אור ברסלב
ומצור דבש חלק יורה דעה › סימן א

ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד

חלק יורה דעה · סימן א

חלק יורה דעה

הלכות טרפות

שאלת ממני בכתבך. וז"ל אחת שאלתי ליישב לי תמיהתי על מנהג עיקו"ת ירושלים ת"ו שנהגו להתיר באומה הדבוקה כולה אל השדרה דבק בלי פילוש. ומכשירין אותה בלי בדיקה. וכאשר כן ראיתי בס' מנהגי עיקו"ת בחלק יו"ד סעיף ו' והם מדברי הפר"ח ז"ל. ותמהתי ע"ז שמרן בשלחנו הטהור לא פסק הדין הזה מפורש להתר. ורק בב"י דיבר מרן בזה. והרב שו"ג ז"ל בסי' ט"ל ס' ל"ב כתב שדעת מרן בש"ע שהיא טריפה. שהרי מרן כייל לן בסעיף ז' שלכל מקום שתסרך הריאה טריפה אפי' דבוקה בלי פילוש. והרב ז"ל עמד בדברי מר"ן והקשה דבריו אהדדי מהב"י להש"ע. ושקו"ט בחכמתו הגדולה יעו"ש. ועכ"פ הרב ז"ל מסיק דלדעת מרן היא טריפה כמ"ש המעיין. ועל זאת נוראות נפלאתי. דבעיקו"ת ירושלים ת"ו דתמיד אתכא דמרן סמכינן. מה ראו על ככה לקבוע מנהג זה להתיר דבוקה לשדרה נגד דעת מרן בשלחנו הטהור. ויותר פלא דהם מכשירין אותו בלי בדיקה כדעת מרן בב"י. ושכ"ן מסתמיות לשון סעיף המנהגים שהרי העמידוהו בשורה אחת עם אונות הסרוכות כסדרן דמחיתוך לחיתוך. דקי"ל בזה דאין צריך בדיקה שאחרי שהם סרוכות כסדרן לא מתפרקי כידוע. וכפי"ז מנהג עיקו"ת ירושלם ת"ו דלא כמרן בתרתי דלדעת מרן טריפה ולא מהנייא ליהו בדיקה כדין הסרוכות שכתב מרן בסי' ט"ל סעיף ז'. ואינהו מתירין אותה גם בלי בדיקה. והדבר תימה בעיני טובא וע"כ יהי נא חסדו להעמידני בקרן אורה בדין זה. כי יודע אדוני כי בין זובחי הזבח אני. וצריכנא לדין הזה להלכה ולמעשה. וכו' וכו' ועל הכל יבוא שכמ"ה:

תשובה. הלא לאמונה מכיר רו"מ בי שאינני מזובחי הזבח. ולא בקי בדיניהן ולמה זה תשאל לשמי ולא להרבנים השו"ב. המה יגידו לך פשט דבר. ולא אני. אכן נטפלתי לדבר משום חיבת הקדש עיר אבותי ירושלם עיקו"ת. אשר לשמה ולזכרה תערוג נפשי ולצורי אוחילה ישיב שבותי אליה בעושר וכבוד ושבתי בבית ה' לאורך ימים לעבודתו. וע"כ גם כי ידי מלאות עסקי לימודים בענינים אחרים אשר אני עסוק בהם כעת. פניתי קט מלימודי להציל כבוד בית תפארתי ומנהגיה מיד תמיהותיו ופלאותיו עליהם:

הגם כי באמת תמיהא לי טובא על מני"ר יצ"ו אשר ידיו רב לו במלאכה הזאת ומומחה לרבים הנהו בפ"י. איך על נקלה עמד משתאה על מנהג המיוסד בעיר האלד'ים העשויה שורה. ומוקפת עטרה. מרבנן קדישי. וקשישי. רבנן חריפי. אימתני ותקיפי. השתולים בה מדור אחר דור לנס ותפארת הגוי כולו. והמה כן ראו ולא תמהו. וכבוד מני"ר עמד להתפלא עליהם מדברי השו"ג דכתב כן בדעת מר"ן. כאלו אין שום ספר אחר נמצא אתו בבית מדרשו ורק לשני שלחנות זכה. הערוך והגבוה. או כאלו אין פירוש אחר בדברי מר"ן ז"ל כי אם מ"ש בהם הרשו"ג ז"ל. וזאת תוכיח למדי שלא עיין בדין זה במקורותיו בדברי רבינו הטור והב"י ונושאי כליהם. אשר לוא עינו ראתה מקורות הדין בשורשם עיניו לנוכח יביטו כי מנהג עיקו"ת דינא הוא ולא מנהגא. שכן הוא דעת הגאונים והרשב"א ורבינו הטור ומרן הב"י וכו' וכו'. ולשעבר אנכי גליתי את אזנו באהבה גלויה שבינינו שירחיק עצמו מלימוד כזה אשר זר ומוזר הנהו בעיני כל מעיין ישר הולך להעתיק מדברי הפו' מה שהעתיקו מפוס' אחרים בלי ראות מקור הדברים ממקום נביעתם. ואין עתה מקום להעירו שנית. עכ"פ המובן לי מדבריו הנחמדים שבכתבו שבידי. שלא תנוח דעתו רק אם אשמיעהו דין ומשפט האומה הדבוקה להשדרה הזאה. וע"מ אדנ' מנהג עיקו"ת הוטבעו בהכשרה המוחלט אצלם. אם לא איישב לו כל תמיהותיו של הרב שו"ג ז"ל בדין זה ומה ראה על ככה לפרש דדעת מרן להחמיר כי כתבת לי שכל תמיהותיו הם הרים גבוהים הן במ"ש לדעת מר"ן הן במה שתמה על הרב הכנה"ג ז"ל. וכלאחר יד הוא ממעים עלי עבודה כפולה. הוראת הדין והמנהג. ולמשקו"ט בדברי שו"ג ז"ל וישוב דבריו ותמיהותיו כאשר אמר. ועם שאינני מופנה לשני הצדדים. חיבת הקדש תכריחני לעשות כן כדי להסיר מלבו כל גמגום ועמעום על מנהג עיקו"ת ירושלם ת"ו וזאת אעשה בע"ה. בתחילה אשמיע לאזניו מקור הדין בקצרה כי הוא דין מוסכם בלי חולק עליו וממנו יתבארו לכבודו מוסדות החזקים אשר למנהג עיקו"ת. ואח"ז אניף ידי לישב תמיהותיי של הרב שו"ג ז"ל כפי קוצר שכלי. אשר ע"י ישוב תמיהותיו יתברר לו כי כן דעת מר"ן בש"ע כמו בב"י להתיר בשופי. ומה' אשאלה עזר הוא יאיר עיני בתורתו ויורני מה לדבר. לבל אכשל בדבר הלכה. וזה החלי. וה' יעזור לי:

כתב רבינו הטור בסי' ט"ל וז"ל כתב הרשב"א ז"ל בשם הגאונים שאם כל גג האומה מהשלמת האינין ולמעלה דבוק בשדרה כשירה שכן מראים הדברים שכן ברייתה. בד"א בשכל הגג דבוק אל השדרה. אבל אם יש פיצול שאין כל הגג דבוק לשדרה טריפה ע"כ. וע"ז כתב מר"ן בב"י ז"ל וז"ל כתב הרשב"א וכו' כן היא הנוסחה האמתית גג האומה ולא גב. ודין זה אין ענין לכאן דהכא עדין עסקינן בדיני האונות. והי"ל לכתוב דין זה בסמוך בדיני האומה. ונראה שכתבו כאן לצרף כל המקומות הכשרים בלי בדיקה. ודברים אלו של הרשב"א נתבארו לעיל גבי דין הדבק בלי פילוש. והכלבו כתב ס' הרשב"א וכו' וכן מנהג נרבונא ולענין הלכה נקיטינן כדברי הרשב"א עכ"ל:

ולעיל בדין הדבק האריך הרחיב מרן הב"י ז"ל בדין זה דהרשב"א. ושם הביא תשו' הריב"ש בסי' פ"ה בדין הפולמונאדה ואסר הריב"ש הדבוקה לטרפם וללב וכו' וכתב הריב"ש דאין לנו אלא מ"ש הרשב"א משם הגאונים שאם כל גג האומה מהשלמת האונין וכו' דבוק בשדרה כשרה. ולא התיר רק באומה דבוקה לשדרה אבל לטרפס וללב אין לנו יעו"ש. וכן הביא שם מרן בב"י דברי מהר"י ן' חביב שכתב שסו"ד אין להתיר שום דבק בלתי נפיחה זולת גג האומה הדבוקה בשדרה בלי פילוש יעו"ש. וכן דעת רבינו ירוחם כמ"ש המעיין:

באופן דהתר דבק גג האומה אל השדרה בלתי פילוש. דכשרה בלי בדיקה היא דעת הגאונים. והרשב"א. ורבינו הטור. ורבינו ירוחם. והריב"ש. ומהר"י ן' חביב. ומרן כתב דלהלכה הכי נקיטינן. וכן גם דעת רמ"א ז"ל בסעיף ז' בהגה יעו"ש:

והגם כי מר"ן ז"ל לא בא הדבר מפורש בש"ע. בהתיר הדבוקה להשדרה. כתב הרב פר"ח ז"ל בפירושו לדברי מר"ן סי' ז' וז"ל עמ"ש בהגה וכו' ולדידן אף בסמוכין טריפה זולת דין אם כל הריאה דבוקה לשדרה שזה מוסכם אפי' לדעת הרב המחבר ז"ל וכמ"ש הטור משם הרשב"א משם הגאונים. שאם כל הגג מהשלמת האונין וכו' דבוק בשדרה כשרה. והרב בב"י בדין זה כתב דנקיטינן כהרשב"א וכן דעת הריב"ש בסי' פ"ה. ומה שהצריך בהגהה שתהיה כל הריאה דבוקה לשדרה. נמשך בזה אחר ס' הכלבו שהביא בב"י שכתב כן ובזה לא כיון יפה דהעיקר כדעת הגאונים והרשב"א והריב"ש דאף כשגג האומה דבוק אל השדרה סגי בהכי להתיר וכן נקיטינן עכ"ל הפר"ח:

וכן כתב הש"ך ז"ל בדין זה דדעת מר"ן להתיר בדבוקה להשדרה וכדעת הגאונים. וכ"כ לקמן כשכלל דיני הסרכות כתב דדבוקה לשדרה כשרה בשופי. וכ"כ הרב תבואת שור והלבושי שרד יעו"ש. ושו"ר להרב הכנה"ג בהגהב"י אות קט"ו שזכר דעת הרא"ש והתשב"ץ והר"ר יחיא ובסי' קי"ו זכר גם רש"ל והב"ח ודמש"א דכלהו רבנן אוסרי הדבק בכל גוונא זולת בדבוקה לשדרה דהיא מותרת כשהיא בלי פילוש אליבא דכ"ע יעו"ש:

וכן ראיתי דעת מהרשד"ם בסי' ט"ל וז"ל. גג הערוגות הסמוכות לדופן אם כל הגג דבוק בלי פילוש כשרה כדברי הרשב"א ז"ל מקבלת הגאונים. עכ"ל. והגם שפה סתם מהרשד"ם ז"ל אם כשרה בבדיקה כמנהג שאלוניקי דמתירין הדבוקה לדופן בנפיחה. או כשירה דקאמר אפי' בלי בדיקה ונפיחה קאמר. הנה בתשו' סי' מ"ד חזר וביאר הדברים באר היטב וז"ל שם בתחי' דף ט"ו ע"ב וז"ל אם כל גג האומה מהשלמת האונין ולמעלה דבוק אל השדרה בלתי פירוד ופיצול כשרה. אבל אם יש פיצול צריכה נפיחה. וכ"נ הכלל שאין התר לשום דיבוק בעולם שלא בנפיחה. אם לא בשגג האומה דבוקה אל השדרה שכנגדה שהיא מהשלמת האונין ולמעלה. כולה דבוקה בלתי שום פירוד ופיצול כלל. שאז היא כשרה ומותרת בלא נפיחה. ובענין זה דוקא אנחנו אומרים לדבק טוב הוא עכ"ל. הרי מבואר דגם דבשאלוניקי מכשירין הדבק רק בנפיחה. אכן בדבוקה האומה אל השדרה כשרה בלי בדיקה וכמש"ל:

ושוב תראה שהגם שנודע מנהג שאלוניקי שהם ממתירי הדבק. ומנהג שאלוניקי הזכירו מר"ן בב"י בסי' ט"ל. הנה בשאלוניקי עצמה בדורות שאח"כ היו מקילין בדבק קולא גדולה להתירה בלי נפיחה כלל וכלל. ומהרשד"ם ז"ל עם רבני דורו ז"ל עמדו וגדרו את הדבר ואסרו הדבוקה אם לא תעלה בנפיחה. ונוסח ההסכמה שעשה מהרשד"ם ורבני דורו ז"ל להחזיר הנפיחה לאיתנה בש' הש"ט. הביאה הרב שו"ג ז"ל סי' ט"ל סעיף ע"ב ככתבה וכלשונה ושמות הרבנים החתומים עליה מאריות גברו. ומהרשד"ם ז"ל הוא החותם החמישי בהסכמה הנז' יעו"ש בס' שו"ג. והסכמה זו היא היא מה שרמזה מהרשד"ם ז"ל בח' יו"ד בראשונה סעיף ט"ל מדיני הטרפיות וז"ל. ריאה דבוקה בלתי פילוש עמדנו במנין ועזרנו ה' ונקבעה הלכה לאיסור אם לא שתעלה בנפיחה כדברי מהר"י ן' חביב ז"ל. [ועיין בתשו' הרדב"ז החדשות ח"א סי' כ"ו מ"ש על ההסכמה הזאת] והנה הגם שהרבנים הנ"ל עשרה שליטים זצוק"ל חזרו והחמירו להנהיג הנפיחה בדבוקה. ובלא נפיחה מטריפין. הם עצמם בהסכמה הנז' הוציאו מן הכלל הדבוקה לשדרה שהיא מותרת בלי בדיקה וכדעת הגאונים ז"ל. ומכאן תקיש כמה הוא כח ההתר הניתן להאומה הדבוקה בגגה אל השדרה. שהוא כח התר עצום ופשוט בעיני הפוסקים ז"ל:

באופן כי חזרתי ע"כ הצדדים וצדי צדדים. ולא מצאתי עד הנה שום פוסק אפילו מהיותר מחמירים שבפוסקים האחרונים שעלתה על דעתו במחשבה. להחמיר ולהטריף האומה הדבוקה בגגה אל השדרה בלתי פילוש כו"ע. והדין הזה כמעט הוא יחיד בהסכמת כל הפוסקים עליו אשר החליטו הכשרו מבלי חולק. וכן לא מצאתי בספרי הפוסקים שבידי שום פוסק שיחמיר להצריך בדיקה ונפיחה בדבוקה להשדרה כלל. זולתי מנהג שאלוניקי האחרון שהונהג בימי הרב שו"ג ז"ל מחדש להצריך נפיחה גם בדבוקה אל השדרה ואפי' בלי פילוש. וע"ז תמה הרב שו"ג ז"ל שם בסעיף ע"ב וכתב ולא ידעתי מאימתי נשתנה מנהג שאלוניקי להצריך נפיחה גם בדבוקה בלי פילוש. אחרי ההסכמה העשויה מרבנן תקיפי מאריה דאתרייהו והם הוציאו זאת מן הכלל להתירה בלי בדיקה. ושוב לא מצא תירוץ לזה רק שמנהגי טרפיות הריאה בשאלוניקי משתנים מזמן לזמן. וכמ"ש הכנה"ג יעו"ש. ולקמן בע"ה בעמדנו ע"ד הרב שו"ג ז"ל אפשר לתת תבלין בטעם חומרתם להצריך נפיחה גם בזו דדינא יתיב וספרין פתיחו דלא בעי בדיקה ועיין לקמן:

והמתבאר מכל מאי דכתיבנא בדין זה דאומה הדבוקה להשדרה הוא דין מוסכם ומוחלט החרו וכמ"ש מרן בב"י. ועל דעת מר"ן ז"ל שכך היא גם בשלחנו הטהור. עדים לנו שני עמודי עולם הפר"ח והש"ך. וא"כ מכ"ז יתבאר לרו"מ כמה יפה כח מנהג עיה"ק ירושלם תובב"א דמורו בה התירא. ומאחר שכן דעת מר"ן ורמ"א בכחא דהתירא כמ"ש הגאונים וכו' בעיני לא יקרא מנהג עוד כי הדין דין אמת הוא המתיר. וכדעת כל הפוסקים שזכרנו שם קדשם. והרי מהרשד"ם ז"ל כתבו בתוך פסקי דינין ולא במנהגים. כי אין זה מנהג רק דין. ובכן לא אאריך עוד בזה כי אין כאן במה להאריך בדין מוסכם ומוחלט התירו. וסרו מהר כל תמיהות ופליאות מני"ר על מנהג עיקו"ת המיוסד על אדני פז וכאמור:

ורק אנכי אתפלא מעתה על הרב הגאון בע"ס תורת זבח זצוק"ל. אשר כל רז לא אניס ליה, לא העלה על שפתיו דין זה אם גג האומה נדבקו אל השדרה דכשרה. ומוסכם מהגאונים. והרשב"א. ורבינו הטור. ורבינו ירוחם. ומהר"י ן' חביב. והריב"ש ומהרשד"ם ומרן ז"ל והאחרונים. בלי חולק. וחפשתי בדברי הרב ז"ל בדיני הדופן הצר והרחב אשר הגאון ז"ל כתב בהם כמה חידושי דינין בחכמתו הגדולה. והך דדבוקה אל השדרה זה דבר השמטה ופלא הוא בעיני:

אשר לדעתי הקטנה. לוא הזכיר הגאון ז"ל בתורתו הקדושה את דין דיבוק הערוגות אל השדרה עם חקיו ומשפטיו. לענ"ד היה מקום רחב לפשוט ספיקו שנסתפק הגאון ז"ל בסי' פ' אות י"ט בדין אם גג האונה נסרכה אל השדרה אי מכשירינן בה כדין הדופן. או שנייא השדרה שאין מקומה ישר. וע"ז כתב וז"ל שמדברי הב"י והכנה"ג באות ר"ג נראה דדעתם פשוט להתיר סירכה מן הגג להשדרה. דהוי הגנה. והכלבו והאו"ח כתבו בפי' מהשלמת האונין לדופן או לשדרה. ולא ראיתי מי שאסר בסרוכה לשדרה זולת הרב שו"ג בסי' ט"ל ס"ק ח"ן שכתב דמנהג שאלוניקי להטריף בסרכה יעו"ש. ואין טעם לזה וכו'. גם מרן הב"י הביא דברי הרשב"א בת"ה שגג האונין דסריך אל השדרה כשרה ונקיטינן כדברי המתירין וכו', ובכן ראוי להכשיר בפשיטות עכ"ל הצ"ל:

והשתא אמינא שאם הגאון ז"ל היה מביא בתורת קדשו הך דינא דגג האומה הדבוקה אל השדרה דכשרה וכדקי"ל לדינא ככל הכתוב. תו ליכא לאסתפוקי בגג האונה הסרוכה להשדרה. שהרי כל טעם ההיתר דאית לן בדיבוק האומה אל השדרה. משום דהוייא רביתה, וכתב הכנה"ג משם מהריב"ל בהגה"ט אות כ"ה וז"ל באותה החלוקה שכתב הרשב"א שגג האומה מהשלמת האונין ולמעלה דבוק בשדרה דמכשירינן משום דאיכא תרי טעמי. חדא. דמראין הדברים שכך דרך ברייתה, וגם דהוי צר והוי כאונה לדופן ע"כ. וכן כתב מהרשד"ם בסי' מ"ג יעו"ש. וא"כ אם אנחנו מתירין בשגג האומה דבוק לשדרה. וקרינן ליה מקום צר כדין אונה לדופן. הגם שבאמת מקום האומה הוא בדופן רחב. וע"כ אין הדופן רחב מגין על האומה אם ניקבה. או נסרכה אל הדופן בלי מכה. דקי"ל דטריפה בלי בדיקה כידוע. בכ"ז דביקות האומה בגגה להשדרה חשבינן לה מקום צר וכשרה בלי בדיקה. וא"כ כ"ש וק"ו כשהאונה נסרכה אל השדרה. דהאונה מקומה הוי צר במצר החזה. ודופן שלא מגין עליה אם אפי' ניקבה דדופן סותמה. כ"ש אם רק נסרכה שם אל השדרה. דמקומה צר הוי. פשיטא דכשרה. דמ"ל דופן צר שבגב האונה. ומ"ל דופן צר שבגגה מלמעלה. וכ"ש לטעמא תנינא שמראין הדברים שכך ברייתה. ודאי יצדק יותר באונה שהמקום בצרותו פעל כל זאת וכדכתב מהרשד"ם בסי' מ"ג יעו"ש:

ובר מן דין הלא מהרש"ל והב"ח פשיט להו לקולא דיבוק האונה לשדרה. מדיבוק האומה להשדרה. דבאומה לא מכשירינן אלא אם דבוקה בלתי פילוש. ובאונה מקילין אפי' בפיליש. יעו"ש בהב"ח. וכן יש לי להביא ראיות מדברי מר"ן לספקו של הגאון ואכמ"ל:

ואולם מ"ש הגאון תו"ז ז"ל שלא ראה מי שאסר בסרוכה לשדרה זולת הרב שו"ג ומנהג שאלוניקי יע"א וכו' את אדוני הס"ר כי לא היתה כזאת להטריף חלילה. ורק מ"ש הרב שו"ג ז"ל הוא דמנהג להצריך בדיקה גם בדבוקה אל השדרה. הפך מנהגינו ומנהגם הראשון בימי מהרשד"ם ז"ל להתירה בלי בדיקה מדינא. ושע"ז היטב חרה לו להרב שו"ג ז"ל על המנהג המחודש להצריכה בדיקה. מה שאין בו צורך מדינא וכתבתי דבריו לעיל אבל מעולם לא עלתה על לבו של הרב שו"ג להטריף חלילה. ולא יאמר ע"ז מנהג שאלוניקי להטריף. חדא דלאו בדידהו תליא דהדין דין צדק דמותרת בלי בדיקה. ודיינו אם נסבול מה שהנהיגו להחמיר ולבדוק. אבל לאסור את המותר לא יתכן. ושנית שאם בשאלוניקי מתירין את הדבק בנפיחה. הגם דלדידן דאתרא דמרן סמכינן אסור הדבק לעולם ובדורות לפנים היו מתירין את הדבק אפי' בלי נפיחה עד שעמד מהדשד"ם ז"ל וגדר הפרץ. וא"כ אם היא תפשו קולת הדבק עד דיוטא האחרונה. עתה בעיר זו עצמה נאמר דאסרי דבוקה לשדרה דלדידן שרי בלי בדיקה. הם יחמירו לאוסרה גם בבדיקה. זו אין הדעת סובלתו. ופשוט:

וכזאת ק"ל טובא ע"ד הגאון תו"ז בסי' פ"ה אות כ"ט ששם כתב הגאון דברים יותר תמוהים. ששם כתב בדין הדבק שאם כל הריאה דבוקה בלי פילוש אם אין מכה בדופן טריפה ול"מ בדיקה. כמ"ש מרן. ע"ז כתב הוא וז"ל מרן בב"י כתב וכבר הוכחתי שאין שום סמך למתירי הדבק ודברי האוסרים עיקר ועיין למהרשד"ם סי' ט"ל הסכמה מכמה רבני שאלוניקי ז"ל והוא השלים המנין שהיו נוהגים להכשיר הדבוקה והסכימו בכל תקף לאסור הדבוקה ה"ד הרב שו"ג ס"ק ע"ב וכתב מר"ן והרמב"ן דהמתירה בר נידוי הוא והכלים אסורים ועיין בשו"ג דהמנהג לאסור גם הדבוקה מהערוגות להשדרה וכן הוא מנהגינו לאסור כל דבק בלי מכה עכ"ל ז"ל:

ואחר המחי"ר מקדושת עצמותיו אמינא לא כן אבי. כי מפשט דב"ק נראה שמהרשד"ם ורבני דורו אסרו הדבוקה לגמרי. וא"כ הושוו לדעת מר"ן ז"ל דאסר הדבק בהחלט. וע"ז סיים הגאון תו"ז דברי מר"ן שכתב דהמתירה בר נידוי הוא והכלים אסורים ור"ל שמהרשד"ם ורבני דורו אסרו כדעת מר"ן דכתב דלא מהניא ליה בדיקה. ושע"ז סיים דב"ק וכן הוא מנהגינו לאסור כל דבק בלי מכה. וכנודע שבאיזמיר אוסרי הדבק:

ותמהתי מאד אנה מצא הגאון תורת זבח דברים אלו לא במהרשד"ם ולא בשו"ג ליתנהו להני מילי כלל. כי לא אסרו רק שלא בנפיחה. אבל בנפיחה לא עלתה על דעתם לאסור. והרי דברי מהרשד"ם בסי' ט"ל כתב עזרנו ה' וקבענו לאסור שלא נפיחה. ובסי' מ"ד כשכתב כללי הטרפיות לשוחטים. כתב שכל מין דבק בנפיחה כשר. ואין לך דבר שכשר בלי נפיחה רק הדבוקה להשדרה בלי פילוש. ואם יש בה פילוש צריכה נפיחה. באופן שמהרשד"ם ורבני דורו רק החזירו עטרת הנפיחה ליושנה. ממה שהקלו להתיר הדבק גם בלי נפיחה. אבל בנפיחה אין להם שום דבק שיאמר עליו אסור. הנה מהרשד"ם לפניך לך נא ראה. וגם מ"ש הרב שו"ג נוסח הסכמת מהרשד"ם ורבני דורו הכי איתמר בפי' לך נא בדברי השו"ג שם שבנפיחה הכל מותר. וזה דלא כמרן ז"ל דאסר הדבוקה בלי מכה ואין לה תקנה אפי' בבדיקה. ופליאה נשגבה על הגאון תו"ז שקירב את המרוחקים בזרוע. ומעתה מ"ש שם וכתב מר"ן שהמתירה בר נידוי והכלים אסורים. אין זה מקומן של דברים אלו. כי מרן גופיה בסי' ט"ל הביא מנהג שאלוניקי דמנהגם קדמון להתיר הנפיחה. ומקום שנהגו נהגו. ולא כתב מרן ז"ל דברים אלו אלא למי שהורה להתירה ולעשות מנהג חדש לך נא ראה בב"י ומשם בארה. וע"ש בשו"ג לאסור גם הדבוקה להשדרה. וכ"נ כבר עמדנו עליהם לעיל. דליתנהו להני מילי בשו"ג ואכמ"ל עוד בזה:

נחזור לענין דידן בגג האומה הדבוקה לשדרה בלי פילוש דכשרה היא אליבא דכ"ע. ומנהגינו בעיקו"ת ירושלם להתירה בלי בדיקה מנהגינו תורה היא. ובזה ברור כי כבר נתפשטו לרו"מ כל הקמטים שהיו לו בסירכא הזאת ובזה השלמנו הדיבור בסעיף הלזה אשר בו הזכרנו לרומעכ"ת את תורת הדין ואת משפט מנהגינו בו. ומעתה נתחיל לבאר גם סעיף השני לבאר ולישב תמיהות הרב שו"ג כאשר ביקש ממני בכתבו בעהי"ת:

כתב הרב שו"ג בסי' ט"ל עמ"ש מר"ן ז"ל בסעיף ז'. אם נסרכה האונה או האומה לגרגרת או לחזה או לשומן הלב וכו' שטריפה ואפי' היא דבוקה בלי פילוש. כתב ע"ז הרב שו"ג שם בסעיף ל"ד וז"ל. ואפי' היא דבוקה וכו' כ"כ רבינו בב"י משם מהר"ד יחייא ושכן דעת הרא"ש דלכל מקום שתסרך הריאה טריפה וליכא חילוק בין איכא פילוש או ליכא פילוש. והביא רבינו בב"י את לשונם:

אך הריב"ש ומהר"י ן' חביב התירו בשגג האומה דבוקה לשדרה בלתי שום פילוש אפי' בלי בדיקה כהרשב"א ז"ל דס"ל הכי וכו' וכתב רבינו שם ולענין הלכה נקיטינן כדברי הרשב"א. והכא פסק להפך דלכל מקום שתסרך טריפה אפי' דבוקה כולה בלתי פילוש וקשה מיניה וביה עכ"ל:

ותחלת אמרי פי קדוש הרב שו"ג ז"ל יש בהם מן הקושי במשפט סידור הדברים לומר שהריב"ש ומהר"י ן' חביב הם שהתירו בשגג האומה דבוקה וכו' כהרשב"א. והריב"ש ומהר"י ן' חביב מדברי הרשב"א למדו שהביאו דבריו בספרתם כמ"ש המעיין בב"י. ומדוע תלה הרב שו"ג ז"ל כח ההתר בהם. ועשה את הסיבה מסובב. גם לכתוב כהרשב"א הם דברים שאינם מתובלים כל הצורך. כי הרשב"א הביא דברי הגאונים שכתבו הכי. וכמ"ש רבינו הטור ואתמהא טובא על הרב ז"ל שמכל להקת הפוסקים ראשונים ואחרונים אשר כולם הכשירו את דבק הערוגות לשדרה. כמובא בדברי מרן בב"י והרב הכנה"ג ז"ל אשר הוא מביא את דבריו בכל סעיף כמעט. ואשר העלה את שמותם בכנה"ג כמש"ל לא זכר הרב רק שנים שהם הריב"ש ומהר"י ן' חביב לבד. ולפחות הי"ל להזכיר להקת הראשונים שהם הרא"ש. ורבינו הטור. והכלבו. והתשב"ץ. ורבינו ירוחם. וכיוצא שכולם בהסכמה עלו בהתר הדבוקה לשדרה כתורת הגאונים. ואי משום הא לחוד לא אירייא דאפשר דהרב נקט בקצרה שהם מן המערכה הגדולה. ובשתים עלתה לו לומר דהם התירו וכדעת הרשב"א והדין דין אמת:

האמנם במה שהקשה פסקי מרן אהדדי מהב"י לשלחנו. דבב"י הכריע כהרשב"א להלכה. והכא קאמר לכל מקום שתסרך טריפה אפי' דבוקה בלי פילוש:

על דב"ק אלו יחרד הלב ויתר ממקומו. דאנה מצא הרב שו"ג ז"ל גירסא זו בדברי הש"ע דלכל מקום שתסרך הריאה טריפה ואפי' בל"פ וכו' עד שכלל הרב בתוך כלל זה גם דבוקת השדרה. ומזה מצא מקום להקשות דברי מר"ן אהדדי מן הבית אל השלחן. ואת אדוני הסליחה רבה דליכא הכא גירסא זאת כלל. ולישנא כדנא דלכל מקום שתסרך טריפה. שמענוה בדין הוורדה המובא בסעיף ו' הקודם. אבל הכא מרן ז"ל דייק בלישניה טובא וכתב אם נסרכה האונה או האומה לגרגרת. או לחזה. או לשומן הלב. או לכיסו וכו' ואחר שמנה כל המקומות שהסירכה פוסלת בהם. סיים וז"ל ואפי' אם דבוקה לאחת ממקומות הללו בלי פיליש. ורצונו לומר שאם נסרכה לאחד מן המקומות הללו המנויים לעיל טריפה ואפי' דבוקה בלי פילוש. אבל שאר סירכות שאין הסירכה מטרפת בהם לא נזכרו בסעיף הזה. וא"כ דבוקה לשדרה שלא מנאה מרן בס' הקצר עם סירכות הפסולים. ובב"י ששם מקיר הדברים הביא דברי הרשב"א משם הגאונים שהכשירו והכריע כוותייהו להלכה ודאי שדעת מרן כ"ן. ורואה אני שהרב שו"ג ז"ל לא סיימוה קמיה דמר דברי הפר"ח והש"ך תרתי עמודי עולם שהעידו שכן דעת מרן להכשיר בהכרעתו בבית יוסף. ודלא כמו שחשב הוא בדעת מרן:

ובדברי הרב ז"ל יש לנו תרי תמהי רברבי ותקיפי. א' דלפי גירסתו או מה שסבר בדברי מרן בסעיף ז' דכללא כייל מרן דריאה דלכל מקום שתסרך טריפה מבלי יוצא מן הכלל מעתה. תיקשי דאין זה כלל גמור. שהרי אונה שניקבה לדופן צר וסרכה בבשר כשרה כדפסק מרן בסי' זה סעיף י"ח. וכן אם האומה נסרכה לדופן רחב ומכה בדופן כשרה בלי בדיקה וכפסק מרן סי' כ"ב. וכן אם האומה דבוקה כולה לדופן ומכה בדופן דכשרה בבדיקה כדפסק מרן לקמן סעיף כ"ד. וכן אותם הסירכות דמנה מר"ן ז"ל בסי' כ"ה בדיני רובא שהם מבעל העיטור. דיש מהם דכשרים אם הרוב במקום המכשיר. והא הני כולהו סירכות נינהו וכשרות ולא מטרפי. וא"כ מרן ז"ל דכתב בסעיף ז' דלכל מקום שתסרך הריאה טריפה. הי"ל למרן לומר חוץ מהאונה שנסרכה לדו"צ. וחוץ מהאומה שנסרכה לדו"ר עם מכה. וחוץ מסרוכה כולה ומכה וחוץ וכו'. דאל"כ דברי מר"ן בש"ע סתרי אהדדי מן סעיף ז' לסעיפים הבאים אחריו:

אלא דהדבר ברור דמרן לא מנה פה בסי' ז' רק סירכות המטריפות שאין להם שום תקנה. וטריפה הם בהחלט. אבל שאר הסירכות שאע"פ שנסרכו יש להם התר לא נמנו בסעיף הזה. וכ"א עיין עליהם במקומם. וא"כ אתייא מכללא דבוקת השדרה דלא מנאה מר"ן בין הפסולין כשרה היא:

ב קל"ט דאיך עלה על דעתו ז"ל דדעת מר"ן להטריף גם דבוקת השדרה. בתוך הך כללא דכייל לכל מקום שתסרך הריאה טריפה. בשגם היה במציאות לשון הכלל הזה. וק"ו שאינו. דהא כל הנך המנויים בסעיף ז' טירפות דידהו מחמת הסירכה היא. וכתב מר"ן בב"י דטעמייהו דכל הני דלאו מקום רביתא הוי יעו"ש. ובדין הדבוקה להשדרה הדבר מבואר בדברי הרשב"א שהטעם שהיא כשרה משום דמראין הדברים שכך היא ברייתה ולא הוי סירכה ותדע שכאשר יהיה פילוש טריפה משום דיצאה מכלל ברייתה ונכנסה להיות סירכה וטריפה. וכן תמצא הדברים מפורשים במהרשד"ם סי' מ"ג בתחילת התשובה. והם דברים ברורים. וא"כ כל טעם היתר הדבוקה להשדרה היא מטעם שזאת איננה סירכה כלל. וכיצד יתכן מעתה לומר דדעת מרן ז"ל לכלול גם דבוקת השדרה שהיא טריפה בכלל הנך סירכות שמנה בסעיף ז'. דהא לא שוו בשיעוריהן. דהנך טריפה מחמת הסירכה. והא לאו סירכה היא ומי הכניסה בדוחק ביניהם. והוא פלא על הרב ז"ל:

עוד כתב הרב שו"ג ז"ל לתרץ קושית סתירת דברי מר"ן אהדדי וז"ל וי"ל דרבינו הדר ביה מהב"י להספר הזה והכי מרגלא בפומייהו דרבנן בתראי לתירוצי בכה"ג כמו שכתבתי בכלל י"ג עכ"ל:

ותירוץ הרב ז"ל קשה מאד לסובלו יותר מהקושיה עצמה. דמי שם פה לומר דמר"ן הדר ביה מהב"י לשלחנו. ואיך יצויירו בשכל דברים תמוהים כאלה על מרן אבי התעודה ולומר דהדר. וא"כ דעתו ז"ל להטריף. וזאת חזות קשה דאטו מר"ן דרכו לחלוק על רבותיו בלתי טעם ובלתי סברה. והלא רבנן המתירים הם להקה גדולה של רבותינו רבנן קמאי. ה"ה הגאונים והרשב"א ורבינו הטור והרא"ש והכלבו והתשב"ץ והריב"ש ומהר"י ן' חביב וכו' וכו' ומאיזה טעם חלק מר"ן על רבותינו אלה זי"ע. האם אין זה דבר תמוה ומפליא. ומ"ש הרב דהכי מרגלא בפומייהו דרבנן בתראי דמרן הדר לפעמים ממ"ש בב"י. יתכן דוחק מציאות דברים כאלה באחת מב' פנים. א. דחזינן דבשלחנו הטהור פסק הדין מפורש הפך מ"ש בב"י ז"ל ואז אין לנו בית מנוס כ"א לומר דמרן הדר ביה. וגם ע"ז מוכרחים אנחנו להתחבט ולמצוא טעם להחזרה. ומי הכריחו לחזור מדבריו בב"י. וא"כ הכא בנדו"ד קושטא קאי כי לא נמצא הדבר מפורש להדייא בש"ע שדבוקת השדרה כשרה. אכן משום הא אין להכריע דמרן הדר ביה. דאימא אישתמיט מההעתקה בס' הקצר. כי מר"ן ז"ל ילוד אשה הוא וס' הקצר חברו לעת זקנתו. ואף אם השמיטו אינו הכרע דלא ס"ל הכי עיין להרב יד אהרן בסי' ש"ב הגהב"י ועיין להרב יד מלאכי בכללי מהריק"א אות ד'] או יתכן שדעתו שנלמוד סתום מן המפורש. והכא הא נפק ודק ומנה וספר מה הם הסירכות הפוסלות. והך דלאו סירכה היא מכלל לאו נשמע הן. ב. אם מרן בב"י הביא איזה סברת פוסק להלכה ובב"י נראה לו כאותו פוסק. אכן בש"ע השמיטו כי ראה חולקים בדבר. נאמר כי מר"ן הדר ביה וכמ"ש שם הרב יד מלאכי ז"ל. וגם זה נקבל רק כאשר יסתמו מקורות ישע לישוב דבר השמטה. אכן הכא בנדו"ד הדין של דבוקת השדרה. הוא דין מוסכם מכלהו רבנן קמאי ובתראי. ובב"י לא הזכיר שום חולק על דין הזה כו"ע. ומרן בשני מקומות כתב ולהלכה נקיטינן כהרשב"א. ואחר כל זאת היאך יתכן לומר שמרן הדר ביה. כאן הבן שואל מה טעם הדר ביה מהכרעתו בב' המקומות. ואיזה פוסק אשר מצא שחלק על הרשב"א והחמיר. כדי שנאמר שמרן מצא חולקין בדבר השמיט הדין מש"ע. ואף לוא מצא מרן איזה סברה של איזה פוסק שחלק בזה למה לא הזכירה בב"י המאסף לכל המחנות. ואפי' אם מצא ס' איזה פוסק. דבר נמנע הוא שיפסוק מר"ן ס' יחיד נגד רבים והרבים הם רבותינו בעלי ההוראה שמימיהם אנחנו שותים. ואת אדוני הסליחה רבה אשר הכניסנו בשביל איזה דחיק ורחיק לפרש בו דברי מר"ן. מה שהדעת תמאן לקבלו מכל הנך טעמי שכתבתי ומחיינא קיד"ה ת"ק וסליחתו אדרוש:

עוד כתב הרב שו"ג וז"ל. אמנם ק"ל בדברי הרב הכנה"ג דכתב בהגהב"י אות קי"ו. גבי מ"ש רבינו בב"י והכי נקיטינן. כתב וז"ל וכן פסק מהרשד"ם ז"ל בסי' ט"ל ובתשובה מ"ד. ובסי' ט"ל כתב ריאה דבוקה בלי פילוש עזרנו ה' ועמדנו במנין ונקבעה הלכה לאסור אם לא שתעלה בנפיחה כדברי מהר"י ן' חביב. וכ"כ מהריב"ל בח"ג סי' צ"ד וכן פסק רבינו בספר הקצר עכ"ל. ויש לתמוה שהרי רבינו בס' הקצר לא הזכיר נפיחה אלא טריפה בהחלט. ומהרשד"ם התירה בנפיחה. ואיך השווה דעותיהן יחד והם רחוקים זה מזה:

ועוד קשה שהרי הרשד"ם בשני הסימנים הנז' כתב דאם כל גג האומה דבוקה אל השדרה בלי פילוש דכשרה בלי נפיחה כהרשב"א. ורבינו כתב הכא או לסמפון היורד בין שתי הערוגות טריפה ואפי' דבוקה בלי פילוש. וזה שלא כדברי הרשב"א והיכי קאמר הרב והכי פסק רבינו בס' הקצר:

ועוד קשה דמ"ש רבינו בב"י והכי נקיטינן היינו כמאן דאסר כשהאומה דבוקה אל הטרפם ואפי' נפיחה לא מהנייא והיכי כתב הרב ז"ל וכ"פ מהרשד"ם ז"ל והביא לשונו שהוא הפך האמור שהרי מהרשד"ם הכשיר אם תעלה בנפיחה ואינהו מטריפין אפי' אם תעלה בנפיחה. עכ"ל הרב שו"ג:

והנה לקושיתו הראשונה שהק' על הרב הכנה"ג שאיך כתב וכ"פ מהרשד"ם. הלא הם עומדים רחוקים דמהרשד"ם מתיר הדבוקה כולה בנפיחה ומרן אסרה ולא מהנייא לה בדיקה וכמ"ש בסעיף כ"ד ואיך השווה אותם. על זאת אמינא בבקשת אלף מחילות מכבוד תורתו. כי אין כאן קושיא על הכנה"ג. כי הרב שו"ג ז"ל חשב שני הדיבורים של הרב הכנה"ג לדיבור אחד וע"כ הקשה עליו קושיתו זאת. ואולם קושטא דמילתא לא כן. כי דיבור הראשון של הכנה"ג הוא הכי שציין עמ"ש מרן בב"י והכי נקיטינן. כתב הרב הכנה"ג וז"ל נ"ב וכן פסק מהרשד"ם בסי' ט"ל ובתשו' סי' מ"ד. ובכאן סליק הדיבור. ואח"כ מתחיל דיבור השני וז"ל ובסי' ט"ל כתב וכו'. והמופת חותך ע"ז ציון ב"פ סי' ט"ל בשורה אחת. ואם הם דיבור אחד למה לא ציין הרב סי' מ"ד בתחילה ואח"כ יציין סי' ט"ל ומה שדיבר בו מהרשד"ם. ולמה ציין סי' ט"ל ב' פעמים. וזה ברור בעיני. שדיבור הראשון הכי הוא וכ"פ מהרשד"ם בסי' ט"ל ובתשו' סי' מ"ד. וכוונת הרב הכנה"ג ברורה. שהנה מרן בב"י קודם הכי נקיטינן. כתב משם מהר"י ן' חביב שאין להתיר שום דבק בלי נפיחה זולת גג האומה הדבוק בשדרה בלתי שום פירוד כדעת הרשב"א. וע"ז ציין הרב הכנה"ג וכן פסק מהרשד"ם בסי' ט"ל ובסי' מ"ד. ודבר ה' בפיהו אמת שמהרשד"ם בסי' ט"ל הכי כתב וז"ל. גג הערוגות הסמוכות לדופן אם כל הגג דבוק בלתי פילוש כשרה כדברי הרשב"א מקבלת הגאונים עכ"ל. ובתשו' סי' מ"ד בדט"ו מחלק יו"ד ע"ב בראש הדף כתב וז"ל הכלל שאין התר לשום דיבוק בעולם שלא בנפיחה. אם לא בשגג האומה דבוקה אל השדרה. שכנגדה שהוא מהשלמת האונין ולמעלה כולה דבוקה בלתי פירוד. שאז היא כשרה ומותרת בלי נפיחה. ובענין זה דוקא אנחנו אומרים לדבק טוב הוא עכ"ל. והרי נתבררו ונתחוורו דברי הרב הכנה"ג במה שציין לפסקי מהרשד"ם בסי' ט"ל ובתשו' סי' מ"ד שהם מתאימים עמ"ש מרן בב"י בדין הדבוקה להשדרה. ויצא נקי הרב הכנה"ג ז"ל מתמיהת הרב שו"ג ז"ל עליו בתמיהתו הראשונה:

ולקושייתו השנית על הרב הכנה"ג, שהק' עליו דהרשד"ם בשני הסימנים דאם כל האומה דבוקה אל השדרה בלתי פילוש כשרה בלי בדיקה כהרשב"א. ואלו מר"ן ז"ל פסק הכא או לסמפון היורד בין הערוגות טריפה וזה שלא כדברי הרשב"א והיכי קאמר הרב וכ"פ רבינו בס' הקצר ע"כ. הנה המעיין יראה מעתה שהרב שו"ג ז"ל זה לו הכרח השני שמר"ן בש"ע פסק שהאומה הדבוקה להשדרה שהיא טריפה. והכרחו הראשון הוא מגירסתו בדברי מר"ן לכל מקום שתסרך הריאה טריפה. ודבוקת השדרה לא נפקא מכללא וטריפה. וכבר עמדנו על זאת לעיל ויצאנו בו חובת הביאור והורינו לדעת שמרן בב"י ובש"ע שיטה אחת לו בכשרות הדבוקה לשדרה. וכמש"ל. ועתה השמיענו חדשה שמרן ס"ל שדבוקת השדרה היא טריפה שהרי פסק או לסמפון היורד בין ב' הערוגות וזה דלא כהרשב"א:

ואת אדוני הסליחה כי דבריו אלה ירעישו מיתרי הלב לרוב התמהון שיש בדברים אלו עד שעלה בדעתי להחליט כי הדברים האלה לא מפי הרב שו"ג יצאו רק איזה תלמיד טועה כתבם והכניסם דבריו בתוך כתבי הקדש של הרב שו"ג. כי לא ידענא מהו הקשר ומהו היחס שיש בין דין הסמפון היורד בין הערוגות שהוא טריפה אם נסרכה הריאה באותו הסמפון. לדין אם הערוגות עצמם נדבקו להשדרה שעליהם. והם שני דינין רחוקים זה מזה בטעמם כאשר אבאר. ולמטוניה דמר דדין אחד להם ושוו בשיעוריהן ק"ל טובא על הרב שו"ג ז"ל. דמ"ל להתלונן על הרב הכנה"ג ז"ל שכתב וכן פסק בש' הקצר ואין כן הדברים. הלא תיקשי על מרן בב"י דבאותו מקום עצמו שמנה מקומות אשר הסירכה פוסלת בהם. ומכללם אם נסרכה הריאה לסמפון היורד בין שני הערוגות. שם באותו פרק באותו מקום כתב הך דדין הרשב"א משם הגאונים דכשרה בלי בדיקה אם אין בה פילוש. וכתב מרן דאם יש בה פילוש שוה דינה לדינין אלו יעו"ש. וא"כ לפי דעת הרב שו"ג ז"ל תיקשי למרן דמכשיר באחת ופוסל באחד והם ענינים שוים ודין אחד להם. וקושיא זו אלימא ואימתני ותקיפה להקשות מדברי הבית יוסף בעצמו שבמקום אחד הוא סותר דבריו. טפי מלהקשות עליו מן הבית אל השלחן. האין זה פלא:

אכן הדבר תמוה מאד דאין יחס בין שני הדינין האלה. כי סמפון היורד בין ב' הערוגות. הוא שומן הגרגרת והוא סמפון מכוסה בשומן ומחובר בראשו להשדרה ויורד בעומק בין ב' ערוגות הריאה וראשו מחובר לחלל הלב. וא"כ כיון שהסמפון הזה מקומו בין גובה הערוגות שהם ב' האומות והאומות גבוהות מכאן ומכאן והוא ביניהם בתוך עמק גובה שלהם. א"כ אם נסרכה לסמפון הזה האומה או האונה. לאו היינו רבותייהו ואין זו ברייתה. וא"כ כיון שסירכה היא סופה להתפרק וטריפה. ומה דמות נערוך לדין דנדו"ד שהאומה בגגה דבוקה להשדרה שלמעלה ממנה. שזו דרך ברייתה שהרי בהיות הבהמה רבוצה גג האומה מגיע להשדרה והשדרה נוגעת בהם ולהיות המקום צר מתדבקת בהם האומה וזו דרכה. וע"כ הכשירו שזו היא ברייתה להיות כן. משא"כ אם דבוקה במקצת דהיינו יש בה פילוש טריפה. דעתה לא הוי דרך ברייתה ורק סירכה היא זאת וטריפה. וכאשר חמצא כ"ז מבואר במהרשד"ם בסי' מ"ג ובתשובה שאחריה. וכידוע לבקי במלאכה זו. וא"כ שני הדינין דין אמת בטעם כל אחת מהם כי סירכה לסמפון סירכה היא שהרי הוא בעמק האומות ואם נסרכה לשם לאו היינו מקים רביתה וטריפה. אכן דבוקה לשדרה כשרה כשגג האומה בגובהו נוגע אל השדרה ודבוק בה בלי פילוש. כשרה שזה דרך רביצתה. והמעיין בדברי מר"ן בב"י יתהלך ברחבה כי מרן באר הכל באר רחובות. ופלא עצום על הרב שו"ג ז"ל בכל דב"ק אלו. ובזה אזדא לה תמיהתו על הרב הכנה"ג שתמה עליו לקמן סמוך קצת איך לא נרגש שמר"ן בב"י פסק כהרשב"א והכא פסק מרן דטריפה. והניחה בתימה. ואתו הס"ר דגאון הדור כהרב הכנה"ג אשר פנה וזוית לא שביק בדיני הטרפיות לא ישית לב להרגש כזה, אכן באמת אין כאן הרגש מעיקרא. כי הרב הכנה"ג ז"ל ידע כי מר"ן מה שהכריע בב"י כהרשב"א אותו שם למשפט גם בס' ש"ע. ובמקומות רבים בהגהב"י הביא דברי מר"ן בהכרעת הדין כהרשב"א ואם כי לא פורש בהדייא אין זה כי אם דבר השמטה וכדכתיבנא:

ומהאמור אתמה טובא על הרב שו"ג ז"ל לעיל סעיף נ"ח שציין עמ"ש מר"ן בסי' י"ח בדין אונה שניקבה ודופן סותמה וכתב מר"ן וה"ה בכל השלם שכנגד האונות עד הערוגה וכו'. ודברים אלו הביאם מר"ן בב"י משם הרשב"א יעו"ש. וע"ז כתב הרב שו"ג וז"ל עד הערוגה ולא ערוגה בכלל דהרי פסק לעיל סי' ז' או לסמפון היורד בין הערוגות ולדידן אם עולה בנפיחה כשרה. ואי נסרך ע"ג האונה גם בזה כשרה בלי בדיקה וכמו שציין רבינו וכתב עד הערוגה וכ"כ בב"י בפי' משם הרשב"א וכו' עכ"ל. ודב"ק תמוהים טובא מלבד דאכתי הרב אזיל לשיטתיה דסמפון היורד בין הערוגות וערוגה הדבוקה לשדרה חדא נינהו. וכמו שכתבתי. עוד בה קשה דהלא סעיף י"ח הלזה כתבו מר"ן בב"י ופסקו ככתבו וכלשונו בש"ע. והם דברי הרשב"א. ואיך יצוייר דמרן בב"י ס"ל דגג האונה הדבוקה לשדרה כשרה. ובכאן בש"ע עם שכתב הלשון ההוא דבב"י נאמר דמרן מיחלפה שיטתיה להחמיר ולפרש עד הערוגה ולא הערוגה בכלל. הנשמע כדבר הזה והוא פלא עצום בעיני:

האמנם פש עלינו לבאר כוונת הרב הכנה"ג ז"ל כמ"ש וכ"כ רבינו בס' הקצר. כי דברים אלו קשים להולמם ובצדק ילי'ן הרב שו"ג על הרב הכנה"ג ז"ל שאם נאמר שכוונתו על הכשר דבוקת השדרה. דכן דעת מרן. אכן סו"ס קשה כי לא מצאנו שדיבר מרן בזה בס' הקצר רק בב"י. ובר מן דין פירוש זה איננו צודק. שהרי הרב הכנה"ג ז"ל ציין ס' הקצר אחרי מ"ש הכנה"ג וז"ל ובסי' ט"ל כתב (מהרשד"ם) ריאה דבוקה בלתי שום פילוש עזרנו ה' ונקבעה הלכה לאיסור אם לא שתעלה בנפיחה כדברי מהר"י ן' חביב וכ"כ מהריב"ל בח"ג סי' ס"ד וכ"כ רבינו בס' הקצר ע"כ. והשתא קשה יותר ויותר שמרן לא פסק היתר הנפיחה מעולם בבדוקה כידוע ומפורסם. ואיך יאמר עליו וכ"כ רבינו בס' הקצר. דליתא. וא"כ אל מה ירמזון דברים אלה שאין להם פתרון כמובן. וחזיתיה להרב שי"ג ז"ל שנדחק מאד מאד ליישב הדברים והמעיין בסקירה אחת יראה כי לא יתיישבו הדברים כלל. והרב כנה"ג טפי נות לו להניח דבריו בתימה ולא להכניס דבריו בדוחק עצום מאד כמ"ש המעיין. אכן גם דברי הרב הכנה"ג הם מתמיהים דלא פסק כן הש"ע בשום מקום. והוא פלא:

ושוב אח"ז חזרתי לראות דברי הכנה"ג במקורן. וראיתי שלא כן כתוב בתוך דבריו רק אחרי מה שהביא דברי מהרשד"ם שתקנו שבלא נפיחה אסורה וכמ"ש מהר"י ן' חביב ומהריב"ל. כתוב שם וז"ל וכ"כ רב"י בס"א. והרב שולחן גבוה ז"ל עשה מן הראשי תיבות ביאור וכן כתב רבינו בס' הקצר. וכפי' גירסה זו נפול ברשת קושיותיו ואין לנו התמלט. אכן לדעתי לא לזה כיוון הרב הכנה"ג. ר"ק הכי וכן כתב רב"י רבינו בית יוסף בס"ה בסימן הקודם. וכוונתו מעתה ברורה. כי אחר שהביא דעת מהרשד"ם בסי' ט"ל שגזרו שלא יתירו הדבק כי אם בנפיחה כדברי מהר"י בן חביב. כתב שרבינו בית יוסף כ"כ בסימן הקודם. והוא אמת ויציב שבדברי הב"י בסימן הקודם לזה. שם הביא מרן הב"י דברי מהר"י ן' חביב שאין להתיר הדבק כי אם בנפיחה. ושם כתב מרן הב"י שכן מנהג שאלוניקי שמכשירין אומה הסרוכה לדופן בבדיקה יעו"ש. והדברים אמיתיים וברורים. ויצאנו מן המבוכה הזאת בשלום וגם יצא נקי הרב הכנה"ג ז"ל מכל התלונות. ונתחוורו הדברים כהלכתן. ברוך אלהים:

ומעתה הרי בישע אלד'ים אשר עזרנו ישבתי גם תמיהות הרב שו"ג ע"ד מר"ן ז"ל וכבר השמעתיו בסעיף הראשון הוראת הדין שהדבוקה לשדרה היא כשרה. אליבא דכל הפוסקים ראשונים ואחרונים. ורק אם דבוקה לשדרה מגגה של האומה בלי פילוש ואז היא כשרה בלי בדיקה. וכמנהג עיקו"ת ירושלם ת"ו המיוסד על אדני פז. ודו"ק:

ואחרי כל זאת אשר ביארתי לכבודו. בדין זה. אל יתמה רומעכ"ת שי' עלי שבפה העירה מצרים נהגו להטריף. וכן כתבתי אני בספרי הקטן נהר מצרים סעיף ה' מהלכות טרפיות. שמנהגינו להטריפה. ומעכ"ת שי' הלא יתמה עלי שאני דורש ואיני מקיים. דהא ליתא שהרי כתבתי שם בסעיף הנ"ל שמה שאנחנו מטריפין לא מדינא. רק מחמת שאין אנחנו יכולים לברר הדבר כי הלא כדבר מפורש בדברי הפוס' הנ"ל שמה שמכשירין כשגג האומה דבוקה לשדרה היינו אם דבוקה כולה בלי פילוש. ואם יש בה פילוש טריפה ולא מהנייא לה בדיקה דיצאה מתורת דבוקה ונכנסה לתורת סירכה וכמש"ל. וא"כ הדבר ברור דעכ"פ על הבודק לראות ולדעת אם היא דבוקה בלי פילוש או אם יש בה פילוש וזה ברור. ובאשר כי מנהג הגויים דפה מצרים שאין פותחין חזה הבהמה כי אם אחר הוצאת הריאה לחוץ. וא"כ נפל פיתא בבורא שאין הבודק יכול לדעת אם היתה דבוקה כולה או היה בה פילוש. וע"כ אנחנו מטריפין. ומטעם זה אנחנו מטריפין ג"כ בסרוכה לדופן ומכה בדופן מפני שאי אפשר להכשיר בלי ראית מקום הסירכה אם היא במקום המכה או לא. וע"כ אנחנו מטריפין וכדכתיבנא בספרי נהר מצרים בדין זה. ונפקה מינא שכאשר תהיה הבהמה ממון ישראל. שאז יניח הישראל לפתוח החזה קידם הוצאת הריאה לחוץ. כדי שלא יאבד ממונו. אז הדבר ברור שאם ימצאנה הבודק דבוקה האומה לשדרה בלי פילוש. אז יכשירנה בשופי בלי בדיקה. וכן במכה בדופן. והדין דין אמת. ומה שנלע"ד כתבתי ואתו החיים והשלום כנפשו וכנא"ה דושו"ט:

הצעיר

רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט

תוכן העניינים

ומצור דבש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה