"ז) ושם מבואר דחזקה העשויה להשתנות עם חזקה דהשתא כי הדדי נינהו. ועכ"פ בב"ח דמביא א"ת הוא שיש בו חזקת איסור וחזקת היתר שניהם ביחד כמ"ש התוס' בחולין (מ"ג) ד"ה שאני. וה"נ הוי כמו ב"ח ומביא א"ת. ובכתובות (כב) בתוד"ה הבא וד"ה באשם כתבו דנגד חזקת א"א איכא חזקת דייקא ומינסבא והוי איקבע איסורא ודמי לב"ח יעוי"ש. אמנם מה דמחלקי התוס' בכריתות בין ביהש"מ של ע"ש למוצ"ש. י"ל דסברתם הוא דבעינן לענין א"ת שיהא דומה ממש לב"ח. דקודם שנולד הספק כבר הי' החזקת איסור בעולם. כמו שהחתי' האסורה הי' בחזק"א קודם התערובות ולידת הספק. וזה לא יצויר רק בביהש"מ של מוצ"ש וזמש"ש דאיקבע איסורא כולי יומא. כלומר קודם שנולד הספק שהוא הביהש"מ. משא"כ בע"ש דאחר שנולד הספק בא החזק"א אינו מביא א"ת ע"ז. ונראה דעפ"ז יהי' מיושב קו' הכרו"פ (סי' ק"י) על הש"ך דס"ל דספק דרבנן דאתחזק איסורא אסור. מהא דריש ביצה דמקשה מהא דספיקא אסורה ולא משני דמיירי דנולדה הביצה ביהש"מ דאתחזק איסורא ומוכח דספד"ר מותר אפי' בא"א. ולפמ"ש א"ש דביצה שנולדה בע"ש ביהש"מ בא החזק"א אחר שנולד הספק ולא מיקרי זה איקבע איסורא:
והמג"א (סי' שמ"ב) כתב לחקור אם יש לחלק לענין שבות ביהש"מ של שבת בין ע"ש למוצ"ש. דאפשר באפוקי יומא מספיקא לא פקע קדושה וה"ר מהא דעירובין (לו) ככר זה היום קודש ומחר חול מספיקא לא פקעה קדושה ואם אמר היום חול ומחר קודש מספיקא לא נחתא קדושה יעוי"ש. ולפמ"ש הא באמת לענין איסור אין נפ"מ בין אפוקי יומא לעיולי. דסו"ס הוי ביהש"מ ספק מן היום וספק מן הלילה ואין נפ"מ אם חזק"א קודם לחזקת היתר או שחזקה דהיתר קודם רק לענין א"ת. אבל לענין איסור סו"ס יש כאן חזק"א וחזקת היתר בתערובת. והוה איסור. והא דמחלקינן שם בעירובין בין אפוקי יומא לעיולא. התם מלתא אחריתא הוא. דהתם מכח חזקת רשות נגע בה דהממע"ה. דאין מוציאין מספיקא מחזקת מי שהיו שלו דבהיום חול ומחר קודש מספיקא אין מוציאין מרשות האדם. והוא מכח חזקה דכל מה שיש ברשות האדם הוא שלו כמבואר בשו"ע חו"מ (סי' קלג) ובהיום קודש ומחר חול הוא המוציא מיד ההקדש. ומכח חזקת רשות דאין מוציאין מספיקא מרשות מי שהיו לו. משום דהממע"ה גוררת ג"כ למה ששייך לענין איסור עירוב אם יהא עירוב או לא. וכ"כ האחרונים ביו"ד בה' צדקה (סי' רנט) עיי"ש שהאריכו בזה קצת לענין הקדש בספק איסור דהקדש וצדקה שהוא להקל מכח דין הממע"ה. שוב מצאתי אח"כ בס' מקו"ח בחי' לה' תענית (סי' תקס"ב) שלמד ג"כ כוונת הש"ס דעירובין הנ"ל מכח ממע"ה וחזקת רשות:
וממוצא הדברים אנו למדין. דלפמ"ש התוס' בכריתות דס"ל לענין א"ת בין ביהש"מ של ע"ש למוצ"ש. והוא משום דס"ל דבעינן שיהא החזקת יום האסור קודם לידת הספק. א"כ לפ"ז אין לדון ס"ס בתינוק שנולד ביהש"מ למול אותו ביו"ט שני. דהא לא מיירי אלא בשיום זה דיוט"ב הוא ספק שמיני ספק תשיעי. א"כ אם נבוא לדון על יום שלפני ביהש"מ שנולד בו א"כ הוה היום תשיעי ושלא בזמנו ודאי אסור. רק דשמא מיחשב ביהש"מ ללילה שאחריו. והוה היום שמיני. א"כ הוי זה חזקת יום האסור קודם שנולד הספק דהא אותו יום שמוליד האיסור הי' במציאות בעולם קודם שנולד הביהש"מ. ושייך בו א"ת וכל ספק דשייך בו א"ת לא מצטרף לס"ס וכמ"ש האחרונים (סי' ק"י):