אור ברסלב
ויקרא אברהם יורה דעה

ויקרא אברהם· רבי אברהם חיים אדאדי

יורה דעה

אורח חיים

סימן א

כתב מהרי"ע בספרו בני יהודה סי' ק"ה מעשה בביצים שנתנום בקערה בלי שום רוטב ונתנו הקערה על פי הקדירה הטמונה בחמין על האור בשבת ונמצא בביצה אחת אפרוח הואיל ואין כאן רוטב שמוליך בכל הקדירה דזה עדיף מחתיכה שמקצתה חוץ לרוטב דבעינן ניער וכסה והכא ליכא חדא מנייהו ע"כ וכיוצא בזה כתב בסי' שאחריו. והנה שמא ממה שסתם כ"כ אולי דיבר על הידוע לו שדבריו דברי הרשב"א בתשובה שהביאה הב"י סי' ס"ו ופסקה שם בש"ע וכן הלבוש וז"ל אם נמצא דם בביצה ששמוה על החמין להצטמק הדבר פשוט שאינו נאסר החמין כיון דאין במקום הביצה רוטב לא עדיף מהצלי שאינו אוסר אלא כדי קליפה ולא עוד אלא אפילו אם היתה קלופה כיון שהרוטב שבקדירה אינו עולה למעלה מהכסוי אין מה שבקדירה בולע ממנה דלא עדיף מחתיכה שבתוך הרוטב כשלא ניער וכיסה ע"כ ואע"ג דאיירי בדם ולדעתו בחדושיו שהביא הב"י שם יש ג' מינים בדם ביצה יש דאורייתא והוא שנתפשט מקשר החלבון וחוצה לו או בקשר דחלמון ויש דרבנן והוא כשנמצא שלא על הקשר כלל וכו' אסור מדרבנן ויש שמותר שנמצא שלא על הקשר כלל וכו' מותר ואולי דבתשובה זו שהביא הב"י איירי בדם דרבנן משא"כ אפרוח דהוא איסור דאורייתא אבל ממ"ש ראייתו מהצלי או מהחתיכה שהיא בתוך הרוטב אין מקום לחלק ולא עוד אלא שראיתי למהרד"ף במזמור לדוד דף מ"ז שכתב דלא הוצרך הרשב"א בתשובה זו לתת טעם משום שאין כאן במקום הביצה רוטב משום דמיירי הרשב"א בדם שהתחיל להתרקם והוא איסור תורה וכמ"ש הוא עצמו בתשובתו ח"א סי' מ"ז ורמזה הב"י שם שאין זה דם ביצים אלא דם בשר ולא הוכשרנו דם ביצים אלא משום שאין זה מין בשר ע"כ דאי איירי בסתם דם הרי כתב שם מור"ם סימן ד' כל שלא ידענו שהדם במקום האוסר יש להתיר התערובות ע"כ ור"ל בשגם מור"ם הוא היותר מחמיר שכתב שם ומזה נתפשט המנהג במקומות אלו לאסור כל הביצה שיש בה דם ואין מחלקין בין חלבון לחלמון ע"כ אעפ"כ בתערובות מיקל וכדעת מרן שם וכן כתב הרשב"א בתשובתו שבח"א הנז"ל ולא עוד אלא דמהרש"ל הביאו הש"ך שם סס"ו וכנ"הג הגב"י קוק ט"ל דעתו שהרשב"א הנז"ל בב"י דאיירי בשמו הביצה בתוך החמין ממש וכן הוכיח מהראד"ב סי' כ"ט שהביא כנ"הג שם מלשון מרן והלבוש שפסקו לתשובת הרשב"א הנז' לפסק דין שלא הזכירו בדבריהם כסוי ולכן הוצרכו הש"ך והפר"ח שם להגיה במקום הכסוי צ"ל למעלה מהביצה אלא דהפר"ח כתב דלפי פסק מרן דחתיכה שעליה הביצה צריכה נטילת מקום ולדעתו כל החתיכה אסורה ותו דמהראד"ב שם בסיום דבריו כתב בתנאי שאין שם רוטב במקום הביצה וכן הסכים בס' דברי יוסף סס"י וכנ"הג. שם הכריח פירוש מהרש"ל הנ"ל דאם הביצה למעלה על כסוי הקדירה איך כתב וקליפת הביצה לא גרעא משיעור קליפה דהכסוי הוא יותר מכמה קליפות ע"כ וגם בזה נמי אין טעם לחלק בין ביצה לאפרוח ובנדון מהרי"ע הנז"ל שהוא בפירוש דברי הרב איסור והיתר בפירוש תשובת הרשב"א הנ"ל בב"י הו"ל להוכיח דינו מהצלי כמ"ש הרשב"א דעד כאן לא הביא הרשב"א מחתיכה שחוץ לרוטב כשלא ניער וכיסה מותר אלא בביצה שהיא קלופה אבל לא כשאינה קלופה כנדון מהרי"ע דמסתם דבריו מוכח כדרך כל הביצים המתבשלים שהם בקליפיהם:

ועל פי מ"ש לא יכולתי לכוין למ"ש הרב כסא אליהו סי' כ"ג על מ"ש מור"ם שם והוא לקוח משערי דורא דאם שמו כסוי הבלוע מבשר על פי קדירה של חלב או איפכא אם שניהם חמים או העליון קר והתחתון חם אם התחיל הכסוי להזיע הכל אסור וכ"כ הב"י משמו בסי' צ"ב וסיים הרב הנז' ודברי מהרי"ע סי' ק"ה הם הפך זה ע"כ. ואחר המח"ר מה יש לו עם מהרי"ע והרי דבריו דברי הרשב"א ממש ואי איתא דדברי הרשב"א פלגן על הרב שערי דורא הו"ל למרן בסס"ו כשהביא דברי הרשב"א לרמוז שם מדברי הרב ש"ד א"נ בסי' צ"ב בב"י שהביא דברי הרב שערי דורא הו"ל לרמוז מדברי הרשב"א הנז' בסס"ו ותו איך מור"ם שכתב דברי הרב שערי דורא לא הגיה שם בסס"ו כלום. על דברי מרן בפסקו שפסק לתשו' הרשב"א הנז':

והאמת יסוד בנין דמה ענין דברי הרב שערי דורא הנ"ל בדברי מור"ם שהכלי כולו בלוע מבשר ונתנוהו על קדירת חלב או איפכא דגוף הכיסוי מה למעלה מה למטה כולו בלוע מבשר או מחלב וכשנתנוהו על קדירת חלב א"נ של חלב על קדירת בשר הרי נסרך ונדבק ונתחבר בקדירה ונעשו גוף אחד ונתערבו יחד בשר בחלב מהזיעה ההיא להביצה שמונחת בקליפה בכסוי היתר שהוא ממין הקדירה ואף אם הגיע קצת מתחתית הכסוי למעלה אינו מגיע ממנו לגוף הביצה מה גם אם אינה קלופה ואפילו למהרש"ל ודעמיה דמפרשי בתשו' הרשב"א הנ"ל במונחת תוך החמין ממש והכריח כן כנ"הג דאם על הכסוי הרי הכסוי הוא יותר מכמה קליפות הרי גם באופן דהביצה תוך הקדירה לא חיישי לזיעה כ"ש בנדון מהרי"ע שהיא בתוך הקערה והקערה ע"פי הקדירה ואיך לא זכר שר ממ"ש מור"ם גופיה סי' צ"ב על מ"ש מרן שם אם שמו מחבת של חלב ע"ג הכירה תחת קדירה של בשר שהזיעה הנבלע בקדירה אוסרתה והגיה מור"ם ואם המחבת מכוסה גם הבשר מותר דהוו כשתי קדירות הנוגעות זו בזו ע"כ וכ"כ הש"ך סס"ו לדעת הא"וה דמפרש בתשו' הרשב"א הנ"ל בביצה ששמוה על הכסוי דהויין כשתי קדירות הנוגעות זו בזו והוא כנדון מהרי"ע ועדיפא מינה במחבת הנז' הביא הרב ער"הש שם מס' פרי הארץ ח"ב סי' י"ד דהמחבת אינה נאסרת כי אם הבשר בלבד אך הרב דגול מרבבה הביאו שם שחלק עליו וכן הפר"ח והיה טעמו שם דשולי הקדירה מפסיקין דעילאה גבר לאסור החלב לא אמרינן אבל תתאה גבר לאסור הבשר אמרינן וה"נ דכוותה עילאה שהיא הביצה אינה אוסרת הקדירה של החמין שתחתיה כ"ש ביצה בקליפתה:

והואיל ואתא לידן האי מילתא דע דהפר"ח סי' ס"ו סעיף יו"ד הסכים לדברי מור"ם ששם דלא אסרינן ביצה תערובתה עם אחרים כי אם כשידוע שהדם במקום האוסר דאל"כ חד בתרי בטיל ודווקא בנתערבה עם מינו או עם מין ושאינו מינו והסכים דברי מרן לזה וכ"כ בספ"ו על מ"ש מרן שם ביצה שיש בה אפרוח או דם אוסרת המתבשל עמה אפילו אינה קלופה דדוקא אם היה הדם במקום האוסר אבל בספק התערובת מותר ע"כ ובודאי הכוונה לו' עם מינו או עם מינו ושאינו מינו וסמך על מה שכתב כבר בסימן ס"ו שרמזו הוא שם:

ודע אע"ג דמרן פסק לחומרא בפירוש שני של התו' דדם ריקום או התחיל להתרקם הוא דאורייתא וכשאינו במקום האוסר כחומרא של תירוצם הראשון דמדרבנן אסור וכמ"ש הט"ז שם ריש הסימן ומ"ש בסי' פ"ו ס"ח דאין כאן אלא מכת מרדות עיין בש"ך ובט"ז וכנ"הג שם אות ה' וכשיפול ספק אם במקום האוסרו או לא בודאי דהו"ל ספיקא דאורייתא וכמ"ש כנ"הג שם סוף אות ל"ד. ומ"ש שם מרן ריש הסימן אם ידוע שהוא מרוקם חייבין עליו אבל אם אינו ידוע שהוא מרוקם אין חייבין עליו היינו לענין חיוב כרת קאמר אע"ג דלא נ"מ בזה הפרט בזמן הזה ולישנא דהטור נקט אלא דהטור הקדים המאוחר בדברי מרן אבל אין ה"נ דספיקו הוי ספק דאורייתא להחמיר ודלא כמו שנדחק בס' משחא דרבותא ח"א דף ס"ח שכתב דמרן לא דייק בלישניה ויישבו שם בדוחק ושפתי מרן ברור מללו ומור"ם שם ריש הסי' דלא הגיה כלום על מרן יש לחלק בין ביצה אחת לתערובת במינו או במינו ושאינו מינו דאז אמרינן דם ביצים דרבנן והולכים בספיקו להקל וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' מ"ז שרמזה הב"י ויעו"ש מ"ש כנ"הג באורך באות ל"ד:

ומה שהקשה שם בסוף דבריו על ס' שערי דורא היינו משום דאפי' בלי תערובת דעתו להקל וכן צ"ל במ"ש מרן סי' ס"ו נמצא דם בביצה שאינו אוסר את כולה ולא זרק הדם ושכח וטרף אותה עם הדם נ"ל שהוא מותר ע"כ משום דאין כאן תערובת עמה דאל"כ אפילו שיהיה דם במקום שאנו מסופקים בו ואירע כן היה מותר:

ומהרד"ף בספרו הנז"ל שם המציא לנו היתר בסתם דם הנמצא בביצה ששמוה על החמין בתוך הרוטב והחמין מצטמק והולך כל הלילה ואפילו אין כאן אלא ביצה אחת כ"ש באלו המצטמקים דאינו ניכר מקום הקשר כלל יש להקל אפילו היה דם ריקום ריקום. גם למ"ד שהוא איסור תורה אין כאן אלא איסור דם ודם מבושל הסכימו רוב הפוסקים דהוי איסור דרבנן וא"כ אין כאן אלא איסורא דרבנן בתערובת וכ"ש דאין כאן אלא טעמא גרידא ולא ממשו כ"ש בהצטרפות מחלוקת בדם ריקום אי הוי בחלבון או בחלמון וא"כ בכ"מ שנמצא משניהם הוא ספק ספיקא ספק אם הוא בקשר או חוץ לקשר ואת"ל בקשר אין זו דם ריקום. ותו יש לעשות סניף מביצה דספנא מארעא דליכא בהו שום ריקום שאסור מן התורה ע"כ. והן אמת שהב"י הביא מס' שערי דורא דבביצה מבושלת שאין ניכר מקום הקשר כלל והכנ"הג הגב"י אות מ"ה כתב מהרב איסור והיתר דביצים מבושלות קשות א"א לבודקן וכ"כ במח"בר אות ט' ולדידן דגרירנא בתר מרן דסבר דמקום האוסר הוא החלמון בין בקשר או חוץ לקשר ובחלבון שרי בין בקשר בין חוץ לקשר והוא כסברת הגאונים והרי"ף והרמב"ם ודלא כדברי התו' שבפ' ג' דחולין דנקיט כוותייהו כשני החומרות של שני התירוצים וכנז"ל ולדבריהם מקום האוסר הוא על הקשר ומהדומה יוודע אם הדם בחלבון או בחלמון אלא שכנ"הג שם אות ח' הביא ממהראד"ב שכן גם בחלמון אינו ניכר אחר שנתבשלה אלא שא"כ יקשה לנו מ"ש מרן בספ"ו ביצה שנמצא בה אפרוח או דם דאוסרת המתבשל עמה ואוקימנא שהוא במקום האוסר אם לא שמוכרח לחלק בין שלוקה שהיא עדין רכה ובין מבושלת הרבה באופן שהיא קשה אלא דבביצה אחת לבד קשה להתיר בשאינו מינו שהוא החמין כיון דמדאורייתא בעי ששים. וספק ספיקא האחרון שעשה ספק אם הוא בקשר וכו' ואת"ל בקשר אין זה ריקום לדעת מרן דקי"ל כוותיה אין כאן אלא חד ספיקא אם הוא בחלמון הוי דם ריקום או בחלבון ואסור מדרבנן. וכן מ"ש תחילת דבר דגם אם הוא דם ריקום אין כאן אלא איסור דם ולרוב הפוסקים דם מבושל הוי איסורא דרבנן גם בזה יש להסם לדעת מרן בסי' פ"ז ס"ו במבשל דם בחלב שכתב לשון הרמב"ם ממש שהוא פטור ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב מוכח אבל משום דם לוקה וכמ"ש שם בב"י ועיין בכנ"הג שם אות ל"ד ולהרב ער"הש שם אות ז' אבל כשיש שם ביצים אחרים עמה בזה הוא דשרי בשופי לדעת מרן ומור"ם וכ"כ גם הרב ער"הש שם אות ח' ושם ביאר אבל בביצה שנמצא אפרוח בתוכה בעינן שיעור לבטל פליטתה דבתר טעמא אזלינן ולא בתר שמא ודלא כמהרי"ע בבית יהודה סימן מ"ג וכן היא דעת הפר"ח סי' ס"ו מיסוד הש"ך והט"ז ודלא כמור"ם יעו"ש. וגם מהרי"ע גופיה כתב שם וז"ל ועכ"פ יש בזה צירוף סברת האחרונים דלא מחשבי ביצת אפרוח מין במינו עם ביצים אחרים ע"כ:

ודע דמסתמות דברי מור"ם הנז"ל בהיתר דם הנמצא בביצה דלא ידעינן אם הוא במקום האוסרו כשיש שם מינו יש להתיר התערובת הואיל ובלאו הכי חד בתרי בטיל וכן מסתמות נושאי כלי הש"ע שדברו בזה ומטי בה הפר"ח ממ"ש מרן סי' כ"ח ס"ב וס"ג אע"ג ששם דוקא בנשפך באופן שאין יכולין לעמוד עליו אם נודע שהיה רובו מותר היינו דוקא התם דליכא מיהא אפי' איסורא דרבנן בבירור אבל הכא דדם ביצים בתערובת חשבינן ליה איסורא דרבנן אפילו שיהיה במקום האוסר וכל דלא ידעינן אם הוא במקום האוסר הו"ל ס"ס במידי דרבנן וגם דלא נשפך ולא נאבד וברור לנו שאין כאן שיעורא לבטלו אפילו הכי שרי:

סימן ב

כתב מהרי"ע בבני יהודה סי' פ' במכתשת של נכרים שכותשים בה חטים שנתבשלו בסתם כליהם שמותר לישראל לכתוש בה חטים בצונן ודוחק הדיכה בדברים שאינם חריפים לא הוו כרותחים אע"ג דאיכא נותן טעם בר נ"ט וכן דעת הפר"ח דלמ"ד בית השחיטה צונן. ליכא למיחש לדוחקא דסכינא ואע"ג דמרן פליג בנ"ד דליכא אלא פליטה פגומה והטעם קליש מודו כ"ע ועוד נראה טעם להיתר שבפעם הראשונה שהוא כותש כבר נבלע הטעם באותו קב של חטים וכל מה שטוחן אח"ך ליכא טעם כלל והראשון הרי נתערב בכל החטים ודומה לזה בדין הלימוניס של גוים וחתיכות דג הנז' בסי' צ"ו דמותרים מה"ט וכו' דליכא חורפא כ"כ בלימוניס כמו בצונן כמ"ש הש"ך שם וכו' כ"ש בדבר שאין בו חריפות כלל דאף אם תמצא לומר דוחקא דדיכה מפליט אינו אלא דבר מועט ומתבטל בדיכה הראשונה ע"כ. וראיתי למהרא"י בספרו כסא אליהו י"ד סי' צ"ו דכתב עליו דמאי ראיה מייתי ממ"ש בלימוניס וחתיכות דג דהתם בדיעבד והכא לכתחילה ותו דהו"ל להוכיח דגם אפי' ברותחין כ"הג שרי ממה דקי"ל התוחב כף חולבת שאינה בת יומא בקערת בשר אף דהכף אסורה הקדירה והתבשיל מותרין וכן ממ"ש מור"ם סי' ק"ג בנותן טעם בר נותן טעם לפגם שרי ע"כ. וקושייתו השנייה כן ראיתי להרב ערך השלחן סימן ק"ג שהקשה עליו כן אך הרואה בש"ות הר"ן שהביא הב"י סי' צ"ה וז"ל דלא הותר בנותן טעם אלא בהיתר בשר בחלב כיון דהטעם הב' דהיתרא הוא וכיון דאקליש כולי האי לא חשיב למיסר אבל במידי דאסורא כל היכא דאיכא טעמא כנ"ל אוסר ע"ס כל העולם וכ"כ הרשב"א בתשובה וסיים מרן ששוה דעת כל הפוסקים בזה וז"ל הרשב"א דלא משכחת נותן טעם בר נ"ט כי אם בשר בחלב ובקדשים דוקא ע"כ. וכ"כ הט"ז ריש סי' צ"ה והביאו בס' לחם הפנים וכן הפר"ח שם ועיין לכנ"הג שם אות כ"ד שציין כן מכמה רבוותא ומלשונם נראה שגם בדבר הפגום כן דאל"כ לא הו"ל לסתום דבריו כ"כ ונהי דקי"ל בכליהם בסתמא שאינן בני יומן אך היינו דוקא בדיעבד ולא יקשה לנו ממ"ש מרן בתשובה סי' ל' בחטים ששולקים הגוים בסתם כליהם וחוזרים ומייבשים אותן לעשותן גריסין ושקיל וטרי שם אי אסירי משום בשולי גוים ונטה להיתר בע"ש או בשעת הדחק או בהפסד מרובה והביאו בספר ער"הש סי' קכ"ג בסתמא ולא חש לה לכליהם משום דהתם הוי דיעבד כמו לימוניס וחתיכת דג וכמ"ש כנ"הג שם סי' תכ"ט הג"הט אות כ"ב. ולקושיא הראשונה דאיך מביא ראיה מדיעבד לכתחילה כבר מהרי"ע נשמר מזה ממ"ש דליכא חורפא כ"כ כמו בצונן כמ"ש הש"ך כ"ש בדבר שאין בו חריפות כלל. ור"ל נהי דהתם דיעבד דוקא משום דחריפות דבר מה איכא אך לא כמו הצונן דצריך נטילת מקום אך נדונו שאין בו חריפות כלל וז"ש כ"ש בדבר שאין חריפות כלל והיינו לכתחילה נמי כמו שנשאל בתחילה ולהיותו הדבר פשוט לא הוצרך לבאר באר היטב. שוב אחרי כתבי ראיתי למהרא"י עצמו בס' ארעא דרבנן דף מ' שכתב על דברי מור"ם הנז' בסי' ק"ג דמדברי תשו' הרשב"א הנ"ל משמע דפליג והול"ל גם מדברי הר"ן דכתב אוסר ע"ס כל העולם:

סימן ג

נהגו בפה העירה במשכנתא דבתים וחצרות וחנויות לאכול בגבייתא דסתמא שתא כרש"י ור"י ור"ת שכתב הטור י"ד סי' קע"ב וכ"פ מור"ם שם וכתב הב"י שם שכן דעת הרשב"א ובע"הת ובשגם דדעת ר"ת שם שהביא הטור שאין לכתוב אחריות על שאר נכסיו משום דאם יפול הבית או נשרף מיד יפרע משאר נכסיו כבר הב"י שם תריץ לזה דעכ"ז איכא תיוהא כגון שלא יצטרך לבית ולא ימצא לו שוכרים ונמצא פורע דמי הנכייתא ואינו נהנה כלום מ"מ אם לא כתבו לא עיכב דמ"מ גובה משאר נכסים דכל שלא כתב לא יהיה לך פירעון אלא מזו גובה משאר נכסים כמ"ש הב"י שם וכן מפורש בח"מ סי' קי"ז ס"ב ולכן לאפוקי נפשין מפלוגתא איני כותב אחריות בפירוש כיון דאין כאן הפסד למלוה רק בין מיד או לא כנזכר בב"י שם בי"ד ואם לא נכתב נכייתא בשטר אי אמרינן ט"ס הוא או לא עיין להרשב"ץ ח"א סי' ט"ל שכתב הדבר במחלוקת והביאו הב"י שם בי"ד ואם נכתב תנאי באיסור התנאי בטל והמשכנתא קיימת עיין הרדב"ז ח"ה סי' ש"א קס"ב ובס' לב שלמה דף קל"א:

ודע שצריך לכתוב בנכוי לכל זמן שתמשך המשכנתא דאל"כ משנה שנייה ואילך צריך הוא לתת שכירות לבעל הקרקע וכמ"ש הרי"ף בתשובה סי' קנ"א וסי' קס"ב והרשב"א ח"ב סי' שפ"א וח"ג סי' נ"ד ועיין בב"י י"ד שם ד"ה כתב בנ"י דהקשה לו דברי הרשב"א אהדדי ששם כתב בע"הת משמו אף דלא כ"כ מותר לאכול ושכן כתב בע"הת מהראב"ד יעו"ש והשתא דמצינן להרי"ף שכ"כ הוי בהדי הרשב"א שנים ולגבייהו הראב"ד יחיד בדבר ואם הרשב"א סותר סמי חדא מקמי תרתי דבשתי תשובות כתב כהרי"ף. ואם הוציא הוצאות המלוה בבנין הבית ונפחת ונתקלקל בשעת הפדיון אין הלוה חייב כלום זולתי אם התנה עמו בפירוש כנז' שם בי"ד ועיין בס' תקפו של יוסף ח"ב סי' מ"ד והם דברים ברורים ואם לא נכתב שטר המשכנתא אם הם מודים המשכנתא קיימת כנ"הג י"ד שם הג"הט אות ג' ממהר"ם אלשקר ועיין בס' זכות אבות ד"ג ע"ד דכתב דמנהגם דאם נתקלקל ועדין ראוי לדירה יוציא המלוה ויוסיף על המשכנתא והיכא דנהוג נהוג ועיין בס' ברית אבות הנד"מ דף ע"ט ע"א מ"ש בתקנת מראקס יע"א:

סימן ד

חיים מדבר האני אסב'יר כד הוינא טליא בפה העירה

טראבלס בלם יע"א לא היו מתפללים שחרית שני ימים של ראש השנה רק בארבעה בתי כנסיות קבועים מקודשים לרבים ושאר בתי כנסיות בשגם קבועות ומקודשות לרבים כמותם נועלין תנן בתפלות שחרית של ב' ימים הנז' והכי מרגלא בפומייהו דאינשי שבשחרית של שני ימים הנז' אינם מתפללים רק בד' בתי כנסיות ידועות בשמם ובימי בחרותי ויעל

אברהם לארץ הקדושה עם מז"ה חק נת"ן זלה"ה ונתיישבתי שם כמה שנים ומפני דוחק השעה יצאתי קרית חוצות ובהיותי חוץ לקלעים בהפוך ה' את הערים האל ארצות החיים מפני חמת המזיק קול רעש גדול כנודע והוכרחתי לבוא אל ארץ מולדתי עיר הנז"ל וראיתי עתה שבימים הנז"ל המה מתפללים בששה בתי כנסיות והשאר נשארים סגורות ושאלתי לזקני עם מה השינוי הנז' ואמרו לי כי ב"הכנ אחת הנקראת צ'אר בודע"דוש הותרה ע"פי הרב הכולל מאריה דאתרא כ מהר"י זטלאוי זלה"ה ואחרת נקראת צ'אר ברוך והוא פראנק"ו אחד שקנה קרקע אחד ועשאו ב"הכנ מיופה מאד ואינו שומע לקול מורים ובאמת בשנה ראשונה שבאתי לפה העירה האיר וזרח גאון אחד אשכנזי וראה מנהג זה שהוא דוקא בר"ה ואלו ביום הכפורים מתפללים אפילו בחצרות בעלי בתים ובראותו בבית בעלי בתים שנכנסים ובאים הנשים שהם מקושטות לכבוד היום חרה לו ע"ז והחרים שמכאן ואילך שלא יתפללו ביום הזה כי אם בבתי כנסיות הקבועות המקודשות לרבים ולא בבתי בעלי בתים והקהל סברו וקבלו ממנו וסיפרו לו מהפראנ"קו הנז' ושלח אחריו ונתפשר עמו שאם ירצה להקדיש ב"הכנ שלו לרבים ושכל כסף הקדשים יהיה לציבור כשאר בתי כנסיות הרשות נתונה לו להתפלל שם בשני ימים הנז"ל בשופי וכן בי"הכ וכן עשה ונתן כתב ידו ע"ז והנה הוא תחת ידי בפנקס הקהל קדוש:

והנה בעתה באו אלי יחידי ב"הכנ אחת הנקראת צ'אר זטל"וי שהיא קבועה ומקודשת לרבים ובאו בטענה כי מזה ימים נתנו לכסף מוצא בהתנדב עם וקנו הבתים הסמוכים לה והרסום ועשו על הכל כיפה נאה ומפוארה ואיך בימים הקדושים הנז' תהיה סוגרת ומסוגרת ואדעתא דהכי לא עלה על דעתם מעולם ואחר המיתין והעיון אמרתי להם שאין כאן שום חשש וכשימצא להם תוקע הגון יכולים להתפלל שם ושכנגדי חלקו עלי שאין רצונם לשנות המנהג ואומרים כן מבלי טעם וסברא לכן אמרתי אשנה פרק זה בעזר העוזר ה' צורי וגואלי:

תשובה ויאמר אברהם אר"ש קמא לנו לדעת אם יש יכולת לפי הדין שהקהל יסכימו הסכמה כזאת וראיתי להריב"ש בסי' רנ"ג כתב בקהל אשר נמנעו מלבוא לב"הכנ ליוקר שכירות המקומות דהדין הוא לתת קצב לשכירות וכו' גם מ"ש אם באו יחידים לעשות מדרש לתפלה וקמו אחרים למנוע אם ניתן לשמוע ודאי שמשתקין אותם בנזיפה שמעכבים את הרבים מלעשות מצוה והוא עון גדול וכבר מנה הרמב"ם באותם כ"ד דברים שמנדין עליהם מעכב את הרבים מלעשות מצוה והוא בירושלמי דמ"ק ואם נותנים טעם לדבריהם משום ב"הכנ שלא תחרב אז הקהל מעיינים בדבר ועושים תקנה לשניהם ע"כ וכיוצא בזה בסי' של"א נשאל על כיוצא בזה בקהל שחרב ונבנה ויצאו עליו עוררים יען שיש תקנה בחרם על כל מי שיתפלל בעשרה עם החזן הכנסת כי אם בב"הכנ פלונית שישתקע הדבר הזה ולא יאמר שהציבור יסכימו שלא יתפללו בעשרה בב"הכנ שיבנה איזה יחיד ואחר כך יקדישנה כי העושה זה מעכב את הרבים מלעשות מצוה ורח"ל מעונשיה וכבר מנה הרמב"ם וכו' ולזה יש לדון לזכות שהיו שוגגים או מוטעים בלשון ההוא ולא היתה כוונתם לכך כי יש לדון בעניינים אלו כפי מה שהוא אדם וכו':

אך בנדון זה יש לומר שלא היתה כוונתם לכלול בתקנתם בתי כנסיות העומדות ליבנות המקודשות אלא על בתי היחידים בלבד היתה הכוונה כמו שנראה מתחילת התקנה ואף שלא נזכר אלא שידענו שבסיבת הדבר ההוא נעשית וכו' ומתון ומסיק אם הקהל או רובם מבארים שכך היתה כוונתם וכו' הדבר ברור כשמש להתפלל בבתי כנסיות הנבנות מחדש המקודשים לה' וכ"ש ב"הכנ זו שנבנית על תלו:

אמנם לפי שבהסכמה מלבד הנדוי יש קנס למלכות ומפני זה ימנעו מלהתפלל בו אע"פי שהוא מותר פן יעלילו עליהם הממונים וכו' אחרי שאין המיעוט מסכים בביאור זה או לא הותרה ההסכמה כפי דרך המפורש בה לכן שלא למנוע הרבים מלעשות מצוה ראוי לכולם להתיר ההסכמה לבתי כנסיות החדשים המקודשים לה' והמוחה בזה רח"ל מעונשיה כי הוא מונע את הרבים מלעשות מצוה ובר נדוי הוא וכמ"ש עכת"ד:

מבואר יוצא מדבריו דאם היתה הסכמה בנדוי בשגם חשיבא מונע את הרבים מלעשות מצוה צריכים התרה דהחרם הרי הוא כשבועה כמ"ש הרא"ש כלל יו"ד סי' ג' ממדרש ילמדנו וכ"כ מהרד"ך בית י"ד וכ"כ מהריב"ל ח"ב סי' ע' וכנ"הג סי' רט"ו ורכ"ח מהרמב"ם בתשובה וכ"כ הרא"ם ח"א סי' נ"ז ומהרשד"ם סי' פ"ז ומהרי"א סי' ס' ומרן בב"י י"ד סי' רט"ו ורכ"ח. מהרשב"ץ ותפלת ציבור שמונעים אותם ממנה אינה אלא מדרבנן עיין להרמב"ם בפ"ט מה' עבדים ובס' חוות יאיר סי' קי"ב דתפלה בציבור מידי דרבנן וחיילא שבועה כנודע ומכח זה כתב הרשב"ש סי' כ"ד דהנשבע שלא יכנס לב"הכנ שבועה חלה עליו ויתפלל בביתו וכ"כ הראד"ב סי' ס"ד ודלא כהרשב"ץ ח"ב סי' קס"ג תחילת דבר דהויא מצות עשה מן התורה גם תפלה בעשרה והביא דברי הרמב"ם בסתם ועיין מ"ש הוא עצמו שם סי' רס"א ורמזו מרן בב"י י"ד סי' רל"ט בקס"ת בציבור ופסקו מור"ם שם והתימה על הרב קה"י אלגאזי דל"ו ע"א שהביא מדברי רשב"ץ סי' קס"ג ולא זכר שר ממ"ש הוא עצמו בקס"ת ולא מדברי רשב"ש ומהראד"ב ומור"ם הנז' והריב"ש סתם בזה יען כי הדבר פשוט בעיניו והנה מ"ש סי' רנ"ג שאין הסכמה חלה על המתפלל במדרש ואילו בסימן של"א כתב על בתי כנסיות המקודשות לרבים הוא דלא חלה אבל על בתי בעלי בתים יכולים להסכים י"ל דהמדרש סתמו קודש הוא וחשיב כבתי כנסיות המקודשות וקרוב לזה כתב כנ"הג א"ח סי' ק"נ ממהר"י בן ג'אמיל אלא דהלשון קצת מגומגם שכתב דלא כ"כ הריב"ש אלא על בתי כנסיות בנוים וכו' דמאי בנוים דקאמר דעיקר דעתו על בתי כנסיות דאין יכולי' להסכים כאשר מבואר בריש דבריו בסימן של"א וכן בתוך דבריו שם ודברי הריב"ש הנז' רמזם הב"י בסימן קס"ג ופסקם מור"ם שם בחשן המשפט סי' קס"ב וכן. במגן אברהם סוף סי' קנ"ד:

והנה כנ"הג שם בא"ח רמז אחר דברי ריב"ש הנז' ממ"ש הרא"ם ח"א סי' ג"ן דאם הבית מכילה אותם אינם יכולים ליפרד וכן רמז ממ"ש הרב משפטי שמואל סי' מ' שכ"כ וממקצת טעמים שכ' כן ממהר"י בן ג'אמיל לא פליגי אדברי הריב"ש הנז' ולא הודיענו כיצד דהנה שם כתב ד' חילוקים ויצא הראשון לחלק בין בתי כנסיות לבית בעלי בתים ששם גם הרי"בש מודה דיכולים להסכים וחילוק שני היינו דוקא כשאין הנדר על דעת רבים משא"כ כשהוא על דעת רבים יודה הריב"ש דיכולים לתקן ומני"ר סתר זה דמסוף דברי הריב"ש מבואר בשגם שיהא על דעת רבים כיון דאתי עלה מטעם מעכב את הרבים וכו' הרי קי"ל דבדבר מצוה מתירין גם כשיהיה הנדר על דעת רבים כנודע ועוד כי בזמן הריב"ש לא היה נגד דתם אבל בארצות הללו וכו' ובכל יום ויום מעלילים עלינו וכו' ועוד בזמן הריב"ש היה ב"הכנ קדש מקודש ואף שנהרס בקדושתו עומד אבל בזה הזמן בתי נכרים מתפללים בהם היום ולמחר עושים אותם בורסקי או מרחץ ע"כ ובהכרח כוונתו מהטעמים אלו האחרונים כיון דהנכרים מעלילים בזה וכן דאם נחרב אינו עומד בקדושתו אף הריב"ש יודה שיכולים להסכים וכן סיים כנ"הג שם שכדברי הריב"ש כתבו הר"י הלוי ומה"ר ליב סרואל אלא דמני"ר בי"ד סי' של"ד הג"הט אות לק"ח אחר שהביא דברי הריב"ש הנז' ודברי מהרי"ל ומה"ר ליב סרואל סיים לפי מ"ש בטור בא"ח סי' ק"ג דהרא"ם וה"ר מש"ש חולקים ע"ז ודאי דלדעתם לא מיקרי מעכב את הרבים מלעשות מצוה כל שאין להם הכרח לבנות ב"הכנ אחר ע"כ והוא הפך ממ"ש בא"ח דהשוה דעתם לדעת הריב"ש דכל שאין כאן עלילה מהנכרים וגם אם יחרב נשאר המקום בקדושתו אזלי ומודו לדברי הריב"ש בשגם אין להם הכרח לבנות ב"הכנ אחרת חשיב מעכב את הרבים מלעשות מצוה וממ"ש הרא"ם שם סי' ט' דלכאורה יראה הפך ממ"ש שם סי' ג"ן עיין מ"ש בזה בתשובת כנ"הג בבעי חיי לי"ד סי' ר"ט ובס' שפת הים במ"ב מ"ש ליישב קושיית הרב פר"ח מ"א ח"ב סי' נ"ד גם השואל למהרשד"ם א"ח סי' ל"ה רמז מתשובת הריב"ש הנז"ל ומהרשד"ם שם הסכים עמו הן מצד הדין הן מצד המנהג והוא שקהל ספרדים לסיבת הפרשיות שנפלו ביניהם יצאו מקצתם ועשו ב"הכנ לעצמם גם קהל קדוש שלום וכו' הלכו לב"הכנ פרובינצ"א ואפי' שיערערו עליהם קצת וכו' אלא מצד שיש ביניהם הסכמה קדומה ע"כ ונראה דהערעור הוא אדסמיך ליה קאי שהלכו להתפלל בב"הכנ פרובינצא שאם יש הסכמה קדומה אין להם לצאת אבל בספרדים שקצת מהם עשו ב"הכנ לעצמם בזה אפילו שיש הסכמה בזה אינו כלום ומ"ש שם בי"ד סי' פ"ז שקבעו ב"הכנ אחר והיו בתחילה כשלושים איש והוכיח שם לחזור להתפלל בב"הכנ הראשון:

והן אמת ששם יש חרם בדבר אבל כדי שלא לעשותו סותר את עצמו שאני התם דהפירוד ההוא גורם כמה נזקים וחבלות במס כמבואר שם בשאלה ויש להרגיש על הכנ"הג בא"ח שם ובי"ד שם איך לא רמז מדברי מהרשד"ם הנז' ומ"ש שם הרשד"ם סי' צ"ד וסי' צ"ז וכן בסוף חלק א"ח שהלכו להתפלל בקהל קדוש גריגו שלא כוונו ליחיד ולא לעשרה מוכח דאם הסכימו על עשרה הסכמתם קיימת אינו ענין לנדון הריב"ש דבנדון מהרשד"ם אין כאן ביטול ב"הכנ אחרת אלא שהיחידים לא ילכו לב"הכנ אחרת וכן מ"ש שם סי' קמ"ג וכן מהרש"ך ח"א סי' ל"ו ומהרי"א סי' זי"ת ורמזם כנ"הג י"ד סי' רי"ח הגב"י אות ל"ב שנשבעו שלא לבנות ב"הכנ האחרת שנחרבה ושם מצדדי צדדים דאדעתא דהכי לא נשבעו מוכח דאם לא כן חיילא שבועתם. גם נדון ההוא שאני מדהריב"ש דאם לא היו נשבעים כן לא היו בונים אפי' ב"הכנ אחת ויבחור הרע במיעוטו וגם בב"הכנ השני רצו לעשותו מדרש וכן מ"ש בסימן קנ"ב שיש שבועה שלא להפרד מתוך הקהל לעשות חברה אפי' משני אנשים מלבד חברת הקהל שצידד שם כמה צדדים דאדעתא דהכי לא נשבעו דאם לא כן השבועה חיילא גם ההיא אינו ענין לנדון הריב"ש. גם מ"ש מהרי"א סי' נ"ט שקיבלו שלא לבנות ב"הכנ מחדש ולא התיר להם להתפלל גם במדרש והסכים עמו מהר"י צונצין התם נמי מבואר שם לאהבת השלום נגעו בה ועיין עוד בש"ות המבי"ט ח"א סי' קמ"א ורמזו כנ"הג ח"מ סי' רל"א הג"הט אות כ"ג משם בא'רה דכל שאין שם היזק מא"וה אין הרוב יכול לכוף את המיעוט שיתפללו בב"הכנ עמהם איברא אם היא הסכמה מחמיר בה שם סי' של"ז ורמזו כנ"הג סי' רי"ח אות ך':

ודע דהרב מהר"א חזן ז"ל בספר חק"ל ח"א ח"מ סי' קי"ח אסף המזכיר כל תשובות מהרשד"ם הנז' מלבד מדבריו שבסוף ח"א לא הזכיר וגם מדברי המבי"ט הנז' לא הזכיר והביא לנו ממ"ש מהרד"ך בית י"ג וממ"ש הרדב"ז ח"ג סי' תע"ב ואינו ענין לדברי הריב"ש דנדונם באופן שאין כאן ביטול לב"הכנ אלא שקהל ב"הכנ זו הולכים לאחרת בענין שיתמעט הציבור מבית הכנסת זו ויתוספו על אחרת ותו דיש שם קלקול לעניים בהליכתם לב"הכנ האחרת ושם הרדב"ז הביא מדברי מהרד"ך והוא אופן אחד ממ"ש כנ"הג שם בא"ח בעיר תירי"א יעו"ש:

והנה מסקנת מהר"א הנז' שם דאם אין כאן שום סיבה לא בהתחברם ולא בהתפרדם אין ספק שאסור להם להתפרד דברוב עם הדרת מלך וכו' וכמ"ש מהרד"ך והמש"ש והספק הוא כשיש להם סיבה להתפרד כגון שאין הבית מכילה אותם וכיוצא בזה מבואר מדברי הריב"ש שם שיכולים להתפרד אעפ"י ששם לא ביאר סיבת הפירוד מ"מ טעם נכון ישנו שם בשאלה דע"י שהוקרו המקומות נמנעו העם מלבוא לב"הכנ וכו' ובזה א"ש דלא פליגי עליה הרא"ם והמש"ש דהרא"ם איירי דלא היה להם סבה להתפרד ואדרבא הסיבה ההיא הפך התורה שהיה להם על סיבת החפצים והיה להם לילך אחר הרוב יעו"ש. ולדידי הצעיר אחר בקשת המח"ר מה שרצה להבין מהריב"ש דוקא על ידי סיבה קאמר איברא דבלשון השאלה כתוב כן דע"י יוקר המקומות נמנעו העם מלבוא לב"הכנ ונתן תיקון לזה לעשות קצב בזה אבל סיים אח"ך וז"ל גם מה שאמרת אם באו יחידים לעשות ב"הכנ וכו' אינו על אותו ענין עצמו אלא פרט אחר הוא ויגיד עליו ריעו דבסי' של"א לא נזכר סיבת יוקר המקומות ולא סיבה אחרת וקרי להו מעכב בזה הוא מעכב את הרבים מלעשות מצוה וגם מבואר מלשון מור"ם שם דפסק לדברי הריב"ש בתרי בבי וכן מבואר מתוך דברי כנ"הג שם בא"ח וכן מלשונו בי"ד דעשה להרא"ם והמש"ש פלגן בסברת הריב"ש וכן מבואר מדברי המג"א ס"סי קנ"ד והן אמת דמדברי הרדב"ז שם מבואר דאע"ג דאיכא בי עשרה לכאן ולכאן דרשאים ליחלק מ"מ טפי עדיף להיותם ביחד כי ברוב עם הדרת מלך ועיין לו להרדב"ז ח"א סי' ח"י וכ"כ מהרד"ך שם ומהרשד"ם סוף חלק א"ח וכ"כ בי"ד סימן צ"ב וצ"ד וקמ"ג שיש לבטל הסכמה האחרונה ליפרד מפני שקדמה לה הראשונה שלא ליפרד כי ברוב עם וכו' וכ"כ השואל למהרי"א סימן קס"ב ואע"ג דהאי מילתא דברוב עם מילתא קלישתא דהרי נדחית היא מפני זריזין מקדימין למצות כמבואר בר"ה דל"ב דאינה אלא חיבוב מצוה בעלמא כמ"ש רש"י בברכות ד"ט ודכ"ו ובש"ס ירושלמי הביאו ה"ר חיד"א במדבר קדמות ומפרש ותיקין אנשים כשרים מחמירים על עצמם והותיקין הם ששנינו בהם גומרין ק"ש עם הנץ החמה מטעם זה דזריזין מקדימין למצות ובפרט דדעת מרן גם בברכות הרבה כמו ברכות השחר דהרשות בידם או שיברך אחד והכל יוצאין כמ"ש בנר במ"ש אחד מברך לכולם מטעם ברוב עם הדרת מלך כדאיתא בברכות ופסקו מרן בסי' רצ"ח או שיברכו ברכות השחר כל אחד ואחד בפ"ע וכמ"ש בסי' ס"ו וכ"כ מהר"ץ אשכנזי סי' כ"ב ובס' לב שלמה סימן ח' וכ"כ מרן בסי' ח' גבי עשרה שמתעטפים בטלית אחד וכ"כ בסי' תל"ב בבדיקת חמץ וכ"כ גבי עומר בסימן תפ"ט וכ"כ בהבדלה סי' רצ"ו אפילו שמעו כל בני הבית הבדלה בב"הכנ אם נתכוונו שלא לצאת מבדילין בבית. איברא דיש לדקדק עליו דבי"ד סי' רס"ה כתב בסתמות ברכה אחת לשניהם וכ"כ בא"הע סימן ס"ב בשני חתנים ודלא כמ"ש הט"ז סימן קצ"ג דמכח קושיא שהקשה לו ממ"ש בבר"המז ארבעה וחמשה אין נחלקין ששה נחלקין וכן עשרה אינם נחלקים עד שיהיו עשרים על מ"ש בנר במ"ש דאחד מברך לכולם ויצא לחלק בין ברכה אחת ליותר דחילוק ברכות עדיף והלא לאמונה נראה דעת מרן דאין חילוק בדבר וכן ההיא דבר"המז פסקה מרן שם ועיין להר' חיד"א בבר"י סי' רצ"ה דאין כאן בזה סרך ברכה שאינה צריכה ודלא כמהרשד"ם ומהר"י זיין מ"מ אע"ג דהיא מילתא קלישתא כיון דברצונו הדבר תלוי אין בידינו למחות במי שרצונו לברך לעצמו ולא ירצה. לעשות באופן ברוב עם הדרת מלך כ"ש ח"ו לנדותו דכוותה מנלן לומר דהמעכב את אחרים מלעשות ב"הכנ אחרת שרצונם להיותם במקום אחד דנמשך מזה ברוב עם וכו' ובהכרח לומר אחר כוונת המסכימים הן הם הדברים דבשלמא כשלשון ההסכמה שלא ליפרד כנדוני מהרשד"ם הנז"ל מוכחא מילתא דטעמם משום ברוב עם וכו' והמקום מכיל אותם ואין כאן שום סיבה ועילה לא מדוחק המקומות כנדון הריב"ש ולא מחמת שאינם עם אחד ולא מפני טירוף ובלבול דלפעמים כיון דהציבור כל כך הרבה אין דברי שליח ציבור נשמעין כל כך לציבור וכמ"ש הרדב"ז בישנות סי' ח"י וכן אין מקום ב"הכנ רחוק כ"כ עד שיתבטלו בני אדם מלהתפלל בציבור משום דהארץ רחבת ידים וכמ"ש מהר"י פ'ירמון הובאו דבריו במהר"ם אלשיך ס"סי נ"ט וכן אין כאן חילוק לבבות בההיא דהרדב"ז ח"ג סי' תע"ב וכן אין כאן שום סיבה מנדוני מהרשד"ם הנז' שם או מזולתם אז אינם רשאין ליפרד אבל כל שהלשון של הסכמה שאינם יכולים לבנות ב"הכנ אחרת מוכח מזה דכוונתם לעכב ביד הרוצה לעשות מצוה ולאו כל כמיניה ואע"ג שיש שם ב"הכנ אחרת דכולם מתאספים לשם ומקור דין זה דמעכב את הרבים מלעשות מצוה שהוא בר נדוי ביארו מרן בכ"מ ובב"י ממ"ש בירושלמי דמ"ק והפר"ח מצאו גם בירוש' דר"ה על מאי דשנינו בר"ה מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן ר"עק בלוד ושלח לו ר"ג אם מעכב אתה את הרבים וכו' וטעם שעיכבן כ' הרמב"ם בפי' המשניות שידע שאין בהם תועלת ורבינו עובדיה כתב דאין צורך בהם לב"ד וכתב הב"ד שכבר העידו העדים וכ"נ נמי כוונת הרמב"ם ובין שנאמר שעיכב את כל הארבעים כיון שידע שכבר העידו העדים בבית דין ונמצא שאין צורך לרבים בהם וכמ"ש הרב הב"ד שם ובין שנאמר דזוג דלמעלה מהארבעים שלחו והארבעים זוג עיכב כמ"ש השוש"ל שם והאי ודאי מעשה שהיה כך היה דאפילו זוג אחד בלבד היה מעכבו כיון דכבר נעשית המצוה ועכ"ז חשיב ליה ר"ג מעכב את הרבים מלעשות מצוה הרי דאע"ג דהמצוה ההיא כבר נעשית וגם העדים הללו שעיכבם ר"עק עושים עמהם המצוה בקביעות החדש ע"פי שקידשוהו ב"ד ע"פי אותם העדים שכבר קדמו להם חשיב ליה ר"ג מעכב את הרבים מלעשות מצוה דמ"מ רצונם שתעשה על ידם אע"ג שאפשר להם שיעשוה בהצטרפות אחרים כאמור מטעם דנמצא מכשילן לעת"ל שלא יבואו פעם אחרת ונמצא אז מתבטלים רבים מהמצוה לגמרי וכן מוכח ממ"ש הרשב"ץ ח"ג סי' קי"ו במעכב לשוחט אומן מלשחוט לאחרים דחשיב ליה מעכב את הרבים מלעשות מצוה ומסתמות דבריו מוכח דגם בדאיכא אחר כמוהו דמ"מ רוצה גם הוא שיזכו רבים על ידו כשישחוט להם וכ"כ בנו הרשב"ש בסי' רל"א במעכב ביד סופר מלכתוב שטרות דחשיב ליה מעכב את הרבים מלעשות מצוה וסתמא קאמר דמשמע דגם שיש אחר כמוהו ועיין להרשב"ץ ח"ב סי' קס"א:

ובזה ניחא מה שקרא ערעור כנ"הג י"ד סי' של"ה אות קל"ו על מי שנידוהו על שמנע אחד מלומר קדיש מטעם מעכב את הרבים דדוקא במעכב לרבים אמרו ולא במעכב ליחיד ולפי דברי הרשב"ץ ובנו ניחא דה"נ מעכב בידו על שהרבים אינם עונים אחריו קדיש כההיא דמנע לשוחט מלשחוט לרבים ולסופר מלכתוב לרבים ואע"ג דאם לא יאמר זה קדיש יאמרנו אחר וגם הנאסר עונה עמהם ויוצא ידי חובתו מ"מ רוצה שגם על ידו יהיה זה והרב חיד"א בח"ש ח"א סי' ל"ז ד"מ וכן בשיירי לי"ד ששם סי' של"ד הביא דברי הרשב"ץ הנז' דאין זה עיכוב לרבים וסיים דקצת יש ליישב ע"כ. ומבנו הרשב"ש לא זכר ובנו של הרב מט"ש זה שמו מנחת זכרון בח"ב דצ"ו ע"ב זכר עשה לדברי הרשב"ש הנז' מבואר יוצא מדברי הריב"ש שדבריו מוסכמים מרבוותא הנז"ל ובפרט מרן ב"י שרמזם בב"י ופסקם מור"ם דכל הסכמה שלא יבנו ב"הכנ אחרת מבלי שום סיבה ועילה כלל כי אם בלתי טעם חשיב לה מעכב את הרבים מלעשות מצוה ובר נדוי הוא וכ"ש לסגור בתי כנסיות הבנויות על תלם ואפילו לשיטת מהר"א חזן שם יודה בזה דוק בדבריו דאע"ג דברוב עם הדרת מלך בלי שום סיבה אין יכולין ליפרד ושאני כשכבר נתפרדו מרצונם ועשו מעשה בבנין בתי כנסיות דאז אית בה נמי משום ביטול התמיד כמ"ש הריב"ש בסוף חיבורו ופסקו מור"ם סי' נ"ה ואע"ג דאין הביטול רק ליום וליומים בוא וראה להרב זרע אמת ח"א סימן ל"ז בנאבד מפתח ההיכל להביא נכרי אם אפשר שלא לעשות מלאכה דאורייתא ואם לאו יביאו ס"ת ממקום אחר ויתפללו מטעם זה דאין לבטל התמיד ואע"ג שבודאי יש ב"הכנ אחרת דהורה גבר שיביאו ס"ת ממקום אחר ולא הכריחם שילכו הם להתפלל בב"הכנ האחרת אע"ג דאין כאן אלא תפלה אחת ק"ו בשתי ימים המקודשים הנז' ולא עוד אלא בכל שנה ושנה וכ"כ מהרי"ע במנהגים בנאבד מפתח ההיכל בשבת להביא נכרי לשברו דהוי מקלקל ולא הכריחם שילכו לב"הכנ אחר דידוע דבעירו יש כמה בתי כנסיות:

והן אמת דקי"ל מנהג מבטל הלכה אכן. איכא פלוגתא אם צריך להיותו ע"פי ותיקין או לא כמבואר בכנ"הג ח"מ סי' ר"א ולדעתי הכא אינו ע"פי ותיקין כאשר אבאר ותו הנ"מ בממונא אבל באיסורא אף החולק סבור דצריך שיהיה ע"פי ותיקין עיין בכנ"הג י"ד סי' רי"ד הג"הט אות י"ג ואף בזה יש מחלוקת יעו"ש והרב דברי יוסף סי' ז"ך האריך בפרט זה והביא לנו מהתוס' דסוכה דנ"ה ומגילה דכ"ו בשגם הונהג ע"פי ותיקין ובטלוהו הבאים אחריהם ואפילו לא היה בו שום איסור וכן שם בש"ס דלא אמר אביי השתא נהוג עלמא משך תורא וכו' וכן גבי ט"ב אמר האידנא נהוג עלמא וכו' דהרי ששנינו ממה שקודם בדברי הש"ס וכן שם דכ"ט מבואר דבראש חדש שחל בשבת קורין מפרשת צו ואנן עבדינן כמסכת סופרים ללמוד מביום השבת בלבד וכבר על מבוכה זו ישב בס' קול אליהו ח"א סימן ג' והרב חיד"א בטוב עין סי' י"ג והראה לנו מהתוס' דפסחים ד"מ דבכמה דברים אנו סומכים על הפסיקתא או מס' סופרים ומניחים תלמוד שלנו ומה גם כשיש צד איסורא בדבר יעו"ש בהרב הנז' ועיין עוד בהרב מופת דורנו מהר"ח פאלא'גי בס' סמיכה לחיים ס"א האריך הרחיב בפרט זה ואסף איש טהור דרובא דרבוותא סברי הכי ועל ראשיהם מלמעלה תלת סמכי קשוט הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכן ראיתי בסוף ס' זכות אבות בסתם מנהג מבטל הלכה בממון דוקא וכ"ה דעת מהר"י טייב בי"ד שם מה גם שעל הרוב אינו אלא מנהג בטעות כמו שכן נהגו כשיש מילה אין אומרים תחנון בכל בתי כנסיות שבעיר וזה הפך הדין כשישנו שם אבי הבן באותו ב"הכנ כנודע ואע"ג שדוגמא לזה מצאתי בספר באר יעקב ד"ט שיש מנהג שאם יש מילה בב"הכנ הגדולה נגררים אחריה כל שאר בתי כנסיות מ"מ אינו דומה לנ"ד ושמעתי מזקני עם שנמשך טעות זה להם משום דמעיקרא לא היה בעיר רק ב"הכנ אחת הגדולה שנבנית שנת שפ"ח ובהכרח דאבי הבן מתפלל שם ואחר שבנו בתי כנסיות אחרים סברו בדעתם שהמילה בעיר גורמת ביטול תחנון ולא ידעו ולא יבינו שב"הכנ ששם אבי הבן היא הגורמת ושאני בזמן קדמון שלא היתה כי אם ב"הכנ אחת משא"כ עכשיו וכמו שכן כתבתי בספ"הק השמר אמת דף ס"ז ע"א ואולי הא נמי דכוותה אע"פי שאינו דומה ממש וכזה יש מנהגים שנתהוו בבלי דעת אלא מחמת טעות וכיוצא דאין זה מנהג כמ"ש כנ"הג שם אות צ"ב מהרא"ם ומהריב"ל. וכזה יש מנהג בכפר אחד קרוב לעיר כמו שעה אחת מו"מ נקרא עמרו"ץ שבי"ה במנחה קוראים לס"ת כל הקהל כמו שיש נוהגים לעשות כן ביום שמחת תורה וזה הפך משנה ערוכה וכל הפוסקים דבשני וחמישי ובמנחה בשבת קורין שלשה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם וגזרתי בחרם שלא יעשו עוד כן וכן בכפר מסלא"תא שהוא רחוק מן העיר דרך שלשת ימים תוקעים בשופר על הקפות ס"ת ביום שמחת תורה ובכפר עמרו"ץ הנז' יש טעות אחר של חילול שבת שבאים משם לכאן בני אדם וכן הולכים מכאן לשם ואפילו שאינו מענייני ארמוז מ"ש בספר קול אליהו ח"א סי' י"ו ד"ז ע"ד והוא נדון של זה ממש ויגעתי לדבר על זה וכבר כתבתי בס"הק הנ"ל בטעות הנמשך להם בע"הק צפת את"לא ביום שמחת תורה ששני חתני התורה קורין בס"ת בברכה אחת חתן מסיים מברך ברכה ראשונה ולא אחרונה והחתן מתחיל מברך באחרונה ולא בראשונה ונמשך זה ממצרים שחתן אחד הוא שקורא הוא המסיים והוא המתחיל וכשקוראים שנים מטעם דלא יקרא אחד בשני ס"ת שנא ושנא:

אך יותר נראה קרוב לודאי אע"ג דמידי ספיקא לא נפיק שטעם יסוד של מנהג זה מסיבת העדר התוקעים נגעו בה כדי שלא לחשוד לדורות שקדמונו דלא ידעו מדברי הריב"ש הנז"ל דאיכא בזה לתא דמעכב את הרבים מלעשות מצוה ובר נדוי הוא ח"ו ועל בתי כנסיות בנוים איכא ביה איסור נוסף דאין לבטל את התמיד כנז"ל ואפי' על תפלה אחת באקראי חששו כנז"ל ובראותם טעם לזה שתקנו יחד הבתי דינין שהיו אז ובאמת אם יסוד זה למנהג הזה ממ"ש יש ויש להם על מה לסמוך כי התקיעות חובת היום הוא וקי"ל דמי שיש לפניו שתי עיירות באחת בקיאים בתקיעות ולא במוסף ואחת במוסף ולא בתקיעות הולך לאותה שבקיאי' בשופר ולא לאותה שבקיאים במוסף אע"ג דשל התקיעו' ספק ושל מוסף ודאי משום דזה דאורייתא וזה דרבנן כנודע אע"ג דהרב חיד"א בש"הג ח"ב דפ"ב כ' ממהר"י חמיץ דארץ הלזו טראבלס בלם יסדה על מכוניה הרב המקובל האלהי כמוהר"ר שמעון לביא זלה"ה שעלה מעירו עיר פ'אס ללכת לארץ הצבי והיה זה בשנת ש"ט שצדיק זה דרך ובא לו דרך הילוכו לפה העירה והרביץ בה תורה ומצאם שלא ידעו דת ודין ואפי' ברכות כתקנן וכמעט שגיירם וגמר בדעתו כי זה זכות גדול לו יותר מזכות עליית ארץ ישראל יעו"ש:

ודע דמספר זה של שנת ש"ט אי אפשר דהרי בספר נחלה ליהושע. למהר"י צונצין סי' ה' נשאל על פדיון שבוים יותר על כדי דמיהם והם השבוים אשר מטריפולי די ברבאריא שנת יש"א אשר לכדה המלך של קושט"א ולא נמצא בה אלא מ' יהודים בעיר ולקחם גדול הדוגייאות לחלקו יעו"ש ובהכרח אחר זמן זה שהאיר וזרח מוהר"ש לביא הנז' שקבלה בידם שעלה לשמים בפה העירה שנת הש"ם נפשנו בחיים והיהודים שמצאם עמי הארץ בהכרח פליטים מהשבי ההוא שהיו נחבאים או באיזה אופן אחר ואגב הודיע כי בספר הדורות הביאו הרב אברהם כ'לפון זלה"ה מזכיר חרבן אחר על פה העירה קרוב לזמן הנז"ל והוא שכתב בשנת חמשת אלפים ר"ע נלכדה עיר גדולה לאלהים טריפולי די אפריקי ע"כ. ולדעתי בענין הנערה יאקותה שמזכיר הרדב"ז בישנות סי' נ"ד ובספרו דברי דוד סי' נ"ז ובמהרלב"ח בקונט' הסמיכה דשי"ח ע"ב כתב שהיא מהשבי אשר בעיר טראבלס המערב היא מהשבי שהזכיר בספר. . הדורות משום דמחלוקת הסמיכה שנת רח"ץ כמ"ש במהרלב"ח שם דרפ"ח ע"ד ושם דרצ"ז כתב שהיה לו אז י"ד שנים בארץ ישראל ומחלוקת בהיתר הנערה יאקותה שם דשי"ח כתב שהיה קודם ביאתו לארץ בארבעה שנים א"כ התירה היה שנת חמשת אלפים ר"ף ושם כתב הרדב"ז ששהתה הנערה במצרים י"ב שנים עד שהתירוה בחזקת הי"ד החכמים המתירים ע"י גוים כמ"ש שם דשכ"ה בקונ' הסמיכה אלא דעל כל פנים אינו מדוקדק החשבון לשנת חמשת אלפים ר"ע ממ"ש מ"מ ביאת הצדיק הקדוש מוהר"ש לביא הנז' עשתה רושם ועשה פרי למעלה בעיר הזאת והיו אחריו רבנים גדולים כמו. שראיתי בכ"י הרב אבר"ך הנז' זלה"ה ובדורות שלפני פנינו ושלפנינו היו חכמים גדולים שלפני פנינו שמענו על מוהר"ר דוד טיאר זלה"ה שהיה אב בחכמה והוא השואל למהרי"ע בבני יהודה בענין מדור אלמנה וכן בס' לימודי ה' מזכירו רבו מהר"י זרקא וכתב שהודה לו שם דצ"ב ובניו ג"כ חכמים גדולים ויצא הראשון מה"ר שבתי אשר מפני סיבה הלך לארג'יל ומלך שם וגם בנו של מה"ר שבתי הנז' הוא רבי יצחק מלך שם והזכירו בספר חק"ל ח"א ח"מ דק"ה ובנו השני של מוהר"ר דוד טיאר הנז' רבי אפרים זלה"ה שנתמנה בפה העירה ימים מועטים והיה לו כח הזכירה דבר פלא ועלה לשמים בע"הק טבריא תוב"ב ועם מהר"ד הנז' אתו עמו מז"ה בעל המחבר ס' מעשה רקח ולמד שם עם מהרח"א ומהרי"ך וחיבר על כל חלקי הרמב"ם ושני חלקים כבר עלו על משב'ח הדפוס ח"א בחייו כנודע וח"ב נדפס מחדש בסיוע ק"ק בני עירנו זאת טראבלס יע"א וח"ג וח"ד הנה הם באמתחתי כ"י וגם חיבר שיטה על הש"ס והנה היא אצלנו בכ"י וה' יעזרנו להעלותם על משב'ח הדפוס אכי"ר. וגם חיבר על חמש מגילות וגם יש לו הרבה דרושים והן בעון באורך הימים נאבדו ושלשה תלמידים היו לו הרב מוהר"ר שלום פ'לוס זלה"ה ומוהר"ר משה לחמייש ומר זקני הרב רבי נתן אדאדי חלקם בחיים וה"ר שלום פ'לוס הנז' היה סוחר והלך לערי טורקייא ונשבר שם והיה הולך ומתחבא ממקום למקום עד שבא לעיר אספאלאטרו מקום כבודו של הרב מהרד"ף זלה"ה ולמד עמו בישיבה ומהרד"ף היה לו נחת רוח ממנו ואחר שהשתדל עם היחידים של עירו והביא לו מתנה הראויה נתן לו עצה לשוב אל עירו והבטיחו שימסור בידו כתב ליחידי עירו שיעשו לו טובה להיותו יושב על התורה ועל העבודה וכן היה שחזר ותכף מסר להם כתב מהרד"ף ותכף מינוהו דיין כי כן שמעתי ממז"ה

חק נתן ומהר"מ לחמייש זיע"א היה לומד כל המשניות בעל פה כידוע לכל. ומז"ה

חק נתן חיבר כמה חיבורים ונאבדו באורך הזמן ולא נתמנה אלא ימים מועטים ונסתלק מעצמו מסיבת עשויה שהוא איש קנאי ואינו נושא פנים לשום אדם הן עשיר הן גביר כידוע לכל ונחה נפשו בע"הק צפת אתל"א אלול התקע"ח ועם מהרש"ף הנז"ל היתה הרב מהר"ח ואתורי זלה"ה וידוע לכל שהיה אדם גדול ואח"ך היה הרב מוהר"ר יצחק סרוסי ומהר"י כ'לפון ומהר"י זטלוי ומהר"י לביא חלקם בחיים והמה חכמים מחוכמים ומהר"י לביא הנז' תלמיד מז"ה מאורות נתן זלה"ה ולא עבר עליו חצות לילה בשינה והיה סגי נהורא ובכל לילה בקיץ ובחורף הוא ראשון לבוא לב"הכנ לקרות תיקון חצות והיה מקובל גדול וגורס שני האדרות בעל פה ורוב השנה מסגף עצמו בתעניות ואני הצעיר למדתי אצלו ובימי הרש"ף הנז"ל וב"ד נבנית ב"הכנ הרביעית הנקראת צ'אר בישי ואיך יעלה על הדעת שאז ניבאו על העת"ל להנהיג או להסכים שלא יתפללו בימים הללו רק באלו הארבעה בתי כנסיות בנויות ואם אמת שנהגו העם או הסכימו כן מבלי שום סיבה כלל הוא הפך דעת הריב"ש הנז"ל וכן ב"ד שאחריהם שבימיהם נבנו יותר מארבעה בתי כנסיות איך ינהגו העם שלא להתפלל באלו הנוספות או יסכימו כן מבלי שום סיבה דאית בה לתא דאין מבטלים את התמיד ואיך אותו ב"ד ישתקו ע"ז אבל אם הוא מהטעם שכתבנו אתי שפיר וכן שמעתי טעם זה מהרב מר זקני זלה"ה והוא היה מכיר לרבנים שלפני פנינו מהרב מהר"ד טיאר זלה"ה ואילך וכל הרבנים הנז"ל וסימנים לזה שמעיד אני בתורת עדות דכד הוינא טליא שקבע הרב מר זקני ס"ת בישיבתו ששם לומד כל היום והיה מעוטף בטלית ומוכתר בתפלין ופעם אחת חל ראש השנה בשבת והתפללנו בישיבתו ואין פוצה פה ומצפצף וביום שני רצה להתפלל ובאו אצלו גדולי הקהל ואיני יודע מה אמרו לו והלכנו להתפלל בב"הכנ הגדולה ששם מקום קביעותו לתפלה קודם שקבע ס"ת בישיבתו והדברים ממשמשים ובאים מחמת התוקעים שהחכם מר אבי היה תוקע מוחזק לתקוע בב"הכנ הגדולה ובכל שנה מז"ה עושה מחלוקת ע"ז שאינו מניחו לתקוע יען כי הוא בן יחיד ואומר שמפחד לתת העול של הקהל עליו להוציאם ידי חובתם בתקיעות השופר שאצלו הוא עול כבד ותמיד באים גדולי הקהל לפייסו פעמים קשות פעמים רכות ומפני הבושה ורוב ההפצרות מניחו וכיון שעכשיו קבע ס"ת אצלו בהכרח שאם יתפלל בבית מדרשו יום שני של ראש השנה שיש שם שופר מר אבי הוא תוקע אצלו ויהיו הם בב"הכנ שלהם חסרים ממנו וגם ממה שאינם מקפידין רק על שחרית של ב' הימים בלבד משא"כ ערבית ומנחה מוכח שכן הוא הטעם ואם מחמת ממ"ש בירושלמי דר"ה דהקב"ה דן את ישראל ביום שעוסקים במצות ואו"ה בלילה הו"ל לתקן גם כן במנחה ותו דהיה להם לתקן גם כן ביום הכפורים שהוא יום אדיר בימי שנה והיו מתפללים גם בבתי היחידים אלא דזה נתבטל מקרוב כמ"ש לעיל. ומה שהמון העם יחדיו ירנ'נו משום ברב עם הדרת מלך נגעו בה אינו מוכח מכל מה שכתבנו דמאי שנא שחרית משאר תפלות היום ועוד וכי עדיפי ימים הללו מיום צומא רבה ותו דזה שייך בכל יום ולא לימים מיוחדים וכן כיון שניאותו ונתרצו ברצון כולם לקבוע בתי כנסיות אחרים הרי דלא חשו על טעם זה ועוד לפעמים יש סיבה והכרח לקבוע בתי כנסיות אחרים ולא משגיחינן להא דברב עם הדרת מלך כאשר ביארנו לעילא מכל. ואולי מכח סיבה מהסיבות קבעום וכיון שכן דמחמת העדר התוקעים נגעו בה היום שיש ויש כמה תוקעים בבטל הסיבה בטל המסובב:

ולא מבעיא אם היה המנהג או ההסכמה שלא עפ"י ב"ד דאינו כלום אפי' בלא הטעם אע"ג דהריב"ש סי' שצ"ט סבר דמאי דבעינן חבר עיר הני מלי בממונא ולא באיסורא כבר חלקו עליו כל הבאים אחריו כמ"ש הכנ"הג ח"מ סי' רל"א סקכ"ח שכתב מהרל"בח שכל בעלי תריסין חלקו עליו וזכר עשה שם. ק מכמה רבוותא דלא כהריב"ש וכן הרב מט"ש שם אות קי"ד רמז מכמה רבוותא בתראי דסברי דלא כוותיה וכנ"הג שם אות ל"ד עשה מעשה בזה דלא כהריב"ש ולא עוד דבהסכמות ומנהגות שבפה העירה גם הריב"ש מסכים הולך דבעינן חבר עיר דאנכי הרואה בכמה הסכמות ומנהגות כתובים על ספר בפנקס הקהל בחתימות הב"ד והפרנס ואיזה מאיזה הקהל הן דאיסורא הן דממונא כאשר אני יכול לברר להם אלמא דהכי קבלו עליהם ועיין בכנ"הג שם אות ע' וזו לא באה בכתובים כלל ואפילו לפי מה שרמז כנ"הג י"ד סי' רכ"ח הג"הט אות ע"ב ופ"ג דאין הכתיבה מעלה ומורדת בזה מ"מ הכא שהכל כתוב בספר אלמא דהכי קבלו עליהם ולא עוד דהן בעון כל אותם ההסכמות הכתובי' וחתומים עכשיו נתבטלו כולם ואין אחד בהם זולתי ההשבון ותקנת הגאבי"לה של הסחורות הבאים מעבר לים וגם דור זה האחרון חתמו עליה ואע"פי כן האמת נעדרת וה' הטוב יכפר בעד. ולא ידעתי דעתם של כת המנגדים שכל כך אוחזים במנהג הזה שלא עלה בזכרונו בספר כבשאר המנהגות והתקנות האחרים:

אלא דעוד אני אומר דאע"ג שעל פי ב"ד היתה ובהכרח שהטעם כמ"ש כדי שלא לחשוד לדורות שקדמונו שאיך יעלימו עיניהם מזה בדבר פשוט שפסקו מרן בב"י ומור"ם בהגה"ה וכן ביטול התמיד שכתב מור"ם סי' נ"ה וספר הש"ע מצוי ביד כל אדם לכן כתבתי טעם הנז' עם כל זה בבטל הסיבה בטל המסובב כמ"ש התוס' בביצה ד"ו גבי מת ביו"ט ב' דהאידנא דליכא חברי שרי ואין צריך מנין אחר להתירו כיון דזה הטעם משום חששא ועברה החששא וה"נ במים מגולים שאסורים שמא נחש שתה מהם ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו אנו שותין מהם לכתחילה אעפ"י שהוא דבר שבמנין ע"כ. ובמת ביו"ט ב' כן פסקו כל הפוסקים מלבד ר"ת שהביאו שם התוס' וכדברי התוס' הנז' כתב הרא"ש בתשובה כלל ב' סי' ח' והביאו מרן בב"י בא"ח סי' ט' וכתב כנ"הג י"ד סימן קי"ו הג"הט אות כ"ח שרבינו ירוחם כת' גבי גילוי דעכשיו שרי בכל המקומות מפני שאין נחשים מצויים בינינו כבזמן הש"ס ושכ"כ גם בס' צדה לדרך וכן מוכח גם מלשון הטור והש"ע שם וכ"כ הרדב"ז בישנות סי' ע"ה ועיין עוד בתוס' שם ד"ל דהא דשנינו דאין מטפחין ואין מספקין וכו' עכשיו שאין אנו בקיאים לעשות כלי שירים שרי וליכא למגזר והביא דבריהם הב"י א"ח סי' של"ט:

והנה על מבוכה זו ישב הפר"ח בי"ד שם ואסף איש טהור כל מקומות שבש"ס הם המדברים בהא דדבר שבמנין גם אם הטעם בטל לא בטלה התקנה ואילו בשאר מקומות נמצא להפך ורמז מדברי התוס' דע"ז דל"ה ודנ"ז ומתון ומסיק בין גזירה כללית שלא יחדו לה מקום דאז אין לה ביטול גם אם בטל הסיבה משא"כ לגזירה שייחדו לה מקום מכח איזה חששא אז אם עברה החששא בטל המסובב ומזה גמגם על דברי התוס' דביצה ד"ו הנז"ל שהוא דלא כמ"ש שם בע"ז אך לא הביא מדברי הרא"ש בפסקיו שם בע' שגם הוא כתב כדברי התוס' ששם וכמו שכן הרגיש עליו מהרי"ן בספר מועדי ה' ולא עוד אלא שלא זכר שר שגם הרא"ש סותר מ"ש שם למ"ש בתשובה הנז"ל ששם דבריו כדברי התוס' דביצה הנז"ל ומדברי הרא"ש שם בע"ז הקשה הר' חיד"א במראית העין דף ע"ט למ"ש בס' עבודת הגרשוני סי' ס"ז דמייתי מהרא"ש דביצה דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר גם אם בטל הטעם והקשה לו ממ"ש התוס' בע"ז דל"ה ותירץ שראה בס' תירוץ אחר והתוס' שהביא כתבו כן ותו אמאי לא הביא מדברי הרא"ש שכ"כ בע"ז שם וזה כוונתו מ"ש בפ"ק דביצה גבי מת ביו"ט ב' ע"כ ותו כתב שם מגדול אחד שנתקשה בדברי הרא"ש מ"ש שם בביצה בתקנת ריב"ז בעיטור שוקי ירושלים בפירות משום דהטעם לא היה נודע שהוא הפך ממ"ש שם בתשובתו הרמ'תה אבל ממ"ש שם הרא"ש בפסקיו גבי מת ביו"ט ב' שדבריו דברי התוס' ממש דהשתא דאין כאן חברי שרי לא הקשה לו לגדול ההוא משום דסבר דכוונתו כמ"ש שם הרב חיד"א דכוונתו כמ"ש בפסקיו שם בע"ז דה"נ נימא בקבורת מת ביו"ט ב' שבפירוש אמרו דאין האיסור רק במקום דאיכא חברי ואע"פי שהוא דוחק נראה שכן מוכרח לפרש בכוונתו ממה שלא כתב גבי טיפוח וריקוד כמ"ש התוס' דהאידנא דאין אנו בקיאים בכלי שירים מותר מוכח דדעתו לאסור הן עוד היום כמו שכן סתמו כל הפוסקים משא"כ בדברי התוס' אי אפשר לפרש כן דמ"ש גבי מת ביו"ט ב' משום דהכי גזרו דוקא היכא דאיכא חברי ויגיד עליו ריעו ממ"ש בכלי שיר דהאידנא שרי ה"נ י"ל בכוונתם במת ביו"ט ב' בשגם גזרו סתם וכמו שכן הבין הרב חיד"א בטוב עין דנ"א ולפ"ז לא קשה מה שהרגיש על הפר"ח שם הרב לשון לימודים והרב מועדי ה' דאמאי לא הביא ממ"ש התוס' גבי כלי שיר דכיון דהביא ממ"ש גבי מת ביו"ט ב' מספיק דהכל הולך אל מקום אחד ומ"ש שם הרב חיד"א שכדברי הפר"ח הנז"ל כ"כ הרא"ם בפירושו להסמ"ג כן ראיתי להרב מג"א סי' תס"ח שהביא דבריו. וקשה לי על המג"א סי' תר"ץ דהביא מהש"ס דביצה דדבר שנאסר סר במנין צריך ענין אחר להתירו אפי' מאיזה טעם ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין ודבר שהוא משום חששא ועברה החששא ואין צריך מנין אחר כמ"ש בי"ד סי' קי"ו והתוס' בבינה ע"כ ורמז דבריו בס' יד מלאכי די"ד ע"א וסתם הדבר הרבה ולא הודיענו מהו שצריך מנין אחר ומהו החששא דכל גזרות רז"ל הם מכח חששא ותו דלא זכר דברי התוס' בע"ז שהוא הפך ממ"ש שם בביצה וכן חילוק הרא"ם שהזכיר בסי' תס"ח הו"ל להזכירו בכאן:

ודע דלפי חילוק הרא"ם והפר"ח דדבר שגזרוהו על מקום מיוחד בבטל הסיבה בטל המסובב צ"ל גם מ"ש בשבת דצ"ח אמימר שרא זילחא במחוזא אמר טעמא מאי אמור רבנן זילחא אסור משום אשוויי גומות הכא ליכא אשוויי גומות צ"ל דהכי אמרו בפי' כשגזרו דוקא במקום דחיישינן לאשוויי גומות וכן מ"ש בסוף עירובין אמימר שרא לממלי מייא בגלגלא אמר טעמ' מאי אמור רבנן אסור שמא ימלא לגינתו ולחורבתו הכא לא גינה איכא ולא חורבה איכא ע"כ ה"נ י"ל כן כשגזרו אמרו בפירוש היינו דוקא כשיש גינה וחורבה ואמימר הא אתא לאשמועינן ודמייא למ"ש הפר"ח שם להיתר מורייס של נכרים כשהיין ביוקר משום דכשגזרו לא גזרו אלא אם היין בזול וכן ראיתי שכן כתב הרשב"א בתורת הבית בית ב' שער ו' ובתשובה ח"א סי' רמ"ח ויש להרגיש על הפר"ח שם איך לא הזכיר מהני תרי דאמימר הנז"ל והרב חיד"א שם במראית העין הקשה לו ממ"ש התוס' במציעא ד"ע דהאידנא מותר ללוות לנכרי ברבית דלא שכיח שילמוד ממעשיו ופסקו הטור והש"ע סי' קנ"ט י"ל דהתם אינה גזירה כללית מעיקרא דהרי לא אסרו רק ביותר מכדי חייו וכן כתב הרדב"ז ח"א סי' מ"ז ד"ז ע"ד וכן לת"ח התירוה לגמרי והוי דומיא להיכא שיחדו לגזירה מקום דבהבטל הסיבה בטל המסובב:

ותבט עיני בשורי להרמב"ם בפ"ב מה' ממרים שכתב וז"ל בית דין שגזרו גזירה והתקינו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל ועמד אח"ך ב"ד אחר וביקש לבטל הראשונים וכו' אינו יכול לבטל עד שיהיו גדולים מהראשונים בחכמה ובמנין בד"א בדברים שלא נעשו סייג לתורה וכו' ודעת הראב"ד בכ"הג שאינו סייג וגדר אפי' ב"ד קטן יכול לבטל וראייתו מריב"ז שביטל תקנת עיטור שוקי ירושלים בפירות והכ"מ שם יישב בעד רבינו יעו"ש ופשיטות דברי הרמב"ם נמי נראה היינו בדבר שנתפשט בכל ישראל ונראה לכאורה היינו טעמא דהטור. ומרן לא הזכירו דין זה דהוא משנה ערוכה דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וכן בתקנות והסכמות ומנהגים כמ"ש רבינו הרמב"ם ופריך ממנה הש"ס בריש מגילה ובריש מ"ק ובע"ז ובגיטין דל"ו משום דעכשיו אנו מפוזרים ומפורדים ולא שייך זה אלא דמתשובת הרשב"א בכ"י שהביא מהר"ם אלשיך סי' נ"ט אינו כן וכ"כ התוס' שם בגיטין וז"ל ומיהו בכל דבר שלא יתפשט בכל ישראל אלא במ"א כההיא דבפ' כל הבשר וכו' בקע' מצא וגדר בה גדר ואסר להו כחל וכן כל הנך דפרק תולין ואסר להו משום שאינם בני תורה גדול יכול להתיר ולא קטן ע"כ והכי נקיט מהרמ"א שם והרב משפטי שמואל סי' כ"ה וסימן ס"ה והשואל למהרי"א סי' נ"ט ובס' תורת חסד סי' נ"ב ובס' פרח מ"א ח"א סי' מ"ד והכי בריר ליה למהרא"ם סימן נ"ז בדעת הרמב"ם וכ"כ משם הרמב"ן:

הנה אכתי אפ' לו' בדעת הרמב"ם דוקא כעין פרוזבול קאמר שיש שם תקנה לעניי' ולעשירי' אף על גב דאינו גדר וכמ"ש מרן בכ"מ וכן נדון מהרמ"א שם בגדר גמור איירי וכן נדון הרב מש"ש סי' כ"ה דהכל יהיה על פי רוב הממונים אשר בכל קהל וקהל וממילא יצא הדבר לאמתו וכן נדונו בסי' ס"ה. מדמי ליה לתקנת פרוזבול וכן נדון מהר"יא בשלא יוכלו ליפרד ומזה ודאי נמשך אהבה ואחוה ביניהם וכן נדון הר' תורת חסד ופרח מ"א שלא לקבל בעיר רב שיש לו קורבה עם אחד מבני העיר שזה ג"כ ענין גדול הוא שלא להחניף לשום אדם וכן י"ל בכוונת הרא"ם בדברי הרמב"ם והרמב"ן שיש טעם לתיקון ההוא וכן י"ל בשו"ת הרשב"א שהביא מהרמ"א דאיירי בתיקון המסים דהוא ענין גדול לצורך הציבור ותו דהרא"ם שם דצ"ז כתב שזה מחלוקת בין הגאונים הראשונים לגאונים אחרונים דהגאונים ראשונים סברי הא דתקנות ב"ד דרשאים לתקן היינו דוקא ב"ד הגדול כדנפקא לן מקרא דע"פי התורה אשר יורוך וכו' וגאונים אחרונים סברי דבכל דור ודור יכולין לתקן ועיין להרדב"ז בישנות סי' צ"ד דמצדד בזה אי בעינן דוקא שיתפשט האיסור בכל ישראל או לא ובהבטל הסיבה כתב שם שבטל המסובב וכ"כ בח"ב סי' רצ"ב ועיין לו שם סי' תרל"ג שכ' במידי דרבנן בבטל הטעם בטל הגזירה ועיין בס' אבקת רוכל סימן קפ"ז וחתימי עלה הרדב"ז ומרן והמבי"ט דביטול הסיבה מלתא היא וכן בדברי התוס' הנז"ל בגיטין היינו דוקא כעין נדונים שהביאו כגון גדר או שאינם בני תורה אסר להם את המותר משא"כ כעין נ"ד ומלבד זה כל שיש לתלות דאם היו יודעין הראשונים שכן יהיה לא היו מתקנים מבטלינן התקנה וכמ"ש ההג"א בפ"ק דכתובות הובא בספר אהלי יצחק ריש מגילה וכן כתב במקובצת הביאו הרב יד מלאכי די"ד וכ"כ מור"ם בתשו' סי' נ"א הביאו המג"א סי' תר"ץ וה"נ י"ל אם איתא שהב"ד הם שתיקנו כן אם היו יודעים שימצאו תוקעים לא היו מתקנים בפרט שיש כאן לתא דאיסורא והרב חיד"א שם במראית העין חילק ידע בדעת בין הסכמה לתיקון העיר להסכמה כוללת ובהסכמה לתיקון העיר דעתו דיכולים להתיר ע"י התרה וגם אני עני דעתי כן כאשר יתבאר לבסוף מה גם דעל כיוצא בזה כתב הרב דברי יוסף דבהסכמה שיש בה צד איסור הם המתקנים שעשו כן שעברו על מ"ש אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו ואנו המבטלים מקיימינן זה אלא דכבר מלתי אמורה שדמו אותם לזכות אם איתא שהם הסכימו על זה ותו דבזה יש כמה ספיקות ספק אם הוא מנהג בטעות או לא ואם תמצא לומר שאינו בטעות שמא אינו מנהג ותיקין ובאיסורא בעינן מנהג ותיקין גם למהריק"ו ואת"ל דמנהג ותיקין הוא ומהני באיסורא מ"מ בעינן הסכמת חבר עיר דלא כהריב"ש ולהריב"ש נמי יודה בנ"ד הואיל ועין רואה ההסכמות שבידי מהקדמונים חתומים בחבר עיר גם דאיסורא נמי אלמא דהכי קבלו עלייהו ואת"ל בחבר עיר הרי צד וצדדים לומר אם עכשיו נשתנה הענין גם החבר עיר לא היה מסכים בזה ותו כיון דאיכא לתא דאיסורא בטל הסיבה בטל המסובב גם למ"ד בכל דבר שבמנין בעינן מנין אחר גדול מהראשון ואת"ל דעכ"פ בעינן מנין אחר אכתי הוי ספק ספיקא המתהפך דילמא מעיקרא לא היה במאמר ב"ד אלא מנהגא בעלמא או מטעותא או בלא טעותא ואת"ל במאמר ב"ד דילמא אם לדעת הגאונים אחרונים דהשתא לא שייך כל זה כי אם בזמן הבית ואם לדורות הראשונים דאין כאן חילוק סוף סוף בכהאי גוונא דאינה לכל ישראל רק למקום אחד בלבד בבטל הסיבה בטל הכל ואין זה ענין לדברי התוס' בגיטין הנז"ל וגם לא לדברי הרמב"ם הנז"ל וגם לתשובת הרשב"א והרמב"ן וכנז"ל ותו כיון דסברא דהג"א ובמקובצת כאילו הב"ד המתקן לא היה מתקן כן מה גם שיש כאן לתא דאיסורא האידנא דאיכא תוקעים לכולם והני ספיקי עדיפי טובא מספיקי דמהרשד"ם סוף חלק א"ח ד"ך ע"א וי"ד סי' צ"ז וכן נראה סברת הגאון האשכנזי הנז"ל דכשלקח מהמקדיש סיניור ברוך הנז' כתב ידו שהקדיש ב"הכנ שלו לרבים ושהקהל ימנו גזבר לקבל כל כסף הקדשים מדמי המצות סבור מינה דבית הכנסת המקודשת לרבים אין כח ביד הקהל למנוע אות' מלהתפלל ולכן הרשהו להתפלל גם בשני ימים הקדושים הנז"ל בשופי ועל הרוב עיין וחקר וידע והכיר שכן הוא האמת ותלה תיקון הקודם או מחמת סיבה שכתבנו או אחרת ואינה הסיבה עכשיו בזמן ההוא וכן ברור דעת מהר"י זטלוי זלה"ה שהתיר להם להתפלל בב"הכנ הנקראת צ'אר בו בעדוש כיון שהיתה מקודשת לרבים ומה שלא התיר להם אלא ב"הכנ זו וכן הגאון האשכנזי הנז"ל אימור למאי דאתשיל אתשיל וה"נ אם היו באים אליהם יחידי ב"הכנ אחרת והיו יודעים שיש שם תוקעים היו מתירין להם דמאי שנא אלו מאלו ואין כאן טעם לחלק בדבר:

ויאמר אברהם למודע"י אני אני צריך שזקן אחד מתונס מתגורר פה העירה סופר ס"ת תפלין ומזוזות זה שמו רבי חיים אלחאייך נ"ע היה מפטפט כנגדי בראותו שאני מיצר ומצטער ומעיין לבטל מנהג זה באמור אלי חדל לך מזה כי אותה שנה שנתן היתר הרב מהר"י זטלוי הנז"ל לב"הכנ הנקראת צ'אר בו בעדוש עלה אל השמים בשנה ההיא וישב אברהם ברדם אעיקרא כי לא נחש ביעקב כתיב ולדעתו אני אומר דילמא לאידך גיסא כיון שהיה יכולת בידו יותר מבתי דינים שקדמו לו היה לו להתיר גם בתי כנסיות האחרים המקודשות לרבים ולטרוח ולבקש להם תוקעים אע"ג דא דאמרנו דלא נשאלו ממנו מ"מ הו"ל להטריח את עצמו כיון שהוא הרביץ תורה הרבה בפה העירה כנודע ומי עלה שמים וירד לידע אמיתות הענין ומי גבר יחיה ולא יראה מות כל שכן שקרוב הוא להגיע לגבורות וגם שהיה איש חולני ובעל יסורין כנודע לכל ושנה ההיא בא צדיק עד קיצו ובוא וראה מ"ש הרב הגאון נו"ב א"הע סי' ע"ט על צואות רבינו יהודה החסיד שהם הפך הש"ס דאין לחוש להם ולזרעו הוא שכתבם ובשגם כנ"הג סי' ס"ב כתב דראוי לחוש להם וכן דעת הרב חיד"א בלב דוד דקי"ח דעכשיו נשתנו הזמנים והעניינים וגברה הסט"א ראוי לחוש מלבד דכמה עשו ולא הצליחו עוד בה דהנהו דברי הרשות הם ואין כאן עבירה בעשייתם או במניעתם משא"כ בנדון דידן דאיכא סרך איסורא בהסכמה כזו שלא להתפלל בבתי כנסיות העתידים ליבנות וכן אם כבר בנויים לתא דביטול התמיד נמי איכא בשגם ליום וליומים כ"ש מדי שנה בשנה והגאון האשכנזי הנז"ל שנתן היתר לב"הכנ של סיניור ברוך על דרך שביארתי ועלה האיש ההוא בתוככי ירושלים תובב"א וישב שם כמה שנים כאשר ידעתי באמת הרי ההפך ממה שחשב הזקן המפטפט ואדרבה דעתי דעת אדם מועט המבטל זה כל שיש תוקעים הראשונים יחזיקו לו טובה גדולה ויאריך ימים ושנות חיים ולימטי ליה שיב"ה מכשו"רא וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים ומקרא מלא הוא שומר מצוה לא ידע דבר רע ומכלל לאו אתה שומע הן ומ"מ כיון שכ"כ הדבר קשה בעיניהם לבל יהיה לבם נוקפם לצאת מכל ערעורי ופקפוקי יעשו להם התרה שלשה שאינם מבני העיר כי לא בציר בכל שנה מהני ארחי ופרחי וכמ"ש כנ"הג סי' רכ"ח הגב"י אות צד"ק ממהרא"ב ובזה יהיו מותרים גם בתי בעלי בתים להתפלל בהם:

ולמודע"י אני צריך בהיותי עסוק בזה נגה עלינו זר"ח שלו"ח מע"הק ירושלים מני"ר הרב הכולל סוב'ר הרזי'ם מוהר"ר דוד דבש זלה"ה אשר הוא מעיקרו מפה העירה ונתגדלנו יחד אצל מז"ה על התורה ועל העבודה ונעשו לו עניינים גדולים עד שזכה וקבע דירתו במחנה אלהים זה גילוי שכינה ודברתי עמו על רזא דנא והראיתי לו קצת ממ"ש וגם בעיניו יפלא על כת הממאנים לשמוע דברי וכה אמר אלי איעצה עליך עיני שאכתוב אני בזה ראשי פרקים דרך שאלה לידי ח"ור ע"הק ירושלים תובב"א ואמסרנו לידו כעת צאתו מפה העירה והוא ישתדל בכל מאמצי כחו עמהם שישיבו לי תשובה שלימה מה שיעלה בדעתם הרחבה תשובה ניצחת ואת קו"ל ונוכחת וכך עשיתי וכתבתי ומסרתי בידו וקיים דיבורו הטוב והנה בעתה סדר למקרא ולקחתם מפרי הארץ שנת טל אורות לפ"ק הגיעני קבול תשובתם הרמ'תה וחתימי עלה אחד עשר ככבים והחותם הראשון רב חנ'א נר"ו ראשון לציון בהר הקדש בירושלים כנודע בהרמנא דמלכא והוא דור רביעי למהרח"א זיע"א וזה לשונם כמות שהוא:

את זה שלח שאלת חכם הרב כמוהר"ר אברהם חיים אדאדי הי"ו ר"מ בק"ק טראבלס יע"א וז"ל השאלה אשר יש להם תקנה בתורה שבעל פה שבשני ימים של ראש השנה שחרית אינם מתפללים כי אם בבתי כנסיות ידועות ולא בשאר בתי כנסיות בין הקבועות בין של בעלי בתים ומכד הוינא טליא היו ארבעה ועכשיו אני רואה שהם ששה ואמרו לי כי חכם אחד מאריה דאתרא נתן היתר לזה והנה בעתה באו אלי יחידי ב"הכנ אחת קבועה להתיר להם שיתפללו בימים הנז' וכו' ובטענה באו כי ב"הכנ זו עיקרה שהיו בה בתים של בעלי בתים ודרים שם איש וביתו והיחידים הללו נתנו לכסף מוצא וקנו הבתים ששם והרסו אותם ועירבום עם ב"הכנ זו ועשו על. הכל כיפה. נאה ומפוארה. ואילו ידעו שיעכבום מלהתפלל. בימים הקדושים הללו לא היו מפסידים כל כך מעות ואני אמרתי בחפש'י שאין כאן שום איסור ויעשו כרצונם להתפלל בימים הנז' כשימצאו תוקע כאשר אבאר בס"ד ושכנגדו חלקו עליו אף את"ל שכפי הדין מותר מתפחדים הם לנפשם כי לשמע אוזן החכם שנתן ההיתר בזה חלי"ש באותה שנה ומעלת הרב השואל מגן אברהם נר"ו כתב פסקא דדינא בזה ונשא ונתן בדבר ורצה לעמוד על דעתינו אם אנחנו מסכימים במה שהעלה להיתר ויען שראינו שכתב והעלה להיתר הלכה למעשה וראיותיו הם ברורות כאשר יראה הרואה בפסקו שהביא לנו דברי הריב"ש סי' רנ"ג וסי' של"א ואחד הרואה דברי קדשו ידע ויבין שאין למנוע את הרבים מלעשות מצוה והוא בכלל כ"ד דברים שמנדים עליהם וא"כ מי הוא זה ואיזה הוא שיכול למונעם מלהתפלל בשני ימים הנז' בקהלתם ומה שנראה שזה דוקא לבטל מלבנות ב"הכנ לגמרי בזה אמת הדבר שהחמיר הרב הנז' ואולם אם הביטול לקצת ימים שלא יתפללו בב"הכנ היה אפשר לומר דליכא קפידא ואולם הרב הפוסק גם על זה פקח עיניו דאפילו על ביטול התמיד יום אחד ואפילו תפלה אחת קפדינן ואסור לבטלו ויפה הביא ראיה ברורה מתשובתי הרב זרע אמת ח"א סי' ל"ז שהתיר להביא ס"ת ממקום אחר ויגלוהו ממקומו שלא לבטל קריאת ס"ת במנחת שבת הרי אפילו על תפלה אחת קפדינן כ"ש על שני ימים הנז' שהם ימים מקודשים וימי דין שבודאי יש קפידא גדולה ומה גם מדי שנה בשנה והמנהג הזה שלא להתפלל כי אם בבתי כנסיות ידועות לא נודע לו טעם למנהג הזה ומ"ש הרב הפוסק שהוא ממיעוט התוקעים הוא קשה להולמו שבעיר גדולה לא יהיו כמה וכמה תוקעים אלא שנראה ברור בטעמם כדי שלא ישמעו הנכרים התקיעות בשאר מקומות שאינם בנויים ברשות המלכות ויעלילו עליהם שזה הדעת נוטה טעם כעיקר ובזמנינו זה שאין כאן פחד מעלילות הנכרים א"כ למה יבטלו התקיעות מב"הכנ זו שמונעים אותם מלתקוע שם וראיה ברורה לטעם זה שהוא מפני עלילות הנכרים שהעד העיד בנו הרב כמוהר"ר דוד דבש נר"ו שהוא היה מתושבי עיר טראבלס יע"א שפעם אחת חל ראש השנה בשבת והתפלל יום ראשון עם רבו הרב המובהק סבא קדישא כמוהר"ר נתן אדאדי זלה"ה בבית מדרשו אשר בביתו וביום שני רצה להתפלל ובאו גדולי הקהל מנעוהו מפני פחד הנכרים והוכרח רבו ללכת עמהם להתפלל בב"הכנ הגדולה ובודאי בהכרח ממה שלא הלך לב"הכנ זו שאנו דנים עליה והלך לב"הכנ הגדולה משום דגם שם בב"הכנ זו שאנו דנים עליה עומד הפחד מהנכרים שיעלילו עליהם בשומעם קול השופר ועכשיו שנתבטלה סיבה זו של העלילה בטל המסובב ויכולים לתקוע במקום שרצונם לתקוע ואין כח ביד שום אדם למונעם:

ואתה תחזה להרא"ם בתשובה שנראה שאסור ליחלק ב"הכנ וכבר הכנ"הג בא"ח סי' ק"ג הביא דבריו שאם הבית מכיל אותם אינם יכולים ליפרד וז"ל בסי' נ"ג וגדולה מזו אני אומר שאפילו הם אינם רשאים לקבוע כת לעצמם כיון שמתחילה שלא כדין נעשית אבל ראוי שילכו להתפלל עם הכת האחרת ולהשלים עמהם ויהיו כולם לאחדים כאשר היו בראשונה כדי שתתקיים גזירת תורתנו הקדושה אחרי רבים להטות במקומה ואח"ך אם ירצו יחיד או רבים לצאת מחמת שאין הבית מכילה אותם או מכח סיבות אחרות שאינם מחמת חילוק דיעות שביניהם הרשות בידם וכו' עכ"ל לכאורה שדעתו שאינם יכולים ליפרד אלא ע"י סיבה ואילו בס"ט כתב וז"ל אשר שאלת אם ראוי לתת להקהל הנפרד חלקם או אם יהיו בידך לפי מה שהיו שהם יצאו מעצמם וכו' ולבסוף כתב גם אינו ראוי לישאר הכל בידך וכו' כי הם לא נתנו הצדקה על ידך רק שיתחלק ע"פי הציבור ומאחר שנחלקו הקהל לשנים ראוי ליחלק גם הצדקה לשנים ע"כ הרי שהרב אינו מחמיר בחלוקה אלא אם תהיה מפני המחלוקת וכדומה אבל אם נחלקו מרצונם אפילו בלא שום סיבה אין כאן שום איסור גם מהרשד"ם י"ד סי' פ"ז שנראה שאסור ליפרד וכן בסי' צ"ו דוקא התם דאיכא תקנות בחרמות וכן תראה להרב בסוף חלק א"ח וז"ל על השאלה הראשונה דבר פשוט הוא כביעתא בכותחא שאין רשות ביד שום קהל להכריח לשום אדם שיבוא להתפלל במקום שהתפללו אבותיו עד עתה אם לא שיהיה מצד הסכמה קדומה מקובלת מכולם וזה אני אומר בין לפי הדין בין לפי המנהג מצד הדין כמ"ש כמה פעמים כי קהל וקהל כעיר בפני עצמו וכמו מי שרצה לצאת מהעיר למקום שחפץ אין יכולין בני העיר לעכבו ואיך אפשר שנאמר שהקהל יכופו יחיד או רבים שלא יעבדו את ה' וכבר אמרו אין אדם למד תורה אלא במקום שלבו חפץ ואפילו יש לו לאדם רב בעירו וכו' אין אביו יכול לעכבו וכו' וכאלה רבים ונכבדים וספרין פתיחו להתיר אלא שלא באנו למדה זו כיון שהחילוק בנדון זה נעשה בהסכמת כולם זה זמן רב שמתפללים בב"הכנ זה ואין מי שיוכל להרהר כי על כן לא הארכנו בענין זה והרוצה לעמוד על שורש הענין עיין בחק"ל ח"א מח"מ סימן קי"ח שהאריך הרחיב ולא הניח פינה וזוית ואנחנו לא באנו אלא על מנהג התקיעות שנהגו שלא לתקוע בב"הכנ הנז' וכבר כתבנו שאין לחוש למנהג זה ושום אדם לא יכול למונעם מלתקוע בב"הכנ זה כלל כאשר כתבנו ואם חוששים שמא יש חרם מהראשונים שלא לתקוע בב"הכנ הנז' עם שהיא חששא רחוקה ואם תמצי לומר שיש לחוש שהטעם כמו שכתבנו שלא יבואו הנכרים להתעולל על הציבור ועתה לא נשאר חששא זו גם החרמות ממילא נתבטלו ואין לחוש שיחזור הדבר לקלקולו ולמי שלבו נוקפו יפה כתב הרב הפוסק שיתירו להם שלשה שאינם מבני העיר וכ"כ מהרש"ך א"ח סי' ל"ו וז"ל ועם כל זה אני אומר לרווחא דמילתא מהיות טוב א"ת רע עד או אם ימצאו שלשה אנשים מעיר אחרת יתירו להם שבועתם ובהתרה אחת יספיק לכולם וכו' עכ"ל הרי להדיא אפילו במקום דאיכא ודאי שבועה מתיר הרב בהתרה זו כ"ש במקום ספק אם היה באמת לתא דחרם שאחר שיעשו התרה זו שאין לחוש כלל ונכון לבם בטוח שלא יש שום נדנוד איסור כלל וכאשר הורה גבר הרב הפוסק מגן אברהם יהיה בעזרו והנראה לנו כתבנו הלכה למעשה והדין דין אמת והשם יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כיר"א. כה דברי החותמים פה ע"הק ירושלם תובב"א בשלהי אחרון לחדש אייר משנת התרי"ג ברב עוז ושלום:

הצעיר חיים נסים הצעיר דוד הצעיר שבתי אבולעפייא ס"ט דבש ס"ט מיורקום ס"ט הצעיר יצחק הצעיר יחיאל הצעיר אליהו קלאמרו ס"ט עבראדון ס"ט יעקב נסים ס' הצעיר אהרן רפאל הצעיר אליהו חיים חיים פרירא ס"ט ס"ט הצעיר נסים שמעון הצעיר דוד הצעיר נהוראי דאנינוס ס"ט באבאנו ס"ט הכהן ס"ט

תשובה מחיים ויען אברהם הגעתי לפרק התקבל תשובתם הרמתה מחנה אלהים זה גילוי שכינה וענותם תרבני כי פנו אל האזוב אשר בקיר מכיר אני ערכי עלי אדם מועט וישמח א אברהם חיים צה"ל שובע שמחות שכוונתי לדעתם וסמכו את ידיהם עלי בביטול המנהג יען כי בטל הסיבה בטל המסובב אף דלא ביארו לנו אם הוא ממנהגא בעלמא ע"פי ההמון או ע"פי הסכמת ב"ד דקי"ל כל דבר שבמנין וכו' כמו שאני בעניי ביארתי אולי מרוב פשיטות הענין לא נחתו לבאר זה ואע"פי שיש בינינו הפרש בטעם המנהג דלדעתם עיקר הטעם מעלילות הנכרים אע"ג דלא נפקא מינה מידי בענין הדין ובין לדידי ובין לדידהו בבטל הסיבה בטל המסובב וזהו תכלית מבוקשינו מ"מ כי היכי דלא נילף ריקם ריקם:

אמר אברהם עדיין במקומי אני עומד ששורש וטעם לעיקר המנהג או התקנה מהעדר התוקעים כאשר אבאר ראשון לציון מה שהכריחו תחילה מכח הסברא לדחות טעם זה משום דאיך בעיר לא ימצא תוקעים כ"כ אין זה מן התימה ובפרט דאני זוכר בבירור שהמנהג הקדום שבכל שנה ושנה בשבת שלפני ר"ה מתאספים הב"ד והפרנס ואיזה יחידי סגולה לתור ולחפש ולחקור על השלוחי ציבור והתוקעים של כל ב"הכנ וב"הכנ מי ומי אע"פי שהם מוחזקים שם מדי שנה בשנה חוששים שמא יצא עליהם בתוך השנה קול איזה פיסול ח"ו או שמא איזה תוקע תש כוחו וכליל מש"ק למי שחוששים לתש כח מכריחים אותו להביא שופרו ולתקוע בפניהם וכן השלוחי ציבור שהם רכים בשנים אע"פי שהם מוחזקים ממנים אחרים לשני ימים הנז' היותר זקנים ונבונים מיהא הרי כמה היו מדקדקים בתוקעים ההגונים ושורש לזה בזמן הקדום כנודע אלא שהן בעון כהיום אין דורש ואין מבקש אלא כל מי שמוחזק במקומו מתפלל או תוקע בב"הכנ שלו מבלי שיחקרו וידרשו כמו הקדמונים ולא עוד אלא שאני כתבתי שטעם זה שמעתיו ממר זקני הרב חק נתן זלה"ה. והוא היה בדורות הקודמים ממוהר"ר דוד טיאר זלה"ה ואתו עמו רבו מורינו הרב רבי מסעוד חי רקח זלה"ה והרבנים הנז"ל שבכללם יש מהם שנבנית ב"הכנ הרביעית בזמנו ויש מהם שבימיהם ניתוספו יותר מארבעה בתי כנסיות ובודאי מהם ידע שכן הטעם ואני הכרחתי שכן הוא ממעשה שהתפלל מור זקני הרב בישיבתו שקבע בה הס"ת בר"ה שחל בשבת ואין פוצה פה ואילו ביום שני מנעוהו גדולי הקהל איברא דלא ידעתי מה אמרו לו אך הדברים ממשמשים ובאים משום התוקע נגעו בה וביום ראשון אין כאן שופר שתקו יחדיו:

ואבאר שיחותי כי רבי אב"א זלה"ה היה תוקע קבוע בב"הכנ הגדולה תמיד קודם שקבע מז"ה הספר תורה בבית מדרשו ששם היה לומד כל היום מעוטף בטלית ומוכתר בתפלין והקהל פעמים רכות פעמים קשות מפייסים אותו ולוקחים למר אבי לתקוע שם בעל כרחו מפני הבושה לבד אך לא היה כפוף להם בשום צד וכיון דאותה שנה שחל ר"ה בשבת רצונו להתפלל בביתו גם ביום שני יודעים בהכרח שמר אבי יתקע לו והם יהיו חסרים ממנו בב"הכנ הגדולה ומה שהעד העיד להם הרב מגן דוד הנ"ל זלה"ה שגדולי הקהל מנעוהו מפני פחד הנכרים ומזה הכריחו שזהו שורש וטעם המנהג בשגם שאני בן בית עם מר זקני הרב והרב ד"ד הנז' לא כן ואני שמעתי ממנו טעם הנז' והוא לא שמע עכ"ז הן לו יהיה כדבריו אני אומר בעלילה באו עליו כי הכל מכירים ויודעים מז"ה שלבו כלב האריה ואינו נושא פנים לשום אדם ותמיד מרגלא בפומיה לשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות ת"ת ד"י כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את ה' וכו' ומעולם לא נהנה משום אדם ותחילת ימיו היה סוחר ועושה תורתו קבע ומלאכתו עראי וכשהזקין קצת והיה מר אבי נושא ונותן הניח לו הכל וישב בקבע על התורה ועל העבודה ועבר עליו כמה דוחקים על המחיה ועל הכלכלה וסבל הכל בשמחה ובטוב לבב מה שעכשיו נמנע להמצא כן בדורות הללו ובתשרי תקס"ב שעלה אל השמים הרב מוהר"ר חיים ואתורי זלה"ה במרחשון בכמה הפצרות מינו אותו הקהל עם שני צנתרות הזהב הרבנים מוהר"ר משה לחמייש ומוהר"ר יצחק סרוסי חלקם בחיים עם כמה תנאים שהתנה עליהם ובשנה ההיא בחדש טבת נסתלק מעצמו יען כי רוצה דוקא להעמיד הדת על תלה מה דלא שייך בימינו היום כמ"ש הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות סנהדרין וכן בשנת התקס"ז שנתמנה פרנס מהמלכות הגביר רודף צדקה וחסד כמוהר"ר אברהם רהם סויד זלה"ה הפציר מאד עם מז"ה כדי למנותו ומיאן וסירב ולא נח ולא שקט עד שכמדומה נשבע ע"ז אבל נתן לו עצה לשלוח למהר"י זטלוי זלה"ה מעוב"י תונס יע"א שיעלה ויבוא למנותו כי הוא עיקרו מאביו מפה העירה וכן עשו ובא באותה שנה בחדש ניסן עם כתב ממוהר"ר פינחס גרמון זיע"א למז"ה שישים עין השגחתו עליו ועל כל אלין דהוו אם היו אומרים לו גדולי הקהל טעם בעיקר מחמת שירצו מר אבי לתקוע בב"הכנ הגדולה כמנהגו תשובתם בצידה כי היה משיבם שחייו קודמים ושאני מעיקרא דלא היה לו ס"ת בבית מדרשו לכן נתחכמו לבוא עליו בטענה מפחד הנכרים והוא דבר אמת שבחצרו רוב השכנים שביבי בישי צירי נכרים ואפילו בשאר הימים בימות הקיץ שמוכרחים אנו להתפלל בתוך החצר אנו נזהרים מלהתפלל. בקול רם כל כך כדי שלא ישמעו אותנו שכנים הרעים. ובית מדרשו וס"ת שקבע בו הוא של יחיד ואינו מקודש אמת ששייכא העלילה שכתבו אבל לא על בתי כנסיות המקודשים שבודאי לא נקבעו אלא ברשות המלכות על ידי שוחדות או באופן אחר ומה עלילה יש בזה והרי בכל ערב השמש צועק בקולי קולות מנחה מנחה ומתפללים ארבעה או חמשה פעמים זה אחר זה ואח"ך צועק ערבית ועוברים כמה וכמה נכרים ואין דובר דבר ומ"ש שלא יעלילו אלא על השופר בלבד ואדרבה אותה שעה אין כ"כ עובר ושב מהנכרים ומה שכתבו ממה שהרב מר זקני לא התפלל שם בב"הכנ זו שאנו דנים עליה מוכח שגם שם פחד העלילה עומד לא הבנתי דבריהם בזה שב"הכנ זו לא היו מתפללים בה בשני ימים אלו ועליה אנו דנים ואם כוונתם ממה שלא הלך מז"ה להתפלל שם והוא יכריחם ע"ז שיתפללו בה מה לו ולצרה הזאת כי בשלו הוא רשאי ולא בשל אחרים והוא לא היה ממונה בב"ד שיכריחם ע"ז או על דבר אחר וחוץ מזה ב"הכנ הגדולה שם מקום קביעותו לתפלה קודם שקבע הס"ת בבית מדרשו וכן מ"ש מטעם העלילה חוץ ממ"ש שאינו עוד בה שבתי כנסיות הקבועות המקודשות לרבים ניכרים לכל בפתחיהן ובגובה הבנין אבל לבתי בעלי בתים שייכא חששא שכתבו ולפ"ז שהיום העלילה הזאת בטלה לה גם בבתי בעלי בתים יכולים הם להתפלל בימים הנז"ל ובודאי אי סיימוה קמייהו כל הדברים שכתבתי לא היו כותבים טעם העלילה על בתי כנסיות הקבועות ומקודשות לרבים ומה שהביאו לנו ממהרשד"ם ומדברי הרא"ם שסותר את עצמו כבר אנן בעניותין רמזנו מכל תשובות מהרשד"ם וכן מש"ות מהרש"ך וזולתו וגם רמזנו מדברי כנ"הג א"ח שהסכים דברי הריב"ש עם דברי הרא"ם והרב מש"ש וכן רמזנו מכנ"הג בתשובה וממהר"י מאיו בשפת הים מ"ש ליישב דברי הרא"ם מ"ש בס"ט למ"ש בסנ"ו. ומה שלא כתבו בטענת יחידי ב"הכנ הנז"ל שאם ידעו שכן הוא שלא יניחום להתפלל בימים הנז"ל לא היו מוציאים כ"כ ממון בבנין האמת אתם שגם אני בעניי לא חשתי לזה כלל אלא העיקר הוא לראות שורש למנהג או התקנה או ההסכמה ולידע ולהוודע אם יכולים לבטלה או לא ובהבטל היסוד יבטל הבנין ומעתה אין דבר זולת שלומם וטובתם יסגא לעד כנ"הר וכו':

תוכן העניינים

ויקרא אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה