אור ברסלב
ומצור דבש חלק יורה דעה › סימן ד

ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד

חלק יורה דעה · סימן ד

סימן ג

קונטריס מקוה טהרה

ראשית דבר

הא מילתא ידעי לה רבנן דבקרים עליזה הזאת ק"ק

ברוך עמי מצרים ישצ"ו הן בעין מכה ישנה יש בה מדורות לפנים בזלזול טבילת הנדה רח"ל וכאשר ידעי לה רבנן שאגת אריה רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בתשו' פאר הדור. ועמד ותיקן להנתן דת בחיוב האשה לטבול לנדתה בתנאי וחיובי הכתובה. לבני מצרים כידוע. ולדאבון לב הפרצה הזאת לא נגדרה ובפרט בדורות האלה דאחסור ולא איכשור:

האמנם גם טבע הארץ עזר לרעה בהמכשלה הזאת. כי אחת היא עוב"י מצרים יע"א ארץ לא גושמה בגשמים ומטר. אשר נוכל לעשות ממימי הגשמים מקוה טהרה בדבר קל כשארית ערי ישראל. לא כן הארץ הזאת שחונה ולא גשומה. וממימי הנילוס מסתפקה גם קיץ גם חורף. וע"כ המקואות הנמצאים בתוכה מימות עולם כשלש או ארבעה במספר מו"מ כולם חפורים במעבה האדמה במקום עמוק עמוק באופן שיהיו מי הנילוס המתפשטים זרועותיו על שטח מרחבי העיר מתחת. מבצבצים ועולים מתחת הקרקע ומתכנסים לתוך גומה אחת במקוה. ואינן בני תמורה גם אם יסריחו מימיהן או ישתנו כמובן מאליו. ומקום המקוה עצמו עמוק כשאול יורדים אליו במדרגות רבות ויש מהם שגם אורם מצומצם ואפל קצת. ויש איזה מקואות שראיתי. שגם האיש גבר בגוברין אשר לא חונן באבירות לב יתירה יפחד וירתע לאחריו ויסבול צרה ומצוקה לעת הצורך לטבילתו. צא וחשוב להני נשי חלושות המזג ומגודלות על ברכי השעשוע והתפנוק כמנהגי ערי אירופה. כי אטמו אזניהם משמע שם טבילה ולחרפה היא להזכיר להם מקוה וטבילה כי יבוזו לו וילעגו. גם נקודת מרכז ומעמד איזה מהמקואות הנז' יתנו יד גם להנשים יראות את ה' להמנע מלטבול בהיות המקוה נמצא ברשות הרבים אשר נתהוה בסדר השנים ושינוי הבנינים להיותו כעומד ברה"ר. ובושים מלטבול בו מפני פריצי הדור אשר יסתכלו בהם בבואם ובצאתם. גם עתה רוב יחידי הקהל ואנשי צורה יצאו למרחב מרחוב היהודים וקבעו דירתם במגרשי העיר ופרווריה בנינים חדשים מקרוב. ושם אין מקוה ואין טבילה כדת של תורה:

הן כל אלה הסיבות ועוקציהן כולם עזרו לרעה לזלזל באיסור נדה החמורה. וכמעט נשתכחה תורת הטבילה מבני הדור החדש ובניהם בני הנדה רח"ל. ומיום בואי לשרת בקדש בק"ק הנז' העי"א מלאו מתני חלחלה על המכשול הזה ולא מצאתי מה לעשות לרפאת שבר בת עמי. ועם שהותר להם סילון של מים חמין לכתחילה. וכמ"ש בס' מנהגי מצרים יעו"ש. אכן כ"ז לא העלה ארוכה כי אם המקור משחת מאין מים במורד. כי הלא כל שם טבילה במקוה היה ללעג כאמור:

ובטכסי עצה עם גדולי עדתינו ונשיאיה העי"א עד"פ. אמרתי אולי נוכל לגדור הפרצה הזאת ע"י המצאה חדשה אשר אם ה' יעזרנו בה נקוה כי יסתם הפרץ הזה בע"ה. כי בדור הזה קמה חברה צרפתית וכו' המספקת מים לכל בני העיר בבתים ובחצרות. ממימי הנילוס ע"י סילונות וצנורות קבועים תחת הקרקע המביאים מים לכל בית ובית. ובכן אפשר מציא אופן לבנות מקוה כשר בבנין אבנים כדת ש"ת בכל הבתים אשר הם מולקי של ישראל ולמלאת אותם מהמשכת מי הנילוס לתוכם. וכמוהם יתכן לעשות גם מקואות על חשבון הקהל לאשר אין להם מולקי. ובהיות הם מקוה טהרה נקי וזך בחצריהם ובטירותם ובהצנע כת משופה ומנוקה מכל אותם הטענות אשר המציא היצה"ר למניעת הטבילה. אשריהם ישראל וקדושים הם לא שבקי היתירא ואכלי איסורא ח"ו. ושמחו שמחה רבתי על זאת. וכולם ענו ואמרו שאם הדבר הזה יצא לפועל מצד הדין. יתוקן הדבר בע"ה כי כולם מרוצים לבנות להם מקוה כשר בבתיהם בשמחה רבה. ותכף שנסתי מתני והלכתי למקום המכונה השואפת מים מהנילוס להספיק לכל בני העיר. ולא חסתי על כל הטורח והיגיעה. לקחת צורת המכונה ההיא ולהתבונן בפעולותיה. ע"י אנשים מבני ישראל מומחים ואומנים ובקיאים בחכמת המיקאניך. וצורתה הלא היא רצופה עם פס"ד הזה מבוארת כל הצורך ע"י סימנים כתובים עברית להקל על המעיין למען יוכל להתבונן על אופן פעולת לחיצתה את המים וכאשר נוסיף לבאר אופני פעולותיה והמשכתה את המים בהשאלה הנצבת אתני פה בעהי"ת ואחשבה לדעת כי כח ההיתר פתוח לקוצר שכלי. לעשות עי"ז מקואות טהרה כדת של תורה בע"ה. האמנם כאשר כי מילתא כדנא חדשה היה. וגודא רבה אית בה נדה החמורה ואיסור כרת שבה יראתי לעשות מעשה רב כזה ולסמוך אדידי חלילה. כי מכיר אני ערכי עלי מך הוא. וע"כ אמרתי אערכה משפטי לפני רבנן תקיפי ארעא דישראל העי"א. וגובה להם רבנן גאוני הדור אשר בירושלם בית תפארתי העי"א. ועלימו קטוף מלתי מה שהטלתי במצודתי בכח ההיתר. והיה אם יעזרוני ויחזקוני ויאמרו כי דיברתי נכונה. אזי שוש אשיש בה' אשר זיכני להיותי מזכה את הרבים על ידי קדשם ולהסיר מכשול רב ועצום מקרב עם הקדוש. ומני ומהם יתקלס עילאה בעהי"ת:

אי לזאת בקשתי שטוחה לפני מורי ורבותי רבנן גאוני דורינו העי"א אשר אתכבד להגיש פסק דין זה על שלחן תפארת גדולת תורתם. לעזרני ולחזקני בחכמתם. ובזכות שכלם. ונקיות סברתם. ועומק עיונם. בכל אשר תמצא ידם לעשות בכח ההתר. באיזה סעיפים ופרטים אחרים אשר לא עלו על שכלי הקצר ודעתי הקטנה. ולאסופי סברות הפוסקים בזה מספרי הקדש אשר אתם ואינם אתנו. ועת לעשות לה' להסיר מכשול גדול כזה מקרב עם הקדש המקודש בקדושת יוצרו. ולא יתגאלו עוד בטומאת הנדה הנתעבה והנמאסת. ודעת קדשם הלא תבין כי חוץ מהאופן הזה כמעט אין. אופן אחר לעשות מקוה טהורה. והמכשול לפתח חטאת רובץ לדאבון כל איש ישראל נאמן לדתו. וה' הטוב יעזרנו ע"ד כ"ש ויקויים בנו מ"ש וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. כי מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה. אמן:

שאלה

באשר כי בעיר הלזו עוב"י ק"ק מצרים הי"ו אין גשמים יורדים בה. גם קיץ גם חורף מסתפקת מהנהר הגדול נילוס כידוע ובסיבת חסרון הגשמים. לזה אי אפשר לעשות מקוה טהרה לטבילת נשים נדות כי אם מימי הנילוס. והדבר מובן כי לעשות טבילה מימי הנהר צריך להיות המקוה בנוי בעומק האדמה כדי שמי הנהר יבצבצו מתחת הקרקע וישתפכו לתוך גומת המקוה. ובסיבה זאת הנה רבות בנות אינן טובלות לנדתן בעוה"ר כלל. ונלאינו לתקן פרצה זאת ולא נתקנה וכאשר ביארנו וגלינו טפח וכסינו טפחים בהמודעה הנוכחית "ראשית דבר" והוא רחום יכפר עון:

ובכן עלתה על לבנו לגדור הפרץ הזה אם ה' יהיה בעזרתינו ע"י המצאה חדשה אשר נעשתה בדורנו זה. כי קמה חברה צרפתית המספקת מים לכל בתי וחצרות העיר ממימי הנילוס ע"י סילונות וצינורות טמונים בקרקע ונמשכים המים להבתים באמצעות מכונה גדולה המתנועעת בכח קיטור המים וכחה ללחוץ את המים ולדוחפו לתוך הצינורות הממשיכים מימיהם לכל חצרות העיר. וזה מעשה המכונה ופעולתה. המכונה הנה צורתה רצופה עם פס"ד הלזה. ונקל להתבונן על פעולתה ואופן המשכתה. ועלינו להודיע את סדר פעולותיה על המים ובאיזה אופן היא מביאה את המים. המכונה היא בנוייה בתוך חצר גדול ונשגב הרחק מאד מימי הנילוס. וממקום הנהר עד המכונה יש תחת הקרקע צינורות גדולים וחזקים טמונים תחת הקרקע אשר ראשי הצינורות הם בנויים בקרקעית הנהר והמים נכנסים מאליהם לתוך הצינורות האלה עד הגעתם למקום המכונה. ואז המכונה עושה פעולתה ללחוץ את המים הבאים אל קרבה ולדוחקם עד שיכנסו לתוך הצינור הגדול המסומן בהצורה באות צ. אשר הצינור הזה ראשו מחובר לגוף המכונה וגופו כולו משוקע בבנין תוך כותל בנין אבנים חזק. והצינור הזה מוליך מימיו דרך ישרה עד מקום אחד בקצה העיר הנקרא "לעבאסייא" ושופך מימיו לתוך בריכות גדולות ונוראות הבנויים שם בנין אדיר וחזק כערך ברכת מאמילא כמעט (להבדיל בין הקדש ובין החול) אשר הם כששה ברכות גדולות בנויים זו בצד זו וכולם פתוחים מזו לזו. והמים הבאים מתחת הקרקע ע"י הצינור הגדול הנ"ל באים מתחילה להבריכה הראשונה כדי שינוחו המים ויזדקקו מעפרורית אשר במים כדי שיהיו ראוים לשתיה. וכאשר תתמלא הראשונה ילכו המים להשניה. וכן ע"ז הדרך עד הבריכה האחרונה. וכולם הם מלאים מים לעולם רק כאשר יזקקו המים שבראשונה יתחילו לירד לתוך בור גדול ועצום המלא צינורות וסילונות ומשם יתפרדו לרחובות העיר. ותכף יתחילו המים שבבריכה שקודם ממנה לבוא אל תוכה. באופן שלעולם הם מלאות מים ושופכים מזו לזו. והצינור מביא מימיו אליהם לילה ויום לא ינוח. ואופן העבודה הזאת לא תשבות לילה ויום. וכח לחיצת המכונה ע"י קו הלוחץ שבתוכה הוא שואף ולוחץ אלף ושני מאות קילו מים בכל לחיצה אחת. ושלש עשרה פעמים היא לוחצת בכל מינוט ומינוט באופן שעולה שיעור המים הנלחץ בכל מינוט ומינוט הוא סכום חמשה עשר אלף ושש מאות קילו מים. צא וחשוב כמה מאות אלפים קילו לשעה. ועי"ז דעת לנבון נקל שאין המים נפסקים מחיבורם כלל שהרי המים של הנהר הם באים מאליהם ומשתפכים לתוך המכונה. ומכונה לא תספיק להוריק מימיה אל הצינור הגדול הנ"ל עד כי המים החדשים באים אל קרבה כהרף עין דאל"כ כיצד תוכל ללחוץ הסכום העצום של המים במינוט אחד כמובן. ואחרי פעולתה העצומה הנה המים בבואם אל הבריכות אשר כל אחת יש בה כמה אלפי מקואות לא יפסקו מימיהן לעולם. ומשם באים לתוך הסילונות הטמונים בארץ עד מקום הבתים והחצרות. ואולם סמוך לכל פתחי החצרות הסילון המביא אליהם אל החצר ההוא תחת הקרקע. יש בגבו מלמעלה כעין ברזא אשר ע"י תוכל החברה לסתום את המים על אותם בני החצר אשר לא ישלמו מחיר המים. ואותו הצינור עצמו מוליך מים לחצר הסמוכה לה המשלמים. וכשהחברה רוצה לסתום המים צריכה לחפור בעובי הקרקע עד הגעתה למקום הברזה הסותמת מים. זאת היא פעולת המכונה בקצרה. והצורה הרצופה בזה תספיק לבאר את מה שידרש לביאור עוד:

ובכן נשאלתי אם מותר מצד הדין לעשות מקוה טהרה מהמים האלה ע"י שיבנה מקוה בנין אבנים כדין ודת של תורה ע"פ מדותיו. ולמלאת את המקוה בכל עת הצורך ע"י ברזא הקבועה בכותל ומחוברת להסילון הטמון תוך הכותל כבנין ולהוריקו אח"כ ע"י נקב בשולי הכותל הנסתם בפשוטי כלי עץ דבר שאינו מקבל טומאה כדת ש"ת. כי אם יהיה היתר מצד הדין הנה יש בזה זכות גדולה להיות מזכה את הרבים ולהצילם ממכשול איסור הנדה דחמירה באיסור כרת שבה. כי עי"ז נקל לכל איש לבנות מקוה טהרה בביתו כדבר האמור. ויתקדשו ויהיו קדושים בעהי"ת:

תשובה הנה בשמים עדי וסהדי במרומים. כי כוליה גופאי מירתת יראה ורעד יבוא בי לגשת אל הדבר הזה כי מכיר אני את מקומי ערכי עלי בער ולא אבין. ואיככה אכניס ראשי לעשות חדשה באיסור נדה החמורה ועונשה עונש כרת רח"ל. האמנם לא זו בלבד שאין אני בין חורין וזאת חובתי ואעשנה להטפל בצרכי עדתי. ובפרט בדבר הגדול הזה אשר בו תלוי טהרת האומה וקדושתה. עוד זאת הנה חומרו של דבר הוא קילו. כי לדאבון לבבי הנה המכשול עומד לנגד מאז ומקדם. ואני אני בא לראות אופן להסיר את האיסור. ולא להקילו מאיסורו חלילה. וע"כ בה' שמתי מבטחי כי הוא יורני מדרכיו ויאיר עיני לבל אכשל בדבר הלכה. ויזכני להיות מזכה את הרבים. וזה החלי וה' יעזור לי. אלדים ה' חילי:

הנה בדבר בטור משפט זה רואה אנכי כי הנהו נאחז בסבך ספקות רבות הנופלים בדבר. וע"כ נחוץ לעמוד על כל ספק וספק ולברר משפטו מצד הדין. ואחרי שיתבררו בעהי"ת כל חלקי הספקות אז ישובו להיות לאגודה אחת. עומדת לימין שורת הדין מה שתהיה נוטה בעהי"ת. כי ע"כ חלקתים לחלקי הספקות כל ספק ובירורו סמוך לו כפי קוצר שכלי ואלו הם:

ספק הראשון. אם המכונה הזאת הלוחצת את המים הנכנסים בה ויוצאים אם יש לה דין כלי ואם מימיה מים שאובים אי לא:

ספק השני. אם תנועת המכונה הזאת ע"י כח קיטור המסבב את הגלגל והאופן לדחות המים ולהכניסם להצינור הגדול אם זה מיקרי תפיסת יד אדם או לא:

ספק השלישי. אם המשכת המים הנגררים בסילונית של מתכת שהם ברזל ועופרת אי אריך כיון שמקבלים טומאה. ובעינן הויתם ע"י טהרה כידוע:

הספק הרביעי. אם תמצא לומר שכיון שהמים באים מהמעיין לא חיישינן להוייתם ע"י טהרה. יש לעמוד אם נהר נילוס מיקרי מעיין גמור גם לדין זה. כיון שכתב הרדב"ז ז"ל שנהר נילוס רביתו ע"י גשמים. והבי"ד מהריק"ש ז"ל בהגהותיו סי' כ"א יעו"ש:

אלה הם הספקות הראשים שעלינו לעמוד בעהי"ת בבירורם ושאר הספקות יתבררו מתוך דברינו הלאה בעהי"ת:

ואענה דבר על ראשון ראשון. אם המכונה הזאת יש לה דין כלי או לא. הנה המתבונן בצורת המכונה אשר טרחנו לציירה ברחבה באופן מספיק. בעיניו יראה כי מימי הנילוס אינם נפסקים זה מזה ותמיד הם משיקים זה ע"י הצינורות המביאים מים מהנילוס ומשתפכים לתוכה אחד מימין ואחד משמאל המכונה ואחרי התלכדם בתוך הצינור הגדול המוליך מימיו למקום הנקרא אלעבסייא לא יתפרדו משם לעולם:

האמנם עלינו לברר אם גוף המכונה העשויה כמין חבית המושכבת על גבה. אם יש לה דין כלי. שאם יש לה דין כלי הגם שהמים הבאים אליה חוזרים לצאת ממנה מאליהן ואפי' אם הם מי מעיין, הוו המים שאובים ופסולים לעשות מהם מקוה. שכן פסק מרן בש"ע יו"ד סי' כ"א סעיף ה' וז"ל. מעיין שמקלח תוך כלי פסול לטבול בין במים שבתוך הכלי בין לאחר שיצאו מהכלי. ואם המעיין מקלח על שפת הכלי ולתוכו. תוך הכלי אסור לטבול וחוצה לו מותר אפי' אם המים שבתוכו מרובים ע"כ. וא"כ הכא בנ"ד שכל המים נכנסים לתוך המכונה וממנה יוצאים מה יושיעינו זה דאין המים נפסקים והם מי מעין. הא הו"ל דין מעין המקלח תוך כלי דפסול לטבול אפילו במים היוצאים ממנו כמ"ש:

ואולם כל חכם יבין כי אין הנדון דומה לראיה כלל. וכחא דהתירא דמכונה זו פתוח לרווחה לפני כלא מרנן יושבי על מדין לדין ולהורות. מצד חמשה סעיפים כולם נכוחות וישרות. אשר אבארם בעהי"ת אחת לאחת:

סעיף א'

הנה הדבר ידוע שאין כלי הפוסל בדיני המקוה לטבול בו או לפסול את המקוה ע"י הגרת מימיו לתוך המקוה. אלא בשני אופנים. האחד שיהיה כלי העשוי לקבלה. שנית שיהיה הכלי שלם הראוי לקבלה. אכן כל שניקב נקב המטהרו כשר גם למקוה. והא לך שורשן של דברים שהנה בדין כלי העשוי לקבלה, כן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' מקוואות ה"ב וז"ל כל כלי שלא נעשה לקבלה אע"פ שהוא מקבל אינו פוסל את המקוה. כגון הסילונות שהמים נמשכים מהם אע"פ שהם רחבים באמצע ומקבלים אין פוסלין את המקוה בין שהם של מתכת בין של חרם ע"כ. ודברי רבינו הם משנה ערוכה בפ"ד דמקואות יעו"ש. והנה מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דלא בעי הויתו ע"י טהרה שהרי הוא מוקים אפי' בסילונות כלי מתכות דמקבלי טומאה נינהו ואפי"ה מכשיר להו אם אין לו בית קיבול שיפסלו המים מחמת שאיבה:

ואי קשיא דכפי"ז קשה ממה שפסק הרמב"ם גופיה הפך זה בפ"ט הי"ד שכתב דכל דבר שמקבל טומאה אפי' מד"ס אין מזחילין בו יעו"ש והוי תרתי דסתרן דהכא מתיר הבאת מים למקוה ע"י סילונות של מיני מתכות דמקבלין טומאה מה"ת:

דע דהרא"ש ז"ל בכלליו כלל ל"א סעיף ז' עמד על דברי הרמב"ם ז"ל וביאר דדעת הרמב"ם דהך דאין מזחילין בדבר המקב"ט איירי במעיין שהוא לטבילת זב וזבה דבעו מים חיים ובעינן הוייתו ע"י טהרה אבל במקוה לטבילת שאר טמאים לא בעינן הוייתו ע"י טהרה יעו"ש. וכפי זה מתבאר דדעת הרמב"ם ז"ל דבמקוה כשר אפי' אין הוייתו ע"י טהרה כגון הך דסילונות ומותר להביא מים למקוה על ידם רק שלא יהיה להם בית קיבול הנעשה לכך. ובכן כלים שלא נעשו לקבלה לא חשיבי קיבול וכשרים וכדכתיבנא:

ותשובת הרא"ש ז"ל הנז"ל הביאה מרן הב"י בסי' כ"א בפסקא המתחלת הבא להמשיך מים וכו' שהיא סי' מ"ח שבש"ע וסיים הרא"ש דאפי' דפי' הרמב"ם במתניתין הוכשר בעיניו עכ"ז לא מלאו לבו לעשות מעשה כן. וע"כ מרן הב"י ז"ל לקמן הביא דברי הרמב"ם ז"ל דמתיר במקוה להביא מימיו ע"י סילונות של מיני מתכות אפי' אינן מחוברים לקרקע. ואפי' אם מקלח לתוך אויר המקוה. וסיים שם מרן הב"י וז"ל ומ"מ כיון שהרא"ש כתב שאינו רשאי לעשות מעשה להקל וגם כתב בתשובה שגדולים החמירו לפסול וגם ר"ש פירש דמזחיל ע"י דבר המקב"ט פסול אין להקל בדבר אלא נקיטינן כדברי הרא"ש הלכה למעשה עכ"ל. וכוותיה דהרא"ש פסק בשלחנו הטהור סי' מ"ח דגם בהמשכת מים למקוה לא ימשוך בדבר המקבל טומאה. כמו סילונות של מתכות. ומתבאר מדבריו. שבשלשה אופנים יש להתיר את הסילונות דמקבלי טומאה הנז'. האחת אם אין הסילונות מקלחים לאויר המקוה ממש רק על שפתו ונמשכים לתוכו. אופן הב' אם הסילונות מחוברים לקרקע ואין חילוק בין אם טמונים בקרקע או לא. דבטילי אגב קרקע ושרו. אופן השלישי אם ממשיך למקוה מים מהמעיין לא בעינן הויתו ע"י טהרה ושרי אפי' ע"י דבר המקבל טומאה. וכולם נכוחים להיתירא. כמתבאר מדברי מר"ן ז"ל ומדברי הרא"ש במקורן של דברים. בפסקיו ובתשובותיו יעו"ש:

והנה מר"ן ז"ל בש"ע סעיף ל"ו פסק ההיא דסילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו חשוב הבלה לפסול בו המקוה ע"כ. ומוכרחים אנו לפרשו דהך סילון הוא של חרס שאינו מקבל טומאה. וכדמפרש לה הרא"ם ז"ל לפי שיטתו דאוסר בדבר המקבל טומאה. דאל"כ יהיו דברי מר"ן סתרי אהדדי. והדברים ברורים לענ"ד. ובעהי"ת עוד נשנה פרק זה ברחבה כאשר יגיעינו ה' לברר הספק השלישי כי שם ביתו:

המתבאר מהאמור דכלי חרס שאינו עשוי לקבלה כמו סילונות דכלי חרס שאפי' מקבלים מים לא חשיבי קיבול וכשרים להביא מים למקוה אליבא דכ"ע. ובסילונות של מתכות שאינם עשויים לקבלה מצד פיסול דשאיבה. אינם פוסלים לכ"ע. אכן מצד פיסולם מהויתם ע"י טהרה. במחלוקת היא שנוייה. דלדעת הרמב"ם ז"ל כשר בכל גוונא לטבילת שאר טמאים. ופסולים רק לטבילת זב דבעי מים חיים ושם בעינן הויתו ע"י טהרה שהוא מעין. אבל במקוה כשר. ולדעת הרא"ש ז"ל גם במקוה בעינן הוייתו ע"י טהרה ואסור להמשיך מים למקוה ע"י סילון של מתכות. אכן. אם הסילון הוא מחובר לקרקע או אם הסילון שופך מימיו על שפת המקוה ולא לתוכו. או אם ממשיך מים למקוה מהמעין כשר לדעת הרא"ש ג"כ וכ"ש לדעת הרמב"ם. ואחרי אשר נתבאר דכלי שאינו עשוי לקבלה לא מיקרי קבלה ואינו כלי לפסול המקוה ע"י וכדבר האמור. מעתה נלכה לדין השני דכלי שאינו שלם אינו פוסל המקוה:

שכן פסק מר"ן בסי' כ"א סעיף מ' וז"ל כלי שניקב בשוליו אפי' כל שהוא אינו חשוב כלי לפסול את המקוה. ומ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחילה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה. ואם הנקב בצדדים אינו בטל מתורת כלי. עד שיהיה ברוחב הנקב כשפופרת הנאד שהוא כשתי אצבעות ראשונים מפס היד וכו' ויהיה קרוב לשוליו שאינו יכול לקבל שום מים ממנו ולמטה. יעו"ש. ומר"ן הב"י ז"ל הביא משם הרא"ש בפסקיו וכן הוא בתשובותיו שכתב דלמטה בנקב כל שהוא סגי. לכתחילה דלא נאמר כשפופרת הנאד רק בנקב מן הצד. וההיא דכתב משמו שאין להקל לעשות מעשה לכתחילה הם דברי הרא"ש בתשובה שלא נמצאת ביד מר"ן ז"ל ועכ"ז פסק מר"ן ז"ל כוותה כיון דרבינו הטור הביאה משם אביו הרא"ש ז"ל וכבר מר"ן ז"ל עמד לישבה עם דברי פסקיו יעו"ש:

ואולם מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מקואות ה"ג מתבאר דכלי המביא מים למקוה צריך שיהיה הנקב כשפ"ה בין משוליו ובין מגבו דין אחד להם יעו"ש:

הא מיהת דבנקב כשפופרת הנאד לית לך חומרא גדולה מזו ובנקב כשפופרת הנאד בטל ליה מתורת כלי לגמרי. והיא היא דין משנתינו דשוקת האמורה בדבריהם יעויין בד"ק. ואפי' לעשות מקוה בכלי נקיב כשפופרת הנאד ולטבול בתוכו שרי דאע"ג דקי"ל דאין לטבול בכלים. אכן בכלי נקיב כשפופרת הנאד שרי אליבא דכ"ע. שכן פסק מר"ן לעיל סעיף ו' וז"ל הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשאו מקוה ה"ז כשר יעו"ש. והגם דמר"ן סתם דבריו ונקט לישנא דנקב המטהרו דוקא ולא ביאר שיעורו. הנה נודע כי דרכו של מר"ן ז"ל להעתיק דברי הרמב"ם כצורתן שכך הם דבריו בפ"ו מה' מקואות ה"ד יעו"ש ודעת רבינו ז"ל שאם הוא כלי חרס דיו בניקב מוציא זית כדין טהרתו. והראב"ד ז"ל השיגו דלטבול בתוכו לא מיחוור עד שיהיה כשפופרת הנאד יעו"ש. ואולם רבינו הטור ז"ל בדין זה ביאר הדבר בפי' איתמר שכתב וז"ל ואם יש נקב בשוליה כשפופרת הנאד שרי. ועיין שם מר"ן הב"י מה דשקו"ט בדעת רבינו הטור יעו"ש:

באופן דלא מצינו חומרא גדולה מזו דשפופרת הנאד בכל דיני המקוה. ובנקב כזה בטל מתורת כלי לגמרי בין להביא המים על ידו למקוה בין לעשות הכלי עצמו למקוה. אם היה נקוב כשפופרת הנאד קודם קביעותו בארץ. וזה פשוט:

וכיון שכן דון מינה ואוקי באתרין הכא בנ"ד המכונה הזאת בשתים עלתה לטובה. דהיא כלי שלא נעשה לקבלה. שהדבר ידוע שכל מכונה ומכונה. אינה נעשית מכלים מלוקטים ר"ל שהיו כלים משמשים לדבר אחר ואח"ך חוזרים ומצרפים אותם לגוף אחד עד שתהיה מכונה. רק מתחילת יצירתה ובריאתה עושים כל חלקי איבריה מכוונים לתכלית פעולתה. וא"כ מכונה זאת מתחילת בריאתה נעשית ללחוץ המים הבאים אל קרבה ולדוחקם עד שיעלו להצינור הגדול אשר ראשו בגוף המכונה וגופו כולו משוקע בבנין. וא"כ מלבד דאין גופא ראוי לקבלה. כי לא נעשית לקבל. והמופת החותך על זה הוא הקו הלוחץ אשר בתוכה עולה ויורד הנעשה אתה בעת יצירתה של גוף המכונה ומקיף את חללה כולו בצמצום גדול כדי לדחוק המים הבאים אל המכונה מתחת לרגליו. ואנה ישאר לה מקום לקבל. וא"כ הוי דינא דסילונות שלא נעשו לקבלה. דאין פוסלים את המים מחמה שאיבה כלל כיון שאינה כלי וכאמור:

עוד זאת מעלה שניה אית בה שהנה גוף המכונה הרי היא כמין חבית גדולה מושכבת על צדה. והרי היא נקובה בארבע מקומות שהרי הצינורות מימינה ומשמאלה שופכים מימיהם אל פיה דרך אותם הפתחים שתים כנגד ב' ממש כאשר יראה המעיין בצורתה. וכל נקב מאלה הוא גדול כנאד עצמו וכ"ש משפופרתו וא"כ אין זה כלי כלל. שאם תפריד ממנה הצינורות תשאר גוף נבוב ומנוקב מכל צד אשר אי איפשר לקבל מים. וא"כ קודם חיבור הצינורות אליה לא היה לה שם כלי בתלוש כלל כי אין בה מקום לקבלה כמובן. וא"כ גם אחר שנתחברו אליה הצינורות מימין ומשמאל חזרה להיות כל המכונה עצמה צינור ארוך מתוכם להוציא המים מתוכו ע"י לחיצת האויר ותו לא. ואי משום דהסילונות שבה הם כלי מתכות דמקב"ט. הנה הם נמשכין ממעין דכשר גם אליבא דהרא"ש ז"ל. ועוד נעמוד ע"ז בע"ה בסעיף השלישי אשר שם נעמוד בע"ה על דין דהוייתו ע"י טהרה. ופה אנחנו דנין מטעמא דפסלות מצד שאיבה אם נתן לה דין כלי. והרי ביארנו לע"ד דאין זה דין כלי כיון שלא היה שם כלי ולא נעשית לקבלה כלל וכאמור:

ומצאתי הדבר מפורש בתשו' הרשב"א ז"ל כנדו"ד הביאה מר"ן הב"י ז"ל. וז"ל. שאלה מעין הנובע והמים הולכים בצינורות תחת הקרקע ומתקבצים בחפירה אחת. ובחפירה כלי שמתקבצים שם המים. ומשם יפרד לכמה דרכים. ודרך אחד הולך למקוה מהו. תשובה בין שהכלי שבתוך החפירה מחזיק ארבעים סאה בין פחות כל שהמים מחוברים למעין כל שחוץ לכלי טובלים ומטבלים בתוכו. לפי שהכל כמעין. ואע"פ שנפלו לתוך הכלי אינם נפסלים מחמת שאובים כיון שהמים מחוברים למעין. ולא עוד אלא שאיפשר לומר שפעמים טובלים אפי' תוך החפירה. וכגון שהיו ארבעים סאה במים שבין הכלי למעין. שהרי המים שבתוך הכלי העומד בתוך המים מחוברים הם למי המעין. וכל שהוא כן אפשר שטובלים אפי' בתוך הכלי. והוא שיהיה פיו רחב כשפופרת הנאד כדאיתא ספ"ק דיבמות וכדאמרינן פ' בתרא דחגיגה מטבילין כלי תוך כלי וכו' מפני שהמים שבתוך הכלי מחוברים למים שהוא חוצה להן. וה"נ דאמרינן בפ"ב דיו"ט שמטבילין כלי טמא אגב מימיו שהמים שבתוך הכלי כל שמשיקן עם המים שבנהר הרי הם נזרעים תוך מי הנהר. והם בעצמם מטהרים תוכו של כלי אע"פ שהיו שאובין בתחילתן. ואם אין מ' סאה במים שמן המעין לכלי אין טובלים לתוך הכלי אע"ג שהמעין נמשך ועובר על גביו. ולחוץ טובלים וכמו ששנינו בפ"ה דמקואות מעין שהעבירוהו ע"ג השוקת פסול. העבירו ע"ג שפה כ"ש כשר חוצה לה. שהמעין מטהר כל שהוא. פירוש השוקת כלים שמניחים סמוך למעין כדי שיכנסו שם מי המעין פסול לטבול תוך השוקת. וכשאין מ' סאה במים שבין המעין לשוקת כמו שכתבנו וכו'. ואם הכלי נקוב כשפופרת הנאד ונכנסים מי המעין שיש בו מ' סאה דרך אותו הנקב אע"פ שאין בכלי מ' סאה טובלים ומטבילים תוך הכלי שהרי נתערבו עם המים שבמעין. די שיעור מקואות כשפופרת הנאד:

וסיים עוד הרשב"א וז"ל ואם הכלי שאמרת נקוב בשוליו ממש שאינו יכול לקבל מים כל שהן אם אינו מקבל טומאה ככלי אבנים או אדמה אע"פ שנעשה כל המקוה ע"י קילוח אותו הכלי אינו פוסל המקוה אפי' המים יוצאים ממנו למקוה ממש ואע"ג שהושיבוהו ע"ג קרקע והקרקע סותם הנקב וכדתנן בפ"ה דמקואות השוקת אין ממלאין ממנה. וכו' נקבה מלמטה או מן הצד וכו' ובתוספתא שנו דוקא כשניקבה מן הצד בעינן דשפ"ה אבל ניקבה בשוליה ממש אפי' לא ניקבה אלא כמחט אינו פוסל וכו' ואיפשר שאין הלכה כן אלא כסתם מתני' ששנינו כמה יהיה בנקב כשפ"ה. יעו"ש עכ"ל הצ"ל:

דבר הלמד מתשובת הרשב"א הלזו דכלי שהוא נקוב כשפופרת הנאד ומי המעין נכנסים דרך אותו נקב מותר לטבול אפי' תוך הכלי וכ"ז אם הוא מן הצד אז בעי' כשפ"ה אבל בניקב משוליו אפי' נקב כ"ש שרי להביא המים למקוה ע"י אותו קילוח. אבל לא לטבול בתוכו שהרי אין בו דין דעירוכי מקואות דבעינן כשפ"ה ופשוט:

גם למדנו מתשובה זאת דהא דבעינן שלא יהיה הכלי מדבר המקבל טומאה אינו אלא בניקב הכלי נקב כ"ש דנהי דלא חשיב כלי לענין פיסול המקוה. אכן אין זה נקב המטהרו מדי טומאה דהא נקב כ"ש הוי מוציא משקה וזה אינו מבטלו שלא לקבל טומאה וכמ"ש הרמב"ם פי"ט דכלים יעו"ש. אכן בנקב כשפופרת הנאד שהנקב גדול מבטלו מדי כלי ולא חשוב עוד לקבל טומאה ואמטו להכי בחלוקה הראשונה דהכלי נקוב כשפופרת הנאד. לא הטיל הרשב"א תנאי שהכלי אינו מקבל טומאה. והדברים פשוטים והן הם פסקי מרן בשלחנו הטהור סעיף וי"י וסעיף מ'. ועוד ועוד:

ואע"ג דהרמב"ם והרא"ש ז"ל פליגי על דברי תשובת הרשב"א ז"ל הלזו. ופירוש דברי הרשב"א ז"ל הלזו ופירוש דברי הרשב"א ז"ל גופייהו במחלוקת היא שנוייה שהרי מהר"י טאייטאצאק ז"ל חלק על מרן הב"י בפירוש דברי הרשב"א כאשר יראה המעיין בדברי מרן הב"י באורך. ועם שמרן בב"י חזר לחזק פירושו כדברי הרשב"א ודלא כפירוש מהר"י טאייטאצאק ז"ל. הנה מרן גופיה בתשובותיו בס' אבקת רוכל סי' נו"ן הביא דברי מהר"י טאייטאצאק במקורם. ומרן בסי' נ"א חזר והודה לדבריו וכתב לו ותעלוזנה כליותי בראותי קשט דברי אמת יעו"ש. הנה המעיין בדבריהם יראה כי אין מחלוקתם על הרשב"א אלא במה שהרשב"א פירש מתניתין דהעבירו ע"ג שפה. שהרשב"א מפרשה שהמים הנכנסים תוך השוקת המה בעצמם יוצאים על שפת השוקת. והרא"ש והרמב"ם מפרשי לה שהמעיין בעצמו מקלח על שפת הכלי, וזאת היתה דעת מרן ז"ל בפירוש דברי הרשב"א. אלא שמהר"י טאייטאצאק ז"ל הכריח דבפירושא דמתניתין דהעבירו ע"ג שפה כולהו מפרשי לה דהמעיין בעצמו מקלח על שפת הכלי ואז יהיה שרי לטבול במים שחוץ לכלי. ואין בזה מחלוקת כי פירוש זה מוכרע מדברי המשנה גופה. ורק פלוגתייהו דהרשב"א עם דברי הרמב"ם והרא"ש הוא דאלו הרשב"א מתיר אם הכלי נקוב כשפופרת הנאד בכל מקום שיהיה ואין מן הצורך להיות סמוך לשולים ממש. באופן שלא יוכל לקבל שים מים כלל. רק בנקב כשפופרת הנאד בצדה סגי. והרמב"ם והרא"ש מצריכים שיהיה הנקב כשפ"ה ובסמוך לשולים ממש. ומרן בסעיף מ' פסק כוותייהו כמ"ש המעיין:

אכן לכל הדברות ולכל האמירות אם הכלי נקוב כשפופרת הנאד סמוך לשוליו באופן שאינו יכול לקבל מים. בהא ליכא מאן דפליג דשרי אפי' לטבול בתוכה וכ"ש במים היוצאים ממנו שהרי אין כאן דין מים שאובים כלל:

וכן מתבאר מדברי הרא"ש שכתב מרן בב"י משמו בדף קס"ט ע"ג בסוף פסקא המתחלת ולכן היה נראה לי וכו' שכתב וז"ל אבל בתוך הכלי אסור לטבול וכדקתני רישא בהדייא. ואע"פ שהוא מחובר למעיין כבר נתן הרא"ש הטעם דגזרו שלא להטביל בו גזירה דילמא אתי למיטבל בכלי שיש בו מ' סאה בלא חיבור. ומשמע דכל זה אינו אלא בכלי שלם לגמרי ואינו מנוקב כלל ולפיכך בין בתוכו בין חוצה לו פסולים משום שאובים. אלא שאם המעיין עובר על שפתו הוא מעלה את המים היוצאים ממנו משאיבתן. וכדאמרן. אבל אם היה מנוקב מצדו כשפופרת הנאד או מלמטה בכל שהוא בטל ליה מתורת כלי לענין זה ואין כאן זכר למים שאובים כלל. והילכך אפי' בתוכו טובלים יעו"ש:

זאת תורת העולה מכל האמור דבכלי שהוא נקוב כשפופרת הנאד מצדו לבד כשר לדעת הרשב"א להביא ע"י מים למקוה לכתחילה וזה הוא יסוד ומנהג שכתב הרב מהר"י טאייטאצאק ז"ל שכן נוהגים כדעת הרשב"א כמתבאר מדבריו בב"י ובתשו' מרן אבק"ר סי' נו"ן הנז"ל. ואולם כשהוא נקוב סמוך לשוליו כשפ"ה באופן שאינו ראוי לקבל מים ודאי שפיר דמי אליבא דכ"ע להביא ע"י מים למקוה לכתחילה דהא בטיל ליה מתורת כלי. והם הם דברי מרן בש"ע סעיף מ'. והאריכות עוד בזה אך למותר דהדין פשוט ומוסכם דבכלי נקוב כשפ"ה שרי:

וא"כ הכא בנדו"ד שגוף המכונה היא כחבית מושכבת על צדה ונקובה מארבעה פתחים כל אחד יותר גדול משפ"ה בשגם לו היתה החבית זקופה היה נקרא הנקב שבה נקב מן הצד והיינו מצריכים אותה שיהיה הנקב סמוך לשולים ממש כדי שתהיה כשרה אליבא דכ"ע. הנה עתה שגוף החבית הזאת מושכבת על צדה על הקרקע א"כ חזרו להיות כל הנקבים האלה בשוליה ממש. והרי אי אפשר לה לקבל מים עוד כלל. דבשוליה כשר מדינא להביא מים אפי' בנקב כל שהוא. וכ"ש בשפופרת הנאד. והרי במקום שפופרת אחת יש לנו ארבעה. זאת ועוד שהמכונה הזאת לא נעשית לקבלה כלל שאין כל בנינה רק צינור וסילון ארוך מתוכם לדחוק את המים ולהוציאו ממנה. והרי נתבאר דסילון שלא נעשה לקבלה שרי אף אם מקבל כמ"ש. זאת ועוד שמעולם לא היה שם כלי מעולם ואח"כ ניקב רק מתחילת יצירתה היתה גוף נביב ונקוב מארבע רוחותיו אשר אי אפשר שישארו בה המים. ומתחילת עשיתה לא היתה כלי. רק להתחבר על גבה הצינורות המים המוליכים וא"כ חזרה להיות סילון ארוך ואין כאן דין כלי. וכיון שכן אין למים היוצאים ממנה דין שאובים כלל. ומותר להביא מים למקוה על ידה לכתחילה. בלתי שום מיחוש כלל. לענ"ד ומה גם דבנדו"ד הנה הקו הלוחץ הנברא ונעשה מתחילתו לחלק מאיברי המכונה הנה פעולתו לדחות את המים אשר בקרב החבית הנקובה הזאת בכל הרף עין ומעולם לא יעמדו המים בתוכה רגע. וא"כ מוכח דאינו כלי העשוי לקבלה:

וכן בקדש חזיתי להרב המבי"ט ז"ל בח"ג סי' ע"א שנשאל בנדונו בטבילה שמימיה באים מן ההר תחת הקרקע ובקרקע יש כמה חביות טמונות בארץ וסמוך לפיהם יש נקב שבו נכנסים המים לחבית וכנגד נקב זה יש נקב אחר בחבית עצמה שמשם הולכים המים לחבית אחרת וכן עזה"ד עד בית הטבילה. ונשאל הרב ז"ל אם די בנקב זה שסמוך לפי החבית לבטלו מדין כלי. ואחר דשקו"ט הרב ז"ל בדין דנקב דשפ"ה שצריך להיות אצל שולי החבית. זאת הלכה העלה וז"ל בנדו"ד נראה שהנקבים של החביות אשר הם ב' נקבים זה כנגד זה. המים שלמטה מן הנקבים בלבד הם. שאינם מגיעים המים לנקבים עד שהחבית מלאה עד מקום הנקבים אבל המים שבאים אח"כ דרך הנקבים אינם תוך הכלי אלא צפים על המים שבחבית שאצל הנקבים אינן שאובים. וא"כ אין צריך שיהיו נקובים מלמטה להכשיר המים היוצאים דרך הנקבים למקוה כי כן אינם שאובים אלא אותם שהם בחבית למטה מן הנקבים. כי הא דתנן במקואות בור שהוא מלא וכו'. ובנ"ד שמים שבטבילה הם כשרים אע"פ שעברו אלו המים על מי החביות שהם שאובים אינם פוסלים הטבילה. שהן עצמם לא היו שאובים מעולם שהרי יורדים ממעין שבהר יעו"ש. ותשו' זאת רמזה מרן החבי"ב בכנה"ג יו"ד סי' זה. וכתב שמהר"א גאליקו בתשו' כ"י הכשיר בנדון זה מטעמא אחרינא יעו"ש:

ודעדיפא מינה הכא בנדו"ד שהרי החבית של המכונה יש לה ב' פתחים מכוונים זה כנגד זה ושניהם בשולי החבית ודאי דאין לחוש לשאובים. שהרי הרב המבי"ט מתיר אפי' שנשארים המים בחביות מן הנקבים ולמטה שהרי הנקבים שיש בחביות של נדונו הם בפי החביות מלמעלה וכל אורך גוף החבית מלא מהמים ועכ"ז מתיר מטעמא דהמים צפים מלמעלה לפני המים ויוצאים מזה ונכנסים בזה ובפרטן שהן מי מעיין דאינו נפסל בשאיבה. כ"ש בנדו"ד דאיכא תרתי ותלתי לטיבותא. דהנקבים זה כנגד זה בשולי החבית. והנקבים יותר משפופרת הנאד וגם הם מי מעיין. כי ע"כ לענ"ד נראה דאין כאן בית מיחוש כיון דזה אינו כלי וככל אשר כתבנו בחמלת ה' עלינו:

סעיף הב'

בהתר המכונה הזאת. דהלא כל עיקר פיסולו דמעיין המקלח תוך כלי דהמים היוצאים ממנו נמי מקרו שאובים. אינו אלא היכא שכל קילוח המים נכנס תוך הכלי דוקא. באופן שהמעיין אינו מקלח אפי' טיפת מים לחוץ החלל. וכמ"ש מר"ן הב"י לדעת הרשב"א בפ"י דמתניתין דשוקת וכן פירשה הרב ב"ח ז"ל בפירושא איתמר. אבל אם המים היוצאים מן המעיין מקלחים על שפת הכלי הייני סיפא דמתני' דהעבירו ע"ג שפה דשרי. שכן הוא פירוש הרמב"ם והרא"ש בפירוש הך סיפא. וכן פסק מרן ז"ל בסעיף ח'. וטעמא דמילתא דכאשר המעיין מקלח על שפת הכלי ג"כ א"כ הרי המים הבאים מהמעיין על שפת הכלי ולא עברו תוך הכלי מעלים את המים המרובים שנפסלו בעברם בכלי שהרי אח"כ נתערבו עם אותם שהן חוץ שהוא על שפת הכלי וכולם יש להם דין מעיין דקי"ל דמי מעיין מועטים מכשירים את המים השאובים המרובים מהם. וכמ"ש הרב"ח באורך יעו"ש:

וכן כתב הרא"ש בפסקיו והביא דבריו מר"ן הב"י ז"ל וז"ל העבירו ע"ג שפה כשר חוצה לה כגון שהיו מי המעיין נופלים קצתם ע"ג שפת השוקת. ומקצתן לתוך השוקת כשרים המים היוצאים מן השוקת אע"פ שאסור להטביל בתוכו. לפי שהמעיין הנופל על השוקת השוקת מטהר את המים בכל שהוא אע"פ שמי השוקת מרובים מהם מ"מ כל המים מחוברים למעין ע"י המים המעוטים הנופלים על שפת השוקת ונטהרים אע"פ שכבר נפסלו בשאיבה כשעברו דרך השוקת עכ"ל. והרי נתבאר טעמא דדינא דכשעובר על שפת הכלי ולחוץ אותם המים שחוץ לכלי חוזרים ומטהרים את המים שהיו בכלי אע"פ שהיו שאובים. חוזרים ונטהרים ע"י חיבורם למי המעיין:

והכא בנדו"ד ליכא הך דמעיין המקלח תוך הכלי. שהרי אותם הסילונות המביאים מים מהנילוס ומשתפכים לתוך המכונה שהם ב' צינורות בכל צד עליון והתחתון המסומנים בהצורה א' ב' ראשי הצינורות האלה הם קבועים בתוך המים בקרקעית הנהר בבנין חזק ועצים והמים צפים על פי הצינורות מלמעלה עד שאינו נראה ראשי הצינורות בתוך המים. שהדבר מובן מאליו שאי אפשר למים ליכנס בתמידות יום ולילה לחוך הצינורות האלה. כי אם בהיות הצינורות נמוכים ממי הנהר וקבועים בקרקעיתו. והצינורות הם מכוסים במי הנהר הצפים עליהם ונמצא דאין זה מעין המקלח תוך הכלי רק כלי השקוע במים. והרי כתב הרשב"א ז"ל בשער המים הבי"ד מרן הב"י דק"ע ע"א וז"ל פעמים שאדם טובל בתוך הכלים כיצד היה כלי מונח בתוך המים שבמקוה אפי' שפת הכלי למעלה מן המים אם היה הכלי נקוב כשפופרת הנאד ואפי' מצדו נעשו המים שבכלי חיבור למים שבמקוה והטובל בו כטובל במקוה. היה פי הכלי נתון בתוך מי המקוה אפי' היה הכלי שוכב על צדו אם היה פי הכלי רחב כשפ"ה ה"ז טובל בתוכו אע"פ שהכלי שלם. היה הכלי יושב על שוליו ופיו למעלה והמים צפים על פיו ה"ז חיבור אעפ"י שאין בפיו כשפ"ה דברים אלו שאמרנו בשהיה במקוה מ' סאה מלבד המים שבתוך הכלי. פחות מכן לא יטבול שאין המים שבכלי מחוברים אל מי המקוה שאין מקוה פחות מארבעים סאה. בד"א במקוה אבל אם נתנה במי מעיין אפי' אם אין במים שבמעיין מ' סאה חוץ לכלי ושאין בפי הכלי כשפ"ה טובלים בתוכו לפי שהמעיין מטהר בפחות ממ' סאה עכ"ל:

וא"כ הכא בנדו"ד שהצינורות הם קבועים תוך המים. והמים צפים עליהם א"כ תמיד הוי חיבור למי המעין. והכא באשר הצינורות הם מחוברים עם גוף המכונה השוכבת על צדה. א"כ נחשב הצינורות והמכונה גוף כלי אחד וא"כ ראשי הצינורות המשוקעים תוך מי הנהר הוי ממש הך דהיה פי הכלי נתון בתוך מי המקוה אם היה פיו רחב כשפ"ה דכתב הרשב"א דה"ז טובל בו ואע"פ שהכלי כולו שלם. והכא בנדו"ד הא איכא דעדיפא דהכלי נקוב כשפ"ה והוא סילון דאינו כלי והמים מי מעין. ואין אנו באים להטביל בתוכו רק להמשיך ע"י מים למקוה. נראה דליכא למיחש למדי דהא המים שבמכונה הרי הם מחוברים למעיין. וכדבר האמור. ודו"ק:

סעיף הג'

בהתר המכונה הנז"ל. אפי' אם תמצא לומר דהמים שבגוף חבית המכונה הוו שאובים עכ"ז פתח ההיתר פתוח לרווחה. שהרי כל המתבונן בצורת המכונה והצינורות המביאים מים אל קרבה מהנילוס. בלבבו יבין כי רב מרחק ממקוה המים של הנהר עד מקום השתפכם בהמכונה. והצינורות הם גדולים וקבועים בקרקע מתחת לארץ. ומתמלאים תמיד ממי הנילוס מאליהן ובאים דרך ישר עד גוף חבית המכונה ומספיקים לה די שיעורה ללחוץ המים עד אשר יכנסו לתוך הצינור הגדול המסומן באות צ. הקבוע בבנין הכותל ומוליך מימיו להבריכות אשר בעבאסיא. וצא וחשוב כמות המים הבאים אל קרבה עד שיספיק להמכונה בכל לחיצה ולחיצה לשיעור אלף ושני מאות קילו מים. אשר הוא מכוון למספר שבע מאות ועשרים אוקאס. ושלש עשרה לחיצות לוחצת המכונה בכל מינוט ומינוט. אשר מספר המים הנדחק בכל מינוט אחד הוא סכום תשעה אלפים ושלש מאות וששים אוקא בכל מינוט. ולולא שהצינורות הם גדולים ומלאים מים תמיד. אי איפשר להמכונה ללחוץ סכום המים העצומים האלה בכל רגע ורגע וזה דבר מובן מאליו. וא"כ הרי נתברר לנו שהצינורות הם מחוברים למי הנהר בלי הפסק כלל. ומחוברים אליו לעולם. גם נתברר במופת שכמות המים אשר בצינורות. מראשם הלוקח מים מהנהר עד ראשו השני המחובר לגוף המכונה יש בהם כמה וכמה שיעורי מקואות כמובן. והגם כי השיעור אשר אמרנו הוא ע"י משקל ולא במדידה לית לן בה בנדו"ד:

שהרי מר"ן ז"ל בתשו' אבקת רוכל סי' נ"ג. דק ואשכח ששיעור המקוה במשקל הוא. קס"ח רוטול שאמי. יעו"ש. והרב בית דוד בתשו' סי' ק"ב שיער שיעור המקוה באוקאס ועלה משקלו רנ"ט אוקאס ושמונים דרהם. וג"ע הרב חיד"א ז"ל בתשו' חיים שאל ח"א סי' ע"ד אות ח"י כתב משם תשובת הרב המבי"ט ז"ל דאין לסמוך על המשקל רק על המדה של האצבעות בתשבורת כמ"ש מר"ן בריש ס' כ"א. ומר"ן ז"ל גופיה באותה תשובה מסיק דאין לסמוך על המשקל במקום שהוא סותר למדה. כי המדה עיקר ויתד תקועה. יעו"ש. ומכ"ש לפי מ"ש הרב ברכות המים בחיו"ד דע"ב ע"ד. שבעיה"ק ירושת"ו שקלו הרנ"ט אוקאס של שיעור הרב בית דוד ז"ל ונמצא חצי שיעור מו"מ מכפי מדידת האצבעות וגמרו שלא לסמוך על המשקל:

מ"מ אין הדברים הנז' אמורים אלא אם באנו לעשות שיעור המקוה על המשקל מצומצם יהיה קס"ח רוטול או רנ"ט אוקאס וכיוצא אז אמרינן דאין לסמוך על המשקל אם הוא סותר למדידת האצבעות בתשבורת. אכן אם המים אשר לפנינו הוא עשרה פעמים כפולים מהמשקל. הדבר פשוט וברור דלא חיישינן למדי. שהרי אפי' לפי יקר סהדותיה של הרב ברכות המים ז"ל עלה ההפרש בין המשקל להמדה רק למחצה בקירוב. אכן כל בר שכל יודה שלא יתכן שיעלה ההפרש בין המשקל להמדה עד חמשה או ששה בשום אופן. ובנדו"ד קח לך עשרה פעמים כפלי כפלים מאשר תבקש. והדברים פשוטים והאריכות אך למותר:

ונחזור לדברינו כי הנה כבר ביארנו שהמים אשר בצינורות הם נמשכים ממי הנהר ומחוברים אליו תמיד. ובאים מאליהן ומשתפכין עד מקום המכונה הלוחצת. וכיון שכן אפי' אם נחשוב לחיצת המכונה לשאיבה והו"ל מים שאובים כל אותן המים שבתוך גוף המכונה. הנה המים הבאים מהנהר שבתוך הצינורות הם מטהרים את אלו אשר בתוך המכונה. שהרי פסק מר"ן ז"ל סי' ט"ו מקוה שיש בו ארבעים סאה יכול לשאוב כל היום וליתן לתוכו אעפ"י שהם רבים על המים שהיו בתחילה יעו"ש. והצינורות האלה דין מקוה להם והם כשרים לטבול בהם לו היה באפשרות ליכנס לתוכם כדמוכח מתשו' הרשב"א ז"ל שהבאנו לעיל דמתיר אפי' לטבול תוך הכלי אם המים מחוברים לנהר. ואם פי הכלי רחב כשפופרת הנאד יעו"ש. והכא הוא רחב יותר מהנאד עצמו כמובן. והוא קבוע בקרקע ודין מקוה יש להם. וכיון שבתוך הצינורות האלה המים כשרים ויש בהם יותר מארבעים סאה א"כ אפי' אם המים בהגעתם למקום המכונה נעשו שאובים. הרי המים שבצינורות מטהרים אותם משאיבתן ע"י ריבוי המים שבתוכם. וכן חוזרים חלילה. זה נכנס וזה יוצא ולא יחסר המזג משיעור ארבעים סאה בצינורות לעולם ובכל רגע שהמים נכנסים למכונה ונעשו שאובים. המים הבאים מהצינורות בכל הרף עין מטהרים אותם:

ודעדיפא מינה הכא כנדו"ד שמי הנלוס דין מעין להם כאשר יתבאר בע"ה בספק הרביעי. שאז אין אנחנו צריכים שיהיה בהם ארבעים סאה. שהרי שם באותו סעיף כתב מר"ן ז"ל שמי מעין אפי' בכל שהוא יכול לשאוב כל מה שירצה ויתן בתוכה. ואז יצא לנו ההתיר ביד רמה. אפי' אם נחשוב גם מים שבצינורות ושמכונה הכל שאובים. הנה מי הנילוס המשיק תמיד את מימיו עם מי הצינורות מעלים אותן משאיבתן. שכן פסק מר"ן בסעיף י"א מקוה מים שאובים שהמשיכו עליו מי מעין אפי' מי המעין מועטין. המועטים של המעין מטהרים את השאובים המרובים. בין קדמו מי המעין לשאובים ובין קדמו השאובים למעין ואפי' לדעת החולקים ס"ל דמעין נפסל בשאיבה כמ"ש שם הרמ"א ויש חולקין והיא ההגה דסעיף מ'. היינו דוקא אם הוא מעין כ"ש דאין בו ארבעים סאה. אכן אי איכא מ' סאה במעין שוב אינו נפסל. והכא בנדו"ד קח לך כמה מאות ארבעים סאה. כמובן. ואליבא דכ"ע מטהרים את השאובים. וא"כ עלה בידינו דמים שבמכונה זו אינם נחשבים שאובים מתרי אנפי תרצי אשר ביארנו לעיל לקוחים מדברי מר"ן ז"ל ודו"ק:

סעיף הד'

בהתר המכונה הנז"ל. בשגם לו יהיה שאין בצינורות המביאים מימיהם מימי הנילוס. שיעור מקוה שלם של מ' סאה. האמנם אין שום אדם יכול להכחיש המוחש דודאי אית ביהו לכה"פ יותר מחצי מקוה דהיינו עשרים סאה ועוד. וכן גם לו נחשוב שהצינורות האלה אין להם דין מקוה אעפ"י שיש בהם ארבעים סאה כיין שאינן עשויים לטבילה ממש. וכן גם אם נחשוב שאין למימי הצינורות האלה דין מעין רק מי גשמים. אכן לא נכחיד תחת לשוננו שהמים אשר בתוכם באים מאליהם לתוכן. וע"כ הריעותות האלה פתח ההיתר פתוח. שכ"פ מר"ן בסעיף מ"ד וז"ל אין המים וכו' בג' לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מהכלי וכו' אבל אם היו רוב מהכשרים הרי המקוה כשר. כיצד מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים. והיה ממלא ושואב חוץ למקוה. והמים נמשכים ויורדים למקוה בין שהיו נמשכים ע"ג קרקע או בתוך הסילון וכיוצא בו מדברים שאינן פוסלים המקוה ה"ז כשר ואפי' השלימו לאלף סאין. שהשאובה שהמשיכוה כשרה. אם היה רוב מ' סאה מן הכשר. וכן גג שהיה בראשו עשרים סאה ומשהו מי גשמים ומילא בכתפי. ונתן לתוכו פחות מעשרים שנמצא הכל פסול ופתח הצינור ונמשכו הכל למקוה אחר ה"ז כשר שהשאובה שהמשיכוה כולה כשרה הואיל ויש שם רוב מהכשר עכ"ל. ודברי מר"ן ז"ל הם דברי רבינו אות באות בפ"ד ד"ה מקוואות ה"ח יעו"ש. ומה שיש לעמוד בז' יתבאר לקמן בבירור ספק השלישי כי שם ביתו):

וכיון שכן הכא בנדו"ד אין הצינורות ולא המכונה עצמה שופכים מימיהם לתוך המקוה עצמו. רק המים שבשניהם מתערבים ויוצאים לתוך הצינור ומשם להבריכות הגדולות שנמשכים המים ע"ג קרקע הבריכות תחילה ומהבריכות חוזרים ליכנס תוך צינורות הטמונים בקרקע המחלקים מימיהם לבתי העיר וחצרותיה. ומשם יכנסו לתוך המקואות אשר יעשו בע"ה. וא"כ ממ"נ אי אתינא עלייהו מטעמא דמקוה שיש בו רוב מהכשר. שנחשוב את הצינורות האלה המביאים מים מהנהר כדין מקוה כשר שאם היה באפשרות לטבול בתוכם וכדמוכח מתשובת הרשב"א שהבאנו לעיל. שהתיר לטבול תוך הכלי אם מחובר לנהר. וכן לדעת הרמב"ם שאין הסילונות האלה פוסלין את המקוה כיון שלא נעשו לקבלה. ובשגם לדעת הרא"ש ז"ל הרי הם כנויים בקרקע ובטיל אגביה. וכמו שכתבנו לעיל. וא"כ אם נתן להם דין מקוה הרי יש בהם רוב מהכשר. ובכן גם אם נחשוב גוף המכונה כלי והמים שאובים. הרי מדינא מותר למלאות ולשאוב חוץ למקוה והמים הנמשכים אפי' בתוך הסילון ובנדו"ד מעלין את המקוה להכשרו. והרי יש כאן המשכה גמורה והמקוה כולו כשר מן הדין. כמ"ש:

ואם לא נחשוב אותן לחשוב את הצינורות האלה כדין מקוה ונאמר שאין כאן מקוה מעיקרא ואין כאן המשכה אליו. אכן הדבר פשוט דלא גרע מדין גג שהיה בראשו כשיעור רוב המקוה. דהיינו כ"א סאים ואח"כ מדינא יוכל לערות בתוכם י"ט סאין ואפי' שהכל פסול ואין כאן מקוה. אפי"ה כיון שמתערבין שניהם קודם ירידתן למקוה כשר מדינא. והכא נמי נימא שהמים שבצינורות דינם כמים בראש הגג שאינו מקוה. ומים שבמכונה הם שאובים גמורים כדין הי"ט סאין שנתמלאו בכתף. מכיון שאח"כ פותחים את הצינור הגדול ומתערבים המים הפסולים והכשרים יחד ואח"כ יורדים למקוה הרי מדינא כשר. וזאת ראיה חותכת להתיר המים אשר בהמכונה. לפי קוצר דעתי:

ואל תשיבני ממ"ש רמ"א ז"ל בסעיף הנז' וז"ל אבל אם המשיך תחילה מים פסולים ואח"ך הביא עליהם רוב מים כשרים לא מהני. ע"כ ודברי רמ"א ז"ל הם דברי מר"ן הב"י שדקדק כן מדברי רבינו ז"ל כדי לישב דבריו מסתירת דבריו אהדדי ומוכרחים לחלק בהכי. וכמ"ש מר"ן הב"י בארוכה. וכדברי מר"ן בבית יוסף הן דבריו בכ"מ בה' מקוואות על פסקי רבינו הנ"ל. וא"כ כפי חילוק זה צריכים אנחנו לומר שהמים הכשרים הם יהיו תחילה הרוב ואח"כ יועיל להם המשכת המים הפיסולין עליהם. להכשיר המקוה. אבל איפכא לא. וא"כ הכא בנדו"ד של המכונה הרי. המים אשר במכונה הם הקודמים לצאת אל המקוה כי אין המים יוצאים לחוץ אלא על ידי אמצעות המכונה הדוחקת את המים לחוץ. וא"כ אם המים שבמכונה חשבינן להו מים שאובים ופסולים מצד עצמן מה יושיעינו המים אשר בתוך הצינורות הבאים מהנילוס לתוכן מאליהן וכשרים. הרי סוף סוף המים הפסולים הם היוצאים תחילה. ואח"כ באים עליהם המים הכשרים. ולא מהנו לדעת מר"ן הב"י בשיטתו לפירוש דברי הרמב"ם וכדברי ההגה שכתב רמ"א ז"ל:

על זאת אשיבך קורא נעים תשובה נצחת דאין כאן בית מיחוש בנ"ד. דהנה המעין במקור הדברים של מר"ן הב"י בב"י ובכ"מ. יראה שכל עיקר חילוק זה דבעינן שהמים הכשרים יהיו תחילה. קודם המשכת מים הפסולים עליהם. אינו אלא בעירוב המים הכשרים והפסולים בתוך המקוה עצמו כבבא קמיתא. דכתב מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכים ויורדים לתוכו שה"ז כשר שהשאובה שהמשיכוה כשרה כיון שיש בה רוב מהכשר. ועל נדון זה מצריך מר"ן הב"י כיון דאתינן עלה מטעמא דהמשכה בעינן שיהיה במקוה רוב מהכשר תחילה ואח"ך ימשיך המים הפסולים עליהם להכשיר המקוה. כיון שבנדון כזה לא היה להם שום התרבות הפסולים עם הכשרים אלא בתוך המקוה עצמו. ומשו"ה בעינן המים הכשרים תחילה. דאם לא היו הרוב כשרים תחילה הא פסול להו ג' לוגין מים שאובים שנפלו לתוך המקוה. קודם שיהיה בו כשיעור:

אכן כאשר יהיה תערובת המים הכשרים עם הפסולי' קודם ירידתן אל גוף המקוה. כנדון דגג שיש בראשו עשרים סאה ומשהו דכתב רבינו דשרי לשאוב וליתן אל תוכם כלי המשכה ואח"כ פותח הצינור והמים יורדים למקוה. והמקוה כשר. בזה אין לחלק שיהיו המים הכשרים תחילה. והדבר מוכרח ומוכרע מאליו דהא בנדון דגג אין כאן שום מציאות ושום אופן בעולם שיצוייר דהמים הכשרים ירדו למקוה תחילה. דהרי אין המים הכשרים יורדים לבדם ולא הפסולים לבדם יורדים אל תוך המקוה עד שנאמר שיהיה רוב הכשרים תחילה. ואין כחא דהתירא תלוי אלא בתערובת הכשרים והפסולים תחילה ירידתן למקוה. ותדע דהא בנדון של הגג המים הפסולים של הי"ט סאין האחרונים הם בלי המשכה כלל רק שהוא ממלא בכתף ונותן לתוכן. ולא שייכא בהו הך חלוקה שימשיך המים הכשרים תחילה ואח"ך הפסולים. דהא הפסולים דהכא מתכשרי אפי' בלא המשכה. אלא מכיון שמתערבין יחד קודם פתיחת פי הצינור והרי בעת שפותח הצינור הרי הם נמשכים תרוייהו לתוך המקוה וכשרום מטעמא דהיה בהם רוב מן הכשר דהיינו מי הגשמים שנתכנסו בראש הגג. והמשכה אחת תועיל לכולם והוא חילוק מבורר וברור. תמצאנו בדברי מר"ן הב"י ז"ל בדברים קצרים כוללי הרצון וז"ל וצ"ל דהא דקתני שמתערבין הייני לאפוקי היכא דלא נפלו רוב כשרים ברישא דהיכא דהיה במקוה פחות מכ' סאה ומשהו מים כשרים היא נפסל בשלשה לוגין שאובים אע"פ שנפלו בי בדרך המשכה. אבל כשהן מתערבין קודם שירדו והם נמשכין ויורדים אע"פ שאין רוב הכשרים ניכר ועומד לעצמו כיון שגם השאובין שאינם יורדים למקוה בפני עצמם אלא מעורבין עם הכשרים ובדרך המשכה כשרים והכי משמע מדברי רבינו שכתב אין המים שאובים פוסלים את המקוה בג' לוגין וכו' ואח"ך כתב וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים וכו' מבואר דהיינו לומר דאפי' שאב ונתן לתוך המקוה בלא המשכה כלל שכבר נפסל המקוה בג' לוגין מים שאובים שנפלו לתוכן אם היו רוב כשרים במקוה כשר ע"י המשכה שימשכם כולם יעו"ש עכל"ה הצ"ל. ודעת לנכון נקל דהחילוק הוא מבורר ומוכרע דכיון שמתערבין קידם ירידתן למקוה ההמשכה לכולם תועיל להכשיר המקוה וכדכתיבנא. והך דכתב מר"ן בסו"ד אם היו רוב כשרים במקוה כשר. הך מקוה לאו דוקא רק פירושו מקום אסיפתן וכינוסם שהכי בדין דגג עסקינן ואיה הוא המקוה המוזכר בזה. והלא אחר פתיחת הצינור המים יורדים למקוה. אבל קודם ירידתן היו מכונסין בגג ופשוט הוא. או יותר נלע"ד לגרוס המקוה כשר ע"י המשכה. ואין כאן מקום להאריך. ולהטריח על המעין:

באופן דבהך נדון דמים מכונסים בראש הגג בהיות בהם רוב מים כשרים. אפי' שאח"ך ממלא הי"ט סאים הנותרים בכתף ובלי המשכה כשר המקוה ע"י שיפתח הצינור וירדו הכל מעורבין למקוה והך דבעינן שיהיו המים הכשרים תחילה היינו אם מתערבים בתוך המקוה עצמו, דאז בעינן שיהיו תחילה רוב בכשרות דאי לאו הכי המקוה נפסל ע"י ג' לוגין. כיון שאין שם רוב ופשוט:

ומהאמור דעת חסרתי להבין דברי הרב ש"ך בב"י זה שציין על דברי רמ"א ז"ל שכתב דבעינן המשכת מים כשרים שהם דברי מר"ן הב"י. ושם בס"ק צ"ט פירש הוא ז"ל דפירוש הדברים שאם המשיך תחילה מים שאובים למקוה ואינם כ' סאים ואח"ך הביא עליהם מי גשמים כלומר יותר מכ' סאים אפי' אם פתח הצינור אח"ך ונמשכו הכל לא מהני יעו"ש. ואדון לפניו בקרקע דדברי קדשו אינם מובנים לי דעירב ב' נדונות כנושא אחד והם מרוחקים זה מזה. ומלבד דדבריו הם הפך דברי מר"ן הב"י ז"ל גופיה דכתב בהך נדון דגג כיון שמתערבין קודם ירידתן למקוה אין הכשרים ניכרים ועומדים בפני עצמן. וכן הפסולים אינם יורדים בפני עצמם. ולא שייכא לומר הכשרים בעינן שיהיו תחילה. זאת שנית הא בדין הגג לא בעינן המשכה למים השאובים כיון דאיכא רוב מי גשמים ואפי' ממלא בכתף ההמשכה האחרונה מכשרת הכל. ולפרש בדעת מר"ן דגם בההיא דגג בעינן שיהיה במקוה רוב כשרים תהילה קודם שיפתח הצינור. וירדו המים המעורבים תוך המקוה הם דברים שאין להם שחר דכפי"ז יהיה נדון דגג בעינן קרי רובי דהא בראש הגג הא איכא כ' סאה ומשהו מי גשמים דהוי רוב הכשר ואם גם במקוה שלמטה יהיה ג"כ רוב כשרים תחילה א"כ מקוה זה משונה הוא דבעינן קרי רובי כשרים. וזאת לא אמרה אדם מעולם. וא"כ למה צריך להיות ממלא ושואב לתוכם לתשלום המ' סאה. הא איכא רוב כשר בגג ורוב כשר במקוה התחתון. מלבד דדעת חסרנו מאי עדיפותיה דתערובת המים קודם ירידתן למקוה מתערובתן לתוך המקוה. הא בכולהו מצרכת רוב כשרים במקוה תחילה. וזה דבר נמנע לפרשו כלל. אלא דהדבר ברור דהך דבעינן מים כשרים שכתב רמ"א משם מר"ן הב"י הם דוקא במים הפסולים המתערבים תוך המקוה. דאז בעינן שיקדימו המים הכשרים תחילה. אכן בנדון דגג דאיכא רוב מי גשמים תחילה. וממלא בכתף ושופך לתוכן כלי המשכה. הוי הכשרו ע"י פתיחת הצינור שירדו מעורבים שניהם קודם שירדו למקוה. והמשכה זו תועיל לכולם וכמ"ש מר"ן בב"י ובפסקיו בש"ע בסעיף הזה שאנחנו עסוקים בו והם דברים ברורים לקוחים מדברי מר"ן גופיה והאריכות אך למותר ודברי הרב ש"ך לא זכיתי לישבם:

נחזור לדידן דגם הכא בנדון המכונה כיון שאין המים היוצאים ממנה נכנסים לתוך המקוה רק המים אשר בצינורות הבאים מנילוס מאליהן הכשרים עם המים שבמכונה שניהם יוצאים להבריכות הגדולות ושם מתערבין שניהם ואח"כ ע"י פתיחת הצינורות המים המעורבים שניהם באים למקוה. א"כ הו"ל ממש הך דינא דגג דכתב מר"ן. דשרי בשופי ואין כאן בית מיחוש לענ"ד:

ומכ"ש דבנדו"ד הא איכא דעדיפא מינה. שהרי אין דברי מר"ן האמורים בענין אלא במימי גשמים אכן במעין לא צריכנא להא ולא דכוותה. שהרי כתבנו לעיל בסעיף השלישי דבמעין כל שהוא מטהר את השאובים כמ"ש מר"ן בסעיף י"א. וכן פסק מר"ן ז"ל בסעיף ט"ו דבמעין כל שהוא יכול לשאוב כל היום וליתן בתוכו יעו"ש ומבואר שם דאין חילוק בין אם קדם המעין לשאובים או השאובים למעין יעו"ש. והכא בנהר נילוס אין זה דין דמי גשמים רק דין מעין וכאשר אבאר בע"ה בהתרת הספק הרביעי איה"ב. ואולם לרווחא דמילתא דאפי' במי גשמים כחה דהיתרא פתוח לרווחא מדין הגג האמור וכדכתיבנא ודו"ק:

סעיף הה'

בהיתר המכונה. לסניף לצדדי ההיתר האמורים לעיל. דהא כתיבנא לעיל שהמכונה הזאת הלוחצת את המים כחה גדול לשאוף וללחוץ בפעם אחת אלף ושני מאות קילו מים שהם שבע מאות אוקא ועוד והסכום הזה יש בו שיעור מקוה ויותר כאשר הוכחנו כ"ז בסעיף השלישי. וא"כ כיון שבכל לחיצה ולחיצה שלוחצת המכונה יש בה שיעור הכשר מקוה בשופי. והלחיצה הזאת היא באה מהמים אשר בצינורות הבאים מהנילוס מאליהם עד מקום המכונה להספיק לה די צרכה. וא"כ אפי' אם נחשוב שהלחיצה הזאת היא מפרדת את המים ממקורם. בכ"ז לדעתי יש לדמותו לדין גל שנתלש ובו ארבעים סאה דפסק מר"ן ז"ל סעיף ה' דגל שנתלש מהים ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים עלתה להם טבילה. אלא דבעינן שלא יטביל בו בעודו באויר יעו"ש. והכא בכל לחיצה ולחיצה הרי גל אחר גל שנתלשים זה אח"ז. וא"כ כיון שהוא גופו כשר לטבילה. א"כ פלט לה מדין שאובים שהרי במקוה שלם בשיעורו שוב אין השאובים פוסלים בו. והכא גופו כולו הוא מקוה גמור. מאי אמרת דהכא הוי ריעותיה דהא מקוה שנתלש בתוך הכלי. וא"כ הגם דאין ריעותא מצד שיעור המים הא הויה קברתיה מצד הכלי. זה אינו שכבר הוכחנו דכלי שהוא נקוב כשפופרת הנאד הוא כשר לטבילה כמש"ל וא"כ הו"ל המים כשרים והכלי כשר. דפלטינן מיהא מדין שאובים. ואם אמנם יש לצדד בזה. הא מיהא להיותו סניף לצדדי ההיתר האמורים לעיל זה יוסיף בכח ולא יגרע. וכמו שיראה המעיין ועוד יש לי סניפים אחרים בכחא דהתירא. אכן שלא להטריח על המעיין יותר מדאי בהתרת הספק הראשון לבדו. ע"כ אמרתי להסתפק בחמשה הסניפים האמורים אשר כולם הנם סמוכים על שלחנו של מר"ן דאתרא דידיה סמכינן. וזאת תורת העולה מכל האמור ומדובר בהתרת הספק הראשון דאין כאן מיחוש להמכונה הנ"ל מחמת חשש כלי. ואין מימיה נפסלים מדין שאובים וכמש"ל. ומעתה נלכה ונבואה לברר את הספק הב' בעהי"ת:

הספק השני

אם תנועת המכונה הזאת ע"י כח הקיטור המסבב את אופני הגלגלים לדחוק המים ולהכניסם להצינור הגדול אם זה מיקרי תפיסת יד אדם או לא. כיון שהאדם הוא המנהיג את המכונה.

ואען ואומר. שאם יש צד לומר בנדו"ד דהוי תפיסת אדם כיון שהאדם הוא המנהיג את המכונה הזאת א"כ נפל פתא בבירא. ואין נקב הכלי שוה להכשירה. והרי באנו לידי ספיקי חריצי. וה"ז דומה

למקוה מויגו הנודע בתוקף מלחמותיו וספריו שנתחברו מצד המתירים והאוסרים כידוע. דשם נמי היה הכלי נקוב כשפ"ה ועכ"ז אסרוהו כת הרבנים האוסרים מטעמא דתלישת המים מן הבור הויא ע"י אדם וא"כ הוי תפיסת יד אדם במילוי המקוה. ואע"פ שהמשיכוהו ע"י סילונות בקרקע לא מהניא. דהו"ל המשיכוה כולה דקי"ל המשיכוה כולה פסולה וכסברת השאלתות דרב אתא וכן פסק מר"ן בסעיף מ"ד יעו"ש. וביש תפיסת יד אדם לא מהני כלי נקוב שאינו פוסל את המקוה. וכמ"ש מר"ן בסעיף ט"ל יעו"ש:

האמנם המעיין וכל משכיל על דבר יראה דבנדו"ד לא שיך תפיסת יד אדם כלל וכלל. ושערי ההיתר פתוחים לרווחה בע"ה מצד ארבעה סעיפים אשר אבארם אחת אל אחת בעהי"ת:

סעיף הא'

הדבר ברור לענ"ד דלא מיקרי תפיסת יד אדם אלא היכא שהאדם עצמו דולה ונותן לתוך המקוה. באופן שהמים אשר במקוה באו לשם ע"י האדם עצמו. אכן אם המים אשר באו למקוה לא באו ע"י האדם עצמו אלא שהוא גרמה או כח כחו שרי. שכן פסק מר"ן בס' ט"ל גבי זילוף מים למקוה ע"י אדם בידיו או ברגליו הרי זה פוסל. ואפי' עובר במים ונזדלפו מאליהן פוסלים את המקוה. וסים שם מר"ן בד"א כשנזדלפו ברגליו אבל אם היה רוכב ע"ג בהמה ונזדלפו המים ברגלי הבהמה לא פסלוהו. אע"פ שע"י בהמה שהוא רוכב עליה נזדלפו אין זה כמזלף ברגליו. עכ"ל. והם מדברי הרשב"א בת"ה שהבי"ד מר"ן הב"י יעו"ש. וטעמא דהתירא היינו משום שאין האדם הוא הדולה והמזלף רק הבהמה שתחתיו היא המזלפת ואע"פ שהאדם הרוכב עליה הוא המנהיגה עכ"ז אין זה רק כח כחו ושרי וז"פ:

ואין לומר דהך שריותא היא בדיעבד אכן לא לעשות מקוה בתחילה כולו ע"י זילוף דבהמה. דומיא דכלי שהוא נקוב בשוליו נקב כל שהוא שאעפ"י שמדינא אינו כלי לפסול את המקוה אכן אין לעשות מקוה לכתחילה באופן זה וכמש"ל בספק הראשון בסעיף הראשון הא' והם דברי הרא"ש ופסקם מר"ן בסעיף מ'. יעו"ש והכא נמי נימא דנהי דכשר אכן לא לעשות מקוה לכתחילה באופן זה. הא ליתא דבהדיא פסק רבינו הטור וז"ל ואפי' נתקבצו כל ארבעים סאה בכה"ג ע"י רגלי בהמה כשר יעו"ש והם הן דברי התוספתא דשנינו בה ולא עוד אלא אפי' עשו מקוה בתחילה כשר יעו"ש. הרי דהך שריותא אינו בלבד שלא לפסול את המקוה ע"י זילוף שלשה לוגין אם נפלו למקוה ע"י זילוף רגלי הבהמה. אלא אפי' אם נעשה כל המקוה כולו באופן זה כשר. כמ"ש. וכן מבואר הדבר בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות מקואות ה"ח וז"ל גייס העובר ממקום למקום. וכן בהמה העוברת ממקום למקום וזילפו בידיהן וברגליהן שלשה לוגין למקוה ה"ז כשר ולא עוד אלא אפי' עשו מקוה בתחילה ה"ז כשר. עכ"ל. ודעת הרמב"ם ז"ל להתיר אפי' באדם ואין חילוק בין אדם לבהמה בניתזו המים למקוה או עשו מקוה כולו ע"י נתיזה דבכולהו שרו וסובר רבינו דהך דאמרינן בתוס' דר' יוסף פוסל באדם אם זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין. לא מיירי בניתזו אלא שנטל האדם מים בידיו ונתנם לתוך המקוה וכמ"ש שם מר"ן הכ"מ יעו"ש. אכן דעת רבינו הטור ז"ל דלא שרינן אלא בניתזו מרגלי הבהמה בלבד. אבל ע"י אדם לא שרינן אלא אם המשיכם ע"ג קרקע:

הא מיהא לכולהו ס"ל דע"י בהמה שרי. ומר"ן בש"ע הוסיף לבאר שאפי' שהאדם רוכב ע"ג בהמה הזאת עכ"ז אדם ובהמה תושיע כחא דהתירא כיון שאין זה כח האדם רק כח כחו. וכדכתיבנא:

והכא נמי בנדו"ד נראה דעדיף טפי. שהרי אין האדם עושה כלום בשאיפת המים כלל. שהרי כל כחו של אדם בזה הוא רק לחמם את המכונה באש. וע"י כח הקיטור תגלגל המכונה את אופניה ותעשה פעולת לחיצתה. ומעת שנתחממה המכונה הרי פסק כחו של אדם לגמרי והמכונה מאליה הולכת וסובבת. וא"כ גם אם נחשוב את המכונה כבהמה זו הרי אין כאן תפיסת יד אדם ושריא כמ"ש מר"ן. ומכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דמתיר אפי' באדם עצמו. רק שלא יתן הוא מידו למקוה. וכן היא דעת הראב"ד בס' בעלי הנפש הבי"ד מר"ן הב"י דשרי טפי אפי' אם באו מיד אדם למקוה עד מחצה כל שלא נתקבל בכלי יעו"ש. דלדידהו פשיטה ופשיטה דשרי שהרי מיד אדם למקוה רחוקה היא מאד. כמש"ל:

אלא דק"ל דאחר דרבינו הטור והרא"ש והרמב"ם ז"ל כולהו פסקו לדינא הך דתוספתא שאפי' אם עשו מקוה בתחילה כשר. כמש"ל אמאי מר"ן ז"ל בשלחנו הטהור השמיט הך דינא שאפי' אם המקוה כולו נעשה באופן זה כשר. דהך התירא בא מפורש מדברי התוספתא ואחרי שכולהו עמודי ההוראה פסקו כן מאיזה טעם השמיטה. וגם קשה אמאי בדין זה לא העתיק לא לשון רבינו הטור ולא לשון הרמב"ם ז"ל כדרכו תמיד. וכאן בחר להעתיק תשובת דברי הרשב"א ז"ל. שגם הרשב"א ז"ל ממקור התוספתא שאב. שכולהו הביאו הך דאפי' בתחילה כשר. ואם היה מעתיק לשונם היה מביא גם ההיא דהתיר מקוה בתחילה:

הן אמת דאי משום הא לא אירייא ואדרבא כוונת מר"ן ז"ל להורות לנו כחא דהיתרא דעדיף טפי בהך דזילוף ע"י רגלי הבהמה. שאפי' שהאדם רוכב על הבהמה ומנהיגה ועי"ז מזלפת ברגליה כשר. וחידוש זה לא בא מפורש רק בדברי הרשב"א ז"ל עם שהוא מן הסוברים דע"י אדם לא שרי זילוף כלל כי אם ע"י המשכה. עכ"ז בבהמה ואדם רוכב עליה. אין כאן חשש דכח אדם. ודין זה מפורש יוצא רק בדברי הרשב"א ז"ל אכן כולהו מרנן הרא"ש ורבינו הטור והרמב"ם לא בא הדבר מפורש הך דרכיבה כלל. רק היתרא דבהמה שניתזו ע"י רגליה. וע"י כן הביא סברת הרשב"א ללמדנו היתרא דאדם ובהמה יחד. והגם דלדעת הרמב"ם ז"ל הא איכא היתרא טפי ודעדיף מינה שאפי' זילוף ע"י רגליו וידיו של אדם ממש מתיר ולא אסר רק אם יתן בידיו אל המקוה וכמ"ש. מ"מ נראה דדעתו של מר"ן נוטה לסברת הרא"ש והטור ז"ל דע"י זילוף אדם אין כאן היתר ולא שרינן אלא בבהמה דוקא. ודלא כסברת הרמב"ם ז"ל. והן הן דבריו בסעיף ט"ל שפסק דזילוף ע"י יד ורגל דאדם פוסל. וכיון דמר"ן נייד מסברת הרמב"ם. ואין לפניו רק סברת הרא"ש ורבינו הטור האיסרים זילוף ע"י אדם. ואין ההיתר רק ברגלי הבהמה. כי ע"כ הכריעה דעתו של מר"ן ז"ל להעתיק סברת הרשב"א ז"ל לאלומי כח ההיתר דברגלי בהמה שאפי' האדם הוא המנהיגה שרי דאין זה כחו רק כח כחו ושרי. ולכאורה הוא ישוב נכון בדעת מר"ן ז"ל:

האמנם זה דבר השמטה דלא הזכיר מר"ן ז"ל דאפי' עשו מקוה כולו בתחילה כך שרי הוא חזות קשה. מאחר דהטור והרא"ש נמי הזכירוהו ונ"מ לדינא. ולא ידענו טעם הדבר:

ועלה על דעתי לומר דאפשר דטעמו של מר"ן שהשמיט דין זה עם שהוא דברי התוספתא. דהוא ז"ל לטעמיה אזיל. שכתב בכסף משנה בביאורו על דין הנ"ל שכתב רבינו. גייס העובר ממקום למקום וכו' ולא עוד אלא אפי' אם עשו מקוה בתחילה כשר. מר"ן ז"ל הורה מקור הדין מדברי התוספתא. והביא גם פירוש הרא"ש שאם נעשה מקוה ברגלי הבהמות כשר. אבל זילוף ע"י אדם פוסל. וסוף הביא סברת רבינו שמשון ז"ל בפ"ב דמקואות משנה ט' שכתב דבין ע"י אדם ובין ע"י בהמה לא שרי אלא בהמשכה ע"ג קרקע דוקא אבל בניתז המים דהיינו זילוף לא שרי. וכתב מר"ן ז"ל שם וז"ל. ולפי"ז הא דתניא ולא עוד אלא אפי' עשו מקוה בתחלה כשר אתייא כמ"ד דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה. אבל למ"ד דלא מכשיר אלא כשהמשיכו רובא ליתא להך תוספתא יעו"ש. וכפי"ז סובר מר"ן דעשית מקוה כולה בתחילה הוי ע"י המשכה והוי כמ"ד השאובה שהמשיכוה כולה כשרה. ומר"ן ז"ל דכבר גילה דעתו. בסעיף מ"ד דשאובה אינה ניתרת בהמשכה אלא אם יש רוב מן הכשר. וכאשר הרחיב הדיבור בבית יוסף דדעתו כדעת רוב הפוסקים האוסרים שאובה שהמשיכוה כולה. ע"כ השמיטה ודעתו דנהי דאינו פוסל בג' לוגין אכן מקוה כולו באופן זה לא. וזה דבר השמט'ה:

ואולם מכיר אני את מקומי ונחתומה מעיד עליה כי תירוץ זה דחיק. ורחיק. ואזיל למרחיק. חדא דהלא הרמב"ם והרא"ש ורבינו הטור הלא כולהו ס"ל דשאובה שהמשיכוה כולה לא מהנייא. ועכ"ז פסקו הך סיפא דתוספתא לדינא ובמה ניישב דבריהם דסתרי אהדדי כפי ישוב ההוא. (ב) דאטו מי עדיפא נתיזה מהמשכה. הלא הרמב"ם והרא"ש והטור התירו זילוף ברגלי הבהמה דהיינו שניתזו המים ומכח נתיזתן פעם אחר פעם נתקבצו המים ונעשו מקוה ובכ"ז שרו כפי דברי התוספתא. ובהמשכה שעכ"פ יש בה אופני ההיתר בהיות במקוה רוב מים כשרים. נאמר שהתירו נתיזה ואסרו המשכה זה דבר תימא. (ג) הלא הראב"ד ז"ל בס' בעלי הנפש הביא דבריו מר"ן בב"י הביא גם הוא דברי התוספתא דאפי' מקוה בתחילה כשר וס"ל דאינו כשר אלא ע"י המשכה וכסברת רבינו שמשון. והוא ז"ל נרגש מההיא דשאובה שהמשיכוה כולה והוא ז"ל מפרק לה בנועם שיח פה קדשו והכי אמר מר וז"ל מסתברא דהך מתניתא דלגיון העובר דקתני ולא עוד אלא אפי' מקוה לכתחילה כשר. ארישא קאי דקתני הוליכן עם הקרקע כשר. והא אתא לאשמועינן דאע"ג דשאובה שהמשיכוה כולה אין טובלין בה. הכא כיון דלא היו שאובים מעיקרן שהרי ברגליהם ובידיהם הביאום מן הנהר דרך עברתן עושים מהם מקוה בתחילה עכ"ל:

הנך רואה דהראב"ד ז"ל עם שהוא סובר ג"כ דהמשיכוה כולה לא שריא. עכ"ז ס"ל דבנדון הזה כשר אפי' ע"י המשכה כולה. כיון דמעיקרא לא הוו שאובין. ובהכי מישב שפיר הני תרי הלכתא דלא ליסתרו אהדדי. והוא הדבר אשר אמרנו דמר"ן ז"ל הוה מצי ליישב שפיר ההיא דהמשיכוה כולה עם נדון התוספתא. ולהזכירה בשלחנו הטהור להלכה. ולא להשמיטה מכל וכל. מלבד דהדבר מוכרח למר"ן לחלק בהכי לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק זילוף ע"י אדם וע"י בהמה שרי. וכתב עליו הוא ז"ל בכ"מ דדעת הרמב"ם בפשט התוספתא הוא לומר. או או קתני. ר"ל או הוליכן עם הקרקע. או בניתזו. יעו"ש והשתא ההיא דהוליכן עם הקרקע פירושא הוי המשיכוה כולה וקתני דכשר. ומה נענה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהמשיכוה כולה לא שרייא. והיאך יתחברו שני הדינים הללו. וא"כ מוכרח לחלק בין המשכה להמשכה. וכן נתחיב לחלק לדעת הטור והרא"ש דסברי מרנן דהמשיכוה כולה לא שריא. ופסקו לההיא תוספתא. וא"כ בהדין תירוצא דנתרץ דבריהם ירווח גם לן הגם דלא שוו בשיעוריהן דלס' הראב"ד דמתיר בהמשכה מטעמא דשאינן שאובים. לדידיה אין חילוק בין זילוף ע"י אדם ובין ע"י בהמה. דכולהו שרו. ומר"ן ז"ל לא כן יסבור דע"י אדם כלל לא. וכדעת רבינו הטור ז"ל. הא מיהא ברגלי הבהמה בהמשכה ליכא מאן דפליג לומר דלא שרי. והיא צד החומרא האחרונה. וא"כ עדיין הקושי במקומו דהו"ל למר"ן להתיר עשית כל המקוה בהמשכה מיהא כדעת הר"ש והראב"ד ולחלק בין המשכה להמשכה כמו שחלק הראב"ד דכיון שמעיקרן לא היו שאובין משו"ה כשר:

כי על כן נלע"ד לומר ליישב דברי מר"ן ז"ל כאשר זאת חובתינו. דאין זה הכרע מדהשמיטה לא ס"ל כוותה. שהרי אין דין התוספתא שנוי במחלוקת עד שנאמר שמר"ן הכריע כצד האחד. שהרי כל גדולי הפוסקים אשר לאורם נלך כתבו הך דין דתוס' ופסקו כוותה. והדבר מוכרע מעצמו דמר"ן ז"ל ס"ל כדברי התוספתא שהרי דין דזילוף ע"י רגלי הבהמה שורשו ומקורו הוא מהתוספתא. והא מר"ן פסיק התר דזילוף ע"י רגלי הבהמה. וכיצד יצוייר בשכל לומר דמר"ן ס"ל כהתוס' כחדא ופליג עלה ודחאה מהלכה באחריתי. ובפרט שכל גדולי ההוראה אשר ביתה יוסף נשען עליהם בהוראה פסקוה להך תוספתא. ואע"ג דלא ביאר מר"ן בהלכותיו בשלחנו הטהור הך סיפא דאפי' עשו מקוה בתחילה וכו' אין זה הכרע דלא ס"ל הכי. דבכמה דוכתי בשלחנו הטהור יקרה כזאת. וכ"כ הרב יד אהרן באו"ח סי' ש"ב בהגהב"י ורמזה הרב יד מלאכי ז"ל בכללי הש"ע. דזמנין טובא דמר"ן בב"י דמביא כמה סברות כמה גדולים ובש"ע לא הזכירם ואע"פ דהלכה כן. יעו"ש. ובמכ"ש הכא בנדו"ד דמר"ן ז"ל דכבר הביא מתוספתא דין הזילוף ברגלי הבהמה דשרי:

וכפי"ז נוכל להתהלך ברחבה ולבאר סברת מר"ן ז"ל. דאיהו ז"ל ס"ל כדעת הרא"ש והטור דדוקא זילוף ע"י בהמה לחוד הוא דשרי. וזילוף ע"י אדם כלל לא וזילוף דרגלי הבהמה היינו בניתזו המים ברגליה. וס"ל למר"ן דטעמא דשריותא דזילוף ברגלי הבהמה לאו מטעמא דהמשכה קא אתינן עלה אלא דקים להו לרבנן דבנתיזת מים ברגלי הבהמה לא נכנסו בסוג וגדר מים שאובים. דשאובים לא הוו אלא בנשאבו ע"י אדם בר דעת ובכלי. אכן ברגלי הבהמה לא נכנסו בסוג שאובים כלל. וכיון דשאובים לא מיקרו דודאי דעשית כל המקוה באופן הזילוף נמי שרי דמאי שנה דקאמרת דלא פסלי מלישנא שנאמר כשר. ובהכי מתיישב שפיר לדידיה כל דברי התוספתא מרישא לסיפא. דזילוף ע"י בהמה שרי מטעמא דנתיזה שאין זה שאיבה. וע"י אדם לא מיתכשר דכיון דאיכא תפיסת יד אדם לא מיתכשר. ולהתיר ע"י אדם בהמשכה לא שרי דבעינן רוב מים כשרים במקוה תחילה דאל"כ הו"ל שאובה שהמשיכוה כולה דלא שרייא. כי ע"כ דל מהכא דין המשכה ולא תזכר ולא תפקד רק דין נתיזה הוא דין אחר דלא נכנס בגדר השאיבה. דאי קרית ליה שאיבה אין אופן להתירו ע"י המשכה דהו"ל שאובה כולה. ואין הפרש לדעת מר"ן ז"ל בין אם מעיקרם הוו שאובים או לא. כיון דאיכא בהו תפיסת יד אדם. ע"כ זילוף דאדם לא מהני. ולרגלי בהמה הא פתח ההיתר פתוח מטעמא דנתיזה לחוד אפי' בלא המשכה. ואי קשיא לך דהא תנינן ברישא דהך תוספתא גופא אם הוליכן ע"ג קרקע כשר דמשמע דהיינו המשכה. הא לא קשיא דרבינו הטור ז"ל אוקמא להך תוספתא כלפי מ"ש רבי יוסי פוסל אם זילף לוגין בידיו וברגליו. קתני עלה ואם הוליכם ע"ג קרקע כשר ר"ל על השלשה לוגין לבדם. ור"ל כיון דהוי המשכה פורתא דשלשה לוגין לית לן בה. דכיון דהעבירם ע"ג קרקע. וכן פסקה רבינו הטור ומצאת כי תדרשנו. אבל בהמשכה טובא לא שרינן כי אם ברביה והמשכה. וכן הוא מפורש בהרא"ש בפסקיו. ומר"ן ז"ל כלל כל זאת בהיתר הזילוף ע"י רגלי הבהמה מטעמא דנתיזה. ועוד הוסיף נופך בכחא דהתירא. דאותה בהמה שמותר זילוף דידה. אפי' אדם רוכב עליה שרי דלא הוי כמזלף הוא ברגליו. ומינה נילף דעשית כל המקוה באופן זה כשר. מטעמא דניתז וכאמור. ובהכי עלו דברי מר"ן ז"ל ברורים משופים ומנוקים מכל צדי צדדיהם ונחו שקטו כל הנך תמהי וחלקי הסתירה. ודו"ק:

ונמצינו למדים מכל האמור דשלש סברות בדבר. (א) היא סברת הרמב"ם ז"ל דתפס התוספתא כפשטה ולא שני ליה בין זילוף דע"י אדם ובין ע"י בהמה שרו. ואין לסברתו פיסול רק אם נתן האדם מידו למקוה דוקא. אכן כל שע"י זילוף שרי. וכן אם המשיכן ע"ג קרקע שרי. ומוכרחים לחלק בין המשכה להמשכה כחילוק הראב"ד ז"ל:

(ב) היא סברת הראב"ד והר"ש דלדידהו בין ע"י אדם ובין ע"י בהמה לא שרי אלא בהמשכה. ומדברי הראב"ד נשמע לסברת ר"ש בהיתר ההמשכה:

(ג) היא סברת הרא"ש ורבינו הטור. והיא מילתא מציעתא. דזילוף ע"י אדם לא שרי כלל. ורק אם המשיך שלשה לוגין הוא דשרי ולא כל המקוה. וברגלי הבהמה שרו אפי' אם עשו מקוה בתחילה. והיא דעת מר"ן ז"ל דהתיר זילוף ע"י רגלי הבהמה. ואסר ע"י האדם. ואולם לכולהו סברי מותר עשית כל המקוה כולו בתחילה ע"פ אופני ההיתר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והדברים ברורים לע"ד:

שוב ראיתי שהרמ"א ז"ל הגיה ע"ד מר"ן ז"ל בדין היתר הזילוף ע"י רגלי הבהמה אכן הגהה זו לא נרשמה במקומה הכא בסעיף ט"ל דעסקינן בדין הזילוף. ונרשמה לעיל בסעיף ט"ו שכתב שם רמ"א ז"ל וז"ל וי"א שדין רגלי הבהמה כדין רגלי האדם ובשניהם אינו כשר אלא בהעביר ע"ג קרקע דהוי כהמשכה. אבל לא בניתזו עכ"ל. והיא סברת רבינו שמשון ז"ל. ותמהני מהרב המצין מקורות דברי הגה זו שצין דברי הר"ש. וצירף גם דברי הרמב"ם בפ"ה מקוואות. כאלו שניהם אמרו דבר אחד והוא פלא שהרי הם חולקים מן הקצה אל הקצה. דהרמב"ם מתיר בין באדם ובין בבהמה ע"י נתיזה. והר"ש אוסר בשניהם אם לא ע"י המשכה. ובלי ספק טעות נפל בספרים. וכן ראיתי בס' יו"ד הנד"מ עם פקחי תשובה שהשמיטו הך ציון בדברי הרמב"ם ז"ל. ודו"ק:

ושם ראיתי להגאון הט"ז הביא דברי מר"ן הב"י ז"ל בסברת רבינו שמשון ז"ל שכתב דלמ"ד ששאובה שהמשיכוה כולה לא שרי ליתא להך תוספתא. והביא גם דברי הראב"ד בס' בעלי הנפש שהביא מר"ן את דבריו באריכות. ותמה על מר"ן ז"ל דאמאי דחה אותה מהלכה להך תוספתא. ואמאי לא מוקים לה להלכה וכדעת הראב"ד דמשני לה דשאני הכא דמעיקרא לא הוו שאובין. יעו"ש. וחדאי נפשאי שזכיתי לדעת עליון בתמיהתי ע"ד מר"ן דהוה מצי לחלק בין המשכה להמשכה. אכן תם אני דלא יעי'ר אמאי מר"ן לא פסק ההיא סיפא דתוספתא. דאפי' עשו מקוה. וכו' דעליה קאי דברי הר"ש והראב"ד:

ובר מן דין תמהני על הגאון הט"ז ז"ל דאטו הא בלבד קשיתיה על דברי מר"ן הב"י דלמה כתב דליתא להך תוספתא. ולמה לא מוקי לה כפי' הראב"ד ז"ל. הלא תיקשי ליה דעדיפא ודאלימא טובא. דאיך יתכן לדחות דברי התוס' והלא הרמב"ם פסקה להלכה ורבינו הטור והרא"ש אביו פסקוה להלכה ולמעשה. והיך נאמר סליקא להך תוס'. ואי טעם הדחיה הוא מטעמא דהוי שאובה שהמשיכוה כולה. הא הרמב"ם והרא"ש והטור כולהו מרנן סברי דשאובה כולה לא משתריא ואפי"ה פסקו להך תוספתא. והיאך יתחברו שני הדינים. אם לא שמוכרח לחלק בין המשכה להמשכה או לפרש דברי התוספתא באופן אשר יתאימו שני הדינים יחד. וא"כ הכי נמי נימא לדעת הר"ש. ואמאי לא אשכח מר"ן תרופא ומזור לקושיא זאת רק לדחותה לגמרי. ועוד תיקשי ליה דאם דברי התוס' דחויים מאין יליף מר"ן דין הזילוף דברגלי הבהמה. הלא מהתוספתא הנ"ל. ועוד קשה יותר דאחר כל השקו"ט הזאת מסיק לדברי מר"ן הב"י נמנע האיפשרות לישבן:

ואולם אמינא דלענ"ד נ"ל כמש"ל בישוב דברי מר"ן ז"ל ופסקיו בטו"ט בע"ה. דמר"ן לא ס"ל היתרא מטעמא דהמשכה כלל. רק מטעמא דנתיזת מים מרגלי הבהמה לא נכנס בגדר מים שאובים כלל. אכן מטעמא דהמשכה אי איפשר להתיר אלא בדאיכא רוב כשרים במקוה. אכן לא לעשות כל המקוה כולו באופן כזה מטעמא דהמשכה. דא"כ הו"ל שאובה שהמשיכוה כולה ולא שריא. וע"כ הוכרח מר"ן ז"ל לומר דלסברת רבינו שמשון ז"ל דמפרש התירא דדין התוספתא הוא מטעם ההמשכה לבד ולא מטעם זילוף. א"כ למ"ד דשאובה שהמשיכוה כולה לא שריא. על כרחיך דליתא להך תוספתא. ואינה הלכתה. ומעתה צא ולמד מעצמך דאי איפשר ליה למר"ן לישב התוספתא כפי' הראב"ד כקושית הגאון הט"ז ז"ל דהא הראב"ד גופיה תלי ההיתר מטעם ההשכה לבד. ולדעת מר"ן זאת לא יתכן כיון דמטעמא דהמשכה אתה בא להתיר גם ע"י אדם כיון דממשיכן ע"ג קרקע. ואפי' דהוי המשכה כולה הכא שאני דלא הוו שאובין מעיקרן. ומר"ן ז"ל ס"ל דע"י תפיסת אדם אין להתיר בהמשכה כולה כדעת הרא"ש ורבינו הטור ואין חילוק בין שאובים מעיקרא או לא. דע"י תפיסת אדם משוי לה שאובין וע"כ מר"ן ז"ל מקיים דברי התוספתא מטעמא דנתיזה לבד. וההיא דהמשיך ע"ג קרקע דהכשירה התוספתא הא מוקים לה רבינו הטור בהמשכת ג' לוגין לבד. וכמ"ש לעיל. ובזה עלו כל דברי מר"ן ז"ל ברורין. וכל דבר בא על מקומו בשלום בשובה ונחת. ואזדו להו כל תמיהות הגאון ט"ז ז"ל מעל מר"ן הב"י. שכבר נתיישבו בעהי"ת דו"ק ותשכח:

תוכן העניינים

ומצור דבש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה