ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד
חלק יורה דעה · סימן יא
כ"ה אלול התר"ס
שלום רב למע' הרב הכולל זר"ק כמוהר"ר דוד נחמייאש יצ"ו שו"ב בק"ק טאנטא יע"א.
מכתבו הטהור קבלתי לנכון. אשר בו מבקש ממני להתיר לו את ספקותיו אשר נפלו בלשון מרן ז"ל ביו"ד סי' כ"א וז"ל ידידי. נסתפקתי במ"ש מרן ז"ל סעיף ל'. מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובים. נימוחו כשר להקוות. משמע מדבריו דוקא הגליד בידי שמים אבל אם הגליד בידי אדם כמו שעושים היום בשלג הפאפור שהוא ע"י אדם שמערבין בו דבר ידוע להם במים ונגלד המים. לא נטהר ממים שאובים וכמ"ש מרן הב"י בס' הנז'. מקוה ומעין. מה מעין בידי שמים. אף מקוה בידי שמים. או שנאמר אם לא היה האויר המגלידו אינו נגלד לבדו והו"ל זו"ז גורם:
(ב) עוד שאל וז"ל. אם נאמר שאפי' בזה נטהר ממים שאובים. מזה הטעם או מטעם אחר. אם מותר להביאו בכלי למקוה. ושאם נימוח כשר להקוות או דוקא במקומו כשר. כיון שעיקרו שאוב. ולא דמי לשלג שכתב מרן בב"י סעיף ל'. וכתב בב"י וה"ה גליד עי"ש:
(ג) עוד שאל. אם נאמר שכיון שנטהר במה שנגלד ממים שאובים אפי' הביאו בכלי למקוה. אם נימוח כשר להקוות. אם מה שפירש מרן בב"י על זה ב' פירושים. אם הראשון עיקר או הב' עיקר:
(ד) עוד שאל אם המים המובאים ע"י הפאפור מן הים לעשות שלג למכור אם נקרא מים שאובים:
(ה) עוד שאל אם הטרומבא המעלה את המים מן הבאר הנובע. אם כשרה לעשות ע"י מקוה ולא הוו מים שאובים או לא:
(ו) עוד שאל אשר נתקשה בדברי מרן סעיף כ"ד. שכתב אבל במים שאובים שנפל סאה למ' סאה כשרים. ונטל מתוכה סאה אחת ונפל לתוכה סאה מים כשרים. שנראה שהוא ט"ס וצ"ל מים שאובים. אבל לא מלאני לבי לזה אם לא שכתוב בספרים. ובטור לא הביא ב' פעמים נפילה. על הכל אחת שאלתי להשיביני דבר. אע"פ שכתבתי דברים קצרים סמכתי עליו. ועל הכל יבוא שכמ"ה:
תשובה. עם שהימים האלה ימי המעשה. ונזכרים ונעשים ללימודי הנפש מפני הימים האדירים הבאים לקראתינו לשלום. ובפרט שאין רו"מ דורש את זאת להלכה ולמעשה עתה. ורק לפלפולא דאורייתא, או לדעה דת ודין ענינים כאלה לעת מצוא. וגם עול הצבור אשר עלי כבד הוא ממני כאשר ידע רו"מ. בכ"ז חפצתי לעשות רצונו יען שמעתי שרו"מ קובע עתים לתורה ללמוד דינים אלו. ופן מניעת התשובה תתן מעצור למרוצת עיונו. דחקתי את עצמי ואשיבהו בקצרה מאד כפי מה שתעלי מצודתי הדלה. וה' אלהיו ירצהו ויעזרהו ויעזרנו:
הנה בשלשת ספיקיו הראשונים. במחילת כבודו ערבובי דברים יש בהם. שאינם מסודרים כסדר השאלה הנשאלת ממי שמסופק בדבר. שרו"מ מסתפק בדבר אחד. וחוזר ופושט ספקו בדרך ואת"ל בלי סמך ובלי ראיה וסברה או טעם. ועל יסוד אותה האת"ל חוזר להרכיב עוד ספק אחר הנולד מפשיטותי של הראשון ולא כך היא המדה. ורואה אני שכל אותם שלשת הספקות הראשונים נולדו לו בסיבת שלא פירש יפה את טעמי ההלכות ונימוקן בדיני השלג והגליד. וע"כ ראיתי חובה לעצמי לברר טעמם של ההלכות הללו. ואז גם ספקותיו. יותרו כאחת בעהי"ת. ואח"כ אשיב על שלשת הספקות האחרונים. שכל אחד מהם הוא דין בפני עצמו. וה' יעזרני עדכ"ש:
דע שבדין עשית המקוה משלג כילי. מר"ן ז"ל תפס דעת המקילין בזה. והן הן דברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל, שהראב"ד ורש"י ז"ל והמרדכי ז"ל כולהו ס"ל דלא הוכשר שלג למקוה רק לצירוף להשלים בו מקוה החסר. אכן לא לעשות ממנו מקוה בתחילה. ולדעת הראב"ד ז"ל פסול אם הביא השלג למקוה בכלי. כאשר כתב כ"ז מרן בב"י. ועיין להרב ב"ח ז"ל שאסף סברות המחמירין וסים דלא כהב"י. הא מיהא דעת מרן ז"ל דכשר לעשות ממנו מקוה בתחילה ולהביאו בכלי למקוה כאשר כן פסק בסעיף ל' יעו"ש:
וטעמו של מרן ז"ל מבואר דהרי קי"ל דאין שאיבה פוסלת אלא במים. והני לאו מים נינהו. וא"כ בעת שהכניסם למקוה הו"ל כמכניס עצים ואבנים. וטעמיה דמרן דנראה מדבריו דיכול לטבול בו כמות שהוא שכן הוא דעת הרא"ש והרמב"ם ז"ל ואעפ"י שלא נימוח רק שיכבשנו וירסק אותו. היינו משום דתחילת ברייתו הוי מן המים. מדי דהוה יבחושין אדומים או בעינו של דג וכיוצא. וגם לדעת הפוסקים דמחמירין שלא לטבול בשלג עד שיתפשר. כמ"ש רמ"א ז"ל וכאשר כתב הש"ך ז"ל ועיין בפרישה. עכ"פ להביא השלג בכלי למקוה גם לדידהו שרי. וטעמייהו דכיון דהובא שלג. אחרי כן מה שנתפשר פנים חדשות באו לכאן. והרי הוקוו מאליהן ודמין למי גשמים וכשר:
וכן נמי טעמא דמקוה שאוב שהוגלד דכשר אם נימוח כשר להקוות. הטעם דבתחילה כשהיה שאוב מים הוו ופסולים נינהו. וכשהוגלדו אח"ך מאליהן. הרי נשתנו לצורה אחרת ונעשו קרח או גליד. והו"ל בריה חדשה. ואזדא לה פעולת האדם כי הוא שאב מים. והרי אינם עוד ומעשיו חדלו ממציאות. ופנים חדשות באו לכאן ע"י שמים. וכשחזרו להתפשר. הקרח שהוגלד בידי שמים הוא הנימוח ונעשה מים והו"ל כמי גשמים שבאים ע"י שמים וכשרים נינהו:
אלא דמסתמיות דברי מר"ן ז"ל נראה דשלג עדיף מגליד הזה. דבשלג דעת מר"ן ז"ל דשרי לטבול בו כמות שהוא בעודו שלג כדכתיבנא אבל בגליד נראה מסתמיות דבריו דדוקא אם נימוח כשר להקוות ולהטביל בו כמי גשמים. אבל לא בעודו גליד. ונראה דהפשרתו היא המכשרתו להיות מקוה כדין מי גשמים. כיון דעיקרו שאוב. בעינן דישתנה מגליד להיות מים. וא"כ מאי דקאמר מרן אם הוגלד יצא מדין שאובים. היינו לענין שאם נפלו שלשה לוגין ממנו למקוה לא פסלוהו אבל לטבול בו כמות שהוא לא. (ואפשר נמי דטעמא דבשלג אם ירסקו כיון שרך הוא יוכל לשער שיעור ארבעים סאה. אבל בגליד לא) ועיין לג"ע בס' שיו"ב החדש דפוס שאלוניקי מ"ש בזה:
ומכיון שכן נראה לע"ד דאותו שלג המלאכותי הנעשה ע"י אדם ע"י תערובת מי מלח אמונייאך וכו' הם שאובים גמורים. שהרי הם ממלאים המים בכלים במדה ידועה. ואח"כ מגלידין אותו תוך הכלי. והשלג יוצא בדפוס הכלי. א"כ מים שאובים הוו מעיקרא. והכל נעשה ע"י תפיסת אדם מתחילה ועד סוף. ומעולם לא היתה לו שעת הכושר. ולא דמיא כלל לשלג הטבעי דמרן מתירו להביאו למקוה. ע"י כלי דהתם מעולם לא היה מים בירידתו לעולם ולא נשאב. שאין לו דין שאיבה שאינה פוסלת אלא במים. והרי לא היה מים. אבל השלג המלאכותי מים הוא ונשאב בכלי ושם נעשה שלג ע"י אדם. ואח"ך חוזר לבריתו. ומתפשר ומהיכן יש לדמותו כדין מי גשמים שהם כולם ע"י שמים. ותדע דהרי השלג הטבעי מה שהוא כשר למקוה דוקא אם הובא למקוה בעודו שלג. קרוש. אבל אם נימוח בחוץ ואח"כ הביא את מי הפשרתו למקוה פסול וכמ"ש הגאון ש"ך בסעיף זה. והיינו טעמא דכיון שנעשה מים בידי אדם. פקעא כשרותו דהיה על ידי שמים. והו"ל כמים דעלמא דפסילי. וכללא הוא דכל מי תפיסת יד אדם במקוה פוסלתו. והלא תראה דטעמא דשלש לוגין שאובין שפוסלין את המקוה או מים שאובים שהם פסולים למקוה. אטו משונים הם במראה וטעם וריח עד שיפסלו מכח זה לא. אלא טעמייהו שכיון שבאו ע"י אדם לא הו"ל כמעין דהוא בידי שמים. ה"ה בשלג וגליד שנעשו ע"י אדם פסולים הם. ואין להם יחס ודמיון עם השלג והברד והגליד דנעשו ע"י אדם והדברים פשוטים:
ומעתה מ"ש רו"מ בצד השני של הספק באומרו או"ד. כיון שהאויר הוא המגלידו הו"ל זו"ז גורם. דברים אלו תמוהים בעיני. דמי גילה לו רז זה שהשלג העשוי ע"י אדם האויר הוא המגלידו. ואתו הס"ר דמחסרון ידיעתו באופן עשית השלג. ע"כ כתב מה שלבו חפץ ולא כן הוא. כי השלג הנעשה בפאברי"ק נעשה בכח מכונת קיטור שמתנועעים גלגליה ע"י האש. והפועל הגלדת המים הוא המסת מי המלח אמונייאך ושאר תערובות חימיות. וכל המכונה ובתי המלאכה כולם מקורים בבנין חזק. ומאיזה מקום ינשב שם אויר קר המגליד. זאת ועוד. כי השלג המלאכותי הזה. הוא נקרש תוך כלים גדולים ארוכים כשני אמות. וקוטרם כרביע אמה וקושרים שש או חמש כלים מאלה. זה עם זה. ומורידים אותם ע"י המכונה לבאר מים מזוקקים המוכנים מימיהם לתחבולה זאת. ומתמלאי' מן הבאר ועולים. ואח"כ מערבים בהם טיפות המסת מי המלח הנז'. ותכף הם נקרשים כאבן מוצק. ואח"ך מוציאים את הקרח הנקרש הנז' לחוץ. וחוזרים וממלאים את הכלים הנ"ל מים מהבאר שנית. ונקרשים כרגע. וכן חוזרים חלילה. ומזה נמכר אלפי מדות ומשקלות בכל יום. ואיה הוא האויר הקר שנגע מתחילת הכלי עד סופו והוא סגור ומסוגר מכל צדדיו.? זאת ועוד כי רוב עשית השלג הנז' בהפאברי"ק. הוא בימי החום הבוער בימי הקיץ הקשה כדי לקרר החום. ששותים ממנו בני אדם לקרר חומם. ומאיזה מקום עבר הרוח של האויר הקר עד שיהיה בכחו להגליד את המים. והרי נפל כל יסודו. שבאמת אין כאן אויר. ואין כאן זו"ז גורם. ורק הכל נעשה ע"י האדם ותחבולותיו. ותפיסת ידו יש כאן מתחילה ועד סוף. והרי הותר לו ספק הראשון. דשלג המלאכותי. לא יצלח למלאכת המקוה. וד"ב. ודו"ק כי קצרתי. מעתה נבוא לידי הספק הב':
(ב) כתב רו"מ ואם נאמר שאפי' בזה נטהר ממים שאובים וכו' אם מותר להביאו בכלי למקוה. ואם נימוח כשר להקוות במקומו וכו'. שאלתו זאת לא ידעתי על מה אדניה הוטבעו. שהרי למטוניה דמר דפשיטה ליה באת"ל דנטהר ממים שאובים. נחזי אנן למאי מדמית ליה. אי מדמית ליה לשלג הטבעי היורד מן השמים ולדעת רו"מ אין הפרש בין זה לזה כיון דאתי עלה מטעם שהאויר הוא המגלידו. תו אין במה להסתפק אם מותר להביאו בכלי. שהרי מר"ן ז"ל הא פירש בסעיף ל' דמותר להביאו בכלי. וכן דינא גם לגליד הנעשה בידי שמים. דהא כולהו שנויים כאחת כמשות"י בפ"ז דמקואות בריש פירקין. דתנינן השלג והכפור והברד והגליד. וא"כ אם דעת רו"מ דכולהו חדא נינהו אין במה להסתפק עוד לענין הבאתם בכלי דכולהו משרא שרי וכמ"ש מר"ן. אלא דלקושטא דמילתא הא כתיבנא דאין יחס ואין דמיון בין השלג הטבעי לשלג המלאכותי ואין צורך לכפול הדברים ואי לא קא מדמית ליה אלא לדין מקוה שאוב שהוגלד. דשניהם הם שאובים מעיקרו והוגלדו. וע"ו מסתפק רו"מ אם מ"ש מר"ן ואם נימוח כשר להקוות דוקא במקומו כיון שעיקרו שאוב. או לא ומותר להביאו בכלי. גם בזאת שאלתו תמוהה. דלא ידעתי לציר מציאות שלא במקומו כיצד יהיה אופנו. שהרי אמרנו שמקוה שהוגלד. טעם התירו להקוות. היינו שכיון שנעשה גליד יצא מדין שאובים. וכשחזר להתפשר המים שהוקוו מאליהם חזר דינם להיות כמי גשמים שנעשו בידי שמים. וזהו טעם הכשרו. וא"כ כיצד יהיה שלא במקומו ואם כוונתו שגם הקרח הזה הנעשה בידי אדם יבא הקרח למקוה כמו שהוא בכלי. ואח"כ אם יהיה נימוח יהיה כשר להקוות. א"כ מטרת רו"מ לומר דיהיה דינו כדין השלג הטבעי שמותר להביאו בכלי. או כדין גליד הטבעי שמותר להביאו בכלי. א"כ זו היא עצמה שאלתו הראשונה ששאל אם השלג של הפאפור יהיה שוה בדינו כדין השלג הטבעי. ורו"מ הא פשיט ליה דנטהר. וא"כ כ"ז הוא להג הרבה להרבות בספקות ששורשן אחד. וכבר כתיבנא דשלג וגליד הנעשה ע"י אדם הו"ל כדין מים שבאו ע"י אדם בכלי למקוה. וד"ב:
ומ"ש בסו"ד ולא דמי לשלג שכתב מרן בסעיף ל'. וכתב בב"י דה"ה גליד יעו"ש. מבין ריסי עיני הדברים האלה מובן שכוונתו להקשות על מרן בב"י. דכתב וה"ה גליד. דלא דמו אהדדי דגליד שאוב מעיקרו הוי משא"כ שלג. ואין פירוש אחר בדבריו כי אם זה. ואתו הס"ר דפלטה קולמוסו שגגה גדולה שלא במתכוין. דגליד דקאי עליה מרן בב"י שכתב וה"ה גליד. קאי על הגליד השנוי במתניתין פ"ז דמקואות דקא חשיב ליה בהדי שלג וכפור וברד דכולהו נעשים בידי שמים מבריאתם וע"כ מעלין את המקוה. אלא שרבינו הטור השמיט גליד מבינייהו ונקט שלג וכפור וברד לחוד. וע"ז כתב מרן ז"ל וה"ה גליד. דהא כולהו נשנו במשנתינו. ומאי דלא נקטיה רבינו הטור היינו דנלמד ליה מדין השלג דחד טעמא הוא. ומה ענין גליד זה. לדין מקוה שאוב שהוגלד. דאף שהוגלד בידי שמים אכן עיקרו שאוב. והדין הזה דמקוה שהוגלד שורשו בתוספתא והרא"ש פסקה בתשו' ומרן ז"ל פסקה. ומה לו להזכיר דברי מרן הב"י שכתב וה"ה גליד. בעידנא דאנן עסקינן במין גליד אחר. ומעתה נראה מ"ש רו"מ בספקו השלישי:
(ג) אם נאמר כיון שנגלד נטהר וכו' אם מ"ש מרן בב"י ע"ז ב' פירושים אם הראשון עיקר או הב'. הפלא שיש בדב"ק שרו"מ נוטה תמיד לצד הקולה בכל האת"ל. ואינו מתהפך לצד האחר. כאלו הדבר כן הוא. ובשאלתו זאת אתמה טובה. דמאי מספק"ל האם רו"מ עצמו לא ראה דברי מר"ן בשלחנו הטהור שפסק כלשון הראשון. ובו רו"מ קא שקו"ט בדין מקוה שהוגלד והרי דברי מרן לפנינו קא פסיק ותני להלכה ולמעשה במקוה שהגליד שאם נימוח כשר להקוות ופירושו לעשות מזה מקוה וזהו פירוש הסמ"ג ורבינו ירוחם. כמ"ש מרן בב"י. וכן פירש דברי מר"ן ז"ל הבאר הגולה. וכן פירש הרב דרכי משה שם בפי' על הב"י. וכן כתב בפירוש הש"ך ז"ל והם דברים ברורים. ופירוש הב' שכתב מר"ן משם הסמ"ג ע"ד השאלתות. הוא מפרשה לענין מקוה שהמשיכוה כולה דס"ל לא פוסלין ולא מטבילין וקא חשיב השלג והגליד לענין שאובה שהמשיכוה כולה יעו"ש. ומלבד דמרן ז"ל בב"י תמה ע"ד השאלתות האלה ודחאם מהלכה. כמו שתראה לקמן בדברי מרן הב"י בדין מקוה שיש בו כ"א סאין וכו' יעו"ש. הנה גם בשלחנו הטהור לקמן סעיף מ"ד פסיק דלא כוותיה שהרי מרן ז"ל לא מכשיר ההמשכה כי אם ברוב מים כשרים שיהיו במקוה והיינו כ"א סאים. ושאובה שהמשיכוה כולה לא מתכשרה ודלא כהשאלתות וא"כ פירוש הב' הוא דלא כהלכתא. ומרן ז"ל הכריע כפי' הראשון ופסק כוותיה דאם נימוח כשר להקוות ופירושו לעשות ממנו מקוה. ותול"מ. ומעתה אפן אל ספיקותיו האחרונים:
