אור ברסלב
ומצור דבש חלק חושן משפט › סימן ב

ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד

חלק חושן משפט · סימן ב

סימן א

הלכות שותפים חיבת עין ימין רב נהוראי הרב הכולל מר דיינא כמוהר"ר

משה ח"ר יצחק

הררי יצ"ו אתה ה' תשמרהו כיר"א. אחרי דשו"ט כדמ"ל.

חזה הוית. פסקא דדינא דשד"ר לן מר. ארי נעשה שוא'ל בשנים שהטילו לכיס השותפות זה מנה וזה מאתים וזה שלש. ונשתתפו בסתם. שלא פירשו כיצד תהיה אופן חלוקתם בריוח השותפות דקי"ל לדינא חולקין בשוה כמ"ש מרן בח"מ סי' קע"ג סעיף ה'. ומני"ר משה עלה ונסתפק אם הוא דוקא בסחורה שאינה ראויה להחלק. או אפי' בסחורה הראייה להתחלק הדין נ"כ שהשכר לאמצע. ומני"ר יצ"ו בפסקו שקו"ט טובא. ולבסוף אסיק דינא דלעולם חולקין בשוה. אכן למעשה לא הסכימה דעתו אם לא כשיסכימו עמו בעלי ההוראה. זהו תורף דברי קונטריסו ושאלתו דמני"ר יעמד חי. ושאל ממני לחוות לו דעתי גם אני:

ואען ואומר. לא ידעתי נפשי מי הגיד לו כי מבעלי הוראה אני כי נשאל מעמדי לחוות דעתי. ומכיר אני את מקומי ערכי עלי פחות שבערכין לא הגעתי לרועה בקר. אף כי להוראה ומכ"ש להסכמה. וענותו תרבנ"י (לפ"ק) לחשוב אותי במה שאין בי. אכן לא יכולתי השיב פניו ריקם אשר חילה פני לשום עיני על פס"ד. הגם כי אינני מופנה מעול הצבור אשר עלי. וגם רומעכ"ת נחוץ ינחץ לשוב לשער מקומו על אר"ץ רבה יע"א ועתותי העיון בזה הנם ספורים ומנויים ודחוקים. ע"כ לקצר אני צריך ולגלות לו דעתי הקצרה. וה' יעזרני:

הנה בנדון השאלה המוצגת לפנינו. לא ביאר לן מני"ר בשאלתו. אם הסחורה הזאת שבאה עליה השאלה להלכה ולמעשה. מה נעשה בדינה. האם מכרוה השותפים כולה לזולתם ולא חלקוה ביניהם. ומסתפק מני"ר בדין חלוקתה כיצד יהיה. או אם הסחו' הזאת שקנו אותה בשותפות חלקוה ביניהם. כמנהג הסוחרים שקונים אגודת סחורה שלימה לחלקה ביניהם אח"כ. כי לא ימנע מאחת משתים אלה. כמובן. שאם לצד שהסחורה הזאת שקנו השותפים מה שיהיה מינה ראויה לחלקה או אינה ראויה לחלקה. מכרוה השותפים כבר ומעותיה בידם והיה בה ריוח או הופכו וע"ז מסתפק מני"ר מה יהיה משפט חלוקתה. במחילת כבוד תורתו. אינני רואה כאן שאלה. ואין צורך לפסק. ולא לדרוש הסכמה ע"ז. כי הדבר מפורש בביאור רחב בדברי מרן בשלחנו הטהור. בח"מ סי' קע"ג אשר הביא מני"ר גופיה בידו. וז"ל מרן. השותפין שהטילו לכיס השותפין זה מאה וזה מאתים וזה שלש מאות ונתעסקו כולם בממון סתם. ופחתו או הותירו השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מנינם לא לפי המעות. ואפי' לקחו שור לטביחה שאלו טבחוהו היה נוטל כל אחד מבשרו לפי מעותיו. אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו השכר או הפחת לאמצע. ע"כ:

והרי הדבר מפורש בדברי מרן שאפי' סחורה הראויה להחלק שהרי השור לטביחה הזה אם ישחט יתחלק לאברים ונתחים בשרו וכל אחד היה נוטל מבשרו כפי מעותיו. אפ"ה כשמכרוהו חי חזר להיות דינו כסחורה שאינה ראויה להתחלק והשכר לאמצע. והרי זה נדון שאלתו ממש. וגם לצד שהסחורה חלקוה השותפים ביניהם. הדבר מבואר ג"כ בדברי מרן. שהרי כתב אם טבחוהו כ"א נוטל לפי מעותיו. והסחורה שחלקו השותפים ביניהם. הוא כדמיון השור הנשחט. שמתחלק בין השותפים לאיבריו. שהדבר מובן כי רק לצד הדמיון והמשל לבד נקטו רבותינו בלישנייהו ענין השור שמכרוהו או טבחוהו. וממנו נלמוד לכל מין סחו' הדומה לזה. שאם מכרוה לזולתם הריוח לאמצע. ואם חלקוה ביניהם כ"א נוטל ממנה לפי מעותיו. וא"כ כל צדדי שאלתו הרי דינם כתוב על ספר חקה. ולא ידענא מה הוא הסעיף המחודש בשאלתו. אשר אינינו דבר הלמד מדברי מרן הנז"ל:

וראיתי למני"ר שי' כי האריך בפי' הדברים והביא מקור סוגיין דכתובות עם ביאור הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אשר ביארו בסוגיין הזאת אשר דברי כולם ושיטת כל אחד משלשת עמודי ההוראה הנז"ל. כבר עמד עליהם מרן הב"י בב"י סי' קע"ו באריכות. ורומעכ"ת שקו"ט בדבריהם ולבאר דברי מרן שבב"י. ולהתאימם עם פסקו שבשלחנו הטהור. כדי להורות ולהכריח שפסק מרן הוא כדברי הרי"ף והרמב"ם. ובאר משה את כל התורה הזאת בארוכה. כיד ה' הטובה עליו. והדבר הזה סובל אריכות הרבה לבאר שיטות הפוסקים בביאור סוגיין דכתובות. עכ"פ לענין הדין אין לנו צורך בכל זה. כי כבר מרן ז"ל אסף וקבץ סברותיהם. וטחן וברר וזקק הכל ופסק הדין בשלחנו הטהור כדעת הרי"ף והרמב"ם כמש"ל. ולדעתי אין במה להסתפק בדין להלכה ולמעשה. שהדבר מפורש בדברי מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו ומה נבקש עוד. ונשארה מטרת מני"ר בשאלתו רק לטייל עמו באהבים בפלפולו המחודד שאסף וקבץ ס' הפוסקים עמודי ההוראה ושקו"ט בדבריהם. להכריח לנו סברתם ועוד קבץ גם מספרי הפו' האחרונים המדברים בענין זה. ולכל האופני' יצאנו עכ"פ מגדר הפסק ונכנסנו לגדר הפלפול והשקו"ט בקמחא טחינה. ועל הפלפול והשוק"ט לא תפיל עליו ההסכמה. כי מה שזה מקשה זה יתרץ. ומה שזה יתרץ באופן זה חבירו יתרץ באופן אחר ואין כל חדש כי כך היא דרכה של תורה במקצוע פלפול החברים. עכ"פ מבוקשו זאת לפלפל עמו בד"ת אין הפנאי מסכים עמדי. ומה גם כי רו"מ דחק עלינו את השעה טובא בהיותו מעותד לדרכו. וכדי שלא להוציאו חלק. אדברה נא שני גרגרים במה שראיתי איזה דברים תמוהים לדעתי בקונטריסו הנז"ל בהורה:

א) במה שהקשה על הלח"ם שעשה פלוגתא להרא"ש והר"ן בדברי הרי"ף. וכתב עליו שדבריו אינם מובנים לו. והניחם בצ"ע:

ותמהתי כי לא ידעתי על מה אדוני צועק אל הלח"ם. ודבריו ברור מללו לחם אבירים ולחם הקדש כי הדבר מבואר דהרא"ש והר"ן פליגי בדעת הרי"ף. שהר"ן כדעת הרי"ף ז"ל הכי מפרש דלאו דווקא שור לחרישה ועומד לטביחה ומכרוהו חי דהשכר לאמצע. אלא אפי' שור לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע. וכן כתב מרן בב"י משם הר"ן כדעת הרי"ף יעו"ש:

אכן הרא"ש ז"ל בהלכותיו כתב להדיא וז"ל ורב אלפס פירש דוקא שור לחרישה ועומד לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע כיון שמכרוהו חי. אבל אם טבחוהו חולקין לפי המעות. וכ"ש אם לקחוהו לטביחה. (ר"ל כ"ש שחולקין כפי המעות. והיינו כשינוייא בתרא. ובשינוייא בתרא די"מ מבואר בפי' דשור לטביחה ועומד לטביחה הכל לפי המעות ור"ל אפי' אם מכרוהו חי. וזהו ההפרש שבין שינוייא קמא לבתרא יעו"ש. ופירוש דברי הרא"ש כדעת הרי"ף הוא הפך ממש מפי' הר"ן בדברי הרי"ף כמ"ש וכן פירש הרב הדרישא בביאור הסוגיין לשיטות שנאמרו בה יעו"ש באורך וכיון שכן דברי הלח"ם ברורים כנכון היום במה שכתב דהרא"ש והר"ן פליגי בדעת הרי"ף. ולא ידענא מאי קשיתיה:

הן אמת כי יש אתי מקום לעמוד על דברי הלח"ם ז"ל בענין אחר שכתב שם הלח"ם. שהקשה על הר"ן ז"ל דאסיק בדעת הרי"ף דאפי' סחורה דפירות וכלים הראויים להתחלק ס"ל להרי"ף דהשכר לאמצע. וע"ז כתב הלח"מ וז"ל, אבל מ"מ קשה טובא מה שהעלה בדעת הרי"ף ז"ל הפך דברי הרא"ש ז"ל דאית ליה (להרי"ף) דהיכא דלקחו סחורה או כלים ופירות שדרכם להתחלק דהוי לאמצע. זה ודאי תימה גדולה לומר כן. כיון דאית ליה להרי"ף ז"ל דהיכא דטבחוהו ממש הוי לפי מעותיו אע"ג דלקחוהו לחרישה ק"ו היכא דלקחו סחורה או פירות דבר הראוי להתחלק וכמ"ש הב"י בס' קע"ו עכ"ל:

וק"ל בדבריו טובא שהלא אפי' למטוניה דמר דמדמה סחורת פירות וכלים כיון שדרכם להחלק. לשור וטבחוהו דהכל לפי המעות אליבא דכ"ע. ומזה מקשה על הר"ן דסבר כדעת הרי"ף דאפי' פירות וכו' השכר לאמצע. הא בהך מילתא דפירות וכלים אין הרא"ש ז"ל חולק בזה. דהא הוא ז"ל מפרש כשינוייא קמה וס"ל דשור לחרישה אפי' אם טבחוהו הכל לאמצע. ומינה דה"ה בסחורת פירות וכלים לדעת הרא"ש הכל לאמצע. ואע"ג דהרי"ף בטבחוהו לא ס"ל כדעת הרא"ש עכ"פ בסחורה דפירות וכלים ס"ל להרא"ש גופיה. דהכל לאמצע. וא"כ מה הלשון אומרת הפך דברי הרא"ש והלא הרי"ף והרא"ש שוים הם בזה. ולזה יש לדחק ולומר דכוונת הלח"ם דקאמר הפך דברי הרא"ש היינו דברי הרא"ש בדעת הרי"ף. ולא על דברי הרא"ש גופיה. דהרא"ש גופיה הכי ס"ל דפירות וכלים נמי לאמצע. אבל בדעת הרי"ף לא. וכמ"ש הלח"ם בתחילת דבריו ואע"פ שאין הלשון מכריח לפרש כן אכן לישב דבריו נסבול כן:

אלא דבעיקר דב"ק ק"ל שהוא ז"ל מדמה פירות וכלים שהם סחורה הראויה להחלק לשור וטבחוהו. דקי"ל חולקין לפי מעות. וכפי"ז אתנח כללא דכל סחורה של פירות וכלים שדרכם להחלק. לעולם יהיה דינם שכל אחד נוטל לפי מעותיו. וממילא לא יהיה בהם דין השכר לאמצע. והכי סובר הוא ז"ל בדעת הרי"ף ז"ל כיון דמדמי לה לשור וטבחוהו דנוטל לפי מעותיו. והרי"ף ז"ל הא כתב דבטבחוהו כ"א לפי מעו'. ויותר יקשה מר שצירף לנו גם דברי מרן הב"י בסי' קע"ו. ורצונו לומר שגם מרן סובר כן. דסחורת כלים ופירות לעולם כ"א נוטל לפי מעותיו. והדבר ק"ל מכמה אנפי חדא. דמרן ז"ל לא הזכיר כלל שם פירות וכלים רק כתב בסתם סחורה הראויה להחלק ושאינה לחלק. ותו דמרן בשלחנו הטהור דפסק כדעת הרי"ף והרמב"ם לא השמיענו משפט פירות וכלים שדרכם להחלק מה יהי' דינם להלכה ולמעשה. ואחרי שמרן ז"ל פסק כדעת הרי"ף למה לא זכר בשלחנו גם דין הפירות שזכרם הרי"ף. תו ק"ל דאי פירות וכלים קרית להו סחורה שדרכה להחלק ולעולם כ"א נוטל לפי מעותיו הן אם חלקוה הן אם מכרוה. אין ללמוד דינם מדין השור. דהא. בדין השור אפי' אם היכא שטבחוהו קרית ליה סחורה שדרכה להחלק ונוטל כ"א לפי מעותיו הא עכ"פ שבקת ליה רווחא היכא שמכרוהו חי. חזרה להיות דין סחורה שאינה ראויה להחלק והשכר לאמצע. אכן בפירות וכלים אינם כן דהא לעולם קרית להו סחורה שדרכה להחלק. ולעולם כ"א נוטל כנגד מעותיו אפי' אם מכרו הסחורה כולה לזולתם. ואין זה דמיון לשור כלל. דבשור אם מכרוהו חי השכר לאמצע:

וע"כ רואה אני כי חלה עלינו חובת ביאור דברי מרן הב"י מאי דפירש הוא ז"ל בדברי הרי"ף והרמב"ם ולהתאים דבריו שבב"י עם פסקו שבשלחנו הטהור דלא שנה לן רבי דין פירות וכלים ודומיהן. ודעת מרן ז"ל דהכל נלמד מדיני השור במכרוהו חי. וכן נלמוד מדין טבחוהו. ולכל האופנים נלמוד מהם. ודיני השור הם כלל לכל מקום ולא פרט. וידעתי כי זאת היא מבוקש מני"ר ומטרת כל פלפולו להכריח כן בדעת מרן. אכן לא מטעמיה דמר אשר כתב כי עלינו להדחק פורתא ולסבול הדוחק מדברי מרן הב"י ולישבם עם דברי הרי"ף. ומאן ספין ומאן רקיע לפרש דברי מרן וכו' ולא ידחק קצת בדעתו. לפרש דברי מרן דנקיט סחורה הראויה להחלק סתם ולא פירש שאח"כ מכרוה וכו'. ומני"ר נלחץ אל הקיר ונדחק טובא לישב דברי מרן על צד הדחק. ולא אנכי עמדי. כי רואה אני דדברי מרן הב"י ז"ל מוכרחים וגלוים לעין כל מעיין. דגם בסחורת פירות וכלים אם מכרו הסחורה לזולת כולה. השכר לאמצע בלתי שום ספק. ובלתי שום דוחק כלל. ובהכרח אתה לפרש כן והן הן טעם פסקו בשלחנו הטהור. ישמע חכם:

הנה מרן בב"י ז"ל הביא דעת הרי"ף והרמב"ם ושיטתם בסוגיין. וכתב וז"ל. ולהרי"ף והרמב"ם אם טבחוהו. אפי' לקחוהו לחרישה חולקין לפי מעות. ואם מכרוהו חי ואפי' לקחוהו לטביחה חולקין בשוה. ונראה דה"ה לכל סחורה הראויה להחלק חולקין לפי מעות. ואם אינה ראויה לחלק חולקין בשוה. וסיים ע"ז מרן ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקיטינן עכ"ל:

והדבר ברור דהאי ונראה שלמד מרן מדבריהם כל צד חלוקה אחת למדה מרן מחלוקה הדומה לה שבדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל. דהיינו דין שכל סחורה הראויה לחלק חולקין לפי מעות. למדנו כן מדין שור לחרישה וטבחוהו דדינא דחולקין לפי מעות. וצד השני שכל סחורה שאינה ראויה להחלק דהשכר לאמצע. למדנו כן מדין השני שבשור שאם מכרוהו חי אפי' לקחוהו לטביחה חולקין בשוה. והשכר לאמצע. ושני הדינים למדנו משני הדינים אשר לעומתם בדיני השור. כאמור:

וכפי"ז יש מקום לבע"ד לעמוד בזה. דאיך יתכן שמין סחורה אחת וגוף אחד ונושא אחד. יתהפך הוא עצמו לשני דינים מחולקים ומתחלפים. ושני הפכיים בנושא אחד הוא זה. שהרי השור הזה שנפל ביד השותפין המבורכים האלה. פעם נקראהו סחורה שאינה ראויה להתחלק ויחלקו ריוח דמיו לאמצע. וחצו את כספו. ופעם נקראהו סחורה הראויה לחלק ואת המת יחצון כל אחד כפי מעותיו. וזה פלא האם תחש או כרום הוא זה שמתהפך לכמה גוונין ושאלה היא וגדולה:

ועל כן מוכרחים אנחנו בהכרח גמור ועצום לפרש הדבר דמאי דקאמרינן סחורה הראויה להחלק ושאינה ראויה להחלק אין הכוונה על גוף מין הסחורה עצמה. דפעם דתהיה ממין הסחורה הראויה להתחלק יהיה דינה כן. וכאשר תהיה מן הסחורה ממין אשר אין ראויה להתחלק. יהיה משפטה באופן אחר דהא ליתא. דלעולם לא תמצא סחורה שאינה יכולה להחלק כמות שהיא אם רק ירצו בעליה לחלק בעין (חוץ מבע"ח טמאים). אלא כוונת רבותינו בזה. הוא שע"י פעולת השותפים ועסקיהם בסחורה ההיא. תשוב הסחורה להיות דבר שאין ראוי להחלק. ולפעמים כאשר יעשו השותפים מין עסק אחר בסחורתם. בסיבת הפעולה ההיא תקרא הסחורה ההיא ראויה להחלק. ולעולם פעולת ועסק השותפים בסחורתם. היא המשנה את שם סחורתם להקרא ראויה להחלק. או אינה ראויה להחלק. לא שגוף הסחורה ישתנה ביחס עצמה. ואבאר הדבר.

והענין כאשר ימכרו השותפין את סחורתם כולה לזולתם ועסק השותפות יהיה בריוח דמיה. תקרא הסחורה ההיא אינה ראויה להחלק. ואפי' אם תהיה סחורתם מפירות וכלים שממינם הוא להתחלק. שהרי היא חלקים חלקים. אכן במכירתם כל הסחורה לזולתם. תשוב להקרא אינה ראויה להתחלק. כי הקונה לא קנה ממנה חלק של אחד מהשות' והניח המותר. וכן המוכר. וצד הדימוי לזה הוא מה שדימו רבותינו ז"ל לשור לטביחה ומכרוהו חי. שאע"פ שאם טבחוהו היתה סחורה הראויה להתחלק. שהבשר היה מתחלק לנתחיו. עתה במוכרם אותו חי חזרה להיות סחורה שאינה ראויה להחלק. שהרי אין אופן לחלקה כלל. שאם תתחלק א"כ מוכרחת הבהמה למות. והקונה הוא קונה שור חי ולא מת. וכן המוכר. וא"כ הנך רואה שע"י פעולת השותפים החדשה שעשו בשור זה. שהרי קנוהו לטביחה והיתה סחורה הראויה להתחלק. שהוא הבשר. עתה שמכרוהו חי כמות שהוא ע"י פעולת המכירה חזרה הסחורה הזאת לשם סחורה שאינה ראויה להחלק. והשכר לאמצע. וכן אם יעשו השותפין פעולתם משונה מהראשונה. דהיינו שקנו שור לחרישה שאינו ראוי להחלק ואח"כ עשו בו פעולת השחיטה ושחטוהו ע"י זה חזרה הסחורה להקרא ראויה להחלק וכ"א יטול מבשרו כנגד מעותיו וכ"כ אם קנו סחורה מאיזה מין שתהיה. ע"מ לחלקה ביניהם בעין וכ"א יקח את חלקו לעצמו או ימכרנו הוא לזולתו. כ"א נוטל רק כנגד מעותיו. ורז"ל תפסו בזה דמיון השור וה"ה לכל מיני הסחורות משפטם כן. וכאשר כתב הרי"ף ז"ל הוב"ד בס' תמים דעים אשר הזכירה רו"מ בקונטריסו. כי ענין השור משל הוא.

ולכל צד מהשני צדדים יש לו טעם חזק ואמיץ ומוסבר למשפטו. שבמכרוהו חי. הדין נותן שיחלקו השכר לאמצע. חלק כחלק. מבלי פנות אל קרן השותפות שאינן שוים בו. שזה הטיל מאה. וזה מאתים וזה שלש. שהרי החלק עוזר אל הכלל. שבאמצעות הסך הכולל אשר בכיס השותפות נקנה השור כולו. ואי אפשר לזה בלא זה. וע"כ הריוח לאמצע. והטעם הזה הוא מה שנתנו בו בירושלמי שהביאו הר"ן בסוגיין דכתובות והרא"ש שם. והזכירו מרן הב"י בסי' קע"ו יעו"ש. דקאמר ליה. ע"י עשרה דינרין דידי סלקא פרקמטיא יעו"ש. בדברי הר"ן והרא"ש. וכששחטוהו ובשרו נתחלק ביניהם דאמרינן כ"א נוטל לפי מעותיו. שאין כאן עסק שותפות וריוח בסחורה הזאת חיצוני עד שתאמר בו שהחלק עזר לכלל. בריוח רק גוף העסק הוא חילוק הסחורה עצמה. ואין הדבר דומה כ"א לנותן דמים לקצב למכור לו בשר כשישחוט בהמתו. ואף אם יתנו לקצב עשרה בני אדם דמי הבשר במוקדם לא זכה כ"א כי אם לפי מעותיו. וגוף השותפות עמדו על נקודת לקיחת בשר לא לזולתו:

וא"כ כפי המתבאר עלה בידינו מכל האמור שכל מקום שנאמר סחורה הראויה להתחלק. לא נביט אל מין הסחורה רק על הפעולה הנעשית בה. שאם קנו השותפים איזה מין סחורה שתהיה על מנת לחלקה ביניהם כ"א יקח ממנה כפי מעותיו. ואם קנו השותפים סחורה הראויה להחלק במינה כפירות וכלים ודומיהן אכן מכרו כל סחורתם לזולתם א"כ הריוח לאמצע דומיא דשור לטביחה ומכרוהו חי. דהשכר לאמצע. ואם קנו הפירות ע"מ לחלקם ביניהם הו"ל שור לחרישה וטבחוהו דכ"א נוטל כפי מעותיו. וכלל הזה הוא ברור ומוסכם ומוכרח מכל צדי צדדיו. להיות כן. כדי להביא דברי רז"ל ומליצתם בדינים אלו שהמשילו הענין לשור לטביחה ומכרוהו. או שור לחרישה וטבחוהו. וכפי"ז סרו מהר כל תלונות הלח"מ מכל דברי הר"ן בדעת הרי"ף. שאם באמת פירות וכלים מכרו אותם השותפים. לזולתם הוא דומה לשור לטביחה ומכרוהו. לא לשור וטבחוהו וכמש"ל. והדברים ברורים:

ובזה נבין דברי מרן בשלחנו הטהור ס' קע"ו שהעתיק לשון הרמב"ם בה' שותפין פ"ד ה"ג כצורתו. ולא זכר לא הרמב"ם ז"ל דברי רבו הרי"ף בדין פירות וכלים. וגם מרן ז"ל לא הזכיר זה בשלחנו הטהור. ומדוע היתה זאת הלא הרי"ף והרמב"ם בשיטה אחת קיימי. ומרן הכריע כדעתם ופסק כמותם. ולמה לא השמיענו לדעה מה נעשה בפירות וכלים שהם דרכם להחלק לעולם. ואינן כדין השור שמתחלף לראוי להחלק ולאינו ראוי. אלא דלקושטא דמילתא לא צריכינן לכל זאת כי הם ז"ל נתנו לנו כלל מוסכם שכל מין סחורה שנמכרה בעסק השותפות. צא ולמוד דין משפטה משור לטביחה ומכרוהו חי. ואם חלקו הסחורה ביניהם צא ולמוד משפטה משור וטבחוהו דכ"א נוטל כפי מעותיו. ובהכי דייקי דברי מרן הב"י ודברי הש"ע בחדא מחתא. וכדעת הרי"ף והרמב"ם שלמד מרן כן מדבריהם ודו"ק.

ונראה דהרב שמחת יו"ט ז"ל שהביא דבריו מני"ר נקט דברי מרן כפשטן ויפה תמה עליו מני"ר דלא נראה כן מדברי הרי"ף והרמב"ם שהביא מרן דפירות וכלים אפי' אם מכרו אותם בשותפות כ"א לפי מעותיו דברים אלו ליתנהו בדברי הרי"ף והרמב"ם כלל וכמ"ש. הגם שבעיקר הדין גם הרב ז"ל דן את הדין בנדונו שהשכר לאמצע. ודו"ק:

הנה נא הארכתי לבאר שמדברי מרן בש"ע ז"ל יש ללמוד כל צדדי שאלת מני"ר וכאשר כתבתי לעיל. רק שהוכרחתי לבאר דברי מרן בטעם קיצורו בדיני פירות וכלים וכיוצא. והוא הדבר אשר אמרתי כי בעיקר הדין נפסק בש"ע בפירוש. רק כל השקו"ט לבאר דבריו. ואין כאן מקום להאריך עוד בנדון הזה:

ב) ראיתי עוד תמיה בקונטריסו הנ"ל מה שהביא מני"ר יצ"ו ללמוד מדין השותפין הזה. גם לנדון בכור ופשוט שקנו סחורה מתפוסת הבית אשר נשתתפו יחד בסתם. דדינם שוה כדין השותפים. דהגם דהבכור יש לו פ"ש בקרן השותפות ואחיו הפשוט רק חלק אחד. הו"ל דין השותפין שהטילו זה מנה וזה מאתים. ואינו נוטל בריוח כ"א חלק כחלק. והדין דין אמת שנלמוד כן מדין השותפין שפסק מרן בס' קע"ו. כי כולהו כחדא נינהו:

האמנם טעם השני אשר כתב רו"מ בדין הבכור. כי בלא"ה קי"ל דאין הבכור נוטל בשבח הנכסים שהשביחו אחרי מיתת אביהם משום דהו"ל ראוי ואין הבכור נוטל בו פ"ש. ומטי ביה משם הרב פרי עץ חיים בתשו' סי' ל"ב. הס' הנז' איננו בידי. ועכ"פ אם כנים הדברים בהעתקתם. הטעם הזה הוא קשה לחכי. כי הוא הפך סוגייאות ערוכות בתלמודין. שמתבאר מהם ששבח נכסים מוחזק הוי ואינני ראוי. והגם דקי"ל דאין הבכור נוטל פ"ש בשבח הנכסים. אינו מטעם דהו"ל ראוי. חלילה לומר כן. תדע שהרי יש משבח הנכסים שהבכור נוטל מהם פ"ש וכאשר יתבאר. והא לך סוגייא דש"ס בבתרא דקנ"ג ע"ב. גבי הבכור נוטל פ"ש בזרוע ולחיים והקיבה ובשבח שהשביחו נכסים ופרכינן הרי לחיים וקיבה אי דלא אתו לידי אבוהון ראוי הוא. ופירש רשב"ם דלא דמי לשבח נכסים שהשביחו וכו' שהרי אבוהון מוחזק בהם והן עצמם הושבחו הו"ל כמו שהוחזקו בשבח דמי יעו"ש ומתבאר מסוגיין דשבח נכסים מוחזק הוא. ואפי"ה אינו נוטל בשבח נכסים אלא בשבח דאתי ממילא. דאין לו פ"ש אלא מנכסי מורישו שהוא אביו אבל לא יטול פ"ש בשבח שהשביח אחיו את הנכסים יעו"ש בסוגיין. וכן מתבאר מסוגיין דב"ק דצ"ה ע"ב. מימרא דריוח אמר שמואל שמין להם את השבח ומעלין אותם בדמים ואלו הם בכור לפשוט ובעח"ו ללוקח. ופירש"י בכור לפשוט. שהשביחו הנכסים קודם החלוקה. ובשעת החלוקה נוטל הבכור פי שנים בקרקע. צריך להחזיר לפשוט רביע שבח של חלק הבכורה במעות שאין לו ליטול פי שנים כמו שהשביח זה יעו"ש:

מתבאר מסוגייא זו דטעמו הוי שלא יטול הבכור פי שנים בשבח. משום דאין זה יושר לקחת הבכור פ"ש ביגיע אחיו. והתורה זכתה לו פ"ש בנכסי אביו לא בנכסי אחיו. אכן אין זה מטעמא דראוי. שהרי גוף הקרקע מוחזק לאביו וממנו ירשוהו וז"פ:

ובאמת לא ידענא כיצד עלה בדעתו דמני"ר יצ"ו לקרות את שבח האחים שהשביחו נכסי אביהם שירשו אותם ממנו בשם ראוי. הלא הנכסים מוחזק בהם היה האב מורישם מחייו. וכאשר עיקר הנכסים מוחזק בהם. א"כ השבח הבא מהם ודאי שיקרא מוחזק גם הוא שאין ראוי אלא מה שלא זכה בו האב המוריש בחייו. ובא ליד בניו אחריו. דמיעוטא דקרא הוא בכל אשר ימצא לו. ולא במה שאינו נמצא דהוי ראוי:

גם לא ידענא מאי שיאטיה דטעם דאין הבכור נוטל בשבח הנכסים פי שנים לטעם השותפות דבכור ופשוט שנשתתפו במה שירשו מאביהם והרויחו בסחורתם בנדון דידן. דהריוח והשבח הוא מעשה ידיהם שלהם עצמם. דאין הנדון דומה לראיה כמובן. ואעיקרא דמילתא לאו כללא הוא דאין הבכור נוטל פ"ש בריוח בכל מקום. דהרי בשבח דאתי ממילא נוטל פ"ש כגון דקלא ואלים. ארעא ואסקא שרטון כדאסקנא בסוגיין דבתרא דקנ"ד ע"א אליבא דכ"ע יעו"ש. ומינה אמרינן דאם היתה לו פרה מושכרת ומוחכרת ביד אחרים מחיי אביו. וילדה לו הבן נוטל פ"ש בה ובולדה אליבא דכ"ע ופסקו מר"ן בח"מ סי' רע"ח יעו"ש. הגם שהוא שבח. כיון דמוחזק הוא והריוח אתי ממילא:

באופן שאינו ענין לנדון דידן כלל. דין דאין הבכור נוטל פי שנים בריוח הנכסים כלל. כי דין השבח יש בו דינין מתחלפים יש שנוטל ויש שאינו נוטל אע"ג דבכולם הוי מוחזק ולא ראוי. כדכתיבנא. וע"כ סמי מכאן בדין הבכור והפשוט שנשתתפו וכו' טעם ראוי וכיוצא כי אין זה טעם ראוי והגון לפי המתבאר מתלמודינו. ולא צריכת לכל זה. דהא קושטא דמילתא אין כאן שום הפרש ולא שום הבדל בין שותפים דעלמא שנשתתפו ואחד הטיל מנה ואחד מאתים לכיס השותפים. לדין בכור שיש לו פ"ש בקרן ואחיו הפשוט יש לו בקרן רק חלק אחד. דכולם דין אחד להם שחולקים בריוח השותפות חלק כחלק כנשתתפו בסתם ולא התנו מתחילה סדר חלוקתם. והוא מה שפסק מרן סי' קע"ו. ותול"מ:

ואסיים בברכה למני"ר יה"ר יפוצו מעיינותיו חוצה ללמוד וללמד. ויחזירהו ה' למכון שבתו שש ושמח חי ומלא ברכת ה' אמן. ואם מצאתי חן בעיניו לשלוח לי העתק קונטריסו הנ"ל להיות אתי למשמרת ולחזור על דב"ק לעת מצוא. ואודהו בכל לב. ונשארתי דושו"ט באה"ר. כה אמר העבד ישראל.

רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט

תוכן העניינים

ומצור דבש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה