ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל ג · פרט ד
כתבו התוס' בשבת (קלה) בד"ה ולא אהא דאמרינן שם ערלתו ודאי ולא ספק נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא ולא איצטריך קרא להכי דהיכי תיסק אדעתין לחלל את השבת ולא ידענא אם הוא בר חיוב מילה אי לא דמוטב שתיבטל מצות מילה בשמיני מספיקא בשוא"ת ואל יחלל שבת בידים מספק אלא נראה לר"י דעיקר האי קרא לאנדרוגינוס כו' עכ"ל והנה בס' מעין החכמה ד' לעמבערג (דף סד) ובס' נחל איתן (פ"ב מה' ברכות) כתב שהתוס' סותרים עצמם למ"ש בחולין (יא) בסוגיא דרובא שכתבו שם דאין לפשוט מכל קרבנות דדחו שבת ולא חיישינן דשמא תמצא טריפה ותפסל ונמצא דחילל שבת דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דתידחי שבת מצות קרבן ע"כ והנה בחי' לחולין שם כתבתי ליישב זה בדרך פשוט אמנם כעת ראיתי לחדש בזה דברים וכמו שיבואר:
הן דברי התוס' בשבת שם תמוהים באמת לפענ"ד מצד הסברא שתפסו בזה כח השוא"ת לעיקר דנהי דבכל מצוה נגד איסור לולא שגזרה תורה דעדול"ת ודאי דמצד הסברא היינו תופסין כח השוא"ת לעיקר. דמוטב שתבטל המצוה בשוא"ת ולא נעבור על איסור בקום ועשה כדמוכח ג"כ בעירובין (ק') גבי פלוגתא דר"א ור' יהושע לענין מתן ד' במתן אחת שנתערבו דר' יהושע אמר ינתנו במתן אחת ואף דעובר על בל תגרע שוא"ת עדיף ור"א ס"ל ינתנו במתן ארבע וכתב רש"י דקסבר קום עשה מצוה עדיף אף על גב דבהאי מצוה איכא צד עבירה דעבר על בל תוסיף אתי עשה דמתן ארבע ודחי בל תוסיף דמתן ד' ע"כ ומוכח דר"א נמי לא אמר דקום ועשה מצוה עדיף רק מטעמא דעדול"ת. הא קודם גזה"כ דעדול"ת ודאי מודה ר"א לר"י דשוא"ת עדיף. ועי' ברכות (כ) ויבמות (צ) מיהו השתא דגילתה התורה דעדול"ת וכן גילתה תורה דמילה דו"ש א"כ כמו דבודאי מצוה נגד ודאי איסור שבקינן למעליותא דשוא"ת וקום עשה דמצוה עדיף לן. כמו כן ספק מצוה נגד ספק איסור נמי מיבעי לן למימר דקום עשה דספק מצוה עדיף משוא"ת דספק איסור והכא כמו שהוא ספק אם מחויב במילה כמו כן הוא ספק אם מחלל שבת דהא אי בר חיוב מילה הוא אין כאן חילול שבת כלל שוב ראיתי להגאון בס' כלילת יופי מאמר ב' (סי' ב) שהביא דברי התוס' הללו וכתב דעכצ"ל שהוא ס' עבירה ממש וז"ל שם ובהא לא שייך למימר דהוה אתחזק איסורא דודאי הוא שבת דזה שיבוש דא"א מקרי היכא שיש איסור ודאי בעולם כגון ב' חתיכות כו' א"נ דבר שהיה בחזקת איסור ולא ידעינן אי יצא ממנו כמו א"א ס' נתגרשה אבל בהא ס' אי בר חיוב דמילה אי לאו עושה ספק חילול שבת ואי בר חיוב דמילה מעולם לא יש בזה שאנו דנין עליו שום איסור וזה פשוט מאוד עכ"ל. ועפ"ז נראה לכאורה דדבריהם בחולין בסוגיא דרובא עיקר בטעמא וסברא. ודבריהם בשבת תמוהין דאמאי גרע כח ספק נגד ספק בזה מכח ודאי נגד הודאי:
והמהרי"ט חיו"ד (סי' א') הביא מהא דתני' בתו"כ לה יטמא על הודאי ולא על הספק והקשה מזה לדעת הרשב"א ודעימי' דכל ס' מה"ת אסור א"כ למאי איצטריך קרא למעוטי ספיקא דהא בלא"ה אסור ותי' דהכא אשמועינן דלקי אספיקא כיון דלה יטמא מצוה סד"א מספק נמי יטמא קמ"ל והובא דברי מהרי"ט אלו ג"כ בפר"ח יו"ד (סי' קי) ולכאורה מה"ת נימא כיון דלה יטמא מצוה דיטמא גם מספק דלמא דוקא ודאי ועי' יומא (פה) דפריך אשכחן ודאי ספק מנלן ומסיק דא"ק כו' ועכצ"ל משום דס' מצוה מדחה לספק איסור דאי קרובתו היא מצוה לטמא ואי לאו קרובתו יש איסור וליכא מצוה ממילא בס' קרובתו הוה ספק איסור וספק מצוה ומוכח גם כן כמו"ש לדעת התוס' בחולין ועי' בפרמ"ג או"ח (סי' שדמ) במשבצות דמשמע דעתו להדיא דס' מצוה מדחה ס' איסור יעוי"ש. ויתבאר בזה ליישב ג"כ קו' הגאון מהר"י מפראג שהובא בס' החיים (סי' תנד) על הירושלמי שהובא בתוס' קדושין (לח) ד"ה אקרוב שהק' הירושלמי למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש ותי' משום דעשה דמצה דקודם הדיבור אינו דוחה ל"ת שאחר הדיבור והק' הגאון מוהר"י ז"ל על קו' הירושלמי שהרי ש' הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה וחד מינייהו שיעורין ואם כן לא ידעו בשיעור מצה ואולי יאכלו פחות או יותר שלא במקום מצוה ע"כ. ולפמ"ש מבואר פשוט דקום ועשה דספק מצוה עדיף ומדחה לספק איסור דחדש:
איברא דלפ"ז איכא לעיונא בהא מלתא דמצינו באמת בכ"מ מראה פנים כד' התוס' בשבת דבב"ב (פא) גבי ספק ביכורים פריך הש"ס ודלמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה ואפי' לפמש"ש הרשב"ם ובחי' הרמב"ן שם דמקשה הכי משום דחוב"ע דאורייתא עכ"ז אמאי לא מדחה ספק מצות בכורים לספק איסור דחוב"ע ובחגיגה (ד) אמר מר זכורך כו' בשלמא אנדרוגינוס איצטריך כו' אלא טומטם ספיקא הוא ופריך הכי משום דאי אשה הוה פטרינן ליה כי היכי דלא לייתי חוב"ע כמוש"ש התוס' והשתא לפמ"ש נסתר קושית הש"ס וכן בנזיר (נז) פרכינן גבי נזיר ספק ודלמא לאו טמאין נינהו וקעביד הקפה וה"נ תיקשי אמאי לא עדיף לן קום עשה דספק מצות גילוח למדחי ספק ל"ת דהקפה וביומא (פה) גבי פיקוח נפשות פריך אשכחן ודאי ספק מנלן תקשי ג"כ דהא כיון דודאי דחי שבת ממילא בספק פיקו"נ הוי זה ספק מחלל שבת. דאי ודאי הוא אין כאן חילול שבת וכמו"ש לעיל לענין מילה אם כן ידחה ספק פיקוח נפש לספק חילול שבת ואמאי בעינן קרא לספק ובתוס' ר"ה (לג) הוכיחו דחשש לא תשא דבשא"צ הוא מדרבנן מדאמרינן בברכות (כא) ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר וקורא ולא אסרינן מספק ל"ת ומוציא שם שמים לבטלה כו' יעוי"ש וכבר עמד בזה הגאון רעק"א בתשו' (סי' כה) דלהרמב"ם דס"ל דבשא"צ הוא מה"ת (בפ"ט מה' ברכות) א"כ נשאר קושית התוס' ואנכי הארכתי בזה במקום אחר ואח"כ ראיתי שדברו בזה כמה אחרונים והעיקר בזה הוא דל"ד ספק מחויב לספק נפטר מחיובו לפי מה שהסכימו האחרונים דאף לשי' הרמב"ם דכל ספק תורה מה"ת לקולא עכ"ז מודה באתחזק איסורא כמבואר במהרי"ט חיו"ד (סי' א') ופר"ח יו"ד (סי' קי) וספק נפטר מחיובו הוה כמו תתחזק איסורא דהא איקבע חיובא וספק זה הוי לחומרא מה"ת להרמב"ם משא"כ ספק מחויב הוא מה"ת לקולא וכ"כ בכ"מ (בפ"ב מה' ק"ש) ליישב דעת הרמב"ם שפסק דס' קרא ק"ש חוזר וקורא עם ברכותיה ובקטן נולד כשהוא מהול וכן אנדרוגינוס שהוא ספק פסק הרמב"ם (בפ"ג מה' מילה) שאין מברכין עליהם וכתב לחלק דבנולד מהול וכיוצא בו הוא ספק מחויב. ובספק קרא ק"ש הוי החיוב ודאי וספק אם נפטר והוא לחומרא מה"ת ומשו"ה מברכין עליו מספק. ועי' באחרונים באו"ח (סי' סז) ועי' בשושה"ע (סי' יא) ובגינת ורדים (כלל ז) ועי' בכריתות (יז) תוד"ה מדסיפא ובכתובות (כב) תוד"ה באשם תלוי ושם מבואר דאיקבע איסורא דשבת ואיקבע איסורא דא"א דמי לאיקבע איסורא דב"ח ועי' פ"י בגיטין (ב) גבי ספק אכל חלב ומיושב בזה דעת הרמב"ם דס"ל דבשא"צ הוא מה"ת מ"מ בספק אמר או"י דהוה ספק נפטר מחיובו והוי איקבע איסורא. עדיף מס' ל"ת דבשא"צ דאף דהוה מה"ת מ"מ ספיקו מה"ת לקולא וספק אמר או"י הוא מה"ת לחומרא ומדחה לס' ל"ת משא"כ להתוס' דכבר הוכיחו האחרונים דדעתם כהרשב"א ודעימיה החולקין על הרמב"ם וס"ל דכל ס' תורה מה"ת לחומרא ועי' בכרו"פ (סי' קי) ולפי זה אין נפקא מינה בין איקבע אי' אי לא שפיר הוכיחו דבשא"צ הוא מדרבנן ועכ"פ העולה מזה דס' מצוה נגד ס' עבירה היכא דשקולין הם לא אמרינן דמדחה ספק מצוה לס' עבירה ושוא"ת עדיף ועי' רמב"ם (פ"ג מה' ציצית) שכ' דטומטם ואנדרוגינוס חייבין בציצית מספק וכתב הראב"ד שם בהשגות דוקא בציצית שאין בהן כלאים ע"כ והשתא אמאי לא ידחה ספק מצוה לספק אסור כלאים ומהראוי למצוא פשר דבר בעיקרא דהא מלתא:
ולכן נלפענ"ד לומר בזה מלתא חדתא בעז"ה דהך מלתא אי ספק מצוה מדחה לספק איסור תלי' בהך פלוגתא דפליגי בש"ס בכ"מ אי טומאה הותרה בצבור או דחויה להמבואר בב"י באו"ח (סי' שכח) בשם הרשב"א דכמו דפליגי בטומאה הותרה או דחויה כמו כן שייכא פלוגתתם בכל עשה דדחי לל"ת אי הוה בתורת דחיה או שהותרה לגמרי וכבר כתבנו מזה לעיל (פרט א') יעוי"ש ונודע דהנפ"מ בפלוגתא זו דלמ"ד דחויה בקושי התירה התורה ובעינן למטרח ולאהדורי אהתירא ולמ"ד הותרה אפי' איכא לאהדורי אהתירא לא בעינן לאהדורי דלגמרי שרי רחמנא שהאיסור נעשה היתר גמור כמבואר ביומא (ו) ומה שיש להתעורר בזה דלמ"ד דחויה וכ"פ הרמב"ם כמו"ש הכ"מ (פ"ב משבת) אמאי לא מהדרי' בשבת למול עי"נ דמילה כשירה בנכרי כמו"ש הרמב"ם (פ"ב ממילה) יעוין בזה בחת"ס חאו"ח (סי' קלב) והארכתי בזה במקו"א:
ועפ"ז נראה לומר שעם יסוד זה יוצא לנו עוד נפ"מ בזה אי אמרינן הותרה או דחויה לענין ספק בהעשה אי דוחה להל"ת דאי נימא דהא דהודאי עשה דוחה להל"ת הוא בתורת דחיה ולא התרה וכל מה דמצינן למיהדר שלא לעשות האיסור מחייבינן למטרח אמלתא אז הדעת נותנת שכשהוא ספק אם הוא מחויב בהעשה אז אינו דוחה להל"ת. וכגון מילה דאף אם ודאית היא מ"מ לא הותרה שבת אלא נדחית אם א"א בלא"ה אם לא באופן לחלל השבת. הרי דהשבת קבוע ועומד במקומו באיסורו ואינו נדחה לגמרי אף במקום שהוא מחויב בודאי במילה רק משום דלא אפשר התירה תורה לדחות א"כ בספק מחויב אף דהעשה שם ספק עלה מ"מ הל"ת שם ודאי עליה והוי כמו ספק נגד הודאי ולא דחי מספק את הודאי אבל אם נתפוס דהשבת הותרה אצל מילה במקום שהחיוב במילה הוא ודאי והוה השבת כיום חול וכמאן דליתי' והותר לגמרי אז כשהוא ספק מחויב במילה ממילא הוא ספק אם יש כאן איסור שבת דהא הוא ספק אם הוא חול או שבת דהא אם הוא בודאי מחויב אין כאן איסור שבת כלל דהוי כחול וא"כ בספק מחויב במילה ממילא הוה ספק מחלל שבת או לא.
מיהו כ"ז לא שייך אלא היכא דהעשה הודאית שדוחה הל"ת הוא מטעם גזה"כ דעדול"ת משא"כ היכא דלא שייך מטעם עדול"ת. אלא מטעם דבשעה שעושה המצוה אין כאן ל"ת כלל כגון בק"ש ובהמ"ז דבשעה שקורא אין כאן ברכה לבטלה כלל וכן במביא בכורים ודאין לעזרה שאין כאן חוב"ע כלל ובכל כה"ג דהיכא דהמצוה היא ודאית אין כאן מה לדחות דאין כאן ל"ת כלל ומשו"ה בספיקו דאז הוה ספק מצוה נגד ספק עבירה ודאי דאמרינן דשוא"ת עדיף דדוקא בעדול"ת שבודאי גילתה התורה דשבקינן סברא דשוא"ת וקום עשה מצוה עדיף לן כמו כן בספיקו נמי שבקינן לסברא דשוא"ת רק דתלי בהא דאי מטעם דחיה ולא התרה אז הוה בספיקו כמו ספק נגד הודאי וכמו"ש לעיל משא"כ היכא דבשעה שעושה המצוה אין כאן מה לדחות כלל. דבכה"ג הא ודאי דלא היה ודאו בכלל גילוי וגזירת התורה שגילתה דשבקינן לסברא דשוא"ת כמובן. אם כן גם בספיקו קם אסברא חיצונה דשוא"ת עדיף וזה ברור:
ומעתה ע"פ יסוד זה שהנחנו זאת חקרנוהו כן הוא תשוב סערת מבוכה זו שהיינו בזה לדממה וכל אחד על מקומו יבא בשלום די"ל דהתוס' פוסקים כמ"ד דחויה וכדעת הרמב"ם (פ"ב משבת) ועו"פ. והנה ביומא (מו) מבואר דאף דפליגי בטומאה אי דחויה או הותרה עכ"ז בשבת לענין קרבנות לכו"ע הותרה. א"כ לפמ"ש לעיל דלסברא דדחויה הוי כמו ספק נגד הודאי משא"כ לסברא דהותרה דהוי ממש כספק נגד ספק משו"ה א"ש דגבי מילה בשבת כתבו התוס' דשוא"ת עדיף משום דס"ל להלכה כמ"ד דחויה אך לענין קרבן בשבת שפיר כתבו בחולין (יא) דדחי ספק מצוה לספק עבירה דהא לענין שבת לכו"ע הותרה. אך לענין ספק אמר אמת ויציב דהוי חשש ל"ת דבשא"צ. שפיר כתבו בר"ה (לג) דלא דחי ספק מצוה לספק עבירה דשוא"ת עדיף דהא התם כשהוא ודאי מחויב באמו"י. אז כשעושה המצוה אין כאן שום איסור לדחות. דהא אין זה ברכה לבטלה כלל ולא היה זה בכלל גזירת התורה דקום עשה מצוה עדיף לן. משו"ה בספיקו קם אכללא דשוא"ת עדיף. וה"נ א"ש בהא דב"ב (פא) גבי ביכורים דפריך הש"ס ודלמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין בעזרה וכן בחגיגה (ד) לענין טומטם דפריך אלא טומטם ספיקא הוא ואיכא חששא דחוב"ע כמוש"ש התוס'. דהתם נמי כשהמצוה הוא ודאי אין כאן איסור כלל דנימא שהמצוה מדחהו דהא כשהוא בכורים ומחויב בקרבן אין זה חוב"ע כלל ולכן בספיקו קם אכללא דשוא"ת עדיף:
וביומא (פה) דאמרינן מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת נענה ר' ישמעאל כו' נענה ר"ע כו' אמר שמואל אי הואי התם הו"א דידי עדיפא מדידהו וחי בהם ולא שימות בהם אמר רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל כו' וכולהו אשכחן ודאי ספק מנלן ודשמואל ודאי לית ליה פירכא יעוי"ש. ולכאורה יש להעיר דכולהו תנאי דלא דרשי הך וחי בהם אספק מנ"ל באמת דספק פיקוח נפש דו"ש אמנם לפמ"ש א"ש די"ל דהני תנאי ס"ל להלכה דטומאה הותרה בציבור וממילא לפמ"ש הב"י באו"ח (סי' שכ"ח) בשם הרשב"א בכל האיסורין הוא כן כמו"ש לעיל:
[הגה"ה ועי' ביומא (ז) בפלוגתא דר"ש ור"י דר"ש ס"ל דציץ אין עודהו על מצחו מרצה ור"י ס"ל דאינו מרצה א"ל ר"ש לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין על מצחו ומרצה א"ל ר"י הנח לכהן גדול ביוה"כ דטומאה הותרה לו ועכ"פ דכו"ע ס"ל דכה"ג ביוה"כ טומאה הורצה לו אלא דלר"ש דס"ל דטומאה דחויה עכצ"ל דמחמת ריצוי ציץ הוא ולר"י משום דהותרה לו והא דציץ מרצה אפי' אינו על מצחו כמו בכה"ג ביוה"כ נפ"ל מתמיד דכתיב גבי ציץ ור"י מפיק ליה להך תמיד שלא יסיח דעת ממנו יעוי"ש בסוגיא א"כ לפי זה לתנא דבי ר"י בשבת (יב) דס"ל לאסור היסח הדעת בתפילין ק"ו מציץ ע"כ דס"ל הותרה דאי דחויה ע"כ הא דטומאה הורצה לכה"ג ביוה"כ הוא משום ציץ וע"כ דמפיק ליה להך תמיד דציץ דאפי' אין עודהו על מצחו מרצה. א"כ מנ"ל להיסח הדעת ועכצ"ל דס"ל הותרה ועי' בשו"ת שאג"א ריש (סי' לח) מ"ש בזה. ועפ"ז א"ש דר' ישמעאל דס"ל הותרה כמו"ש בפנים ותנא דבר"י בחדא שיטתא קיימי וכמו"ש תוס' בפסחים (ה) ד"ה דברי ר"י. דבכל דוכתי פריך מר' ישמעאל אתנא דבי ר"י וכן לר"ע א"ש דביומא (ז) בתוס' סוד"ה אם מוקמו לברייתא דס"ל להדיא דטומאה הותרה בציבור כר"ע והא דאמרינן בפסחים (עז) דלית תנא דס"ל טומאה הותרה בציבור אלא ר' יהודא עכצ"ל דלאו דוקא וכן מוכח בתוס' שם ד"ה דלא להמעיין שם תדע דשם בפסחים (עח) לרש"י שם בד"ה ביחיד ס"ל לר' יהושע להמסקנא דהותרה בציבור ועיי"ש בתוד"ה הא וא"כ לא שייך למימר דלית תנא כו' ע"כ הג"ה]:
וכיון דהותרה ממילא כיון דאית לן דודאי פיקוח נפש דוחה שבת ממילא בספק הוי ספק נגד ספק וקום עשה דמצות פיקו"נ עדיף לן. ומשום הכי לא צריכי הני תנאי ילפותא אחריתי לספק אך לרבא דס"ל בזבחים (לג) דטומאה דחויה וכמו"ש תוס' ביומא (ו) שפיר אמר לשיטתיה דאשכחן ודאי ספק מנלן דהא לסברא דדחויה הוי כספק נגד הודאי וכמו"ש לעיל. ולפ"ז שמואל נמי דדריש מוחי בהם לספק ע"כ דס"ל ג"כ דחויה וכמובן. א"כ א"ש בהא דנזיר (נז) דמתרץ שמואל שם אהא דמקשה הש"ס ודלמא לאו טמאין נינהו וקעביד הקפה באשה וקטן יעוי"ש ולא מתרץ בפשיטות דס' מצות גילוח מדחה ספק ל"ת דהקפה משום דלדידיה דס"ל דחויה לא מצי לתרץ כן:
ובהא דהתו"כ שהביא מהרי"ט בתשובה חיו"ד (סי' א') והפר"ח ביו"ד (סי' ק"י) דדריש לה יטמא על הודאי ולא על הספק שהקשה להרשב"א דס"ל ספק אסור מה"ת א"כ למאי איצטריך קרא למעוטי ספיקא ותי' כיון דהוי ספק מצוה נגד ספק עבירה משו"ה בלא קרא הו"א קום עשה דמצוה עדיף וכמו"ש לעיל בביאור דבריהם הנה לפמ"ש ביסוד דבר זה נראה דלית לן לתרץ כן דבברכות (כ) פליגי רש"י ותוס' בהא דמטמא כהן לקרובים דשי' רש"י שם דהא דמטמא כהן לקרובים לאו משום עדול"ת הוא רק כשנכתב לאו דטומאה לא על קרובים נאמר וא"כ בכהן שמטמא לקרובים הוא מצוה בלא איסור כלל. אך התוס' שם חולקין על רש"י וס"ל דהכא נמי טעמא משום עדול"ת. ולפ"ז לא מיבעי לשי' רש"י דכה"ג ודאי לא היה בכלל גילוי התורה שגילתה דקום עשה דמצוה עדיף לן ולכן קם אכללא דשוא"ת עדיף ופשיטא דלא דחי מספק אלא אפי' לשי' התוס' דהך נמי משום עדול"ת מ"מ כיון דהרשב"א פוסק כמ"ד דחויה כמו"ש בשו"ת שאגת ארי' (סי' לח) בשמו א"כ הוי זה כספק נגד הודאי וכמו"ש לעיל ולא דחי מספק וצ"ל בזה כתי' אחרינא שם במהרי"ט ופר"ח יעוי"ש:
והרמב"ם והראב"ד שכתבו (בפ"ג מהלכות ציצית) דטומטם ואנדרוגינוס חייבין בציצית מספק אבל אסורין בציצית שיש בהן כלאים א"ש ג"כ לפמ"ש לעיל. דהרמב"ם פוסק כמ"ד דחויה (בפרק ד' מביאת מקדש) ובשו"ת שאגת אריה (ס' לא) כתב בשם הראב"ד דס"ל דכלאים בציצית דחויה יעוי"ש ולסברא דדחויה הוי כספק נגד הודאי ומשום הכי לא דחי בזה ג"כ מצות ציצית לספק כלאים וא"ש הכל בעז"ה: