ויקרא אברהם· רבי אברהם חיים אדאדי
אורח חיים
סימן א
כתב המג"א ס"סי ס"ט מספר מש"ש שאם הוציאו צבור הראשונים ס"ת וקראו בו אין לשניים להוציא ס"ת פעם אחרת ולקרות בו ע"כ. והרואה יראה בעיקר דברי המש"ש דלאו מדינא קאמר כן אלא לתת טעם למנהג שכבר נהגו כן שלא להוציא ס"ת פעם שנית בצבור שני וכמ"ש הגאון הרב נו"ב ח"ב מא"ח סט"ז אלא דהמג"א קיצר בדבריו וגם בא"הט שם כתב הלשון שכתב המג"א ולא יותר והרב אמ"ל ד"ב הביא דברי כנ"הג בתשובה שכתב שמנהג פשוט הוא בכל המקומות שלא להוציא ס"ת פעם שנית באותו מקום שהתפללו בו ובעיר קוש"טא כן מנהגם וכן בכל מקום שמתפללים כותיקין אין מוציאין ס"ת מפני שעתידין להתפלל שם תפלה כוללת בס"ת. ובספר מש"ש נשאל סמך למנהג הנז' וכו' והרב חיד"א בלד"א הביא דברי האמ"ל הנז' וסיים עליו ועין רואה בארץ מצרים שמוציאין ס"ת ג"פ בג' תפלות זו אחר זו ואמרו שמנהג קדום הוא מזמן רבני גאוני מצרים הקדמונים ואוזן שומעת שכן נהגו בעיר אחרת ובאמת הטעם שלא להוציא קליש טובא ונהרא נהרא ופשטיה ע"כ. וכ"כ בבר"י סס"ט וסקד"ם ומ"ש במצרים מוציאין ג"פ בג' תפלות זו אחר זו צ"ל היינו דוקא שצבור שני לא שמעו קריאת ס"ת עם צבור ראשון דאם כן אמאי יצטרכו הם להוציא פ"א בתפלתם וכי אם עדין לא הגיעו בתפלתם לקס"ת לא יצאו י"ח עם צבור ראשון ועיני ראו בארץ מצרים בק"ק איסטמבו"ליש שמתפללין כמה תפלות אך צבור שני אין מוציאין ס"ת בסיבת עשויה דבקס"ת של צבור ראשון מפסיקים צבור שני מתפלתם ונכנסים לתוך ב"הכנ עם צבור ראשון לשמוע קס"ת וימתינו שם עד שילוו ס"ת ואחר כך חוזרים למקומם לגמור תפלתם אבל צבור ג' שבאים כ"כ באיחור ולא שמעו קס"ת מוציאין ס"ת בתפלתם וכ"כ מהרי"ע במנהגים דק"ט והביאו הרב יד אהרן מ"ב סקד"ם על מנהג נ"א דוק בדבריו וידוע דנ"א בתר מצרים גרירי ואני בהיותי בנ"א לא ראיתי זה ואולי בנ"א בטלו אותו לגמרי עכשיו וכמדומה לי שכן נהגו בעיר דמשק ובעירנו טראבלס אין כאן מנהג קבוע לשום צד מחמת שיש בתי כנסיות שמתפללים באיחור וגם המתאחר ביותר מוצא ב"הכנ שעדין לא הגיעו לקס"ת והולך לשם. אך מזה ימים בב"הכנ אחת שמתפללים בהשכמה קצת ויש שם בית קטן סמוך לו ופתוחים לו חלונות לב"הכנ ומתאספים שם צבור שני ומתפללין ובשעת קס"ת נכנסים לב"הכנ ומוציאין ס"ת לקרות בו ואחר כמה ימים הרגשתי שעושים כן אפילו שיכולים לשמוע קס"ת עם צבור הראשון ואף שהרגישו בהוצאת הס"ת לא חלי ולא מרגישי ועוסקין בסדר תפלתם וגערתי בהם שלא זה הדרך שבשומעם הוצאת ס"ת צריכים ליכנס תכף לב"הכנ כדי לשמוע קס"ת ויפסיקו במקום שיכולין להפסיק ואם יודעים בעצמם שבהגיע קס"ת שם הם יהיו עסוקים ביוצר או בתפילת י"ח הש"ץ שלהם חכם עיניו בראשו יפסיק מקודם קודם השירה או אחר השירה קודם היוצר וכיוצא לעשות כל טצדקי לשמוע קס"ת עם צבור הראשון ואח"ך שאלוני שלפעמים בציבור שני זה ימצאון מי שכבר שמע קס"ת בצבור ראשון ומי שלא שמע מחמת שבאו באיחור ועל זה אני אומר אחרי רבים להטות:
והן אמת כי הגאון הנז"ל הביא מנהג לאידך גיסא ממ"ש הרב מש"ש וכנ"הג הנז"ל וגם הפך ממה שראיתי במצרים אלא אע"ג דצבור שני שמעו קס"ת בצבור ראשון אחר כך פורשים ומתפללים בפ"ע וקורין בתורה ודלא כהחכם השואל לו שחוכך בזה ראשון לציון על מ"ש השואל לו מש"ות מהר"י מינץ שפסקו מור"ם סס"ט מטעם גנאי המגיע לצבור ראשון כתב דמה גנאי איכא כל צבור חייב להתפלל והפסח נשחט בג' כתות ולפעמים נשארו מהראשונים וכמ"ש בש"ס ונדונו שם אינו דומה למ"ש מהר"י מינץ ולמ"ש המש"ש כי הם דברו במקרה לא כן בדבר שקבוע תמיד ועל מ"ש השואל מחשש ברכה שא"צ כתב שא"צ להשיב ע"ז וא"כ לא ירשו להתחלק לחבורות לקרות בתורה שנאמר כיון דב"הכנ מחזיק את כולם יתפללו כולם הא. ליתא דכל אחד רוצה לזכות בעליית ס"ת והם לא נתכוונו לצאת בברכות של הראשונים מה גם לדידן שכל אחד מהעולין מברך א"כ אין שום אחד מכוין להוציא אחרים בברכתו והרי בסס"ו בברכות השחר מבואר שאין כאן חשש וכתב עוד שם וז"ל ובנדון ההוא לא מבעיא להריב"ש שכתבו מרן סרפ"ב דמותר לזה לקרות מה שקרא זה וחוזר זה ומברך אלא גם לדעת מור"ם שם והוא דעת רבינו אפרים שהזכיר המרדכי ב"פ ב"ה וכו' ואמנם לא להשיב על ר"א באתי אלא דאמינא דהנדון ההוא לא דמי לשל ר"א דאולי דעתו מחמת היוצאין שראוהו שדילג למפרע יאמרו שאין כתוב בתורה יותר וכו' ותו י"ל שהדילוג עצמו אינו נכון שהתורה יש לה סדר בכוונה מכוונת וכו' גם יש בדילוג קצת בזיון להפרשה שאחר כן שאינו רוצה לקרותה ואין טעמו של ר"א מטעם ברכה שאינה צריכה ובזה אין צריך למ"ש הפרישה על מור"ם דהיאך כהן ולוי קורין אותה פרשה בב"הכנ אחרת ע"כ:
האמת יסוד הבנין דנדון ההוא לא שייך להא דהריב"ש ומחלוקת מי שכנגדו דאינהו באותו צבור דוקא קאמרי אבל מה שרצה להבין בדברי ר"א שאינו מחשש ברכה שאינה צריכה דן אנכי לפניו בקרקע דמלשון הב"י סרפ"ב דהביא דברי הריב"ש ספ"ה דקורא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך ואין כאן משום בל תשא וסיים ע"ז וכן נהגו העולם ודלא כדכתב המרדכי סוף מגילה מר"א ע"כ מוכח שהוא חושש בזה משום בל תשא ואין לומר דר"א חושש מצד הדילוג והוי דלא כהריב"ש מטעם זה אף דלא ליהוי משום ברכה שאינה צריכה דכל כי האי לא הו"ל לסתום וכן מור"ם שם שהגיה ויש אוסרים ועיין לו מ"ש בדרכי משה שם וכן מ"ש בסי' תרס"ט בהגהתו וכן בדרכי משה:
איברא דבמרדכי שם כתב מראבי"ה על מנהג הקורא בתוכחות ברוך אתה בבואך וכופלו שלא ידע למה ורב ושמואל נחלקו בשל ר"ח ואין בעיניו הך כפולות וכ"כ ר"א לרבינו יואל בש"ת יצאתי מב"הכ בחרי אף אף כי ידעתי לבלע זה החזן מדלג יותר מעשרה פעמים ורב ושמואל נחלקו בדילוג בר"ח ובדוחק התירו ע"כ. והגאון שם הביא כל זה מהמרדכי וקושטא דהך דרב ושמואל מחשש יוצאין קאמר וכנז' במגילה ולכן אמר פוסק אבל כל זה כגון פרשת בראשית דאין כאן רק חמשה פסוקים וכן פרשת התמיד בר"ח שאין כאן אלא שמנה פסוקים אבל פרשה שיש בה שלשה פסוקים א"נ ששה או תשעה שקורא אותה ושונה אותה לכל אחד ואחד או לכל אחד שלשה פסוקים והעולה אחריו שלשה פסוקים הנשארים וחוזר ושונה אותה לשני עולים אם הפרשה ששה פסוקים וכן אם ט' פסוקים קורא אותה לשלשה עולים וחוזר ושונה אותה לשלשה עולים אחרים וכן אם היא יותר באופן דליתה לאותה חששא דשמואל מאי הוי ואיך ראבי"ה ור"א סתמו דבריהם כ"כ אם לא שמוכרח לומר מטעם הכפילא הוא דקפדי וכמו שכן נקטי בלשונם וכתבו להא דרב ושמואל לדוגמא בעלמא ללמד לאדם דעת דכשאין הכרח אין לעשות דבר חדש וה"נ הכפל אמרינן הכי ואם לא מחשש ברכה שאינה צריכה למה ועיין בפרט זה להרשב"ץ ח"ב ס"ע ולמר בנו הרשב"ש סתכ"ט ובכנ"הג סרפ"ב ותרס"ט ובגו"ר כלל ב' סכ"ד ובס' פרח שושן כלל ב' ס"ה ולהר"ע ריקי בס' אדרת אליהו בש"ות ששם סח"י ומ"ש עליו הרב ב"ד של שלמה סי"ז כולהו מחשש ברכה שאינה צריכה קאמרי אלא דהר"ע ריקי נתן טעמים אחרים וחשש שחשש הגאון הנז' לא הזכירו. אבל בזה צדק דאין ענין לההיא דהריב"ש וסיעת מרחמוהי אי שרי לחזור ממה שכבר קראו לנדונו ששם ומה שהשיב מני"ר על דברי מהר"י מינץ שפסקו מור"ם מק"פ הן לי פה להשיב דהתם כ"ע ידעי דהפסח נשחט בג' כתות ממ"ש קהל עדת ישראל דמספק"ל אי בב"א אי בזה אח"ז ואף אם ישארו מהראשונים מה איכפת משא"כ בתפלה דאדרבה כל מאי דאפשר בב"א עדיף טפי דכתיב ברב עם הדרת מלך ומ"ש כדי שיוכלו לזכות לעליית הס"ת כל זה אינו כדאי להתחלק לחבורות חבורות דכל דאין סיבה מספקת אין יכולין להתחלק וכמ"ש בחלק י"ד במנהג של עיר זאת
טראבלס בשני י"ט של ר"ה שמתפללין בבתי כנסיות ידועים והשאר והשער סגרו דדחיתי שם טענת ההמון עם שאומרים ברב עם וכו' והבאתי על זה כמה מרבוותא על דנא פתגם ומ"ש דכוונתם לזכות לעליית ס"ת אנה"נ אבל ואמאי יתערבו תחילה ואחר כך יתפללו בפ"ע ויקראו בס"ת או ילכו לאיזה קהל אחר שעדין לא התפללו ויצוום לקרותם שם וזה יתקיים בידם ומ"ש שאין חשש ברכה לבטלה והראיה מברכות השחר כמ"ש מרן בסס"ו:
איברא דהתם דעת מרן כן אע"ג שיש כת החולקים כנודע אבל יש לחלק דברכות ס"ת שייכי נמי לצבור וכמ"ש מרן בסקל"ט על האומרם בלחש טועה ולא עוד אלא דשייכי לצבור יותר ממנו וכמ"ש הגו"ר שם משא"כ ברכות השחר וכן שאר ברכות דשייכי לכל אחד ואחד:
ומה שחילק בנדון המש"ש שכבר נהגו שלא להוציא ולא בא אלא ליישב המנהג משא"כ כשאין מנהג וכ"ש כשיש מנהג להוציא כל זה אמת ויציב אבל
לבוא עם הקהל הראשון ולשמוע קס"ת ואח"כ פורשים עצמם ומתפללין ומוציאין ס"ת בעיני הדבר קשה דמוטב לו לאדם לצאת מכל ערעורי ופקפוקי:
וזהו דרך ישרה שיבור לו האדם ויפרשו עצמם מעיקרא ולא ישמעו קס"ת עם צבור הראשון כיון שאח"כ הם מתפללים ומוציאין ס"ת לקרות בו והרב דבר אמת ב"ר מניה דמר הרב מט"ש הביא דברי הגאון הנז' כמות שהם ולא דקדק אחריו כמ"ש:
סימן ב
העולה לקרות בתורה שאמר ברכו והפסיקוהו בפיוטים צריך לחזור ולומר ברכו פ"א כ"כ מהרי"ע בבית יהודה ס"ל הן לו הובא בס' י"א ח"ב סקמ"ו ובבר"י שם וכן בס' האמ"ל ולד"א וכן בס' מחזה אברהם דל"ב ובס' עיקרי הד"ט ובס' קמח סולת הביאם זכ"ל ח"ג ח"ג דמו"כ ויש מהם שרמזו טעמו בקיצור שזה דבוקה בזה וחדא ברכתא נינהו והרב ער"קש בהשמטותיו סקמ"ו הרגיש עליו ממ"ש הב"י סקל"ה ופסקו בקצר וכן מור"ם בדרכי משה והלבוש שם והוא מש"ות הרי"ף דאם נכנס הכהן לב"הכנ ומצא ישראל שאומר ברכו אין זה התחלה וקורא הכהן ועומד שם הישראל בתיבה עד שישלימו הכהן והלוי ואז קורא הוא ורמז עוד ממ"ש הרב ב"ד סש"מ בדיין האמת שאומר בט"ב העולה לס"ת. וראיתי לדקדק עוד בדבריו ששם שכתב דברכת התורה כברכת המצוה וכמו שבברכת המצוה אין לו להפסיק ביו ברכה למצוה דאם סח חוזר ומברך כדקי"ל כן בביעור חמץ ה"נ אם הפסיק בין ברכה להקריאה כ"ש ההפסקה באמצע הברכה וברכו עם ברכת אשר בחר בנו כולה חדא ברכתא היא שלא מצינו שתהא חלוקה לבדה מברכת אשר בחר בנו וכן הוא ביוצר תדע דהרי הריב"ש על אמירת קדיש בתרא בשחרית שבת ויו"ט קרא ערער מטעם דאין מצויים המתאחרים להתפלל תפלת יוצר דבשבילה נתקנה בחול אלמא דלעולם צריכה ברכו דבוקה לשום ברכה אחריה וא"ת מ"ש מבר"המז שאחד מפסיק לשנים ואצ"ל עמהם בר"המז י"ל שאני ההיא שנקראת ברכת זימון ועוד ששם אין כאן הזכרה בשם עכת"ד:
ואחר המח"ר מ"ש וכ"ש הפסקה באמצע הברכה אינו כן דאחר גמר כל הברכה הוא לכ"ע משא"כ באמצע הברכה פלוגתא דהרשב"א עם מהרי"ץ ן' גיאת היא נהי דהרשב"א סבור כאלו פסק אחר גמר הברכה אבל הרי"ץ ן' גיאת לא וכמ"ש הרב ער"הש בהשמטותיו סס"ו ודעת מרן בכ"מ בפ"י הל' תפלה לחד פירושא לזה נוטה דעת הרמב"ם וכן לפי' הלח"מ שם וכמ"ש זכ"ל ח"ג ד"ה והוא עצמו מהרי"ע במטה יהודה סנ"א כתב דיכול להפסיק בתוך ב"ש מפני היראה דלא אסרו כי אם בתוך התפלה או תוך בר"המז ע"כ ומדלא הוציא אלא את אלו נראה בתוך ברכה דעלמא לא דומיא דתוך ב"ש דקעסיק ביה אע"ג שבב"ש אינה פותחת בהזכרת ש"ומ וכן הוא האמת דברכות התורה אמת דדינייהו כברכות ק"ש וכמ"ש בב"י סק"מ מרבינו אפרים וברכות ק"ש באמצע הפרק כמ"ש מרן סס"ו ושם מבואר ששואל באמצע מפני היראה ובק"ש עצמה פסק מרן שם סס"ה קראה סירוגין שהתחיל לקרות והפסיק בין בדיבור בין בשתיקה אפילו שהה שיעור לגמור את כולה יצא ע"כ ואפילו סח במזיד וכמ"ש שם הער"הש וכ"מ שם דההפסק בשיחת חולין עדיף ממי שמשנה בסדר התפלה וכ"כ הרב חיד"א בבר"י שם והרב מא"מר ובב"י סק"ד כתב דלא שאני לן בין הפסקה ברשות או שלא ברשות ולא מצינו באם שהא לגמור את כולה זולתי בתפלה כמ"ש מרן שם וכן בבר"המז דהויא דאורייתא כנז' בסקפ"ג ועכ"ז כתב מור"ם שם דאם סח המברך בין ברכה לברכה יצאו וכ"כ כנ"הג שם מס' הל"ח והא"ר שם מספרו מלבושי יום טוב מה גם בברכות התורה דאע"ג דדינם כברכות ק"ש ס"ס דרבנן הוו וכמ"ש הפר"ח סקל"ט בפרט בנדונו שכתב והפסיקוהו בפיוטים כנראה שהעולה עצמו עמד בשתיקה והוא עצמו כתב שם במנהגים דק"ט מי שעלה לקרות בתורה והראו לו מקום הקריאה וברך ונמצא שטעו במראה שאינו חוזר ומברך דדעתו על כל הכתוב בס"ת שכ"כ הגו"ר כלל א' ס"ך והגו"ר שם כתב גם מטעם השהיה אין לחוש ומייתי ממ"ש בתוקע שבירך ולא יכול לתקוע ובשגם דעת מרן בזה לפי הכלל המסור בידינו דצריך לחזור ולברך עיין לו בסק"מ ור"ו רבו החולקים הרדב"ז ח"ב סרמ"ח והמג"א כתב שם דהב"י לא פסיקא ליה ולכן בסק"מ כתב השתי דעות ובסר"ו סתם דצריך לחזור ולברך ועיין מה שרמז הרב יד אהרן סק"מ וה' ער"הש שם וכן בסר"ו וכבר למדנו להועיל הרב חיד"א בבר"י ס"ה אף דבכל מילי נקטינן כפסק ש"ע אבל בספק ברכות לא וכן פסק הוא בזה בבר"י שם וכן בלד"א ס"ו ס"ג וכל זה אפילו לדידיה דחושב לברכו עם ברכת התורה חדא ברכתא היא אבל אינו כן דשתי ברכות הן כדמוכח מהירושלמי הובא בתוס' דפסחים ק"ד ע"ב ובחידושי הרשב"א שם וכ"כ בס' הפרדס לרש"י דנ"ט ובהרד"א דפ"ו ודקכ"ז דמקשי על ברכת אשר גאלנו של ליל פסח ועל ברכת הזן אמאי פותחין בברוך דהא קי"ל כל ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך ומתרץ על ברכת הזן כיון דאם היו האוכלים ב' לא בעו זימון לכן תיקנו לעולם לפתוח בברוך ומיהו גם בברכות הסמוכות אם סח גדול עונו וכמ"ש בשב"הל ד"ד ע"ג מ"מ אינו חוזר וכמ"ש הא"ר סק"ד והנ"מ בברכו דבר"המז אבל בברכו דתפילה אינה כי אם כנטילת רשות כדמוכח מדברי ס' הפרד"ס והרד"א ששם וכן בברכו דס"ת וכמ"ש הלבוש סקל"ה וכן י"ל מהתו' דברכות דמ"ז שהקשו על ברכה אחרונה דס"ת למה פותחת בברוך הואיל וסמוכה לברכה ראשונה וממה שלא הקשו על ברכה ראשונה עצמה כיון דאומר לפניה ברכו משמע דלא חשבי לה ברכה וכ"נ יש להוכיח ממ"ש הב"י סמ"ז מרבינו יונה ומהרשב"ץ ח"ב סז"ך הטעם שבשחר פותח ביוצר אור בברוך משום דבס"ת אומרה בפ"ע ע"כ הרי דברכו דס"ת גריעא יותר משל יוצר דלא חשבי ברכו דס"ת ברכה כלל ומ"ש עוד להוכיח מהריב"ש במה שקרא ערער על אמירת ברכו בקדיש בתרא בשבת וביו"ט בשחרית הנה עיקר הריב"ש משום דהוי כחוכא לומר להם ברכו ואין שום אחד מהם שלא שמע כיון שכולם כבר התפללו משא"כ בחול דימצאו שעדין לא התפללו אע"פי שאינם אומרים שום ברכה תכף אחר ברכו וכמבואר בב"י סס"ט ובכ"מ ס"ח מהת"ת ליישב השגת הראב"ד משא"כ בברכו דס"ת אם לא יברך זה הרי העולים שאחריו מברכים ואפילו על מ"ש הב"י ובכ"מ שם פליג מור"ם שם בהגהתו וכן בדרכי משה והלבוש שם וכן הרמ"ע הביאו המג"א וכנ"הג שם וכן דעת הר' דרישה וה"ר נח"ץ הביאם הא"ר שם וכ"ד העט"ז שם וגם על ברכו בשחרית בשבת וי"ט בקדיש בתרא אע"ג דפסקו מרן להא דהריב"ש בסקל"ג וסרפ"ו עין רואה דהמנהג בכל מקום אינו כן ואפילו בארץ הצבי אתריה דמרן וכמ"ש הרב חיד"א במח"בר שם:
ומ"ש עוד מהרי"ע לחלק בבר"המז ואחרי בקשת מחילה הראויה איך לא זכר שר ממ"ש הטור ס"ר וה"ה לשלשה שמפסיקין לשבעה שרשאין אח"כ לאכול ובעשרה אומרים אלהינו ואם נאמר שסבור לחלק בין שם העצם שהוא נקרא אזכרה ולא שאר שמות זה אינו כמ"ש בהריב"ש סת"ח הביאו הזכ"ל ריש ח"ג והרב יד מלאכי די"ד וכן הרב חיד"א ביעיר אוזן ד"ז ובשיו"ב י"ד סרע"ו ובס' אהל ישרים ד"ך ודלא כהרדב"ז ח"ב סק"ב:
וראיתי אח"ז בס' נחמד למראה והוא חיבור להירושלמי דזרעים די"ב דאתשיל כמין נ"ד דהפסיקו השמש בהכרזה והביא דברי הב"י הנז"ל בסס"ט וכן מ"ש בסנ"ז דאם התחיל בברכו כאלו התחיל ביוצר ואין להפסיק ודברי העט"ז שחלק בזה וכן דעת הגאונים שהובאו בס"ס נהרות דמשק כנדון הרי"ף הנז"ל בכהן שנכנס לב"הכנ ומצא ישראל שאמר ברכו ומזה הרגיש על הב"ד סי' ש"ם דכתב דאין להפסיק בדיין האמת בט"ב בין ברכו להברכה ומזה תמה למהרי"ע הנז' איך כתב בסתמ"א דהוי הפסק כיון דהדבר שנוי במחלוקת ורמז מדברי הריב"ש הנז"ל ומדברי הרשב"ש סחל"ת ומסיק דרבים האומרים דהויא התחלה מהרי"א וספר המנהיג שכתבו הב"י סנ"ז וכ"ד המ"מ שהביא הש"ץ וכ"ד הריב"ש והרשב"ש והרב ב"ד ומהרי"ע נגד הגאונים ועט"ז והרמ"ע ועוד דעת התוס' והמרדכי דשתיקה הוי הפסק ולכן דן ידין בנדונו דצ"ל ברכו יעו"ש:
ואחר המח"ר לא ידעתי איך לא נזכר במור"ם בהגה"ה ובד"מ דסבר כהעט"ז ודעמיה ואחריו נגרר תלמידו הלבוש וכ"ה נחלת צבי והר' דרישה שהביאם הא"ר וכן דעת הרמ"ע שהביא המג"א והשיירי סנ"ז וממ"ש בשתיקה נראה דהכי סברי ומדברי הרשב"ש שהזכיר אין כאן ראיה דאע"ג שכתב ולפיכך כתבו שאין ראוי לאומרו בשבתות וי"ט הרי סיים וכל זה אין לו שורש בגמרא ולא בשום מדרש וכו' וא"כ אפוא לאידך גיסא דאלו הם רבים נגד מהרי"א וספר המנהיג והריב"ש והמ"מ שבס' ש"ץ והב"ד ומהרי"ע ונוסף גם הוא על העט"ז והרמ"ע ומור"ם סברת הגאונים שהביא ומיעוט רבים שנים וכן סברת הרי"ף בנדון ההוא עצמו של הגאונים ופסקו מרן ומור"ם בד"מ והלבוש וכ"ד הרשב"א ומהרי"א מספר א"ח אם היה כהן ולוי בב"הכנ וסבור הכהן שאין שם לוי והתחיל לברך ברכת התורה ב' אין מפסיקין אותו ופסקו מרן בסקל"ה מכלל דאם לא התחיל לברך רק אמר ברכו אינה התחלה וקורא הלוי. וכל זה לדעתו דמשוה ברכו דיוצר לברכו דס"ת ולא כן אנכי עמדי ממאי דחזינן למרן דבברכו דיוצר נראה דמסכים עם רבו מהרי"א דאם לא יברכו נראים ככופרים והוא עצמו פסק לההיא דהגאונים שהיא ממש נדון הרי"ף והרשב"א הנז"ל:
ובהיותי עסוק בזה ראיתי בספר מגד שמים סכ"ג אשר בסוף ס' מתן בסתר דברים מתמיהים שכתב יתר הגז'ם על בני אדם הבאים לישיבה ואחר לימודם עומד אחד ואומר ברכו. דמהר"י פינצי כתב דאיסור גמור הוא וראיה ממ"ש במגילה אין פורסין על שמע בפחות מעשרה ולמ"ד גם בשביל יחיד הנ"מ כשהיחיד ההוא מתחיל ברכת יוצר והאומרו בלא ברכה עובר משום ב"ת ולא מצינו בשום מקום לאומרו בלא ברכה רק בפורס ע"ש. ולזה כיוין הטור סרל"ז שאין יכול להפסיק אחר שחתם בא"י וכו' כי הוא כיוין לומר ברכו לאותם שלא שמעו וכו' בהיות שבא אחריו תכף תפלת י"ח והראיה ממ"ש הטור שאין לאומרו שם כדי שלא להפסיק והיה לו לומר ג"כ אין אומרים אותו אחר סיום התפלה וממה שלא כתב כן משמע דאין לאומרו אלא דרך פרוסה כמ"ש בסס"ט והעושה כן בר קטלא הוא כי הוא מבזה כתרו של מלך ה"נ אין לאומרו בסוף התפלה וראוי להיות בהתחלת התפלה וסיים איהו מדיליה ואחרי כל זאת אין לי אומר ודברים דמה אוסיף לך עוד אחר ראות עינינו כמה הזהיר הרב הנז' וכן אנו רואים בש"ות הריב"ש וכו' א"כ אפוא דאסור לבני הישיבה לומר ברכו בקדיש שאחר לימודם כי במקום תהלה הוי התולה וצחוק וכו' כי מנהג למפרע גיהנם עכת"ד:
ולא ידעתי איך לא זכר שר מהמחלוקת הנז"ל וכן מש"ות הרי"ף והרשב"א שפסקום הבאים אחריהם מר"ן ומור"ם והלבו"ש וכן רבינו עמרם שהביא הטור סרל"ז מדעת זה ובש"ות הגאונים והרי"ף שם מבואר דגם בברכו של קדיש כן אלא דלדידן לדעת מרן ברכו דס"ת שגיא וכנז"ל ובב"י סרל"ז כתב וכבר כתבתי בסס"ט בשם המנהיג ושם כתב וז"ל ולאחר שהתחיל הש"ץ ברכו דיוצר ובאין בני אדם לא יאמר להם ברכו עד אחר התפלה משא"כ ערבית ע"כ הרי דעיקר הטעם הוא זה ולא כמ"ש משום דבערבית תכף מתפללין י"ח אלא משום דבערבית רשאין להפסיק והרי"ף בתשובתו שם מביא מדברי רב עמרם הנז' לברכו דס"ת דאינה התחלה דאי איתא כדבריו שאני התם דהציבור תכף מתפללין י"ח ומ"ש להוכיח מלשון הטור שלא כתב ואין אומרים אותו אחר סיום התפלה ט"ס יש כאן וצ"ל והיו אומרים אותו אחר התפלה וממה שלא כתב כן נראה דלאחר התפלה אין לאומרו ואין ראיה מזה דהטור לא נחית להשמיענו אלא לענין הפסקה דאין דעתו מסכמת לרבינו עמרם לאומרו בערבית קודם י"ח ואין הכי נמי לאחר י"ח שפיר דמי:
ודע דמה שחיפש הרשב"ש שם סי' תל"ח שורש לזה ולא מצא גם במסכתות חיצוניות וכן הרב אביו ח"ב סי' י"ב ביקש סמך ולא מצא הנה הריב"ש סימן של"ד ביקש ומצא במסכת סופרים וידוע דהיא מכלל המסכתות חיצוניות:
ואיך שיהיה בנדון הרב הנז' לא ראיתי ריעותא בנדונו רק אם כבר שמעו כולם ואפילו שיש איזה יחיד שלא היה מסדר תפלתו עמהם כיון ששמע עמהם מספיק וצריך לעולם שלא יאמרוהו רק אם יש אחד שלא שמע וכמ"ש כנ"הג סי' נ"ז:
ובהיותי על אדמת הקדש מתפלל בבית מדרשו של שם מרן הב"י היה מתפלל עמנו הרב הכולל כמהר"א בן חסון זלה"ה מעו"בי שאלוניקי ובהיותו איש זקן מאד על הרוב ביאתו לב"הכנ באיחור היא ומסדר תפלתו בפ"ע ושומע עמנו קדיש וקדושה וברכו ואעפ"כ שאנו בגמר התפלה או שכבר גמרנו ואנו קוראים חק לישראל בהגיעו לישתבח עומד ואומר קדיש וברכו וכן בהגיעו לתפלת י"ח אומר תפלתו בקול רם עד גמר ברכת אתה קדוש ואני חרה לי ע"ז והייתי אני אז רך בשנים ואמרתי לו כמה פעמים שאין זה מן הצורך כיון שכבר שמע הכל בתפילתנו ולא רצה לשמוע לי עד שיום אחד הבאתי לו ס' כנ"הג הנז' והראיתיהו לו ומן אז חדל מעשות זאת. וכן השתא דקשישנא בחסדו יתברך אירע לי כן בעיר טראבלס עם הרב המקובל זר"ח שלוח מע"הק ירושלים תובב"א מהר"י הכהן זלה"ה שבא יום חו"המ של פסח להתפלל עמנו בבית מדרשי ושמע קדושת י"ח וקדושת כתר דמוסף עמנו וכשהסדיר תפלתו בהגיעו לתפלת י"ח אמר תפלתו בקו"ר עד גמר ברכת אתה קדוש וכן במוסף ואח"ך אמרתי בלשון רכה ונחת רוח לישרי לן מר שאין זה מן הצורך כיון שכבר שמע עמנו ושתק ולא ענני ומוכחא מלתא דנקיט ליה בלביה עלי ואני מוחל וסולח לכל והכי איבעי לן למילף נפשין בניחותא וכולי האי ואולי:
ואחר כמה ימים ראיתי בס' הנד"מ זה שמו פתח הדביר שבסי' קל"ג הביא דברי הרב הנז"ל ותמה עליו דאפילו לכת האומרת דצריך ברכה תכף לא כתבו אלא דאם לא כן נראה ככופרים אבל לא מ"ש עובר משום בל תשא וכן מ"ש קטלא חייב ושם אסף איש טהור כל הסברות שדיברו בזה ומכללא דמרן דאנן גרירי בתריה לא ס"ל כן בברכו דס"ת והאריך בזה יעו"ש ומסקנתו דהקבלה תכריע דסבר רבינו האר"י דבשחרית שבת ויו"ט בקדיש בתרא אומרים ברכו אע"ג דאין כאן שום ברכה אחריו דלא כהריב"ש ודעמיה וכל דבעידן צלותא אין כאן חשש אבל אם לא בעידן צלותא דינא קמשתעי הרב הנז"ל וגם רמז מדברי מהרי"ע הנז"ל ולא דקדק בהם כמ"ש:
ודע דבהיותי בליוורנו יע"א ראיתי בב"הכנ וכן בכמה בתי מדרשות בכל שחרית חוץ משבתות וי"ט שהציבור הבאים באיחור לב"הכנ מתאספים בקרן זוית ומסדרים תפלתם בפ"ע ובהגיע ציבור ראשון להתפלל תפלת י"ח אחר גמרם תפלת י"ח בלחש עומד אחד מהציבור שבאו באיחור ואומר קדיש וברכו בקול רם באופן שישמעו ציבור ראשון ואח"ך מתחיל הש"ץ של ציבור הראשון תפלתו בקו"ר וזה תדיר בכל יום ושאלתי להרבנים ששם על מה אדניה הטבעו המנהג הזה ולא השיבוני דבר המתיישב על הלב ועתה שקראתי בכל זה ידעתי טעם בעיקר דחיישי לדעת האומרים דצריך לברך איזה ברכה אחר ברכו וציבור שני עדיין לא הגיעו לברכה שעדיין הם בפסוקי דזמרה וכיוצא לכן עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וכדי שיהא ברכה אחריו ציבור ראשון מתחיל הש"ץ שלהם להתפלל בקו"ר אך תברה בצדה ממקום אחר דהא אין אומרים קדיש בלא תהלה לפניו כמ"ש מור"ם סי' נ"ד ומוטב שהם עצמם יסדרו תפלתם בבי עשרה ובהגיעם לישתבח יעמוד אחד מהם ויאמר קדיש וברכו אחר שיאמר ישתבח בקו"ר:
ובנדון מהרי"ע הנז"ל והרב נחמד למראה לדידי חזי דכל שעמד העולה בשתיקה ולא דיבר כלל אלא שאחרים הפסיקוהו אין צריך לחזור ולומר ברכו פעם אחרת ודלא כמ"ש הרב נח"ל מהתו' והמרדכי דסברי דשתיקה הויא הפסק דהרי רבים ועצומים פליגי כנז"ל ושאני מכהן שקרא במקומו ישראל ואמר ברכו דלא הויא התחלה דאמרינן דקורא הכהן והלוי ואח"ך יקרא הוא דמסתמות דבריהם משמע דחוזר ואומר. ברכו פ"א כשקורא דשאני התם דברכו שאמר בתחילה אינה על קריאה זו שלאחר כהן ולוי ודומיא דכהן שקרא במקום לוי דצ"ל פ"א ברכו וכ"הג בב"הכנ שאין שם מי שיודע לקרוא כי אם אחד דצריך אותו האחד לברך בכל פעם על כל קריאה כמנין העולים של אותו היום מסתמא אומר גם ברכו בכל פעם וכן אם יש מי שיודעי' ואינם רוצים לעלות וכמ"ש הרשב"ץ ח"ג סי' קס"ח וכן אם קרא ב' פסוקים דצ"ל ולקרות שלשה פסוקים הוא עצמו אם הוא בחול או במנחת שבת שאין יכולין להוסיף וכמ"ש המג"א סימן קל"ז צ"ל ולומר ברכו דקריאה ראשונה כמאן דליתא דמיא. ובשגם כתבנו דברכו דס"ת אינה אלא הזמנה בעלמא מ"מ יש שם הזכרת השם וכל שלא סח בדיבור אין לו לחזור ולאומרה כיון דרבים ועצומים סוברים דשתיקה אינה הפסק:
סימן ג
מעשה שהיה באורח ת"ח בחור אשכנזי והוא לוי וכשהיה מתפלל ביום קס"ת שאין שם כהן היה קופץ ועולה ראשון וכששאלתי לו למה הוא עושה כן והשיבני שכן הוא דעת מור"ם סי' קל"ה שכתב אבל ראשון יכול לעלות ונענתי לו דאנן בני ספרד בתר מרן גרירי. ואחר התבוננות ראיתי למרן בב"י שם שכתב מצאתי כתוב אסור לקרות לוי במקום שאין כאן כהן וכו' כי יש שני פירושים על מ"ש אם אין שם כהן נתפרדה החבילה ולכל הפירושים יכול לקרות במקום כהן ע"כ ואע"פי שפירש"י איבד הלוי את כבודו היינו לומר שאיבד כבודו משום לויה אבל אם קוראים אותו תחילה משום גדולתו בהא לא איירי ומ"מ לא יקראוהו שני וכו' ע"כ הרי מרן מפרש במה שמצא כתוב דראשון יכול לעלות הני מילי כשהוא מפני גדולתו דוקא דבהא לא איירי בפירושא קמא דרש"י ומקור הגהה הזאת ציין המציין מהב"י וממהרי"ל בשם רבינו ירוחם. ובמהרי"ל דף מ"ה מבואר כדברי הב"י וכן הוא במור"ם בדרכי משה וכבר הב"ח והט"ז הקשו על מור"ם למה לא ביאר כן בהגהתו ובש"הל דף ז' הביא שלשה פירושים פירוש ראשון של רש"י ממורו הזקן שלא יקרא הלוי כלל וכן הוא בסדר רב עמרם גאון אבל ר"י הלוי כתב דאין סדר לדבר ומי שירצה יקדים ולגאון אחר מצא דכל הגדול מחבירו קודם את חבירו ע"כ. והג"מיי הוסיף ר' שמחה בדיעה ראשונה של רש"י והרד"א דף מ"ח הוסיף לרבינו חננאל ואח"כ כתב פירוש השני דכל הגדול מחבירו קודם את חבירו והמנהג כפירוש הראשון ע"כ. וכ"כ הרא"ש בש"ות כלל ג' ס"ט ובפסקיו בגטין הא דכל הגדול מחבירו קודם את חבירו ע"פי פירוש שני הנז' ברש"י בשם ר"י בר אברהם וכ"כ הכולבו דף י"א וכ"כ הרדב"ז סי' תשכ"ד מהרשב"א וכ"כ האורחות חיים דף כ"ד ממהר"ם. והטור כתב על האי פירושא וכן עיקר וכ"כ הרב ער"הש סי' קל"ה משם המרדכי דלפירוש ראשון של רש"י לא יעלה הלוי כלל וכן כתב הראב"ד והריטב"א והר"ן יעו"ש:
והנה בדעת הרמב"ם בפי"ב מה' תפלה שכתב ואם אין שם כהן עולה ישראל ולא יעלה אחריו לוי כלל וכתב הג"מיי והוא ע"פי פירוש ראשון של רש"י ולדעת מרן בב"י מצי אתי גם ככ"ע דוקא כבוד לויה נאבד ממנו אבל אם הוא גדול בתורה לא וכן נראה מדבריו שם בכסף משנה וכן דעת מור"ם שם בדרכי משה בדברי הרמב"ם אבל בש"ע ממה דהשמיט הא דמצא כתוב ולא כתב אלא לשון הרמב"ם בלבד יש לומר דסבור דלפירוש ראשון של רש"י לא יעלה הלוי כלל אפילו הוא גדול וכן דעת הט"ז והפר"ח ומהרי"ע והאמ"ל דף ט"ו ע"ב בדעת מרן וכ"ד הב"ח לעיקר דינא ודלא כהמג"א והרב אליה רבה ומאמר מרדכי וס' נהר שלום:
וא"כ אפוא זה החכם הנז' לא עשה יפה דלא מבעיא לדעת כמה מרבוותא דנקטי כידיעה ראשונה דלא יעלה
הלוי כלל ואפילו ראשון אלא גם למאן דאמר לא איבד כבודו רק במקומו אבל ראשון יכול לעלות הני מילי מפני גדולתו. ולא עוד אלא דמור"ם דעליה מסתמיך בהכי דוקא איירי כמבואר בדרכי משה אע"ג דסתם בהגהתו ולא עוד אלא ששם סיים וז"ל אך צ"ע דבמרדכי לא משמע כן דמשמע דלפי פירוש אחרון לא יקרא לשני דמשמע דללשון ראשון גם לראשון ולשלישי לא יקרא וכן משמע במרדכי ס"פ הניזקין שכתב וראיתי מעשה בחתן וכו' מינכרא מלתא דמשום חתונה הוא שמותר ע"כ הרי דמור"ם לא פסיקא ליה מילתא להעלותו ראשון מפני גדולתו דבהא הוא דאיירי ובב"י שם אחר שהביא דברי שב"הל כתב ובאשכנז לא נהגו להעלותו ללוי כלל וכן הוא לדידן בני ספרד וכמ"ש הרד"א דאנן גרירי בתריה כנודע והרב ער"הש בהשמטותיו אשר בס"ס חקת הפסח דף קי"ב ע"ג הביא לנו מרש"י בס' הפרדס דכתב להדיא ממורו שקיבל ממהר"י בן יקר דאם אין כאן כהן לא יקרא אפילו ראשון אבל רש"י עצמו שם הסכים דלא גרע מישראל אלא כבודו שהיה קורא לפני ישראל איבד אותו והוי כאחד העם והביא עוד מש"ות מהר"ם דלכל הפירושים יכול לקרותו במקום ראשון ע"כ. ואע"ג דמהר"ם סתמא קאמר בהכרח היינו דוקא כפי גדולתו הואיל ואיבד כבוד לוייתו נשאר כאחד העם כמ"ש רש"י שם ואחד העם היינו כל אחד לפי כבודו ותו דמהר"ם עצמו כתב כן כנז"ל מהרד"א:
ואיך שיהיה הרי מצאנו ראינו דלפירוש ראשון של רש"י מרבו היינו שלא יעלה גם ראשון וזהו דרך ישרה שיבור לו האדם לבחור בדבר שהוא נקי ובר
מבלי ערעורי ופקפוקי. והנה הרב חיד"א בלד"א סימן ה' סט"ז הביא לשון מרן אם אין כאן כהן וכו' ולא יעלה הלוי כלל וי"א דעולה לוי ויאמר הש"ץ אע"פי שהוא לוי ע"כ. והאי ויש אומרים היא סברת הרדב"ז סי' תשכ"ד וכמ"ש בס' דבר אמת ושם מבואר דגם ראשון יעלה והכל לפי חשיבותו מכלל דלסתמא דכתב בתחילה ולא יעלה הלוי כלל גם לפי חשיבותו קאמר. וידוע דמני"ר בחיבורו זה דרכו דרך המלך כמרן בש"ע בכותב סתם ויש אומרים או יש אומרים ויש אומרים וכמ"ש בהשמטותיו אשר בועד לחכמים ח"ב וקראם פאת הראש דף צ"ד ע"ב ואלו ממ"ש אח"ך סמוך ונראה אם יש חכם יותר מהלוי הוא יעלה ראשון ואם מחל כבודו מחול ויעלה לוי ראשון עיין במחב"ר סי' קל"ה ושם במחב"ר כ"כ מהרב זרע אמת סט"ו על דברי מור"ם שכתב אבל ראשון יכול לעלות ודיעה זו דכשאין שם כהן הלוי עולה כפי חשיבותו ליתא לפי מה שסתם מקודם ועלה שם הביא מדברי הרדב"ז כנז"ל וכן יש להרגיש על הרב ער"הש סימן קל"ה דאחר שכתב המחלוקת שיש בזה ובסיום דבריו כתב מהשיטה מקובצת מרבו דיכול לקרות כהן אחר כהן ולוי בכ"מ כשיאמרו אע"פי שהוא וכו' ועיין ש"ות הרדב"ז סימן תשכ"ד ואע"ג דלא קי"ל הכי יש לסמוך עליו לקרותו ראשון בכ"הג כיון דכמה רבוותא שרו ע"כ. והא ודאי לפי חשיבותו קאמר אע"ג שסתם דבריו דליכא מ"ד שיעלה ראשון גם כנגד ישראל הגדול ממנו. אבל אחר המח"ר לא ידעתי איך מלאו לבו להתיר לכתחילה לעשות כן אחר שכמה רבים ועצומים ס"ל כפירוש ראשון של רש"י דגם ראשון לא יעלה ואיכא מרבוותא דסברי שגם מרן סבר כן ומה גם שהרד"א העד העיד בנו שכן הוא המנהג וכן ראינו היום ברוב תפוצות ישראל אך אם עבר וקראוהו כפי חשיבותו יעלה שלא יגיע לו עונש ממ"ש כל שנותנין לו ס"ת לקרות וכו' אך לקרותו לכתחילה לא אף לפי חשיבותו:
סימן ד
סומא בקס"ת דעת מרן סי' קל"ט שאינו קורא :
בתורה ובב"י סי' קמ"ו ביאר משום דקי"ל דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ ומוכח לה מש"ות הרא"ש שכ"כ בעל העיטור וכ"כ רבינו ירוחם מהרשב"א וכ"כ שב"הל וכן משמע מדברי הרמב"ם פ' י"ב וכן משמע מש"ות הרא"ש ושכ"כ הריב"ש סי' ר"ד ומהר"י בן חביב דלא כמ"ש הנ"י מס' האשכול וכ"כ בס' האגודה ואין לסמוך על דבריהם כנגד כל הני רבוותא ע"כ. ומור"ם שם בדרכי משה הסכים כן וסיים ודלא כמהרי"ל אלא דבהגהתו כתב דברי מהרי"ל וכ"כ הרשב"ץ ח"ב סי' י"ב בתוך התשובה וכן בנו הרשב"ש סי' תכ"ח וכתב כנ"הג שם שכן הוא המנהג ועיין לו בשיירי מה שרמז וכן יד אהרן שם ח"א וח"ב. ולדידן אין לזוז מדברי מרן וכן ראיתי בע"הק צפת תוב"ב בת"ח כהן וזקן והיה פתוח ונסתמא שמיום שנסתמא לא העלוהו לס"ת:
וזה ראיתי למהר"י בס' כסא אליהו סימן קל"ט שתמה על מרן אמאי לא סמך על דברי התו' שהביא הוא עצמו סי' מ"ט וכן הרא"ש שכתבו הטור שם דהא דקי"ל דדברים שבכתב אי אתה רשאי וכו' הני מלי אם רוצה להוציא הציבור י"ח ושהוא הביא ראיה ממ"ש בתענית דף כ"ח שאמרו וכי יחיד יכול לקרות בע"פ בציבור. ועכשיו מי שעולה לס"ת אינו להוציא שום אדם שהש"ץ הוא הקורא והוא המוציא אלא שצריך לקרות עמו כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה ופשיטא דלסברא זו יכול סומא לקרות בתורה ועוד הא דדברים שבכתב אי אתה רשאי וכו' הוא איסור דרבנן ומדוע לא סמך בזה על דברי התו' והרא"ש ושאר פוסקים דמתירין לקרות סומא והוא פלא ושראה בס' זרע אברהם שמתיר לקרות סומא עכת"ד:
ואחר המח"ר הפלאה זו איני יודע ואדרבה תימה על תמיהתו במה שחילק בין זמנם לזמנינו זה שקורא הש"ץ ואינו כן ומהמציאה שמצא שם בתענית כבר מצאה הרא"ם בתשובה ח"ב סי' י"ג ורמזו כנ"הג סי' קמ"א לאידך גיסא ששם נשאל על מי שעלה לקרות בתורה ונמצא שאינו יודע לקרות גם לא להכיר צורת האותיות שכתב דצריך להעלות אחר תחתיו ושכ"כ רבינו ירוחם מהרא"ש דצריך לקרות בנחת עם הש"ץ כדי שלא תהא ברכתו לבטלה ולפ"ז מי שאינו יודע לקרות אינו עולה וכו' והתו' שכתבו בפ' הקורא עומד ועכשיו נמי לא התקינו אלא שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות ואינו ר"ל שאינו יודע לקרות כלל כנ"ד שזה פחות יותר מהקורא ע"פ ומ"ש במגילה קראה ע"פ לא יצא אתיא זכירת זכירה דמשמע דאי לאו ג"ש יכול לאומרה ע"פ כבר תירץ הסמ"ג דג"ש זו אצטריך למי שמוציא עצמו בלבד וכו' אבל בנ"ד שצריך להוציא הרבים י"ח היאך יכול להוציאם והלא בהדיא אמרו בתענית היאך יחיד יכול לקרות בציבור בע"פ אע"פי שהקורא להוציא את אחרים הוא יודע לקרות ע"פ מעצמו כ"ש זה שאינו יודע לקרות לא בכתב ולא בע"פ וכו' עכת"ד. הרי מבואר ההפך דגם האידנא שקורא הש"ץ העולה הוא המוציא את הרבים י"ח ומסכים לזה דברי התו' והרא"ש שבזמנם כבר היה מנהג זה שיקרא הש"ץ. ועוד בהכרח שכן הוא ממה דקי"ל בנשתתק העולה הבא אחריו צריך לחזור ולברך גם בתחילה ויתחיל ממה שהתחיל הראשון לקרות ואי איתא לדבריו אמאי צריך העולה לברך בתחילה והרי הש"ץ הקורא פקח הוא ומדבר ושומע שהוא העיקר המוציא לרבים י"ח אלא ודאי העולה המברך הוא המוציא י"ח אע"פי שאינו קורא הוא בעצמו דמטעם זה כתב הב"י סימן ק"מ מרבינו יונה דאם בירך העולה בלחש צ"ל ולברך בקו"ר כדי להוציא י"ח לאחרים שלא שמעו ועוד אין לאומרו כי אם בעשרה וכשאמרו בלחש יחיד הוא ע"כ וכ"מ ממה דקי"ל דאף אם בירך על התורה בתפלתו ותכף קראוהו לעלות בתורה צ"ל ולברך שנתקנה ברכה לפניה כמו שנתקנה לאחריה וז"ל הרא"ש בתשו' כלל ב' בס"ת שנמצא בו פיסול כיון שהקריאה אינה כלום גם הברכה אינה כלום והקוראים בכשרים צריכים לברך כי נתקנה ברכה לקריאה זו להוציא הרבים י"ח אע"פי שהקורא בתורה בפרשת קרבנות בירך כבר חוזר ומברך על קה"ת ע"כ הרי שברכת העולה להוציא י"ח הציבור היא אע"ג דהש"ץ הוא הקורא דבימיו כבר נתקנה תקנה זו. ותו הרי קי"ל כל מילתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח כמ"ש במס' נזיר דף י"ב ובמס' בבא קמא דף ק"י וזה מוסכם ומאי דתרגמה מהרימ"ט בח"מ סי' כ"ג עיין להרב משאת משה ח"ב י"ד סי' י"א מה שכתב עליו ובשגם שיש לחלק בין איסורא דאורייתא לאיסורא דרבנן וכמ"ש המש"ל בפ' ראשון מהלכות ביאת מקדש מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא וכמ"ש החק"ל א"ח סי' מ' דף ע"א ע"ד ומהרא"י עצמו בס' ארעא דרבנן דף ל' ע"ד הביא דברי המש"ל הנז' וכתב עליו דבלשון אפשרות אמרה והוכיח מהרב אביו בתשובה מח"ב הנז"ל דאין חילוק בדבר וא"כ בשגם הש"ץ הוא המוציא מ"מ שלוחו של העולה הוא וכיון דהעולה לא מצי עביד אם הוא ע"ה או סומא גם הש"ץ קריאתו אינה כלום:
ומה שכתב עוד איך לא סמך על התו' והרא"ש ושאר פוסקים דסברי דסומא יכול לקרות ע"פ דברים אלו לא תוכל האר"ש שאתו דלשון זה משמע שכ"כ בפירוש בסומא ולא היו דברים מעולם אלא מכללא שמיע ליה כן ממ"ש דהא דדברים שבכתב אי אתה רשאי וכו' היינו דוקא במה שמוציא הרבים י"ח ורצה ללמוד מזה וה"ה בקריאת סומא בתורה לדידן היום דהש"ץ הוא הקורא והוא המוציא לרבים י"ח ואין דמיונו עולה יפה דגם תמול גם היום שקורא הש"ץ אינו אלא שלוחו של העולה דלפי דמיונו תקשי הרא"ש עצמו מתשו' הנז"ל וכן התו' עצמם שרמזם הרא"ם בנח"ל ובהכרח דקריאת ס"ת לדידהו הויא נמי מוציא הרבים י"ח ולפ"ז אין טעם במ"ש מדוע לא סמך מרן על דברי התו' והרא"ש ואדרבה הם עצמם מבעלי סברא זו ויפה כתב דאין לסמוך על ס' האשכול שהביא הנ"י ועל ס' האגודה כנגד רבים שחלקו שהזכיר שם:
ומה שכתב עוד דהא דדברים שבכתב הוא דרבנן מסתמות דבריו משמע שזה דבר מוסכם והוא עצמו בספרו קול אליהו ח"א סי' ב' כתב דלהר"א ממיץ הוי דרבנן ולהסמ"ג הוי דאורייתא אבל הרב חיד"א כתב בבר"י סי' מ"ט דגם הסמ"ג סבור דהויא דרבנן וכן סבר המרדכי וכדעת מהר"א ממיץ שהזכירו בעין זוכר דף כ"ג ושם כתב דספר חרדים סבר שהיא דאורייתא ומהרח"א סתר דבריו מ"ש במק"ק למ"ש בישרש יעקב יעו"ש. ובספרו חיים שאל ח"ב סימן ל"ח הביא דברי מהרא"י הנז' אשר בס' קול אליהו שכתב שם שהסמ"ג הקשה למה לי ג"ש דזכירה זכירה דליתה לזה בהסמ"ג ואחר המח"ר איך לא נזכר שם מש"ות הרא"ם הנז"ל שהזכיר פסק דינו ששם מהרא"ם בלד"א סימן ה' ס"ט שכן כתב בדברי הסמ"ג ובהכרח שמפרש כן בדבריו והכי מוכח ממ"ש הרא"ם בתוספתיו למגילה שמ"ש הסמ"ג אלא להוציא אחרים אבל להוציא עצמו יצא משא"כ במגילה דגם עצמו לא יצא ע"כ. וזה מוכרח ממה דהוצרך לג"ש דזכירה זכירה משמע דאי לאו ג"ש היה יכול לומר בע"פ ומהיכא תיתי לומר כן והא דברים שבכתב אי אתה רשאי וכו' אם לא שמוכרח דהא דברים שבכתב להוציא הרבים י"ח והכא איירי להוציא עצמו דאי לאו ג"ש זו ש"ד. והאמת שגם מהרא"י בקול אליהו ג"כ שם לא הזכיר מדברי הרא"ם ועיין בחק"ל א"ח סי' י"ב וסי' י"ג מ"ש בפרט זה ולקושייתו על מרן לא קשה אף דהוי דרבנן מ"מ אחר שמצא רבים ועצומים דסברי בקס"ת הכי פסק כוותייהו ולא חשש ליחידים מה גם במידי דספק ברכות דאין לקרותו לכתחילה מיהא מכ"ש דאין סברא זו דהויא דרבנן לכ"ע. והרב ער"הש סי' מ"ט כתב דסתמות הסוגייא דסוטה דף ל"ג מוכח דאיסור זה דאורייתא לפי פירוש ר"ח שכתבו התוספות שם וכן סבר הרשב"ץ הביאו החק"ל שם וכן בנו הרשב"ש שהביאו הוא עצמו בקול אליהו שם:
ומה שהקשה מהרא"י הנז' בספרו ארעא דישראל דף י"ט על מהרי"ע בבני יהודה סי' א' דכתב בפשיטות דאיסור זה הוי דאורייתא דהרי הר"א ממי"ץ כתב דהוי דרבנן לא קשה כלום דמהרי"ע עירו ארגיל דנקטי בשיפולי גלימייהו דהריב"ש והרשב"ש כנודע ובנדון זה הרשב"ץ ובנו סברי דהוי איסור דאורייתא ולכן מסתם עלה סתומי. ועליה דידיה דמר בכסא אליהו הנז"ל יותר קשה דכתב בסתמות דהוי דרבנן:
ומ"מ לדעתי הקלושה גם לדעת מרן אם עברו וקראוהו וכבר קרא בתורה מאי דהוה הוה דבספק ברכות לא נקטינן כמרן כמ"ש הרב חיד"א
בבר"י סי' ה' ואע"ג דרבים הם האומרים שאין קריאתו כלום בספק ברכות חיישינן ליחידים האומרים שלא לברך כמ"ש הרב זכור לאברהם ח"א דף חי וח"ג דף כ"ב מה גם בהצטרפות מ"ד דהא איסורא דדברים שבכתב וכו' אינו אלא דרבנן ובחשש ברכה לבטלה איכא מ"ד דהויא דאורייתא וכל זה בחול או במנחת שבת או בחו"המ שאין יכולין להוסיף. משא"כ בשחרית שבת וי"ט שיכולין להוסיף יקראו אחר שאין כאן שום הפסד ושום חשש :
סימן ה
מעשה באורח כהן שלא הכירו בו וקראו לישראל וכבר בירך והש"ץ בראותו כן קראו שני וקרא לו ממקום שפסק וטעה טעות גדולה דלא עבד כמני"ר הפר"ח דסבור דקריאת ישראל כאילו אינה וצריך לקרות לכהן ממה שקרא לישראל ודלא כמר החולקים על הפר"ח כמ"ש בחיבורי השומר אמת ששה משמותם. ועתה ראיתי בפתחי שערים להרב שער אפרים שהרב פנים מאירות והגאון נו"פ ח"ב סי' י"ד גם הם חלקו עליו ולסברא זו אין הכהן קורא כלל ומאי דהוה הוה ואם מוכרחים להעלותו מאיזה סיבה יקראוהו בתוך העולים ויאמרו אע"פי שהוא כהן ודוקא משלישי ואילך דשמא יטעו בו שהוא לוי אבל מש"ות הרדב"ז סי' תשכ"ד מבואר כל שאמרו אע"פי שהוא כהן או לוי אין חשש ועיין בדברי הגאון הנז' שם ודעת מור"ם דוקא אחר גמר העולים הוא שיכולין לקרותו:
סימן ו
מעשה בכהן אבל שקראוהו ביום שבת ואמרו שאבל הוא וקראו אחר צריכין לתקן את המעוות לקרותו בתוך העולים ויאמרו אע"פי שהוא כהן וראיה מר"ת הנזכר בי"ד סי' ת' ומ"ש הט"ז מספר אגודה היינו שלא היה המנהג שם להעלותו לאבי הבן באותו מקום אלא בקצת מקומות אחרים מיהו לכתחילה אין לקרותו כשיש שם כהן אחר כ"כ מהרי"ן בס' שמחת יהודה בפ"ז במס' שמחות:
הנה מ"ש מס' האגודה שכתבו הט"ז ט"ס הוא וצ"ל מהרש"ל שכ"כ הט"ז משמו אבל מ"ש מס' האגודה על חזרת הפרשה איירי דדעתו לאיסור ולא היה לו להוכיח
דינו משם דשאני אבי הבן דמנהגא בעלמא הוא וגם אינו אלא בקצת מקומות משא"כ כהן ולוי דדינא דש"ס הוא ואסמכיה אקראי ועכשיו קורא אפילו לפני חכם גדול שבישראל. ומר"ת הוכחה טובה היא דהוא דינא דש"ס דאחריהן קוראין ת"ח הממונים על הציבור וכמ"ש בס' נחלת שבעה סי' ז' ומשם באר'ה דדברי מהרש"ל הנז' דהגם דהמנהג במקומו מ"מ אינו בכל העולם בכהן ולוי ולא כמו שחשב הוא והדבר מוכרע מצד עצמו דאם גם במקומו אין שם המנהג מאי אתא לאשמועינן והוא פשוט אבל חידושו הוא הגם שהמנהג ההוא שם מ"מ אינו דומה לכהן ולוי שהוא בכל העולם משא"כ אבי הבן אינו בכל המקומות ויעו"ש בכנ"הג שם סי' ת' שדעתו כדעת מהרש"ל כמ"ש:
ודע דמהרש"ל כתב דהקונה קריאה במקום קבוע כמו סיום או במקום כהן הוי פרהסיא אם אינו עולה יעו"ש ומ"מ לדעתי במקום שנהגו שלפעמים הקונה מכבד לאחר אהובו או קרובו כמו באתרא הדין וכן בחזקת העולה הרביעי הנקרא מדליק שהיא ירושה מאבות לבנים ומוכרה לאחרים לפעמים הוא עצמו או היורש. מוכרה אין זה פרהסיא הואיל וכמה פעמים מכבד לאחרים ולא אמרה מהרש"ל כי אם כשעולה הוא עצמו דוקא וגם האגודה בפ"ק דמ"ק בזה איירי והוא דבר שהדעת מקבלו ויעויין בכנ"הג י"ד שם כשיוכל להשמיט עצמו:
ואירע ביום פורים שקראו לאבל ואמרו שהוא אבל והיה העולה השלישי וקראו לאחר ולא יפה עשו דמהראוי לעלות האבל יען דאין אבילות בפורים כמו שסתם מרן בי"ד ודלא כמ"ש בא"ח דסוגיא בדוכתה עדיפא כמו שהסכימו האחרונים הרב בר"י והרב כסא אליהו ומהרי"ע במנהגים ובס' משחא דרבותא בחלק האחרון דף רי"א. ועכשיו שקראו אחר לא שייך לקרות האבל כדי לתקן את המעוות כמ"ש לעיל גבי שבת יען דבפורים אין להוסיף על שלשה:
סימן ז
מעשה ביום חו"המ של חג אחר שקרא העולה השלישי ובירך הרגישו שיש בקריאתו טעות בתיבת כמספרם כתוב בי"ת במקום פ"א. הנה הדבר ברור ממ"ש הרב חיד"א בבר"י סי' קמ"ג ממהר"י בנמצא טעות בקריאת הלוי בחול המועד של חג כיון שהישראל חוזר וקורא מה שקרא הכהן ולוי אין צ"ל וכן הוא בשני וחמישי ובמנחת שבת ולא ס"ד משום דהישראל עתיד לקרות במה שקראו כהן ולוי ולרווחא דמלתא כתב כן וה"ה אם קרא גם הרביעי וכבר בירך מאי דהוה הוה וכמו שכן מבואר ממ"ש וה"ה בשני וחמישי וכן בשבת שחרית וכמו שביאר מני"ר במחב"ר סימן קמ"ג והיא חמירא יותר משאר קריאת המועדות דבשבת חוזר על הדילוג ואפי' אחר קריאת מוסף משא"כ בקריאת המועדות ושאני טעות מהדילוג דבטעות איכא מ"ד דבס"ת פסול קורין בו לכתחילה ולכן אע"ג דקי"ל דמוציאין ס"ת אחר הנ"מ כל עוד שלא גמרו הקריאה לא כן אם כבר גמרו דמאי דהוה הוה ועיין להרב פרי האדמה ח"א דף ח"י נדון קרוב לזה:
סימן ח
כהן שקורא ראשון בזמן הזה אפילו בפני חכם גדול שבישראל כידוע והוא דעת רב עמרם ורב נטוראי כמ"ש בטור סימן קל"ה ושם הבית יוסף יישב דברי הרא"ש דלדעת הטור הרא"ש פליג על זה וחילק לדעת הב"י דהרא"ש ברשות איירי ובש"ע סתם הדברים דמשמע שגם ברשות לא וכ"כ העט"ז שם מהב"ח וכן דעת הט"ז. ומזה ימים כהן אחד מכר עלייתו לישראל בדמים והוא יוצא חוץ לב"הכנ לפ"ז לאו שפיר עבדי ואפילו לדעת הב"י בדברי הרא"ש דברשות ש"ד הנ"מ למי שגדול כי היכי דלא ליתו לאנצויי אבל ליהנות מזה בממון לא וכ"ש אם הקונה עם הארץ הוא. וחדשים מקרוב באו תוקעים ביום ר"ה שהמנהג להקרות להתוקע לס"ת כמ"ש מור"ם סי' תקפ"ה ויסוד זה מהכולבו וכמ"ש שם בדרכי משה והם מכרו אותה העלייה על אבן המקח בהכרזה בב"הכנ ועליה זו עשאוה כהחיובים ככהן ולוי ואבי הבן ושכן בס' שער אפרים כתבו החיובים הנז' וכי היכי דהתם חיובא עליו לעלות ולא סגי למנות אחר ה"נ בזה ולא עוד אלא שיש חשש אחר ממ"ש כל הנוטל שכר לתקוע אינו רואה סימן ברכה וכמ"ש מרן שם ועיין בט"ז סימן קנ"ג דבדבר שהוא לכבוד בעלמא ואינו קנוי לו במעות אינו רשאי לתתו לאחר:
איברא דמזה ימים יש תוקע כהן ת"ח ודחיקא ליה שעתא כיון דהוא קורא ראשון אי אפשר לעלות בקריאה הקבועה לו שהמנהג הוא לקרותו ביום ראשון לסמוך וביום ב' למשלים נתננו לו רשות למוכרה דמינכרא מלתא משא"כ אם הוא ישראל:
סימן ט
מעשה בבית מדרשי ביום ש"ק כשעלה המפטיר להפטיר עד שלא בירך על הס"ת ראה הש"ץ באותה יריעה עצמה שהיא מסדר השבוע הבאה תיבה אחת שאות אחת או שנים ממנה אין רישומן
ניכר כלל והורתי להוציא ס"ת אחר כיון שעדיין לא בירך יען כי הרשב"ץ ח"א סי' קל"א שהביאו הב"י סי' רפ"ב אע"ג שכתב להקל בשבתות דעלמא דאין צריך להוציא ס"ת אחר עכ"ז סיים ועדיין יש לפקפק. מה גם לדעתי דעת הדיוט דלא היקל בזה הרשב"ץ תחילת דבר אלא כלפי השואל דלא ירד לחלק בין שבתות דעלמא לשבת שיש בו חובה אחרת או בי"ט וכמ"ש בחיבורי השומר אמת דף מ' אבל מה נעשה שהרב כנ"הג דעתו שם וכן בשיירי שם סבר דהמיקל לא הפסיד וכתב שכ"ד מור"ם בי"ד סי' רע"ט וכ"כ המג"א סי' קמ"ג וכן פסק האמ"ל והרב חיד"א בלד"א ואיכא בינייהו דהרב אמ"ל סבר דלא יפטיר בברכות ולהרב חיד"א יפטיר בברכות וכן נקיט ואזיל מהר"א קלעי בש"ות חס"ל סימן ח"י יען דרבים הם האומרים כן מור"ם וכנ"הג והרב דבר משה ח"א סי' י"ב ומהר"ש אלגאזי שהסכים שם עם כנ"הג והרב חיד"א בלד"א ואלו החולקים אינם אלא ארבעה הרב פרח מטה אהרן ח"א סי' מ"ג והרב פרי האדמה ח"ג דף ו' ושכ"כ מהרב דבר שמואל סי' רצ"ב ושס"ו והמחמיר תבא עליו ברכה להראות יופי התורה ודקדוקיה וכ"ד הרב ב"ד סי' נ"ט שערער על דברי מהר"ש אלגאזי ולא זכר שר מה שסיים הרב פ"הא שם שרמז ממ"ש הרב לקט הקמח ורוב העולם נהגו כך וכן דעת הט"ז י"ד רע"ט והביאו המג"א שם שאם נמצא טעות בשביעי ישלים בס"ת זה ומוציאין ס"ת לצורך המפטיר וכ"כ בהגהה בס' בית הלל י"ד שם וכ"כ בס' שערי אפרים בפתחי שערים דף ה' מס' בני יונה וכ"כ הרב מאמר מרדכי סי' קמ"ג נמצא דרובא האומרים להוציא ס"ת לצורך המפטיר מה גם דרוב העולם נהגו כן ומסתברא כוותייהו דהני רבוותא להוציא ספר אחר למפטיר ממה דקי"ל דאם קרא שני פסוקים צריך לחזור ולקרות ולברך דאין נגרע משאר העולים וכמ"ש הרב חיד"א ביוסף אומץ סי' י"ב והדר ממ"ש בלד"א סי' י"ט דכיון דחשבינן ליה כשאר העולים גם בהאי מלתא נמי אע"פ שיש לחלק קצת וכמ"ש בס' אשדות הפסגה סי' ד' דף ח'. ותו גם לדעת סיעת"א דשמיא המקילים שלא להוציא ס"ת אחר הנ"מ שכבר בירך והתחיל לקרות ונמצא הפיסול שכן מוכח מלשון מור"ם י"ד שממנו דקדק בשכנ"הג דגם הוא מיקל בזה וכן מלשון כנ"הג ושאר רבוותא המדברים בזה וכן מוכח ממ"ש בס' פרח שושן כלל ב' סי' ג' דחושש גם לברכה שאינה צריכה דקריאתו אינה חובה אולי לא יצטרך לברך אם נמצא פיסול וכשאתה מזקיקו להוציא ס"ת בהכרח לברך ברכה אחרונה משא"כ בנ"ד דעדיין לא בירך בראשונה אלא דמריהטא דלישנא של הרב מהר"א קלעי שם בלשון השאלה נראה כנדון דידן דעדיין המפטיר לא בירך ועכ"ז הסכים שלא להוציא ס"ת אחר ויפטיר בלי ברכות ובענין ברכות מסקנתו שם גם בבירך בתחילה על התורה ונמצא הטעות כל שלא בירך לאחריה יפטיר בלי ברכות לחוש לדעת הרב אמ"ל דסבור כן. ודבריו תמוהים לא זו דגם אם הרגישו בטעות קודם שבירך על הס"ת דאין צריך להוציא ס"ת אחר דהא מנליה הואיל והכא לכתחילה הוא ולא דיעבד אף זו דאף אם בירך בתחילה על התורה לא יפטיר בברכות לחוש לדעת האמ"ל שכן סבור דמה זו סמיכה על הרב אמ"ל דדעת יחיד הוא וכמ"ש בס' אות אמת עליו ועוד דאעיקרא דברי האמ"ל תמוהים מצד עצמם דכל עיקר טעמו שלא לברך על ההפטרה כל שקרא בס"ת פסול ונמצא הטעות אחר שקרא שלשה פסוקים המפטיר או המשלים בס"ת פסול אחר שכבר קרא חובתו בג' פסוקים והוא המפטיר כמו שפשטה הוראת כנ"הג בשאר מקומות ע"כ מכח מה שהשריש ממרן הב"י סי' רפ"ד מש"ות הרשב"א שהביא הכולבו על איסור בקס"ת פסול כתב ובהפטרה ששאלת אי אפשר שאין מקפידין בה ומברכין על הקריאה אפילו בלא ספר ע"כ וט"ס הוא וצ"ל אפשר במקום אי אפשר ומיהו דוקא במקום שקראו בתורה ואע"פי שהס"ת פסול וכו' ומביא אח"ך מכנ"הג ובשיירי דכתב ולרבינו ב"י שומעין ומייתי תו התם מדברי הרב מג"א סימן רפ"ד דפירש בתשו' הרשב"א הנז' דעל ספר ההפטרה דאינו עשוי בגלילה כס"ת אלא כתוב בין הכתובים קאי ולפ"ז יוצא לנו הפך ממ"ש הב"י וכל שהס"ת פסול המפטיר לא יפטיר בברכות והרשב"א לא על הס"ת קאי רק על ההפטרות שאינם כתובות בספר דאין קפידא בהם וכן ראה בס' לקט הקמח שהאריך בזה וכן מצא בש"ות הרשב"א שאין לקרות בהפטרות שלנו שהם בקונטריס וכו' ואע"פי שבהפטרות רגילין להקל בהם זהו לפי שאין מצויין כלל ספרים של נביאים וגם הפטרות לא הותרו לכתוב מן הדין לפיכך מקילין בהם אבל בקריאה בתורה אין מקרין כלל. כלל העולה שמ"ש הרשב"א שמברכין על התורה אף בלא ספר לא קאי על הס"ת וכו' ודבריו נכונים המה ולענין ברכה ספק ברכות להקל וכל שקרא המפטיר או המשלים בס"ת פסול אחר שקרא חובתו ג' פסוקים והוא המפטיר כמו שפשטה הוראת כנ"הג בקצת מקומות נכון הדבר שלא יברך המפטיר ברכות ההפטרה ויקראנה בלא ברכה עכת"ד:
ואחר המח"ר מלבד דהרב כנ"הג כתב דלדברי הב"י שומעין וכ"כ הרב פרח שושן כלל ב' סי' ג' בדעת מרן ומהרש"ל בס' ב"ד של שלמה דף ח"י ע"ד ומהרי"ע במטהו יפרח סי' רפ"ד אע"פי שראה שם דברי המג"א וגם הביא שם דברי הרב לקט הקמח סיים ואין לנטות מדברי הב"י כ"ש שהסכים עמו כנ"הג וכ"כ בס' גן המלך סי' ס"ב. והרב מאמר מרדכי סימן רפ"ד כתב דפשיטות דברי הרשב"א כמ"ש בב"י אבל באמת מש"ות שהביא הרב לקט הקמח לא משמע הכי אך י"ל דהא והא איתא דיש להפטיר על ס"ת שנמצא פסול ויש להפטיר בהפטרה שאינה כתובה בגלילה כספר ובזה איירי תשובה שהביא ה' לקט הקמח ותשו' הכולבו שהביא הב"י מייתי לקרות ההפטרה בברכות אף שקראו בס"ת שנפסל ולא עוד אלא כל זה בשגם נמצא הטעות בשאר העולים דאכתי לא נשלמה חובת היום דהא סתמא קאמר ואם באנו להחמיר לחוש לספק ברכה אף שנאמר דאנן בתר מרן גרירי מ"מ בענין ספק ברכות שאני דבזה לא קבלנו הוראותיו כמ"ש הרב חיד"א בבר"י א"ח סי' ה' בפרט שיש פנים לומר בכוונת הרשב"א כמ"ש המג"א והרב לקט הקמח ובנפל היסוד נפל הבנין אבל במה שרצה לעשות מעשה כן גם כשקרא המפטיר או המשלים ג' פסוקים בהכשר במקום שנהגו כהוראת כנ"הג שהוא הוא המפטיר הא מנליה שגם בזה יפטיר בלי ברכות דהרשב"א לא איירי בהכי ומדברי הרב לקט הקמח שהביא ממנו מבואר חילוק הזה ומבואר ברור מדברי הרב חיד"א בלד"א סימן י"ט וכן הוא במהר"ם מלובלין סי' פ"ד דאתשיל בנמצא טעות אחר קריאת השביעי בקרא שלשה פסוקים בהכשר ואין להם ס"ת אחר והם מנהגם לקרות עשרה בכל יום שבת וכתב דאין להעלות עוד אחר ואותו השביעי יגמור עד סוף הפרשה ויברך אחריה וכתב הרב א"ר סי' קמ"ג על דבריו ויפטיר הפטרה בברכותיה ועדיפא מינה כתב החק"ל בשיירי א"ח אשר בסוף ח"ב מי"ד סי' ח' לאתרוותא דנהגו כהוראת כנ"הג הנז' שהשביעי הוא המפטיר אם לא ידע להפטיר יקרא אחר ג' פסוקים בספר הפסול בלי ברכה ויפטיר בברכות וכ"ד הרב שע"א דף י"א ומ"ש מס' מהר"א אלקלעי שם על מ"ש מהר"י סיד בס' אות אמת הנז"ל דסברת האמ"ל סברא יחידאה היא ואינו כן דהא איכא האמ"ל שהביא מהמג"א ולקט הקמח דלא ס"ל כהב"י מי איכא ספיקא דלא מצו למימר קי"ל דאעיקרא לא מצינו מי שיאמר שיברך זולת הכולבו מהרשב"א ודבריו סתומים וכו' ולא ידעתי מאי קאמר וכמ"ש בחיבורי השומר אמת שם דאנן בקריאת המשלים לאתרוותא דנהיגי ככנ"הג עסקינן שכבר קרא שלשה פסוקים בהכשר או לדידן בקריאת המפטיר ומה ענין זה לשאר העולים שבזה קאי הרשב"א שהביאו הכולבו וכן מג"א ולקט הקמח ושם מבואר כמ"ש ואיהו נגרר אחרי האמ"ל בדבריו הנז"ל. ולא דקדק בענין ודברי מהר"י סיד שם בהכי איירי למקומות דנהיגי כהוראת כנ"הג הנז' וכן לדידן בנמצא טעות במפטיר ומ"מ בנ"ד יודה בו מהר"א אלקלעי הנז' דע"כ לא קאמר דאין להוציא ס"ת אחר. אלא בנדונו שכבר קראו. הטעות ההוא ומקודם חשבו שאינו פוסל ועתה בקריאת המפטיר הביטו וראו שהוא פוסל והוי דיעבד משא"כ נ"ד דאכתי לא נראה הפיסול כלל ומהיכא תיתי לקרות בו לכתחילה:
ואין לומר בנ"ד כיון דהפיסול בסדר אחר אין לחוש דהרי
קי"ל ס"ת שנמצא בו טעות הרי הוא כחומש בעלמא וכמ"ש מרן סי' קנ"ג ואע"ג דאפשר לתקנו וכמ"ש הבא"הט שם וחומשים אין לקרות בהם בברכה וכמ"ש מור"ם סי' קמ"ג איברא דדעת מור"ם שם והוא לקוח מהר"ן בשעת הדחק כשהחומש אחד כשר קורין בו אף שיש פיסול בשארה והיינו בחסר ויתר וכמ"ש הרב א"ר והא ודאי לדידן ליתה. וכמ"ש הרב שע"א ועכ"פ מהא שמעינן כל שהפיסול בחומש אחד בשגם שאינו בסדר היום אין מי שמתיר לקרות בסדר הכשר ענין השייך ליום ההוא:
ודע דהרב חיד"א בלד"א סי' י"ב סכ"א כתב מספר מ"וק וספר מעיל צדקה אם בשבת ידע שיש טפות שעוה בפרשיות אחרות כל שבסדר היום אין בו שרי לקרות בו ע"כ ואין זה ענין לנ"ד דשאני התם דאין כאן שום פיסול באותיות אלא שהאות מכוסה וכמ"ש בס' חזון למועד בש"ות שבסופו סי' י"ג דף ר"ך מהרב שבות יעקב. שכ"כ מס' הפרדס. ותו ממה דקי"ל כל הראוי לבילה וכו' וכמ"ש הרב אמ"ל ואע"פי שדחהו תיסגי לן אם הוא בסדר ההוא וכשהוא מסיר השעוה אין כאן לתא דחק תוכות וכמ"ש הפר"ח בהלכות גטין סימן קכ"ה סט"ו מהמג"א סי' ל"ב סכ"ג:
ומה שהרגיש הרב חיד"א שם בלד"א על האמ"ל שכתב זה מהמג"א שאינו אלא לשון הפר"ח סי' קכ"ה לא על האמ"ל תלונתו אלא על הפר"ח שכן כתב מהמג"א והאמ"ל כיון דמצא כן הפר"ח שכתב כן משם המג"א כתב גם הוא מהמג"א עצמו ואע"ג דהמג"א לא כתב אלא אם נטף שעוה וסלקה מותר כמ"ש בסי' ש"ם מינה מוכח דאין כאן חק תוכות כדברי הפר"ח ואע"פי שאין האות ניכרת בין שנפלה על האות או בתוך האות ועל כרחין כשאין האות ניכרת דאל"כ מאי אתא לאשמועינן דכ"הג אפילו בדיו שרי ודלא כהרב גט פשוט שם שנסתפק בטיפת שעוה אם חשיב חק תוכות בהסרתה וכבר מהרי"ן בגט מקושר שם הרגיש עליו מהפר"ח ומג"א הנז':
סימן י
מעשה ביום ש"ק שנמצא בס"ת בירך הימיני של הה"א שיש בו פירוד למטה שיעור מעט מזער ונשאר עדיין יש בירך שיעור ירך והחלק ההוא של הפירוד נראה לעין כל וחילק הירך הנז' לשנים ואיש חכם בעיניו פסלו והביאו ס"ת אחר ולא ראה שש"ס ערוך הוא במנחות דך כ"ט איגרא חמוה דרבי אבא איפסיקא ליה כרעא דה"א דהעם בנוקבא אזל לקמיה דרבי אבא א"ל אם נשתייר בו כמלא אות קטנה כשר ע"כ וכ"ה שם בוי"ו דויהרג וא"ל אייתי. תינוק וכו' והב"ח הובא בשיירי א"ח סי' ל"ב אות ל"ב דלא שנא נפסק בנקב או שלא ע"י נקב אלא שנראה החלק והגויל באמצע האות לא מכשרינן ע"י תינוק אא"כ נכתב האות מתחלה כתקנה וכו' יעו"ש ממילא גם בירך הה"א דלעיל ה"נ דמה לי ניקב או. נפסק לב' והגויל קיים שגם בזה אם מעיקרא כתיקונו וכתב כשר דבה"א דוקא איירינן וכמ"ש הב"י שם ליישב דאיך מכשרינן בנוקבא דה"א והא בעינן דכל אות שיהא מוקף גויל מארבע רוחותיו אלא ודאי משום דהכא איירינן שאירע אח"ך ומתחילה כדינו נכתב. ומסתברא דאין לחלק בין הוי"ו דויהרוג ובין הה"א דהעם וכן משמע ליה מהמרדכי שהביא הב"י סי' ל"ב וז"ל דהאי שיעורא לאות ה"א ודכוותה אבל אותיות הפשוטות שאין להם אלא ירך אחד אי אינקיבו או הפסיקו אין שיעורם כאות קטנה והכי דייק לשון הרב חיד"א בלד"א סי' י"ג באות הה"א רגל פנימי שלא נשאר ממנו שיעור אות קטנה וכן רגל ימיני משמע בין ע"י נקב או ע"י פירוד והחלק קיים וכ"נ ממ"ש שם סמוך ונראה אם נפסק קצת עוביו וסתמא קאמר ומ"ש סי"ד ס"ד וכן אם ניקב רגל פנימי וכו' לישנא דש"ס והרמב"ם וש"ע נקט ובש"ס כי איתשיל הכי איתשיל דהמעשה בנקב היה ואדרבה ניקב גרוע יותר הן שחילק האות לשנים הן שאינו מוקף גויל משא"כ בפירוד דהחלק קיים והוא מוקף גויל:
סימן יא
במנחה שיש הפטרה אם השלישי לא ידע להפטיר דעת השואל להגאון הרב נודע ביהודה ח"ב סי' ק"י
דמי שבא להפטיר צריך לקרות ג' פסוקים בס"ת ויפטיר אח"ך וכאן לא שייך לסמוך על מ"ש מור"ם בסי' רפ"ד שאם קראו למי שאינו יודע להפטיר יפטיר אחר בלי קריאה ששם ביאר המג"א דמוכחא מילתא כיון דהפסיקו בקדיש מה שאין כאן דאין קדיש ואם מפני שאין מוסיפין אין לחוש דמור"ם התיר בחתנים בשני וחמישי והגאון כתב לו דאין דבריו נראים ולדעת השואל דמור"ם התיר להוסיף כשיש איזה צורך א"כ בכל תענית ציבור יעשו כן לקרות למפטיר בפ"ע דהרי בש"ס לא הכריעו אם המפטיר עולה או לא וכתבו התו' לכך בשבת וי"ט אינו עולה שהרי מוסיפין וכו' אבל בחול אין לסמוך על מ"ד זה. ואין לומר דמספק נעביד לחומרא דהא חומרא דאתי לידי קולא היא בהא דקי"ל דאין מוסיפין ואם דינא הוא דעולה נמצא דמוסיפין שלא כדין ולדברי השואל יעשו כן בכל ת"צ כיון דבחול רשאין להוסיף כשיש צורך כדי לצאת י"ח האמוראים אם המפטיר עולה או לא ושאני הך דכתב מור"ם בחתנים דאצלו הוא מועד ובמועד מוסיפין ומ"ש הרב"י סי' רפ"ב ומור"ם סי' רפ"ד לתת טעם דהפסיקו בקדיש ה"מ בשבת וי"ט שיכולין להוסיף ואין דנין אפשר וכו'. ואם נאמר שזה מאמר מוחלט שהמפטיר קורא בתורה תחילה ואם המפטיר עולה הוא מחלוקת אמוראים א"כ היכא דא"א מוטב שיקרא אחר בתורה לקיים מאמרם שהמפטיר קורא בתורה תחילה ואם משום דאין מוסיפין נסמוך על מ"ד דאינו עולה ואין כאן הוספה אומר אני דנפיק מינה חורבא דהכל רואין בכל ת"צ שאין קורין אלא שלשה עם המפטיר הרי דהמפטיר עולה ועכשיו כשיראו שקראו ארבעה יבואו להוסיף בכל פעם בשני וחמישי ואין דומה למ"ש מור"ם בחתנים דהתם אית ליה קלא ומ"מ אם הלוי יודע להפטיר יפטיר הוא ואם אינו יודע יפטיר הכהן ואם לאו יפטיר מי שלא קרא כלל עכת"ד:
והן אמת דמ"ש השואל ממ"ש מור"ם ומג"א ויצא לחלק דשאני התם דהפסיקו בקדיש משא"כ כאן אחר המח"ר אינו כן דבשלמא התם דמשתעי הריב"ש דעיקר מטרין זה ממנו
כיון דאמר המפטיר קדיש על ס"ת הראשון העולה בס"ת השני מוכחא מלתא דבעד המפטיר קרא דחובת היום כבר נגמרה בס"ת הראשון ועיין בבר"י סי' רפ"ד אות ב' ובס' מחצית השקל. ומזה למדו שגם בשבת דעלמא שאין כאן אלא ס"ת אחד כשקרא המשלים קדיש הרי נשלם חובת היום וכשקראו למפטיר ונמצא שאינו יודע יפטיר אחר שלא קרא דכבוד תורה איכא בקריאת אותו שעלה ולא ידע להפטיר משא"כ במנחה דהמפטיר הוא מחובת העולים מה יושיענו אם איכא קדיש במנחה או לאו ועיין בב"י סי' רצ"ב ובשיירי שם ולהרב שדה הארץ סי' כ"ח ולדבריו במקום שנוהגים לומר קדיש במנחה פשיטא ליה דאין צריך לקרות אחר היודע להפטיר ואינו כן כיון דהעולה הזה הוא מחובת היום והוא המפטיר לא קרא לכבוד התורה. אבל מ"ש עליו הגאון אחרי בקשת מחילה הראויה אין לי פה להשיב מ"ש א"כ בכל ת"צ יעשו כן שהרי בש"ס לא הכריעו האמת אע"ג דבירושלמי אמרו בסתמות דאינו עולה ובש"ס דידן אפליגו בה מ"מ כל הפוסקים פסקו שעולה מלבד בעל הה"ג ורבינו ישעיה בספר המכריע וראייתם ממ"ש בפ' בני העיר ר"ח שחל בואתה תצוה אמר אביי קורין שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור וחד קורא מכי תשא עד ועשית כיור ואע"ג דהר"ן דחה ראיה זו מ"מ הסכים לדבריהם כיון דמידי דרבנן הוא והכרעתם של כל הפוסקים הכרעה רק לרווחא דמילתא בשבת וי"ט שיכולין להוסיף התקינו לעשות ככ"ע וא"כ מה מקום לומר דבת"צ הו"ל לתקן כן אחר שנפסקה ההלכה ובחול ובמנחה של י"הך וט"ב אין מוסיפין ויש כאן חששא לברכה שאינה צריכה. ומ"ש בשגם נאמר שזה מאמר מוחלט וכו' נפיק מינה חורבא דיבואו להוסיף בכל פעם י"ל כיון דידוע דבכל ת"צ אין קורין אלא שלשה ועכשיו קורין ד' ובראותם דבר משונה שואלים בו ואומרים להם המאורע על שהשלישי לא ידע להפטיר ועוד למנהג שקורין בת"צ בפרשת ויחל והוא ע"פי מס' סופרים וכמ"ש התו' בפסחים דף מ' ע"ב השלישי מסיים באשר אני עושה עמך בהכרח אם קוראין עולה חוזר עמו ממה שכבר קרא דהוא עניינא דיומא משא"כ מה שלמטה ממנו ובחול אין דרך לכפול זולתי בקרבנות החג וכן בנשיאים בחנוכה משום דא"א בענין אחר ובראותם שנוי זה ישאלו וישיבו אותם ממה שהמפטיר לא ידע לקרות ודוגמא לזה כתב הרוקח ושב"הל ופסקו מרן סי' תרפ"ד ביום ר"ח טבת שמוציאין ב' ס"ת וקראו ארבעה בר"ח יקראו אחר בחנוכה משום פגם הס"ת ולא חשו דנפיק מינה חורבא דבר"ח יקראו חמשה ושמא ה"נ כדי שלא לעבור על מ"ש דהמפטיר קורא בתורה תחילה מפני כבוד התורה לא חיישינן לחורבא ותו דהא דאין מוסיפין קולא הרבה דאין הטעם אלא משום בטול מלאכה כמ"ש רש"י במשנה ומכל זה נראה שיש פנים להשואל ההוא:
והנה ראיתי לרבינו ישעיה בס' המכריע סי' ל"א שכתב מרב נטוראי גאון שאין חובה להפטיר במנחה ולכן המפטיר עולה משא"כ בשחרית שבת וי"ט. האמת שבמשנה אמרו במנחה אין מפטירין אלא דבשבת דף קי"ו איתא שהיו מפטירין בכתובים וכ"כ התו' שם דף כ"ד על מ"ש שם בש"ס המפטיר בשבת בנביא וכו' מ"מ לפי דברי התוספות והרא"ש במגילה דף כ"ג שכתבו פסק ר"ת שהמפטיר עולה ולכן אנו נוהגים בתעניות במנחה ובט"ב שהשלישי עולה ומפטיר וכן בי"הך במנחה אבל בשחרית שבת וי"ט אינו עולה וכו' דהמפטיר אינו מן המנין כיון שיכולין להוסיף וכו' הרי דכללו מנחה עם ט"ב שהוא בשחרית ג"כ ולא כתבו טעם למנחה משום דאינו חובה להפטיר אלא ודאי נראה בשגם שאינו חובה להפטיר ואם בא להפטיר צריך לקרות בתורה תחילה מפני כבוד התורה. ותו דרבינו נטוראי גאון סבור דכשיש חובה לקרות בנביא והיינו בשחרית בשבת וי"ט אינו עולה ולכן סבר מר שיש כאן הפרש הנז' בין שחרית למנחה אבל לדידן דקי"ל לעולם שהמפטיר עולה אין לחלק בין כשיש חובה להפטיר או לאו דלעולם צריך לקרות בתורה מפני כבוד התורה:
ואגב ראיתי למרן סי' רפ"ד שכתב משם תשובה אשכנזית דאם אינו יודע להפטיר כי אם הכהן והלוי
וזה שעלה אינו יודע להפטיר מקרין אותו דאטו מי עדיף מקריאת בכורים וחליצה ע"כ וכ"כ בש"ות מהר"ם הארוכות סי' ד' ומה שלא כתבו בש"ע וכן מור"ם בהגהתו אולי שלא נהגו בזה וגדול כבוד הבריות ונ"מ אם מחל על כבודו אלא דצריך להתיישב אם אינו יודע גם ברכות ההפטרה דבר קשה להקרותו הברכות:
סימן יב
ראיתי בס' משבצות זהב הנד"מ לעמיתנו בתורה יש הרב חק נתן נר"ו דף נ"ב ע"א שכתב מהרב הקדוש אביו זלה"ה מעשה שהיה בהיותו בע"הק מירון תובב"א באחד שקנה קריאת הפטרות של שני ימים של ר"ה וביום הראשון עשה מצוותו וביום השני ראו פיסול קרע בס"ת באיזה תיבות אי הוי מקח טעות או ישלם החצי והשיב דהחצי לית דין ולא דיינא שחייב לשלם והחצי השני נראה לדמותו למ"ש מרן בח"מ סי' רל"ב בטבח שמכר ונמצא טריפה שיש לתלות ביד הקונה דהמוציא מחבירו עליו הראיה אם הקרע הוא חדש י"ל דמהכריכה נעשה ונסתחפה שדהו וישלם הכל וההיכר שבין קרע חדש לישן כמו בריאה בחוליא הנז' בי"ד סי' ל"ד ובנקב שבריאה שכתבו הפוסקים בחינותא לדעת מהו החדש והישן ע"כ ומני"ר דיבר על הידוע אצלו כי ס"ת הנז' הוא במעון הקדוש ציון התנא האלהי רשב"י הקדוש ורבי אלעזר בנו זיע"א ואין להם אלא ס"ת אחד ישן נושן וכשיש ב' חובות ליום בהכרח לגוללו מחובה לחובה וביום הראשון מחובה ראשונה לשניה לסדר הקרבנות ולא אירע שום פיסול ולכן קיים מצוותו ביום הראשון וביום השני כשהוצרכו לגוללו לחובה ראשונה גללוהו וקראו בו וכשחזרו לגוללו לחובה השנייה נמצא פיסול וזהו שכתב מחמת הכריכה והוא קרע חדש או שמא קרע ישן הוא והפיסול בפרשה אחרת לא בחובת היום ולכן ביום ראשון לא הרגישו ובשני הרגישו. ובעיקר הדין שכתב ממ"ש מרן סי' רל"ב המע"ה אחר המח"ר התם על הלוקח להביא ראיה שלא נעשה ואם אין כאן ראיה יפסיד ואפילו שלא נתן יתן אבל המע"ה כשלא נתן לא יתן דאז המוכר המוציא ממנו עליו הראיה שזה נעשה אצל הלוקח וכשאין לו ראיה יפסיד והיינו שלא יטול מהלוקח וכמ"ש מרן שם בגבינה ועיין בב"ח ובהסמ"ע מ"ש לחלק בין הנושאים משום דסתם בהמות בחזקת כשרות הם ולכן על הלוקח להביא ראיה משא"כ בגבינה וס"ת בחזקת כשרות הוא ועליו להקונה להביא ראיה דמקודם נעשה פיסול זה ואפילו שלא נתן יתן. ומ"ש עוד לדמותו להיקף גרגרת וכן מהריאה מלבד שיש לחלק בין דבר שהיה בו רוח חיים לעכשיו אחר שחיטה בנקל להבינו בפרט תכף אחר שחיטה לדבר שהוא דומם קשה להבינו מה גם בס"ת זה שהוא ישן נושן כאשר אני יודע. ותו אף דיהיבנא ליה כל דיליה דיכול להבחינו בשלמא בהמה וגבינה וכן האשה שאמרה לבעלה נאנסתי משום דברשות הלוקח אירע ונסתחפה שדהו אבל ס"ת שבהיכל ברשות הקהל הוא ובמכירתם המצוה לא יצא מרשותם הס"ת וכמו שמזלו גרם שנפסל הס"ת גם מזלם גרם שנמנעו מלשמוע ברכות ההפטרה שהיא חובת היום וגדול העונה אמן יותר מן המברך והסברא נותנת גם בקרע חדש פטור מלתת ולפ"ז אם נמצא פיסול בתוך העולים ואין שם ס"ת אחר והמנהג למכור העליות אותו עולה שנמצא בקריאתו הפיסול ישלם החצי כנגד ברכה שכבר בירך בראשונה משא"כ ברכה אחרונה שאינו יכול. לברך זולת אם נמצא הפיסול בתחילת הקריאה שאז ברכתו שבירך אינה כלום כיון שאין שם ס"ת אחר להשלים קריאתו:
סימן יג
בפה העירה ראיתי נוהגים בשבעת ימי חופה שמתפללים אצל החתן ובכללם שני וחמישי שיש שם קס"ת וכן בשבעת ימי אבילות ואינם נותנים אל לבם ללכת לב"הכנ לשמוע קס"ת וכן בכל שבתות השנה שמתאספים חבורות חבורות אחר חצות בבתים הקבועות לזה ללמוד שם רבינו בחיי ומדרש רבה ודברי מוסר וכיוצא ומתפללים שם מנחה בלי קס"ת ואח"ך הולכים לביתם לסעוד סעודה ג' ורע עלי המעשה לבטל תקנת עזרא ובפרט בשבת במנחה שאין להם עסק ואעיקרא היה להם לקום בשעת מנחה ולילך לב"הכנ ואף שמצאו שכבר התפללו יתפללו הם שם ויוציאו ס"ת כי' בכל אגודות אלו יש בכל אחת יותר מעשרה. ואין זה ענין למ"ש הרמב"ם בפ"ח מהלכות תפלה בית המדרש קבוע קדוש יותר מב"הכנ והוא שיתפללו בעשרה היינו דוקא בית המדרש ולא הבתים הללו שמשתמשים בהם לכל צרכיהם וכשלומדים בו ד' או ה' שעות בכל שבעת הימים אינו נעשה בזה בית המדרש ותו דכתב מרן סי' קנ"א בשם י"א דב"המ זה הוא של רבים ולא של יחיד והרא"ש הביאו הטור סי' ז' מחלק בין זמנם לזמנינו ותו מאן לימא לן דבבית המדרש אין שם ס"ת והכי מוכח ממ"ש הב"י שם מרבינו יונה ליישב לדעת הרמב"ם דב"המ דאיירינן ביה כשיש שם עשרה דא"כ מאי רבותיה ותירץ משום דב"הכנ יש שם הרבה ב"א וברוב עם הדרת מלך ואי איתא דאין שם ס"ת הו"ל למימר האי רבותא אע"ג דאין כאן ס"ת בית המדרש עדיף כל שיש שם עשרה ואם תמצא לומר שבס"ת יש תקנה שילכו אח"ך לב"הכנ לשמוע שם קס"ת מ"מ נקוט מיהא פלגא דאח"ך ילכו לב"הכנ לשמוע שם קס"ת ואפילו זה אינם עושים וקס"ת שהיא מ"ע מדרבנן עדיפא מהא דברוב עם וכו' שמתפללים שם בבית הלימוד שהם יותר מעשרה ועדותי היא בהיותי על אדמת הקדש צפ"ת היא"ר שהאבלים שוכרים ת"ח ללמוד ולהתפלל בבית האבל לעשות נ"ר למת ותכף אחר שחרית שני וה' וכן ביום ש"ק שלומדים מאחר חצות ואילך ומתפללים שם מנחה תכף הם הולכים לב"הכנ לשמוע קס"ת ומחזרים מב"הכנ לב שאם ב"הכנ אחת כבר הוציאו ס"ת הולכים לב"הכנ אחרת ואין המנהג כן עכשיו שם כמ"ש מרן י"ד סי' שצ"ג וז"ל ואנו נוהגים שבכל יום קריאת התורה יוצא לב"הכנ. אבל בליוורנו כך ראיתי שהולך אליו שמש ב"הכנ להביאו עמו ולחזור עמו אח"ך לביתו ולכן אלו שמוכרחים להתפלל בבית החופה או בבית האבל צריכים הם ללכת אח"ך לב"הכנ לשמוע קס"ת אבל אלו הלומדים בשבתות במקומות הקבועים להם טפי עדיף שילכו לב"הכנ להתפלל שם או עם הציבור שימצאו שם או הם לבדם ויוציאו ס"ת לקרות בו:
סימן יד
מעשה שהיינו בסעודה אחת של ליל המילה ואחר שאכלו רוב המסובין הביאו על השלחן לקנוח סעודה תמרים לחים והיה שם ת"ח אחד ונטל מהם ובירך בתחילה ואחר שאכל כ"כ קפץ ובירך ברכה מעין ג' בקול רם ויאמר אברהם מדוע בירך באחרונה ויהי כמשיב שכן ראה בס' הבר"י בסי' קע"ז ממהר"י זיין שכתב אף אם אינן מסלקין את השלחן כיון שמשכו ידיהם מן הפת יברך על הפירות לפניהם ולאחריהם ע"כ ולפי שעה שלא היה מצוי ספר שם לפנינו דחיתיו בקש דהרב חיד"א למדנו לעיל שכל כוונתו בחיבורו זה אינו אלא להקל מהמעיין הטורח כדרך כנ"הג והיד אהרן וכמ"ש הרב חיד"א עצמו בח"ש ח"א סי' ח' דף י"ב וז"ל העידותי בכם היום שכל דין מהראשונים ואחרונים אשר הבאתי בספרי בר"י אין כוונתי כד"ל מסכים לענין דינא דאפשר דלא עמדתי בתשובה או בדין ההוא כפי עיוני הקצר רק אגב ריהטא עין לו ראתה והבאתיו להקל מעל המעיין טורח החיפוש ומזקנים אתבונן הרב כנ"הג והרב יד אהרן ואביזרייהו כי כל ישעם להורות משפט גבר איה מקום כבודו ולא שבא הדין ההוא במצרף כור חכמתם שהם מסכימים עמו וזה נודע לכל וגם אני בעניי זה דרכי וכשאומר וכן עיקר וכיוצא אז אני מגלה דעתי הקצרה אבל בלאו הכי רק שאני כותב בסתם הדין ההוא בשם אומרו עדיין טעון לינה בעומקה של הלכה עכת"ד וכ"כ בהקדמתו למח"בר על מה שכותב שם ועל מה שכותב בשיורי ברכה יעו"ש. ובחזרתי לביתי עמדתי ואתבונן על מה שסיים שם אחר הביאו דברי מהר"י זיין כתב ועיין בהרב הלבוש ובהרשב"ש סי' תמ"ד ע"כ מה בא לומר אם כוונתו לומר דהלבוש כתב דהעיקר תלוי בהמשכת ידיהם מן הפת כמהר"י זיין משא"כ הרשב"ש דכתב דתלוי בעקירת השלחן וכמ"ש וז"ל ואי בתר סלוקי תיבה או אמרו הב לן ונבריך או נט"י ורצה לאכול מברך לפניהם ולאחריהם ע"כ הרי דתלה הדבר בעקירת שלחן דוקא ולא בהמשכת ידיהם מן הפת ודלא כמהר"י זיין וכוונתו דסברת מהר"י זיין לא נפקא מידי ספיקא ואם כך כוונתו אחר המח"ר דמבואר בתו' דפסחים דף ק"ד וברכות דף מ"א ע"ב ובפסקי הרא"ש ששם דאין עיקר מעקירת שלחן אע"ג דכתבו עקירת שלחן בתחילת דבריהם ממה שסיימו שאין דרכנו למשוך ידינו מן הפת עד בר"המז משם באר'ה דבזה תליא מילתא וכמ"ש מרן גם בש"ע שם כן ונקטו עקירת שלחן משום דבימיהם כך היו נוהגים לעקור שלחן שאכלו עליו ולסדר אחר בפירות ולכן גם הרשב"ש נקט האי לישנא ונמצא דדברי מהר"י זיין מכוונים אליבא דכ"ע דהעיקר משיכת ידיהם מן הפת אך אכתי צריכה רבה לפי מ"ש הב"י שם מהתו' והרא"ש וכ"כ הא"ח דדין זה אינו מצוי בינינו דאין דרכנו למשוך ידינו מן הפת עד בר"המז זולתי בסעודות גדולות וכ"כ מהריק"ש בהגהותיו שם והרב חיד"א שם . בבר"י ממהר"ש אלגאזי ואנן אתכא דמרן סמיכנא שכ"כ בש"ע מה גם בספק ברכות בפרט במקום מנהג דהכי נהגו כ"ע דאין לברך אחריהם וזה אינו נכנס בכלל ספק וכמ"ש במח"בר א"ח סי' ז' ממהרימ"ט מה גם בתמרים שנא ושנא דהרב כנ"הג שם הביא מהרשב"א אם באו לאחר הסעודה בר"המז פוטרתן ואין צריך ברכה מעין ג' לפוטרם דאמרינן בברכות דמיזן זייני ע"כ ובודאי במשכו ידיהם מן הפת קאמר דאל"כ מה בא לומר והרי שאר פירות נמי דינא הכי דא"צ ברכה לאחריהם אבל במשכו ידיהם נשתנו תמרים דהרי מיזן זייני ובדיעבד אם בירך לאחריהם בר"המז במקום מעין ג' יצא וכמ"ש הטור והש"ע סי' ר"ח ולא עוד אלא בנ"ד איכא ב"א בשלחן שעדיין אוכלים ואם הוא לבדו הסיח דעתו מלאכול בטלה דעתיה לגבייהו ואפי' רוב שגמר אכילתם אולי דעתם עדיין לאכול:
סימן טו
כתב מרן א"ח סי' ש"ו מותר להכריז בשבת על האבידה אפילו על דבר שאסור לטלטלו ע"כ ופירושו מי שאבדה לו אבידה שיכריזו למי שמצאה שיחזירנה לו כמבואר בלשון הרשב"א שבב"י שם שממנו מקור דין זה והנה בפה העירה מימי נעורי אני יודע שמכריזין גם מתוך פתקאות הכתובים מהב"ד וגם מזכירים שם חרם או נדוי ע"ז וכן נהגנו אחריהם וחדשים מקרוב באו ערערו על הזכרת נדוי וחרם ממ"ש מור"ם שם וז"ל אין מחרימין בשבת כי אם ממה שהוא צורך שבת ע"כ והוא לקוח מס' העתים שהביאו הרב המגיד פ' כ"ג דשבת כמ"ש מור"ם בדרכי משה ולא כמ"ש המציין על מור"ם מס' האגודה. הן אמת שכן הבין הרשב"ש סי' רג"ל לנדות ולהחרים אדם וכן בנו בס' יכין ובועז ח"ב סי' ז' ממה שלא כתב בנדונו מס' העתים כמ"ש הרב חיד"א בברית עולם דף קמ"ז וכן מהרשד"ם סי' ח' הביאו מהריק"ש בהגהותיו וכן המג"א שם ומהרי"ע בבית יהודה סי' כ"ט וכן ה' ער"הש סי' ש"ו וכ"כ הט"ז על מ"ש מרן סי' של"ט ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין וכן הבין כנ"הג שם וכן בשיירי אות י"ד. ובאמת דמריהטא דמור"ם בהגהה הכי משמע ממ"ש קודם לזה מותר להתיר חרמי ציבור וכו' וע"ז סיים אבל אין מחרימין וכו' אבל הרואה יראה בדרכי משה שכתב וז"ל והרב מגיד משנה פ' כ"ג דשבת מס' העתים שאסורים ציבור להחרים שום דבר אא"כ הוא לצורך השבת ע"כ ולשון זה ברור להחרים חפץ קאמר כמו ששנינו לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ואע"ג שכתבה מרן בסי' של"ט כתבה מור"ם כאן לפי דמשתעי בצרכי ציבור ודלא כמ"ש הט"ז סימן של"ט וכבר תפס עליו בס' נהר שלום והתימה על כל הרבנים הנז' איך לא הביטו אחרי משה מני"ר בדרכי משה ופירשו בלשונו במפה מה שאינו בדרכי משה וכן מוכח מה' המגיד בהביאו דברי ס' העתים על מ"ש הרמב"ם שם אין דנין וכו' ואין מעריכין ואין מחרימין שהוא לשון המשנה וכן ראיתי למז"ה בס' מעשה רקח ח"א שם תמה על מהרשד"ם במה שהבין בדברי הרב ס' העתים. והרב יד אהרן סי' של"ט תריץ יתיב שגם מהרשד"ם אזיל ומודה שהרב ס' העתים במחרים חפץ קאמר וכ"כ כנ"הג סי' של"ט מספר שארית יהודה בפירוש דברי הרב ס' העתים אבל לנדות אדם שרי ושכ"כ מהרי"א סי' שי"ח וכנ"הג שם כתב מהגאונים שמותר לנדות ולהחרים בשבת ובי"ד סי' של"ד הג"הט אות י"א כתב שכן המנהג פשוט וכ"כ הרב חיד"א שם בברית עולם ושם יישב מה שנתקשה כנ"הג על פירוש זה בדברי ה' ספר העתים וכן שם נתקשה בדברי מהרשד"ם ועיין לו עוד בס' ח"ש ח"ב סי' ל"ח סוף אות פ"א שכתב שאם נהגו להחרים אדם אין למחות בידם שהגאונים מתירים להדיא ע"כ וכ"כ הא"ר סי' ש"ו מכל שכן בנ"ד דאין כאן חרם או נדוי על אדם פרטי. ובאגב ראיתי למהריק"ש סי' של"ט שכתב מהרמב"ם ולא שום עונש ע"כ ולשון זה ליתיה בהרמב"ם אלא כתב ואין עונשין הרי שנתחייב מיתת ב"ד או מלקות וכו' וה"ה לשאר עונשין ואימא דבר שבגופו דוקא דומיא דמיתה ומלקות משא"כ נדוי וחרם אינו דבר הנרגש בגוף וכ"ע שם מדברי מהרשד"ם הנז' ומתשובת רב שרירא גאון שהביא הב"י סימן רס"ג ופסקה מור"ם שם האמת דמהרשד"ם הכי סבור דאין לנדות ולהחרים אדם אבל רב שרירא גאון על בית הסוהר קאמר ואין להוכיח מזה לנדות ולהחרים אדם. ומ"ש מהרי"ע שם מתשובת רב שרירא גאון ואין מחרימין להד"מ וכמו שכבר הרגיש עליו הרב חיד"א שם בברית עולם ואילו הזכיר חרם איך מור"ם שפסקה לתשו' רב שרירא גאון הנז' השמיט זה ממנה הראת לדעת דמנהגם של ראשונים להכריז בנדוי וחרם מיוסד על אדני האמת והצדק ובמהרי"א שם מבואר דחרם ונדוי בציבור התרו פשוט יותר משל יחיד ומה שקורין הכרזה מתוך הכתב אע"ג דהכנ"הג קרא ערער ע"ז וכן הב"ח קרא תגר שם סי' ש"ו הנה הרב מג"א והרב ט"ז נטו להיתר בפרט כשהוא צרכי רבים כמ"ש הרב ב"ד סי' קכ"ח וכבר העד העיד בנו הרב חיד"א בלד"א סי' כ"ה שכבר נהגו בכל תפוצות ישראל כמעט שקורין הסכמות בכתב וקוראם הש"ץ או השמש מתוך הכתב. וכתב בס' שדה הארץ ח"ג סי' כ"א דאין לערער עליהם הביאו בס' דבר אמת ואע"ג דבנ"ד לצורך יחיד שאבד ממנו החפץ מ"מ כיון דאיכא מצוה וגם למגדר מלתא שלא יעשו עוד כדבר הזה ולכן מאיימין בנדוי וחרם דהוי כמו צורך רבים: