ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד
חלק חושן משפט
סימן א
הלכות גביית חוב מהיתומים
בן יכבד אב פס"ד מאת עט"ר מרן אבא זצוק"ל לעיה"ק יפו ת"ו. י"ב אייר התרל"א רב אחאי גאון הרב המופלא וכבוד ה' מלא, כמוהר"ר
שלמה חזן נר"ו יחי שמו לעולם.
אחרי דרישת שלום כת"ר. זאת אשיב ע"ע שנמצא בנכסי המנוח דוד שטרית נ"ע כאמבייאלס בשם בתו אורידה ת"מ שהיתה לו מאשתו ראשונה וכ"כ נמצא בפנקס חשבונותיו זה הממון שייך לאורידה וזה הממון לא שייך וכו' הנה לא נעלם תשו' הרא"ש בזה והביאה רבינו הטור בסי' צ"א ופסקה מרן להלכה יש לדון ע"פ פנקסו של אדם שרגיל לכתוב בו עניניו ואפי' להוציא מיתומים הקטנים היכא דיש רגלים לדבר שמה שכתוב בפנקס הוא אמת ואע"ג דבסי' ק"ז סי' י"ב סתם בתשו' הרשב"א בראובן שמת ונמצא בפנקסו כתוב בכתב ידו שהוא חייב לשמעון מנה היורשים פטורים דמלוה ע"פ אינו גובה מהיורשים אלא א"כ הי' תו"ז יעו"ש והגאון הסמ"ע יצא לחלק דשאני התם דמיירי דהיה רגלים לדבר והגאון ש"ך כתב. ע"ד קדשו שאינו מדוקדק דאע"ג דאיכא רגלים לדבר שהפנקס אמת מ"מ איכא למיחש שמא פרע כי הכא ועיקר התירוץ הוא דבסי' צ"א מיירי בענין דליכא למיחש שמא פרע. וע"ע להרב מטה שמעון סי' ס"ט הגהת הבית יוסף אות ל"ז דמסיק דלענין הלכה אף דהרב הכנסת העלה דדוקא תו"ז וכן כ' הש"ך ז"ל מ"מ נראה דהמביאם לידי מדה זו הוא כי נעלם דברי הרשב"ץ ז"ל מהם וכו' משא"כ עכשיו עינינו הרואות דלא ס"ל לחלק בין תו"ז לאח"ז והא ודאי נקטינן כדברי מרן והמבי"ט ז"ל וכן העיד מהריק"ש ז"ל שעשו מעשה אנשי הדורות שלפניו ואף דקשייא ליה מתשו' הרשב"א שהובאה בסי' ק"ז תפטר דהנהו מיירי היכא דאיכא רגלים לדבר וכללן של דברים דאפי' לאח"ז אם איכא רגלים לדבר דמ"ש בפנקס הוא אמת דנין עפ"י אותו פנקס אפי' להוציא מיתומי' קטנים יעו"ש ומכל זה נראה דאפי' אם היה כתוב בפנקס אני חייב לאורידה בתי כך. נר' דזכתה הבת יען ששמעתי שכשמתה אמה של זו הבת בא זקנה של הבת וערער עם המנוח הנז' לחלוק בנכסים עם הבת והפריש המנוח סך מה והיה נושא ונותן בהם לזכות הבת. והגם שלכאורה היה נראה כיון שהנישואין של המנוח הנז' היו ביפו ומסתמא הכתובה כמנהג עה"ק ת"ו דכשיש זרע הבעל יורש את אשתו כידוע. עכ"ז לא נעלם דברי הרה"ג דבר משה ח"ב סי' נ"ד שעלתה הסכמת הרבנים לנהוג שאם הניח בת ויש לו שום דבר בעין מנדוניית אשתו נותנים אותו ביד שליש לשם הבת וכותב שטר לתת לה לנישואיה כפי כבודו קודם שישא אשה אחרת וכן אם הניח שתים ושלש בנות כותב שטר לכל אחד מהן לתת לכל א' מהן סך מה ונותנים הכל ביד הבעל וכו' וכן כתב הרב אשדות הפסגה חלק אה"ע סי' ח' יעו"ש ונראים הדברים שנדון זה היה ממש כמו הענין הנז' ולא דמי לההיא שכ' מהרי"ו בתשו' סי' ק"ה והביאו מור"ם בח"מ סי' רפ"ו ס"ג דמי ששידך את בנו וקצב ליתן נדונייא ומת קודם שנכנס לחופה אין נוטל הנדונייא אלא מחלקו שהרי לא זכה בה בחיי אביו. דמאיזה טעם יזכה דאין כאן מתנת שכ"מ ולא מצוה מחמת מיתה ואי משום מצוה לקיים דברי המת הא כתבו התוס' דלא אמרי' מצוה לקיים דב"ה אלא היכא דהושלש מתחי' לכך ואי משום אומדנא כיון דנדר כל כך אמדינן דעתיה דניחא ליה לקיים וכו' דילמא כל מה שקצב לו הוא בחייו אבל לאח"מ כיון דנפלו נכסיו קמי בניו ולהאי בן נמי אית ליה חלק בהדייהו לא ניחא ליה להאב להעביר נחלה משאר בנים וכו' יעי"ש. ואפי' אם שידך בתו ונתחייב בקנין ליתן למשודך ופנקס לחוזר וכו' היא מחלוקת ישנה בין רבני ג"ע מרן מהריק"א ז"ל בתשו' סי' י"א והרב המבי"ט בח"א סי' שכ"א והרב מהרש"ח סי' ט"ו כולהו סבירא להו דזכתה הבת המשודכת באותה פיסקא ומהר"י צייאח הובא בתשו' מרן מהריק"א ומהריב"ל ח"ג סי' צ"ג ומהרשד"ם ח"מ סי' של"ג אלין סרכין תלתא ס"ל שלא זכתה וחולקות הכל בשוה יעויין בדבריהם ועי' למהרימ"ט בח"ב ח' ח"מ סי' צ"ג בנדונו שהיה שהעניק לבת בחיוב ובקנין וכתב שיתפשרו ביניהם עי"ש והרב הגדול בית דוד באה"ע סי' ל"ה עלה ונסתפק בנדון זה ומסיק לפו"ד דזכתה הבת מלתא בטעמא יעו"ש. וכן הרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ס"ב מסיק הלכה למעשה דזכתה הבת יעו"ש דנדון זה הוא ממון שלה כאשר נתבאר. וכ"ש בנ"ד שכתוב בו זה הכאמבייאל שייך לאורידה בתי וכו' דההיא דמי ממש לאותה שפסק מרן בסי' ק"י סעיף יו"ד קטנים שהודה מורישים בכתב ידו על מטלטלים שבידו שהם מעסק שיש לו מפלוני או שהם פקדון בידו משל פלוני מוציאים מהם יעו"ש והגם דבההיא כתב הש"ך שם דר"ל דהודה ג"כ בכתי' קודם מותו וכונתו נמי ארישא וכדתרגמא הרב החסיד יד מלאכי בתשו' והובהו דבריו בס' בני יהודה ח"ב סי' מ"ב יעו"ש וכ"ד מהריב"ל בח"א סי' צ"ד יעו"ש מ"מ בנ"ד נמי דכ"ע ידעי זה והיו שומעים מפי המנוח כמה פעמים שאורידה בתי יש לה קרן מאה ליראס ונידונייא כו"כ נראים הדברים שזכתה הבת בשופי ומה גם דמהרימ"ט ח"ב סי' קכ"ד תמה ע"ד מהריב"ל ומסיק דדעת הטור הוא משום דאיתנהו בעין לעולם הם בחזקה זו ומפקינן מיתמי כמו דברים העשוים להשאיל וכו' ובנדון זה הכאמבייאלת בעין והתכשיטין בעין ובצירוף הני טעמי דאמרן נלע"ד דזכתה הבת ורו"מ עינא דשפיר חזי ירחיב ויעמיק בענין להוציא הדין לאמיתו כי בע"ד רוכב ומנהיג וענין זה סובל אריכות ע"כ פרט וצוי"מ יצילנו וכו' משגיאות וימ"ן:
הצב"י מעט דב"ש
סימן ב
הלכות שותפים חיבת עין ימין רב נהוראי הרב הכולל מר דיינא כמוהר"ר
משה ח"ר יצחק
הררי יצ"ו אתה ה' תשמרהו כיר"א. אחרי דשו"ט כדמ"ל.
חזה הוית. פסקא דדינא דשד"ר לן מר. ארי נעשה שוא'ל בשנים שהטילו לכיס השותפות זה מנה וזה מאתים וזה שלש. ונשתתפו בסתם. שלא פירשו כיצד תהיה אופן חלוקתם בריוח השותפות דקי"ל לדינא חולקין בשוה כמ"ש מרן בח"מ סי' קע"ג סעיף ה'. ומני"ר משה עלה ונסתפק אם הוא דוקא בסחורה שאינה ראויה להחלק. או אפי' בסחורה הראייה להתחלק הדין נ"כ שהשכר לאמצע. ומני"ר יצ"ו בפסקו שקו"ט טובא. ולבסוף אסיק דינא דלעולם חולקין בשוה. אכן למעשה לא הסכימה דעתו אם לא כשיסכימו עמו בעלי ההוראה. זהו תורף דברי קונטריסו ושאלתו דמני"ר יעמד חי. ושאל ממני לחוות לו דעתי גם אני:
ואען ואומר. לא ידעתי נפשי מי הגיד לו כי מבעלי הוראה אני כי נשאל מעמדי לחוות דעתי. ומכיר אני את מקומי ערכי עלי פחות שבערכין לא הגעתי לרועה בקר. אף כי להוראה ומכ"ש להסכמה. וענותו תרבנ"י (לפ"ק) לחשוב אותי במה שאין בי. אכן לא יכולתי השיב פניו ריקם אשר חילה פני לשום עיני על פס"ד. הגם כי אינני מופנה מעול הצבור אשר עלי. וגם רומעכ"ת נחוץ ינחץ לשוב לשער מקומו על אר"ץ רבה יע"א ועתותי העיון בזה הנם ספורים ומנויים ודחוקים. ע"כ לקצר אני צריך ולגלות לו דעתי הקצרה. וה' יעזרני:
הנה בנדון השאלה המוצגת לפנינו. לא ביאר לן מני"ר בשאלתו. אם הסחורה הזאת שבאה עליה השאלה להלכה ולמעשה. מה נעשה בדינה. האם מכרוה השותפים כולה לזולתם ולא חלקוה ביניהם. ומסתפק מני"ר בדין חלוקתה כיצד יהיה. או אם הסחו' הזאת שקנו אותה בשותפות חלקוה ביניהם. כמנהג הסוחרים שקונים אגודת סחורה שלימה לחלקה ביניהם אח"כ. כי לא ימנע מאחת משתים אלה. כמובן. שאם לצד שהסחורה הזאת שקנו השותפים מה שיהיה מינה ראויה לחלקה או אינה ראויה לחלקה. מכרוה השותפים כבר ומעותיה בידם והיה בה ריוח או הופכו וע"ז מסתפק מני"ר מה יהיה משפט חלוקתה. במחילת כבוד תורתו. אינני רואה כאן שאלה. ואין צורך לפסק. ולא לדרוש הסכמה ע"ז. כי הדבר מפורש בביאור רחב בדברי מרן בשלחנו הטהור. בח"מ סי' קע"ג אשר הביא מני"ר גופיה בידו. וז"ל מרן. השותפין שהטילו לכיס השותפין זה מאה וזה מאתים וזה שלש מאות ונתעסקו כולם בממון סתם. ופחתו או הותירו השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מנינם לא לפי המעות. ואפי' לקחו שור לטביחה שאלו טבחוהו היה נוטל כל אחד מבשרו לפי מעותיו. אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו השכר או הפחת לאמצע. ע"כ:
והרי הדבר מפורש בדברי מרן שאפי' סחורה הראויה להחלק שהרי השור לטביחה הזה אם ישחט יתחלק לאברים ונתחים בשרו וכל אחד היה נוטל מבשרו כפי מעותיו. אפ"ה כשמכרוהו חי חזר להיות דינו כסחורה שאינה ראויה להתחלק והשכר לאמצע. והרי זה נדון שאלתו ממש. וגם לצד שהסחורה חלקוה השותפים ביניהם. הדבר מבואר ג"כ בדברי מרן. שהרי כתב אם טבחוהו כ"א נוטל לפי מעותיו. והסחורה שחלקו השותפים ביניהם. הוא כדמיון השור הנשחט. שמתחלק בין השותפים לאיבריו. שהדבר מובן כי רק לצד הדמיון והמשל לבד נקטו רבותינו בלישנייהו ענין השור שמכרוהו או טבחוהו. וממנו נלמוד לכל מין סחו' הדומה לזה. שאם מכרוה לזולתם הריוח לאמצע. ואם חלקוה ביניהם כ"א נוטל ממנה לפי מעותיו. וא"כ כל צדדי שאלתו הרי דינם כתוב על ספר חקה. ולא ידענא מה הוא הסעיף המחודש בשאלתו. אשר אינינו דבר הלמד מדברי מרן הנז"ל:
וראיתי למני"ר שי' כי האריך בפי' הדברים והביא מקור סוגיין דכתובות עם ביאור הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אשר ביארו בסוגיין הזאת אשר דברי כולם ושיטת כל אחד משלשת עמודי ההוראה הנז"ל. כבר עמד עליהם מרן הב"י בב"י סי' קע"ו באריכות. ורומעכ"ת שקו"ט בדבריהם ולבאר דברי מרן שבב"י. ולהתאימם עם פסקו שבשלחנו הטהור. כדי להורות ולהכריח שפסק מרן הוא כדברי הרי"ף והרמב"ם. ובאר משה את כל התורה הזאת בארוכה. כיד ה' הטובה עליו. והדבר הזה סובל אריכות הרבה לבאר שיטות הפוסקים בביאור סוגיין דכתובות. עכ"פ לענין הדין אין לנו צורך בכל זה. כי כבר מרן ז"ל אסף וקבץ סברותיהם. וטחן וברר וזקק הכל ופסק הדין בשלחנו הטהור כדעת הרי"ף והרמב"ם כמש"ל. ולדעתי אין במה להסתפק בדין להלכה ולמעשה. שהדבר מפורש בדברי מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו ומה נבקש עוד. ונשארה מטרת מני"ר בשאלתו רק לטייל עמו באהבים בפלפולו המחודד שאסף וקבץ ס' הפוסקים עמודי ההוראה ושקו"ט בדבריהם. להכריח לנו סברתם ועוד קבץ גם מספרי הפו' האחרונים המדברים בענין זה. ולכל האופני' יצאנו עכ"פ מגדר הפסק ונכנסנו לגדר הפלפול והשקו"ט בקמחא טחינה. ועל הפלפול והשוק"ט לא תפיל עליו ההסכמה. כי מה שזה מקשה זה יתרץ. ומה שזה יתרץ באופן זה חבירו יתרץ באופן אחר ואין כל חדש כי כך היא דרכה של תורה במקצוע פלפול החברים. עכ"פ מבוקשו זאת לפלפל עמו בד"ת אין הפנאי מסכים עמדי. ומה גם כי רו"מ דחק עלינו את השעה טובא בהיותו מעותד לדרכו. וכדי שלא להוציאו חלק. אדברה נא שני גרגרים במה שראיתי איזה דברים תמוהים לדעתי בקונטריסו הנז"ל בהורה:
א) במה שהקשה על הלח"ם שעשה פלוגתא להרא"ש והר"ן בדברי הרי"ף. וכתב עליו שדבריו אינם מובנים לו. והניחם בצ"ע:
ותמהתי כי לא ידעתי על מה אדוני צועק אל הלח"ם. ודבריו ברור מללו לחם אבירים ולחם הקדש כי הדבר מבואר דהרא"ש והר"ן פליגי בדעת הרי"ף. שהר"ן כדעת הרי"ף ז"ל הכי מפרש דלאו דווקא שור לחרישה ועומד לטביחה ומכרוהו חי דהשכר לאמצע. אלא אפי' שור לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע. וכן כתב מרן בב"י משם הר"ן כדעת הרי"ף יעו"ש:
אכן הרא"ש ז"ל בהלכותיו כתב להדיא וז"ל ורב אלפס פירש דוקא שור לחרישה ועומד לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע כיון שמכרוהו חי. אבל אם טבחוהו חולקין לפי המעות. וכ"ש אם לקחוהו לטביחה. (ר"ל כ"ש שחולקין כפי המעות. והיינו כשינוייא בתרא. ובשינוייא בתרא די"מ מבואר בפי' דשור לטביחה ועומד לטביחה הכל לפי המעות ור"ל אפי' אם מכרוהו חי. וזהו ההפרש שבין שינוייא קמא לבתרא יעו"ש. ופירוש דברי הרא"ש כדעת הרי"ף הוא הפך ממש מפי' הר"ן בדברי הרי"ף כמ"ש וכן פירש הרב הדרישא בביאור הסוגיין לשיטות שנאמרו בה יעו"ש באורך וכיון שכן דברי הלח"ם ברורים כנכון היום במה שכתב דהרא"ש והר"ן פליגי בדעת הרי"ף. ולא ידענא מאי קשיתיה:
הן אמת כי יש אתי מקום לעמוד על דברי הלח"ם ז"ל בענין אחר שכתב שם הלח"ם. שהקשה על הר"ן ז"ל דאסיק בדעת הרי"ף דאפי' סחורה דפירות וכלים הראויים להתחלק ס"ל להרי"ף דהשכר לאמצע. וע"ז כתב הלח"מ וז"ל, אבל מ"מ קשה טובא מה שהעלה בדעת הרי"ף ז"ל הפך דברי הרא"ש ז"ל דאית ליה (להרי"ף) דהיכא דלקחו סחורה או כלים ופירות שדרכם להתחלק דהוי לאמצע. זה ודאי תימה גדולה לומר כן. כיון דאית ליה להרי"ף ז"ל דהיכא דטבחוהו ממש הוי לפי מעותיו אע"ג דלקחוהו לחרישה ק"ו היכא דלקחו סחורה או פירות דבר הראוי להתחלק וכמ"ש הב"י בס' קע"ו עכ"ל:
וק"ל בדבריו טובא שהלא אפי' למטוניה דמר דמדמה סחורת פירות וכלים כיון שדרכם להחלק. לשור וטבחוהו דהכל לפי המעות אליבא דכ"ע. ומזה מקשה על הר"ן דסבר כדעת הרי"ף דאפי' פירות וכו' השכר לאמצע. הא בהך מילתא דפירות וכלים אין הרא"ש ז"ל חולק בזה. דהא הוא ז"ל מפרש כשינוייא קמה וס"ל דשור לחרישה אפי' אם טבחוהו הכל לאמצע. ומינה דה"ה בסחורת פירות וכלים לדעת הרא"ש הכל לאמצע. ואע"ג דהרי"ף בטבחוהו לא ס"ל כדעת הרא"ש עכ"פ בסחורה דפירות וכלים ס"ל להרא"ש גופיה. דהכל לאמצע. וא"כ מה הלשון אומרת הפך דברי הרא"ש והלא הרי"ף והרא"ש שוים הם בזה. ולזה יש לדחק ולומר דכוונת הלח"ם דקאמר הפך דברי הרא"ש היינו דברי הרא"ש בדעת הרי"ף. ולא על דברי הרא"ש גופיה. דהרא"ש גופיה הכי ס"ל דפירות וכלים נמי לאמצע. אבל בדעת הרי"ף לא. וכמ"ש הלח"ם בתחילת דבריו ואע"פ שאין הלשון מכריח לפרש כן אכן לישב דבריו נסבול כן:
אלא דבעיקר דב"ק ק"ל שהוא ז"ל מדמה פירות וכלים שהם סחורה הראויה להחלק לשור וטבחוהו. דקי"ל חולקין לפי מעות. וכפי"ז אתנח כללא דכל סחורה של פירות וכלים שדרכם להחלק. לעולם יהיה דינם שכל אחד נוטל לפי מעותיו. וממילא לא יהיה בהם דין השכר לאמצע. והכי סובר הוא ז"ל בדעת הרי"ף ז"ל כיון דמדמי לה לשור וטבחוהו דנוטל לפי מעותיו. והרי"ף ז"ל הא כתב דבטבחוהו כ"א לפי מעו'. ויותר יקשה מר שצירף לנו גם דברי מרן הב"י בסי' קע"ו. ורצונו לומר שגם מרן סובר כן. דסחורת כלים ופירות לעולם כ"א נוטל לפי מעותיו. והדבר ק"ל מכמה אנפי חדא. דמרן ז"ל לא הזכיר כלל שם פירות וכלים רק כתב בסתם סחורה הראויה להחלק ושאינה לחלק. ותו דמרן בשלחנו הטהור דפסק כדעת הרי"ף והרמב"ם לא השמיענו משפט פירות וכלים שדרכם להחלק מה יהי' דינם להלכה ולמעשה. ואחרי שמרן ז"ל פסק כדעת הרי"ף למה לא זכר בשלחנו גם דין הפירות שזכרם הרי"ף. תו ק"ל דאי פירות וכלים קרית להו סחורה שדרכה להחלק ולעולם כ"א נוטל לפי מעותיו הן אם חלקוה הן אם מכרוה. אין ללמוד דינם מדין השור. דהא. בדין השור אפי' אם היכא שטבחוהו קרית ליה סחורה שדרכה להחלק ונוטל כ"א לפי מעותיו הא עכ"פ שבקת ליה רווחא היכא שמכרוהו חי. חזרה להיות דין סחורה שאינה ראויה להחלק והשכר לאמצע. אכן בפירות וכלים אינם כן דהא לעולם קרית להו סחורה שדרכה להחלק. ולעולם כ"א נוטל כנגד מעותיו אפי' אם מכרו הסחורה כולה לזולתם. ואין זה דמיון לשור כלל. דבשור אם מכרוהו חי השכר לאמצע:
וע"כ רואה אני כי חלה עלינו חובת ביאור דברי מרן הב"י מאי דפירש הוא ז"ל בדברי הרי"ף והרמב"ם ולהתאים דבריו שבב"י עם פסקו שבשלחנו הטהור דלא שנה לן רבי דין פירות וכלים ודומיהן. ודעת מרן ז"ל דהכל נלמד מדיני השור במכרוהו חי. וכן נלמוד מדין טבחוהו. ולכל האופנים נלמוד מהם. ודיני השור הם כלל לכל מקום ולא פרט. וידעתי כי זאת היא מבוקש מני"ר ומטרת כל פלפולו להכריח כן בדעת מרן. אכן לא מטעמיה דמר אשר כתב כי עלינו להדחק פורתא ולסבול הדוחק מדברי מרן הב"י ולישבם עם דברי הרי"ף. ומאן ספין ומאן רקיע לפרש דברי מרן וכו' ולא ידחק קצת בדעתו. לפרש דברי מרן דנקיט סחורה הראויה להחלק סתם ולא פירש שאח"כ מכרוה וכו'. ומני"ר נלחץ אל הקיר ונדחק טובא לישב דברי מרן על צד הדחק. ולא אנכי עמדי. כי רואה אני דדברי מרן הב"י ז"ל מוכרחים וגלוים לעין כל מעיין. דגם בסחורת פירות וכלים אם מכרו הסחורה לזולת כולה. השכר לאמצע בלתי שום ספק. ובלתי שום דוחק כלל. ובהכרח אתה לפרש כן והן הן טעם פסקו בשלחנו הטהור. ישמע חכם:
הנה מרן בב"י ז"ל הביא דעת הרי"ף והרמב"ם ושיטתם בסוגיין. וכתב וז"ל. ולהרי"ף והרמב"ם אם טבחוהו. אפי' לקחוהו לחרישה חולקין לפי מעות. ואם מכרוהו חי ואפי' לקחוהו לטביחה חולקין בשוה. ונראה דה"ה לכל סחורה הראויה להחלק חולקין לפי מעות. ואם אינה ראויה לחלק חולקין בשוה. וסיים ע"ז מרן ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקיטינן עכ"ל:
והדבר ברור דהאי ונראה שלמד מרן מדבריהם כל צד חלוקה אחת למדה מרן מחלוקה הדומה לה שבדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל. דהיינו דין שכל סחורה הראויה לחלק חולקין לפי מעות. למדנו כן מדין שור לחרישה וטבחוהו דדינא דחולקין לפי מעות. וצד השני שכל סחורה שאינה ראויה להחלק דהשכר לאמצע. למדנו כן מדין השני שבשור שאם מכרוהו חי אפי' לקחוהו לטביחה חולקין בשוה. והשכר לאמצע. ושני הדינים למדנו משני הדינים אשר לעומתם בדיני השור. כאמור:
וכפי"ז יש מקום לבע"ד לעמוד בזה. דאיך יתכן שמין סחורה אחת וגוף אחד ונושא אחד. יתהפך הוא עצמו לשני דינים מחולקים ומתחלפים. ושני הפכיים בנושא אחד הוא זה. שהרי השור הזה שנפל ביד השותפין המבורכים האלה. פעם נקראהו סחורה שאינה ראויה להתחלק ויחלקו ריוח דמיו לאמצע. וחצו את כספו. ופעם נקראהו סחורה הראויה לחלק ואת המת יחצון כל אחד כפי מעותיו. וזה פלא האם תחש או כרום הוא זה שמתהפך לכמה גוונין ושאלה היא וגדולה:
ועל כן מוכרחים אנחנו בהכרח גמור ועצום לפרש הדבר דמאי דקאמרינן סחורה הראויה להחלק ושאינה ראויה להחלק אין הכוונה על גוף מין הסחורה עצמה. דפעם דתהיה ממין הסחורה הראויה להתחלק יהיה דינה כן. וכאשר תהיה מן הסחורה ממין אשר אין ראויה להתחלק. יהיה משפטה באופן אחר דהא ליתא. דלעולם לא תמצא סחורה שאינה יכולה להחלק כמות שהיא אם רק ירצו בעליה לחלק בעין (חוץ מבע"ח טמאים). אלא כוונת רבותינו בזה. הוא שע"י פעולת השותפים ועסקיהם בסחורה ההיא. תשוב הסחורה להיות דבר שאין ראוי להחלק. ולפעמים כאשר יעשו השותפים מין עסק אחר בסחורתם. בסיבת הפעולה ההיא תקרא הסחורה ההיא ראויה להחלק. ולעולם פעולת ועסק השותפים בסחורתם. היא המשנה את שם סחורתם להקרא ראויה להחלק. או אינה ראויה להחלק. לא שגוף הסחורה ישתנה ביחס עצמה. ואבאר הדבר.
והענין כאשר ימכרו השותפין את סחורתם כולה לזולתם ועסק השותפות יהיה בריוח דמיה. תקרא הסחורה ההיא אינה ראויה להחלק. ואפי' אם תהיה סחורתם מפירות וכלים שממינם הוא להתחלק. שהרי היא חלקים חלקים. אכן במכירתם כל הסחורה לזולתם. תשוב להקרא אינה ראויה להתחלק. כי הקונה לא קנה ממנה חלק של אחד מהשות' והניח המותר. וכן המוכר. וצד הדימוי לזה הוא מה שדימו רבותינו ז"ל לשור לטביחה ומכרוהו חי. שאע"פ שאם טבחוהו היתה סחורה הראויה להתחלק. שהבשר היה מתחלק לנתחיו. עתה במוכרם אותו חי חזרה להיות סחורה שאינה ראויה להחלק. שהרי אין אופן לחלקה כלל. שאם תתחלק א"כ מוכרחת הבהמה למות. והקונה הוא קונה שור חי ולא מת. וכן המוכר. וא"כ הנך רואה שע"י פעולת השותפים החדשה שעשו בשור זה. שהרי קנוהו לטביחה והיתה סחורה הראויה להתחלק. שהוא הבשר. עתה שמכרוהו חי כמות שהוא ע"י פעולת המכירה חזרה הסחורה הזאת לשם סחורה שאינה ראויה להחלק. והשכר לאמצע. וכן אם יעשו השותפין פעולתם משונה מהראשונה. דהיינו שקנו שור לחרישה שאינו ראוי להחלק ואח"כ עשו בו פעולת השחיטה ושחטוהו ע"י זה חזרה הסחורה להקרא ראויה להחלק וכ"א יטול מבשרו כנגד מעותיו וכ"כ אם קנו סחורה מאיזה מין שתהיה. ע"מ לחלקה ביניהם בעין וכ"א יקח את חלקו לעצמו או ימכרנו הוא לזולתו. כ"א נוטל רק כנגד מעותיו. ורז"ל תפסו בזה דמיון השור וה"ה לכל מיני הסחורות משפטם כן. וכאשר כתב הרי"ף ז"ל הוב"ד בס' תמים דעים אשר הזכירה רו"מ בקונטריסו. כי ענין השור משל הוא.
ולכל צד מהשני צדדים יש לו טעם חזק ואמיץ ומוסבר למשפטו. שבמכרוהו חי. הדין נותן שיחלקו השכר לאמצע. חלק כחלק. מבלי פנות אל קרן השותפות שאינן שוים בו. שזה הטיל מאה. וזה מאתים וזה שלש. שהרי החלק עוזר אל הכלל. שבאמצעות הסך הכולל אשר בכיס השותפות נקנה השור כולו. ואי אפשר לזה בלא זה. וע"כ הריוח לאמצע. והטעם הזה הוא מה שנתנו בו בירושלמי שהביאו הר"ן בסוגיין דכתובות והרא"ש שם. והזכירו מרן הב"י בסי' קע"ו יעו"ש. דקאמר ליה. ע"י עשרה דינרין דידי סלקא פרקמטיא יעו"ש. בדברי הר"ן והרא"ש. וכששחטוהו ובשרו נתחלק ביניהם דאמרינן כ"א נוטל לפי מעותיו. שאין כאן עסק שותפות וריוח בסחורה הזאת חיצוני עד שתאמר בו שהחלק עזר לכלל. בריוח רק גוף העסק הוא חילוק הסחורה עצמה. ואין הדבר דומה כ"א לנותן דמים לקצב למכור לו בשר כשישחוט בהמתו. ואף אם יתנו לקצב עשרה בני אדם דמי הבשר במוקדם לא זכה כ"א כי אם לפי מעותיו. וגוף השותפות עמדו על נקודת לקיחת בשר לא לזולתו:
וא"כ כפי המתבאר עלה בידינו מכל האמור שכל מקום שנאמר סחורה הראויה להתחלק. לא נביט אל מין הסחורה רק על הפעולה הנעשית בה. שאם קנו השותפים איזה מין סחורה שתהיה על מנת לחלקה ביניהם כ"א יקח ממנה כפי מעותיו. ואם קנו השותפים סחורה הראויה להחלק במינה כפירות וכלים ודומיהן אכן מכרו כל סחורתם לזולתם א"כ הריוח לאמצע דומיא דשור לטביחה ומכרוהו חי. דהשכר לאמצע. ואם קנו הפירות ע"מ לחלקם ביניהם הו"ל שור לחרישה וטבחוהו דכ"א נוטל כפי מעותיו. וכלל הזה הוא ברור ומוסכם ומוכרח מכל צדי צדדיו. להיות כן. כדי להביא דברי רז"ל ומליצתם בדינים אלו שהמשילו הענין לשור לטביחה ומכרוהו. או שור לחרישה וטבחוהו. וכפי"ז סרו מהר כל תלונות הלח"מ מכל דברי הר"ן בדעת הרי"ף. שאם באמת פירות וכלים מכרו אותם השותפים. לזולתם הוא דומה לשור לטביחה ומכרוהו. לא לשור וטבחוהו וכמש"ל. והדברים ברורים:
ובזה נבין דברי מרן בשלחנו הטהור ס' קע"ו שהעתיק לשון הרמב"ם בה' שותפין פ"ד ה"ג כצורתו. ולא זכר לא הרמב"ם ז"ל דברי רבו הרי"ף בדין פירות וכלים. וגם מרן ז"ל לא הזכיר זה בשלחנו הטהור. ומדוע היתה זאת הלא הרי"ף והרמב"ם בשיטה אחת קיימי. ומרן הכריע כדעתם ופסק כמותם. ולמה לא השמיענו לדעה מה נעשה בפירות וכלים שהם דרכם להחלק לעולם. ואינן כדין השור שמתחלף לראוי להחלק ולאינו ראוי. אלא דלקושטא דמילתא לא צריכינן לכל זאת כי הם ז"ל נתנו לנו כלל מוסכם שכל מין סחורה שנמכרה בעסק השותפות. צא ולמוד דין משפטה משור לטביחה ומכרוהו חי. ואם חלקו הסחורה ביניהם צא ולמוד משפטה משור וטבחוהו דכ"א נוטל כפי מעותיו. ובהכי דייקי דברי מרן הב"י ודברי הש"ע בחדא מחתא. וכדעת הרי"ף והרמב"ם שלמד מרן כן מדבריהם ודו"ק.
ונראה דהרב שמחת יו"ט ז"ל שהביא דבריו מני"ר נקט דברי מרן כפשטן ויפה תמה עליו מני"ר דלא נראה כן מדברי הרי"ף והרמב"ם שהביא מרן דפירות וכלים אפי' אם מכרו אותם בשותפות כ"א לפי מעותיו דברים אלו ליתנהו בדברי הרי"ף והרמב"ם כלל וכמ"ש. הגם שבעיקר הדין גם הרב ז"ל דן את הדין בנדונו שהשכר לאמצע. ודו"ק:
הנה נא הארכתי לבאר שמדברי מרן בש"ע ז"ל יש ללמוד כל צדדי שאלת מני"ר וכאשר כתבתי לעיל. רק שהוכרחתי לבאר דברי מרן בטעם קיצורו בדיני פירות וכלים וכיוצא. והוא הדבר אשר אמרתי כי בעיקר הדין נפסק בש"ע בפירוש. רק כל השקו"ט לבאר דבריו. ואין כאן מקום להאריך עוד בנדון הזה:
ב) ראיתי עוד תמיה בקונטריסו הנ"ל מה שהביא מני"ר יצ"ו ללמוד מדין השותפין הזה. גם לנדון בכור ופשוט שקנו סחורה מתפוסת הבית אשר נשתתפו יחד בסתם. דדינם שוה כדין השותפים. דהגם דהבכור יש לו פ"ש בקרן השותפות ואחיו הפשוט רק חלק אחד. הו"ל דין השותפין שהטילו זה מנה וזה מאתים. ואינו נוטל בריוח כ"א חלק כחלק. והדין דין אמת שנלמוד כן מדין השותפין שפסק מרן בס' קע"ו. כי כולהו כחדא נינהו:
האמנם טעם השני אשר כתב רו"מ בדין הבכור. כי בלא"ה קי"ל דאין הבכור נוטל בשבח הנכסים שהשביחו אחרי מיתת אביהם משום דהו"ל ראוי ואין הבכור נוטל בו פ"ש. ומטי ביה משם הרב פרי עץ חיים בתשו' סי' ל"ב. הס' הנז' איננו בידי. ועכ"פ אם כנים הדברים בהעתקתם. הטעם הזה הוא קשה לחכי. כי הוא הפך סוגייאות ערוכות בתלמודין. שמתבאר מהם ששבח נכסים מוחזק הוי ואינני ראוי. והגם דקי"ל דאין הבכור נוטל פ"ש בשבח הנכסים. אינו מטעם דהו"ל ראוי. חלילה לומר כן. תדע שהרי יש משבח הנכסים שהבכור נוטל מהם פ"ש וכאשר יתבאר. והא לך סוגייא דש"ס בבתרא דקנ"ג ע"ב. גבי הבכור נוטל פ"ש בזרוע ולחיים והקיבה ובשבח שהשביחו נכסים ופרכינן הרי לחיים וקיבה אי דלא אתו לידי אבוהון ראוי הוא. ופירש רשב"ם דלא דמי לשבח נכסים שהשביחו וכו' שהרי אבוהון מוחזק בהם והן עצמם הושבחו הו"ל כמו שהוחזקו בשבח דמי יעו"ש ומתבאר מסוגיין דשבח נכסים מוחזק הוא. ואפי"ה אינו נוטל בשבח נכסים אלא בשבח דאתי ממילא. דאין לו פ"ש אלא מנכסי מורישו שהוא אביו אבל לא יטול פ"ש בשבח שהשביח אחיו את הנכסים יעו"ש בסוגיין. וכן מתבאר מסוגיין דב"ק דצ"ה ע"ב. מימרא דריוח אמר שמואל שמין להם את השבח ומעלין אותם בדמים ואלו הם בכור לפשוט ובעח"ו ללוקח. ופירש"י בכור לפשוט. שהשביחו הנכסים קודם החלוקה. ובשעת החלוקה נוטל הבכור פי שנים בקרקע. צריך להחזיר לפשוט רביע שבח של חלק הבכורה במעות שאין לו ליטול פי שנים כמו שהשביח זה יעו"ש:
מתבאר מסוגייא זו דטעמו הוי שלא יטול הבכור פי שנים בשבח. משום דאין זה יושר לקחת הבכור פ"ש ביגיע אחיו. והתורה זכתה לו פ"ש בנכסי אביו לא בנכסי אחיו. אכן אין זה מטעמא דראוי. שהרי גוף הקרקע מוחזק לאביו וממנו ירשוהו וז"פ:
ובאמת לא ידענא כיצד עלה בדעתו דמני"ר יצ"ו לקרות את שבח האחים שהשביחו נכסי אביהם שירשו אותם ממנו בשם ראוי. הלא הנכסים מוחזק בהם היה האב מורישם מחייו. וכאשר עיקר הנכסים מוחזק בהם. א"כ השבח הבא מהם ודאי שיקרא מוחזק גם הוא שאין ראוי אלא מה שלא זכה בו האב המוריש בחייו. ובא ליד בניו אחריו. דמיעוטא דקרא הוא בכל אשר ימצא לו. ולא במה שאינו נמצא דהוי ראוי:
גם לא ידענא מאי שיאטיה דטעם דאין הבכור נוטל בשבח הנכסים פי שנים לטעם השותפות דבכור ופשוט שנשתתפו במה שירשו מאביהם והרויחו בסחורתם בנדון דידן. דהריוח והשבח הוא מעשה ידיהם שלהם עצמם. דאין הנדון דומה לראיה כמובן. ואעיקרא דמילתא לאו כללא הוא דאין הבכור נוטל פ"ש בריוח בכל מקום. דהרי בשבח דאתי ממילא נוטל פ"ש כגון דקלא ואלים. ארעא ואסקא שרטון כדאסקנא בסוגיין דבתרא דקנ"ד ע"א אליבא דכ"ע יעו"ש. ומינה אמרינן דאם היתה לו פרה מושכרת ומוחכרת ביד אחרים מחיי אביו. וילדה לו הבן נוטל פ"ש בה ובולדה אליבא דכ"ע ופסקו מר"ן בח"מ סי' רע"ח יעו"ש. הגם שהוא שבח. כיון דמוחזק הוא והריוח אתי ממילא:
באופן שאינו ענין לנדון דידן כלל. דין דאין הבכור נוטל פי שנים בריוח הנכסים כלל. כי דין השבח יש בו דינין מתחלפים יש שנוטל ויש שאינו נוטל אע"ג דבכולם הוי מוחזק ולא ראוי. כדכתיבנא. וע"כ סמי מכאן בדין הבכור והפשוט שנשתתפו וכו' טעם ראוי וכיוצא כי אין זה טעם ראוי והגון לפי המתבאר מתלמודינו. ולא צריכת לכל זה. דהא קושטא דמילתא אין כאן שום הפרש ולא שום הבדל בין שותפים דעלמא שנשתתפו ואחד הטיל מנה ואחד מאתים לכיס השותפים. לדין בכור שיש לו פ"ש בקרן ואחיו הפשוט יש לו בקרן רק חלק אחד. דכולם דין אחד להם שחולקים בריוח השותפות חלק כחלק כנשתתפו בסתם ולא התנו מתחילה סדר חלוקתם. והוא מה שפסק מרן סי' קע"ו. ותול"מ:
ואסיים בברכה למני"ר יה"ר יפוצו מעיינותיו חוצה ללמוד וללמד. ויחזירהו ה' למכון שבתו שש ושמח חי ומלא ברכת ה' אמן. ואם מצאתי חן בעיניו לשלוח לי העתק קונטריסו הנ"ל להיות אתי למשמרת ולחזור על דב"ק לעת מצוא. ואודהו בכל לב. ונשארתי דושו"ט באה"ר. כה אמר העבד ישראל.
רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט
סימן ג
הלכות שותפים בקרקע
בן יכבד אב
פסד"ז מעט"ר מרן אבא זצוק"ל
שאלה אם אחד מהשותפים בקרקע אם יכול למכור חלקו קודם החלוקה.
תשובה ראיתי את השאלה על אודות אם השותף בקרקע יכול למכור חלקו קודם חלוקה ואת אשר נגזר עליה מאת רב אחאי גאון מ"ע הרב הפוסק יצ"ו המקום יהיה בעזרו ושמרו. וראיתי אשר העמיק והרחיב בצדדין וצדי צדדין בפילפולא אריכתא וברוח מבנתו זו הלכה העלה דיכול למכור השותף חלקו קודם חלוקה ולפי רוב הענוה פנה אל האזוב אשר בקיר לחוות דעתי בענין זה. ואען ואומר יפה דן יפה זיכה יפה הורה וכבר דבר זה בא מפורש לגדול הדור האחרון הרב משכנות הרועים ז"ל מער' המ' אות ע"ו וז"ל ראובן ושמעון שותפים בקרקע ואין לכל אחד חלק מבורר ועמד ראובן ומכר חלקו ממכרו ממכר אעפ"י שאינו מבורר ש"ד וכן מעשים בכל יום ושלא כדעת רשב"ם ז"ל בפ' י"נ דף קכ"ו וע"ש בתוס'. שוב מצאתי להרב בית דוד ז"ל בח"ה סי' ק"ט מהספר שהאריך בזה וזו הלכה העלה יעו"ש:
הן אמת שיש מה לישא וליתן בדברי רב אחאי הפוסק נר"ו אלא שלאפס הפנאי מטרדותי המשונות מכל בשר ורוח שלא יתנוני השב רוחי לא אוכל להשתעשע בדב"ק. רק זה ראיתי לו להרב נר"ו בצד שרצה לקיים המכר מכיון שכתוב בשטר המכר מכירה באחריות ואייתי בידיה תשו' מרן הקדוש באבקת רוכל סו"ס צ"ח וכו'. וסוף דב"ק כתב דעדיין יש זכות תולה למוכר לחזור לו ולומר קים לי כהג"ת ודעימיה דס"ל דליכא לחלק בהכי וכו' וכל זה הוא למקום התופסי דגל הקי"ל אזי מצי לומר קי"ל כמאן דמזכה יתי וזוכה אני במקומי אכן אנן בדידן דקבלנו הוראות מרן ז"ל ע"כ אשר יאמר כי הוא זה לא נטה ימין ושמאל גם בדבריו אשר הובאו בתשו' וכמ"ש הפוסקי' ז"ל עי' בס' חק"ל מ"ב חח"מ סי' ד' במ"ש הרב ז"ל ע"ד הרב כמהר"מ סוזין ז"ל ועיניך תראנה בס' מים קדושים סי' ג' דהובאה שם תשו' ממהר"מ סוזין ז"ל וראה תראה דהרב ז"ל חזר בו בפי' וסבר וקביל כך דגם בתשו' קבלנו עלינו סבר' מרן ז"ל ובס' חיים שאל סי' ע"ד השב'ח השבי'ח דבריו שבתשו' שהם הלכה למעשה יותר מהש"ע ע"ש ובס' שפת הים סי' ס"א ועי' בס' ב"ד ש"ש חלק אה"ע סי' ג' ובירך משה גלאנטי ז"ל סי' י"ד וסי' י"ו ובסי' ל"ג ובסי' ל"ה א"כ כיון דמרן ז"ל בתשו' פסק בפי' שחייבת האשה להעמיד המתנה ביד בתה מכח האחריות שקבלה על עצמה ושעבדה נכסיה הגם דמעיקר הדין לא זכתה הבת מ"מ מכח האחריות והשעבוד זכתה וכו' מעתה המוכר לא מצי למימר קי"ל כלל וחייב להעמיד המכר ביד הלוקח מכח האחריות והשעבוד כנ"ל עכ"ל. והוא פלא איך נחה דעתו בזה והרי הרב מני"ר נר"ו בעצמו תבריה לגזיזיה בסוף הפסק בההיא שצידד דדעת מרן בתשו' באבק"ר בסי' קי"ג דשותף יכול למכור חלקו קו"ח קודם חלוקה. כתב שעדיין יש פתחון פה לומר דהגם דמצינו למרן ז"ל בתשו' דשותף יכול למכור חלקו קודם חלוקה. עכ"ז ידיע שקדמה פלוגתא וכו' והמוחזק מצי לומר קי"ל וכו' והביא דברי הרב פאר הדור עטרת החיים בס' גנזי חיים וכו' ומס' רב ברכות וכו' דכיון דאיכא פלוגתא בזה אין להוציא ממון מכח המוחזק וכו' יעו"ש. ואמאי בההיא דתשו' דסי' צ"ח נחה דעתו דע"ע:
אבל האמת הוא שס' ישרי לב הנדמ"ח אינו נמצא אצלו שהמעיין שם בח"מ אות ק' יראה דברים אמתיים שאפי' בתשו' קבלנו הוראות מרן הק' יעו"ש בראיות נכוחות. גם ראיתי לו נר"ו על ההיא דתשו' מרן דסי' צ"ח דקשה דברי מרן ז"ל למ"ש בס' הקצר ח"מ סי' ס' סעי' ו' ותמה על האחרונים שלא נתעוררו בזה ויישב שם וכו'. ואנא זעירי לא ידענא דקרי לה מאי קרי לה ומה זו תמיה על האחרונים ז"ל שלא נתעוררו בזה דהמעמיק בשכלו יראה שבכלל קושייתו היא קו' הרב גדולי תרומה שהביא הרב ש"ך ז"ל שדברי מרן בב"י מה שמביא בשם הרמב"ן הוא סותר לפסקו בקצר ומה יש הפרש אם סותר עצמו מהתשו' לפסקו בקצר או מדברי הב"י לקצר. גם שדבריו שבתשו' עדיף וכו' ומכיון שבתירוץ הגאון ש"ך יבא על נכון לשניהם. זהו הטעם שלא נתעוררו האחרונים ז"ל. ועיין בדברי האחרונים ז"ל שכדברי הגאון ש"ך הסכימו כמה שלמים וכן רבים וע"ע בס' פנים במשפט הנדמ"ח בביאורו לשם שהאריך והרחיב בפרט זה יעו"ש. גם הראיה שמביא מתשו' אבק"ר בסי' ק"ב בראובן שהיה לו ארבעה עשר קיראט ונתן לבתו ז' קיראט וכו'. אהמ"ר הוא מפיק ודחיק ואתי מרחיק כאשר יראה המעיין. ולפי דעתי שמע' רב אחאי הפוסק נר"ו האריך במקום שהי"ל לקצר שמכל המקומות שהביא לבסוף שדעת מרן דשותף יכול למכור קו"ח הוא די והותר לנדון השאלה. ואיך שיהיה הדין דין אמת ככל אשר הורה גבר מע' רב אחאי הפוסק נר"ו. וכיהודה ועוד לקרא ח"ש פעיה"ק ירושת"ו בש"א לטבת דהאי שתה בשפתי נבון תמצא חכמה לפ"ג. וצור ישראל וכו':
הצב"י מעט דב"ש
סימן ד
הלכות מכירה
בן יכבד אב
תשובת עט"ר מרן אבא זצוק"ל לשואלו
דבר. את זה שלח אלי הרבני המופלג החריף והשנון כמוהר"ר יהושע העשיל מרגליות מטעלז ברוסיא נ"י עמ"ש בספרי הקטן אולם השער דף י"ח וז"ל:
אחרי הדרישה והחקירה בשלמא דמר הוא ניהו רבא אבוא לפניו בדבר שתקע עצמו בדבר הלכה בספרו הקדוש באולם השער דף י"ד לחלק דלענין שמתא ולקבל עליו כל אונסא הוא דוקא כשהגוי וישראל שוים בדמי המקח אבל לענין המצוה דוכי תמכרו ממכר איכא אפילו כשהגוי מוזיל גביה. מחמת תשובת רמ"א ואני אומר שאין זה סברא לומר דכשיש לאחד חפץ למכור שיתן לישראל בחנם ולעכו"ם בשכר והא קי"ל חייך וחיי חברך חייך קודמין. ומאי חזית. דהראיה דאיזהו נשך כבר עמד ע"ז הפני יהושע ותירץ בטוב טעם ולא נשאר לנו רק מפסחים שאמר להקדים נתינה דגר למכירה דעכו"ם ועל זה כל יסודו של רבינו הרמ"א וכל הרואה יראה שבמחי' כת"ר רבינו הרמ"א נעלם ממנו לפי שעה דברי התוס' בחולין דף קי"ד ד"ה עד שיפרוט שכ' דוקא נבילה בא"י שאין עכו"ם מצויין שם וצריך למכור בדמים מועטים נתינת גר קודמת אבל פשיטא דאם יש חפץ למכור מקודם ימכרנה לעכו"ם ממה שיתננה אפילו לישראל חבירו. ובאמת גם דברי התוס' צריך תבלין דא"כ נתת דבריך לשיעורין. אם יהיה לאחד חפץ שדמיו מועטין חייב ליתנו לישראל מלמכור לעכו"ם ואיזה שיעור ניתן בשיווי החפץ. אמנם דבר תורה עניות במקום זה ועשירות במק"א ודברי התוס' מבואר היטב במס' ע"ז ד' כ' א' ד"ה ור' מאיר וז"ל וא"ת וכי אם יש לאחד חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכור לנכרי ואפי' לישראל אינו מצוה על כך. וי"ל דוקא נבילה שאינה שוה אלא דבר מועט לישראל שלא היה נכרי מצוי להם ולגר היא שוה הרבה כשאר בשר. וכונתם דאז חייב' התורה ליתן לגר דהוי כמו זה נהנה וזה לא חסר רק מעט. לא כן בחפץ דאם דמיו מועטים גם לישראל חבירו אינו שוה יותר ולכן ימכרנו לעכו"ם ובהכי ניחא דלא שייך לומר חייך קודמין כיון דאינו דומה חייו לחיי חבירו דלו שוה מועט ולחבירו שוה הרבה ולכן מצוה להחיות את הגר אבל היכא דהגוי מוזיל טפי אפי' מצוה ליכא לקנות מן הגוי או למכור כמש"כ כבוד אדון בספרו הבהיר באולם השער שכל יסודו על רבינו הרמ"א. וזה ברור לדינא ומצוה לפרסם ובלתי ספק שזה היה העלמ'ה מרבינו הרמ"א ועל זה אחכה לשמוע מה בפי מעלת כבוד אדוני ואז אשמח בתשובתו אשר ממקום קודש יהלך. ממני המנשק זהב אשר כפות רגליכם ומצפה לישועת כי עין בעין יראו וכו':
יהושע העשיל בלאאמו"ר הרב ר' אלי' מרגליות.
וזאת תשובתי אליו. מציון מכ"י תוב"ב ישפיע ויופיע רב ברכות. ורב שלום עד בלי ירח. לראש ידידינו וידיד ה' הרבני המופלג האברך החריף והשנון חידודו קודם לליבונו כמוהר"ר
יהושע העשל מרגליות נ"י.
קבלתי כתבו הטהור וקראתי בכל לב מעשה ידיהם של צדיקים על מ"ש בקונטריסי הקטן אולם השער על תשובת הגאון רבינו הרמ"א ז"ל ואחר עד עתה מלהשיבו תשובה מאהבה כי ה' הוא היודע ועד בשחק גודל טרדותי ומצוקותי המשונות מכל בשר ורוח מפני הנכנסים והיוצאים לא יתנוני השב רוחי זה רודה וזה מרדה ולעילא מכל שרא דעניותא דרדיף בתרייהו ואין רגע בלא פגע דין גרמא דעציר'אה ועל יראתו וענותו הגדולה סמכתי שידינני לכף זכות וראיתי מ"ש מעכ"ת נ"י ותמצית ד"ק שבודאי היה העלמ"ה מרבינו הגאון הרמ"א ז"ל וכו' ובמחילה מכבודו כי רב הוא שלא דיבר נכונה על כבוד הגאון רבינו הרמ"א זלה"ה דגם דיהיבנא ליה כל דיליה על כן יאמרו המושלים גברא אגברא קא רמית וכל שכן וק"ו שאין כאן סתירה מדברי התוס' לדברי הגאון רבינו הרמ"א ז"ל כאשר נבאר בס"ד. ופליאה נשגבה איך הפה יכולה לדבר שרבינו הגאון הרמ"א ז"ל נעלם ממנו דברי התוס' והרי כל כחו של מעכ"ת נ"י הוא מכח דברי התוס' דמס' ע"ז ורבינו הגאון הרמ"א ז"ל אייתי בידיה תוך התשובה הנז' גרסינן במס' ע"ז ובפסחים וכו' ומילתא דתמיהא לומר שראה הגמרא ולא ראה דברי התוס' ז"ל כל כי האי מילתא לא איתי אינש על יבשתא דלימא הכי ודעת שפתי הגאון רבינו הרמ"א ז"ל ברור מללו וכמדומה לי שמעכ"ת נ"י במחי' מכבודו לא ראה דברי הגאון רבינו הרמ"א ז"ל במקורן דהמעיין שם יראה דכן כל ראתה עינו דברי התוס' דע"ז דדוקא בנבלה הוא דאמרינן וכו' לגר בנתינה וכו' ודוק מינה דדבר אחר בנתינה חנם אין כסף לא אבל בפחות מעט ימכור לישראל משום מצוה דוכי תמכרו ממכר וזה פשוט והכרח הדבר עוד מכיון דקי"ל ר"מ וכו' הלכה כר"י וקאמר הכא דלאקדומי לא צריך קרא. א"כ קרא דוכי תמכרו בהכרח לומר אפי' היכא דמוזיל דאל"כ מה צריך קרא דוכי תמכרו לו' אפי' היכא דמוזיל יעו"ש ומעתה אשובה ואתפלא על תמיהתו שאין זה סברא לומר דכשיש לאחד חפץ למכור שיתן לישראל בחנם ולגוי בשכר וכו' והיכן כתב הגאון רבינו הרמ"א ז"ל שיתן לישראל בחנם ולא היו דברים בעולם ולא אמר הגאון רבינו הרמ"א ז"ל כי אם דוקא היכא דמוזיל הגוי וכמ"ש. הגם הלום מ"ש מעכ"ת נ"י דהראיה דאיזהו נשך כבר עמד על זה הרב פני יהושע ותירץ בטוב טעם וכו' ואנכי לא ידעתי דאדרבה משם ראיה דהמעיין שם בתירוצו יראה דדוקא במקום דליכא מצוה וליכא פסידא בזה אמרינן חייך קודמין משא"כ במקום מצוה כהתם שעיקר המצוה להלוות לעני כדי להחיותו או כי הכא דוכי תמכרו בזה לא אמרינן חייך קודמים יעו"ש זהו מה שנלע"ד ליישב דברי הגאון רבינו הרמ"א ז"ל ושלמא דמר יסגי לעילה מן דרגיה כנה"ר וכנפש אוהבו ומוקירו:
והוא הצב"י מעט דב"ש
סימן ה
הלכות מתנה
בן יכבד אב
פסד"ז מעט"ר מרן אבא זצוק"ל
טופס שטר צוואה שרצו בעליו להעתיקו כדי לשולחו למתא אחריתי וז"ן ע"ק להיות שככה"ר ברוך לעסרי נר"ו בכה"ר יוסף נ"ע היה נשוי עם אשתו אשת נעורים שמחה מ"ך. בת משיח"ן כמוהר"ר יצחק ן' וואליר נר"ו וזכו להבנות זמ"ז וזמ"ז בשלשה זכרים ז"ש הבכור כה"ר יוסף והבחור כה"ר שמואל ויהודה ישצ"ו ונקבה אחת אשר היה נשואה עם כה"ר משה אזאגורי בכההר"ר יצחק נר"ו. וכעת פגעה מדה"ד בהאשה שמחה הנז' ונלב"ע וחלי"ש וכהה"ר ברוך הנז' יש לו במתא אוראן יע"א משכונה אחת מסך אלף ומאתים דורוס ונטל ממנה לעצמו סך מאה דורוס ונשאר לו בה אלף ומאה דורוס וכעת הסכים בדעתו למסור מהמשכונה הנז' לכהה"ר יוסף בנו בכורו סך חמש מאות דורוס ולהבחור הר' יהודה בנו הקטן סך חמש מאות דורוס אחרים ואמרנו לכהה"ר ברוך הנז' אחר שכעת נלב"ע הכה"ץ שמחה מ"כ אשתו של כהה"ר ברוך הנז' נוגע לכל בניו הנ"ז מחצית מהשכונה הנז' ומה כח יש לו בכל המשכונה הנז' למסור ממנה סך חמש מאות דורוס לכהה"ר יוסף וחמש מאות דורוס להבחור הר' יהודה הנז' ולהבחור הר' שמואל לא ימסור לו כלום והשיב לנו כהה"ר ברוך הנז' שכהר' יוסף בנו הנז' חייב לו יותר מת"ק דורוס מהם בכתב ומהם בע"פ וכעת הסכים בדעתו להוסיף לו ת"ק דורוס אחרים מהמשכונה הנז' לפי שהוא בכור ונוגע לו פ"ש בירושת אביו לאוי"ש והבחור הר' שמואל הנז' חייב לו ג"כ ת"ק דורוס מהם בכתב ומהם בע"פ והבחור הר' יהודה יצ"ו בנו הקטן שאינו חייב לו כלום ועדיין לא נהנה מאביו כלום הסכים בדעתו למסור לו מהמשכו' הנז' סך ת"ק דורוס ולפי דקדוק החשבון שחייבים כהר' יוסף ושמואל אחיו יצ"ו הנז' לאביהם הנז' שהוא סך אלף דורוס נמצא לפ"ז שזכה כהה"ר ברוך הנז' כמעט בכל המשכונה הנז' אחר פטירת אשתו מ"ך לעצמו ולזכותו ורשאי לחלקה כפי חפצו ורצונו ולית דימחה בידיה והחלוקה שעשה כדין וכשורה עשה ולכן מסר לכה"ר יוסף ולהבחור הר' יהודה הנז' אלף דורוס מהמשכונה הנז' דהיינו ת"ק דורוס לכאו"א מהם וכמו שנבאר. והוא שהע"ע בקש"מ בדל"ב ובש"ח וכו' כהה"ר ברוך לעסרי נר"ו הנז' וכרהוקש"ח הנז' ההו"ג ונתחו"ג וגמר ונתן דא"ק לכה"ר יוסף ולהבחור הר' יהודה לעסרי נר"ו בניו הנז' ואגבן הקנה וזכה ומסר לכאו"א מהם סך ת"ק דורוס מהמשכונה הנז' שיש לו במתא אוראן יע"א לשיזכה כאו"א מהם בסך ת"ק דורוס גוף מהיום ופירות שע"א קודם פטירתו לאיו"ש זכיה גמורה לעצמם ולזכותם ולב"ך בהקנאה ומסירה וזכיה גמורה שו"ק כדו"ך לפו"ד וכתחז"ל וכך אמר האב המזכה הנז' להבנים הזוכים הנז' זכו לכם בסך ת"ק דורוס כאו"א מכם מהמשכונה שיש לי במתא אוראן יע"א ובכל זכותא ושעבודא דאית לי ולב"ך בסך הנז' כי כבר סילקתי עצמי ורשותי וזכותי וכחי ושעבודי ועצם ורשות כח וכו' בב"ך מעל אלף דורוס מהשטר משכונה הנז' סילוק גמור והקניתי וזכיתי ומסרתי לכם אלף דורוס מהשטר משכונה הנז' עה"ד הנז' דהיינו ה"ק דורוס לכאו"א מכם והקנאה ומסירה וזכייה גמורה שו"ק כדו"ך כבחו"ת כל המסירות הנהוגות והנעשות בקרב ישראל בכאוה"מ והנאות כפיה"ד וכתחז"ל. ועוד אמר לנו כהה"ר ברוך הנז' שלאי"ו שעה אחת קודם שילב"ע כל החובות שיראו וימצאו שחייבים בניו הנז' לאביהם הנז' הן בשטר הן בע"פ הן ע"פ פתקא ופנקס או כתב יד אין להם לתבוע זה מזה וזמ"ז כלום מכל מה שחייבים לאביהם הנז' מש"פ כלל אלא כל אחד ואחד מהם יעמוד במה שחייב לאביו הנז' הר' המ' ואין להם לתבוע זמ"ז וזמ"ז כלום והמעות הנשארים מהמשכונא שיש לו במתא אוראן עם כל המטלטלין שיראו וימצאו במצב פיטרתו לאי"ו כל מאי דמתקרי נכסי יעשו לו כל כבודו הראוי לו ע"ת השנה והמותר אח"כ יתחלק בין שלשה האחים הנז' כפה"ד והתקנה שתקנו חז"ל והועה"ך שט"ז מומ"ע ועי"א בכחז"ו סבדי"ץ הכל כתחז"ל דלא כאס' ודלא כטו"ד ורשות גמורה נתן לנו כהר' ברוך הנז' נר"ו לכתוב ולחתום שט"ז מאחד ועד מאה שלא תגמר שליחותנו עד שיצא מתחת ידינו שטר מסירה וחלוקה הנז' כו"ח ע"פ הפוסק היותר מקיימו שכל חפצו ורצונו של כה"ר ברוך הנז' לקיים ולאשר ולחזק כל הבא כתוב לעיל בלי להפיל דבר מה ארצה מכל הבא כתוב לעי' מראש וע"ס ונגמר הכל בקוש"ח וכו' מיד כהר' ברוך הנז' כאמור והיה זה באחד בשבת שנים עשר יום לח' שבט ש' ובר"ך א"ת עמך לפ"ק בטיטוואן יע"א והשובו"ק. ע"כ נמצא כתוב בשטר הנז' וחתומים ע"ז מוה"ר כמוהר"ר יצחק נאהון נר"ו וכהה"ר אברהם גאביזון נר"ו שחתימתם ניכרות אצלינו ולראיה שעמדנו על ההעתקה הנז' כראוי ח"פ טיטוואן יע"א בע"א לח' תמוז יה"ל לטובה שנ' תרל"ג לפ"ק והשו"ב וקיים וחתומים ע"ז שמעיה רופא ומשה כאלפון ע"כ:
זה נוסח כתב אשר שלח לי מע' הרב המופלא וכבוד ה' מלא ר"מ ור"מ כמוהר"ר
משה פארדו יצ"ו מעי"ת נ"א יע"א בט"ו באב התרל"ג אודות שטר הצוואה הנז'.
בראש אמי"ר אנכי אדרוש מעמו אלף עולו"ת יעלה שלומ'ו מעלה ע"ג מעלה לשם ולתפארת ולתהלה הוא ובניו ומלאך פניו ברבות הטובה כי"ר שתי אותותי אלה יען כאן נמצא הר' שמואל לעסרי בנו של הרב ברוך לעסרי נ"ע והוא שאלני על אודות השטר מתנה הכתוב מעל"ד לראות היעמדו דברי אביו נ"ע שהוציאו מכלל המשכנתא כמפורש בשטר הנ"ז והוא הולך וצוע'ר לדעת מה זה:
א) טען הר"ש הנז' כי אעיקרא לא היה חייב לאביו הר' ברוך נ"ע כלל ומה כחו יפה להעבירו מירושת אמו כפי תקנות המגורשים יכול על מגן ופטומי מלי שאמר אביו לעדים וסהדי לאו אמילתא מסהדי אלא במאמר פיו של אביו ולא מפיו אנו חיים:
ב) כי כפי החשבון שכה"ר יוסף בני בכורו נוגע לו בנכסי האב אלף דורוס ת"ק שהיה לאביו עליו ות"ק שנתן לו מדמי המשכונה נמצא לפי"ד די"ל מחלקו שני אלפים דורוס ממון האב שנוטל בהם חלק בכורה א"כ צ"ל שחוץ מדמי המשכונה היו לו ג' אלפים בקירוב א"כ נוגע לו לשמואל שליש בנכסי האם שאין בהם חלק בכורה ורביע בנכסי האב מפני חלק הבכורה א"כ אפי' אם היה האמת כדברי אביו שהיה חייב לו ת"ק דורוס כמו שאמר אביו עדיין תובע השליש מחלק אמו כ"ש כי להד"מ שלא היה חייב לאביו:
ג) דידוע דאין הבכור נוטל כמלוה ובמלוה שעמו פלגי א"כ דל מהכא חצי חוב הבכור וכל חובו לענין הבכורה וצריך שיהיה הממון המצוי לאביו בעת פטי' הרבה יותר מהנז"ל ואין אתנו יודע אופן וס' החלוקה לפי תקנת המגורשים כשמתה האשה בחיי בעלה ואפשר מידיעה ההיא נדע שורת הדין. אחלי אדוני יען איני בקי במנהגי כתובות ערי המערב וספרי דבי רב אינם אתי יודיעני דעתו בשאלה הנז' ועמו הס"ר לדעת מה אשיב שואלי דבר ותשובתו הרמתה מהרה תשמ"ח:
אחיו והוא הצעיר משה פארדו ס"ט
תשובה. כתוב בס' קיצור התקנות שנדפס בס' ברית אבות ד' ע"ז ע"ג סי' כ"ו וז"ל מוטל על הב"ד אשר יהיו בימים ההם כשיפטר לב"ע איש או אשה לעמוד עליהם עד שיחלקו יורשי הבעל עם האשה או יורשי האשה עם הבעל ואפי' בתוך שבעה ימי אבלות ועכשיו נהגו שלא למהר כ"כ אך על כל פנים לא יאחרו יותר מחדש ע"כ:
ואחרי הודיע אל' אותנו את כל זאת מה מקום לטענת הר"ש כי לא היה חייב לאביו וסהדי לא אמילתא מסהדי אלא במאמר פיו של אביו ולא מפיו אנו חיים וכו' ואלו דברים של הבל כי מאחר שעל הב"ד מוטל הדבר כאמור וראינו בצוואה שהכל נעשה ונגמר ע"פ הרב הגדול מאריה דאתרא נר"ו אשר בודאי שמו הטוב לא מוזר למני"ר שידיו רב לו במלחמתה של תורה ומי כמוהו מורה בטיטוואן וראינו שבדברי הצוואה כתוב שאמרנו לו וכו' מה כח יש לו וכו'. והשיב לנו שהר' יוסף חייב לו וכו' ולפי דקדוק החשבון שחייבים כה"ר יוסף וכו' נמצא שזכה הר' ברוך כמעט לעצמו ולזכותו ורשאי לחלקו כפי חפצו ורצונו והחלוקה שעשה כדין וכשורה וכו' ולכן מסר לכל אחד ת"ק דורו' וכו' ע"כ ובודאי הגמור שכשאמר דברים אלו הר' ברוך נ"ע חס וחלילה להאמין כי לא חקרו ב"ד על זה והראה להם הכל כתוב בספר ולא חשו לכתוב בצוואה כמו שראינו כמו שהיה צריך לשופרא דשטרי כי הדבר מובן מאליו ופשוט וברור. גם בטענתו הב' שנמשכה מהראשונה לפ"ד הבל כי המובן מהצוואה שזה האיש לא נשאר לו קרן מעות בעין כי אם דמי המשכנתא והראיה ממה שצווה והמעות שנשארים מהמשכנתא שיש לו במתא אוראן ע"כ המטלטלים וכו' ולפי דעתו שהר' יאודה והר' יוסף כבר לקחו מכתובת אמם חצי המעות שהיה לו קרן דהיינו אלף. ונשאר לו כנגדם אלף שבמשכנתא א"כ צא וחשוב אלף שלו על ארבעה חלקים מגיע לבכור פי שנים ת"ק וביען שהבן הקטן הוא עלוב שלא לקח בירושת אמו שהיה צריך ליטול שלש מאות ושלשה ושלשים דורו' וכדי לתקן זה נתן לו ת"ק דורו מהם ר"ן מירושת אביו ומאתים וחמשים מירושת אמו ונשאר לו עוד מירושת אמו שלשה ושמונים וכן לקח הר"ש התובע ג"כ ונשאר תובע ג"כ שלשה ושמונים עפ"י החשבון ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל לאביו שבחיים חיותו ריבה לזה ומיעט לזה ובלשון מתנה ועפ"י מה שנתבאר גם הטענה הג' סרה מאליה כמובן זהו מה שלע"ד:
הצב"י מעט דב"ש
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם
סוף הספר