(ד) שאל רו"מ. הם המים שמביאים ע"י הפאפור מן הים לעשות שלג למכור אם נקרא מים שאובים גם בזה או לא. שאלתו זאת לא פורש בה מה הם שיחותיו וצדדיו של הס'. דאם עיקר המים הבאים מן הים הן רק למכונת השלג לבדה ולהספיק לה לצרכי עשית השלג. א"כ מה לרו"מ ולמים שאובים בנדון אשר כזה. ובאיזה מקום חפץ רו"מ לבנות המקוה עד שיסתפק בדינו. האם בתוך המכונה עצמה? ואם כוונתו שהמים נכנסים למכונה ויוצאים ממנה לחוץ ובאותם המים היוצאים רוצה לעשות המקוה ומסתפק בהם אם הם מים שאובים. זה פלא לשאול כזאת. שהרי המים הבאים מן הנהר להספיק מים למכונת השלג. הרי הם נכנסים תוך כלי המכונה עצמה והוקוו בכליה המיוחדים למלאכה הזאת. והדבר ברור שהמים הבאים למכונת השלג מוכרח שיפסקו מן הנהר. כל עת שמזקקים המים ומגלדים אותם. שאם יהיו מחוברים תמיד לא יקרשו המים ולא יהיו קרח לעולם. ומוכרח שאחר שלוקחים מה שמספיק למכונה סוגרין את הנהר עד שתגמר מלאכת ההגלדה. ואח"כ שנגמרה מלאכת המים הראשונים יכניסו מים אחרים. וא"כ המים היוצאים מן המכונה שאובים הוו בכלי המכונה. ומה יש להסתפק. ואם אין הנדון כך. אתו הס"ר לברר דבריו ואופן השאלה והנדון. ולמה זה יעמיס עלי כאשר הועמס על דניאל ע"ה להגיד החלום וגם פתרונו. ולהבדיל בין הקדש לחול דניאל נביא היה וחוזה. ואנחנו אין אנחנו במדרגת בני אדם לפניו. וקשה עלי להתחבט לפרש נדון השאלה וגם להשיב עליה. כאשר קצר מאד בשאלותיו יותר מדאי. והמה דינים העומדים ברום דיני התורה ושינוי הנדון במעט. ישתנה גם הדין עמו. ולולא אהבתו לא הייתי נטפל עתה בימים האלה להשיבו על שאלות קצרות ומקוטעות כאלה. הצריכים שנים מקרא ושלש פעמים תרגום:
(ה) בענין הפומבא אם כשר לעשות ע"י מקוה. השאלה הזאת לא חדשה היא וכבר נכנסה במחלוקת הפו' ז"ל מי פוסל ומי מכשיר. ואם ירצה לעמוד על דין זה יעיין בספרי הפו'. ומהם הרב שואל ומשיב ח"ג סי' קכ"ב. פנים מאירות ח"ב ס' ק"ד. זכרון יוסף סי' י"ג ויאמר יצחק ח"ב ס' ס"ב ושאר ספרי רב. והרב זכרון יוסף ז"ל בתשו' הנז' הטיל תנאי בדבר ההכשר של הפומבא אם רק המים נשארים מחוברים תמיד עם הנהר או הבאר יעו"ש:
ואולם לדידי אמינא כי נלע"ד שעל הפומבא המחוכמה אשר נעשית בדורותינו אלה. המים שבה הם שאובים לכ"ע ואין מי שיחלוק בדבר שאנכי חקרתי ודרשתי לדעת אופן שאיפתה את המים. יען אני הייתי מתפלא עליה. שהנה גוף הפומבא הוא כמין קנה חלול וגדול עשוי נחושת או ברזל. ועומד על פי הבאר או בצדו. והמים עולים ונכנסים מהבאר להפומפא דרך הקנה הנז' ע"י נענוע יד הפומפא הלוך ושוב והיא שואפת את המים והמים עולים בכח השאיפה. והייתי תמיה שהמים שנכנסו בתוך הקנה החלול בהגיע יד הפומפא עד למטה שכלה כח שאיפתה. הנה המים נשארים תלויים באויר תוך הקנה. ומדוע לא ישובו ליפול אחורנית מפני כובדן ומי הוא המעמידם שם בחלל הקנה והלכתי וראיתי בעיני את מלאכת הפומפא. וראיתי שנתחכמו לעשות בסוף חלל הקנה חתיכת עור עבה וקשה. והיא מכסה את כל חלל הקנה סביב סביב. ומהודקת החתיכת עור הנז' ביתדות ברזל בל תמוט לעולם. ובחתיכת העור ההוא קורעין פתח עגול קרוע משלש רוחותיו. ונשארה הדלת מדובקת ברוח א' כדי לפתוח ולסגור. ועל הדלת ההיא מדביקין חתיכת עופרת כבדה קצת כדי להכביד על הדלת למען תשוב ותסגר ולסתום את כל חלל הקרקע שבעור. והדלת הנז' נפתחת למעלה לצד פי הבאר. וכשהאדם מניף יד הפומפא ושואף את האויר. בכח השאיפה הדלת הזאת תתרומם למעלה. ותפתח הדרך למים שיעלו למעלה והיא פתוחה כ"ז השאיפה. וכאשר יגיע יד הפומפא למטה עד שאין להוריד עוד. שאז כלה גם כח השאיפה הראשונה ישוב הדלת להסגר כרגע כדי לחסום בעד המים שלא ישובו לירד אחורנית למטה מפני כובדן. וישארו עומדים בחלל הקנה עד אשר ישוב לשאוף שנית והדלת תתרומם למעלה והמים נכנסים שנית. ובהתרבות המים בהקנה הנז' הם נשפכים לחוץ ע"י צינור העשוי לכך. באופן שהמים נפסקים זה מזה בכל שאיפה ושאיפה. וא"כ הוו כל המים שאובים גמורים. וע"י התחבולה הזאת אי איפשר להיות המים מחוברים לעולם. כי אז ישובו לירד כאשר עלו ואין מטבע המים להיותם תלוים באויר. יחקור נא ידידי במקומו ויתחקה על הדבר ויראה כי כן הוא. ולדעתי הם שאובים. ומה שנראה לעניות דעתי כתבתי:
(ו) מה שנתקשה בלשון מרן בש"ע ורצה לומר שהוא ט"ס וצ"ל מים שאובים. ולא מלאהו לבו וכו':
לזאת אשיב כי הדבר ממקורו הוא מוכרע דצ"ל מים שאובים. דהרי שורש דין זה הוא מדין נתן סאה ונטל סאה השנוייה בפ"ז דמקואות משנה ב'. וכן הדבר מפורש בהרמב"ם בפ"ד דהל' מקואות הלכה ז'. אלא דהרמב"ם ס"ל דכשר עד רובו דוקא. ומרן ז"ל בסעיף כ"ד פסק כדעת הרא"ש דס"ל דבמים שאובים כשר לעולם. והרא"ש תמה על הרמב"ם ומפר דברי הרמב"ם שכתב עד רובו איירי במי פירות דוקא יעויין כל זה במרן הב"י בארוכה. האמנם אין שום ספק דמרן ז"ל הכי ס"ל כדעת הרא"ש דנתן סאה שאובים ונטל סאה כשרים. דבאופן כזה מוכרחים לצאת כל המים הכשרים זה אח"ז ויבואו תחתיהם השאובים עכ"ז אין בכך כלום דקמא קמא בטיל. אכן בכ"ז נראה לע"ד דאין כאן צורך לט"ס ורק חיתוך הלשון. דאין תיבת כשרים מחוברת עם למעלה רק הכי חיתוך הלשון נטל סאה ונפל לתוכה סאה מים. כשרים. ור"ל כשרים כל המים למקוה. ואח"כ חזר ללמדנו שאפי' עשה כן כל היום דעי"ז נתחלפו כל המים אפ"ה כשר. ולאו דוקא רובו. או אפשר שחסר מן הדפוס תיבת הא לבד והכי צ"ל ונפל לתוכה סאה. המים כשרים. והכי עדיף טפי דהרי בכל הסעיף הלזה לא באה מלת מים עם מלת סאה רק בזאת. ומוכרח להיות שמלת מים דדוקא עם כשרים. הבאה אחריה. והכי צ"ל נטל סאה אחת ונפל לתוכם סאה. מים כשרים. ולתיקון הלשון יחסר מלת הא. ואין בכך כלום. והבוחר יבחר. ולצורי אוחילה יהיה בעזרו ללמוד וללמד לשמור ולעשות כנה"ר וכנא"ה הדושו"ט והוא:
הצעיר
רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט